"איני חכם ואיני אמן. לא עשיתי לי שֵם גדול בסביבתי או במקצועי. אני רק יהודי פשוט שבא לכתוב על חייו הן מאחר שבני ביקשו זאת ממני והן מפני שאני שייך לתקופה ולדור שהתאפיינו במאורעות גדולים ואכזריים, שלא היו מנת חלקו של שום דור לפניו." (ולטר וולף) חיים בשני קולות הוא סיפור חייהם הלא שגרתי של אב ובנו: ולטר (1887--1966) ומשה (1922--2017) וולף, שניהם בני המבורג. האוטוביוגרפיה שלהם מופיעה כאן זו לצד זו בקולות משתרגים: האב מספר על ילדות יהודית-בורגנית בגרמניה, על שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה, על היותו לבנקאי והקמת משפחתו, על יציאתו מגרמניה הנאצית ועל החיים החדשים בארצות הברית; הבן מוסיף את נקודת מבטו וממשיך את הסיפור עם עלייתו לארץ ישראל, בחירתו לעבוד בה את האדמה ולהתגייס לצבא הבריטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הסיפור הזה אינו שגרתי גם מפני שהוא מתאר מציאות שונה לחלוטין מן הדימוי ה"מתבולל" של יהדות גרמניה: משפחת וולף ייצגה את האורתודוקסיה היהודית-הגרמנית, שהפליאה לשלב ערכים יהודיים ואוניברסליים. הספר מעשיר אפוא את דמותה המרתקת ורבת הפנים של יהדות גרמניה ומציע דרך רלוונטית מאין כמותה לחברה הישראלית של ימינו. "חיים בשני קולות" מלווה בעשרות צילומים, שתחילתם במאה התשע-עשרה ואחריתם במאה ה-21.

הספר עוסק בארונות הקודש עשויים מעץ שגולפו במזרח אירופה מן המאה השבע-עשרה ועד המאה התשע-עשרה. הם היו מבנים מרשימים שלא היה להם אח ורע ביופיים ובעושרם האיקונוגרפי. ארונות אלו גולפו בידי אומנים יהודיים והם היוו מוקד לתפילתם של בני הקהילה הן בבתי הכנסת הגדולים בנויי אבן ולבנים בערים והן בבתי כנסת מעץ בעיירות קטנות ברחבי ממלכת פולין-ליטא, כלומר בשטחי פולין, אוקראינה, ליטא, לטביה ובלרוס היום. ארונות קודש אלו נהרסו במהלך שתי מלחמות העולם והמחקר מבוסס על צילומי שחור/לבן מבראשית המאה העשרים שנשמרו בארכיונים מקומיים. עבודתה החלוצית של פרופ' יניב מפיחה רוח חיים בביטוי אמנותי שנכחד לעד .ומגישה אותו לחוקרים, לסטודנטים ולאוהבי אמנות ומורשת יהודית הניתוח האמנותי של פרופ' יניב מציג את הנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות סביב בנייתם של ארונות קודש אלו ודיונה מתמקד במשמעות המוטיבים המגולפים על הארונות, ובהם מלכות ה', המקדש וכליו וביטויי הצפייה לימות משיח. לאחר הדיון האיקונוגרפי מובאים בספר נספחים המהווים תשתית למחקר נוסף: תיעוד מלא של ארבעה עשר ארונות קודש, רשימות של אומנים, טקסטים המופיעים על הארונות ורשימה מוערת של מאה ועשרים ארונות הקודש שעליהם מתבסס מחקרה

