The crashing of two jet airplanes into the Twin Towers in New York is vividly remembered by most people in the world today. Similar powerful images have come through videos of bombing in Kosovo, Moslem riots in Europe, brutal reprisals of protest in China, terrorist attacks in Israel, Kenya, Thailand, Turkey, Spain, India, Russia and England. These global events have challenged the beliefs of people in the Western world, and many have found themselves grappling with the perennial questions of modernity: Where is the world going? Are we attaining perpetual peace, or are we simply in the midst of ‘perpetual war’? How can we come to terms with seemingly opposing historical shifts, one pointing toward a globalizing and integrated world, the other toward tribalism and balkanization? This book celebrates S.N Eisenstaedt's works in sociology while addressing these questions. It brings together highly qualified and esteemed scholars to revisit the questions above in a nuanced, comparative, and empirically supported manner Shmuel Noah Eisenstadt is Professor Emeritus at the Department of Sociology and Anthropology at the Hebrew University of Jerusalem. He is the 2006 winner of the Holberg International Memorial Prize

סיפורו של הגולן ומקומו בין סוריה לישראל אינו נחלת העבר. הוא שזור בהוויה המדינית של שתי המדינות גם כיום. השיח הציבורי על עתידו המדיני של הגולן והשיחות הישירות והעקיפות בין ישראל לסוריה, נשענים במידה רבה על זיכרונות אישיים וקולקטיבים, ואלה מטבעם מתבססים על העבר. בעיני הציבור בישראל נבנה בשנים 1948–1967 הדימוי של ההר שהיה כמפלצת. דימוי זה היה בשיאו ערב מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, אבל המשיך להתעצב ולהשתמר בזיכרון הקולקטיבי ונותר קבוע בו גם היום. הספר מציג את הנוף היישובי של הגולן לפני יוני 1967, ועוסק בסוגיות הגבול בין ישראל לסוריה בשנים 1948–1967, ובהתיישבות הישראלית בגולן על כל היבטיה לאחר מלחמת ששת הימים. במבוא לספר מוזמנים הקוראים לבחון את הפער בין הזיכרון לבין ההיסטוריה בכל הנוגע לגולן ולעימות בין ישראל לסוריה. שאלת העתיד המדיני של הגולן חשובה לעתיד מדינת ישראל. הדיון הציבורי בנושא, וההחלטות שיתקבלו, מן הראוי שיהיו על בסיס הכרת העובדות ההיסטוריות ובמנותק ככל האפשר מההיבט הרגשי. קריאת הספר מציעה כלים לכך, ולכן הוא חיוני לכל מי שנדרש לנקוט עמדה בנוגע לגולן ומקומו בין סוריה לישראל – הציבור הישראלי בכלל ומקבלי ההחלטות בפרט.

The present volume charts ways that may allow a larger number of historians to experiment with the comparative method. It contains articles that deal with history and problems of comparative history as well as studies that demonstrate the potential of symmetrical, asymmetrical, parallel and cross comparisons. The studies include comparisons of the Roman and Inca empires, of Muslim networks of renewal of the eighteenth century, of serfdom in Russia and slavery in the American South, of early modern European expansion and present-day globalization, of modern welfare states, and of multiple modernities. Comparative studies of feudalism exemplify some of the method’s pitfalls. The volume concludes with a report by three faculty members on the problems encountered while teaching a course in comparative history. Contributors: Peter Baldwin, Elisheva Baumgarten, Esther Cohen, Michael, Confino, S.N. Eisenstadt, Tamar Herzog, Benjamin Kedar, Jürgen Kocka, Sabine MacCormack, Diego Olstein, Susan Reynolds and Ruth Roded.

