הבשורה על-פי תומא והימנון הפנינה הם כתבים אזוטריים עתיקים הקשורים במסורת היהודית-נוצרית, המאירים אותה באור חדש. מלבד יופיים הספרותי וערכם הרוחני האוניברסלי, חשיבותם התרבותית מקיפה מגוון תחומים רחב: ההיסטוריה הרוחנית של המזרח התיכון, ראשית הנצרות, יהדות הבית השני, ארכיאולוגיה, חקר כתבי הקודש ותרבות המערב בכלל.
הבשורה על-פי תומא מכילה אמרות שיוחסו לישו, אך בגלל מסריה המהפכניים הוקיעה אותה הכנסייה הנוצרית ככתב כפירה והשמידה את עותקיה ככל שעלה בידה. במשך דורות רבים נחשבה הבשורה לאבודה עד שב-1944 התגלתה מחדש במצרים. הבשורה שופכת אור חדש על הנצרות הקדומה כזרם יהודי ברוחו. היא מציגה את ישו לא כמשיח, אלא כמורה נאור שדבריו מכוונים להארתם הרוחנית של תלמידיו הנבחרים שבאו בסוד תורתו.
הימנון הפנינה הוא אלגוריה מיתית לגורלה של הנשמה: הנשמה נשלחת מן האחד, ממלכות הרוח והאור ("המזרח"), להתגלם בגוף במלכות החושך הדמונית של העולם הזה, עולם החומר. היא נשלחת על מנת להציל משם יסוד רוחני השייך למלכות האור. היא מתדרדרת אל מצב רוחני של טעות ותעייה, שכרות ושכחה, תרדמה ומוות. אולם בחסד אלוהי נשלח מסר של ידע אל הנשמה להזכיר לה את מקורה ולהעירה.