תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

"הייתה גם חומה שהקיפה את העיירה, אבל לעתים רחוקות היא הופיעה בחלומותיו אף על פי שבית המשפחה היה בנוי בתוכה סמוך לשער העיירה למטה. הגבעה עמדה תמיד במרכז החלום - אולי הקסם שלה היה טמון במורכבות ההתמודדות שלו עם הזיכרון, בסמלים הרבים שתלה בה כל אימת שהתבונן במשמעה בחייו, כאדם החוזר בשלב מאוחר למקום שבילה בו את ילדותו ומתמקד בגעגועים בחלקים שנותרו מן הפסיפס שהתפרק". יוסף הכהן היה רופא והיסטוריון יהודי בן איטליה של המאה השש-עשרה. ברומן היסטורי זה מעלה יוסף בערוב ימיו את סיפור אהבתו אל האשה שאתו, את געגועיו אל הימים שעברו ואת הרהוריו באשר לכוחם של ההיסטוריה ושל עיצוב הזיכרון. חוט של געגוע נמשך בין יוסף המזדקן לצד רעייתו ובין ימי ילדותו ונערותו. בנוף הפסטורלי של צפון איטליה, בין כפרים ציוריים ומבודדים, טווה יוסף קשרים אנושים, רגישים ואמיצים עם החברה הנוצרית הסובבת אותו ורוקם אריג של אהבה, שמחת ילדים וצער השכול. מבעד לסיפור האישי, הנוגע במורכבות הקיום היהודי בגולה ומבוסס על עובדות היסטוריות ועל ספריו של יוסף הכהן, עולה מסכת אנושית של זקנה ונעורים, אהבה ותודעת היותו של האדם בן חלוף.

הסינותרפיה עושה שימוש בסרטים ככלי טיפולי כחלק מפסיכותרפיה ומסייעת לעיבודן הרגשי של חוויות השכול והאובדן. המרחב הסינותרפי, המתאפיין במעבר בין הטיפול הקלאסי־הדיאדי לטריאדי, צמח בהדרגה מתוך הקליניקה. מצבי שכול ואובדן מלוּוים לעתים קרובות בחוויות שלא ניתן לתקשרן במילים, ולנוכח החלל שנפער, עלה הצורך להשתמש בכלי נוסף – בשילוב שיחות, על מנת לסייע להמשיג את החוויה ולראותה באור חדש. הסרט מוסיף ממד אוניברסלי לסבל הפרטי ומחזק את התחושה שאינך בודד, וכך לבדידות יש הד וקול נוסף. בשיטה זו נוצרת דיאלקטיקה בין המציאות לבין הדמיון, המפגישה את המטופל באופן עקיף עם תכנים כואבים וקשים בחייו כך שיוכל לעבדם בהמשך, במהלך הטיפול, ולכונן משמעות חדשה בחייו. אמנם פותחו לא מעט תאוריות להתמודדות עם שכול ואובדן, אבל אף אחת מהן לא הכניסה לחדר הטיפולים את הסרט. הסינותרפיה כמגלמת את הפרגמטיזם באמצעות ה”שלישי”, שנציגיו באים מן התחום הקליני־פסיכואנליטי והחווייתי־פילוסופי, מובילה את האדם לבחור בְּחיים בעלי משמעות גם אחרי האובדן, ומסייעת לעוסקים בטיפול נפשי לאמצהּ לחיקם.

