הביוגרפיות של הקיסרים הסוורים הן חלק מקובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא הידוע בשם SCRIPTORES HISTORIAE AUGUSTAE ('המחברים של תולדות האוגוסטים'), ובקיצור – 'היסטוריה אוגוסטה'. מגילת הקובץ הייתה מוכרת למשכילי הרנסנס, ועל שום החשיבות שייחסו לתוכנה להכרת תולדותיה של רומא בימות האימפריה, היא הייתה מן החיבורים הראשונים שראו אור בדור הראשון של הדפוס (מילנו 1475). הביוגרפיות של הקיסרים הסוורים מתעדות היבטים חשובים מתולדות האימפריה הרומית במעבר מן המאה השנייה לשלישית. הן מאירות באור מיוחד תקופת משבר גורלית בתולדות האימפריה. ספטימיוס סוורוס, מייסד השושלת, ויורשיו נתנו את הדעת לדרכים ולאופנים חדשים שיבטיחו את שלמותה. הסוורים, שהיו הקיסרים הראשונים ממוצא פרובינקיאלי, ראו את האימפריה באור שונה מקודמיהם בכס הקיסרי, והשינויים שיזמו שאבו השראה גם מן הנאורות שפקדה את רומא של ימיהם. המחבר-העורך של הביוגרפיות, שאינו מוכר לנו בשמו, נראה כי היה משכיל רומאי מן האריסטוקרטיה הישנה שהנצרות – דת האימפריה הרומית של ימיו – לא כבשה אותו. הוא היה איש של רומא הקיסרית הפגנית, תרבותה והגותה. כתיבתו היא רבת פנים ועניין גם מן הבחינה הספרותית. בעטיפה: שער סוורוס, הוקם בשנת 203 על ידי הסנט לכבוד נצחונות הקיסר סוורוס במזרח. הוא מוקם בקצה 'דרך הקודש', VIA SACRA , בצפון-מערבו של הפורום רומנום לא הרחק מבית הסנט. דוד גולן תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות

אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

חנוך לוין הוא מחזאי, בימאי, סטיריקן, משורר וסופר, שרבים רואים בו את אחד היוצרים הישראלים החשובים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. הספר בין פז'וז'י ושצ'וצ'י ובין תל-אביב לאוהיו , המוקדש לזירה הגאוגרפית שמעצב לוין במחזותיו, הוא מסע עיוני ראשון מסוגו אל נופיה הפיזיים והמנטליים של הדרמה הלוינית. מחזותיו של חנוך לוין זכו לעיונים מעמיקים של חוקרים מתחום הספרות, התאטרון ואף מתחומים אחרים. אם עד כה נטה המחקר להציג את העולם הדרמטי שלוין מעצב במחזותיו כעולם מובהק ואחדותי, ספר זה הוא ניסיון ראשון ללכוד את המפריד, המפרק והמפורר שבעולם הלויני, ולתאר באורח שיטתי את שלל העיצובים שבהם הוא מתגלה. הספר בוחן את עולמו הדרמטי של לוין כגילום של מרחביוּת אלטרנטיבית פוסט-ציונית שממזגת את האישי עם הציבורי, את הפיזי עם המנטלי, את הגלובלי עם הלוקלי.

