סַלומוֹנֶה דָה סֶסוֹ היה צורף כשרוני להפליא, שעיצב תכשיטים ואבזרי אופנה לשליטים ולשליטות בחצרות של צפון איטליה בשיאו של הרנסנס האיטלקי. אחת מיצירותיו הנודעות היייתה חרב טקסית מפוארת שהכין בשביל צ'זרה בורג'ה, בנו של האפיפיור אלכסנדר השישי. ואולם בשנת 1491 האשימו יהודי מנטובה את סלומונה בעבירות מין והסגירו אותו לרשויות בפררה. משהורשע היה הצורף היהודי צפוי לגזר דין מוות. כדי להציל את עורו בחר סלומונה להתנצר, קיבל חנינה מן הדוכס וקיבל את השם אֵרקוֹלֶה דָה פֶדֶלי. הודות למעמדו המקצועי הרם של הצורף נותר תיעוד רב עליו ועל פרשות הקשורות בו. על סמך מבחר עצום של מסמכים ארכיוניים עוקבת תמר הרציג בספר סיפורו של מומר אחר גורלו של סלומונה/ארקולה ובני משפחתו. ומבעד למיקרו-היסטוריה על רב-אמן יהודי שהמיר את דתו נחשפים היחסים המורכבים בין פטרונים ופטרוניות לאמנים, בין יהודים, נוצרים ומומרים, ובין רבי-אמנים ושוליות בסדנאות הרנסנס. כמו כן, נפרשת לפנינו פנורמה רחבה של חצרות משפחות אסטה, גונזאגה ובורג'ה, המדיניות כלפי נאשמים ביחסים חד-מיניים, מעמדן של הקהילות היהודיות, גל המרות הדת בצפון איטליה, נזירות ממוצא יהודי, וההשלכות ההרסניות של מלחמות איטליה (1494- 1530).

מסע פנים-חוץ מציג גישה חינוכית בין־תחומית, ארגז כלים ומערכי שיעורים שפיתחה המחברת בנושא החינוך היצירתי: שילוב אמנויות בהוראה ובחינוך. הגישה פותחה מתוך ניסיון רב שנים בשדה החינוך, ומערכי השיעורים הועברו לסטודנטיות ולסטודנטים להוראה במכללת סמינר הקיבוצים. הספר מיועד לנשות ואנשי חינוך העוסקים בהדרכה, בהוראה ובהכשרת מורות ומורים. החינוך היצירתי ושילוב אמנויות בהוראה מאפשרים ללומדות וללומדים לצאת למסע דו־כיווני: פנימה אל עצמם, והחוצה אל הטקסטים התרבותיים והאקדמיים. הספר מתאר תהליך חניכה באמצעות צבע, גזרי עיתון, דבק ופלסטלינה, ובשילוב מדיטציה, כתיבה, קריאה והמחזה, בידיעה שהמורות והמורים לעתיד חשוב שיתנסו מקרוב במעיינות היצירה. "מדובר בפנינה חינוכית. זהו ספר מאוד לא שגרתי עם המון הבנה פדגוגית, יצירה מאוד מעניינת, המבוססת על חוכמת השטח והרבה ניסיון." - פרופ' ענת זהר, ביה"ס לחינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים

בין המאמרים בכרך זה: יפתח לוין | מפתח כסמל אינטרטקסטואלי במלחמת ששת הימים שלום צבר | 'שנת שחרור קודשינו': מלחמת ששת הימים בראי האומנות העממית רגינה פ' בנדיקס וגלית חזן־רוקם | הומור פוליטי בישראל בשנת 1967 : על מה הם צחקו? חיים וייס | 'ההר המקפל בתוכו את כל תקוותיו וחזיונותיו של ישראל': שלמה גורן ומלחמת ששת הימים

ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), הנקרא על שם מייסדו דב נוי, הוקם ב-1955 במטרה להציל מסורות שסופרו בעל פה ושעמדו בסכנת הכחדה או שִכחה. הוא מחזיק כיום כ-25,000 סיפורים שסופרו בעשרות עדות, בעיקר יהודיות אך גם מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. זיכרון פואטי עוסק בהופעתן של מסורות עבריות מוקדמות בסיפורי הארכיון, מן המקרא ועד ימי הביניים. מפת פסוקי המקרא, הסלקציה של מעשי חכמים, מפגשים מגוונים עם עשרת השבטים האבודים וגם הסיפור המוכר על בעל חיים המוביל את בעליו למחוז חפץ, עומדים במרכזן. נוסף להיותם סיפורים קדומים המסופרים מחדש ונכללים בארכיון, כלומר מעבר להיותם חלק מ"זיכרון ארכיונאי", הסיפורים הנדונים בספר ממחיזים סוגיות הקשורות, מכיוונים שונים, בזיכרון תרבותי כגון הגירה, רציפות, אובדן, נוסטלגיה, גלות, גאולה ולאומיות. הדיונים בספר נעים בין מוקדים שונים – פואטיים, תרבותיים והיסטוריים – ומבקשים להאיר דרכם את הארכיון והסיפורים הכלולים בו כ"אתר זיכרון" עשיר ומורכב. החידוש שהספר מציע הוא כפול: הראשון - עיון נרחב ושיטתי בארכיון מרכזי שעד כה שימש מצע למחקרים נקודתיים, מצומצמים בהיקפם; השני – קריאות חדשניות (הן מתודולוגית הן תימטית) בחומרי הארכיון, המעלות מגוון של הקשרים שלאורן נבחן הקורפוס המתועד, והמחדדות את הרלוונטיות שלו לתחומי דעת שונים.

