הקוראן הוא הספר הקדוש העומד בבסיסה של דת ששינתה את העולם. הוא לא חדל להיות מקור השראה והדרכה למוסלמים עד עצם היום הזה ואף עורר את סקרנותם של מלומדים יהודים ונוצרים לאורך הדורות. הקוראן מביא את דברי הקול האלוהי, קולו של אללה, הקורא אל הנביא מוחמד ודרכו אל שאר בני זמנו, ערבים, יהודים ונוצרים. הספר שלפנינו משרטט תמונת תקריב של קשת הנושאים שעליהם ניתן ללמוד מדברי האל: כיצד נגלה האל לנביא ובאיזו דרך הוא דובר אליו; כיצד הוא מנחה אותו להרחיב את קהל מאמיניו ולעמוד מול מתנגדיו; כיצד הוא מגדיר את אומת המאמינים ומהם עקרונות המוסר והאתיקה שהוא מתווה להם; מהי דמות האל ומהי דת האסלאם שהאנשים נקראים לדגול בה; מהן הדרכים המעשיות לביטוי האמונה בייחוד האל, כיצד מתנהל הפולמוס עם היהודים והנוצרים ועם עובדי האלילים, ומהי הדת האברהמית שעל האנשים לדגול בה כדי להיות מוסלמים אמיתיים. הקוראן מאיר את מעמדם של כתבי הקודש של היהודים והנוצרים, ומלמד כיצד הם מאשרים את מעמדו של מוחמד כשליח האל. יתר על כן, הקוראן מציג את הכתבים הללו כאילו הם מאששים את אשמתם של בני ישראל שמרדו בשליחי האל מאז ימיו של משה ועד ימי מוחמד, שהציע להם חזון גאולה תחת דגל האסלאם. מנגד, הקול האלוהי מציג את עקרונות המלחמה והשלום שעל המאמינים לנהוג על פיהם מול הלא מוסלמים, ומתווה דרכים נוספות לפעולה למען האל.

גרשם שלום, גדול חוקרי היהדות במאה העשרים, ששינה מעיקרה את תפיסת היהדות את עצמה, לא היה רק מלומד מופלג הספון בספריות בין כתבי הקדמונים אלא מהפכן נועז שקרא מחדש, אחרת, כל מה שנקרא ונלמד לפניו. שלום נולד בברלין, בשנת הקונגרס הציוני הראשון, עלה לירושלים בראשית שנות העשרים ונמנה עם ראשוני המורים של האוניברסיטה העברית. במשך שנות עבודתו הרבות הוא עיצב למעשה את מדעי היהדות המודרניים ואת כל תפיסת ההיסטוריה של היהדות. בביוגרפיה החדשה, המונחת כאן לפני הקוראים, חושף דוד ביאל לא רק את עולם האקדמיה הירושלמי ב"תקופת שלום" (משום שחותמו של שלום היה ניכר בכל חיי האוניברסיטה, הרחק מעבר לגבולות החוגים ליהדות), אלא גם, ובעיקר, את עולמו האינטימי של המאור הגדול; עולם סוער, חדור להט בעל עוצמות מסוכנות – ביניהן תקופות של בדידות ודיכאון – עולם המזמין שוב ושוב השוואות בין גרשם שלום לבין אחד ממושאי מחקרו הנודעים ביותר, שבתאי צבי. אלא שביאל מקפיד להראות, בצד ההזמנה להשוואה בין החוקר לבין העולם שחקר, גם את ההבדלים המהותיים ביניהם: את הפיכחון הגמור, הפתיחות הרוחנית, ההומור והאירוניה הצולבת, שלא נתנו להינף הגאוני של החוקר להינתק מן האחריות המחייבת ביותר למציאות הקיומית, הארצית, הפוליטית והמוסרית שלו ושל העולם היהודי שחקר. ביאל מחזיר לגרשם שלום משהו שנסתר תחת המוניטין הגדולים, הרכילויות הנודעות, ההערצה והטינות שאפפו אותו – את הקשר המהותי בין תולדות חייו כיהודי בברלין של תחילת המאה העשרים, כאדם יחיד במינו, חדור גדלות, ביטחון עצמי אדיר, דברן ושתלטן, מרדן אמיץ, יצירתי כאמן גדול, לבין הגותו הגדולה, שהיא מאור גדול דווקא בימים אלה.