בשנים 1989-1991 חידשה ישראל את יחסיה הדיפלומטיים עם ברית המועצות, בולגריה, הונגריה, יוגוסלביה, פולין וצ'כוסלובקיה, יחסים שנותקו בעקבות מלחמת ששת הימים. נוספה אליהן אלבניה, שעמה כוננה ישראל לראשונה יחסים דיפלומטיים. באותן שנים ניהלו נציגי ישראל שיחות עם נציגי גרמניה המזרחית לקראת האפשרות של כינון יחסים דיפלומטיים. הדבר לא מומש בשל סירובה של זו להכיר בחלקה במתן שילומים לישראל על רדיפת יהודים בתקופת המשטר הנאצי ובשל תהליך איחוד גרמניה שהסתמן אז באופק. המחבר, שכיהן באותן שנים כסגן מנהל כללי של משרד החוץ לענייני מזרח ומרכז אירופה והיה מעורב בתהליכים הללו, מתעד בספרו לראשונה את השתלשלות המגעים בין ישראל לבין ארצות מזרח אירופה (למעט ברית המועצות) שהוליכו לחידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. כן נידונים בספר מדיניותן העוינת כלפי ישראל בזירה הבינלאומית והמזרח תיכונית, גילויי האנטישמיות כלפי המיעוט היהודי שחי בקרבן, ומעמדן של הקהילות היהודיות במדינות הללו לפני ניתוק קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל, בעת הניתוק ובעידן שאחריו. נידונים גם מניעיהם המדיניים והכלכליים של כל אחת מהארצות להתקרב לישראל החל מאמצע שנות השמונים במאה הקודמת, לקראת חידוש הדרגתי של יחסיהן הדיפלומטיים עמה, על רקע השתחררותן מן התלות בברית המועצות והמעבר ממשטר קומוניסטי למשטר ליברלי.

André Chouraqui fut-il un traducteur, un « passeur », un homme politique, un poète ? Sans doute fut-il tout cela, mais peut-être aussi et surtout « un homme qui aidait à vivre » comme l’aurait dit Camus qu’il connaissait bien. Perspectives a tenu à lui rendre hommage, un an après sa disparition, en s’arrêtant à chacune des grandes étapes d’un itinéraire hors du commun.

בשנות כהונתו של מיכאל גורבצ'וב כנשיא ברית המועצות (1988--1991) התרחשו בה שינויים מרחיקי לכת שבאו לידי ביטוי בהרחבת החופש הפוליטי והתרבותי ובניסיון להנהיג רפורמות כלכליות. השינויים מצאו הד בוויכוחים סוערים בין זרמים שונים בחברה, ובמיוחד בין הדמוקרטים לבין הלאומנים. הדמוקרטים האמינו שרוסיה צריכה לאמץ דפוסים של דמוקרטיה מערבית, להנהיג רפורמות כלכליות ולהיהפך לחלק מהעולם המערבי. הלאומנים השמרניים לעומת זאת טענו שרוסיה אינה יכולה ואינה צריכה לאמץ נורמות של דמוקרטיה מערבית כי הן זרות לה ואינן טובות כשלעצמן. הם הציעו דרך שהייתה אמורה להיות צירוף של משטר אוטוריטרי ולאומנות רוסית. הספר היהודים וישראל בעיתונות הסובייטית בתקופת גורבצ'וב מתאר את השינויים שחלו בגישות של זרמים שונים בברית המועצות כלפי היהודים וכלפי ישראל. מובהרת בו הדרך שבה מעצבת העיתונות דימויים חדשים בתקופה של משבר ושינויים מהירים. המחבר בוחן בפירוט כיצד טיפל כל אחד מן הזרמים בשאלת היהודים ובדמותה של מדינת ישראל לאור ערכיו ומתוך רצונו להסתגל לשינויים הללו. הוויכוחים על דמותה של ישראל בעיתונות הסובייטית חושפים את יחסם של הזרמים השונים -- מדמוקרטים ועד אנטישמים קיצוניים – ליהודים ולישראל. הדעות שעוצבו סוף תקופת גורבצ'וב רווחות ברוסיה גם היום.

