בדורות קדומים עוטרו תפילות בית הכנסת בכל קהילות ישראל בפיוטים רבים, הן במועדים והן בשבתות רבות במשך השנה. כתבי היד משמרים אלפי פיוטים שרק מקצתם ידועים היום, וחלקם לא נדפס עד ימינו. בספר זה נאספו למעלה ממאתיים פיוטים אותם נהגו בני מנהגי אשכנז וצפון צרפת לומר בשבת חתן ובשבת שאירעה בה ברית מילה. עשרות פייטנים כתבו פיוטים למאורעות חגיגיים אלה. רוב הפיוטים נכתבו בידי פייטנים שהיו בני אשכנז וצרפת (בין המאה האחת עשרה והמאה הארבע עשרה), אך יש ביניהם גם פיוטים שמקורם בארץ ישראל, באיטליה ובספרד. חלק מהיצירות נכתבו לרגל השמחות המשפחתיות של הפייטנים עצמם. מלבד הסוגים הנפוצים של הפיוט האשכנזי (יוצר, אופן וזולת), מיוצגים באוסף שלפנינו סוגי פיוט רבים שאינם רגילים (מקצתם על פי דוגמאות מפיוטי ספרד) – ניכר שבשבתות שיש בהן שמחות משפחתיות רצו פייטני אשכנז וצרפת לשלב פיוטים במקומות רבים ומגוונים בסדר התפילה. ביחוד ניכרת חטיבה גדולה של פיוטים שנאמרו סביב עליית החתן לתורה בשבת חתן: פיוטי רשות לעליית החתן ולעליות השושבינים, שירים לחתן לאחר עלייתו לתורה, פיוטים סביב קריאת פסוקי פרשת ‘ואברהם זקן’ (קריאה שנוהגת בימינו לכבוד החתן בבתי כנסת של עדות המזרח, ונהגה לפנים גם באשכנז), ופיוטי ‘מי שבירך’. כמה פיוטים נכתבו בארמית. לספר צורפו גם פיוטים שנהגו לאומרם (לאו דווקא בשבת) סביב טקסי החתונה וברית המילה עצמם, וכן פיוטים שיועדו לברכת המזון של הסעודות החגיגיות שנערכו לכבוד הנישואין וברית המילה. פייטני אשכנז היו תלמידי חכמים מובהקים, והם שילבו בפיוטיהם בהרחבה גדולה דברי אגדה מספרות התלמוד והמדרש. את כינוס פיוטי שבתות השנה של קהילות אשכנז וצרפת התחיל פרופ’ יונה פרנקל זכרונו לברכה, כהמשך למהדורת מחזור אשכנז לשלושת הרגלים שהוציא לאור ולמחזורי ד”ר דניאל גולדשמידט לימים הנוראים. הכרך של פיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה הוא הראשון בסדרה המיועדת להוציא לאור את פיוטי כל שבתות השנה שנהגו בארצות אשכנז ובצרפת. חוקר הפיוט ד”ר גבריאל וסרמן השלים את עבודת המחקר של כרך זה, הכוללת איסוף של שינויי נוסח מעשרות רבות של כתבי יד וכתיבת ביאור מפורט לפיוטים. לספר צורף גם מבוא גדול, הסוקר בין היתר את כל הפיוטים לסוגיהם, ועוקב אחר התפתחות מנהגי אמירתם בקהילות השונות במשך הדורות. אברהם פרנקל הוסיף למבוא תיאור של מנהגי החתונה וברית המילה באשכנז ובצרפת, זאת על פי ספרות המנהגים ועל פי סידורי קהילות אשכנז וצרפת.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בקבץ זה: שולמית אליצור | רהיטים וסילוק ליום הכיפורים הבנויים על התגלות ה' לאליהו בחורב דן גרינברגר ויהודה צבי שטמפפר | כתאב פי וג'וב אלצלאה לרס"ג (ספר על אודות חיוב התפילה) אלי גורפינקל | טעם השולחן, לחם הפנים והמנורה לר' שמואל אבן תיבון יוסף אליצור | פירוש רבי יוסף חיון על צפניה יוחנן קאפח | פירוש רבי יוסף חיון על חגי ירון ניסנהולץ | כרוזי בית הדין הגדול של פראג במאה הי"ח

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

האומנם ישראל היא "וילה בג'ונגל"? אהוד ברק ו בנימין נתניהו , שעשו שימוש בביטוי זה, ביטאו תפיסה פופולרית מתנשאת בקרב קברניטי המדינה לדורותיהם והציבור בכללותו, שאינה רואה את ישראל כחלק מהמזרח התיכון מבחינה פוליטית, כלכלית ותרבותית. קובץ המאמרים בספר זה עוסק בשאלת מקומה של ישראל במזרח התיכון משלל היבטים אסטרטגיים, פוליטיים, חינוכיים ואקדמיים. הספר מראה כי בניגוד לתפיסות ישראליות מקובלות של מדינה במצור ועם לבדד ישכון, ישראל מילאה תפקידים מגוונים במזרח התיכון, הן במישור הגלוי והן במישור הסמוי, הן במצב של מלחמה והן במצב של שלום. מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבותיה מעמידים למבחן את שאלת מקומה של ישראל במזרח התיכון.

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

Polin , established in 1986 by the Institute for Polish-Jewish Studies, has acquired a well-deserved reputation for publishing authoritative material on all aspects of Polish Jewry. Contributions are drawn from many disciplines—history, politics, religious studies, literature, linguistics, sociology, art, and architecture—and from a wide variety of viewpoints. Polin is published by the Littman Library of Jewish Civilization. It is sponsored by the Institute of Polish–Jewish Studies, which is an associated institute of the Oxford Centre for Hebrew and Jewish Studies and of the Department of Hebrew and Jewish Studies, University College London, and by the American Association for Polish–Jewish Studies, which is linked with the Department of Near Eastern and Judaic Studies, Brandeis University.