מה הקשר בין אקלים אידיאולוגי ואמנות? כיצד משפיעים זרמי חשיבה ואמונה על תוכנה וצורתה של הדרמה? כיצד הפכו גיבורים דרמטיים לאנטי-גיבורים? הכמיהה למימוש עצמי: עיון מחודש בדרמה המודרנית בוחן את השלכות המודרניזם על נפש האדם ואת ביטוייהן התיאטרוניים בשנים 1950-1850 על רקע הגותם של זולא, דארווין, ניטשה, מרקס, סארטר ואחרים. הספר עוקב אחר התפתחות גיבורי המחזות, פרי עטם של הנריק איבסן, אנטון צ'כוב, גרסיה לורקה, ארתור מילר, ברטולט ברכט, סמואל בקט ואחרים, השרויים ברדיפה מתמדת וכמעט מייאשת אחר סיפוק, אושר והגשמה, שמסתיימת בדרך כלל בתבוסה מפוארת. ניתוח המחזות מתבסס על דיון בהקשרים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים המאפיינים את התקופה ואשר הובילו את הגיבוריהם, לזנוח את הציפייה לגאולה שבחסות הדת ולכמוה לתיקון חברתי, לרציונאליות מפוכחת ולמימוש תקוות אישיות.

זהו הכרך האחרון בסדרה. לא יצאו לאור כרכים נוספים. גיליון זה מבקש להתמקד דווקא במפגשים הפוריים שהתקיימו בין היקים לאוסט-יודן (יהודי מזרח אירופה) למרות העוינות והטינה ההדדיות ששררו בין שני הצדדים במשך דורות רבים.

בגיליון זה: הדגל האדום: חירות או מוות יצחק לודן קבר ראשון קברשני אנט ארונוביץ ' כמעט שלא נולדתי דוד רוסקיס בארץ ישראל שעל הוויסלה יעד בירן מרד הנעורים היהודי מתן חרמוני העבודה היתה חיינו נסיה שפרן איך נעשינו סוציאליסטיות נורית אורחן אחזור לכל המאוחר במאי מיכאיל קרוטיקוב כיצד מרקדין לפני סטלין קובי לוריא האח הבכור של צ ' פלין לאה גרפינקל האדם המודרני / דער מאָדערנער מענטש משה נאדיר לחיות, משמע למחות ביידיש אליק אלחנן קרובים רחוקים סוניה רוזנברג עיר ואם ברוסיה הלבנה אליסה בן פורת בבזל ייסדתי את הבונד הארצישראלי גלי דרוקר בר־עם מ־ 300 ל־ 10,000 ספרים ביידיש נתי כהן הפסקול של ילדותי זאב שביידל אַ בינטל בריוו (צרור מכתבים ( מכתב למערכת הצבא האדום בא ליד אליהו יובל ריבלין

אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

בגיליון זה: - גלעד פדבה על דמות הפולנייה בתרבות הישראלית - אברהם נוברשטרן, "המלך הלך לו, תחי המלכה" – האם היהודייה עולה על הבמה - קובי לוריא, "באש ובמים" על השיר מיין יידישע מאמע - דוד הדר "האם המושמצת ביוצר מאז מדיאה" על ייצוגה של האם היהודייה בשתיים מיצירותיו של פיליפ רות - בלהה רובינשטיין, "בשם האם", על בשביס זינגר כפי ששרטט את דיוקנה הסוער של אמו ב"מיין טאטנס בית-דין שטוב" - יובל ריבלין על מרכזיותה של האם בקולנוע ביידיש בין שתי מלחמות עולם, לעומת העדרה מסרטי קולנוע דוברי אנגלית ועברית - מרגלית שילה, "אפילו במותי אין מי שייאנח עלי" על ייסוריהן של אימהות שעלו לארץ והותירו את ילדיהן מאחור - זהבית שטרן על קנאת פיטם וברית מודרים בסיפור האתרוג מאת שלום עליכם - עינת יקיר, "אמי איי איי איי" - שלום עליכם, "מענה לשון של אם חורגת" וטקסטים נוספים מאת נורית אורחן, רבקה מרים, חנה עמית, אלה פלורסהיים ועוד.