הספר משרטט את דיוקנו של בעל החיים המסמל, יותר מכול, את הצלחתה של שמירת הטבע בישראל. תמצאו בו תשובות לשאלות שאף לא ידעתם לשאול על היעל: מה בין צבי ליעל ומה ביניהם לאיילה? למה הזכר נושא קרנים ענקיות ומה מיוחד ברגליו? היכן ניתן לצפות ביעלים ברחבי הארץ ולמה הם צמודים לצוקים? כיצד הם מצליחים להתקיים במדבר? מיהם אויביהם? מהן המסגרות החברתיות של היעלים ומהו מחזור חייהם? תמצאו בו גם תשובה לשאלה המהדהדת בספר איוב: "הידעת עת לדת יעלי סלע".

המאמרים המופיעים בכרך זה: אסף וישי רוזן־צבי | פרשנות המקרא בדבי ר' ישמעאל: בין הלכה לאגדה יקיר פז | קושר כתרים לאותיות: מנהג סופרים אלוהי בהקשרו ההיסטורי אבישי בר־אשר | דמיון ומציאות בחקר ראשית הקבלה: פירוש 'ספר יצירה' המיוחס לר' יצחק סגי נהור ותולדותיו בקבלה ובמחקר אריאל זינדר | הסילוק במעמד יום הכיפורים בפייטנות הספרדית: גילוי חדש ומשמעותו גדעון פרוידנטל | שלמה בן־יהושע [מימון] המקובל, 'מעשה לבנת הספיר' – מבוא ומהדורה בוריס קליינר | דירוג הטעמים המפסיקים בקריאת יהודי תימן ושאר העדות: על יחסי ההייררכייה הפרוזודית בקריאה ספרים שהתקבלו במערכת תקצירים באנגלית

עם תום הגילויים הטקסטואליים של פיוטי הגניזה ולאחר שהעיסוק הפילולוגי בהם מיצה את עצמו, הגיעה השעה לשאול שאלות מסוג אחר. הקורפוס העומד לרשותנו רחב די הצורך לדון בשאלות של מהלכים גדולים והקשרי תרבות רחבים. בין השאר דן ספר זה בשאלת היחסים בין תרבות השיר ובין תרבות הדרשה, בין העברית לארמית של התרגומים, בין חשיבה רציונלית למיסטיקה של יורדי מרכבה, בין שירת הקודש לשירת חצר ביזנטית. גם הצד החומרי נדון בפרקי הספר. בגולן נרשמו פיוטים מקומיים על גבי פפירוס, בעזה העתיק אותם בשלב מאוחר יותר פייטן, שהיה גם דיין מקומי, על גבי נייר. חלק מהפיוטים גם הגיע לפוסטאט (קהיר העתיקה) כתובים על גבי קלף מחוק, שהכתב התחתון שלו מורכב מכתבים פגניים או נוצריים. מן הקהילה שאימצה את יצירותיו של פייטן ומכאן אל מחזורי התפילה האירופיים ואל מנהגי התפילה עשו הפיוטים דרך ארוכה ומאבק הישרדות לא קטן, מארץ-ישראל ליוון ואיטליה, ומשם לאשכנז וצרפת. מבעד לכל השכבות הללו ספרנו מנסה להפליג גם אל עולם הרוח והיצירה.

