יד ושם הוא הרבה יותר ממוסד הנצחה. במשך עשרות שנים, המוזיאון ההיסטורי של יד ושם הוא אחד האתרים המרכזיים שבהם מעוצב, מוגדר ומונחל סיפור השואה הישראלי למבקרים, לתלמידים, לחיילים ולאישי ציבור מן הארץ ומהעולם. אך כיצד התפתח סיפור זה? אילו ערכים, מסרים ופרשנויות ביקשו יוצרי התערוכות להנחיל לציבור? וכיצד השתנה הזיכרון לאורך השנים? בספר זה נבחנת התפתחותן של התערוכות ההיסטוריות ביד ושם, מראשית הרעיונות להקמת המוסד בשנות הארבעים של המאה העשרים ועד פתיחת המוזיאון החדש בשנת 2005. באמצעות מחקר ארכיוני מקיף וחשיפת חומרים נדירים מנתח הספר את האופן שבו עוצבו והוצגו סוגיות מרכזיות בזיכרון השואה: דמות הקורבן, ייצוג הנאצים, מושג הגבורה, ההתנגדות היהודית, מקומה של הציונות ולקחי השואה בחברה הישראלית. זהו מבט מקורי על התערוכות ההיסטוריות ביד ושם כמערכת סמלית, תרבותית ופוליטית המשקפת את התמורות שחלו בהיסטוריוגרפיה, בזהות הלאומית וביחסה של החברה הישראלית לעברה. הספר מנתח תהליכי אוצרות וזיכרון ומציג כלי מחקרי חדש להבנת האופן שבו מוסדות זיכרון מעצבים תודעה היסטורית ומשפיעים על עיצוב זהות קולקטיבית. כך מברר הספר כיצד הופכת השואה מאירוע היסטורי לנרטיב לאומי – ומה מלמד נרטיב זה על החברה הישראלית.

בספר טוב אחרית דבר נבחנים התיקונים שעשו בספריהם שלושה מחכמי ימי הביניים – הרי"ף (ר' יצחק אלפסי), ר' צדקיה מרומי ור' הלל בן אליקים – ומידת הצלחתם לעדכן את נוסח ספריהם בכל תפוצות ישראל. על יסוד כלל כתבי היד הידועים של שלושת החיבורים בוחן הספר אילו עותקים משמרים את הנוסח המתוקן ואילו מעתיקים את הנוסח הראשון, שהמחבר עצמו כבר דחה וביקש להחליפו. עוד נדונה השאלה אם הפוסקים שהסתמכו על דברי הרי"ף הכירו את התיקונים שעשה בספרו, או שמא לא ידעו על מקצתם והמשיכו לצטט לפי תומם את נוסחו הראשון של ספר ההלכות, בלי לדעת שהרי"ף חזר בו ושינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. הדיון בספרו של ר' צדקיה מרומי, שבלי הלקט , חושף גם הוא תיקונים שעשה בו המחבר. ר' צדקיה תיקן את ספרו בשלב מאוחר מאוד של עבודתו, לאחר שחשב כי כבר השלים את כתיבתו ואף הכין כמה עותקים נקיים שלו, שעדיין מונחים היו על שולחנו. בעותקים אלה, הנחשפים כאן לראשונה, שילב המחבר ברגע האחרון הוספות ומחיקות, ולעתים אף תלש מהם דפים שלמים וגנזם – ולעולם לא נדע מה נכתב בהם ומה הניע אותו להסירם. מרתק במיוחד הוא סיפורו הידוע של ר' צדקיה על שרפת התלמוד בפריז בשנות הארבעים של המאה השלוש-עשרה: מחקר זה מגלה לראשונה כי גם את הסיפור הזה ערך המחבר פעמים אחדות ועשה בו שינויים משמעותיים.

ר' יוסף רוזין (1936-1858), "הרוגוצ'ובר", מחבר ספרי הלמדנות צפנת פענח , היה גאון תלמודי נערץ, רב קהילה חסידי, פוסק הלכה מקורי ומן הדמויות הרבניות הססגוניות באירופה בעת החדשה. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה הוא ספר המחקר האקדמי הראשון המוקדש למשנתו, והוא עוסק בזיקה מרתקת המצויה בכתביו בין למדנות תלמודית ועיון הלכתי לבין רעיונות ממקורות פילוסופיים. אינטראקציה זו, בין הלכה ולמדנות לבין שדות הפילוסופיה והמדע, התהוותה אצלו ברובה בעקבות עיסוקו ב מורה נבוכים ובפרשניו, והיא חסרת תקדים בהיסטוריה של הכתיבה הרבנית מבחינת ממדיה, עושרה, שיטתיותה ומקוריותה. לצד השפעה בולטת של הפילוסופיה האריסטוטלית והמיימונית, מחשבתו הלמדנית־הלכתית של הרוגוצ'ובר מצאה עצמה משוחחת באופן ישיר עם אסכולות נוספות וקשת של הוגים: המֻתכלִמון, אבן רֻשד, משה נרבוני, ברוך שפינוזה ואנשי תנועת ההשכלה – יצחק סטנוב, שלמה מימון ושד"ל. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה בוחן את מגוון אופני הזיקה והשיח שבמפגש בין שני העולמות וחושף בהם תופעות הגותיות יוצאות דופן.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול גיליון כפול (78-77). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

"מי שאינו רוצה להביא את הבריות לחשוב שכל ממשל עלי אדמות אינו אלא פרי של כוח ושל אלימות, ושבני-האדם חיים יחד רק על-פי החוק הנהוג בקרב החיות, ששם כל דאלים גבר... עליו להסביר כאן מה מציין שלטון מדיני, כדי שנוכל להבחין בין סמכותו של קצין ביחס לנתין לבין סמכותו של אב ביחס לבניו... או של איש ביחס לאשתו, או של אדון ביחס לעבדו." ג'ון לוק, על הממשל המדיני , עמ' 2 " המסכת השנייה על הממשל המדיני , המכילה מגוון סוחף ומופלא של רעיונות, הכינה את הרקע לממשל עם דמוקרטי." האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון ניו יורק, 1967

ב נדון להיעלם מציעה לילך נתנאל קריאה מיוחדת במינה של הרב-לשוניות והטרנס-לאומיות בתרבות הכתיבה היהודית האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. במרכז ההתבוננות עומדים חייו ויצירתו של זלמן שניאור (1887—1959). במוקד המסה ההדוקה שלפנינו, בשונה מן המונוגרפיה הנרחבת שנתנאל הקדישה ליצירתו של שניאור, עומדות התכתבויות אחדות, שהתגלגלו בדרך פלאית לידיה. תוך שהיא קוראת בהן נעה נתנאל מהיצירה הבדיונית לביוגרפיה ובחזרה, ומתעכבת על חוויות ההגירה, המלחמה, המנוסה והגלות. מבעד לצרורות המכתבים – בגרמנית, בצרפתית וביידיש – משחזרת לילך נתנאל מחוזות אבודים, הנפרסים מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר, דרך ברלין הוויימארית וצרפת הכבושה. ההתכתבויות עצמן, ויותר מכך הקריאה בהן, משרטטות טופוגרפיה יהודית אירופית של מחוזות אבודים. המאה הקטסטרופלית, שבה נהפכו האוטופיות של האחד לאסונו של האחר, לא פסחה ולו על אחד מהם. מבלי שהמחברת חותרת לכך במודע נהפכת התנועה מערבה – תקוותו הגדולה של דור יהודי שלם – לתנועה אל האין, תנועה המותירה רק כמה צרורות מכתבים, שנארזו במנוסת הבהלה ובדרך לא דרך נמסרו לידיה של נתנאל, אשר השיבה אותם שישה עשורים לאחר מותו של שניאור לתרבות הכתיבה היהודית בשפה העברית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

ר' יוסף רוזין (1936-1858), "הרוגוצ'ובר", מחבר ספרי הלמדנות צפנת פענח , היה גאון תלמודי נערץ, רב קהילה חסידי, פוסק הלכה מקורי ומן הדמויות הרבניות הססגוניות באירופה בעת החדשה. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה הוא ספר המחקר האקדמי הראשון המוקדש למשנתו, והוא עוסק בזיקה מרתקת המצויה בכתביו בין למדנות תלמודית ועיון הלכתי לבין רעיונות ממקורות פילוסופיים. אינטראקציה זו, בין הלכה ולמדנות לבין שדות הפילוסופיה והמדע, התהוותה אצלו ברובה בעקבות עיסוקו ב מורה נבוכים ובפרשניו, והיא חסרת תקדים בהיסטוריה של הכתיבה הרבנית מבחינת ממדיה, עושרה, שיטתיותה ומקוריותה. לצד השפעה בולטת של הפילוסופיה האריסטוטלית והמיימונית, מחשבתו הלמדנית־הלכתית של הרוגוצ'ובר מצאה עצמה משוחחת באופן ישיר עם אסכולות נוספות וקשת של הוגים: המֻתכלִמון, אבן רֻשד, משה נרבוני, ברוך שפינוזה ואנשי תנועת ההשכלה – יצחק סטנוב, שלמה מימון ושד"ל. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה בוחן את מגוון אופני הזיקה והשיח שבמפגש בין שני העולמות וחושף בהם תופעות הגותיות יוצאות דופן.

צ'יאן מו (1895—1990) כתב את מחשבות רגועות משפת האגם באביב שנת 1948, על סף כינון המשטר הקומוניסטי בסין והפיצול מטיוואן. בספר שלושים פרקי הגות העוסקים במגוון נושאים ובמרכזם שאלת טבע החיים האנושיים וביקורת הניכור בחיים המודרניים. כותרות הפרקים מציינות צמדים משלימים כגון התרבות והטבע, המזוקק והגולמי, טבע האדם והגורל, החירות והמעורבות, החיפזון והפנאי, האני והזולת, ההוויה ומראיתה, ועוד. הפרקים משלבים רעיונות קונפוציאנים, בודהיסטים, דאואיסטים ומערבים של הוגים בסין ובמערב בעבר ובהווה. הטקסט מייצג סינתזה מקורית בין מחשבת סין ומחשבת המערב, בתקופה שלפני העידן הקומוניסטי בסין ומסכם, באופן יצירתי שלב מוקדם ופורה ביותר בתולדות המפגש הבין-תרבותי המודרני בין סין והמערב. סינתזה זו חשובה גם היום. ראשית, בזכות הבנת המחבר את הזירה האינטלקטואלית הסינית בזמנו. שנית, משום שהיום, כמו בשנות הארבעים ואולי אף יותר, שאלת התרבות תופסת מקום נכבד בדיוני המשכילים בסין. ושלישית, על שום ההבנה מעמיקה במקורות המסורת הסינית. הספר מציג את הביקורת הסינית על החיים והתרבות בזמננו והוא רצוף תובנות מעמיקות בחכמת סין לצד סקירה עשירה של מקורות ונושאים ייחודיים לתרבותה. צ'יאן מו כתב בימי חייו הארוכים עשרות ספרים. עד שנת 1949 שימש כמרצה במוסדות הנכבדים ביותר בסין. לאחר מכן גלה להונג קונג שם הקים את אקדמיית אסיה החדשה שהתמזגה עם אוניברסיטת הונג קונג. בסוף שנות השישים עבר לטאיוואן, שם המשיך להרצות ולכתוב עד יום מותו. ד"ר גד ישי תרגם את הספר מהמקור הסיני והוסיף הערות, הקדמה ואחרית דבר.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

This volume covers some fifty years of Pines' work in the field of Islamic philosophy, from the very first article he published ("Some Problems of Islamic Philosophy", in 1937") to an article that was found in his paper after his death and is published here for the first time (" The origin of the Tale of Salâmân and Absâl").

