בבוקרו של השביעי ביוני 415 לפסה"נ התעוררו תושבי אתונה ומצאו שפסלי האל הֶרמֶס, שעמדו לפני בתים פרטיים ומקדשים, הושחתו. כל אזרח ראה את שומרו האלוהי שלפני פתח ביתו מושחת ומחולל, ובהדרגה התברר לו שהוא אינו היחיד, העיר כולה איבדה את שומרה האלוהי. החרדה הייתה רבה. האתונאים ביקשו לגלות את זהות המשחיתים והודיעו שיעניקו פרסים וגם חסינות ממשפט למודיעים מידע כלשהו על חילול קודשים. נוסף למידע על השחתת הפסלים התקבל גם מידע על חילול קודש של טקסי מיסטריות שנערכו בבתים פרטיים. השערורייה הייתה גדולה, הגדולה בתולדות אתונה. היו מאסרים, העמדות לדין, הוצאות להורג והימלטויות לגלות. אנדוקידס, שהיה אחד הנאשמים, מגולל בנאום ההגנה שנשא, הנאום על המיסטריות, את השתלשלות המאורעות ומנסה, כמובן, להוכיח את חפותו. הנאום הוא המידע החשוב ביותר על השערורייה וגם מקור חשוב למאורעות המדיניים בסופה של המאה החמשית לפסה"נ.

עוני ומנהיגות באימפריה הרומית המאוחרת בוחן את היווצרותה של קטגוריית ה"עניים" כמעמד חברתי מובחן בחברה הרומית, מעמד שהכנסייה טענה לאחריות מיוחדת כלפיו. זהו סיפורה של חברה שראתה עצמה בהדרגה אחראית על קבוצת אנשים מסוימת, קבוצה שקודם לכן איש לא דאג לה, ושל אלה שנהנו משינוי זה בסדר העדיפויות. "עניים" משמשים מעין עדשה החושפת בבהירות נפלאה את הרשת העדינה של הקשרים והיחסים החברתיים שגרמה לאימפריה הרומית המאוחרת להיות עולם משתנה והולך. פיטר בראון מבקש לשחזר את מצב העניים לפני עליית הנצרות, לעמוד על האופי האמיתי של הרטוריקה הנוצרית על אהבת העניים: האם תמיד היו מניעיה כנים או שמא לעתים אנוכיים? בראון משתמש לא רק במקורות יווניים ולטיניים, אלא גם במקורות יהודיים, כדי לתעד את קשרי הגומלין שנוצרו בין החברות המזרח תיכוניות לבין המסורות הקלסיות הרומיות. הוא מצליח לשפוך אור על היבט מכריע במעבר מן התרבות הקלסית לתרבות הנוצרית, שעיקרו צמיחתה של תפיסה חדשה באשר לחוב שחבים החברה והכנסייה לעניים.

