ספרות הקבלה הימי ביניימית בכללה, וספר הזוהר בפרט, שבו לא רק את ליבותיהם של קוראים יהודים. מתקופת הרנסנס ואילך ניכר עניין נוצרי ער בחיבורים אלה ובתורת הקבלה עצמה, שנתפסה, בהתאם לנראטיב המסורתי היהודי, כתורה שבעל פה שמסר האל למשה על הר סיני. המאה ה-16 ראויה להיחשב כתור זהב של עיסוק נוצרי זה בקבלה היהודית, וניתן להצביע על שורה של אישים קתולים בעלי מעמד בכיר בהיררכיה הכנסייתית, השלטונית והמחקרית שהכירו את כתבי הקבלה במקורם או בתרגום, חיברו להם פירושים, תרגומים או פראפראזות, ושילבו גופי תורה קבליים-יהודיים בשיטותיהם התיאולוגיות האישיות. מבין כתבי הקבלה הקלאסית בהם גילו אותם נוצרים עניין, בולט ספר הזוהר כחיבור שזכה למעמד רם במיוחד, וכמה מבין אותם כותבים נוצרים שלחו ידם בתרגום חלקים מתוכו לשפה הלטינית. תרגום רציף ומקיף לזוהר, אף כי לא מלא, התחבר לראשונה באמצע המאה ה-16 על ידי המזרחן והמיסטיקאי הצרפתי גיום פוסטל. פוסטל פיתח שיטה תיאולוגית-משיחית מקורית ורדיקלית המתבססת על עקרונות מילנאריסטיים וקבליים, והוא תרגם את הזוהר מתוך שכנוע כי חיבור זה הינו הביטוי המושלם ביותר לתפיסותיו, והוסיף לו הערות פרשניות רבות הממחישות זאת. תרגום הזוהר המוער של פוסטל מעולם לא נדפס ולא תורגם לאף שפה. בספר זה מוגש לקורא העברי חלק מתרגומו הלטיני של פוסטל לזוהר יחד עם הערותיו הפרשניות כשהן מתורגמות לעברית, בלוויית מבוא והערות.

"איני חכם ואיני אמן. לא עשיתי לי שֵם גדול בסביבתי או במקצועי. אני רק יהודי פשוט שבא לכתוב על חייו הן מאחר שבני ביקשו זאת ממני והן מפני שאני שייך לתקופה ולדור שהתאפיינו במאורעות גדולים ואכזריים, שלא היו מנת חלקו של שום דור לפניו." (ולטר וולף) חיים בשני קולות הוא סיפור חייהם הלא שגרתי של אב ובנו: ולטר (1887--1966) ומשה (1922--2017) וולף, שניהם בני המבורג. האוטוביוגרפיה שלהם מופיעה כאן זו לצד זו בקולות משתרגים: האב מספר על ילדות יהודית-בורגנית בגרמניה, על שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה בצבא גרמניה, על היותו לבנקאי והקמת משפחתו, על יציאתו מגרמניה הנאצית ועל החיים החדשים בארצות הברית; הבן מוסיף את נקודת מבטו וממשיך את הסיפור עם עלייתו לארץ ישראל, בחירתו לעבוד בה את האדמה ולהתגייס לצבא הבריטי במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הסיפור הזה אינו שגרתי גם מפני שהוא מתאר מציאות שונה לחלוטין מן הדימוי ה"מתבולל" של יהדות גרמניה: משפחת וולף ייצגה את האורתודוקסיה היהודית-הגרמנית, שהפליאה לשלב ערכים יהודיים ואוניברסליים. הספר מעשיר אפוא את דמותה המרתקת ורבת הפנים של יהדות גרמניה ומציע דרך רלוונטית מאין כמותה לחברה הישראלית של ימינו. "חיים בשני קולות" מלווה בעשרות צילומים, שתחילתם במאה התשע-עשרה ואחריתם במאה ה-21.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

