עשרים פרקים , המתפרסם כאן לראשונה בעברית, הוא החיבור הפילוסופי היהודי הראשון שנכתב בימי הביניים. מחברו היה יהודי שהתנצר ואחר כך חזר ליהדות. תרומתו של אלמקמץ למסורת ההגותית היהודית המפוארת של ימי הביניים חלוצית בתחומים שונים: נוסף לחיבור התיאולוגי המקיף היהודי הראשון בערבית הוא כתב גם את פירושי המקרא השיטתיים הראשונים בערבית-יהודית, אחדים מהחיבורים הפולמוסיים הערביים-יהודיים הקדומים ביותר נגד הנצרות ופולמוסים נגד דתות אחרות. את עשרים פרקים כתב במחצית הראשונה של המאה התשיעית. לחיבור תיאולוגי-פילוסופי זה הייתה במשך מאות שנים השפעה ניכרת על עיצובה של המחשבה התיאולוגית והפילוסופית היהודית, אך לימים האפילו עליו חיבורים אחרים, בעיקר אמונות ודעות של סעדיה גאון, והוא הלך ונשכח. העניין המתחדש בתרבות הערבית-יהודית של ימי הביניים, וחשיפתם של אוצרות כתבי היד בגניזות, העלו גם את אלמקמץ מתהום הנשייה. המבוא וההערות לתרגום מאירים את מסגרת ההתייחסות של אלמקמץ וחושפים את המרחב התרבותי היהודי, המוסלמי והנוצרי שבו פעל. לספר מצורפים מבואות והערות מאת שרה סטרומזה.

כתב העת מדעי היהדות יוצא לאור מדי שנה על ידי האיגוד העולמי למדעי היהדות ומהווה במה פתוחה לפרסום מאמרים, מחקרים, תעודות ורשימות שונות במדעי היהדות. בכתב העת מתפרסמים מאמרים בשפה העברית ובשפה האנגלית. המאמרים עוברים תהליך של שיפוט ועריכה כמקובל בכתבי עת שפיטים. כתב העת מתמקד במחקרים בעלי אופי מתודולוגי ופרוגרמטי ובסקירות על תחומים שונים במדעי היהדות. כתב העת החל להתפרסם בשנת תשל"א (1971) תחת הכותרת "ידיעון האיגוד העולמי למדעי היהדות". משנת תשנ"ו (1996) הוא מתפרסם במתכונתו הנוכחית, "מדעי היהדות – כתב העת של האיגוד העולמי למדעי היהדות". בנוסף למאמרים, מפרסם כתב העת את "חדשות האיגוד" וכן סקירות ספרים חדשים המתפרסמים בתחומים השונים של מדעי היהדות. בין המאמרים בכרך זה: נועם מזרחי | בין מסירה לפרשנות במגילות ישעיה מקומראן: מבט חדש על המגילה QIsag4( 61Q4 )1 יעל אסקוחידו ועמנואל פרידהיים | הדרישה לשחרור יהודים עבדים באיגרת אריסטאס כביטוי לחשש מהתבוללות: עיון בתהליכי טמיעה של עבדים יהודים בפזורה ההלניסטית גלעד ששון | ”מקדש ה’ כוננו ידיך”: דרשת מכילתא דר׳ ישמעאל ומקבילותיה באבות דר׳ נתן ובבבלי כתובות חננאל מאק | בזכות מי באים גשמים לעולם? מוקדי זכויות מתחלפים בסיפורי גשמים בספרות האגדה

המאמרים בכרך זה: חיים מיליקובסקי | גלגולי מסורות וגרסאות בוויקרא רבה כה, א–ב: לפני העריכה ולאחריה שולמית אליצור | 'וי תילדו שירים': לבטי לידת השיר וכיסופים לציון בפיוט בלתי ידוע של ר' יהודה הלוי יהודית וייס | 'פירוש ספר יצירה' המיוחס ליצחק סגי נהור: ראיות לאישוש קדמותו, מעמדו בקרב מקובלים במאה השלוש עשרה ומהימנות ייחוסו ליצחק סגי נהור בכתבי היד שמחה עמנואל | תשובות הרשב"א לחכמי צפון אפריקה ישראל אורי מייטליס | למקומה של הגות איזביצה־ראדזין בחיבורי התכלת של האדמו"ר מראדזין

