"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.

מתוך עדותה של תרז גולדשטיין, עוזרתו של עמנואל לוינס ב- ENIO (Ecole Normale Israélite Orientale) , שהדפיסה את כוליות ואינסוף , כמו גם את עיקר יצירתו של לוינס בשנים 1953--1980 "אם היה קשה לפעמים להבינו, הרי זה משום שהמחשבה שלו הייתה מהירה יותר מהדיבור. גם כתב ידו היה חפוז, ולעתים קרובות קשה לפענוח. אילו ראיתם באילו טיוטות נכתבו כוליות ואינסוף וחירות קשה! על גבי מעטפות, בשולי פנקסי הזמנות או על כל פיסת נייר נקייה. לא פעם היה עלי להפוך את הדף לכל הכיוונים כדי למצוא את סוף המשפט. הוא כתב בעט הנובע שלו – לא במילוי, זה התייבש מהר מדי! הוא כתב הרבה, תיקן בלי סוף, מחק, גזר, הדביק קולאז'ים. הוא חדל רק כאשר הכתוב ביטא את מחשבתו בדייקנות. הוא היה נותן לי את כתבי היד שלו, הייתי מדפיסה אותם, אבל הוא מעולם לא היה שבע רצון ממעשה ידיו. יום אחד הוא העז לשאול אותי אם אני סבורה שזה טוב! מצאתי בכתיבה שלו מין מקצב מוזיקלי, מטרונום. כששמעתי את המקצב הזה בעת שהדפסתי, בעת שחזרתי וקראתי את הכתוב, ידעתי שזה טוב, ידעתי שהוא סיים, שהוא לא יוסיף לתקן עוד. אמרתי לו: עכשיו זה מוזיקלי, זה טוב." דבריה של תרז גולדשטיין לקוחים מנאום שנשאה במרכז הקהילתי-יהודי של פריז ב-23 בינואר 2006, במסגרת הכנס "מאה שנים עם לוינס: הומניזם למען העתיד", וכן מריאיון שערכה עמה ז'ואל הנסל באוגוסט 2009. כוליות ואינסוף היא אחת מפסגות היצירה של עמנואל לוינס (1995-1906) ומאבני היסוד של המחשבה הפילוסופית במאה העשרים. הספר מתווה נתיב המוביל מן האגואיזם – או ה"אתאיזם" – של הסובייקט הבודד אל שבירתו בדמות היחסים עם הזולת ועם פניו – שבהן מתגלה האינסוף. לוינס מתאר את השהות בְעולם של הנאה ועבודה, את היחס אל ה"נשי" ואל הילד, ואת המתח הקיים בין אתיקה לפוליטיקה. הוא מנהל דיאלוג ביקורתי עם אבות הפילוסופיה המערבית: אפלטון, דקארט, הגל, ברגסון, רוזנצווייג, בובר, הוסרל והיידגר. הספר תורגם לעברית על ידי רמה איילון, ומצורפת לו הקדמה מאת ד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. עריכה מדעית: ז'ואל הנסל

בריאיון משנת 1992 אומר עמנואל לוינס על ספרו זה: 'הספר קל לקריאה. לא משום שהוא קצר, אלא משום שמהלך המחשבה פשוט מאוד וקונקרטי מאוד לאורך כל הספר'. הקדים מבוא: אפרים מאיר.