For Louis Jacobs, the quest—the process of engaging with and thinking about Jewish faith—was a lifelong pursuit. He offered a model in the 1960s, a period characterized by general religious crisis, of an observant, committed, but intellectually curious Judaism that empowered individual seekers to address challenges to faith. In Orthodox Judaism at the time a battle was under way for religious control. Generating a widespread controversy in British Jewry known as the "Jacobs Affair", his thought offers a lens for examining the trajectory of Orthodoxy. In a contemporary context marked by the changing cultural and intellectual concerns of a "post-secular" age, the focus of some of these debates over religious control has shifted. Yet Jacobs' emphasis on a personal quest is as relevant as ever, perhaps more so. This first book-length analysis of his theology unpacks the building blocks of his thought. It argues that, despite its particularities and limitations, his approach can provide a powerful model for contemporary religious seekers in the context of a growing impetus away from established, denominationally bound forms of religion. Many orthodox believers across a range of faiths continue to prefer the certainty of unquestionable religious truth claims rather than pursuing a subjective search for religious meaning. For those seeking alternative models for the contemporary Jewish quest, a reconsideration of Jacobs’ theology can offer valuable tools.

לכבוד יום הולדתו השבעים של פרופ' מנחם בן־ששון מוגשת לו אסופה ובה עשרים וארבעה מחקרים, פרי עטם של ילדיו, ידידיו, עמיתיו ותלמידיו. מנחם בן־ששון הוא מראשי המדברים בתחומי מחקר רבים, וצמיחת קהילות ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים והנהגתן היא מן הבולטים והמרכזיים שבהם. בהתאם לכך המאמרים בכרך זה בוחנים את תופעת המנהיגות בקהילות באסיה, באפריקה ובאירופה מנקודות מבט מגוונות ובזמנים המשתרעים על פני מאות שנים. בספר נדונים טקסטים ממבחר עשיר של סוגות ספרותיות: פרשנות המקרא והתורה שבעל פה, הפיוט, תעודות היסטוריות ומשפטיות, מכתבים, ספרות הגות ופולמוס, שאלות ותשובות בהלכה. האסופה הולמת את מפעלו המחקרי רחב ההיקף ומתווה הדרך של פרופ' מנחם בן־ששון, והיא גם מחוות הערכה לתפקידי ההנהגה הבכירים שבהם הוא משמש למעלה מעשרים וחמש שנה באוניברסיטה העברית, בזירה האקדמית בישראל במובנה הרחב ובמרחב הציבורי־החברתי.

This fascinating tour of the Jewish communities of the Ottoman Middle East, on the eve of the changes that would come to unsettle the Ottoman territories, reveals a surprisingly varied world. Visiting Istanbul, Damascus, Acre, Jerusalem, Aleppo, Basra, and Cairo, we see different landscapes, meet diverse Jewish societies, and encounter the range of their economic activities. We also see how Christians and Jews struggled with each other to establish their position in the Muslim world and secure their livelihood. In the process, the author reconsiders fundamental questions: What is a "diaspora"? To what extent did the surrounding culture impact the Jewish communities of the area? And, most interestingly, how did these communities respond to the onset of modernity? Though relating to Jewish society in its entirety, the main focus is on its most powerful members: the notables, who were close to the ruling elite or involved in international trade. Tsur discusses their strengths and weaknesses, considers the relationship between their position and that of the rest of the Jewish community, and analyses their eventual downfall. His study offers new insights into the social mechanisms that enabled them to establish close ties with the ruling elite and to function within it.

במחצית השנייה של המאה העשרים אימצה הקהילייה הרפואית את השיטה המדעית כבסיס לפרקטיקה. נראה היה כי אחרי אלפי שנים נסללה הדרך לתהליך מוסדר: מהמעבדה דרך הניסוי הקליני אל מיטת החולה. אך עד מהרה התברר כי הדרך אינה ישרה ואינה רציפה. המחקר הקליני מציע רק במקרים בודדים תשובות חד־משמעיות. המאזן בין התועלת והסיכון אינו מסתיים בחישוב סטטיסטי; חלק לא מבוטל בשיקול הדעת של הגורמים הקובעים את השתנותה של הפרקטיקה הרפואית מבוסס על ערכים, השקפת עולם ואינטרסים. במסלול המוביל מהמעבדה לחולה מעורבים גורמים רבים: מדענים , רופאים, חברות התרופות והטכנולוגיה, פוליטיקאים, אנשי הרגולציה, ובקצה המסלול עומדים החולים עצמם. כל אחד מהגורמים האלה מפעיל את האמצעים העומדים לרשותו כדי להשפיע על התוצאה הסופית – האבחון, הטיפול והמעקב אחר החולה. גם מסלול ההתקדמות מהמעבדה לחולה אינו רציף: לעתים המרווחים בין צעד לצעד גדולים, לעתים מתרחשות קפיצות נחשוניות אחרי תקופה ממושכת של האטה ואף עצירה. המחקר המדעי והקליני תלוי ביוזמה, בכישורים ובנחישות של החוקרים, ולא מעט גם במקריות ואין לו לוחות זמנים קבועים. ספר זה מוקדש לחשיפת האבולוציה של הפרקטיקה הרפואית, לאיתור שינויים מהותיים בפרקטיקה ולתיאור הדרך הנפתלת שבה התקבלו והוטמעו בגוף הידע הרפואי וביחסי הגומלין בין הרופא לחולה. הספר מציג 23 מקרי מבחן מתחומים שונים – רפואת הלב, כירורגיה ורפואת הנפש – שכל אחד מהם חושף היבט אחר במאזן הכוחות בין הגורמים המשתתפים בעיצוב הפרקטיקה הרפואית, ושופך אור על תהליכי השינוי של הפרקטיקה על ציר הזמן. הספר הוא מסע מרתק של גילויים רבים, חלקם מטלטלים, המבוסס על שנות עבודתו הרבות של המחבר כרופא וכחוקר.