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז מנדל סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

הריקוד הזוגי טומן בחובו אוצרות של ידע המעידים על הקשר הזוגי, על אפשרויות לשינוי ועל יצירת חוויה של אמפתיה, היכרות, אינטימיות ותשוקה. ספר זה בוחן את המשמעות הפסיכודינמית של תנועת הגוף ומציע תיאוריה פסיכואנליטית מקיפה בטיפול בתנועה ומחול. בחלקו התיאורטי, הספר מעמיק בחקר החשיבה הדינמית וההתפתחותית בטיפול בתנועה ובמחול. הוא מתמקד בטכניקה הטיפולית, העושה שימוש בתנועת הגוף כנתון המאיר תכנים נפשיים שהודחקו או נחוו בגוף במנותק מהמיינד, כדי לייצר בעבורם מרחב לעיבוד והתרה. בחלקו המעשי מוצגת לראשונה פרקטיקה מקיפה לאבחון והתערבות בפסיכותרפיה זוגית בתנועה ומחול. התנועה חושפת את הדינמיקה הגלויה והסמויה ביחסים ומפגישה את בני הזוג עם סיפורי הגוף-נפש זה של זה ועם ביטויים של מיניות, התענגות, יחסי כוחות, תלות, שליטה, תחושה של "חיות" ו"מוות" ועוד. קונפליקטים, צרכים, משאלות בקשר, השלכות, העברות מהילדות והגנות בגוף - כל אלה נדונים, מוסברים בגילומם בגוף, בתקשורת הזוגית וביחסים האינטימיים. הספר שזור בתיאורים מתוך טיפולים ואלה חושפים את הקוראים לחוויות נפש מורכבות ולתהליכים של שינוי המתקיימים בטיפול הזוגי.

ההרפתקן סימפליציסימוס , המונומנט הספרותי הגדול למלחמת שלושים השנה (1618–1648), שיצא לאור כמעט "בזמן אמת", כעשרים שנה לאחר התרחשותה, משלב יחד רומן פיקרסקי, היסטורי, סאטירי, אוטוביוגרפי, פנטסטי וריאליסטי – ובכל הגדרה יש מידה של אמת. מלחמה זו, שזרעה חורבן נורא בכל אירופה, היתה הדגם הראשון בהיסטוריה למלחמה "כלל עולמית". המחבר, הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן (1622–1676), אמנם חווה אותה על בשרו ואף השתתף בה בצעירותו, אך כסופר נמנע מלהזדהות עם אחד המחנות, לצדד במי מהיריבים או לחגוג ניצחונות. הוא אף מצהיר במפורש: " למען הדורות הבאים אתאר אילו מעשי זוועה נעשו שוב ושוב במלחמתנו הגרמנית". קורותיו המוזרים של הגיבור מתוארים לעתים באכזריות, אך תמיד בהומור פרוע, ומראש שָׂמים לְאַל כל הערצת גיבורים או פולחן אישיות. בכך נעשה סימפליציסימוס לאחת היצירות האנטי-מלחמתיות החזקות שנכתבו אי-פעם ואחד מנכסי צאן ברזל המוקדמים של הספרות הגרמנית.

אנשי לשון וספרות עסקו הרבה בשנים האחרונות בלשונות התרבות של החברה הערבית-היהודית בימי הביניים. חיבור זה מבקש להעריך מחדש את חלקן היחסי של הלשונות שפעלו במרחב: הלא הן העברית, הארמית, הערבית והערבית-יהודית. מפגשי עֵבֶר ו עֲרָב עומד על טיבן של הלשונות הללו ונוגע גם בשאלות הקשורות לשימוש בהן במרכזי הפעילות החשובים בשירת החול ובשירת הקודש, בתרגומים וביצירה המקורית. הספר מביא סיכום עדכני של המחקר בנושא, ובחינה של טקסטים חדשים הקשורים בעניינים הללו: קטעים מתרגומי המקרא לערבית, וכן פיוטים, בקשה וקינה בערבית.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

בין המאמרים בכרך זה: גל סלע | האויקוטיפ והתלכיד ככלים פרשניים: מבט נוסף על שנתו הפלאית של חוני המעגל רוני כהן | בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי': סיפור מגילת אסתר ב'מסכת פורים' לקלונימוס בן קלונימוס ומנהג הכאת המן בימי הביניים ורד טוהר ונגה רובין | עיון משווה בסיפורים המשותפים ל'ספר מדות' ביידיש (איזני 1542) ול'ארחות צדיקים' העברי (פראג 1581) עֵלי יסיף | מנשה בן-ישראל וראשית מחקר הפולקלור היהודי