שבתי צבי, שהופיע כמשיח בעולם היהודי במאה ה־17, הסעיר וזעזע אותו עם המרתו לאסלאם. מאז ממשיכה דמותו ממשיכה להיות נוכחת בתודעה הקולקטיבית של היהודים. על שבתי צבי ועל משיחיותו נכתבו יצירות רבות בתחומים רבים: ספרות ושירה, ציור ואמנות מופשטת, מחקר היסטורי וכן מחזאות. בספר זה מובאים מחזה ותסריט לא ידועים על שבתי צבי שנמצאו לאחרונה בארכיונים, שנכתבו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי אך לא הועלו על הבמה או האקרן. מחבריהם, שני יוצרים שנשכחו: משה ליבר שכתב את המחזה ושמשון יעקב קרויטנר שכתב את התסריט. הוקדמו ליצירות פרק על שבתי צבי על הבמה ועל גבי האקרן וביוגרפיות על מחברי היצירות שבספר. לספר מצורפות כמה יצירות אמנותיות בלתי ידועות משל נחום גוטמן, נדב בלוך ונחמה לבנדל ומעל גבי הכריכה יצירה בלתי ידועה של ראובן רובין.

ספר זה הוא אסופה של מאמרים, מסמכים, קטלוג של עבודות אמנות, וכן דפי יצירה לילדים. הספר מסכם את פעילותה של המחלקה האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי, מאז הקמתה ב־ 31 בדצמבר 2014 בחלליו של המרכז לאמנות ומחקר מעמותה, בבית הנסן בירושלים, ביוזמה ובאוצרות של קבוצת סלה־מנקה. המחלקה האתנוגרפית נולדה במסגרת ״האקדמיה של העכשווי על־שם ז׳ואו דלגדו״ - תוכנית שהות לאמנים, סופרים, משוררים, אדריכלים ויוצרים ומכון מחקר מטעם המרכז לאמנות מעמותה. מחברי המאמרים בספר: רחל אליאור, יורם בילו, שלום צבר, גלית חזן-רוקם, דפנה בן-שאול, פרדי רוקם, דיאגו רוטמן קובוצת סלה-מנקה. תיעוד עבודות של האמנים: ישיעהו רבינוביץ, עדי קפלן ושחר כרמל, חנאן אבו-חוסיין, שירה בורר, איתמר מנדס-פלוהר, ניר יהלום, סלה-מנקה, אמיתי ארנון, אסתר בירס, ענת וקנין-אפלבאום, ראובן זהבי, גיא יצחקי, חן כהן, פסי קומר ושאול צמח .

"הייתי הראשון שהמחיז את הדמיונות והמחשבות החבויות של הנפש... חיברתי באותו זמן כעשרים או שלושים קומדיות, שכולן דוקלמו מבלי שזכו למנחת מלפפונים או לדברים אחרים הראויים לזריקה: הן השלימו את מסלולן ללא שריקות, צעקות או המולות". (מיגל דה סרוונטס, מתוך ההקדמה ל מערכונים ) מערכונים הם מחזות קצרים, מבדרים ומשעשעים המופיעים בקומדיה בדרך כלל בין מערכה אחת לשנייה לצורך גיוון או בידור - זכו לפופולריות רבה לקראת סוף המאה השש-עשרה ובמאה השבע-עשרה. מיגל דה סרוונטס נחשב למחבר מערכונים מחונן ומקורי במיוחד. במרכזם של כל המערכונים עומדים קונפליקטים מוסריים בעלי השלכות חברתיות: תאוות בצע ונישואים בין גבר בא בימים לבחורה צעירה ב הזקן הקנאי ; חוסר נאמנות בין בני זוג ב מערת סלמנקה ; הדעות הקדומות בחברה ב תאטרון הבובות המופלא וב הבחירה לראשות העיר דגנסו ; חיי הבטלה ב הבסקי המתחזה ; ההשפלה האנושית ב הסרסור האלמן ; חוסר יעילותו של המִנהל הציבורי ב השופט הפוסק בדיני גירושים , או מאבק המעמדות ב השומר הדאגן . זה הומור במובן העמוק של המילה, ומפתיע לגלות גם את תפקידה המשוחרר של האשה. ה מערכונים בגרסתם השלמה רואים אור לראשונה בעברית בתרגומו הקולח של מנחם ארגוב. אחרית הדבר מאת פרופ' רות פיין מהאוניברסיטה העברית בירושלים מקרבת אותם לקורא ומדגישה את האקטואליות שלהם גם כיום.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