אל המים , מונוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר, מנסה להתיק מעט את המבט מדמותו המוכרת של ברנר, הסופר הלאומי והנביא המודרני. פרקי הספר מצטרפים למעין סיפור חיים של גיבור אחר, שהוא הלך הרוח האמנותי של המודרניזם העברי המוקדם אשר נולד מחיפושי הדרך של סופרים צעירים בני הפרובינציה באירופה של ראשית המאה העשרים. הלך הרוח הזה היה יותר מאשר "סגנון"; הוא צמח כשפה של מחשבה, הרגשה ודמיון, שסחפה וסחררה את יוצריה, ובאותה מהירות גם עברה מן העולם. רוב חוקי התחביר של לשון הספרות הברנרית נשכחו מלב דוברי העברית מזמן, אבל ביצירותיו עוד ניתן לשמוע, לרגעים, את רחשי אותה שפת-זמן של יצירה ואת משב הרוח המרחפת על המים. הספר ממקם מחדש את יצירת ברנר מבחינה אמנותית-ז'אנרית, וטוען כי סגנונו אינו המשך של הריאליזם האירופי במאה התשע-עשרה, אלא יצירה חדשה ופורצת דרך. אל המים מתבונן בברנר ממרחק של יותר ממאה שנים. מן המרחק הזה כבר לא ניתן לשמוע את "קולו", אלא רק להתבונן בדיוקנו העשוי שכבות של סיפורי זיכרונות, מסכתות פירושים ודימויים אמנותיים. שמו של הספר מהדהד את תמונת הסיום ברומן האחרון של ברנר, שכול וכישלון, תמונת אדם זקן המביט בדמדומי הכרתו אל מי הכנרת וממלמל לעצמו: "לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך".

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

ספר זה הוא מחקר מעמיק וחדשני על תנועתו של איש הדת והפילוסוף הטורקי פתהוללה גולן, על האידיאולוגיה שלה ועל דרכה הדתית והפוליטית. התנועה, שראשיתה בשנות השבעים, נודעה בעולם בשל הפצת פרשנות "מתונה" לאסלאם באמצעות דיאלוג בין-דתי ובתוך ייסוד מערכת חינוכית ענפה בטורקיה ומחוצה לה. פעילותה אתגרה את החוגים הדתיים והפוליטיים בטורקיה ואילצה אותם להתמודד עם שאלות הקשורות במתח שבין מזרח ומערב, דת ומדינה ומדע ודת. עם התרחבות התנועה והתגברות השפעתה בטורקיה ומחוצה לה התגלעו עימותים מורכבים בינה לבין מנהיג טורקיה רג'ב טאיפ ארדואן ומפלגת "הצדק והפיתוח", אשר שיאם היה בניסיון ההפיכה ב-2016. הספר מנסה לעמוד על מהותו של פתהוללה גולן ומניעיו, ולהציג את הדמויות שעמדו מאחורי ניסיון ההפיכה. פתהוללה גולן – החידה הבלתי פתורה הוא ניתוח מאוזן של נקודת מבטו התיאולוגית של גולן, של מבנה התנועה, פעילותה החינוכית והכלכלית ותפקידה בפיתוח רעיון הדיאלוג. הספר מציג את הצדדים וההיבטים הרבים של התנועה, שהיחס אליה עבר מהפך: מתנועה שאומצה בחום לגוף שהוכרז כארגון טרור. בכך היא מבטאת את הטלטלות ביחס לתנועות דתיות אחרות בטורקיה ומספרת למעשה את סיפורה של טורקיה כולה.