בלז פסקל (1662-1623) היה פילוסוף, מתמטיקאי, ממציא ופיזיקאי, ומחבר הספר מחשבות, מהיצירות המשפיעות ביותר בתולדות ההגות המערבית. הקוראים הישראלים מכירים יצירה מונומנטלית זאת בשם הגיגים. בשם החדש שניתן לה כאן בעברית, מחשבות, בחרנו לדבוק במשמעות הקרובה יותר לשמו המקורי של הספר: Pensées . Penser פירושו לחשוב, ולחשוב, לימד אותנו דקארט, משמעו להתקיים. ואכן, המחשבות של פסקל עוסקות בקיום האנושי על כל היבטיו, ויש בהן ממד אקזיסטנציאליסטי מובהק אשר בוחן את האדם כליות ולב על תשוקותיו, העמדות הפנים שלו, כשליו וגם גדולתו. "מהו האדם בתוך האינסוף?" תהייה נוקבת זו על משמעות הקיום מכתירה את פסקל כמבשר האקזיסטנציאליזם, מקירקגור ועד סארטר. פסקל לא רק סלל דרך לעידן חדש בהיסטוריה של המדעים, הוא היה גם פילוסוף נוצרי. מחשבות הוא שלילת האתאיזם וכתב הגנה על הנצרות. ספר זה הוא פרי שיתוף פעולה נוסף של רמה איילון, המתרגמת, וד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. קדמו לו ספריו של עמנואל לוינס, כוליות ואין סוף: מסה על החיצוניות (2010) ו על אלוהים העולה על הדעת (2013), שראו אור בהוצאת מאגנס.

האיגרת אל העברים, מספרי הברית החדשה, היא מעין דרשה המיוסדת על שפעת כתובי מקרא. דרישת הפסוקים מאפשרת למחברהּ להעניק תוקף לחידושיו המהפכניים, החורגים הן מן המסורת היהודית הרחבה והן מזו שהתגבשה בקרב חסידי ישוע מנצרת. החיבור נוצר כתגובה למשבר אמוני: הגאולה טרם נשלמה, ורבים החלו מפקפקים בבואה ופרשו מן התנועה. האיגרת נועדה לעודד את המאמינים, לבשרם שהופעה שנייה של המשיח בוא תבוא, גם אם תתמהמה. המחבר גם שואף להעניק משמעות עליונה לתקופת ההמתנה – עם ישוע כמלכיצדק חדש המכהן במקדש השמימי – ובכך לאפשר את המשך קיום התנועה לאור דחיית הקץ. אופי תגובתו של מחברה הופכים את הדיון באיגרת להדגמה מאלפת של תפקוד האמונה המנסה להתגבר על שברו של חלום הגאולה המשיחית הקרובה. שמונה השיחות מתחקות אחר הנסיבות הדרמטיות לכתיבת האיגרת, אחר רעיונותיה, וקהל היעד המסתורי שלה (הכותרת 'אל העברים' נוספה לחיבור בשלב מאוחר יותר ואינה אלא בגדר ניחוש). כמו כן מתמקדות השיחות במהלכי פרשנותה של האיגרת למקרא, ובזיקתם לדפוסי המדרש שנהגו ביהדות בשלהי הבית השני. לעתים מהווה האיגרת עדות מוקדמת למסורות יהודיות העולות בספרות חז"ל המאוחרת בהרבה.