'תת-הכותרת ודפים רבים בספר, מתארים את נושאו כחקר החוב שחבה תורת-פרויד להגותו של ניטשה, אך למעשה ברור שהגיבור הראשי של הספר העשיר הזה הוא ניטשה, שתורתו רבת-הפנים נפרשת בעומק וברוחב מפליאים [...] הספר הזה, המקיים יותר ממה הוא מבטיח (ולא על ספרים רבים אפשר לומר זאת), הריהו בלי ספק אחת התרומות החשובות והמעמיקות ביותר בספרות המוקדשת לניטשה בשפה העברית [...] מן הנמנעות להצביע על חלק אפילו מתכני ספרו המרתק, המלא-וגדוש, של יעקב גולומב. כל מי שעניין לו בתולדות הרעיונות בעת החדשה, לא רק בניטשה ובפרויד, ימצא כאן משהו לעצמו, חידוש או הארה של סתומות בצד מבט אחר על דברים ידועים [...] עתה, שרוב יצירת ניטשה מצוי בידי הקורא העברי, ניתן לו גם ספר מקורי להנחותו בשביליה הנפתלים של ההגות הזאת, ובהנחיה זו ראוי להתברך.' - הארץ , 21.10.1988 'ספרו של גולומב מתמקד בתורה הפסיכולוגית של ניטשה ומבקש לראות בה את שורש מישנתו הפילוסופית. "עקרון העוצמה" שלו נולד מתוך שיטתו הפסיכולוגית וממנה הוא מוביל את התביעה ליישומו במעש יצירתי ומוסרי. בחינת מישנתו מגלה כאן, כי רבים מהמושגים שפיתח פרויד, בתוכם הלא-מודע, ההדחקה, הסובלימציה, האני העליון, פשר החלומות ועוד, מקופלים כבר במשנתו של ניטשה, ואפשר, אפילו סביר, ששימשו לפרויד מקור השפעה והשראה.' - ידיעות אחרונות , 23.10.1987 'הספר של יעקב גולומב מהווה תרומה נכבדה מאוד לחקר ניטשה בזמננו, ומבחינה זו חשיבותו אינה מוגבלת רק לקורא העברי [...] המחבר השכיל להאיר את המושג המרכזי במשנת ניטשה – העוצמה – בצורה מקורית וחדשנית.' - דבר , 5.2.1988 'חיבורו של גולומב נראה בעיני כמעשה-יצירה מפרה מאין כמוהו בתחום חיי הרוח ועל כך אני אסיר תודה לו.' - מעריב , 15.1.1988

הספר הנפש גדולה והחיים קטנים עוסק בתפיסת הנפש של אפלטון ב'פיידון' וב'מדינה'. הסוגיות המרכזיות הנידונות בו הן מובן הנפש ומקומה של תורת ההיזכרות ב'פיידון'. הטענה העיקרית בספר היא שהבחנתו היסודית של אפלטון בדיאלוגים אלו אינה בין הגוף ובין הנפש אלא שניות הקיימת בתוך הנפש, וצריך להבינה לאור הדיכוטומיה האונטולוגית הכללית שהוא מציע, בין האידאות ובין התופעות. חשיבותה של טענה זו נעוצה בכך שהיא מבליטה את זיקותיהן ההדוקות של ההוכחות לאלמות הנפש הניתנות ב'פיידון' ומסייעת בבירור היחס בין תפיסות הנפש שאפלטון מציע ב'פיידון' וב'מדינה'.

אסופה זו כוללת כ-400 בדיחות שנונות וביטויים הומוריסטיים ביידיש. האסופה ערוכה על-פי נושאים, 51 במספר, כאשר כל נושא מייצג היבט מסוים בחיי היהודים במאות ערים ועיירות במזרח אירופה; לדוגמה: עניים ועשירים, יהודים וגויים, גנבים, קמצנים, חזנים, בריאות, הומור שחור, בדיחות מפולפלות ועוד. הבדיחות, הקללות העסיסיות והפתגמים מתורגמים לעברית, אנגלית ורוסית. האסופה מלווה באיורים חינניים של נקודא זינגר. בשל כל אלה אפשר לומר שהספר הזה הוא יחיד במינו בחקר ההומור ביידיש.

בספר זה ימצא הקורא את ניטשה במיטבו כסופר מחונן ומבריק וכהוגה מקורי ומעורר השראה. יותר מכל חיבוריו האחרים, הספר שלפנינו מהווה אחדות של צורה ותוכן: צורה מכתמית, ותוכן המטיל ספק בשיטה פילוסופית, שמטבעה נכתבת בצורה סדורה, רציונלית ועקיבה; תוכן המערער על תוקפה המוחלט של התבונה הפילוסופית ומנסה להקפיא את נטייתנו להאמין במהימנותה של הפילוסופיה המטפיזית. החיבור הוא דוגמה לאי-שיטתיותו של ניטשה, שבו חובק העומק המחשבתי את הצורה הספרותית הקלילה, המרפרפת כביכול, מעל פני הדברים. הכתיבה האפוריסטית של ניסויי-מחשבה אלו מגיעה כאן לשיאה ומתגבשת בעוצמת ביטוי לכדי ספר מלא חכמת חיים ואהבת החכמה, שהיא כידוע – philo-sophia במיטבה. הנה כמה מן הפנינים הזוהרות שבספר: "דעת קהל -- עצלות הפרט" "הסגפן הופך את המידה הטובה למצוקה" "כל המשפיל את עצמו רוצה להיות מרומם" "המחבר הטוב ביותר הוא זה המתבייש להיות סופר" "מי שאינו יודע להניח את מחשבותיו על הקרח, אל לו להכניס עצמו ללהט המחלוקת" "האשה המושלמת היא טיפוס נעלה יותר של אדם מן הגבר המושלם: ואף יקר מציאות ממנו" "כל אחד נושא בקרבו דיוקן של האישה שמקורו באמו" "כשאין לאדם אבא טוב, ילך נא וירכוש לו כזה" "האהבה והשנאה אינן עיוורות, אבל הן מסונוורות מן האש שהן נושאות עמן" "החכמה היא הלחישה של האיש הבודד אל עצמו בשוק השוקק חיים"

הספר ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים כולל עיונים ביצירות ספרותיות מסוגות שונות ושיקולי דעת ביישום עקרונות פסיכו-היגייניים בעת הוראתן. הספר מתבסס על ניסיון רב-שנים של המחברת בהפעלת שיטה ביבליותרפית ייחודית לטיפוח בריאות הנפש באמצעות תקשורת סיפורית. יש בו תיאורים מפורטים של מהלכי דיון ביצירות, המדגימים את דרכי ההנחיה האפשריות המותאמות למצבים אישיים וחברתיים שונים, ואת התהליכים הנפשיים המתרחשים אצל התלמידים. ספר זה משלים וממחיש את העקרונות התיאורטיים שהונחו בספריה הקודמים: הוראה טיפולית (1970) וספרותראפיה (1992), שיצאו לאור בהוצאת מאגנס. הספר ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים מיועד לאנשי חינוך, למורים, ליועצים ולפסיכולוגים המבקשים לשלב עקרונות טיפוליים בהוראת ספרות. ד"ר דבורה קובובי, פסיכולוגית, מרצה בכירה בגמלאות באוניברסיטה העברית וממעצבי תפקידיו של הייעוץ החינוכי בישראל. שיטתה המקורית לטיפול במצוקות נפשיות באמצעות טקסטים ספרותיים נלמדת במכללות להכשרת מחנכים ומיושמת על ידי יועצים חינוכיים ומורים במערכת החינוך.

נאומו של אייסכינס 'נגד טימרכוס', נאום תביעה שנשא אייסכינס בבית המשפט באתונה בשנת 346/5 לפסה"נ בפני מושבעים רבים וקהל גדול, הוא היצירה היחידה ששרדה מן הספרות היוונית העוסקת כולה ביחסים חד-מיניים בין גברים. הנאום נועד לשכנע את הקורא, כפי ששכנע בשעתו את קהל השומעים, בתקפות התביעה והוא מבטא במידה רבה דעות רווחות, וגם את מה שהיה אפשר לומר ברבים באמצע המאה הרביעית לפסה"נ על אהבת גברים חד-מינית. אייסכינס תבע את טימרכוס לדין כדי לסלק יריב פוליטי מסיעה יריבה. הוא ביסס את תביעתו ואת טיעוניו על החוק שלפיו מי שזנה וקיבל תשלום בעבור שירותים מיניים מקוצצות זכויות האזרח שלו: הוא אינו יכול עוד להשתתף בחיי הציבור, לכהן בכהונות ציבור, לנאום באספות עם ולתבוע לדין. הוא זכה במשפט. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

משברי חיים מציעים לאדם החווה אותם הזדמנות לצאת למסע פילוסופי שאינו מנותק מחיי היומיום. הליווי הפילוסופי שבספר הזה מסייע לאדם להגדיר את שאלות היסוד שלו ותומך בו בתהליך פיתוח יצירתי, אוטונומי, ביקורתי ואותנטי של תפיסת עולם מתחדשת. מטרתו לאפשר לאדם ליישם רעיונות מן ההגות האנושית ולעזור לו להפוך את חייו למשמעותיים יותר. אלי אילון מזמין את הקוראים לצאת למסעות, המבוססים על ניסיונו כמלווה פילוסופי ליזמים, למנהלים, לאנשי חינוך ולאחרים בצומתי החיים. פרקי הספר כתובים כדיאלוג ומוקדשים בין השאר להתבגרות, להורות ואהבה, לחזרה בשאלה, לגיל הפרישה, ליזמות ולניהול. כולם מדגימים את האפשרות לשילוב בין מחשבה, חקירה, יצירה ומימוש שהמסע הפילוסופי מזמן. בנספח מופיעים תרגילים שהמחבר פיתח במשך השנים. " ספרו של ד"ר אלי אילון הוא חשוב, עמוק מחשבה ויצירתי, ומהווה תרומה של ממש לתחום הייעוץ הפילוסופי בארץ ובעולם. הספר מגביה את חיי היומיום אל הפילוסופיה על ידי כך שהוא מראה את המורכבות הרעיונית המאפיינת אותם. זהו ההישג החשוב של הספר, שהוא מלמד את הקורא איזה עושר רעיוני טמון בחיינו, כיצד חיינו מעוצבים על ידי הנחות סמויות ומושגים מורכבים. כל אדם חושב ימצא בספר מקור השראה להתבוננות עצמית מכיוונים חדשים ומעמיקים " - ד"ר רן להב , מחלוצי הייעוץ הפילוסופי בעולם.

ה אודיסיאה מאת הומרוס היא סיפור שיבת אודיסאוס לביתו לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים. האפּוס מגולל את קורות הגיבור במסעותיו, את הייסורים שלו ושל בנו טלמכוס היוצא לחקור על אביו הנעדר, וכן את נקמת אודיסאוס במחזרי אשתו, פּנלופּיאה. שירה עתיקה זו היא עדות נצחית לכמיהת האדם לשוב הביתה, אל חיק יקיריו, ולהתמודדותו המתמשכת לא רק עם סכנות העולם שסביבו, אלא גם עם לבטי נפשו. תרגום הפרוזה החדש ליצירת מופת זו משקף נאמנה את שגב השירה האפּית ואת הוד הקדומים העולה ממנה, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. כעת, יחד עם תרגומו של ארואטי ל איליאדה , יש לראשונה בידי קוראי העברית גרסת פרוזה אמנותית ומדויקת ליצירתו השלמה של גדול משוררי יוון העתיקה.

מדינת האתונאים , מיצירותיו הראשונות של אריסטו, נחלקת לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון הוא סקירה היסטורית של תולדות המשטר המדיני באתונה על גילויו השונים, מראשיתו עד חידושה של הדמוקרטיה בשנת 403 לפסה"נ. החלק הזה הוא בבחינת ספר לימוד על תולדות משטרה של אתונה במאות השישית והחמישית לפסה"נ. בחלק השני מתאר אריסטו בפירוט רב את מנגנון השלטון הדמוקרטי ששרר באתונה בימיו. חלק זה הוא מקור ראשון במעלה להכרת הדמוקרטיה האתונאית בשקיעתה. פרופ' דוד אשרי (1925-2000), שתרגם את מדינת האתונאים מיוונית, הקדים דברי מבוא והוסיף הערות, היה בחיר חוקרי ההיסטוריה העתיקה וההיסטוריוגרפיה היוונית באוניברסיטה העברית בירושלים ובעל מוניטין בין-לאומיים. היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח בשנים 1972-1975 וחבר האקדמיה הישראלית למדעים בשנים 1994-2000. פרופ' דבורה גילולה, פרופסור בגמלאות באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת לימודים קלסיים ותולדות התאטרון, התקינה וערכה את המהדורה החדשה של הספר.