הספר שלפנינו חושף לראשונה את סיפורו הטרגי של “הדור של 1940”, ילידי שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, שחוו כנערים וכנערות, ומאוחר יותר כבוגרים, את המאורעות הקשים של שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים באירופה ובארץ ישראל. בצל זוועות מאורעות מלחמת העולם השנייה והמפגשים הרב-תרבותיים של שנים אלו – הצטברו מתחים ומועקות נפשיות, ורבים החלו לסבול מקשיים נפשיים. חלק התאבדו, וחלק סבלו מחרדות ומסיוטים, ומצאו את עצמם, אם מרצון ואם בכפייה, מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים. הספר מתאר היסטוריה חברתית ותרבותית של אותם פגועי נפש ושל תגובת הציבור הישראלי כלפיהם. הוא מתמקד בפרק עלוּם למדי של אותה תקופה, ובכך תורם תרומה של ממש לתיעוד ההיסטוריה של מדינת ישראל. הוא גם מאיר לראשונה את הצד האפל של סיפור ההצלחה הישראלי בעשורים הראשונים לקיום המדינה.

הורים עדים לילדיהם, ילדים עדים להוריהם, וכך גם מורים, חברים, שכנים, מטפלים ומטופלים. עדות היא חלק מרכזי מקיומנו, אבל מורגשת רק כשהיא חסרה, דבר המאפיין את ימינו וניכר במדיה וברשתות החברתיות, אנשים בכל קשת הגילים ובכל שכבות האוכלוסייה, מבקשים שאחרים, קרובים וזרים, יהיו עדים למה שקורה להם – מאירועים יומיומיים ועד לרגעים אינטימיים. הספר מציג כרטיס ביקור לתופעת העדות מבחינה פילוסופית ופסיכואנליטית, והוא הראשון מתוך סידרה של שלושה שיעסקו בחקר עדות מדוברת. בספר השני יסופרו סיפורי עדות מחדר הטיפולים, והשלישי יעסוק באמירתו של פול צלאן : "כל שיר הוא עדות".

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

"היהדות הספרדית והספרות הספרדית נקבע להם פרק מיוחד בספרי דברי ימי ישראל, תחת השם 'תקופת ספרד', ותקופה זו מפאת טיפוסיותה זכתה לשם לווי 'מזהירה' [...] תקופה זו עוד לא אמרה את המלה האחרונה ועוד יש לה הרבה מה להגיד. עוד נמצאים בוודאי פניני-רעיונות נשגבים, שרידי מחשבות רבות המפוזרות אנה ואנה בכל תפוצות הגולה." - יוסף מיוחס , 1920. הספרדיוּת מהלכת קסם על השיח היהודי במאתיים השנים האחרונות, אולם כל ניסיון לזקק את משמעותה עולה בתוהו. היא נחשבת לפסגת התרבות היהודית-הערבית ולערש התרבות העברית החילונית האירופית; מקור השראה למהפכות תרבותיות ולאומיות, להייררכיות מעמדיות ואתניות; סימון של ילידיות מול ייצוג של גלות, נקודת שיא בהיסטוריה היהודית וגם סמל לשקיעה וניוון. מהי אפוא הספרדיוּת ומי מוסמך לספר את תולדותיה? ספר זה מציע קריאה חדשה בגינאלוגיה של הספרדיות דרך קולם של אינטלקטואלים יהודים במפנה המאה העשרים, תקופה מכוננת בהיסטוריה היהודית המודרנית. הספר עוקב אחר תנועתם בין אל-אנדלוס לארץ ישראל, בין המזרח הרחוק למזרח התיכון, בין ברלין, מדריד וירושלים. הוא ממפה את הפולמוסים והדימויים שעיצבו את הספרדיוּת כמפעל ספרות ותרגום, כנקודת מפגש של רשתות אימפריאליות של סחר בכותנה, משי ואופיום, ושל החלפת כתבי יד ומערכי ידע. במקום תמונה מאורגנת ושלמה, הספר פורס מציאות של שברים ופיצולים, ואתם מערך ייצוגים של משיכה ודחייה בתוך המרחב היהודי-הערבי. כך מתאפשרת בחינה מחודשת של סוגיות יסוד שהופיעו יחד עם המאה העשרים ומלוות אותנו עד היום: הסכסוך הלאומי בין יהודים לפלסטינים, המגעים והפיצולים בין השפה והתרבות העברית לשפה והתרבות הערבית, והתעצבותן של היררכיות אתניות בין אשכנזים למזרחים.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: מירב רוט | מפונס הזכרן לאגנס השכחנית: על זיכרונות מתים ושכחות חיות עמנואל עמרמי | שתי פאזות ושלושה פנים של המיניות בפסיכואנליזה — עם מבט חטוף לאהבה ענת צור מהלאל | 'לכתוב כמו כלב שחופר לעצמו בור, כמו חולדה שחופרת לעצמה מחילה': נרטיבים של פרידה מנקודת המבט של מטופלי פרויד רקפת אפרת (לבקוביץ') הולצר | 'אין־קֵץ לאין־שוּבְךָ': מלנכוליה ושלילה כפולה איילת נאה | עצמי זה שאינו אחד: על יחסי השיקוף שבין העצמי להכרה מבעד לאספקלריה הקבלית