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

הקהילה העברית שחיה בעכו בתקופת המנדט הבריטי לא הותירה חותם ממשי בנוף העירוני ולא רשמה עלילות מפוארות של גבורה או חורבן. אבל סיפורה, שנשמט מהזיכרון הקולקטיבי ונחשף לעומקו בספר זה, מאיר את מקומה בבניין החברה הלאומית היהודית בארץ ישראל. במיוחד נחשפות כאן מערכות היחסים המורכבות שהתקיימו בין המוסדות הציוניים ובין ההתיישבות היהודית והעברית בערים הערביות. על רקע דעיכתן של הקהילות היהודיות הוותיקות בערים הערביות מתחדד סיפורה החריג של עכו, שהצליחה למשוך התיישבות לאומית חדשה. לרגע קצר בהיסטוריה היישובית התקיימה בעיר קהילה עברית ששילבה יישוב ותיק עם יישוב חדש, יישוב בעל הכרה לאומית ציונית ויהודים בעלי הכרה מזרחית-מקומית. הסיפור הוא מקומי, אך הוא מבקש להאיר את היחס המורכב והשונה של המפעל הציוני לערים הערביות ולערים המעורבות. במיוחד מעלה המחקר הזה שאלות על הקשר שבין "היסטוריה של מקום" ובין "היסטוריה לאומית". מתוך תיאור כישלונה של ההיאחזות העברית בעכו המנדטורית מתבונן המחקר במפעל הציוני כמפגש מרתק בין חלומם של המתיישבים החדשים לבין האינטרסים המקומיים והתנאים הגיאוגרפיים הייחודיים לאזור.

המאמרים בכרך זה: הלל מאלי | שאריות הפולחן ותורת הקדושה של התנאים עידן פינטו | עולם–משכן–אדם: לתולדותיה של אנלוגיה משולשת בשני חיבורים מן המאה השלוש עשרה ולעקבותיהם בכתבי המקובלים יהודית וייס | פירושו של יצחק דמן עכו על 'פירוש ספר יצירה' המיוחס ליצחק סגי נהור: מחקר ומהדורה חביבה פדיה | על קבלה נטולת הקשר: פרקים בהימחקותה של היצירה הפרובנסלית בחקר הקבלה

הושע פעל בתקופת שקיעתה של ממלכת ישראל, מדמדומי מלכותו הארוכה של ירבעם השני ( 747 – 788 לפני הספירה) ועד סמוך לסוף ימי ישראל, כנראה קודם לכיבוש האשורי (720 לפני הספירה) של שומרון. נבואות הושע מעשירות את ידיעותינו על התקופה הסוערת שבה תוך כעשרים שנה של תככים, מרידות ורציחות התחלפו שישה מלכים, וישראל אבדה. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

"משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל" (משנה סוטה יג, ג), ומלאכי, האחרון שבשלושה, היה אחרון הנביאים שנבואותיהם נכללו במקרא. איננו יודעים מי היה מלאכי. אפשר שמלאכי היה שמו, אבל אולי אין זה אלא כינויו, שליח ה'. מלאכי פעל בתקופת שלטון פרס, בסביבות שנת 500 לפני הספירה. הנושאים שהעסיקו את מלאכי היו שונים מאלה שהעסיקו את הנביאים הקלאסיים ושיקפו את זמנו. אבל הרוצה ימצא בהם השוואות היפות גם לבעיות של ימינו. אחת הבעיות המרכזיות בנבואתו הייתה הברית בין האל לישראל ובחירת ישראל, וכן ביקורתו על זלזול העם בפולחן המקדש, ועל הכוהנים על שמועלים בתפקידם. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.

חגי פעל זמן קצר ביותר, כארבעה חודשים בלבד, בשנת שתיים לדריוש הראשון (שנת 520/521 לפני הספירה). בארבעה חודשים אלה הצליח חגי לעודד את שבי ציון, ששבו ליהודה ולירושלים, לגשת לבניין המקדש. הקשיים שעמדו בפניהם היו רבים, הם סבלו מבצורת והמחסור ועדיין לא הצליחו להתבסס בארץ החרבה. גם משהתחילו השבים בבניינו של בית המקדש נדרש חגי לחזק את רוח העם ומנהיגיו, זרובבל הפחה ויהושע הכוהן הגדול, נוכח הממדים הצנועים של הבניין, בהבטחה "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