שנים רבות עמדה חנה ארנדט במרכזו של ויכוח סוער: הביקורת הקשה שהטיחה בציונות, ופרסום ספרה מעורר המחלוקת 'אייכמן בירושלים' בשנת 1963, הובילו לשלילת דמותה ויצירתה בקרב הציבור הישראלי והיהודי. אסופת המאמרים חנה ארנדט בירושלים מבוססת על הרצאות בכנס הראשון שנערך בישראל שבו נדונו דמותה ויצירתה מתוך גישה פתוחה וביקורתית. מורכבות זהותה היהודית והגרמנית של ארנדט; מחויבותה האישית לציונות ולמדינת ישראל בצד הביקורת נגדן; כתביה אודות הטוטליטריות, הנאציזם ומשפט אייכמן; קשריה עם אינטלקטואלים בני המאה העשרים מגרשם שלום עד מרטין היידגר; יחסיה האינטימיים והעמוקים עם התרבות הגרמנית; וכתביה אודות מחשבה ופילוסופיה מדינית בעיצומה של חוויית המאה העשרים – כל אלה הם חלק מהסוגיות המגוונות הנידונות בספר. בספר חנה ארנדט בירושלים חברו יחדיו חוקרים מן השורה הראשונה מישראל, מגרמניה ומארצות הברית כדי למלא חלל בחקר דמותה ויצירתה של חנה ארנדט. מאמריהם המגוונים מצביעים על האקטואליות של הגותה בעצם ימינו אלה, ומראים כי עבודותיה וכתביה נוגעים גם כיום הן בבעיות קיומיות המאפיינות את החיים בישראל הן בפרדוקסים של הזהות היהודית בישראל ובעולם.

'בא עלינו אסון!' במילים אלו התבטא מזכיר הליגה הערבית לאחר שהתקבלה ההחלטה לצאת למלחמה ביהודים ב-15 במאי 1948. מי גרר את מדינות ערב למלחמה שלא היה להן עניין בה ומדוע בכל זאת נלחמו? מה אמר המלך עבדאללה לגולדה מאיר במהלך שיחתם הסודית ערב המלחמה? מדוע נכשלו ניסיונות החילוץ של החיילים המצריים מפלוג'ה? איך חיו השבויים היהודים במחנה השבויים בעבר הירדן וכיצד בסופו של דבר הם שוחררו? על שאלות אלו ואחרות עונה הספר שותפות ועוינות: עבדאללה, הלגיון הערבי ומלחמת 1948 , המנתח את תפקודו של הלגיון הערבי במלחמה בארץ ישראל. הספר עומד על כוונותיו של עבדאללה ביחס לארץ ישראל ומעמיד את שיקוליו הפוליטיים לצד שיקוליו הצבאיים. כמו כן סוקר הספר את מידת שיתוף הפעולה בין הצבאות הערביים במהלך המלחמה ואת הסיוע שהעניקה בריטניה ללגיון ערב המלחמה ובמהלכה. בעזרת מסמכים בריטיים, ישראליים וירדניים, שהחיסיון עליהם הוסר רק באחרונה, מציג המחבר בצורה בהירה וממצה את הקמתן, התפתחותן ופעילותן של יחידות הלגיון, ובכללן יחידות המודיעין וחיל האוויר, הנחשפות לראשונה בספר זה.

Metropolitan reforms have been implemented in Canada at a scale and frequency greater than anywhere else in the democratic world. Recent Canadian metropolitan reforms are setting precedents and their fate could influence metropolitan agendas worldwide. This edited collection deals with local government reforms in major Canadian metropolitan areas and provides comparative insights from other countries. Steps undertaken by Canadian provinces have seemingly preferred in some cases 'old regionalism' territorial reforms over 'new regionalism' horizontal networks of governance. Canadian experiences indicate that both weak metropolitan mechanisms and neighborhood-level governments tend to be unstable, often not fulfilling expectations. Moreover, it seems that only old regionalism deals effectively with sharing fiscal burdens, whereas new regionalism approaches can be effective in development. The cross-national case studies provide a perspective on the role of different political systems and political cultures in determining the metropolitan governance agenda and the reforms undertaken, revealing considerable similarities in the agenda and diversity in responses.

