גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

הגיליון ״אפשרות של דיאלוג״ תוכנן במקורו כמחווה לפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר במלאת מאה שנה לספרו פורץ הדרך "אני ואתה" (1923). מאז תכנון הגיליון, החברה הישראלית עברה תהפוכות דרמטיות, ולאחרונה, ב־ 7 באוקטובר, טבח אכזרי של אזרחים ישראלים רבים על ידי חמאס ובעקבותיו מלחמה מרה שסופה עדיין לא נראה לעין. גיליון 72 סתיו 2023 של עיון יוצא כעת לאור בארץ כואבת, אלימה ומדממת. בתקופה שבה אפשרויות הדיאלוג קרסו ונעלמו כמעט כליל מהמרחב הציבורי, נחיצות הדיון הפילוסופי חיונית ודחופה. הכותרת ״אפשרות של דיאלוג״ מזכירה לנו שקיומו של דיאלוג איננו עניין מובן מאליו. ייתכנו חיים אנושיים שבהם אין שיחה. אין שיחה, גם כשיש מלל, ופירושו של דבר הוא שדיאלוג אינו שקול ואינו מתמצה בעובדה שמתקיימת בינינו תקשורת מילולית. הדיאלוג הוא סוג של אפשרות אנושית, צורה מסוימת של התנהלות – של דיבור והקשבה, של חיים משותפים – במרחב הלשוני, שיכולה להתממש בהקשרים שונים ובדרכים שונות; ועם זאת, אין הכרח בהתממשותה. העובדה שבאמצעות השפה השגורה בפינו אנחנו מתקשרים עם הזולת, אומרים דברים, מעבירים מסרים, משיגים הישגים, איננה תנאי מספיק למימוש האפשרות הדיאלוגית. אך, אם הצלחה תקשורתית אינה הקריטריון לדיאלוג, מהו מובנו? כיצד ניגשים לבירור זה? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית. המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.

"אז עוד ידעתי לכתוב מכתבים יפים מאוד. מן המכתבים שלי נוצרו בהדרגה חנויות קינמון ". ברונו שולץ מכתבים עשויים להיות ביטויים ספונטניים של חיפוש הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. כאלה הם מכתבי ברונו שולץ, מן הרגישים שבסופרים האירופאים-היהודים והמיוסרים שבהם. במבחר המכתבים הזה, המתפרסם כאן לראשונה בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, מביע שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מכתבים אלה היו לו עורק חיים חיוני שחיבר בין עירו הנידחת דרוהוביץ' ובין המרכזים התרבותיים והספרותיים הסוערים של פולין שבין שתי מלחמות העולם. הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית מהדהד בהם, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתבים אלה יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו של שולץ על מסתריה ונבוכותיה. בספר שולבו כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב ופרסם. בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות, רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב. שולץ חושף בהן, על פי רוב באופן לא-מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו ואת רזי אמנותו ואמנות חבריו.

הכללתו של כל הסהר הפורה, לראשונה בהיסטוריה, בתחומה של אימפריה אחת – תחילה האשורית ואחר כך הבבלית והפרסית – חוללה תמורות פוליטיות, תרבותיות, דמוגרפיות וכלכליות רבות-השפעה על חייהן של רוב אוכלוסיותיו, ובכלל זה הנוודים הערבים ששכנו בשוליו. עד אותה עת התמצו המגעים בין יושביהן של ארצות המזרע והמדבר במסגרת יחסים דו־קוטביים של חשדנות ואיבה בין שתי צורות חיים בסיסיות – האחת חקלאית, יושבת קבע ומאורגנת בממלכות לאומיות, והאחרת רוֹעָה, נוודית ומאורגנת במסגרות שבטיות. עם השתלטות האימפריה האשורית על כל פאתי הסהר הפורה השתנו יחסי יישוב הקבע ושוכני המדבר מיחסים דו־קוטביים לתלת־קוטביים: הישות השלישית שנוספה להם היא האימפריה. עד מהרה השפיעו תכונותיהם המיוחדות של הנוודים על המגעים בין שתי הישויות: השלטון האימפריאלי האשורי, ואחר כך הפרסי, ניצל את מיקומם ואורח חייהם של הנוודים הערבים ושילבם במערכות מינהל ושליטה. בתקופה האימפריאלית הוסיפו הערבים לפשוט על ארצות היישוב, אך מעתה הם היו גם בעלי אינטרסים משותפים ובעלי ברית של האימפריה. בעקבות זאת התגוונה מערכת מגעיהם ויחסיהם עם ארצות הסהר הפורה ושלטונותיו. בחמישים השנים האחרונות חלה התקדמות מרשימה, כמותית ואיכותית, בתחומי המקורות העומדים לרשותנו (במיוחד האכדיים והצפון-ערביים) ונוספו כלים לחקר הערבים הקדומים. התקדמות זו מאפשרת ראייה מוחשית יותר של התמונה ההיסטורית. התקופה בת כ־400 שנה, מאמצע המאה השמינית לפסה"נ ואילך, הנסקרת בספר זה היא פרק זמן שדי בו להבחין בתהליכים ובתמורות שהתחוללו במרחב הסהר הפורה, ובכלל זה כאלה שבעקבות הארגון האימפריאלי השפיעו על הנוודים אשר בשכנותו. הודות לעושר הנתונים שבכתב וגיוונם, יחד עם תשומת לב לנתונים הגיאוגרפיים, עוקב הספר אחר התפתחויות בחיי הערבים ומשלב את תולדותיהם בהיסטוריה של הסהר הפורה.