בתי הספר התיכוניים באימפריה הרוסית היו במבט ראשון מוסדות משעממים להחריד: מסדרונות ארוכים ואפלוליים, משמעת נוקשה; שינון אינסופי של משוואות ומשפטים ביוונית ובלטינית. אבל מתחת לפני השטח, מאחורי גבם של המחנכים חמורי הסבר, שקקו חיי חברה פעילים: חבורות וחברויות, חוגי קריאה וקופות לעזרה הדדית, עיתונים בכתב יד שהביעו רעיונות ביקורתיים ולעגו למורים, ולפעמים אפילו חוגים מהפכניים נלהבים. שלא ברצונם של אנשי הממסד החינוכי האימפריאלי נעשו בתי הספר התיכוניים לסביבה שאפשר לגלות בה עולמות חדשים ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה באו בשערי בתי הספר גם תלמידים יהודים רבים. הגימנזיסטים מספר את סיפורם של תלמידים אלה: מקבלת ההחלטה ללמוד בבית ספר תיכון, דרך אתגרי הקבלה ללימודים וההתמדה בלמידה וכלה בהשפעותיו המעצבות של בית הספר, שרבים מבוגריו היו לאקטיביסטים יהודים, אנשי האינטליגנציה היהודית-רוסית. כך עוסק הגימנזיסטים בנושא שחשיבותו חורגת מדל"ת האמות של בתי הספר: הוא מראה כיצד ההשתלבות במערכות האימפריה, שהרחיקה לכאורה את הצעירים מהחברה היהודית, סללה בפועל נתיבות חדשים לאקטיביזם יהודי. ד"ר אלכס ולדמן הוא זוכה פרס שזר לחקר תולדות ישראל לִשנת תשפ"ג, על ספרו: "הגימנזיסטים: חינוך, אקטיביזם וּמקורות האינטליגנציה היהודית באימפריה הרוסית".

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז מנדל סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

"כיתת אמן בכתיבה ובפיתוח רעיונות מורכבים הן לפסיכואנאליטיקאים והן לפילוסופים של המדע. רחוק מפופוליזם ועם זאת מלהיב." - ד"ר גידי רובינשטיין, הארץ - מוסף ספרים , 7.6.2006 (עוד בביקורות בתחתית העמוד). את התפתחות המדע אפשר לנתח בשתי רמות – רמת העובדות הגלויות ורמת התהליכים הסמויים. ההיסטוריה של המדע עוסקת בַּגלוי: העובדות הן נקודת המוצא לבירור מקורם והתפתחותם של תגליות, המצאות ורעיונות, הנסיבות שבהן התפתחו והשפעות הסביבה החברתית והתרבותית. לעומתה הפסיכואנליזה של המדע, הנמצאת עדיין בחיתוליה כתחום דעת, עוסקת באותן סוגיות מתוך חקר הסמוי, המודחק, המוסווה; היא מבקשת אחר המניעים הלא מודעים העומדים ביסודה של התפתחות המדע. מתברר שגורמים רגשיים לא מודעים משפיעים לא רק על המדען כאדם פרטי אלא גם על הקהילייה המדעית ככלל, ובכך הגורמים הללו קובעים הן את כיווני התפתחותו של המדע הן את התובנות העולות מן החקר המדעי. ניתוח הזרמים התת-קרקעיים במדע נעשה כאן בראייה בין-תחומית, מתוך שילוב בין פסיכואנליזה, פילוסופיה, היסטוריה וסוציולוגיה, ומודגם באמצעות מטפורות, לקונות, מיתוסים וכשלים מדעיים. בתוך כך נחשפים עיכובים שחלו בהתפתחות הפסיכואנליזה, מתפרשות הסיבות הלא מודעות להם ומתוארות תוצאותיהם.

הספר הזה דן ברגש של הכרת התודה, ובמעמדו המוסרי. הוא מראה שהכרת התודה היא חובה מוסרית מן המעלה הראשונה. היא התגובה הראויה על מעשים הנעשים עבורנו ולמעננו. ככל שרב המעשה כך גדולה יותר הכרת התודה שלנו. ואף על פי כן דומה שמי שמעניק לנו מתת, או נותן לנו שירות, ועושה זאת בלב שלם, עושה זאת שלא על מנת שנכיר לו תודה. הכרת התודה הופכת איפוא לחובה פרדוקסלית: מקבל החסד חייב תודה לנותן, אבל הנותן איננו חפץ בה. לעתים גם המקבל איננו חפץ בהכרת התודה. היא מייצרת קרבה מעיקה בינו לבין הנותן: קרבה שהיה עושה ככל שביכולתו כדי להיפטר ממנה. הוא אסיר תודה במלוא מובן המלה: הוא כבול אל התודה. הספר מנתח מקרים של אסירות תודה ושל כפיות טובה, ומנגיד אותם למקרים של הכרת תודה שלמה הנעשית בשמחה. הכרת התודה של ילדים להוריהם משמשת כאן כפרדיגמה הראויה ביותר להכרת תודה שלמה. אולם כיצד יכירו הילדים תודה להוריהם? מה עליהם לעשות לשם כך? האם ניתן בכלל להודות כראוי על עצם עיצובנו והפיכתנו למי שאנחנו? זהו ספר פילוסופי, המתעמת עם גישותיהם של ההוגים המרכזיים שכתבו על הכרת התודה מסנקה דרך קאנט ועד לכותבים בני זמננו. אבל עם גיבוריו נמנים גם פיפ מ"תקוות גדולות" לדיקנס, רבי חייא, רבי וכובס עלום מן התלמוד, תיאורטיקנים של הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של הכרת התודה, ז'ן ולז'ן וז'בר מ"עלובי החיים" להוגו, וחברה לבניין ופיתוח הנסחרת בבורסה.

מילון 'אילון שנער' – מילון ערבי עברי לשפה ערבית החדשה הנו המילון הערבי עברי המוביל למרות שחלפו למעלה משישים שנה מאז פורסם לראשונה. גם כיום משהועלו תכני המילון לאינטרנט ולאחר שהתפרסמו עוד מספר מילונים מתחרים לא שוחזר ההישג של דוד אילון ופסח שנער והמילון הערבי עברי לשפה הערבית החדשה פרי עטם נותר הסטנדרט של המילונים לשפה הערבית החדשה והוא נמכר באלפי עותקים מדי שנה. המילון מכיל את אוצר היסוד של הערבית החדשה בשימושה הספרותי, המדעי והעיתונאי. הוא מיוסד בעיקרו על חומר קריאה עשיר ומגוון מעיתונים וכתבי עת ערביים וכן מספרים רבים בתחום הספרות היפה והספרות המקצועית, ויש בו מספר ניכר של מילים, צירופים, ניבים ושימושי לשון שנתחדשו בלשון הערבית, במיוחד בשדה המדיניות, הכלכלה והחברה. המילון הושווה אל החשובים שבמילונים הערביים המודרניים והקלסיים והושלם על פיהם; הוא מספיק גם לקריאת טקסטים מן הספרות הערבית של ימי הביניים, כמו גם לקריאת טכסטים עדכניים. בהשתתפות: ד"ר משה בריל ז"ל

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

סיפור בלתי ידוע המתאר אירוע של גירוש רוח - 'דיבוק' - שהתרחש בניקלסבורג (מורביה שבמרכז אירופה, היום מיקולוב שבצ'כיה) בשנת 1696 ניצב במרכז הספר. האירוע תועד בדוח עברי שהתפרסם במועד סמוך לו, אך הדוח ביידיש קדומה שנדפס זמן קצר אחריו יוצא נגד קיצורו ו'שקריו', ופורש יריעה רחבה פי כמה ושונה ברבים מפרטיה על מה שהתרחש באותו אירוע מאגי רב משתתפים. הספר צא טמא דן במעשה לעומקו לאורן של הנורמות האופייניות לסוגת 'סיפורי רוח' מאז ראשיתה במאה השש עשרה, עוקב אחר גלגוליו והשפעתו במהלך השנים והדורות הבאים, ומגלה כי שימש דגם-אב לסיפורי דיבוק שנוצרו במאה השמונה עשרה במרחב של יהדות אשכנז. המחברת מזהה את האישים המעורבים באירוע, ועומדת על קרבה משפחתית, חברתית ואידאית של כמה וכמה מהם לשבתאים ולשבתאות. לצד סיפור הרוח נידונה כאן הסוגה הבלתי ידועה והבלתי נחקרת של 'מדריך לגירוש רוח' , ומתפרסם במלואו המדריך בכתב-יד ששימש את מגרש הרוח באירוע המרשים בניקלסבורג. הספר מאיר זווית מרתקת ופחות מוכרת של יהדות אשכנז במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, ומציג את משקלה הנכבד של המאגיה בעולמה התרבותי המגוון.

"ספרו של משה מאיר , שניים יחדיו , מגלם פריצת דרך בפילוסופיה של הדת היהודית בזמן החדש. שורשיו מעוגנים במקורותיה של פילוסופיית הדת היהודית במאה העשרים, בייחוד בזו של הרמן כהן ושל הרב סולובייצ'יק, ובמורשת ההגות החסידית; רקעה הוא המריבה העקרה בין דתיות לחילוניות בעידן המוגדר כפוסט מודרני. הכרתו הכואבת של משה מאיר, היונקת מחוויה אישית, היא שזהותם העצמית של ה'דתיים' וה'חילוניים' לוקחת חלק זה בעולמו של זה ושהמריבה חוצה לא רק ביניהם אלא גם בתוכם. המחבר מפתח בספרו לשון דתית-פילוסופית חדשה שתאפשר לצאת מתוך השריון הסוגר עליהם ומונע מהם לראות זה את אנושיותו של זה, וליצור לא רק הידברות יהודית אנושית אלא גם זהות אישית מגשרת ומאחדת של מאמין חילוני מזה וחילוני מאמין מזה. כחוקר פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש שגיבש עמדה משלו בנושאים הללו, התרשמתי עמוקות מן התנופה החדשנית, הבהירות והיושר האינטלקטואלי המאפיינים את ספרו של משה מאיר, מיפי מבנהו ומן האלגנטיות של סגנונו. ספר יפהפה שעם עמקותו קריאתו קולחת ומהנה. זהו ספר שיעשיר ויפרה את עולמו הרוחני של כל קורא המתעניין בנושאים אלה והוא עשוי לחולל ויכוח ענייני ומעמיק בין חסידים נלהבים למתנגדים נלהבים, בין אם הם דתיים ובין אם הם חילוניים." (פרופסור אליעזר שביד, החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית) "החיפוש אחר פילוסופיה דתית מרעננת היא אחד החיפושים החיוניים ביותר והמרתקים ביותר. משה מאיר מציג דרך שהיא גם תבנית וגם תוכן לכינון אחת מדרכי האמונה המיוחדים שבדור שלנו. דווקא כמי שלא הסכים עם כל דבריו, אני רואה חשיבות עליונה שמשנתו תיקרא על ידי כל אדם מאמין ותהדהד בתוכו - בין על ידי אימוץ ובין על ידי ביקורת, מכיוון שבוקע ממנה צליל מכוונן, ישר ומעמיק של בקשת אלוהים"(הרב יובל שרלו) "בספר היפה החשוב והמקורי הזה בורא משה מאיר מצלמו ומדמותו את האדם הדתי-חילוני הדומה באופן חיצוני בלבד לאדם הדתי-דתי. בריאה מרתקת זו גרמה לי להתבונן שוב בדמות דיוקני ולגלות שאחרי ככלות הכול אינני אלא אדם חילוני-דתי שדמיונו לאדם החילוני-חילוני הוא חיצוני בלבד." (ארי אֵלון מחבר "עלמא די" ו"בא אל הקֹדֶשׁ")

