ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

This volume of Hispania Judaica Bulletin presents the first collection of studies dedicated to the impact of the Iberian converso crisis on the interpretation of Paul’s life and teachings. We believe this to have been a significant historical phenomenon—one which we may call Converso Paulinisms. By way of introduction, we briefly present the main developments from which this concept derives its rationale and the productive end we hope it can serve. We begin with the lessons we learned from recent developments in Pauline studies and the readings of Paul by Church authorities, theologians, and contemporary thinkers. Then, we move on to consider their implications in Late Medieval and Early Modern setting of the converso phenomenon.

בחיבורו הגדול האחרון, שני המקורות למוסר ולדת (1932) , בא לידי ביטוי שלם ואורגני מכלל מחשבתו של אנרי ברגסון (1941-1859) שחיבוריו הקודמים עסקו בנושאים: תודעה וחירות, זמן, חומר, תנועה והחיים והתפתחותם; כל הנהרות הללו נמזגים בספר זה לעיון בשני עמודי התווך של החברה האנושית: המוסר והדת. הבחנותיו בין המוסר של "חברה סגורה" לזה של "חברה פתוחה", ובין "דת סטטית" ל"דת דינמית" מאפשרות לברגסון לדון בדרכו המיוחדת לא רק בסוגיות פילוסופיות מופשטות, אלא גם בשאלות מעשיות, חברתיות ותרבותיות, פוליטיות ומוסריות, אמנותיות ורוחניות. תובנותיו של ברגסון נותרו בעלות ערך עמוק לזמננו אנו, חרף הזמן שחלף מעת כתיבתן, והן מציעות מבט מקורי ורב ערך, בפרט לתקופתנו המשברית ועתירת התמורות שבה נושאים אלה עודם עומדים בלב הדיון הציבורי והחשיבה מחדש על האתוס המשותף לאזרחים במדינותיהם השונות.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר ה רנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

דברי הימים הוא חיבור היסטוריגרפי אחיד המספר את תולדות ישראל. חלקו הראשון של הספר ( דברי הימים א ) מגיע עד לסוף ימי דויד. המחבר האנונימי, כנראה אחד מכוהני ירושלים בימי הבית השני, כתב את ספרו בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא בנה את ספרו תוך שהוא משתמש בספרי המקרא הקודמים ומשכתבם, ובחומרים נוספים שהיו לפניו, ומכאלה שחיברם מדעתו. והכול לפי השקפותיו התיאולוגיות.

דברי הימים הוא חיבור היסטוריגרפי אחיד המספר את תולדות ישראל. חלקו השני של הספר ( דברי הימים ב ) ממשיך משלמה ועד הצהרת כורש. המחבר האנונימי, כנראה אחד מכוהני ירושלים בימי הבית השני, כתב את ספרו בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא בנה את ספרו תוך שהוא משתמש בספרי המקרא הקודמים ומשכתבם, ובחומרים נוספים שהיו לפניו, ומכאלה שחיברם מדעתו. והכול לפי השקפותיו התיאולוגיות.

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.