כדורגל היה מאז ומעולם מרכיב מרכזי בחייהם של יהודים בארגנטינה, ומועדון הכדורגל של אטלנטה מזוהה כבר עשרות שנים עם הקהילה היהודית של הבירה, בואנוס איירס. לדור הראשון של מהגרים הייתה החברות במועדון ערוץ של השתלבות חברתית במרקם החיים העירוני של בואנוס איירס. לדור השני הייתה זו דרך לשימור מרכיב זהות אתני ולדור השלישי –מסורת משפחתית בעיקר. ספר זה הוא מחקר חלוצי על ספורט וזהות אתנית. אף שרוב ההיסטוריונים יסכימו על חשיבותו של הכדורגל בחִברות של אמריקה הלטינית , מעט מאוד נכתב על אתניות ועל ספורט בחברות מהגרים כמו ארגנטינה וברזיל. גם ההיסטוריה החברתית של היהודים באמריקה הלטינית נוטה להתמקד באנטישמיות ולהזניח היבטים רבים מן התרבות העשירה של חיי היומיום בבואנוס איירס, שנוצרה בידי מהגרים יהודים וצאצאיהם , ובמיוחד יהודים שאינם חברים במוסדות הקהילה . מחקר זה מתאר פן מרכזי בעולמם של יהודי ארגנטינה ובתפקיד הפעיל שמילאו בעיצוב התרבות המקומית. אבל כדורגל הוא לא רק זירה לדיאלוג, אלא גם למתחים פוליטיים, אתניים ודתיים. קריאות אנטישמיות ליוו את משחקיה של אטלנטה לפחות מאז שנות השלושים. אוהדי אטלנטה לא נשארו חייבים והשמיעו לא פעם קריאות גזעניות משלהם כלפי אוהדי קבוצות יריבות. שחקנים, אוהדים ומנהלי קבוצות יהודים הם גיבוריו של ספר זה, המתבסס על מחקר ארכיוני וסדרה של ראיונות עם אוהדים של הקבוצה בארגנטינה ובישראל.

שאלת התאודיצאה לא חדלה להעסיק פילוסופים ותאולוגים במרוצת הדורות. בניסוח כללי: אם יש אל מוסרי, מדוע קיים רוע בעולם? ומכאן, האם קיומו של הרוע אינו הוכחה, או לכל הפחות נימוק סביר, לדחיית האמונה בקיומו של אל טוב? שאלה זו נהפכה לאתגר הפילוסופי המרכזי המגולגל לפתחו של המאמין המבקש להצדיק את אמונתו, ולאמצעי העיקרי של האתאיסט לתקוף את עצם הרציונליות של אמונה באל יחיד וטוב. העיסוק בשאלת התאודיצאה מעורר גם דיון מסדר שני על עצם טיבו של האתגר שהיא מציבה. למשל: האומנם קיימת סתירה לוגית בין טבעו המוסרי של האל לבין קיום הרוע בעולם? ואם לא, באיזה סוג של מתח מדובר? כיצד, אם בכלל, ניתן לחשוב באופן עקבי על תוארי האל? האם עצם קיום הרוע בעולם הוא בבחינת טיעון יעיל נגד האמונה או רק קיומו של רוע מיותר? וכדומה. המחקר הנוכחי עוסק בדיון הקאנטיאני בשאלת התאודיצאה. שתי טענות מרכזיות שמעלה קאנט ושנדמות לרבים כלא מתיישבות עם תורת החופש שלו נבחנות בהרחבה: הטענה שניתן לייחס לכל אדם, מעצם היותו אדם, רוע שורשי, והטענה שלפיה אם סדר מוסרי חובק כול אינו אפשרי אז החוק המוסרי הוא שקרי. המסקנה העולה מהדיון בטענות אלה ומניתוח מדוקדק של עשרת טיעוני האנטי-תאודיצאה שקאנט מציע היא שקאנט לא הוציא את שאלת התאודיצאה אל מחוץ לאפשרויותיו של הדיון הביקורתי והרציונלי, אלא הגדיר מחדש את עצם האתגר המקופל בשאלה זו.