חוות דעת של מומחים בבריאות הנפש, במטרה להעריך את היכולות ההוריות ולהמליץ בפני בתי המשפט מהי טובת הילד, היא תחום החורץ גורלות המטיל על המומחים מעמסה רגשית ואחריות כבדה. כתיבת חוות הדעת היא עבודה מורכבת הדורשת אינטגרציה בין תחומים רבים: נוסף על ידע תאורטי וקליני, על המומחים לגלות ידע בתחומי המשפט ולהכיר את מערכת המשפט ואת השירותים הסוציאליים העומדים לרשות המשפחה והקהילה. עליהם לשלב בין כל התחומים הללו ולתת המלצות ראליות המתייחסות לטובת הילד. כלים מקצועיים מגוונים עומדים לרשות המומחים ועליהם להכיר אותם וגם את מגבלותיהם. הספר מתאר בצורה שיטתית ובלוויית דוגמאות רבות את תהליך העריכה של חוות דעת של מומחים הממונים על ידי בתי המשפט (בית משפט לענייני משפחה, בית משפט לנוער, בית משפט מחוזי, בית הדין הרבני ועוד). מוצגים ומנותחים בו הכלים המקצועיים, צורת העבודה והעקרונות המנחים אותה. מובאים החוקים שעל פיהם מתבקשת חוות הדעת (חוק הנוער, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק האימוץ, אמנת האג). מוקדש בו פרק לסקירת השירותים הסוציאליים ובעלי התפקידים בשירותים אלו הפועלים בתחום דיני משפחה. התייחסות לסוגיות אתיות ולדילמות שכיחות שהמומחים מתלבטים בהן נידונות בספר בהרחבה. ייחודו של הספר בכך שהוא עוסק בעריכת חוות דעת בדבר היכולות ההוריות כמכלול, והוא ראשון בסוגו בישראל. המחברים השותפים לכתיבתו מייצגים את התפיסה האינטגרטיבית הרב-תחומית הנדרשת בנושא המסוגלות ההורית וטובת הילד. בהשתתפות יפעת שרון-הדס ועפרית לוי

סמנטיקה מושגית היא ענף חדש ומתפתח של הבלשנות ההכרנית (קוגנטיבית). היא חוקרת קשרי מילים, מושגים, רשתות, תבניות לשון, מטפורות ושדות סמנטיים. בפרק המבוא ימצא הקורא תיאור של ההתפתחויות שהתרחשו בתחום זה בשנים האחרונות. שאר פרקי הספר מתחקים אחרי שישה מושגים מופשטים היוצרים רשת מושגית ומילולית. בחקר יחסי משמעות בין מילים, ניבים, מטפורות בשדה סמנטי יש יסוד בלשי: האם יש משותף לדוקר ,טמא ,מחוספס, אין וגיהינום? כיצד הם יוצרים את שדה השלילות ומה מיוחד לו? האם הדו - משמעות של מצוין (נפלא מול מצוין במפה) קשורה לדו - משמעות של מעריך או של בסדר? ששת השדות של מושגים מופשטים הנפרסים כאן: תכונות ,שונות, שלילות, השתנות ,חלוקה וספירות וערך מתחקים אחרי האופן שבו ביטויי חושים, יסודות ציוריים מטפורות וריבוי משמעות, בונים את מנגנוני ההפשטה של הלקסיקון הלוגי - מושגי. הספר נועד לחוקרים וללומדים בבלשנות המודרנית, בעיקר בסמנטיקה, לעוסקים בפילוסופיה של הלשון, בפסיכולוגיה הכרנית (קוגנטיבית), ולכל מי שיופיה, עושרה ותהליכי התפתחותה של הלשון העברית קרובים ללבו.

מה קורה כשאנו קוראים? האם הטקסט שלפנינו הוא תיעוד של משהו קיים בהווה, או שהיה קיים בעבר, או שהוא עיצוב-מחדש של מציאות שכבר עוצבה ועתה היא מפורקת לגורמים ומורכבת מחדש בתודעתו של הקורא? הבנת המתרחש בתהליך הקריאה, אומר וולפגנג איזר בספרו מעשה הקריאה, היא הבסיס לפיתוחה של תאוריית תגובה אסתטית. שכן הקריאה מניעה שורה של פעילויות הנשענות הן על הטקסט הן על כשירויות והתנסויות אנושיות מסוימות. תאוריות על המתרחש בתהליך הקריאה הרווחות בגרמניה משלהי שנות השישים – תאוריות ההתקבלות - מתמקדות בקוראים ומסבירות את תגובותיהם לאור ההתנסויות הספרותיות מוטות-ההיסטוריה שלהם. לעומתן, תאוריית התגובה האסתטית, המכונה גם 'אסתטיקה של התקבלות', מחזירה את יחסי הגומלין בין הטקסט לקורא אל מרכז הדיון: מעשה הקריאה נבחן באמצעות ניתוח אופן ההפעלה של הקורא על ידי הטקסט. בהגדירו את המתרחש במהלך מעשה הקריאה, כלומר כיצד נוצרת, מתפתחת ופועלת התגובה האסתטית, תוך ערעור על הדיכוטומיה מציאות/בדיון, מעניק ספרו של איזר מסגרת שיטתית להערכת התקשורתיות של טקסט ספרותי בהקשר שבו הוא נוצר. חיבור רב-חשיבות זה, הראשון מבין ספריו של איזר שתורגם לעברית, מנתח לעומק את מערכת היחסים בין הקורא ובין הטקסט. המתעניינים בתהליך הקריאה, בתיאוריה של האסתטיקה, בביקורת הספרות ובהיבטים התיאורטיים הבסיסיים של הרומן ימצאו בו עניין רב. וולפגנג איזר הוא מהתאורטיקנים המובילים של הספרות במחצית השנייה של המאה העשרים. יחד עם הנס רוברט יאוס היה איזר ממייסדי אסכולת קונסטנץ, שנודעה בהשפעתה מרחיקת הלכת על התפתחויות תאורטיות בתחום לימודי החברה והתקשורת בגרמניה. תחומי מחקריו כוללים: ספרות אנגלית מן המאות השש עשרה והשמונהעשרה, השירה והרומן המודרניים, תאוריה ביקורתית, תאוריות של קורא, התקבלות ותגובה אסתטית.

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

השבה והחמצה מתחקה אחר המעט שנותר אחרי מלחמת העולם השנייה מייווא, מוסד המחקר המפואר של היידיש ותרבותה. בחקירה בלשית מדוקדקת פורסת בלהה שילה עלילה סבוכה. במרכזה הצלחתו החריגה של ייווא – שעבר מווילנה לניו יורק – בהשבת קניינו התרבותי במערב, באזור הכיבוש האמריקאי, וכישלונו הצורב במאמציו בשטח הכיבוש הסובייטי שבמזרח. מבעד לסוגיית הבעלות על הקניין התרבותי נחשף מכלול הסוגיות ההיסטוריות הרלוונטיות לתקופה: התפתחותה של התרבות היהודית המודרנית במזרח אירופה, צמיחתה של היידיש כשפת ספרות מודרנית, קורותיה של התרבות היהודית תחת השלטון הקומוניסטי, השמדתה תחת הכיבוש הנאצי, העלמתה במזרח אירופה לאחר חלוקתה של אירופה ובמלחמה הקרה, ולבסוף – המאבק בין ישראל לתפוצות על מעמד היורש של התרבות היהודית האירופית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

"שני המאמרים המופיעים כאן לראשונה בעברית, הם תוספת חשובה לכתבי רוסו הספורים שיצאו עד עתה בשפתנו. הם רלוונטים במיוחד לבלשנים, לחוקרי האידאות שרווחו ערב המהפכה הצרפתית, לחוקרי המרקסיזם, למחנכים, לאנשי מדעי החברה והאנתרופולוגיה החברתית, לעוסקים בתולדות המשפט המדיני, לפילוסופים ובעצם לכל שואפי החירות ומוקירי השוויון בין בני־האדם באשר הם. תושבי ארצנו, השרויה בסכסוך ממושך, המבקשים להבין מהו המקור האפשרי למלחמות בין האומות, כדאי שיעיינו בנאמר בנושא זה במאמר השני של רוסו. ומכאן רב ערכם של שני החיבורים לכל מי שעדיין העמדה ההומניסטית יקרה ללבו, וההשכלה לרוחו." - י"ג, פתח דבר ואולם, כך כותב וולטר לרוסו אחרי שקרא את מאמרו "על המקור והיסודות לאי-השוויון בין בני־אדם" המוגש כאן: "מעולם לא גייס איש אינטלגנציה כה רבה כדי להפוך אותנו, בני-האדם, לבהמות. אחרי קריאה בספרך, מתעורר החשק ללכת על ארבע. אולם שישים שנות חיי השכיחו ממני הרגל זה."

ישעיהו שפיגל, הבולט והחשוב מבין סופרי גיטו לודז', נולד ב-14 בינואר 1904 בבאלוט, הרובע העני ביותר בעיר לודז'. הוא עלה לארץ בתחילת 1951 ונפטר ב-14 ביולי 1990. סיפורי שפיגל עוסקים במצב האדם בגיטו. אלה הם סיפורים אינטימיים בהם הוא מתאר חיי דמויות פרטיות, ועם זאת נושאי כתיבתו קשורים למאורעות הקובעים את המצב בגיטו לכל תושביו, בעיקר השמדה בלתי ישירה וניכור. רוב סיפוריו סובבים סביב הרעב בגיטו על כל צורותיו, רצח כחלק מן ההשמדה הבלתי ישירה לפני הגירושים, מוות ממחלות, רעב או קור וזרות ביחסי אנוש. הפרוזה הספרותית של ישעיהו שפיגל, שנכתבה בגיטו לודז', רואה אור כאן לראשונה. מצורפים לה מחקר על כתביו הספרותיים בגיטו וסדרת ראיונות עם הסופר. בראיונות אלה הוא מסביר את הנסיבות שבהן כתב את הסיפורים, ומוסיף פרטים עליהם. כמו כן הוא מציג את תפיסתו האמנותית, ומספר על רגשותיו ומחשבותיו בגיטו. תצלומים מהגיטו משלימים את הטקסט הספרותי.

הרלב"ג – ר' לוי בן גרשום (1344–1288) – היה הוגה רב-צדדי ודמות מרתקת ומיוחדת במינה. הוא כתב ביאורי-על לרבים מפירושיו של אבן רשד לכתבי אריסטו, ספר פילוסופי-תאולוגי בשם' ספר מלחמות ה'' שבו פתר בעיות שלא נפתרו לדעתו עד לזמנו ופירושים כמעט לכל ספרי המקרא. הספר פירוש הרלב"ג לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מוקדש לאחד מפירושיו המעניינים ביותר למקרא. נידונים בו שני היבטים של פירושו הפילוסופי והפרשני. בהיבט הפילוסופי מוסברת המשמעות שייחס הרלב"ג לסיפורים. היא מתמקדת בתורת האדם, תורת השכל, תורת ההכרה, הישארות השכל, כוח הדמיון, השגת הטוב והרע והבחירה. בהיבט הפרשני עוסק הספר במתודות הפרשניות שבהן השתמש ובדרך שבה הציג את פירושו. תשומת לב מיוחדת ניתנת למדרשים שהביא במסגרת פירושיו לסיפורים הללו ולדרך שבה השתמש בהם. כמו כן עוסק הספר בהשוואת פירושו של הרלב"ג לזה של הרמב"ם המאפשרת לראות את השפעת הרמב"ם וגם להבליט את עצמאותו המחשבתית. הרלב"ג ראה את כל מפעל חייו כשלמות אחת שבה כל החלקים קשורים אלו באלו. פירושו לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מושווה למקבילותיו בפירושיו האחרים למקרא, ובאופן מיוחד לפירושו לשיר השירים, ל'ספר מלחמות ה'' ולביאורי-העל שלו לפירושי אבן רשד לאריסטו.