הקריאה לעריכת משאל עם חוזרת ונשמעת במדינת ישראל בשכיחות רבה, ואף על פי כן מעולם לא התקיים בישראל משאל עם. כלי הכרעה זה הפך לפנטום בפוליטיקה הישראלית. הקריאה לעריכת משאל עם נסמכת על ההנחה שפתרונן של סוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת איננו אפשרי במערכת הפוליטית הקיימת ושנכון להפקיע ממנה את ההכרעה בעניינן ולהעבירה ישירות אל האזרחים. לא מקרה הוא שהנחה זו נשמעת בד בבד עם התביעות לרפורמה בשיטת הבחירות ולקיום בחירות מקדימות - פריימריז - במפלגות. האם משאל עם אכן מתאים למערכת הפוליטית הישראלית? הייתכן שבאימוץ משאל עם ככלי הכרעה טמונות סכנות? האם יש סתירות בין אימוץ כלי הכרעה זה, המזוהה עם דמוקרטיה ישירה, ובין הדמוקרטיה הישראלית? במאמרים שבקובץ פנטום בפוליטיקה: ישראל ומשאל העם המחברים מציעים ללמוד מניסיונן של מדינות שקיימו משאלי עם בעבר ובהווה ולבחון את השימוש בהם במבט השוואתי. בצד המבט ההשוואתי נדונה מידת התאמתו של כלי הכרעה זה לפוליטיקה ולחברה בישראל. סוגיות אלה נבחנות לאורן של דיסציפלינות שונות, ובהן מדע המדינה, סוציולוגיה, פילוסופיה ומשפטים.

הספר זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית , חושף בממצאיו המפתיעים עד כמה זירת הספורט, התמימה כביכול, היא למעשה זירת קרב פוליטית ממשית. יותר משליש מקבוצות הכדורגל בישראל הן קבוצות ערביות, בעוד שרק כשישית מאזרחיה הם ערבים. מדוע זוכים האזרחים הערבים להצלחה דווקא בכדורגל? לאלו כיוונים פוליטיים עשוי הייצוג הזה להוביל? האם הכדורגל הוא חלוץ ההולך לפני המחנה המבשר שוויון עתידי בין יהודים לערבים, או שמא הוא בבחינת משכך כאבים שאינו אלא תחליף למדיניות שוויונית? האם ההתעצמות בזירת הכדורגל מחזקת תחושות של גאווה לאומית פלסטינית, או שמא הכדורגל אינו אלא תחליף לשאיפות לאומיות? מהי תרומתו של הכדורגל לעיצובן של זהויות מגדריות, מקומיות ודתיות בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? שאלות אלה נדונות בספר, המשלב מחקר היסטורי שראשיתו בהתפתחות הספורט הפלסטיני בימי המנדט הבריטי, עבודה אתנוגראפית ביציעי הכדורגל, ראיונות עם אוהדים ובעלי תפקידים, בחינה של עיתונות הספורט הערבית והעברית וניתוח סקרים ותמיכה מוסדית בספורט.

מה היו יחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות? האמנם לפנינו מלחמת מעטים נגד רבים, כפי שמקובל לחשוב? שאלות אלו נדונו ביום עיון שבית הספר להיסטוריה של האוניברסיטה העברית קיים בדצמבר 1999. המשתפים היו תמימי דעים שדיון ביחסי כוחות אסור לו להצטמצם למניית מספרי הלוחמים וכי חובה לתת את הדעת על שורה של משתנים נוספים. עם זאת, יש חשיבות גם למספרי הלוחמים. לגבי מלחמות יהודה המקבי הושמעו הערכות מנוגדות, ואילו לגבי מלחמת העצמאות, שררה הסכמה רחבה שאין לקבל בצורה גורפת את התפיסה של ניצחון המעטים על הרבים. בקובץ הנוכחי מתפרסמים לראשונה מסמך מטכ"לי משנת 1952, ומחקר של יהושע בן-אריה שנערך בענף היסטוריה בצה"ל בשנת 1955. משותפת להם המסקנה שמבחינת מספרי החיילים אין לדבר על ניצחון המעטים על הרבים במלחמת העצמאות. כן מתפרסמים כאן מאמרים המתבססים על הרצאות ביום העיון: מאמריהם של בצלאל בר-כוכבא וישראל שצמן על קרבות יהודה המקבי; של בני מוריס ועמיצור אילן על הערכת יחסי-הכוחות במלחמת העצמאות; של אייל נווה ומרדכי בר-און על הבנייתו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי על יחסי-כוחות אלה והדרכים האפשריות להמחשת העובדות בספרי הלימוד; של שמריה בן-פזי, משה ארנוולד ונמרוד הגלעדי על שלושה מקרי בוחן: צפת, הרובע היהודי בירושלים העתיקה, והמושבה רחובות. מסתו של יוסף הלר הל מרכזיות מוטיב 'מעטים מול רבים' בחשיבתו של דוד בן-גוריון מרחיבה את היריעה שנפרסה ביום העיון.