חנוך לוין הוא מחזאי, בימאי, סטיריקן, משורר וסופר, שרבים רואים בו את אחד היוצרים הישראלים החשובים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. הספר בין פז'וז'י ושצ'וצ'י ובין תל-אביב לאוהיו , המוקדש לזירה הגאוגרפית שמעצב לוין במחזותיו, הוא מסע עיוני ראשון מסוגו אל נופיה הפיזיים והמנטליים של הדרמה הלוינית. מחזותיו של חנוך לוין זכו לעיונים מעמיקים של חוקרים מתחום הספרות, התאטרון ואף מתחומים אחרים. אם עד כה נטה המחקר להציג את העולם הדרמטי שלוין מעצב במחזותיו כעולם מובהק ואחדותי, ספר זה הוא ניסיון ראשון ללכוד את המפריד, המפרק והמפורר שבעולם הלויני, ולתאר באורח שיטתי את שלל העיצובים שבהם הוא מתגלה. הספר בוחן את עולמו הדרמטי של לוין כגילום של מרחביוּת אלטרנטיבית פוסט-ציונית שממזגת את האישי עם הציבורי, את הפיזי עם המנטלי, את הגלובלי עם הלוקלי.

הגיליון החמישי של דווקא מוקדש ליידיש בניו יורק, סיפור הצלחה שנשמט בדרך כלל מספרי ההיסטוריה הישראליים. הוא מקיף שלל גילויים של תור הזהב של היידיש בניו יורק: התיאטרון היידי, שהיה למין בית מקדש מודרני (עדנה נחשון); עלייתו של "כנר על הגג" (דן אלמגור); ההלם הספרותי של המעבר מה"שטעטל" למטרופולין (אברהם נוברשטרן ומתן חרמוני); רשת בתי הספר היהודיים החדשניים (רחל רוז'נסקי ואלי לדרהנדלר); ייצוגי יהודים בקולנוע, באנגלית וביידיש (יובל ריבלין), וחשיבותו של "פאָרווערטס", העיתון שהיה לא רק עיתון אלא בית ומשפחה. יש ב דווקא החדש גם סיור מצולם בעקבות העבר היהודי בלואר איסט סייד (נחום גרשון), קומיקס על פי "מוטל בן פייסי", ותרגום ראשון של כמה מכתבים דרמטיים לעורך "פאָרווערטס". דווקא אינו מסתפק בסיפור היסטורי, אלא מתאר גם את מצב היידיש בהווה בניו יורק. הוא מספר על פעילותו של ארגון הצעירים-מאוד "יוגנטרוף", ויש בו סיפור על ידידות לא-אורתודוקסית בין דתל"שית לחרדית, ואפילו מחזה אהבה בין נשים באחד מחוגי הקריאה ביידיש באיסט-וילג'.

This volume of essays is the first collection of scholarly studies on the Yiddish theatre to appear in English. Drawing on a variety of academic disciplines, it considers the dramatic and musical repertoire of Yiddish theatre and their historical development, popular and critical reception of productions, and the practice and consequences of state censorship. The time-span covered is broad—from the Middle Ages to the twentieth century—as is the geographical range: Cracow, London, Moscow, New York, St Petersburg, Vienna, and Warsaw. The Yiddish Theatre not only presents a comprehensive study of the field but also helps illustrate the significance of the Yiddish theatre as a vital form of expression in the Jewish world. Yiddish drama and theatre has had an enormous capacity to entertain audiences on six continents, while at the same time highlighting social, political, religious, and economic concerns of vital interest to the Jewish people. The Yiddish Theatre is a valuable resource for scholars, university students, and general readers interested both in Yiddish theatre specifically and related fields such as Jewish literature and culture, east European history and culture, and European and American theatre. The book contains the most comprehensive bibliography to date of sources relating to the Yiddish theatre.

גיליון 4 של דווקא מוקדש לתיאטרון היידיש. הגיליון עוסק בנדודי התיאטרון היידי: מתחילת דרכו של אבי התיאטרון היהודי, אברהם גולדפאדן, ועד גלגולי התיאטרון בניו יורק, בבואנוס איירס, במוסקבה, בקהיר ובתל אביב. בגיליון רואים אור תרגומים ראשונים לעברית של קטעי מחזות מאת שמ"ר, הסופר היהודי "המושמץ ביותר" ושל מריה לרנר, האישה הראשונה שהדפיסה ביידיש; הרצאה לשחקנים צעירים שנשא שלמה מיכואלס; ביקורת נוקבת על התיאטרון העכשווי שכתב הסופר ישראל ראבון בפולין, 1938; ריאיון עצמי עם במאי "ילדי הצל" שמועלה בימים אלה על ידי תיאטרון היידישפיל ועוד. החוברת מלווה באיורי תיאטרון רבים של הצייר מאיר אקסלרוד.