עדויות של ילדים ובני נוער שניתנו זמן קצר לאחר השואה עומדות במרכזו של ספר זה. הן פותחות צוהר לעולמם של הילדים ומאפשרות להתוודע אל חוויות השואה שלהם; הן מלמדות על האסטרטגיות שנקטו משפחות יהודיות כדי להציל את המשפחה ובעיקר את הילדים: לא פסיביות ולא הליכה 'כצאן לטבח', כי אם מאבק, יוזמה, והתמודדות עם מצבים משתנים. העדויות מלמדות גם על היחסים בין יהודים לגויים – הצלה והקרבה מצד לא-יהודים מחד גיסא, ורדיפה ורצח מאידך גיסא. ולא פחות משהן מספרות על הילדים וקורותיהם בשואה, העדויות מלמדות על החברה היהודית שלאחר השואה ועל גישתה לילדים ניצולים, על העניין הרב שגילתה בילדים ובסיפוריהם. מי גבו את העדויות וכיצד עשו זאת? כיצד קוראים את העדויות ומה ניתן ללמוד מהן? האם אלו שהגיעו לידינו משקפות נאמנה את התחושות והחוויות של הילדים? מה היה הרקע התרבותי והחברתי של איסוף העדויות ופרסומן? בשאלות אלו ואחרות דנים חוקרים מארצות שונות שמאמריהם קובצו בספר זה . הקובץ כולל מחקרים שערכו היסטוריונים, אנשי ספרות ובלשנים, מהם שפורסמו באנגלית ותורגמו לצורך הקובץ זה לעברית. כמו כן מובאות בו תעודות מהשנים שבהן נאספו העדויות: ההוראות לגביית עדויות משנת 1945, והקדמות לאוספי עדויות משנת 1947.

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

אסופת המאמרים קבלה מיסטיקה ופואטיקה , פרי עטם של טובי החוקרים בארץ ובעולם, מתחקה אחר יחסי הגומלין בין קבלה, ספרות ומיסטיקה. המאמרים ממשיכים מסורת של חיפוש מתמשך ודיאלוג בין דיסציפלינות ורבדים פרשניים, לעתים מתוך הבנה, לעתים מתוך עימות ומאבק. מפגשים בין טקסטים מתרבויות שונות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכלי פרשנות שונים – פיוטיים, דתיים ומיסטיים, הצומחים מתוך המפגש שבין הדיסציפלינות השונות במדעי האדם: אסתטיקה, ספרות ופואטיקה מזה ומיסטיקה ותאולוגיה מזה – אלה התכנים של מאמרי האסופה. האופן שבו מקובלים ומיסטיקנים נעזרים בטכניקות נרטיביות ופואטיות; פרשנויות קבליות ומאגיות לטקסטים פואטיים; ביקורת ספרותית והגות פילוסופית במונחים קבליים או מיסטיים – כל אלה באים בהם לכלל ביטוי: סודו של הבל בספר הזוהר ומסתורין השושנה; אהבה בשירת ישראל נג'ארה; הסוד ביצירת עגנון ויסודות קבליים ביצירותיו; השכינה במיסטיקה בספרות העברית החדשה; פרק תהלים לפאול צלאן; חורחה בורחס והשפה הקבלית; קריאה בפואטיקה הקבלית לאור הגותה של ז'וליה קריסטבה; דיונים במיסטיקה האסלאמית על ספרות, דמיון, מיסטיקה ויצירה; עיון במיסטיקה, שירה ותהליך היצירה בתרבות הערבית החילונית המודרנית; המיסטיקה כמפתח לרובד הסודי בקומדיה של דנטה; דון קישוט היהודי במסכה; מוות ואלכימיה אצל ג'ון דאן; ומיסטיקה וכתיבה ביצירתו של מרסל פרוסט.