מאבק הפרדיגמות מציג פרשנות עקיבה להגות היהודית בימי הביניים על פי תפיסת המדע. הוא משתמש במושג "פרדיגמה" כדי לעקוב אחר ההתפתחות הרעיונית של ההגות היהודית בת הזמן. החיבור פורש לפני הקורא שלוש פרדיגמות: הכלאם, האריסטוטליות (עם או בלי לבושה הנאו-אפלטוני) והניסיוניות (הכוללת תופעות שלא היה להן הסבר בפרדיגמה הקודמת, כמו אסטרולוגיה, מאגיה ואלכימיה). הטענה המרכזית בספר היא שעד לשלהי המאה השתים-עשרה התעמתו שתי הפרדיגמות הראשונות, כלאם ואריסטוטליות, ולאחריה – שתי האחרונות, האריסטוטליות והניסיוניות. החיבור מאיר באור חדש את הגותם של רב סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, רמב"ם ואחרים.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

הספר ביקורת התרבות החילונית עוסק ביסודות הערכיים, המוסריים, החברתיים, הלאומיים-פוליטיים והרוחניים-דתיים של התרבות החילונית המודרנית בעם היהודי ובמדינת ישראל. נושאים אלה נדונים בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית כללית, אך מתוך התמקדות בהווה. הספר מציג את ערכי היסוד של ההומניזם המערבי מנקודת מבט היהודית, את המטרות והיעדים שחתרו אליהם ואת הבעיות הנוקבות שעלו בניסיונות להגשימם. המחבר מנתח את שורשי הכישלונות, מגדיר את הבעיות, מתאר את ההתמודדות של מדעי החברה, המדינה והתרבות עם בעיות אלה, מבקר אותם, מצביע על עיוותים, ומציע תיקונים המתחייבים מביקורת זו.

לפנינו מחקר שיטתי ומקיף שמאתר ומנתח את נוכחות הטראומות הישראליות בלשון, בפואטיקה ובפוליטיקה של הספרות הישראלית. הספר מעלה בכל חריפותן שאלות בדבר הפוליטיקה של הספרות וסמכותה המוסרית, ובעיקר בדבר אחריותו של הסופר הניכרת ביצירתו. המחבר מתחקה אחר תהליכי העיבוד הספרותי של הטראומות הישראליות לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, מלחמת 1948, הנכבה הפלסטינית ומלחמת 1973 ביצירותיהם של ס. יזהר, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, דן פגיס, ארז ביטון, יצחק לאור, שמעון בלס, חיים באר ורבקה בסמן בן-חיים. הספר מתמקד גם באחריותם של החוקר ושל הקורא, ומציע דיון מדוקדק בדרכים הייחודיות שבאמצעותן יכולה ספרות להתמודד עם ייצוגים של טראומות. לאור בחינת אחריותו של הסופר, המציג לקוראים עקבות של ייצוגי הפוסט-טראומה הישראלית בטקסט הספרותי, מתעמקים פרקי הספר גם בשאלת אחריותן של הדמויות הספרותיות המיוצגות בו.

צדק מאחה היא גישה שנועדה להחליף או להשלים הליך פלילי. היא מפגישה עובר חוק עם נפגע העברה בדרך שתאפשר להם לשוחח באורח מוסכם, מכובד ובטוח על העברה ומשמעותה, ועל הדרך לאחות את הפגיעות שנגרמו לנפגע הישיר וגם לנפגעים העקיפים בעטיה. הליכי צדק מאחה נערכים בחסות המדינה, באישור ובפיקוח רשויות אכיפת החוק. הליכים של צדק מאחה קיימים בישראל מאז שנות התשעים. באחרונה רב מספר ההיוועדויות שהמדינה מאשרת לקיימן, בין היתר לנוכח שינוי חקיקתי המחייב את קציני המבחן לנוער לבחון הפניה של כל מקרה של עבריינות נוער להליכים חלופיים, ובמרכזם היוועדויות צדק מאחה. שינוי זה, והמודעות לקיומן של חלופות להליך הפלילי, צפוי להביא עלייה בשימוש בהן. זהו ספר חדשני, המציג היבטים עיוניים ומעשיים של הגישה תוך התייחסות לכלל הפעולות הנעשות בתחום זה. גישת הצדק המאחה ועקרונותיה הם בסיס לתיאור ולפיתוח שיח מאחה בזירה הציבורית והפרטית. השיח המאחה מעודד דיון ענייני ומושכל במשא ומתן בין תושבים, רשויות, קבוצות וקהילות. השיח המאחה מבהיר צרכים ואינטרסים שימנעו חיכוכים וקונפליקטים המעיבים על איכות החיים בישראל. כותבי הפרקים הם ממיטב ההוגים והעוסקים בתחומי המשפט, הקרימינולוגיה, העבודה הסוציאלית והחינוך מהאקדמיה ומעולם המעשה בישראל. מחברים משתתפים: נורית בכרך,אפי ברוור,בת־עמי ברוט,מאיר־דב ברקוביץ', טלי גל, שרי גרבלי, דליה טאובר, אורי ינאי, פני לייסט, עֹזי נבון, שקמה ניצן־בירן, שאוקי עדווי, גלי פילובסקי־מנקס, נאוה קידר, כרמית קלר־חלמיש, יאיר רונן, רינה ריטר, ליאת שוסטרי־זיני, אסתי שחף־פרידמן, ויקי שרזמן, רון שפירא

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש

ספר זה מציע מפגש ייחודי וראשון מסוגו בין הפילוסופיה של השפה הטבעית, התפתחותם של מושגים והתלמוד הבבלי. לטענת המחבר בעזרת השפה הטבעית, ובמיוחד באמצעות האופן שבו מושגים נטענים במשמעות, ניתן לברר לעומק את הדינמיקה של ההתפתחות וההתהוות של קונספציות הלכתיות. הספר מציע כלים מתודולוגיים ופילוסופיים לבירור התפתחותו של השיח התלמודי ונחשפת בו הפילוסופיה של השפה התלמודית. במילים אחרות: מתברר ההיגיון התלמודי. השפה הטבעית היא שפה דינמית ומתרחבת, וכך גם השיח התלמודי. הסוגיה התלמודית מעניקה למושגים המרכיבים אותה משמעות חדשה, המובילה למסקנות מרחיקות לכת שהתפתחו כמו מאליהן. המחבר מראה כי שתי פילוסופיות פוסט-ויטגנשטייניות מרכזיות של השפה הטבעית, משמשות יחד מצע להבנת התהוות השיח התלמודי. השיתוף בין שתיהן מספק מגוון של אפשרויות להתפתחות קונספציות תלמודיות שבהן אילוצים ומחויבויות מן העבר משתלבים בשיח של מושגי הווה. ניתוח הדיונים התלמודיים לאור שתי התפיסות הפילוסופיות הללו מלמד לא רק על היגיון תלמודי ייחודי, אלא גם מדגיש נקודות תורפה בפילוסופיה של השפה הטבעית במפגשיה עם שיח שבו מחויבות למסורת חזקה ורבת גוונים מתקיימת תוך כדי דיון עכשווי יצירתי. התלמוד הבבלי משמש אפוא, בשפות השיח התלמודי, גם מצע לבחינת גבולותיהן של פילוסופיות שפה מרכזיות.

"משנות נעוריו פגש לוינס בכתבי הקלסיקונים הרוסים והסופרים הגדולים של אירופה המערבית את 'הבעיה הפילוסופית, אם תופסים אותה כבעיית משמעותו של האנושי'. היכן הגרעין של 'אנושיות האדם', ביטוי כה רווח אצל לוינס? היכן יש לחפשה? מתי היא מוטלת בספק? כיצד יש לגונן עליה מפני המאיים עליה, ולא להתייאש ממנה, חרף הזוועות שהתחוללו? אלה השאלות שהציקו ללוינס. אופיה היוצא דופן, החריג והטרנסצנדנטי של התופעה האנושית, הניתקת מהברוטליות ומהאנונימיות של ההוויה, הוא ודאות שאינה מרפה ממנו. כאן עובר הקו המנחה את כל חקירותיו הפילוסופיות, קו הכורך את לוינס בתואם מפליא עם המחשבה היהודית בכלל ועם התלמוד בפרט" (ז'ורז' הנסל). המחשבה הפילוסופית של עמנואל לוינס התפתחה ועברה תמורות במשך קרוב לשישים שנה. אפשר לזהות בה שלושה שלבים עיקריים: היצירות שנכתבו לפני המלחמה; אלה שפורסמו בשנים 1961-1945, ששיאן בכוליות ואינסוף, ספר שבו מקנה לוינס להגותו האתית צורה שלמה ראשונה; והכתבים שראו אור אחרי 1961, שהמרכזי בהם הוא אחרת מהיות או מעבר למהות. בספר זה נעשית הפילוסופיה של לוינס רדיקלית יותר ונפתחת לשלל אופקים. הגותו של לוינס שזורה בזרמי המחשבה השונים שהטביעו חותם על המאה שלו. בחיבור זה מבקש פרופ' ז'ורז' הנסל, חוקרו של לוינס וחתנו, להראות כיצד השלבים השונים בהגותו הפילוסופית באים לידי ביטוי ביחסו אל הפוליטיקה, היהדות והנצרות.

האם תיתכן פילוסופיה של האמונה? האם ניתן להבחין בוודאות בין אמונה לשם שמים לבין אמונה המשתמשת באל כקרדום לחפור בו? האם קירקגור, הנחשב לאביו של האקזיסטנציאליזם הדתי, היה הוגה דעות אנטישמי? מה היה יחסו אל היהדות והיהודים? מהם יחסי הגומלין בין אמונה דתית למוסר אנושי? האם תיתכן ביניהם סתירה? מדוע לדעתו של קירקגור אברהם אבינו היה אביר האמונה? האם קירקגור הוא מפתה דתי או מחנך לקיום אותנטי? על שאלות מפתח אלה, העוסקות בזיקת היחיד אל אלוהיו, עונה הקובץ העשיר בתוכנו וברוחו. בקובץ הזה מופיעים שלושה-עשר מאמרים של מיטב חוקרי קירקגור בארץ ובעולם. הנספח בקובץ, המכיל את רוב הפרסומים של קירקגור ועל אודותיו בעברית, מעיד על מסורת מפוארת של מחקרים עבריים על קירקגור.

פרקטיקת מדיניות בעבודה סוציאלית הוא ספר חובה לעובדים סוציאליים, לסטודנטים לעבודה סוציאלית ולחוקרים המתעניינים בפרקטיקת מדיניות. אנשי מקצוע מתחום המשפט, הרפואה, הסיעוד, הריפוי בעיסוק, החינוך, התכנון העירוני, המבקשים להשפיע על המדיניות החברתית בתחומם, ימצאו בו עניין רב. החתירה לקידום איכות חייהם של פרטים, משפחות וקהילות ולקידום הצדק החברתי באמצעות הרחבת זכויות חברתיות ומימושן, הן מטרות מרכזיות של מקצוע העבודה הסוציאלית. השגת היעדים הללו מחייבת מעורבות של עובדים סוציאליים בתהליכי העיצוב של המדיניות החברתית ברמה הלאומית והמקומית, כמו גם בארגונים הפועלים בזירה החברתית. מעורבות זו, המכונה פרקטיקת מדיניות, מדגישה את היותם חלק מהותי ובלתי נפרד מתהליכים אלה. לספר זה, הראשון בעברית המתמקד בקשר שבין עבודה סוציאלית ומדיניות חברתית בישראל, תרומה משמעותית לשיח המתפתח על אודות פרקטיקת המדיניות בישראל. המחברים, חברי סגל בכירים בבתי ספר לעבודה סוציאלית בישראל, עוסקים מזה שנים במחקר על פרקטיקת מדיניות ובהמשגתה, בהוראת התחום ובפיתוחו, ומשתתפים בפועל בעיצוב מדיניות חברתית בישראל. הספר מציע ידע אמפירי ותאורטי עדכני ביותר בתחום.

בספר מובא מבחר מצומצם של מחזות מפרי עטו של אהרן צייטלין. מחזות אלו עוסקים בשתי הבעיות הקיומיות המרכזיות שיהודי פולין התמודדו עמן: ארץ ישראל והמדינה מצד אחד והחשבון הארוך של קיום יחדיו על אדמה אחת של יהודים ופולנים מצד אחר. המחזות 'ברנר' ו'המלוכה היהודית או וייצמן השני' מוקדשים למסכת הסבוכה של היטלטלות הנפש היהודית בין ארץ ישראל לגלות, והמחזה 'אסתרקה וקאזימיר הגדול' מוקדש לסיכום היסטורי-אמנותי של היחסים בין יהודים לפולנים במשך הדורות, מנקודת ראותו של המחבר, בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים. הוסיף פתח דבר ומבוא: יחיאל שיינטוך.

