בדורות קדומים עוטרו תפילות בית הכנסת בכל קהילות ישראל בפיוטים רבים, הן במועדים והן בשבתות רבות במשך השנה. כתבי היד משמרים אלפי פיוטים שרק מקצתם ידועים היום, וחלקם לא נדפס עד ימינו. בספר זה נאספו למעלה ממאתיים פיוטים אותם נהגו בני מנהגי אשכנז וצפון צרפת לומר בשבת חתן ובשבת שאירעה בה ברית מילה. עשרות פייטנים כתבו פיוטים למאורעות חגיגיים אלה. רוב הפיוטים נכתבו בידי פייטנים שהיו בני אשכנז וצרפת (בין המאה האחת עשרה והמאה הארבע עשרה), אך יש ביניהם גם פיוטים שמקורם בארץ ישראל, באיטליה ובספרד. חלק מהיצירות נכתבו לרגל השמחות המשפחתיות של הפייטנים עצמם. מלבד הסוגים הנפוצים של הפיוט האשכנזי (יוצר, אופן וזולת), מיוצגים באוסף שלפנינו סוגי פיוט רבים שאינם רגילים (מקצתם על פי דוגמאות מפיוטי ספרד) – ניכר שבשבתות שיש בהן שמחות משפחתיות רצו פייטני אשכנז וצרפת לשלב פיוטים במקומות רבים ומגוונים בסדר התפילה. ביחוד ניכרת חטיבה גדולה של פיוטים שנאמרו סביב עליית החתן לתורה בשבת חתן: פיוטי רשות לעליית החתן ולעליות השושבינים, שירים לחתן לאחר עלייתו לתורה, פיוטים סביב קריאת פסוקי פרשת ‘ואברהם זקן’ (קריאה שנוהגת בימינו לכבוד החתן בבתי כנסת של עדות המזרח, ונהגה לפנים גם באשכנז), ופיוטי ‘מי שבירך’. כמה פיוטים נכתבו בארמית. לספר צורפו גם פיוטים שנהגו לאומרם (לאו דווקא בשבת) סביב טקסי החתונה וברית המילה עצמם, וכן פיוטים שיועדו לברכת המזון של הסעודות החגיגיות שנערכו לכבוד הנישואין וברית המילה. פייטני אשכנז היו תלמידי חכמים מובהקים, והם שילבו בפיוטיהם בהרחבה גדולה דברי אגדה מספרות התלמוד והמדרש. את כינוס פיוטי שבתות השנה של קהילות אשכנז וצרפת התחיל פרופ’ יונה פרנקל זכרונו לברכה, כהמשך למהדורת מחזור אשכנז לשלושת הרגלים שהוציא לאור ולמחזורי ד”ר דניאל גולדשמידט לימים הנוראים. הכרך של פיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה הוא הראשון בסדרה המיועדת להוציא לאור את פיוטי כל שבתות השנה שנהגו בארצות אשכנז ובצרפת. חוקר הפיוט ד”ר גבריאל וסרמן השלים את עבודת המחקר של כרך זה, הכוללת איסוף של שינויי נוסח מעשרות רבות של כתבי יד וכתיבת ביאור מפורט לפיוטים. לספר צורף גם מבוא גדול, הסוקר בין היתר את כל הפיוטים לסוגיהם, ועוקב אחר התפתחות מנהגי אמירתם בקהילות השונות במשך הדורות. אברהם פרנקל הוסיף למבוא תיאור של מנהגי החתונה וברית המילה באשכנז ובצרפת, זאת על פי ספרות המנהגים ועל פי סידורי קהילות אשכנז וצרפת.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בקבץ זה: שולמית אליצור | רהיטים וסילוק ליום הכיפורים הבנויים על התגלות ה' לאליהו בחורב דן גרינברגר ויהודה צבי שטמפפר | כתאב פי וג'וב אלצלאה לרס"ג (ספר על אודות חיוב התפילה) אלי גורפינקל | טעם השולחן, לחם הפנים והמנורה לר' שמואל אבן תיבון יוסף אליצור | פירוש רבי יוסף חיון על צפניה יוחנן קאפח | פירוש רבי יוסף חיון על חגי ירון ניסנהולץ | כרוזי בית הדין הגדול של פראג במאה הי"ח

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. מכיוון שלשפה הערבית היסטוריה ספרותית עשירה בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, אך טבעי הוא שהערבית בת זמננו משתמשת גם במילים וביטויים שמקורם ברבדים ספרותיים עתיקים: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. ע ליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת הגבירה את השימוש במובאות מהקוראן והחדית' והביאה ללשון התקשורת מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו לארכאיים לפני חמישים או שישים שנה. המילון הזה מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. לאחר פרסום המילון השלם בדפוס ובו למעלה משבע-מאות עמודים בפורמט גדול חשבנו שראוי להעמיד לרשות המשתמשים מהדורה מקוצרת בפורמט קטן יותר, שנוח לשאתה בתיק ולהחזיקה ביד. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה, ללשון החדית' או ללשון ההלכה. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