The historical consciousness of medieval Jewry has engendered lively debate in the scholarly world. The focus in this book is on the historical consciousness of the Jews of Spain and southern France in the late Middle Ages, and specifically on their perceptions of Christianity and Christian history and culture. In his detailed analysis of Jews’ understanding of the history of the communities they lived among, Ram Ben-Shalom shows that in these southern European lands Jews experienced a relatively open society that was sensitive to and knowledgeable about voices from other cultures, and that this had significant consequences for shaping Jewish historical consciousness. Among the topics that receive special attention are what Jews knew of the significance of Rome, of Jesus and the early days of Christianity, of Church history, and of the history of the Iberian monarchies. Ben-Shalom demonstrates that, despite the negative stereotypes of Jewry prevalent in Christian literature and increasing familiarity with that literature, they were more influenced by their interactions with Christian society at the local level. Consequently there was no single stereotype that dominated Jewish thought, and frequently little awareness of the two societies as representing distinct cultures. This book contributes to medieval Jewish intellectual history on many levels, demonstrating that, in Spain and southern France, Jews of the later Middle Ages evinced a genuine interest in history, including the history of non-Jews, and that in some cases they were deeply familiar with Christian and sometimes also classical historiography. In providing a comprehensive survey of the multiple contexts in which historiographical material was embedded and the many uses to which it was put, it enriches our understanding of medieval historiography, polemic, Jewish-Christian relations, and the breadth of interests characterizing Provencal and Spanish Jewish communities. This fascinating and well-documented study will appeal not only to scholars of Jewish studies and of medieval history and literature, but also to those interested in Christian history and historiography and in the long saga of Jewish-Christian relations.

David Weinberg’s multi-national study focuses on the efforts by the Jews of France, Belgium, and the Netherlands to reconstruct their lives after the Second World War. These efforts have largely been ignored, perhaps because the emphasis on assisting survivors in displaced persons camps in occupied Germany, Austria, and Italy and in developing Israel as the center of the Jewish world after the Holocaust diverted attention from the struggle by Jews in western Europe to recover their voice and sense of purpose. Weinberg attempts to set the record straight, presenting the challenges that were faced both in the national context and in the world Jewish arena and examining how they were dealt with. Weinberg begins his study by reviewing the action taken to revive Jewish communities in the three countries materially and institutionally, remodeling them as efficient, self-sustaining, and assertive bodies that could meet new challenges. With the creation of the State of Israel, Jews who stayed in western Europe had to defend their decision to do so while nevertheless showing public support for the new nation. There was also a felt need to respond quickly and effectively to any sign of antisemitism. In addition, tensions arose between Jews and non-Jews concerning wartime collaboration in deportations, and the need to memorialize Jewish victims of Nazism. The Cold War offered challenges of its own: the perceived need to exclude communist elements from communal affairs was countered by a resistance to pressures from American Jewish leaders to sever links with Jews in eastern Europe. Yet beneath the show of assertiveness Jewish life was fragile, not only because of the physical depletion of the population and of its leadership but because the Holocaust had shaken religious beliefs and affiliations and had raised questions about the value of preserving ethnic and religious identity. At the same time, new forms of Jewish consciousness had evolved, meaning that Jewish leaders had to provide for diverse educational, religious, and cultural needs. This book's comprehensive approach offers a broad and valuable addition to existing studies on the regeneration of Jewish life in individual European countries. Underscoring the similar political, cultural, social, and economic issues facing Jewish survivors in France, Belgium, and the Netherlands after the Holocaust, David Weinberg demonstrates how, with the aid of international Jewish organizations, they used unprecedented means to meet unprecedented challenges. It is a story worth telling that adds much to our understanding of postwar European Jewish life.

הספר מאמפתיה להכחשה הנו מחקר מקיף וקפדני, ראשון מסוגו, המביא מגוון רחב של תגובות לשואה ברחבי העולם הערבי. המחברים בוחנים את התפתחות ייצוגי השואה בשפה הערבית בעיתונות, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה ובמרשתת. באמצעות ניתוח מקרי בוחן ומגמות לאורך תקופה המשתרעת על פני שבעים שנה – מתום מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל עד היום – מראים המחברים כיצד התגבשו הגישות כלפי השואה בצלו של הסכסוך הערבי-ישראלי והשתלבו במערכות שיח אנטי-ציוניות ואנטישמיות רחבות. המהדורה האנגלית של הספר זכתה במקום הראשון בתחרות מכון וושינגטון למדיניות במזרח הקרוב בשנת 2010.