"בשנת 1710 - ברקלי היה בן 25 שנה - הופיע ספר זה אשר עליו מבוססת תהילתו ועמדתו בתולדות הפילוסופיה. כותרת-משנה של הספר היא: 'מסכת שבה נבדקות הסיבות העיקריות של הטעויות ושל הקשיים במדעים, יחד עם הטעמים של הספק במציאות אלוהים ושל הכפירה בדת'. כותרת-משנה זו מראה שברקלי התכוון בכתיבת ספרו גם למגמה מעשית... לספרו הקדים ברקלי מבוא, שבו ניסה לערער את התורה, שיש לרוחנו היכולת ליצור מושגים מופשטים. בירור זה היה מיועד אצלו לסלול את הדרך לערעורה של החומרנות. שהרי החומר הוא מושג מופשט, ואם נצליח להראות שהמושג המופשט אינו אלא בדיה, ייצא שגם החומר אינו אלא פיקציה מחוסרת ממשות." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "מאז המאה השמונה-עשרה כאשר הוכנסה לשימוש המילה 'אידיאליזם', נודע ברקלי כמבשרו המוביל של האידיאליזם ואפילו כמייסדו המובהק. הוא עצמו כינה את השקפתו המרכזית כ"היפותזה אימטריאליסטית". תחת כותרת זאת הוא דחה כל אפשרות להימצאותו של עצם חומרי, אינרטי, וחסר שכל. לכינוי זה יתרון מה על פני המושג אידיאליזם שכן הוא מבליט את התנגדותו הרדיקלית של ברקלי למטריאליזם... טיעוניו של ברקלי למען אימטריאליזם מובאים ב'עקרוני הדעת של האדם'." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו-יורק עורך הסדרה: יעקב גולומב

זוהי מהדורה עברית שנייה ומורחבת של ספר זה, שמאז יצא לראשונה באנגלית (בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 1980) נתקבל בקרב קהילת חוקרי הפילוסופיה בעולם כסולל דרך חדשה בחקר קאנט. הספר מראה כי הרצון המוסרי הבסיסי ("הרצון הטהור") מתרחב אצל קאנט לכדי רצון היסטורי, החותר לעצב מחדש את העולם האמפירי לאור מושג "הטוב העליון בעולם". בכך קאנט בונה שלב שני, תוכני וקונקרטי יותר, בתורת המוסר והמעשה שלו. ספר זה משלים את "קאנט וחידוש המיטאפיסיקה", ספרו הראשון של פרופסור ירמיהו יובֵל על קאנט (בהוצאת מוסד ביאליק), ויחד הם מציעים פירוש מחדש של שיטת קאנט כולה. במרכז הפירוש הזה עומד מושג "האינטרסים של התבונה", שגילוי חשיבותו המרכזית אצל קאנט הוא אחד מחידושיו של יובל. הואיל ואינטרס התבונה אינו יכול לבוא על סיפוקו המלא בתחום הידיעה – יש בו יותר "ארוס" מ"לוגוס" – ראה קאנט צורך לכוון את העודף הזה לתחום המעשה המוסרי וההיסטורי. במהדורה מורחבת זו נוסף פרק חדש, המנתח את תורת המוסר הבסיסית של קאנט במונחי תורת הרצון שלו ומראה כיצד היחס בין מרכיביה השונים של הפעולה המוסרית בא לידי ביטוי ביחס בין הניסוחים השונים של הציווי הקטגורי הידוע של קאנט. המחבר טוען בין היתר שההכרה באדם כבתכלית לעצמה אינה נגזרת מעקרון ההכללה (אוניברסליזציה) של הרצון, אלא היא כבר מונחת ביסודו ומעניקה לו ערך מוסרי.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

עמנואל לוינס (1906--1995), מגדולי הפילוסופים של זמננו, נודע מזה כארבעים שנה ברחבי תבל בשל יצירתו הייחודית היונקת הן מן המסורת הפילוסופית המערבית הן מן המקורות היהודיים-התלמודיים. מחשובי חיבוריו הפילוסופים וכתביו היהודים – "קריאות תלמודיות"- תורגמו באחרונה לעברית והם נלמדים בחוגי האקדמיה ובקהל הרחב. קובץ זה, היוצא לאור ביובל המאה הראשון להולדתו של לוינס, מעיד על התהודה שיצירתו זוכה לה בישראל. הקובץ עמנואל לוינס בירושלים: פרשנויות פילוסופיות ופרספקטיבות דתיות פורש מבט מקיף על יצירתו העשירה והמגוונת של עמנואל לוינס. המאמרים המקובצים בו, שחוברו על ידי טובי המומחים ללימודי לוינס בישראל ובחו''ל, מציגים את מכלול המִשלבים המרכיבים את יצירתו: הכתבים הפילוסופיים, הכתבים היהודיים, הקריאות התלמודיות, נושאים אקטואליים, ועמדותיו הפולמוסיות ביחס לזרמים או לאידיאולוגיות בנות זמננו (סטרוקטורליזם, פסיכואנליזה, מרקסיזם, אתנולוגיה, מדעי הדתות ועוד). 'משמעות העשייה הדתית', מאמר של עמנואל לוינס שפורסם ב-1937, מובא כאן לראשונה בתרגומו העברי. לקובץ שלושה חלקים: חלק ראשון - פילוסופיה ופנומנולוגיה; חלק שני - אתיקה ופוליטיקה; חלק שלישי - יהדות. שאלות מרכזיות הנוגעות להגותו של לוינס משמשות כקו מחבר בין המאמרים המרכיבים את המכלול: יחסו של לוינס להוסרל ולהיידגר; בעיית הסובייקטיביות; בין-סובייקטיביות ואחרוּת; השלישי, הצדק והמדינה; הציונות ומדינת ישראל; תיאולוגיה ודת; פרשנותו התלמודית של לוינס; יחסו למוסר היהודי הקלסי; תפיסתו את ההלכה; ומקומו של לוינס בפילוסופיה היהודית. המאמרים שכונסו בספר מבוססים על הרצאות בכנס בינלאומי שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים במאי 2002 והוקדש להגותו של עמנואל לוינס. אתר 100 שנה ללוינס http://www.levinas100.org/index-he.html

כשהיינו ילדים נהגנו לכתוב זה לזה זיכרונות. את הפינה השמאלית התחתונה של הדף היינו מקפלים וכותבים עליה את המילה 'סוד'. אבל הסוד אמור להיות כמוס. מדוע אין הוא מתחבא באמת ובתמים מבלי להכריז בגלוי: הנה אני כאן, הושט היד וגע בי? משום שכדי שיוגדר כסוד צריך למלל אותו, לספר אותו למישהו, בסוד. מי שמספר את הסוד כורת עם הנמען ברית של נאמנות, המבקשת להפוך אותם לישות החורגת מן היחיד, אבל איננה מתרחבת אל ממדי הציבור כולו. בעל הסוד והנמען שלו הם שניים המבקשים לתפקד כאחד, או אחד המפצל עצמו לשניים. מן האפיון הזה של הסוד עולות דילמות הכרוכות בכריתת בריתות ובבגידה בהן במישור האישי וגם במישור הציבורי. מאיזה רגע כפוי עלינו הסוד ומה משמעותה של הכפייה הזאת? חבר קרוב שלי מספר לי בסוד שהוא בוגד ברעייתו, שגם היא חברה קרובה שלי. האם עלי לספר לה? אני מרכל עם א על מעשיו של ב. האם זהו מעשה בלתי מוסרי? מהם גבולות המותר והאסור בשיחות סגורות של מקבלי החלטות בדרג הפוליטי? את מי הם מייצגים כאשר הם נועדים בארבע עיניים? מי צריך להיות מוסמך להחליט על סודות מדינה שהשתיקה יפה להם? ומה תפקיד העיתונות בהקשר הזה? למי חייבים רופאים להיות נאמנים: לחולה? לציבור? למעמדם המקצועי? אם החולה לוקה באיידס והוא מסרב לספר על כך לבת זוגו, האם חייב הרופא להזהיר אותה? חלק מן השאלות נענות כאן בביטחון. אחרות – בהיסוס, ויש גם שנשארות פתוחות. אל תוך הדיון נשזרים גם נושאים כמו מהותה של הבטחה; תפקודם של פוליטיקאים; יחסו של יחיד לקולקטיב שהוא חלק ממנו; ומהותה של אהבה. הספר מנתח מקורות פילוסופיים, ולצדם כתבים סוציולוגיים, סיפורים תנ"כיים, סוגיות תלמודיות, חוקים והצעות חוק ושיר של לאה גולדברג

רובנו מתנסים בתחושות אבסורד וריקנות, באותו הלך רוח שמילט מחזהו של קֹהלת את נהמת ההבל הבלים שלו. רגשות אלה, טוען נייגל, נובעים מפער בין ההתייחסות הרצינית לחיינו לבין הכורח להתבונן בהם מדי פעם בריחוק ולהשתאות על הרצינות; ולהתבייש בה, ללעוג לה, לקלל אותה – וקצת להתמוטט. הרצינות מתלווה לקיום כשמתנסים בו מבפנים, מפרספקטיבה סובייקטיבית. כשמסתכלים עליה מבחוץ, באובייקטיביות, היא מתנפלת עלינו בצחוק רע ונובחת שהיא – הרצינות – אינה יכולה להיות רצינית כי אנו עצמנו איננו רציניים: אנו אפסיי ערך וקיקיוניים. אך בעוד האדם מרשרש "החיים חסרי משמעות, החיים חסרי משמעות" הוא ממשיך להתמסר להם ולקיימם ברצינות. עשן האבסורד מתאבך מהתנגשות זו בין נקודת המבט האובייקטיבית לסובייקטיבית. ההתנגשות בין הפרספקטיבה האישית למרוחקת מארגנת נתח חשוב מהגותו של נייגל. בשוּרת מחקרים המתפרסמים ב שאלות עלמוות – רובם זכו למעמד המיוחד של קלסיקה בת זמננו – הוא משתמש בה כדי לפענח טווח רחב של בעיות יסוד בפילוסופיה. "איך זה להיות עטלף?", אחד הידועים והעשירים במחקריו, עוסק בבעיית הגוף והנפש, היינו בניסיון להבין כיצד הנפש מקיימת קשר שיטתי עם הגוף החומרי. "מזל מוסרי" דן במאמץ ליישב את חופש הרצון עם ההשקפה שהכול קבוע מראש בידי נסיבות קודמות. "מלחמה וטבח" בוחן מהן האינטואיציות המוסריות הניצבות ברקע המגבלות שמטילים דיני המלחמה. ותחת הכותרות "האבסורד" ו"מוות" מתבררות סוגיות הנוגעות למשמעות החיים ולפחד מפני המוות. בחלקים אחרים של הספר מראה נייגל כיצד שאלות בקשר להתנהגות מינית, לפערים חברתיים, לעוצמה פוליטית ולחציית מוחות מובילות לבעיות פילוסופיות מסורתיות על זהות אישית, על ערכים ועל תודעה. דיוניו כולם – תמיד נמרצים ומאלפים – נועדו להעמיק את הבנתנו הן במישור האישי-סובייקטיבי הן במישור התאורטי-אובייקטיבי. על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים . אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום: שושנה גולדברג-מאיר, אישה עם מוגבלות כתוצאה ממחלת הפוליו. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

ולטר בנימין (1892-1940), ענק אינטלקטואלי ודמות טרגית, זוכה בעשורים האחרונים לתשומת לב הולכת וגוברת. אם בעבר נדחקה מן התודעה דמותו של חוקר ומבקר ספרות נכבד זה ואפילו האנציקלופדיה העברית לא טרחה להזכירו או להקדיש לו ערך מערכיה, הרי עתה ממלאים חיבוריו ואמירותיו תפקיד מפתח בכל אתר. ספק אם יש היום אדם משכיל שאינו יודע על חיבוריו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני', 'על מושג ההיסטוריה' או 'הפרגמנט התאולוגי-פוליטי' ואינו נזקק להם. בביוגרפיה הקצרה פרי עטו של ברנד ויטה נסקרת פעילותו של בנימין ומתוארת התפתחות הגותו על רקע תקופתה ומתוך התמודדות עם האתגרים שהיא מציבה; והלא בנימין היה מקורב לברטולט ברכט, לתאודור אדורנו ולחנה ארנדט. זו ביוגרפיה חשובה עבור מי שעניינו בספרות, בהגות ובהיסטוריה גם יחד. מעל הביוגרפיה מרחף כצל גורלו המר של גיבורה היהודי-גרמני: ולטר בנימין, ידידו של גרשם שלום, ביקש להגיע אל האוניברסיטה העברית בירושלים ולא זכה; ביקש להימלט מציפורני הרייך השלישי - מתוך שהוא נעצר פעמים מספר במחנות שונים - אך הצליח בכך רק בשימו קץ לחייו במעבר הגבול שבין צרפת לספרד.