משבר הפוליטי חוקתי בו אנו מצויים בעת הזאת הוא הרגע בו שאלת המחויבות האזרחית הופכת להיות שאלה קיומית: האם חובתו של אזרח לציית לשלטון שנבחר בהליך סדור או שמא מהעובדה ששלטון נבחר באופן דמוקרטי לא נובעת המסקנה שיש לציית לו גם במחיר פגיעה בצדק, בהגינות ובערכי היסוד הדמוקרטיים. הטענה המרכזית של מסה זו היא שיש להבחין בין שני סוגי אי־ציות אזרחי: בין אי־ציות בגין פגיעה בחוק או במדיניות לבין אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות. אי־ציות מהסוג הראשון, מבטא הכרה בלגיטימיות של השלטון, והוא תביעה לתיקון מסוים. לעומת זאת, אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות מערער על הלגיטימיות של השלטון. המסה שלפנינו עוסקת באי־ציות אזרחי מהסוג השני. המסה מתמקדת בהצדקות האזרחיות השונות שיש לאי־ציות אזרחי במצב זה, תוך תשומת לב למציאות הישראלית. מסה זו מעלה את הטענה שאי־ציות בגין הפרת חוקיות הוא חובה אזרחית שמבוססת על רעיון ההסכמה החברתית, הקודמת לשלטון ומתנה את סמכותו. המסה היא קריאה לאחריות ומחויבות אזרחית המבטאת את אחריותו של האזרח לעצמו, לחברה שבה הוא חי ולמדינתו.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

ספר דניאל הוא מהמאוחרים מספרי המקרא, ואולי המאוחר מהם. חיבורו מגיע עד רדיפות אנטיוכוס הרביעי אפיפנס את היהודים ומסתיים עוד לפני שחרור ירושלים וטיהור המקדש. הספר דו־לשוני, כתוב בארמית ובעברית, ונכתב בתקופה ההלניסטית בשני מקומות שונים – בבבל ובארץ ישראל. פרק א, הכתוב עברית, משמש הקדמה לפרקים ב–ו הכתובים ארמית. באלה מובאים סיפורים על חצרנים יהודים בבבל שמצליחים לשמור על אמונתם ועל מנהגי האבות גם כשמאיימים על חייהם, ניצלים מידי המתנכלים להם, ואף עולים לגדולה בחצרות המלכים הזרים. פרקים אלה נועדו לעודד יהודים בגולה לשמור על אמונתם. הפרקים ז–יב נושאים צביון שונה לגמרי, חוץ מפרק ז הכתוב ארמית ומקשר בין שני חלקי הספר, הם כתובים עברית. פרקים אלה הם חזיונות שחזה דניאל ולשם פירושם והבנתם הוא נזקק למלאך. חזיונות אלה הם פירוש למאורעות ההיסטוריים העולמיים והמקומיים, על תהפוכותיהם, שהתרחשו בתקופת המחבר ושיתרחשו בעתיד. פרקים הכתובים ארמית מתורגמים לעברית, עמוד מול עמוד. זה הספר היחיד במקרא שנוגע גם בתחיית המתים. נספח מיוחד יוחד לסקירת התפתחותו של רעיון הישארות הנפש ותחיית המתים.

בין המאמרים בכרך זה: יפתח לוין | מפתח כסמל אינטרטקסטואלי במלחמת ששת הימים שלום צבר | 'שנת שחרור קודשינו': מלחמת ששת הימים בראי האומנות העממית רגינה פ' בנדיקס וגלית חזן־רוקם | הומור פוליטי בישראל בשנת 1967 : על מה הם צחקו? חיים וייס | 'ההר המקפל בתוכו את כל תקוותיו וחזיונותיו של ישראל': שלמה גורן ומלחמת ששת הימים

שירת הנעורים של אורי צבי גרינברג חשובה ביותר לא רק להבנת יצירתו המאוחרת, אלא גם ובעיקר להבנת דרכי השיח המודרני בכלל והיהודי בפרט. שירה זו נכתבה בין השנים 1912 ל-1923. לרוב היא בוסרית – ובכך כוחה. היא מלמדת על גישושיו אחר המבע הנכון למשורר יהודי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. בדומה למשוררים יהודים אחרים בני התקופה, גרינברג היה מודע לכך שנדרש מבע שייצג את אפשרות קיומו של העם היהודי במרחב פוליטי רווי מתחים בין עמים שתובעים את עצמאותם. בדומה למשוררים אחרים, ששמו להם למטרה לפתח ספרות יהודית חדשה, ידע גם גרינברג כי מבע זה חייב להישען על תבנית לשונית שתשקף את מבנה האדם כיחיד, כלומר את מבנה הסובייקט המודרני. הר ירוק ואהבה עוקב אחר התמודדותו הנועזת של המשורר עם הכשלים המתלווים למבנה זה. זאת, בשימת לב מיוחדת להקשרים הספרותיים, ההיסטוריים והפוליטיים שבהם חיבר גרינברג את יצירותיו. בתוך כך נבחנים מחדש מנגנוני היסוד של שפת השירה המודרנית ומוצעות תשובות שונות מהמקובל לשאלות עקרוניות כגון מהי שירה, לשם מה היא נכתבת, מהם תפקידיה התרבותיים, הפוליטיים וההיסטוריים, וכיצד על הקורא להתייחס אליה.