פיליפוס מלך מוקדון עלה לשלטון ב-359 לפסה"נ. לאחר תקופת גיבוש פנימי הוא פנה למדיניות של התפשטות מכוונת שהחלה לעורר דאגה באתונה. באתונה נוצרו שתי סיעות, סיעת מלחמה שרצתה בגיוס כוחות לבלימת מוקדון וסיעת השלום שדגלה במשא ומתן עם פיליפוס. לאחר שפיליפוס שלח שליחים בדבר רצונו בשלום, גברה סיעת השלום ואתונה שלחה משלחת לפיליפוס לנהל עמו שיחות – בין חבריה היו דמוסתנס ואייסכינס. השלום שנחתם עם פיליפוס ב-346 לפסה"נ לא היטיב עם אתונה ורבים ראו בו משגה וכישלון ודיון מר התנהל בשאלה מי היה האחראי לכישלון הזה. דמוסתנס תבע את אייסכינס, בין השאר לדין על קבלת שוחד מפיליפוס והטיית ההסכם לטובתו. המשפט התקיים ב-343/2 לפסה"נ. למרבה המזל השתמרו שני הנאומים, המובאים כאן, נאום תביעה ונאום הגנה. אייסכינס זוכה אבל לא הצליח להוכיח שהשלום עם פיליפוס הועיל לאתונה. לאחר משפטו קטנה השפעתו על מדיניות אתונה, אבל לא מאבקיו עם דמוסתנס. תרגמה מיוונית זיוה כספי הוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה

בבוקרו של השביעי ביוני 415 לפסה"נ התעוררו תושבי אתונה ומצאו שפסלי האל הֶרמֶס, שעמדו לפני בתים פרטיים ומקדשים, הושחתו. כל אזרח ראה את שומרו האלוהי שלפני פתח ביתו מושחת ומחולל, ובהדרגה התברר לו שהוא אינו היחיד, העיר כולה איבדה את שומרה האלוהי. החרדה הייתה רבה. האתונאים ביקשו לגלות את זהות המשחיתים והודיעו שיעניקו פרסים וגם חסינות ממשפט למודיעים מידע כלשהו על חילול קודשים. נוסף למידע על השחתת הפסלים התקבל גם מידע על חילול קודש של טקסי מיסטריות שנערכו בבתים פרטיים. השערורייה הייתה גדולה, הגדולה בתולדות אתונה. היו מאסרים, העמדות לדין, הוצאות להורג והימלטויות לגלות. אנדוקידס, שהיה אחד הנאשמים, מגולל בנאום ההגנה שנשא, הנאום על המיסטריות, את השתלשלות המאורעות ומנסה, כמובן, להוכיח את חפותו. הנאום הוא המידע החשוב ביותר על השערורייה וגם מקור חשוב למאורעות המדיניים בסופה של המאה החמשית לפסה"נ.

This volume of essays is the first collection of scholarly studies on the Yiddish theatre to appear in English. Drawing on a variety of academic disciplines, it considers the dramatic and musical repertoire of Yiddish theatre and their historical development, popular and critical reception of productions, and the practice and consequences of state censorship. The time-span covered is broad—from the Middle Ages to the twentieth century—as is the geographical range: Cracow, London, Moscow, New York, St Petersburg, Vienna, and Warsaw. The Yiddish Theatre not only presents a comprehensive study of the field but also helps illustrate the significance of the Yiddish theatre as a vital form of expression in the Jewish world. Yiddish drama and theatre has had an enormous capacity to entertain audiences on six continents, while at the same time highlighting social, political, religious, and economic concerns of vital interest to the Jewish people. The Yiddish Theatre is a valuable resource for scholars, university students, and general readers interested both in Yiddish theatre specifically and related fields such as Jewish literature and culture, east European history and culture, and European and American theatre. The book contains the most comprehensive bibliography to date of sources relating to the Yiddish theatre.

עוני ומנהיגות באימפריה הרומית המאוחרת בוחן את היווצרותה של קטגוריית ה"עניים" כמעמד חברתי מובחן בחברה הרומית, מעמד שהכנסייה טענה לאחריות מיוחדת כלפיו. זהו סיפורה של חברה שראתה עצמה בהדרגה אחראית על קבוצת אנשים מסוימת, קבוצה שקודם לכן איש לא דאג לה, ושל אלה שנהנו משינוי זה בסדר העדיפויות. "עניים" משמשים מעין עדשה החושפת בבהירות נפלאה את הרשת העדינה של הקשרים והיחסים החברתיים שגרמה לאימפריה הרומית המאוחרת להיות עולם משתנה והולך. פיטר בראון מבקש לשחזר את מצב העניים לפני עליית הנצרות, לעמוד על האופי האמיתי של הרטוריקה הנוצרית על אהבת העניים: האם תמיד היו מניעיה כנים או שמא לעתים אנוכיים? בראון משתמש לא רק במקורות יווניים ולטיניים, אלא גם במקורות יהודיים, כדי לתעד את קשרי הגומלין שנוצרו בין החברות המזרח תיכוניות לבין המסורות הקלסיות הרומיות. הוא מצליח לשפוך אור על היבט מכריע במעבר מן התרבות הקלסית לתרבות הנוצרית, שעיקרו צמיחתה של תפיסה חדשה באשר לחוב שחבים החברה והכנסייה לעניים.