החוברת בהילוך שני מיועדת למורים ולתלמידים שלמדו בתוכנית בראש ובראשונה ברמת המתחילים והגיעו כבר לאמצע רמת ביניים נמוכה. החוברת נכתבה מתוך ניסיון לתת מענה לצורך שנוצר בחומר מרוכז לסיום רמה ב'. הלימוד בחוברת זו ממוקד, והיא משלימה את הוראת פריטי המורפולוגיה והתחביר הנוהגים ברמה זו. בחוברת תשעה פרקים. בכל פרק נושא תוכן (הנושאים נבחרו לפי המשחק "ארץ, עיר"). הפרקים בנויים באופן דומה: קטע פותח, נושא תחבירי, נושא מורפולוגי מתחום השם או מילות היחס וכן קבוצת פועל. בכל פרק קטעי קריאה ושירים המציגים את הנושאים הדקדוקיים וכמובן תרגילים מסוגים שונים. החוברת יוצאת במהדורת ניסוי ועדיין לא הגיעה לכלל השלמה ולעריכה סופית.

The articles in this volume originated, in large part, as papers presented at a conference convened by the Melton Coalition for Creative Interaction in December 2014 at the Hebrew University of Jerusalem. The Melton Coalition is a consortium of the three Melton Centers established over the years by the visionary philanthropist Samuel Mendel Melton: at the Jewish Theological Seminary, the Hebrew University of Jerusalem and the Ohio State University. The conference was devoted to the various forms of interaction that obtain between the oral and the textual modes of discourse in Jewish history and contemporary Jewish life. Some of the essays dwell on oral and textual media in historical context – while others place more emphasis on the contemporary educational implications of the phenomena under discussion. All the essays in this volume articulate patterns of oral and written discourse that can greatly enrich our knowledge of both the history of Jewish culture and the theory and practice of Jewish education.

וינה מעלה בדמיון מתיקות רבה, תרתי משמע. אפפל־שטרודל וזאכר טארט, ואלסים ואופרטות. בה בעת היא נקשרת גם לפריחתה של תרבות גבוהה ומתוחכמת, חדשנית וחסרת מנוח כמו: היצירות של מאהלר ושנברג, ציוריהם של גוסטב קלימט ואגון שילה, הארכיטקטורה של אדולף לוס, הספרות של ארתור שניצלר, ורבים אחרים, וכמובן – הפסיכואנליזה. בשנים הקריטיות שבין סוף המאה ה־19 ומלחמת העולם הראשונה שהתאפיינו בשינויים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים, התייחדה וינה כעיר בירה מגוונת של קיסרות רב־אתנית ורב־לאומית. בוינה זו חוו היהודים פריצה תרבותית וכלכלית שאין לה אח ורע, והיא הרקע לצמיחתה של הציונות המדינית של הרצל. בצד הפריחה התרבותית העשירה, טבוע בזיכרון גם צׅדה האפל של העיר הנפלאה הזו כעיר הבירה של קיסרות שרצח יורש העצר שלה, הארכידוכס פרדיננד, היה יריית הפתיחה למלחמת העולם הראשונה וכעיר רוויית אנטישמיות שהתגלתה במלוא כיעורה כעבור כמה עשורים ב”אנשלוס”. תמונה כפולה וּמרוּבּת סתירות זו של וינה נחשפת בכל המאמרים באנתולוגיה זו. מאמרים אלו מציגים את וינה הן כמקרה ייחודי והן כתופעה כלל־אירופית וכאב טיפוס של אורבניות מודרנית. וינה מצטיירת כאחד מן המוקדים שהצמיחו ועיצבו את המאה העשרים, דגם המתממש אף בערים גדולות אחרות. להיות של וינה מוקד הגירה עבור קבוצות דתיות ואתניות רבות, היו השלכות והשפעות על עיצוב זהויות קולקטיביות, על גיבוש תפישות עולם ועל נפשו של היחיד, שהן רלוונטיות עד ימינו.

