יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

Although Jews were at the centre of commercial activity in medieval Europe, a talmudic ban on any wine touched by a Gentile prevented them from engaging in the lucrative wine trade. Wine was consumed in vast quantities in the Middle Ages, and the banks of the Rhineland hosted some of the finest vineyards in northern Europe. German Jews were, until the thirteenth century, a merchant class. How could they abstain from trading in one of the region’s major commodities? In time, they ruled that it was permissible to accept wine in payment of debt, but forbade trading in it, and they maintained that ban throughout the Middle Ages. Further study in the twelfth century, however, led Talmudists to discover that Jews were only forbidden to profit from trading in Gentile wine if they dealt with idolaters, but that trade with Christians and Muslims was permitted. Nevertheless, the German community refused to take advantage of this clear licence. Using Jewish and Gentile sources, this study probes the sources of this powerful taboo. In describing the complex ways in which deeply held cultural values affect Jews’ engagement in the economy of the surrounding society, this book also illustrates the law of unintended consequences—how the ban on Gentile wine led both to a major Jewish contribution to German viticulture and to the involvement of Jews in moneylending, with all its tragic consequences. *** The second chapter is intended for those familiar with the eleventh-century halakha in Ashkenaz. The general reader can skip this chapter, reading only the concluding paragraph (on p. 63) and proceed to Chapter III.

בין המאמרים בכרך זה : ארנון עצמון | 'שוחר טוב זה דוד': חטיבת הפתיחה של מדרש תהילים כמבוא לספר תהילים דוד סבתו | 'כך מקובלני מבית אבי אבא': מקורותיה ודרכי עיצובה של אגדת יהונתן נכד משה עידו חברוני | 'לב בנים על אבותם': חינוכו של ר' אלעזר בן רשב"י, על פי פסיקתא דרב כהנא, בשלח עמרי לבנת | שמואל, מת בנו לברט: בין כתב יד למהדורה, בין שבח לביקורת

בין המאמרים בכרך זה: מוטי בנמלך | מן הסמבטיון לטבריה: נוסח לא ידוע של 'מעשה אקדמות' רלה קושלבסקי | אורליות ואוריינות בסיפורים עממיים מימי הביניים במערב אירופה: זיקות גומלין ב'מעשה בעשיר שהיה יושב תמיד אצל עניים' כמקרה בוחן דוד מנריקה | י וחנן בן זכאי פוגש באספסיאנוס: עיון במדרש הסיפור ב'מעם לועז' לארגואיטי זאב קיציס | שכנו של הבעל שם טוב בגן עדן: סיפור מ'איש חסיד היה' בסבך הזהות החסידית־הישראלית

האסופה חוברה לה יחדיו כשלמחבר מלאו שמונים שנה. רוזנטל אסף את כל המאמרים שכתב בחקר הספרות התלמודית לקובץ אחד. האסופה משתרעת על פני חמישים שנה, ולא שונה בתוכנם של המאמרים דבר למעט מראי־מקום שנמצאו שגויים תוך כדי הכנת המפתחות, אלה תוקנו בגוף המאמרים. האסופה מחולקת בין שני הכרכים לשבעה עניינים. הכרך הראשון כולל מאמרים העוסקים [א] במשנה; [ב] בתלמוד הירושלמי; [ג] בתלמוד הבבלי. בכרך השני מאמרים העוסקים [ד] בענייני ארץ־ישראל ובבל; [ה] בלשון חכמים; [ו] בגאונים ובראשונים; [ז] בעניינים שונים. בתוך כל חלק מסודרים המאמרים לפי הופעתם על־פי סדר השנים.

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.