גיליון 4 של דווקא מוקדש לתיאטרון היידיש. הגיליון עוסק בנדודי התיאטרון היידי: מתחילת דרכו של אבי התיאטרון היהודי, אברהם גולדפאדן, ועד גלגולי התיאטרון בניו יורק, בבואנוס איירס, במוסקבה, בקהיר ובתל אביב. בגיליון רואים אור תרגומים ראשונים לעברית של קטעי מחזות מאת שמ"ר, הסופר היהודי "המושמץ ביותר" ושל מריה לרנר, האישה הראשונה שהדפיסה ביידיש; הרצאה לשחקנים צעירים שנשא שלמה מיכואלס; ביקורת נוקבת על התיאטרון העכשווי שכתב הסופר ישראל ראבון בפולין, 1938; ריאיון עצמי עם במאי "ילדי הצל" שמועלה בימים אלה על ידי תיאטרון היידישפיל ועוד. החוברת מלווה באיורי תיאטרון רבים של הצייר מאיר אקסלרוד.

איכר זקן ואביון מוצא לפתע אוצר שנטמן ליד אח הבית על ידי סבו. העושר הבלתי צפוי אינו מיטיב עמו. הוא מלא דאגה בלתי פוסקת שמא יגנבו אותו, בודק וחוזר ובודק אם עדיין הוא טמון היכן שהיה טמון, חושד בכולם שמא גילו את מקומו וסילקוהו וירא להתרחק מן הבית ומן האוצר. הוא נרדף, אומלל שחייו אינם חיים, וכל עוד הזהב ברשותו אין לו מנוח. בסופו של דבר נגנב ממנו האוצר, ולאחר שדעתו כמעט נטרפת עליו הוא מוחזר לו על ידי בחור צעיר המבקש לשאת את בתו לאישה. עתה יש לאוצר תכלית –נדוניה לבת. אבן נגולה מלבו של אביה: 'יום ולילה לא ידעתי מנוח, עכשיו אישן'. האוצר הוא אחד המחזות האהובים והמשעשעים של פלאוטוס. מולייר, שהמחזה מצא חן בעיניו מאוד, עיבד אותו והתאימו לתקופתו במחזהו הקמצן, תוך שהוא קוטף מן האוצר ומתרגם את כל הצימוקים.