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

כיצד קרה שהפילוסופיה של היידגר הפכה לפסיכואנליזה של לאקאן? האם היה זה דרך אימוץ המושגים של היידגר, או המתודה שלו, או אולי דרך שניהם? באיזה אופן נוכחת הפילוסופיה של היידגר בכתביו של לאקאן? והאם הוא ציין את הגותו של היידגר כמקור לסמינרים השנתיים שלו? בהתחקות אחר פיתוח מושגי המפתח – הסובייקט בחשיבת לאקאן וה-Dasein בהגותו של היידגר – עולות מסקנות חדשות ומסקרנוֹת: שהסובייקט הוא ה-Dasein, שהגות היידגר שימשה מקור לניסוח הפסיכואנליזה של לאקאן, והעיקר: "כאשר לאקאן חשב על הסובייקט, הוא בעצם חשב על ה-Dasein ההיידגריאני". באמצעות הדגמות של מקרים קליניים, ניתוחי מקרים שלאקאן דן בהם ("איש העכברושים" ב מיתוס של האינדיבידואל הנוירוטי , "חלום הילד הבוער", ו"איש הזאבים") והשוואה לפילוסופיה של היידגר, מתירה המחברת את האניגמה סביב מושג ה"סובייקט". בה בעת, היא יוצקת פרשנות חדשנית ויצירתית למושגים: הוויה, איווי, אחר גדול, "לא מודע", העברת-אהבה, חזרה ועוד.

חוקרי מוח רבים טוענים שכל עולם החוויות העשיר שלנו אינו אלא פעילות מוחית גרידא – ובמילים אחרות: איננו יותר מאשר מוח בצנצנת. בספר זה נטען כי מסקנה זו אינה מבוססת: אנו רחוקים מלהבין באיזה אופן מייצרת הפעילות המוחית את החוויה הסובייקטיבית. אין זו בעיה טכנית, התלויה במגבלות טכנולוגיות בלבד או בכמה ניסויים נוספים, אלא פער הסברי בלתי ניתן לצמצום. גם אם נדע את כל מה שיש לדעת על המוח, עדיין לא נוכל לעשות רדוקציה של החוויה הסובייקטיבית לפעילות מוחית. יש המגדירים בעיה זו כבעיה הקשה בחקר התודעה. אכן, הניסיון להסביר את החוויה הסובייקטיבית במסגרת מדעי הטבע מציב לפני מדענים ופילוסופים תהיות הנוגעות למגבלות המדע. בספר זה נדונות בין השאר השאלות הבאות: האם התודעה מחריגה את האדם מהטבע? איזו פיזיקה, אם בכלל, יכולה להסביר את התודעה? והאם נבין אי פעם את החוויה האנושית? בניגוד לגישה המקובלת היום, התזה המרכזית בספר לא על המוח לבדו גורסת שאנחנו לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית יש לחזור לגוף שפועל בעולם ונאחז בו. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, ספוּג בעולם, וכך יש לבחון אותו.