שלוש דרכים להיות זר משחזר את תולדותיהם, תודעתם וסבלותיהם של מי שהיו רוב ימיהם זרים וחריגים בחברה הסובבת אותם. למן תחילת המאה השש עשרה, יותר מבכל זמן אחר בעבר, נחשפו אלה לאלה בני תרבויות שונות שהיו מנותקות או רחוקות מאוד זו מזו, וחשיפה זו הולידה רגשות מעורבים של התפעלות, התנשאות ואיבה כלפי האחר. סנג'יי סוברהמניים מתמקד בספרו בשלוש דמויות מן העת החדשה המוקדמת: נסיך מוסלמי שנקלע לגואה הפורטוגלית והיה כלי-משחק פוליטי בידי האירופים במשחקי הכוחות בין הנסיכויות השונות בהודו; נוסע-הרפתקן אנגלי רב מעללים שפרשׂ בחיבוריו תפיסה פוליטית גלובלית נקייה מאידיאולוגיה דתית; ואיטלקי ונציאני שבילה את רוב שנותיו בקרב המוגולים ותיעד את האירועים ואת המציאות באימפריה זו ובמרכזים אחרים במרכז אסיה במחצית השנייה של המאה השבע עשרה. בפרקי הספר משלב המחבר ביוגרפיות, מיקרו-היסטוריות והיסטוריה עולמית ליריעה ססגונית ומרתקת.

תוכן העניינים יעקב קליין - עוברים ותינוקות בספרות המסופוטמית גד פרוידנטל - מדוע לא המריא המדע העברי בפרובאנס של ימי הביניים? תובנותיו של ליאון יוסף מקארקסון (1394) יצחק נתנאל גת - לילה יחיד עם ונוס – חיים שלמים עם מֶרְקורי (כספית): על מלך פולין, רופא יהודי וכסף-חי צפורה שחורי-רובין - ד"ר צפורה פניה לבובה: רופאה חלוצה בשירות קופת חולים הכללית בהתיישבות העובדת, 1922-1935 קורות מן העבר מנחם בלונדהיים וש.ה. בלונדהיים - קשיי לידה וקשיי תרגום: אבחנה רפואית שנתעלמה בשל שיבוש בתרגומי המקרא

אנה ביקונט, סופרת ועיתונאית פולניה, מחברת הספר לוקחת את הקורא למסע מרתק ומצמרר בעקבות המעשה הנורא של שרפת בני הקהילה היהודית בידי שכניהם הפולנים בפולניה הנמצאת תחת השלטון הנאצי. אנה ביקונט מחפשת את השרידים שנותרו וכמו כן את תושבי העיירה ותרה אחריהם בפולין וכן ביבשות ובארצות שונות על פני תבל. המחברת התמודדה עם דעות קדומות וזכרון, למצער, סלקטיבי ובעיקר עם דעת־קהל עוינת. ספר זה, באמצעות תאור המקרה בנורא שקרה ב־10.7.1941, מעלה את אֵימי השואה וכן שאלות על אודות כבוד לאומי, זיכרון לאומי, זיקה בין הפרט והקהילה, יכולת הפרט לעמוד מול ערכיו ועברו. ספר זה ראה אור בשפת המקור, פולנית, בשנת 2004. ב־2011 המחברת זכתה בפרס הספר האירופי, לאחר שתרגום הספר הופיע בצרפתית. ב־2015 הופיע התרגום לאנגלית והספר זכה בפרס הספר היהודי הטוב בארה"ב. הספר כלול בין רשימת מאה הספרים המוערכים לשנת 2015 שערך כתב העת The New York Times Book Review.

עדויות של ילדים ובני נוער שניתנו זמן קצר לאחר השואה עומדות במרכזו של ספר זה. הן פותחות צוהר לעולמם של הילדים ומאפשרות להתוודע אל חוויות השואה שלהם; הן מלמדות על האסטרטגיות שנקטו משפחות יהודיות כדי להציל את המשפחה ובעיקר את הילדים: לא פסיביות ולא הליכה 'כצאן לטבח', כי אם מאבק, יוזמה, והתמודדות עם מצבים משתנים. העדויות מלמדות גם על היחסים בין יהודים לגויים – הצלה והקרבה מצד לא-יהודים מחד גיסא, ורדיפה ורצח מאידך גיסא. ולא פחות משהן מספרות על הילדים וקורותיהם בשואה, העדויות מלמדות על החברה היהודית שלאחר השואה ועל גישתה לילדים ניצולים, על העניין הרב שגילתה בילדים ובסיפוריהם. מי גבו את העדויות וכיצד עשו זאת? כיצד קוראים את העדויות ומה ניתן ללמוד מהן? האם אלו שהגיעו לידינו משקפות נאמנה את התחושות והחוויות של הילדים? מה היה הרקע התרבותי והחברתי של איסוף העדויות ופרסומן? בשאלות אלו ואחרות דנים חוקרים מארצות שונות שמאמריהם קובצו בספר זה . הקובץ כולל מחקרים שערכו היסטוריונים, אנשי ספרות ובלשנים, מהם שפורסמו באנגלית ותורגמו לצורך הקובץ זה לעברית. כמו כן מובאות בו תעודות מהשנים שבהן נאספו העדויות: ההוראות לגביית עדויות משנת 1945, והקדמות לאוספי עדויות משנת 1947.

