חיפוש מתקדם
>דווקא - חוברת 3
מידע נוסף
שנה:
2007
דאנאקוד:
45-658196
עמודים:
63
שפה:
משקל:
250 גר'
כריכה:
כריכה רכה
כתב עת:

דווקא - חוברת 3

ארץ יידיש ותרבותיה - ארץ ישראל

תקציר

הגיליון השלישי של "דווקא" חושף את נוכחותה הנפקדת של היידיש, כמין מאהבת נסתרת, בארץ ישראל. "דווקא" מתחיל בהתחלה, בסיפור על האיגרות המרגשות ששלחה ייִדישע-מאַמע מירושלים לבנה בקהיר במאה ה-16, איגרות שנמצאו בגניזה הקהירית ופוענחו על ידי הפרופ' חוה טורניאנסקי. בהמשך מסופר על המפגשים של היידיש ביישוב הישן עם הערבית (במאמרם של חנה עמית וישראל ברטל), שיצרו מאגר סלנג המשמש עד היום בעברית; עידו בסוק, נכדו של מחבר שירי העם ק"י סילמן, מתאר את האופן שבו הפך סבו שירי עם תמימים ביידיש לשירים לאומיים וציוניים קאנוניים.
היידיש רצתה למלא תפקיד מרכזי במפעל הציוני של היישוב החדש, אבל המפעל הציוני הועיד מקום לשפה אחת, לעברית, והיא אמורה היתה לבוא במקומן של כל לשונות היהודים ולשמש ליושבי הארץ שפה משותפת. יעל חבר מספרת על מלחמות השפה שניטשו באוניברסיטה העברית (בעניין הקמת קתדרה ליידיש) ובתל אביב – במלאות להם שמונים שנה. אבנר הולצמן מפרסם – בפעם הראשונה! – את פרוטוקול המשפט של ח"נ ביאליק, שקילל "לך לעזאזל" אדם שגער בו על שדיבר ביידיש ברחובות תל אביב. ועוד: על הכרעתו של ברל כצנלסון לדבוק בעברית ולא ביידיש, דווקא מפני שהעברית נחשבה אז שפה בזויה; ועל ההתעקשות להוציא לאור עיתון ביידיש לאחר הקמת המדינה. יעל דר מסבירה כיצד הכשירה השואה את שירי הילדים של קדיה מולודובסקי ("פתחו את השער").
"דווקא" מספר גם על האופן שבו נראתה ארץ ישראל מבעד למשקפת היידיש והגלות. מתן חרמוני כותב על האופן שבו נתפסה ארץ ישראל בספרות הקלאסיקה ביידיש: בעיקר כמחוז געגועים מסורתי, אך לא כאפשרות מעשית לפתרון הבעיה היהודית. בני מר בוחן את ספרות המסע לארץ שפרחה בין שתי מלחמות העולם – על המבט החיצוני והביקורתי המיוחד לה. ולבסוף מספר שחר פינסקר על הקבוצה הספרותית "יונג-ישראל" (ישראל הצעירה), שהקדימה את הזרמים המודרניסטיים בספרות העברית. לדבריו זו דוגמה לאופן שבו היידיש משמשת "סוכן כפול" מבחינה תרבותית.
"דווקא" אינו מתעלם מנוכחות היידיש היום: חנה עמית משרטטת את דיוקנו של מנדי כהאן, שהקים את המפעל התוסס של "יונג יידיש"; והעיתונאי החרדי הערש ביגלאייזן (שם בדוי) מתאר את תחייתה של היידיש ברחוב החרדי.
עוד בגיליון: השוואת תרגומים לשירו "הציוני" של איציק מאנגר "שנים רבות התגוללתי בניכר", מתכונים ביידיש מתוך פנקסה של מורה עברייה מפתח תקווה, סיפורו של דני קרמן על יוסל ברגנר, ועוד.
בסופו של דבר, "דווקא" אינו מבקש לבוא חשבון עם משתיקי היידיש בעבר, אלא להצביע על החסר במציאות החד-לשונית של החברה היהודית בישראל. חסרה היידיש על עושרה, רבגוניותה וניסיון החיים והמוות שלה; וחסר גם הרב-שיח שאפשר היה לקיים כאן בין כל לשונות היהודים. לא רק דובריהן שילמו מחיר כבד בוויתור עליהן, אלא גם אנחנו, בהווה ובעתיד. ב1918-, בארץ ישראל, הכירה רחל כצנלסון-שז"ר במחיר הזה: "לבגוד בז'רגון היינו מוכרחים, אף כי שילמנו בעד זה כמו בעד כל בגידה".