איכר זקן ואביון מוצא לפתע אוצר שנטמן ליד אח הבית על ידי סבו. העושר הבלתי צפוי אינו מיטיב עמו. הוא מלא דאגה בלתי פוסקת שמא יגנבו אותו, בודק וחוזר ובודק אם עדיין הוא טמון היכן שהיה טמון, חושד בכולם שמא גילו את מקומו וסילקוהו וירא להתרחק מן הבית ומן האוצר. הוא נרדף, אומלל שחייו אינם חיים, וכל עוד הזהב ברשותו אין לו מנוח. בסופו של דבר נגנב ממנו האוצר, ולאחר שדעתו כמעט נטרפת עליו הוא מוחזר לו על ידי בחור צעיר המבקש לשאת את בתו לאישה. עתה יש לאוצר תכלית –נדוניה לבת. אבן נגולה מלבו של אביה: 'יום ולילה לא ידעתי מנוח, עכשיו אישן'. האוצר הוא אחד המחזות האהובים והמשעשעים של פלאוטוס. מולייר, שהמחזה מצא חן בעיניו מאוד, עיבד אותו והתאימו לתקופתו במחזהו הקמצן, תוך שהוא קוטף מן האוצר ומתרגם את כל הצימוקים.

הגיליון השלישי של דווקא חושף את נוכחותה הנפקדת של היידיש, כמין מאהבת נסתרת, בארץ ישראל. דווקא מתחיל בהתחלה, בסיפור על האיגרות המרגשות ששלחה ייִדישע-מאַמע מירושלים לבנה בקהיר במאה ה-16, איגרות שנמצאו בגניזה הקהירית ופוענחו על ידי הפרופ' חוה טורניאנסקי. בהמשך מסופר על המפגשים של היידיש ביישוב הישן עם הערבית (במאמרם של חנה עמית וישראל ברטל), שיצרו מאגר סלנג המשמש עד היום בעברית; עידו בסוק, נכדו של מחבר שירי העם ק"י סילמן, מתאר את האופן שבו הפך סבו שירי עם תמימים ביידיש לשירים לאומיים וציוניים קאנוניים. היידיש רצתה למלא תפקיד מרכזי במפעל הציוני של היישוב החדש, אבל המפעל הציוני הועיד מקום לשפה אחת, לעברית, והיא אמורה היתה לבוא במקומן של כל לשונות היהודים ולשמש ליושבי הארץ שפה משותפת. יעל חבר מספרת על מלחמות השפה שניטשו באוניברסיטה העברית (בעניין הקמת קתדרה ליידיש) ובתל אביב – במלאות להם שמונים שנה. אבנר הולצמן מפרסם – בפעם הראשונה! – את פרוטוקול המשפט של ח"נ ביאליק, שקילל "לך לעזאזל" אדם שגער בו על שדיבר ביידיש ברחובות תל אביב. ועוד: על הכרעתו של ברל כצנלסון לדבוק בעברית ולא ביידיש, דווקא מפני שהעברית נחשבה אז שפה בזויה; ועל ההתעקשות להוציא לאור עיתון ביידיש לאחר הקמת המדינה. יעל דר מסבירה כיצד הכשירה השואה את שירי הילדים של קדיה מולודובסקי ("פתחו את השער"). דווקא מספר גם על האופן שבו נראתה ארץ ישראל מבעד למשקפת היידיש והגלות. מתן חרמוני כותב על האופן שבו נתפסה ארץ ישראל בספרות הקלאסיקה ביידיש: בעיקר כמחוז געגועים מסורתי, אך לא כאפשרות מעשית לפתרון הבעיה היהודית. בני מר בוחן את ספרות המסע לארץ שפרחה בין שתי מלחמות העולם – על המבט החיצוני והביקורתי המיוחד לה. ולבסוף מספר שחר פינסקר על הקבוצה הספרותית "יונג-ישראל" (ישראל הצעירה), שהקדימה את הזרמים המודרניסטיים בספרות העברית. לדבריו זו דוגמה לאופן שבו היידיש משמשת "סוכן כפול" מבחינה תרבותית. דווקא אינו מתעלם מנוכחות היידיש היום: חנה עמית משרטטת את דיוקנו של מנדי כהאן, שהקים את המפעל התוסס של "יונג יידיש"; והעיתונאי החרדי הערש ביגלאייזן (שם בדוי) מתאר את תחייתה של היידיש ברחוב החרדי. עוד בגיליון: השוואת תרגומים לשירו "הציוני" של איציק מאנגר "שנים רבות התגוללתי בניכר", מתכונים ביידיש מתוך פנקסה של מורה עברייה מפתח תקווה, סיפורו של דני קרמן על יוסל ברגנר, ועוד. בסופו של דבר, דווקא אינו מבקש לבוא חשבון עם משתיקי היידיש בעבר, אלא להצביע על החסר במציאות החד-לשונית של החברה היהודית בישראל. חסרה היידיש על עושרה, רבגוניותה וניסיון החיים והמוות שלה; וחסר גם הרב-שיח שאפשר היה לקיים כאן בין כל לשונות היהודים. לא רק דובריהן שילמו מחיר כבד בוויתור עליהן, אלא גם אנחנו, בהווה ובעתיד. ב-1918, בארץ ישראל, הכירה רחל כצנלסון-שז"ר במחיר הזה: "לבגוד בז'רגון היינו מוכרחים, אף כי שילמנו בעד זה כמו בעד כל בגידה".