באיזו מידה שאפה התנועה הציונית למדינה? האם בין שתי מלחמות העולם הייתה התנועה הציונית מעוניינת בעלייה המונית של יהודי אירופה לארץ ישראל? באיזו מידה פעלה התנועה הציונית כנדרש להצלת יהודים בשואה? הספר הנוכחי יוצא כנגד כמה אמיתות מקובלות בהיסטוריוגרפיה הציונית ובציבור הישראלי. התנועה הציונית נוסדה על-ידי הרצל כתנועה למען "העניין היהודי", כלומר פתרון הבעיה היהודית באירופה באמצעות הגירה המונית של היהודים למדינת־לאום יהודית. עם מותו של הרצל ולאחר משבר אוגנדה חל שינוי בתפיסת ההנהגה הציונית את מטרותיה של התנועה. זו לא נתפסה עוד כאחראית ל”עניין היהודי”, אלא כפרויקט לבנייתה האיטית של ארץ־ישראל כ"מרכז רוחני" או כ"ברת מופת", שנועד לאכלס אותה, לפחות בטווח הנראה לעין, באליטה יהודית מצומצמת, בעוד מרבית העם היהודי נועד להישאר בגולה על כל המשתמע מכך. כך העובדה שערב מלחמת העולם השנייה לא הייתה קיימת מדינה יהודית, כמו גם העובדה שהיישוב מנה כ-450 אלף נפש בלבד, אינן רק תוצאה של התנגדות הבריטים והערבים, אלא בעיקר של מדיניותה של התנועה הציונית, שגררה רגליים בכל הנוגע לייסודה של מדינה, והתנגדה להגירה יהודית המונית מתוך חשש שזו תפגע ב”חברת המופת” שרצו ליצור כאן. היות והתנועה הציונית לא ראתה עצמה אחראית ל”עניינם של היהודים”, היא גם לא ראתה עצמה אחראית לגורלה של יהדות אירופה, ולא פעלה כמצופה להצלת יהודים בשואה.

"הספר לקראת אוטוביוגרפיה מינורית פורשׂ מסות העוסקות בנושאים כגון טיבה של הישות הטקסטואלית, הלשון ותשתיתה הגופנית, חסר, אובדן, מלנכוליה, אתיקה של כתיבה וקריאה ויחסי הגומלין שהיא מקיימת עם אתיקה של יחס לזולת, לאחר, לחברה. מיכל בן־נפתלי דנה בנושאים האלה דרך ניתוח, פרשנות, קריאה צמודה – תמיד ערנית לדקויות, תמיד מפוכחת באשר לזרמי העומק הלא־מודעים שלה – ביוצרים וביוצרות, בהוגים ובהוגות המופיעים כאן, בהם ז’אק דרידה וז’וליה קריסטבה, רולאן בארת ווירג’יניה וולף, מרסל פרוסט וסמואל בקט, חנה ארנדט ומוריס בלאנשו, לאה גולדברג ויהודית הנדל. בן־נפתלי אינה מעוניינת בהעמדת לשון מושגית חיצונית שתסדיר מגוון של תופעות ספרותיות והגותיות. היא מבקשת, בעקבות קריאתה ברולאן בארת, לזקק מהחומרים שלה את השפה שבה היא משתמשת לדון בהם. לשון אחר, היא דוחה את ההבחנה בין שפה למטא־שפה, בין תיאוריה ובין ספרות, או לפחות חפצה בטשטוש ביניהן. זו פרקטיקה שצריך ללמוד, שיש לתרגל, וקובץ המסות הזה הוא סדנת אמן בתרגול הפרקטיקה, או בסיגול הרגישות – היכולת לקרוא טקסט באמצעיו שלו מתוך סמיכות לטקסטים אחרים, היכולת של הטקסט הספרותי לשמש מורה דרך בקריאת טקסט תיאורטי ולהפך." - שמעון אדף