דמוסתנס, הנואם הדגול, התנדב לממן את הוצאותיה של מקהלת גברים לחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס שנערכה באתונה באביב שנת 348 לפסה"נ. הוא הכין לחברי המקהלה וגם לעצמו תלבושות מפוארות שזורות בחוטי זהב וכתרי זהב. גאה צעד בתהלוכה ונכנס לתאטרון במלוא הדרו, והנה ניגש אליו מידיאס יריבו ולעיני כל הצופים, אזרחים ונכרים כאחד, הלם בו באגרופיו וסטר על פניו. על אלימות כזאת ברשות הרבים לא היה אפשר לעבור לסדר היום. דמוסתנס לא השיב למידיאס מכה תחת מכה כי לא רצה לעורר קטטה שתפגע בחגיגה ובמופעים שהוצגו בה, ובמיוחד במופע של מקהלתו. אולם בתום ימי החגיגה תבע את מידיאס לפני אספת העם על מעשה האלימות כלפיו ועל הפגיעה בהדר החגיגה. אספת העם הרשיעה את מידיאס. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים הן חלק מקובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא הידוע בשם SCRIPTORES HISTORIAE AUGUSTAE ('המחברים של תולדות האוגוסטים'), ובקיצור – 'היסטוריה אוגוסטה'. מגילת הקובץ הייתה מוכרת למשכילי הרנסנס, ועל שום החשיבות שייחסו לתוכנה להכרת תולדותיה של רומא בימות האימפריה, היא הייתה מן החיבורים הראשונים שראו אור בדור הראשון של הדפוס (מילנו 1475). הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים פורסות יריעה רחבה של קורות האימפריה הרומית ומנהיגיה במאה השנייה. הן מאירות באור מיוחד את תקופתם- השנים 138–193 לסה"נ - שהן המחצית השנייה של פרק הזמן המכונה 'השלום הרומאי'. בצד קווי האופי של הקיסרים, נחשפות בהן הליכות האישות שלהם ונבדק הקשר שלהם להתרחשויות. הביוגרפיות מציגות את מערכות השלטון ומאירות את אורחותיה של האימפריה הרומית כמדינה וכחברה , ואת טבעם של מפעיליה בדורות שעיצבו את התרבות המדינית של המערב. ניכרת בהן המגמה שרווחה אז להשתית את חיי האזרחים והתושבים על חוק המעוגן בחשיבה פילוסופית כללית על העולם והאדם. הקיסרים האנטונינים לא ביטלו את מוסד העבדות, אך היחס לעבד בימיהם היה אנושי יותר. יהודי ארץ ישראל זכו בימיהם לביטול גזרות הדריאנוס והתאוששו מן המכה שהנחיתו עליהם הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא. המחבר-העורך של הביוגרפיות אינו מוכר לנו בשמו. הוא חי ככל הנראה במפנה המאה הרביעית לחמישית. נראה כי היה משכיל רומאי מן האריסטוקרטיה הישנה שהנצרות --דת האימפריה הרומית של ימיו -- לא כבשה אותו. הוא היה איש של רומא הקיסרית הפגנית, תרבותה והגותה. כתיבתו רבת עניין גם מהבחינה הספרותית. תרגם מלטינית, העיר והוסיף מבוא דוד גולן

דמוס (העם) זקן נרגן, עובר בטל שנדמה כי כל אחד יכול להוליכו שולל, קנה לעצמו עבד חדש בשם פפלגון (המדינאי קלאון) והעבדים שבביתו (המנהיגים הקודמים) נידחו על ידו, אינם מרוצים וזוממים לסלקו. מכיוון שפפלגון הוא גס רוח, בור ורמאי מושחת, כדי להפילו הם מחפשים עבד בעל תכונות כמו שלו אבל מוקצנות יותר, כי אלה הן התכונות הנחוצות למנהיג. הבחירה נופלת על מוכר נקניקים, בזוי יותר, בור יותר, שהשוק היא מכורתו. לאחר שרשרת עימותים בין השניים דמוס מחליט לבחור במוכר הנקניקים למנהיגו ולסלק את פפלגון. הנושא של המחזה אינו קלאון האיש אלא שאלת המנהיגות בכללה. ההתקפה על מנהיגותו של קלאון היא בה במידה התקפה על עם האתונאים – מי הם מנהיגיו, כיצד בוחרים בהם ובאיזו דרך הם מצליחים להנהיג את העם לאחר בחירתם. לרעיון המופשט של שאלת המנהיגות העניק אריסטופאנס לבוש מוחשי: גיבור המחזה הוא אדון הבית והמנהיגים הם עבדיו. הם אמורים לשרתו אך למעשה הם השולטים בו ומנצלים אותו לקידום טובות הנאה שלהם. המחזה הפרשים הוצג באתונה בשנת 424 לפסה"נ וזכה במקום ראשון.