רבה שמחתנו להגיש לקוראים את הכרך הכפול החדש של כתב העת מסורות , כרך כא- כב , היוצא לאור בשיתוף של המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם עם המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל. בכרך זה מתפרסמים אחד עשר מאמרים, המעידים נאמנה על מגוון הנושאים שעוסקים בהם חוקרים ותיקים וצעירים בשדה המחקר של לשונות היהודים ומסורותיהן של עדות ישראל . חמישה מן המאמרים עוסקים בתרגומים שנתגבשו בתקופות שונות , ארבעה מהם בערבית לענפיה: משה בר־אשר דן בקווים שמרניים בשרח שהילך בעל פה במגרב, ואילו שי מצא עוסק באחרון מתרגמי המקרא מחלב. אבראהים בסל בוחן את שילובם של תפסיר רס״ג ומסורת סורית בתרגום ערבי נוצרי, וזאהי עבאס דן במאפיינים מיוחדים בתרגום רס״ג לתורה. יפה ישראלי מנתחת את תרגומו של ספר יונה שנמסר בשלושה להגים שונים של הארמית היהודית ) להגי היהודים מאורמיה , סקיז ורוונדוז) . שני מאמרים נוספים עוסקים בהיבטים אחרים של הערבית היהודית בצפון אפריקה: יוסף פנטון דן בשלוש קינות היסטוריות בערבית יהודית, שתיים מאזור תאפילאלת ואחת מאלג׳יר. מור דניאל מנתח את דרכי הריבוי המשמשות בערבית היהודית של העיתונות בעיר תוניס בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים . שני מאמרים בכרך עוסקים בלשונות רומאניות: אורה ( רודריג) שורצולד מביאה את פירות מחקרה על ייחודה של ההגדה לפסח שנתפרסמה בסופיה באותיות קיריליות. מיכאל ריז׳יק דן במאפייני לשונם של שני מחזות באיטלקית יהודית הכתובה באותיות לטיניות . שניים מן המאמרים בכרך זה עוסקים במסורות של עדות ישראל: מור שמש מנתח את צורות הריבוי השלם של שמות העצם הסגוליים בקריאת המשנה על פי מסורת אשכנז המאוחרת. אדם בן־נון דן בזיקה שבין נוסח תימן בכתיבת התורה ובין הרמב״ם .

חיבור זה בוחן עשר יצירות עתיקות מהאוצר הספרותי של עם ישראל: ארבע מספרות המקרא שהתקדשה ( יונה , אסתר , דניאל ו מגילת רות ), ושש מהספרות החיצונית ( טוביה , שושנה והזקנים , יהודית , אחיקר , יוסף ואסנת ו יציאת מצרים ). דרך קריאת כתבים אלה בהקשרם ההיסטורי, המחבר מבקש לחשוף כיצד התגייסו למאבק על דעת הקהל של החברה היהודית בעיקר בימי הבית השני ובדורות הראשונים אחר חורבנו. בזכות חשיפה זאת, הקורא יגלה כי כבר באותם ימים רחוקים הכל היה פוליטי.

כיצד מרגיש ונראה מוות מוחלט של עולמו הפנימי של האדם? על כך משיב ז’אן אמרי – או הנס מאייר בשמו האמיתי – באוסף המסות הקלאסי שלו, מעבר לאשמה ולכפרה . אמרי חווה מוות כזה כשנעצר ועונה על ידי הנאצים, ונשלח לאושוויץ’-מונוביץ’ שאותו שרד, עד להתאבדותו כעבור כמה עשורים. אמרי חש במוות זה גם בשנים שאחר המלחמה, בעת שהעולם סביבו חיפש דרכים להכחיש את שהוא חווה. ניסיונו האכזרי של אמרי מוביל אותו לנסח ביקורת מוסרית נוקבת כלפי המערב ונכונותו לבגוד באופן מושלם בערכיו, כלומר במסורת צלם האל באדם ובאתיקה המשתמעת ממנה. הספר שלפניכם מציע קריאה מעמיקה ומרתקת בהגותו של אמרי, ודרכה משרטט את סיבת המוות של הנפש – אובדן יכולת החריגה מהעצמי, אובדך תחושת הנשגב והטרנסצנדנטי. חריגה זו, היפתחות זו של האדם לעולם, היא נשמת אפה של נשמתנו, כך נטען בספר. בימינו גואה רטוריקה המזכירה את הנאציזם – התייחסויות לקבוצות אתניות או אמוניות כמחלות, חרקים או עכברושים. במיוחד בימינו, ספר זה נכתב בתקווה שיצליח לזרות מעט אור על משמעותם של ביטויים קשים כאלה ועל הסכנה האיומה הגלומה בהם.