למה דווקא ילדות? לפני מלחמת העולם השנייה היו כשליש מיהודי מזרח אירופה ילדים. רובם דיברו יידיש, והיא הייתה להם שפת העתיד. אבל מי מהם שנותר אחרי המלחמה לא דיבר בדרך כלל יידיש עם ילדיו ונכדיו, וכך הזדקנה השפה ונעשתה יפה לנוסטלגיה. עכשיו, משגם זקני היידיש מתמעטים והולכים, הגיעה השעה לראותה בשנות נעוריה. שהרי השפה העתיקה הזאת התחדשה במאות התשע-עשרה והעשרים, ובצורתה החדשה התאימה להפליא לעולם המודרני. בבתי ספר רבים, במזרח אירופה ובעולם החדש, למדו בה ילדים חשבון וספרות, היסטוריה, התעמלות ומלאכת יד. הפעילות הזאת לוותה ביצירה ענפה ומפתיעה – בחינוך, ספרות, בקולנוע, באמנות – שמקצתה תוצג בחוברת. גיליון זה מספר אפוא הן על הניסיון לברוא עולם חדש לילדים, חילוני ושוויוני, והן על העולם הישן – ה"חדר" ושירי הערש המסורתיים, למשל. אלה הם שני עולמות המייצגים תפישות שונות של הילד: האחת מכשירה את הילד לעמל החיים ולעול המצוות, והאחרת מתאימה לצרכיו המיוחדים. צחוק הגורל הוא שהניסיון לחדש נכשל בדרך כלל (אבל דווקא מספר גם על מקרה יוצא דופן, על חינוך ילדים חילונים ביידיש בימינו), בעוד שהעולם הישן ניצל והגיע להווה; הנה כך יכול להיכתב סיפור על היום הראשון ב"חדר", בשנת תשמ"ג. ואולם גם העולם הישן אינו כשהיה, ונראה שהושפע מהניסויים הפדגוגיים ומהחידושים שנעשו במחצית הראשונה של המאה העשרים. דווקא שמח לקחת חלק בהתחדשות ובפעילות הכללית של היידיש בישראל, והגיליון הנוכחי מספר גם על ספרים חדשים ועל התרחשויות שונות בתחום, כאן ובעולם. התגובות המעודדות שהגיעו למערכת בעקבות הגיליון הראשון, הערב שהתקיים ב"צוותא" בתל באביב – וכן ההערות, הביקורות ומאותה חותמים על המנוי – כל אלה מעידים על הצורך והעניין ביידיש בכלל ובכתב העת שלנו בפרט. אבל אנחנו זקוקים למנויים רבים יותר ולקשר הדוק יותר עם הקוראים כדי להמשיך בדרך החדשה הישנה. וכן הלאה, און אַזוי ווייַטער!