נאומו של אייסכינס 'נגד טימרכוס', נאום תביעה שנשא אייסכינס בבית המשפט באתונה בשנת 346/5 לפסה"נ בפני מושבעים רבים וקהל גדול, הוא היצירה היחידה ששרדה מן הספרות היוונית העוסקת כולה ביחסים חד-מיניים בין גברים. הנאום נועד לשכנע את הקורא, כפי ששכנע בשעתו את קהל השומעים, בתקפות התביעה והוא מבטא במידה רבה דעות רווחות, וגם את מה שהיה אפשר לומר ברבים באמצע המאה הרביעית לפסה"נ על אהבת גברים חד-מינית. אייסכינס תבע את טימרכוס לדין כדי לסלק יריב פוליטי מסיעה יריבה. הוא ביסס את תביעתו ואת טיעוניו על החוק שלפיו מי שזנה וקיבל תשלום בעבור שירותים מיניים מקוצצות זכויות האזרח שלו: הוא אינו יכול עוד להשתתף בחיי הציבור, לכהן בכהונות ציבור, לנאום באספות עם ולתבוע לדין. הוא זכה במשפט. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

הספר הנפש גדולה והחיים קטנים עוסק בתפיסת הנפש של אפלטון ב'פיידון' וב'מדינה'. הסוגיות המרכזיות הנידונות בו הן מובן הנפש ומקומה של תורת ההיזכרות ב'פיידון'. הטענה העיקרית בספר היא שהבחנתו היסודית של אפלטון בדיאלוגים אלו אינה בין הגוף ובין הנפש אלא שניות הקיימת בתוך הנפש, וצריך להבינה לאור הדיכוטומיה האונטולוגית הכללית שהוא מציע, בין האידאות ובין התופעות. חשיבותה של טענה זו נעוצה בכך שהיא מבליטה את זיקותיהן ההדוקות של ההוכחות לאלמות הנפש הניתנות ב'פיידון' ומסייעת בבירור היחס בין תפיסות הנפש שאפלטון מציע ב'פיידון' וב'מדינה'.

אמנות הפיוט , יצירתו של המשורר הרומי הנודע הורטיוס (65-8 לפסה"נ), זכתה להערכה ולעיון מתמיד מיום פרסומה ועד ימינו, בימי הביניים וברנסנס, ובכל תקופה ותקופה שהספרות וביקורת הספרות פנו מחדש אל הספרות הקלסית לבחון את שורשיהן. מכיוון שנכתבה רומית (ולא יוונית) היא הייתה המקור הנגיש ביותר לעקרונות הבסיסיים של ביקורת הספרות הקלסית, וגם לאחר שתשומת הלב פנתה ל פואטיקה של אריסטו לא פסק העיון ביצירתו של הורטיוס, לא מעט בזכות איכותה הספרותית-השירית. הורטיוס הוא משורר גדול, ויותר משהוא מחדש הוא מחיה. תרומתו הגדולה היא בהטמעת התאוריות שקיבל מאחרים ובהפיכתן לשירה אמנותית הטבועה בחותמו האישי. הוא נאה קיים את העיקרון שיצירה חייבת להועיל אבל גם להנות – אמנות הפיוט אכן מועילה אך בראש ובראשונה היא מהנה.

שני תנאים דרושים להתהוות היסטוריוגרפיה: מטרה מעשית לידיעת העבר וגישה ביקורתית למקורות המידע. שני התנאים התמלאו ביוון העתיקה: ראשית המדעים והפילוסופיה באיוֹניה הכשירה את היוונים למחשבה רציונלית ומדעית, ושינויים קיצוניים בחברה, במדינה ובמערך הכוחות העולמי לחצו להכרת העבר כדי להשוותו אל ההווה ולהתכונן לקראת העתיד. ההיסטוריון היווני הגדול תוקידידס ייעד את ספרו על מלחמת פֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס לשימושם של מדינאים, מחוקקים ומצביאים לעתיד לבוא כדי שילמדו כיצד לנהוג ומאילו שגיאות להימנע, וכך יהיה ספרו 'קניין לדורות'. בעקבותיו נקרא גם הספר הזה 'קניין לדורות', והוא דן דיון מעמיק בדרכי החשיבה ההיסטורית של היוונים הקדמונים, חשיבה שהשפיעה רבות על ההיסטוריוגרפיה המערבית המודרנית. הקורא ימצא כאן גם סקירה מפורטת על ההיסטוריונים היוונים ועל ההיסטוריוגרפיה היוונית בכללה – מידע חשוב לצורך דיון תאורטי בכתיבת היסטוריה ופילוסופיה של ההיסטוריה בכל תקופה ותקופה ובכל ארץ וארץ. והרי אין חולק על כך שההיסטוריוגרפיה היוונית הייתה ועודנה נר לרגליהם של היסטוריונים מאוחרים יותר, שלמדו מתוקידידס, מהרודוטוס ומפוליביוס, ודגם לחשיבה היסטורית בימינו אנו. עם הקדמה מאת אוסווין מרי.

