האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים בעלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

ספר המקח והממכר לרב האי גאון , עוסק בדיני המסחר והקניין על פי המשפט העברי. הספר מתורגם לראשונה מן המקור הערבי, ששרד בגניזה הקהירית, ויוצא לאור במהדורה מדעית, תוך השוואה לתרגומי ימי הביניים, ובתוספת מראי מקום והערות, על ידי ד"ר צבי שטמפפר והרב משה גרוס, בהוצאת יד הרב ניסים, מקיצי נרדמים והמכון לחקר המשפט העברי. ספר זה מהווה תשתית להבנת דיני המסחר והקניין ביהדות, והוא כלי חיוני ללומדי התורה, לחוקרי יהדות ולאנשי המשפט העברי.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בדורות קדומים עוטרו תפילות בית הכנסת בכל קהילות ישראל בפיוטים רבים, הן במועדים והן בשבתות רבות במשך השנה. כתבי היד משמרים אלפי פיוטים שרק מקצתם ידועים היום, וחלקם לא נדפס עד ימינו. בספר זה נאספו למעלה ממאתיים פיוטים אותם נהגו בני מנהגי אשכנז וצפון צרפת לומר בשבת חתן ובשבת שאירעה בה ברית מילה. עשרות פייטנים כתבו פיוטים למאורעות חגיגיים אלה. רוב הפיוטים נכתבו בידי פייטנים שהיו בני אשכנז וצרפת (בין המאה האחת עשרה והמאה הארבע עשרה), אך יש ביניהם גם פיוטים שמקורם בארץ ישראל, באיטליה ובספרד. חלק מהיצירות נכתבו לרגל השמחות המשפחתיות של הפייטנים עצמם. מלבד הסוגים הנפוצים של הפיוט האשכנזי (יוצר, אופן וזולת), מיוצגים באוסף שלפנינו סוגי פיוט רבים שאינם רגילים (מקצתם על פי דוגמאות מפיוטי ספרד) – ניכר שבשבתות שיש בהן שמחות משפחתיות רצו פייטני אשכנז וצרפת לשלב פיוטים במקומות רבים ומגוונים בסדר התפילה. ביחוד ניכרת חטיבה גדולה של פיוטים שנאמרו סביב עליית החתן לתורה בשבת חתן: פיוטי רשות לעליית החתן ולעליות השושבינים, שירים לחתן לאחר עלייתו לתורה, פיוטים סביב קריאת פסוקי פרשת ‘ואברהם זקן’ (קריאה שנוהגת בימינו לכבוד החתן בבתי כנסת של עדות המזרח, ונהגה לפנים גם באשכנז), ופיוטי ‘מי שבירך’. כמה פיוטים נכתבו בארמית. לספר צורפו גם פיוטים שנהגו לאומרם (לאו דווקא בשבת) סביב טקסי החתונה וברית המילה עצמם, וכן פיוטים שיועדו לברכת המזון של הסעודות החגיגיות שנערכו לכבוד הנישואין וברית המילה. פייטני אשכנז היו תלמידי חכמים מובהקים, והם שילבו בפיוטיהם בהרחבה גדולה דברי אגדה מספרות התלמוד והמדרש. את כינוס פיוטי שבתות השנה של קהילות אשכנז וצרפת התחיל פרופ’ יונה פרנקל זכרונו לברכה, כהמשך למהדורת מחזור אשכנז לשלושת הרגלים שהוציא לאור ולמחזורי ד”ר דניאל גולדשמידט לימים הנוראים. הכרך של פיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה הוא הראשון בסדרה המיועדת להוציא לאור את פיוטי כל שבתות השנה שנהגו בארצות אשכנז ובצרפת. חוקר הפיוט ד”ר גבריאל וסרמן השלים את עבודת המחקר של כרך זה, הכוללת איסוף של שינויי נוסח מעשרות רבות של כתבי יד וכתיבת ביאור מפורט לפיוטים. לספר צורף גם מבוא גדול, הסוקר בין היתר את כל הפיוטים לסוגיהם, ועוקב אחר התפתחות מנהגי אמירתם בקהילות השונות במשך הדורות. אברהם פרנקל הוסיף למבוא תיאור של מנהגי החתונה וברית המילה באשכנז ובצרפת, זאת על פי ספרות המנהגים ועל פי סידורי קהילות אשכנז וצרפת.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בקבץ זה: שולמית אליצור | רהיטים וסילוק ליום הכיפורים הבנויים על התגלות ה' לאליהו בחורב דן גרינברגר ויהודה צבי שטמפפר | כתאב פי וג'וב אלצלאה לרס"ג (ספר על אודות חיוב התפילה) אלי גורפינקל | טעם השולחן, לחם הפנים והמנורה לר' שמואל אבן תיבון יוסף אליצור | פירוש רבי יוסף חיון על צפניה יוחנן קאפח | פירוש רבי יוסף חיון על חגי ירון ניסנהולץ | כרוזי בית הדין הגדול של פראג במאה הי"ח

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.