בינואר 1950, ישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון והשביעית בעולם הלא-קומוניסטי, שהכירה ברפובליקה העממית של סין. ישראל לא קידמה הקמת יחסים דיפלומטיים בעיקר בגלל לחץ אמריקני וחששות מהקומוניזם הסיני, ואילו סין נמנעה מקידומם כי העדיפה קשרים עם העולם הערבי והמוסלמי. רק אחרי 42 שנה, בינואר 1992, כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. חרף הריחוק הגאוגרפי, התרבותי והפוליטי בין ישראל וסין, כיום הקשרים בין השתיים פורחים בעיקר בתחום הכלכלי, אך לא רק בו. הקובץ סין וישראל מאיבה לקִִִרבה כולל מאמרים שעוסקים בזיקה בין שתי המדינות לפני כינון היחסים הדיפלומטיים ואחריהם. בין השאר נדונים בהם הרקע ההיסטורי והיהודי, ההיבטים הדיפלומטיים, האסייניים והמזרח תיכוניים, תפקיד המפלגה הקומוניסטית, תהליך הקמת היחסים, הממדים הבינלאומיים, הצבאיים והכלכליים של היחסים, וכן התפתחות הקשרים בין ישראל, הונג קונג וטייוואן. המחברים משקפים שילוב של העולם המחקרי-אקדמי ושל העולם המעשי-דיפלומטי. הספר עוסק ביחסי ישראל-סין ובמהפך שחל בהם מניתוק ואיבה לידידות וקִרבה . המאמרים מבוססים על מסמכים ומקורות ראשוניים ועל ניסיון אישי. נוסף למראי המקומות בכל מאמר, נכללת בספר רשימת קריאה ובה פרסומים שאינם מופיעים בו. הספר, שגרסה קודמת שלו פורסמה באנגלית בסוף שנות התשעים, כולל מקורות ומאמרים נוספים ומעודכנים המתייחסים ליחסים בין שתי המדינות עד היום. הוא מיועד לסטודנטים ולקהל קוראים רחב, מקצועי ולא מקצועי כאחד. את המהדורה הראשונה באנגלית ערך פרופ' יונתן גולדשטיין מאוניברסיטת ג'ורגיה המערבית בארצות הברית.

במשפחות רבות של ניצולי שואה הועבר לילדים מסר גלוי וסמוי – שמרו את זכר המתים! בני הדור השני, שהמשא הכבד מנשוא של זיכרון השואה הונח על כתפיהם, חיים בעבר הטראומטי של הוריהם, וחלק ניכר מעולמם הרגשי שרוי במקום שהמוות שולט בו. מתוך הסיפורים והתצלומים המעטים ששרדו את זוועות המלחמה, ובחסות השתיקה הרועמת, אט אט התעצב בדרכים רבות ושונות זכר הקורבנות שלא הכירו בדמיונם וביצירותיהם של אמנים בני הדור השני לשואה. הספר הירושה: השואה ביצירותיהם של אמנים ישראלים בני הדור השני , עניינו יצירות של אמנים ישראלים שניכרת בהן ייחודיות הנובעת מההקשר התרבותי-חינוכי של העיסוק בשואה בישראל, ומאירועים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית העכשווית. נושאים רבים שהעסיקו את האמנים נחשפים בספר, ובעשרות עבודותיהם מוצגים ביטויים מגוונים שבהם בחרו להביע את עולמם הפנימי, המושפע מחוויות השואה של הוריהם.

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

David Weinberg’s multi-national study focuses on the efforts by the Jews of France, Belgium, and the Netherlands to reconstruct their lives after the Second World War. These efforts have largely been ignored, perhaps because the emphasis on assisting survivors in displaced persons camps in occupied Germany, Austria, and Italy and in developing Israel as the center of the Jewish world after the Holocaust diverted attention from the struggle by Jews in western Europe to recover their voice and sense of purpose. Weinberg attempts to set the record straight, presenting the challenges that were faced both in the national context and in the world Jewish arena and examining how they were dealt with. Weinberg begins his study by reviewing the action taken to revive Jewish communities in the three countries materially and institutionally, remodeling them as efficient, self-sustaining, and assertive bodies that could meet new challenges. With the creation of the State of Israel, Jews who stayed in western Europe had to defend their decision to do so while nevertheless showing public support for the new nation. There was also a felt need to respond quickly and effectively to any sign of antisemitism. In addition, tensions arose between Jews and non-Jews concerning wartime collaboration in deportations, and the need to memorialize Jewish victims of Nazism. The Cold War offered challenges of its own: the perceived need to exclude communist elements from communal affairs was countered by a resistance to pressures from American Jewish leaders to sever links with Jews in eastern Europe. Yet beneath the show of assertiveness Jewish life was fragile, not only because of the physical depletion of the population and of its leadership but because the Holocaust had shaken religious beliefs and affiliations and had raised questions about the value of preserving ethnic and religious identity. At the same time, new forms of Jewish consciousness had evolved, meaning that Jewish leaders had to provide for diverse educational, religious, and cultural needs. This book's comprehensive approach offers a broad and valuable addition to existing studies on the regeneration of Jewish life in individual European countries. Underscoring the similar political, cultural, social, and economic issues facing Jewish survivors in France, Belgium, and the Netherlands after the Holocaust, David Weinberg demonstrates how, with the aid of international Jewish organizations, they used unprecedented means to meet unprecedented challenges. It is a story worth telling that adds much to our understanding of postwar European Jewish life.