תוכן העניינים יעקב קליין - עוברים ותינוקות בספרות המסופוטמית גד פרוידנטל - מדוע לא המריא המדע העברי בפרובאנס של ימי הביניים? תובנותיו של ליאון יוסף מקארקסון (1394) יצחק נתנאל גת - לילה יחיד עם ונוס – חיים שלמים עם מֶרְקורי (כספית): על מלך פולין, רופא יהודי וכסף-חי צפורה שחורי-רובין - ד"ר צפורה פניה לבובה: רופאה חלוצה בשירות קופת חולים הכללית בהתיישבות העובדת, 1922-1935 קורות מן העבר מנחם בלונדהיים וש.ה. בלונדהיים - קשיי לידה וקשיי תרגום: אבחנה רפואית שנתעלמה בשל שיבוש בתרגומי המקרא

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

פיגמליון האמן פיסל פסל של אישה, התאהב בפסל, התפלל לוונוס, אלת האהבה, וביקש שתעניק לו אישה כמו הפסל שפיסל. האלה נענתה לבקשתו. בשובו ממקדשה ליטף פיגמליון את הפסל והנערה קמה לתחייה. שתי פנים לסיפורו של פיגמליון על כוחה של אמנות ועל כוחה המחיה של אהבה: יצירת הפסל המושלם וההתאהבות בפסל, והחייאת הפסל. פסלו של פיגמליון מחקה את הטבע בנאמנות רבה כל כך, עד שיצירתו בשלמות יופיה משלה את האמן עצמו להאמין שהפסל כמוהו כגוף חי ויכול להיות לבשר ודם. לפסל אין שם ולא נשמה משלו. התכונה היחידה של הנערה הקמה לתחייה היא הביישנות, סמל הצניעות והטוהר, אישה יפה וטהורה העונה על כל צרכיו של גבר, כזאת שחיפש הגבר הפסל ולא מצא במציאות. ביצירות שהושפעו מהמיתוס זכתה הנערה בשם גלתיאה. בהשראת המיתוס יצר ברנרד שאו מחזה משלו, לא מחזה המגולל את סיפורו של המיתוס. פיגמליון שלו אינו פַּסל אלא פרופסור לפונטיקה, הנרי היגינס, שהתערב כי יוכל תוך שישה חודשים ללמד נערה מוכרת פרחים, אלייזה דוליטל, לדבר כמו דוכסית והכול יחשבו שהיא אכן דוכסית ממוצא מלכותי. מוכרת הפרחים היא חומר הגלם שהפרופסור לפונטיקה משנה והופך לאישה אחרת. הוא זוכה בהתערבות. אבל גלתיאה אינה פֶּסל, אלא אישה חיה, לא האישה שהגבר המעצב ייחל לעצמו. שאו העניק לאלייזה דוליטל אישיות ואופי משלה, אופי של האישה החדשה, עצמאית, משוחררת ושולטת בגורלה.

לאחר שהגיע לשיאי היצירה ביוון ורומי, דעך התאטרון הקלסי ושקע בנמנום במהלך ימי הביניים. למעט מקרים נדירים ביותר, סוגות הקומדיה והטרגדיה נעלמו מעל פני השטח ושרדו רק ככתבי יד במרתפי מנזרים. הקומדיה הלמדנית סוקר את רגעי יקיצתו של התאטרון המערבי הקלסי, אי-אז באיטליה של ראשית המאה השש עשרה. הסקירה מוצגת באמצעות שני כלים המשלימים זה את זה: תרגום והערות פרשניות לשלוש קומדיות איטלקיות מוקדמות, וחיבור מבוא מחקרי. הקומדיות הכלולות בספר רואות אור לראשונה בתרגום עברי, ולכל אחת מהן ערכים היסטוריים ואמנותיים ייחודיים: התיבה (1508) מאת לודוביקו אריוסטו ידועה כ'קומדיה האיטלקית הראשונה' ואף כ'דרמה המודרנית הראשונה', ומשופעת בחכמת חיים ובדמויות שובות לב; הקומדיה של קלנדרו (1513) מאת ברנרדו דוביצי מתייחדת בעלילתה המתוחכמת, בתכנים ארוטיים נועזים ובאמירות פמיניסטיות מפתיעות; קליציה (1525) מאת ניקולו מקיאוולי מכילה אלמנטים אוטוביוגרפיים המשקפים את פרשיית אהבתו של גאון הרנסנס המזדקן לקורטיזנה צעירה.