דמוסתנס, הנואם הדגול, התנדב לממן את הוצאותיה של מקהלת גברים לחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס שנערכה באתונה באביב שנת 348 לפסה"נ. הוא הכין לחברי המקהלה וגם לעצמו תלבושות מפוארות שזורות בחוטי זהב וכתרי זהב. גאה צעד בתהלוכה ונכנס לתאטרון במלוא הדרו, והנה ניגש אליו מידיאס יריבו ולעיני כל הצופים, אזרחים ונכרים כאחד, הלם בו באגרופיו וסטר על פניו. על אלימות כזאת ברשות הרבים לא היה אפשר לעבור לסדר היום. דמוסתנס לא השיב למידיאס מכה תחת מכה כי לא רצה לעורר קטטה שתפגע בחגיגה ובמופעים שהוצגו בה, ובמיוחד במופע של מקהלתו. אולם בתום ימי החגיגה תבע את מידיאס לפני אספת העם על מעשה האלימות כלפיו ועל הפגיעה בהדר החגיגה. אספת העם הרשיעה את מידיאס. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים הן חלק מקובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא הידוע בשם SCRIPTORES HISTORIAE AUGUSTAE ('המחברים של תולדות האוגוסטים'), ובקיצור – 'היסטוריה אוגוסטה'. מגילת הקובץ הייתה מוכרת למשכילי הרנסנס, ועל שום החשיבות שייחסו לתוכנה להכרת תולדותיה של רומא בימות האימפריה, היא הייתה מן החיבורים הראשונים שראו אור בדור הראשון של הדפוס (מילנו 1475). הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים פורסות יריעה רחבה של קורות האימפריה הרומית ומנהיגיה במאה השנייה. הן מאירות באור מיוחד את תקופתם- השנים 138–193 לסה"נ - שהן המחצית השנייה של פרק הזמן המכונה 'השלום הרומאי'. בצד קווי האופי של הקיסרים, נחשפות בהן הליכות האישות שלהם ונבדק הקשר שלהם להתרחשויות. הביוגרפיות מציגות את מערכות השלטון ומאירות את אורחותיה של האימפריה הרומית כמדינה וכחברה , ואת טבעם של מפעיליה בדורות שעיצבו את התרבות המדינית של המערב. ניכרת בהן המגמה שרווחה אז להשתית את חיי האזרחים והתושבים על חוק המעוגן בחשיבה פילוסופית כללית על העולם והאדם. הקיסרים האנטונינים לא ביטלו את מוסד העבדות, אך היחס לעבד בימיהם היה אנושי יותר. יהודי ארץ ישראל זכו בימיהם לביטול גזרות הדריאנוס והתאוששו מן המכה שהנחיתו עליהם הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא. המחבר-העורך של הביוגרפיות אינו מוכר לנו בשמו. הוא חי ככל הנראה במפנה המאה הרביעית לחמישית. נראה כי היה משכיל רומאי מן האריסטוקרטיה הישנה שהנצרות --דת האימפריה הרומית של ימיו -- לא כבשה אותו. הוא היה איש של רומא הקיסרית הפגנית, תרבותה והגותה. כתיבתו רבת עניין גם מהבחינה הספרותית. תרגם מלטינית, העיר והוסיף מבוא דוד גולן

דמוס (העם) זקן נרגן, עובר בטל שנדמה כי כל אחד יכול להוליכו שולל, קנה לעצמו עבד חדש בשם פפלגון (המדינאי קלאון) והעבדים שבביתו (המנהיגים הקודמים) נידחו על ידו, אינם מרוצים וזוממים לסלקו. מכיוון שפפלגון הוא גס רוח, בור ורמאי מושחת, כדי להפילו הם מחפשים עבד בעל תכונות כמו שלו אבל מוקצנות יותר, כי אלה הן התכונות הנחוצות למנהיג. הבחירה נופלת על מוכר נקניקים, בזוי יותר, בור יותר, שהשוק היא מכורתו. לאחר שרשרת עימותים בין השניים דמוס מחליט לבחור במוכר הנקניקים למנהיגו ולסלק את פפלגון. הנושא של המחזה אינו קלאון האיש אלא שאלת המנהיגות בכללה. ההתקפה על מנהיגותו של קלאון היא בה במידה התקפה על עם האתונאים – מי הם מנהיגיו, כיצד בוחרים בהם ובאיזו דרך הם מצליחים להנהיג את העם לאחר בחירתם. לרעיון המופשט של שאלת המנהיגות העניק אריסטופאנס לבוש מוחשי: גיבור המחזה הוא אדון הבית והמנהיגים הם עבדיו. הם אמורים לשרתו אך למעשה הם השולטים בו ומנצלים אותו לקידום טובות הנאה שלהם. המחזה הפרשים הוצג באתונה בשנת 424 לפסה"נ וזכה במקום ראשון.