הספר מאמפתיה להכחשה הנו מחקר מקיף וקפדני, ראשון מסוגו, המביא מגוון רחב של תגובות לשואה ברחבי העולם הערבי. המחברים בוחנים את התפתחות ייצוגי השואה בשפה הערבית בעיתונות, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה ובמרשתת. באמצעות ניתוח מקרי בוחן ומגמות לאורך תקופה המשתרעת על פני שבעים שנה – מתום מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל עד היום – מראים המחברים כיצד התגבשו הגישות כלפי השואה בצלו של הסכסוך הערבי-ישראלי והשתלבו במערכות שיח אנטי-ציוניות ואנטישמיות רחבות. המהדורה האנגלית של הספר זכתה במקום הראשון בתחרות מכון וושינגטון למדיניות במזרח הקרוב בשנת 2010.

לא לשווא הוא לא רק סיפור אישי מרתק אלא גם קלידוסקופ של מאורעות מדהימים באלכסנדריה בעת מלחמת העולם השנייה, המעניקים לקורא את התחושה שהוא בעצמו חי את המאורעות החשובים האלה בהיסטוריה האנושית. זהו סיפור אמת נפלא, העולה על כל דמיון – אוד מוצל מהעקירה הגדולה של יהדות מצרים במחצית השנייה של המאה ה־20, ושל בית החולים היהודי התוסס באלכסנדריה. הוא גשר בין מערב ומזרח, המאיר את הגורל המשותף של העם היהודי. תאה, ה"אישה בלבן", היא לא רק האחות הראשית של בית החולים, אלא גם גיבורה ומודל־על בלתי נשכח, המגלה לקוראים אבנים יקרות של אמת, חוכמה, אומץ ואנושיות. בעזרת אנשי מוסדות מצריים, באומץ ובתושיה תאה מצליחה להציל דרך בית החולים, יהודים רבים מן השואה מאירופה הנאצית. מי יודע היום שפקידים ושוטרים מצריים סייעו ליהודי אלכסנדריה להציל יהודים מציפורני הנאצים? זאת עובדה היסטורית ועליה להירשם בתולדות העם היהודי והעם המצרי ובתולדות ההיסטוריה. הספר זכה בפרס 'Temoignage 2015' היוקרתי בפריס, צרפת.

הקהילה היהודית בקובה - היסטוריה וזיכרון מורכב מפסיפס של קטעי תיעוד בעל פה המשחזרים את קורותיה של קהילה יהודית שנוצרה באי טרופי בשולי ההגירה היהודית לארה"ב. באמצעות העדויות הקורא נחשף לתהליכי הגירה, להתמודדות עם קשיים כלכליים וזעזועים פוליטיים, לתפקידה הפרדוקסלי של קובה כארץ שדחתה את פליטי הסנט לואיס, אך נתנה מקלט ארעי לאלפי יהודים בתקופת השואה, לניצחונה האידאולוגי של הציונות, ולדרמה של הגירוש מגן העדן הקובני בעקבות המהפכה של פידל קסטרו.

בספרו האוטוביוגרפי הציג גרשם שלום את תולדות חייו כתנועה חד-כיוונית מברלין לירושלים, שהונעה על ידי אידאולוגיה ציונית. בניגוד לנרטיב זה הוא עמד, למעשה, בקשר קרוב אל גרמניה ואל התרבות הגרמנית מעלייתו לפלשתינה ב-1923 ועד למותו בירושלים ב-1982. בשנות העשרים והשלושים היה שלום חלק מעולם התרבות העברית התוססת בברלין; קשר זה ניתק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מאורעות השואה היו טראומה אישית וקולקטיבית בעבור שלום, וסימלו נקודת מפנה בחייו. בכל זאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה הוא החל לשוב לגרמניה לביקורים קצרים וארוכים. משנות השישים ואילך מילא שלום תפקיד מרכזי עבור דור של אינטלקטואלים צעירים דוברי גרמנית בהציבו אלטרנטיבה מוסרית לדור האבות המושחת. עבור שלום עצמו "חזרה" זו לגרמניה הייתה תוצר של תהליך ארוך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו. על סמך מגוון תעודות נדפסות וחומר ארכיוני לא מוכר עד כה נחשף בספר זה לראשונה סיפור חייו של גרשם שלום בין שני הקטבים התרבותיים המרכזיים שליוו אותו תמיד – ירושלים וברלין.