באתונה הקלסית קמה הדמוקרטיה הראשונה בתולדות האנושות, שהייתה לדמוקרטיה הישירה המפורסמת ביותר בכל הזמנים. הספר בוחן את תהליכי צמיחתה והעמקתה, את תפקוד מוסדותיה והליכי קבלת ההחלטות בה, את עקרונותיה האידאולוגיים ואפיוני תרבותה, את יכולת עמידתה במשברים וחידת יציבותה ועוד סוגיות היסטוריות הנוגעות לה. אף כי במובנים רבים הייתה הדמוקרטיה הקלסית שונה מהדמוקרטיה המודרנית, יש לשתיהן יסודות משותפים. העניין הרב במשטרם המדיני של האתונאים, כמו במכלול תרבותם, נובע גם מקווי הדמיון המאלפים למציאות המוכרת לנו וגם מקווי השוני החדים ביניהם: זהו עולם שנראה זר ומוזר ובה בעת מוכר. הדמוקרטיה האתונאית נתפסת בספר לא כמופת לחיקוי או כמושא לגינוי, אלא כנושא מרתק למחקר היסטורי וכדוגמה לחשיבותו של דו-שיח בין הווה לעבר.

ספר זה הוא הרביעי והאחרון בסדרה תולדות העולם הקלאסי בהוצאת מאגנס. הספר מתחיל בעת ובמקום שבהם הסתיים הספר 'תולדות הרפובליקה הרומית' של ישראל שצמן: שנת 30 לפסה"נ, מצרים אחרי כיבושה בידי אוקטוויאנוס והתאבדותם של אנטוניוס וקלאופטרה. הוא מסתיים בשנת 337 לסה"נ, במותו של הקיסר קונסטנטינוס. חלקו הראשון של הספר עוסק בייסוד ובעיצוב של הפרינקיפט, המשטר החדש שאוקטוויאנוס-אוגוסטוס הנהיג ברומא ובעולם הכפוף לה. המשכו בתיאור התפתחותו במשך כ350- שנה. הספר מנסה להעלות תמונה מקפת של האימפריה הרומית על צדדיה השונים: המשטר והמנהיגים, מדיניות השלום והמלחמה, החברה והכלכלה, חיי היום-יום, התרבות, המדע והאמנות.

איך יימלט אב מפירעון חובותיו הכבדים, שבהם שקע בגלל בזבזנות בנו? הוא רוקם תכנית נפלאה: לשכנע את בנו ללמוד בבית ספרו של סוקרטס כיצד 'להפוך טענה נחותה לטענה ניצחת' על מנת לרמות את נושיו, להיחלץ מלחצם ולא לשלם את המגיע להם. הבן אינו נלהב מן התכנית ומסרב לעשות כמצוותו. לא נותרה לאב בררה אלא ללמוד בעצמו בבית ספרו של סוקרטס. למרבה הצער, הוא מתגלה כתלמיד לא יוצלח שאינו מסוגל לקלוט את הרעיונות החדשים. סוקרטס מגרשו מבית הספר ומציע לו לשלוח את בנו תחתיו. הבן מתרצה, מתקבל לבית הספר ומסיים את לימודיו בהצלחה, אך הוא משתמש במיומנויות שרכש בתורת הנאום והשכנוע גם לצרכים אחרים, שאותם לא חזה אביו מראש. המחזה העננות הוצג באתונה בחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס בשנת 423 לפסה"נ. הוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב.