"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

With the social and cultural upheavals of early modern Europe, rabbis were constantly struggling to preserve Jewish tradition. Hakham Tsevi Ashkenazi (1658—1718), the independent-minded chief rabbi of Amsterdam, came to be regarded as one of the leading halakhic authorities of this tumultuous era. The battles he waged changed Jewish practice in his lifetime and came to define rabbinic norms in the decades that followed, with relevance to the present day. The challenges for a leading rabbi in a time of ferment were many. With advances in communication and the early stirrings of political emancipation in Jewish and secular society, how could one establish halakhic authority? How were rabbis to navigate the new reality in which mystical texts—once the exclusive province of the elite—became accessible to the masses? As geographical boundaries shifted and cultural barriers crumbled, how could one build a bridge between the worlds of Ashkenaz and Sepharad? How were the keepers of tradition meant to respond to the religious laxity that accompanied acculturation? And how could the religious establishment engage sectarians in general, and crypto-Sabbatians in particular? Hakham Tsevi didn’t always win the battles he fought, but his arguments have endured. Products of his fierce independence, some of his responsa have attained near-canonical status., Today’s halakhic discussions of such contemporary issues as brain death and artificial intelligence often begin with the words he committed to posterity. Hundreds of years after his death, Hakham Tsevi and his work remain at the frontier of halakhic discourse.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של איליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת ומסומנים על ידי המשטר כבוגדים פוטנציאלים. בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא אף הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק. כן בוחן הספר סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.