אנה ביקונט, סופרת ועיתונאית פולניה, מחברת הספר לוקחת את הקורא למסע מרתק ומצמרר בעקבות המעשה הנורא של שרפת בני הקהילה היהודית בידי שכניהם הפולנים בפולניה הנמצאת תחת השלטון הנאצי. אנה ביקונט מחפשת את השרידים שנותרו וכמו כן את תושבי העיירה ותרה אחריהם בפולין וכן ביבשות ובארצות שונות על פני תבל. המחברת התמודדה עם דעות קדומות וזכרון, למצער, סלקטיבי ובעיקר עם דעת־קהל עוינת. ספר זה, באמצעות תאור המקרה בנורא שקרה ב־10.7.1941, מעלה את אֵימי השואה וכן שאלות על אודות כבוד לאומי, זיכרון לאומי, זיקה בין הפרט והקהילה, יכולת הפרט לעמוד מול ערכיו ועברו. ספר זה ראה אור בשפת המקור, פולנית, בשנת 2004. ב־2011 המחברת זכתה בפרס הספר האירופי, לאחר שתרגום הספר הופיע בצרפתית. ב־2015 הופיע התרגום לאנגלית והספר זכה בפרס הספר היהודי הטוב בארה"ב. הספר כלול בין רשימת מאה הספרים המוערכים לשנת 2015 שערך כתב העת The New York Times Book Review.

עדויות של ילדים ובני נוער שניתנו זמן קצר לאחר השואה עומדות במרכזו של ספר זה. הן פותחות צוהר לעולמם של הילדים ומאפשרות להתוודע אל חוויות השואה שלהם; הן מלמדות על האסטרטגיות שנקטו משפחות יהודיות כדי להציל את המשפחה ובעיקר את הילדים: לא פסיביות ולא הליכה 'כצאן לטבח', כי אם מאבק, יוזמה, והתמודדות עם מצבים משתנים. העדויות מלמדות גם על היחסים בין יהודים לגויים – הצלה והקרבה מצד לא-יהודים מחד גיסא, ורדיפה ורצח מאידך גיסא. ולא פחות משהן מספרות על הילדים וקורותיהם בשואה, העדויות מלמדות על החברה היהודית שלאחר השואה ועל גישתה לילדים ניצולים, על העניין הרב שגילתה בילדים ובסיפוריהם. מי גבו את העדויות וכיצד עשו זאת? כיצד קוראים את העדויות ומה ניתן ללמוד מהן? האם אלו שהגיעו לידינו משקפות נאמנה את התחושות והחוויות של הילדים? מה היה הרקע התרבותי והחברתי של איסוף העדויות ופרסומן? בשאלות אלו ואחרות דנים חוקרים מארצות שונות שמאמריהם קובצו בספר זה . הקובץ כולל מחקרים שערכו היסטוריונים, אנשי ספרות ובלשנים, מהם שפורסמו באנגלית ותורגמו לצורך הקובץ זה לעברית. כמו כן מובאות בו תעודות מהשנים שבהן נאספו העדויות: ההוראות לגביית עדויות משנת 1945, והקדמות לאוספי עדויות משנת 1947.