מקובל לטעון כי המרקסיזם הוא פילוסופיה, אך קרל מרקס הפסיק לכתוב חיבורים פילוסופיים לפני שהגיע לגיל שלושים. בבגרותו כתב ספרי כלכלה, חיבורים בהיסטוריה ובסוציולוגיה וכמובן גם כתבים פוליטיים. ואולם, קשה למצוא בכתבי מרקס הבוגר חיבורים שהוקדשו במיוחד לפילוסופיה. יוצאים מן הכלל בהקשר זה הם ה מבוא ו ההקדמה ל ביקורת הכלכלה המדינית . ה מבוא לביקורת הכלכלה המדינית , שנכתב ב-1857, נגנז ולא ראה אור בחייו של מרקס. הוא שרד רק כטיוטה, אך נותר ניסיונו היחיד של מרקס לנסח באופן שיטתי את הנחות היסוד הפילוסופיות לעיסוקו בכלכלה, בהיסטוריה ובסוציולוגיה. הוא מוגש כאן לראשונה בתרגום עברי. ה הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית , שראתה אור ב-1859, מכילה דיון פילוסופי משלים ביחסים בין הכלכלה לבין הפוליטיקה וחיי הרוח. זהו הדיון המפורסם, המכיל את המשפט שהפך מאז לסיסמת המטריאליזם של מרקס: "לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא להפך – הווייתם החברתית היא שקובעת את תודעתם". הספר העומד לפניכם, המאגד יחדיו את ה מבוא ואת ה הקדמה , מעניק לקורא העברי גישה נוחה לעקרונות הפילוסופיים העומדים ביסוד מחקריו של מרקס. לספר מצורף פתח דבר מאת המתרגם, טל מאיר גלעדי, הדן בפירוט בעקרונות הפילוסופיים הנפרסים בחיבורים אלו.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

גיליון 70 של כתב העת עומד בסימן התחדשותו של עיון , שנוסד על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן , יוליוס גוטמן וסיני אוקו לפני כשבעים ושבע שנה . בגיליון הנוכחי שאלת היחס בין העתיד להווה היא כאמור מרכזית, ונידונה מזוויות שונות. ברמה המתודולוגית, מטרת הדיון היא להפגיש את העתיד עם אפשרויות של דיבור ומחשבה שיחברו אותו אל ההווה ויחלצו אותו מסד האדישות והמובן מאליו . בפרט, תעלה כאן, בצורות שונות, השאלה: כיצד נכון להמשיג עתיד רחוק שנמצא מעבר למוטת ההשפעה שלנו, בלי להופכו לתסריט אחרית ימים המנותק מההווה? בהקשר זה , עולה גם השאלה על מקומה של תקווה, וכיצד להבין את משמעותה וערכה . ניתן לרכוש מנוי לשנת 2024 דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

"אמנם התורה שופעת בקרבנו וזמינה, אך בלא מעשה אין היא נגלית, ובלא מימוש אין היא מושגת. פשוט אצבעותיך והנה תפסת; התורה אינה מוגבלת לאחד או לריבוי: דבר על אודותיה וכבר פיך מלא" (מתוך "שיחה על אודות ההתמסרות לדרך"). ספר זה מוקדש לתרגום כתביו ולביאור מחשבתו של אחד מגדולי ההגות הבודהיסטית: מורה הזן היפני אֶיהֶי דוֹגֶן, בן המאה השלוש־עשרה. על אודות דוגן, הנחשב למייסד אסכולת הסוֹטוֹ של הזן, נאמר כי ייסד את "דת הישיבה" אשר אינה תרה אחר דבר – אף לא אחר התעוררות. תפיסתו העמוקה והחידתית הציבה אותו כאחת מדמויות המפתח להבנת עושרה וחוכמתה של מסורת הזן היפנית על זרמיה, הנפוצים כיום גם במערב. כפרשן יצירתי לדרך אבותיו וכמורה מחדש לתלמידיו, הצליח דוגן למזג בין מסורות, רעיונות ועקרונות בודהיסטיים מגוונים ולזקק מתוכם דרך דתית עמוקה ויצירתית, לעתים אף חתרנית, שהשפיעה לאין ערוך על יסודות הדעת של תרבות יפן. לספר שני חלקים: שער התרגום ושער הביאור. בשער הראשון תרגומים מן המקור לחיבורים מרכזיים להגותו וכן פרקי פרשנות המוקדשים להסבר על אודות חייו ומחשבתו. שער הביאור הוא פרי חקירה ממושכת בנבכי הספרות הפרשנית הענפה שנפוצה ביפן ובמערב במאות השנים האחרונות, והוא דן במקורות העתיקים לקורותיו של דוגן, בשפתו הדתית ובעיקרון אי-השניות המרכזי לה, בהתמודדותו עם סוגיות הזמן, הלידה והמוות, בתורת הישיבה השקטה שניסח וכן בתפיסתו האתית. בסופו של הספר מופיע לקסיקון קצר לביאור מונחי מפתח בכתביו. בכך מוצע לקהל קוראי העברית עיון מקיף, רב פנים ומעורר מחשבה, בתורתו של אחד מגדולי הגות יפן לדורותיה. ייעוץ מדעי: יעקב רז