איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

האומנם ישראל היא "וילה בג'ונגל"? אהוד ברק ו בנימין נתניהו , שעשו שימוש בביטוי זה, ביטאו תפיסה פופולרית מתנשאת בקרב קברניטי המדינה לדורותיהם והציבור בכללותו, שאינה רואה את ישראל כחלק מהמזרח התיכון מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית. קובץ המאמרים בספר זה עוסק בשאלת מקומה של ישראל במזרח התיכון משלל היבטים אסטרטגיים, פוליטיים, חינוכיים ואקדמיים. הספר מראה כי בניגוד לתפיסות ישראליות מקובלות של מדינה במצור ועם לבדד ישכון, ישראל מילאה תפקידים מגוונים במזרח התיכון, הן במישור הגלוי והן במישור הסמוי, הן במצב של מלחמה והן במצב של שלום. מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיה מעמידים למבחן את שאלת מקומה של ישראל במזרח התיכון.

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.