Rav Kook’s theological positions have moulded the attitudes and beliefs of generations of religious Zionists. Newly published writings reveal his innovative approaches to such key topics as non-Jewish religions, morality, heresy, and animal sacrifice. Lucidly presented here, these ideas will foment much discussion and shape new ideological directions among Rav Kook’s followers. Rav Kook (1865–1935), the first chief rabbi of pre-state Israel, was a revered thinker whose ideas were in the vanguard of religious Zionist ideology. His theological positions have continued to mould the attitudes and beliefs of successive generations. Newly published writings, however, reveal ideas that have not yet entered mainstream consciousness. Marc Shapiro has grappled with the complexity of the language of these difficult Hebrew texts and identified themes he sees as of critical importance for modern Jewish Orthodoxy. His study will be welcomed as an attempt to make these teachings more broadly accessible despite the complexity of Kook’s exposition. A key development in Kook’s thinking is that he points to the religious significance of non-Jewish religions, and even raises the possibility that non-Jews may also have experienced their own religious revelations. This is a major departure from the traditional rabbinic approach. Another innovative concept is "valorization of the masses," a view that recognizes that basic morality has been preserved in a purer form among the uneducated pious masses than among learned scholars. He similarly reconsiders the nature of heresy and dogma and develops the idea of the "unintentional heretic," a category that could be said to include many in the modern world who are no longer tied to traditional religious understandings. Perhaps most controversially for Orthodox Jewish circles, he also presents an innovative understanding of the animal sacrifice of Temple ritual that allows for its abolition in messianic times. Taken together, these ideas will reverberate, foment much discussion, and shape new ideological directions in the world of religious Zionism.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

With the social and cultural upheavals of early modern Europe, rabbis were constantly struggling to preserve Jewish tradition. Hakham Tsevi Ashkenazi (1658—1718), the independent-minded chief rabbi of Amsterdam, came to be regarded as one of the leading halakhic authorities of this tumultuous era. The battles he waged changed Jewish practice in his lifetime and came to define rabbinic norms in the decades that followed, with relevance to the present day. The challenges for a leading rabbi in a time of ferment were many. With advances in communication and the early stirrings of political emancipation in Jewish and secular society, how could one establish halakhic authority? How were rabbis to navigate the new reality in which mystical texts—once the exclusive province of the elite—became accessible to the masses? As geographical boundaries shifted and cultural barriers crumbled, how could one build a bridge between the worlds of Ashkenaz and Sepharad? How were the keepers of tradition meant to respond to the religious laxity that accompanied acculturation? And how could the religious establishment engage sectarians in general, and crypto-Sabbatians in particular? Hakham Tsevi didn’t always win the battles he fought, but his arguments have endured. Products of his fierce independence, some of his responsa have attained near-canonical status., Today’s halakhic discussions of such contemporary issues as brain death and artificial intelligence often begin with the words he committed to posterity. Hundreds of years after his death, Hakham Tsevi and his work remain at the frontier of halakhic discourse.

This volume of Hispania Judaica Bulletin presents the first collection of studies dedicated to the impact of the Iberian converso crisis on the interpretation of Paul’s life and teachings. We believe this to have been a significant historical phenomenon—one which we may call Converso Paulinisms. By way of introduction, we briefly present the main developments from which this concept derives its rationale and the productive end we hope it can serve. We begin with the lessons we learned from recent developments in Pauline studies and the readings of Paul by Church authorities, theologians, and contemporary thinkers. Then, we move on to consider their implications in Late Medieval and Early Modern setting of the converso phenomenon.

ר’ אלעזר בירבי קליר (‘הקליר’ בפי העם) הוא המפורסם והפורה שבין משוררינו בתקופת השיא של הפיוט הקדום העברי בארץ ישראל – בין המאה השישית למאה השמינית לספירה. חלק מאלפי הפיוטים שכתב השתמר במחזורי אשכנז, צרפת ואיטליה, ומקצת מיצירותיו נאמרות בבתי הכנסת עד היום. ממצאי גניזות קהיר מלמדים שבמחזורים האירופיים לא נשתמרו אלא מקצת מיצירותיו של הקלירי. מתברר שהוא עיטר בכמה סדרות של פיוטים – ובעיקר בקדושתאות, הן מערכות הפיוטים לתפילות העמידה המתרחבות לקראת הקדושה – כל אחת מתפילות היום, וכתב שוב ושוב יצירות חדשות שבאו להחליף את קודמותיהן. בצד קדושתאותיו למוסף ולנעילה שבדפוסי אשכנז, התגלו בגניזה קדושתאות מקבילות לתפילות אלה, וכן פיוטים לערבית, לשחרית ולמנחה. כמו כן התברר שהקדושתאות שבמחזורי אשכנז השתבשו, חלק מהקטעים המקוריים שהיו בהן הושמטו, ונוספו בהן קטעים מאוחרים. בספר שלפנינו מרוכזים כל הפיוטים ששרדו ממורשתו של ר’ אלעזר בירבי קליר לכל התפילות, תוך ניסיון לשחזר את הקומפוזיציות השלמות מתוך קטעי הגניזה, כמובן גם בעזרת החומר שבמחזורים האירופיים. הפיוטים מודפסים באופן המבליט את תבניותיהם השיריות, והם מנוקדים ומלווים בביאור מקיף. בצד כל פיוט מפורטים, במדור נפרד, גם שינויי נוסחיו על פי מקורותיו שבידינו. שחזור הקדושתאות העלה שאלות רבות, ואלו נדונות בפירוט במבוא מקיף. הדיון כולל בירור ממצה של הרכבה של כל קומפוזיציה, של ייעודה המדויק ושל שאלת ייחוסו לקלירי של כל קטע, גם מסוגי פיוט אחרים. במבוא מתוארות גם תבניות הפיוטים לסוגיהם, סגולותיהם השיריות, לשונם הייחודית, תוכניהם וכן מסורות מדרש ייחודיות וענייני הלכה ומנהג המופיעים בהם. בספר מופיעים קטעי שיר רבים מאוד שטרם נדפסו במהדורה מדעית מתוקנת.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .