בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים בעלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

ספר המקח והממכר לרב האי גאון , עוסק בדיני המסחר והקניין על פי המשפט העברי. הספר מתורגם לראשונה מן המקור הערבי, ששרד בגניזה הקהירית, ויוצא לאור במהדורה מדעית, תוך השוואה לתרגומי ימי הביניים, ובתוספת מראי מקום והערות, על ידי ד"ר צבי שטמפפר והרב משה גרוס, בהוצאת יד הרב ניסים, מקיצי נרדמים והמכון לחקר המשפט העברי. ספר זה מהווה תשתית להבנת דיני המסחר והקניין ביהדות, והוא כלי חיוני ללומדי התורה, לחוקרי יהדות ולאנשי המשפט העברי.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

בדורות קדומים עוטרו תפילות בית הכנסת בכל קהילות ישראל בפיוטים רבים, הן במועדים והן בשבתות רבות במשך השנה. כתבי היד משמרים אלפי פיוטים שרק מקצתם ידועים היום, וחלקם לא נדפס עד ימינו. בספר זה נאספו למעלה ממאתיים פיוטים אותם נהגו בני מנהגי אשכנז וצפון צרפת לומר בשבת חתן ובשבת שאירעה בה ברית מילה. עשרות פייטנים כתבו פיוטים למאורעות חגיגיים אלה. רוב הפיוטים נכתבו בידי פייטנים שהיו בני אשכנז וצרפת (בין המאה האחת עשרה והמאה הארבע עשרה), אך יש ביניהם גם פיוטים שמקורם בארץ ישראל, באיטליה ובספרד. חלק מהיצירות נכתבו לרגל השמחות המשפחתיות של הפייטנים עצמם. מלבד הסוגים הנפוצים של הפיוט האשכנזי (יוצר, אופן וזולת), מיוצגים באוסף שלפנינו סוגי פיוט רבים שאינם רגילים (מקצתם על פי דוגמאות מפיוטי ספרד) – ניכר שבשבתות שיש בהן שמחות משפחתיות רצו פייטני אשכנז וצרפת לשלב פיוטים במקומות רבים ומגוונים בסדר התפילה. ביחוד ניכרת חטיבה גדולה של פיוטים שנאמרו סביב עליית החתן לתורה בשבת חתן: פיוטי רשות לעליית החתן ולעליות השושבינים, שירים לחתן לאחר עלייתו לתורה, פיוטים סביב קריאת פסוקי פרשת ‘ואברהם זקן’ (קריאה שנוהגת בימינו לכבוד החתן בבתי כנסת של עדות המזרח, ונהגה לפנים גם באשכנז), ופיוטי ‘מי שבירך’. כמה פיוטים נכתבו בארמית. לספר צורפו גם פיוטים שנהגו לאומרם (לאו דווקא בשבת) סביב טקסי החתונה וברית המילה עצמם, וכן פיוטים שיועדו לברכת המזון של הסעודות החגיגיות שנערכו לכבוד הנישואין וברית המילה. פייטני אשכנז היו תלמידי חכמים מובהקים, והם שילבו בפיוטיהם בהרחבה גדולה דברי אגדה מספרות התלמוד והמדרש. את כינוס פיוטי שבתות השנה של קהילות אשכנז וצרפת התחיל פרופ’ יונה פרנקל זכרונו לברכה, כהמשך למהדורת מחזור אשכנז לשלושת הרגלים שהוציא לאור ולמחזורי ד”ר דניאל גולדשמידט לימים הנוראים. הכרך של פיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה הוא הראשון בסדרה המיועדת להוציא לאור את פיוטי כל שבתות השנה שנהגו בארצות אשכנז ובצרפת. חוקר הפיוט ד”ר גבריאל וסרמן השלים את עבודת המחקר של כרך זה, הכוללת איסוף של שינויי נוסח מעשרות רבות של כתבי יד וכתיבת ביאור מפורט לפיוטים. לספר צורף גם מבוא גדול, הסוקר בין היתר את כל הפיוטים לסוגיהם, ועוקב אחר התפתחות מנהגי אמירתם בקהילות השונות במשך הדורות. אברהם פרנקל הוסיף למבוא תיאור של מנהגי החתונה וברית המילה באשכנז ובצרפת, זאת על פי ספרות המנהגים ועל פי סידורי קהילות אשכנז וצרפת.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.