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במאה התשע עשרה. נחשב כדוברה המעמיק והיעיל ביותר של השקפה ליברלית על אדם וחברה… מיל חשב כי מסתו 'על החירות' היא בעלת הערך הרב ביותר מבין כל ספריו. בה הוא מדגיש את חשיבותה של 'האינדיבידואליות' הזהה, לדעתו, עם המאמץ המתמיד להתפתחות עצמית… בהשפעת דה-טוקוויל, מיל היה משוכנע שהסכנה העיקרית של הדמוקרטיה מעוגנת באפשרות לדיכוי הייחוד האינדיבידואלי ומניעת התפתחותה האמיתית של דעת המיעוט. לדעתו, עריצות דמוקרטית עלולה להיות גרועה הרבה יותר מעריצותה של האריסטוקרטיה או מדספוטיזם, הואיל והיא יעילה יותר בניצול האמצעי הטוב ביותר של פיקוח חברתי – לחץ דעת הקהל. האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 עם טוקוויל ומיל החל הדיבור הליברלי הנמלץ המגן על חירות אינדיבידואלית, על יושרה ואי-תלותה של מערכת השיפוט והצדק, על יחסים תרבותיים ואנושיים בין אומות ויחידים כאחד. סר ישעיהו ברלין

"הספר שלפנינו הוא ביטוי בשל לתפיסתו הפילוסופית של אדמונד הוסרל. תפיסה זאת [המכונה] 'פינומנולוגיה' חורגת מעבר לתחומה של משנת יחיד... והיא מן החשובות ביותר ורבות ההשפעה בפילוסופיה של המאה העשרים... הוגים מבני דורו של הוסרל ואחריו, כגון מאכס שלר, מארטין היידגר, מוריס מרלו-פונטי, פול ריקר, רומן אינגארדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים סיגלו לעצמם כמה מעיקרי תפיסתו, אך פיתחום בדרך משלהם… המהדורה הצרפתית של הספר יצאה לאור בשנת 1931, אך המהדורה המקורית הגרמנית נדחתה עד שנת 1950 בגלל פגיעות אישיות בהוסרל מידי המפלגה הנאצית מחמת מוצאו. נגזלו ממנו כל זכויותיו ותאריו המדעיים, לרבות הזכות לייצג את הפילוסופיה הגרמנית בחו"ל ולהשתתף בכנסים מדעיים בינלאומיים." - אברהם צבי בראון (מן המבוא) "התנועה הפינומנולוגית, ששלטה בחיים הפילוסופיים של גרמניה במאה העשרים, החלה עם עבודותיו של אדמונד הוסרל... דרך התפלספות זאת איחדה הוגים כה שונים זה מזה כמו הוסרל, שלר והיידגר." - עמנואל לוינס (מן המבוא לספרו "תורת האינטואיציה בפינומנולוגיה של הוסרל", 1963). הקדים מבוא: אברהם צבי בראון.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

מסורת המוזיקה המערבית הניבה לא רק מוזיקה, אלא גם אינספור כתבים על מוזיקה, המצויים בדיאלוג רצוף ורב-השפעה עם נושאם. בטווח הרחב שהוא מכסה ובעומקו הפילוסופי, שפה משלה מתחקה אחר הדו-שיח המתמשך הזה באלף הקודם. רות כ"ץ טוענת שהיחסים החיוניים בין תנובה אינטלקטואלית ליצירה מוזיקלית הולידו את התפיסה המערבית של המוזיקה. בעת שרעיונות חדרו למוזיקה מתוך ההקשרים שבהם היא צמחה, לשונה הפנימית התפתחה יד ביד עם תמורות בהיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית. כ"ץ חוקרת כיצד התשתית הזאת אִפשרה למוזיקה להסביר את עצמה מבפנים, תוך יצירת בסיס רציונלי ומערכת של התייחסות עצמית שהחלו להישחק בשנים האחרונות. כמחקר סמכותי של הצומת שבו נפגשות האמנות והפילוסופיה המערביות, צומת שמרבים להתעלם ממנו, שפה משלה מחזיר את המוזיקה למקום הראוי לה בהיסטוריה של הרעיונות.

ספר אשכול הכֹּפר , מאת החכם הקראי יהודה בן אליה הדסי האבל בקונסטנטינופול באמצע המאה הי”ב, הוא ספר ייחודי בתולדות הספרות העברית, גם בתוכנו וגם בצורתו. הוא חיבור מונומנטלי של למעלה מ-350,000 מלים, כתוב בצורה של בערך 400 אקרוסטיכונים, לרוב מאל”ף עד תא”ו ומתא”ו עד אל”ף, שלכל בית בהם יש חרוז פנימי שבסופו מילה המסתיימת בהברה ‘־ךָ’. החיבור מוכר זה שנים רבות כספר מופת של הספרות העברית. ספר אשכול הכֹּפר מוקדש בראש ובראשונה לדיונים על מצוות, לפי הסדר של עשרת הדברות, והוא מנתח את כל ההיבטים השונים של החיים הקראים, תוך נקיטת עמדה מחמירה. יש גם פולמוס נגד היהדות הרבנית, דיונים תיאולוגיים, מדעיים ודקדוקיים, פרשנות המקרא, ועוד הרבה. הספר הוא אוצר בלום שנחקר לאורך הדורות על-ידי חוקרים קראים ורבנים, בגלל המידע הרב ומגוון בו. הוא מקור חשוב לידיעת הקראות, אבל החשיבות שלה ליהדות הרבנית לא מבוטלת בכלל. המהדורה הקודמת היחידה, שיצאה לפני 190 שנה, לקתה בחסר, תוך צנזור חלקים רבים ודילוג על המלים והביטויים שנכתבו ביוונית-יהודית. מהדורה חדשה, המבוססת על כתבי-היד הטובים ביותר, הייתה משאלה מחקרית כבר הרבה זמן. מהדורה זו באה כדי למלא את החסר.

השאלה האינסופית הוא ספר מרתק למטפלים בראשית דרכם ולפסיכואנליטיקאים מנוסים, וגם לקוראים לא-מקצועיים המנסים לתהות על קנקנה של הפסיכואנליזה. כריסטופר בולס נעזר בחומרים קליניים כדי להאיר ולהבהיר את התאוריה הפסיכואנליטית בדבר הדחף האנושי לשאול שאלות. אנו מופעלים על ידי הדחף הזה, על צורותיו המגוונות, לאורך חיינו. הספר מתאר כיצד שיטת האסוציאציות החופשיות של פרויד מספקת תשובות הן למטפל והן למטופל ומאפשרת גם זרימה הדדית של שאלות נוספות. הספר כולל תעתיקים מפורטים של שעות טיפול אנליטיות המלווים בהערות של בולס. אלה מאירות היבטים מהותיים בשיטת האסוציאציות החופשיות וביישומה. לדברי המטופלים מוענקות משמעויות חדשות באמצעות דיון בהם עצמם, וכן במסגרת תאורטית רחבה בדבר הלוגיקה של ההמשכיות: באמצעות הקשבה ללוגיקה של האסוציאציות החופשיות, טוען בולס, אנו יכולים לגלות קול לא-מודע עשיר ומורכב יותר מזה שנגלה אם נישען אך ורק על התאוריה של פרויד ביחס לרעיונות מודחקים. בשפה קולחת, מדויקת ומשכנעת מדגים בולאס, כי הגירוי לשאול שאלות נוספות תורם לעתים קרובות לתהליך האנליטי הרבה יותר מאשר פירושן.

מכבר מורגש חסרונו של ספר לימוד ליידיש המיועד לדוברי עברית. הספר הוא תרגום לספר שיצא לאור לראשונה על ידי מכון ייווא למדעי היהדות (ניו יורק) ב-1949 וזכה למהדורה חמישית מתוקנת ב-1971. עתה הותאם הספר לצרכיו של הקורא העברי. הספר משלב בתוכו הוראת השפה והצגה שיטתית של יסודות דקדוקה וגם משמש מבוא לתולדותיהם ותרבותם של דובריה.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

The present volume is the fourth in the Collected Works of the late Professor Shlomo Pines. The studies reprinted in this volume have been divided into two categories. In the first part have been reprinted essays dealing with various topics in the history of religion in antiquity. The second part includes seminal studies published by Pines on aspects of Jewish Christianity.

שנים-עשר מאמרים הדנים במשנותיהם של כמה הוגי-דעות גדולים מבני דורנו. לא הייתה כוונתי לכתוב את תולדות הפילוסופיה של זמננו וגם לא עלה בדעתי לחסוך לקורא את הדרך אל ספרי הפילוסופים עצמם, שעליהם ידובר בפרקים הבאים. פחות מבכל מדע אחר יכול לבוא בפילוסופיה המאמר על איזו שיטה במקום למוד השיטה עצמה. אין שום ערך לידיעה אינפורמטיבית-שטחית על "עיקריה" של שיטה פילוסופית ושכרה יוצא בודאי בהפסד. הרצאתי על השיטות השונות היא קצרה וחד-צדדית במתכוון. מגמתי להבליט בהן קו אחד משותף: להראות כיצד, עם התחלת מאה העשרים, עבר משבר על התודעה המדעית, וכיצד היא מחפשת בדור האחרון בדרכים שונות ובאמצעים שונים מוצא מתוך המשבר. שורש המשבר הזה הוא, לפי דעתי, בפילוסופיה של ע. קנט. הפילוסופיה שלפני קנט, ובייחוד הפילוסופיה של דוד יום, הרסה את הביטחון התמים של האדם בעולם ובחוקיותו. יום הראה שהחוקיות הזאת, הנראית כל כך מובנה מאליה, נתונה בסימן שאלה גדול. התזרח השמש מחר כשם שזרחה הבוקר ואתמול ושלשום? אין שום הוכחה לכך ואין שום בטחון בכך. יסוד העולם הוא בחינת תיקו. קנט רצה להציל את המדע מספקותיו של יום. תשובתו ידועה: "המהפכה הקופרניקנית". יסוד חוקיותו של העולם הוא בתוך הסוביקט. השכל מטיל את חוקותיו על הטבע. החומר הניתן לנו מוכרח להופיע כחומר מסודר וחוקי, כי בלי זה לא היה יכול להופיע כלל וכלל. בהופיעו לפנינו, לובש "החומר" בהכרח את "הצורות" של השכל, כי אלמלא כך, לא היה יכול להיות "נתון" לנו כלל. כעת קבלה, כנראה, שאלתו של יום את תשובתה. החוקיות שעליה שאל יום, אינה דבוקה, מבחינה ראשונה, לדבר, אלא לסוביקט שהדבר מופיע לפניו (מתוך המבוא)

בספר מקובצים שלושים טקסטים ממיטב הספרות הפילוסופית בכל הדורות, ובהם מובאים שיקוליהם המרכזיים של גדולי ההגות המערבית (אפלטון, אריסטו, אנסלם, דקארט, קאנט, הגל, היידגר, פרגה, וייטהד, ראסל, קוויין ואחרים) בבעיות ההוויה ואופני הקיום. מתלווים להם מבואות העוקבים אחר מהלך הדיון האונטולוגי מדור לדור.

The selections in this volume, the fifteen prose poems of Griner akvarium (1953-54) and the eight entries in Meshiekes togbukh (1970-75) form a distinctive unit within Sutzkever's large poetic opus. Each of the narratives is a fragment of autobiography remembered and retold from a different perspective in space and time. The poet's lifeline has been severed by the holocaust and falls like a chasm between the past and the present. These works are an attempt to span the breach, creating in art an organic universe over which mutability and morality hold no sway. מבוא: רות וייס, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג ליידיש, הועד לתרבות יהודית בישראל.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

עד העשורים הראשונים של המאה השש-עשרה היה הגוף האנושי נתון וסמל, מפרט נִצפָּה וטקסט כתוב בבשר. הוא היה מושכל ויפה להלל, חוטא, אנוס וענוש, מעון רימה ותולעה והיכל לרוח הקודש. הביולוגיה שלו נחקרה בבחינת היותו נברא בצֶלֶם ומסור לחשבונן של ישויות עליונות. סכין הנתיחה ביצרה את הידע על אודותיו ברשתות המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית. כעת נבקעת המסכת הזאת. מכאן ואילך, ככל שיונהר המבנה האנטומי של הגוף, כן יומר הכאן האנושי האינטימי ביותר בשָם נטול מובן ונוכרי חרף קרבתו. נולדת הפרוזה של הגוף המודרני: נולדות יהירותה והבטחת החירות הגלומה בה. נולדות בהלותיה. הרגע הזה שבין העבר לבין העתיד אצור בשלמות, במקוריות וביופי מיוחדים במינם בקורפוס האנטומי של לאונרדו דא וינצ'י. זה מה שהספר אדם מן הבשר מבקש להראות, ובזה ייחודו בשדה המחקר. עינו דרוכה לקראת שיח הגוף המשוקע בדפים המבוכיים, המסוחררים הללו, ואשר אינו מסתכם במונחי ההישג או הכישלון על פי תקני המדע של זמננו. המבט הזה חושף עולם אינטלקטואלי ורגשי רב מועקות ורהב, חדור אירוניה עצמית וביקורתי. מתוך כך הוא קושר את האתר ההרואי הזה בעבודתו של לאונרדו אל אמנותו ואל תחומים אחרים בהגותו - מטפיזיקה, אנתרופולוגיה, אמונה דתית, הנדסה, פילוסופיית המדע ומחשבת הלשון, הציור והמוזיקה.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

יד ושם הוא הרבה יותר ממוסד הנצחה. במשך עשרות שנים, המוזיאון ההיסטורי של יד ושם הוא אחד האתרים המרכזיים שבהם מעוצב, מוגדר ומונחל סיפור השואה הישראלי למבקרים, לתלמידים, לחיילים ולאישי ציבור מן הארץ ומהעולם. אך כיצד התפתח סיפור זה? אילו ערכים, מסרים ופרשנויות ביקשו יוצרי התערוכות להנחיל לציבור? וכיצד השתנה הזיכרון לאורך השנים? בספר זה נבחנת התפתחותן של התערוכות ההיסטוריות ביד ושם, מראשית הרעיונות להקמת המוסד בשנות הארבעים של המאה העשרים ועד פתיחת המוזיאון החדש בשנת 2005. באמצעות מחקר ארכיוני מקיף וחשיפת חומרים נדירים מנתח הספר את האופן שבו עוצבו והוצגו סוגיות מרכזיות בזיכרון השואה: דמות הקורבן, ייצוג הנאצים, מושג הגבורה, ההתנגדות היהודית, מקומה של הציונות ולקחי השואה בחברה הישראלית. זהו מבט מקורי על התערוכות ההיסטוריות ביד ושם כמערכת סמלית, תרבותית ופוליטית המשקפת את התמורות שחלו בהיסטוריוגרפיה, בזהות הלאומית וביחסה של החברה הישראלית לעברה. הספר מנתח תהליכי אוצרות וזיכרון ומציג כלי מחקרי חדש להבנת האופן שבו מוסדות זיכרון מעצבים תודעה היסטורית ומשפיעים על עיצוב זהות קולקטיבית. כך מברר הספר כיצד הופכת השואה מאירוע היסטורי לנרטיב לאומי – ומה מלמד נרטיב זה על החברה הישראלית.

מרטין לותר, מחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית, שטח בארבעת החיבורים המובאים כאן את עיקרי תורתו התאולוגית והפוליטית. בחיבור הראשון מ-1517, שנודע כ תשעים וחמש התזות , תקף את המנהג הקתולי למכור שטרי מחילה, אך כבר בטקסט זה הוא מביע ביקורת מרומזת על היומרה של הכנסייה והאפיפיור לתווך בין המאמין הנוצרי לאלוהים. בשלוש המסות שכתב ב-1520 מקעקע לותר את כל היסודות של הנצרות הקתולית כפי שהתפתחה בימי הביניים. לתפיסות אלה היו השלכות מרחיקות לכת בכל המדינות שאימצו את הנצרות הפרוטסטנטית, אשר התפצלה עם הזמן לכנסיות ולכיתות שונות: שינוי מעמד הכנסייה ואנשיה מול השלטון האזרחי, ביטול המנזרים, ביטול פולחן הקדושים, החלפת הלטינית שבכתבי הקודש ובתפילות בשפות המדוברות, דפוסים חדשים של התנהגות כלכלית ועוד. הכנסייה הרומית‏־הקתולית, שהתמודדה עם התאולוגיה החדשה ועם אובדן קהילות גדולות של מאמינים, ערכה אף היא בדק בית ותיקונים משלה, והם שינו במידה רבה את אופיה. כך נוצרו שתי תרבויות שונות, הן במערב אירופה ובמרכזה והן ביבשות אמריקה. היכרות עם תפיסותיו של מרטין לותר היא תנאי חשוב להבנת העולם המודרני. לחיבוריו של לותר נוספו כאן הקדמה מאת פרופ' מירי אליאב־פלדון ואחרית דבר מאת פרופ' דוד כ"ץ, המבהירות את מניעיהם של הרפורמטורים, את התנאים שאפשרו את הצלחתה של הרפורמציה ואת ההתפתחויות שחלו בנצרות הפרוטסטנטית מאז ועד ימינו.

איזה שסע יוצרת השפה הפסיכוטית? מהו תחביר אוטיסטי? מהן צורות הביטוי של הגוף וכיצד מיתרגמים כל אלה לתורת המידות המיוחדת של מלאכת הפירוש? בשאלות אלה וברבות אחרות הקשורות בהן עוסק הספר תהום שפה . פרקיו השונים מאירים את הגוונים של השיח הנפשי הן בתוך המבנה הנפשי והן בשיח הבין-אישי, הן באזורי הקצה הפתולוגיים והן במופעיהם היום-יומיים בתוך השפה הרגילה ובאישיות הלא-פתולוגית. דוגמאות קליניות מפורטות, בצד עיונים ביצירותיהם של ריינר מריה רילקה, סמואל בקט, ז'אן-פול סרטר, יוסיף ברודסקי ופאול צלאן, שזורים לכל אורכו. 'ספרה של דנה אמיר מביא בשורה של ממש לכתיבה הפסיכואנליטית בעברית. יש בו עדינות, אוריינות וחכמה רבה.' ד"ר ערן רולניק, החברה הפסיכואנליטית בישראל 'לספר זה יש סיכוי להיכנס לפנתאון ההגות הפסיכואנליטית בארץ ובעולם. דנה אמיר מחדירה במיומנות כירורגית את השפה והשימוש הפואטי בה ללב הפסיכופתולוגיה והעבודה הקלינית.' פרופ' גולן שחר, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון 'הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר מתווה ומפתחת אפשרות ייחודית להכיר, לחשוב ו"לחלום" את הקליניקה הפסיכואנליטית באמצעות ידע פסיכואנליטי רב, תיאורי מקרה מפורטים, ושימוש ביצירות ספרות. ספר עשיר ומעשיר.' ד"ר עפרה אשל, מרכז ויניקוט; החברה הפסיכואנליטית בישראל

בלז פסקל (1662-1623) היה פילוסוף, מתמטיקאי, ממציא ופיזיקאי, ומחבר הספר מחשבות, מהיצירות המשפיעות ביותר בתולדות ההגות המערבית. הקוראים הישראלים מכירים יצירה מונומנטלית זאת בשם הגיגים. בשם החדש שניתן לה כאן בעברית, מחשבות, בחרנו לדבוק במשמעות הקרובה יותר לשמו המקורי של הספר: Pensées . Penser פירושו לחשוב, ולחשוב, לימד אותנו דקארט, משמעו להתקיים. ואכן, המחשבות של פסקל עוסקות בקיום האנושי על כל היבטיו, ויש בהן ממד אקזיסטנציאליסטי מובהק אשר בוחן את האדם כליות ולב על תשוקותיו, העמדות הפנים שלו, כשליו וגם גדולתו. "מהו האדם בתוך האינסוף?" תהייה נוקבת זו על משמעות הקיום מכתירה את פסקל כמבשר האקזיסטנציאליזם, מקירקגור ועד סארטר. פסקל לא רק סלל דרך לעידן חדש בהיסטוריה של המדעים, הוא היה גם פילוסוף נוצרי. מחשבות הוא שלילת האתאיזם וכתב הגנה על הנצרות. ספר זה הוא פרי שיתוף פעולה נוסף של רמה איילון, המתרגמת, וד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. קדמו לו ספריו של עמנואל לוינס, כוליות ואין סוף: מסה על החיצוניות (2010) ו על אלוהים העולה על הדעת (2013), שראו אור בהוצאת מאגנס.

הקובץ ההוויה הלאומית וההוויה האנושית מציג בפני קוראים בני הזמן הזה מבחר מאמרים ממרב שדות העיון, ההגות והניווט החברתי-מדיני של נתן רוטנשטרייך. המחבר היה קשוב תמיד לדופק הזמן מתוך מעורבות עמוקה ומתוך פרספקטיבה כפולה – זו של הזיכרון ההיסטורי וזו של חזון לעתיד. הוא הרבה לכתוב על סוגיות ערכיות, חינוכיות ופוליטיות. המאמרים שבקובץ מתייחסים לשינויים התרבותיים והמדיניים שעברו על החברה הישראלית והעם היהודי במשך שלושים שנה, חלקם בירורים עקרוניים וחלקם עוסקים בנושאים אקטואליים. במרכזן עומדת תפיסה מפוכחת של המציאות ותביעה מוסרית לפעול בתוכה. כלולות בקובץ גם רשימות זיכרון לאנשי תרבות ורוח. רוטנשטרייך הציב אמות מידה ערכיות להתמודדות עם מצוקות השעה ועם מבוכי הרוח של זמננו. אמות מידה אלה, שחצב וגם ליטש בהגותו ובביקורת החברתית שלו, מתבררות כבעלות אקטואליות חריפה, מעבר להקשרי כתיבתן וזמנן. פרופ' נתן רוטנשטרייך (1914–1993) נולד למשפחה ציונית בגליציה. הוא עלה ארצה ב-1932 בהיותו בן 18 והחל את לימודיו באוניברסיטה העברית. מאז שנת 1950 הוא לימד בחוג לפילוסופיה והדריך סטודנטים רבים. הוא כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח (1958–1962) וכרקטור האוניברסיטה (1965–1969), ונמנה עם מקימי האקדמיה הלאומית למדעים. רוטנשטרייך כתב 80 ספרים ופרסם יותר מ-1000 מאמרים בשפות שונות. יחד עם מורו וידידו, פרופ' שמואל הוגו ברגמן, תרגם את כתבי עמנואל קאנט לעברית. הוא הרבה לכתוב גם על סוגיות ערכיות, חינוכיות ופוליטיות. הוא זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת בשנת 1954, בפרס ישראל במדעי הרוח בשנת 1963 ובפרס ביאליק (לחכמת ישראל) בשנת 1992.

הספר שלפנינו, י"א למטפיסיקה, נראה שהוא (מלבד פרק ח' שבו), פרי קדום בערך של מחשבתו של אריסטו, והוא מכיל כשהוא לעצמו שיטה מטפיסית שלמה המקיפה את כל המציאות. התפתחות הרעיונות מבוארת די צורכה בסיכומים שנוספו בראש כל פרק ופרק, ויראה הקורא שהשאלות שמטפל בהן המחבר הן שונות ורחבות למדי; אולם, מלבד פרק ח' הנזכר, ההשקפה הכללית היא אחדותית. המחשבה מוסבת על שתי הבעיות העתיקות של הפילוסופיה היוונית, שאלת העצם שהוא יסוד האחדות והקביעות בעולם, ושאלת התנועה שהיא יסוד הריבוי והשוניות. אולם מראה אריסטו שאינן מתנגדות זו לזו, כמו שאפשר היה לחשוב מההסתכלות בשיטותיהם של פרמנידס והירקליטוס, אלא מתאחדות במושג העצם העליון המניע את העולם השפל מבלי להיות עצמו מונע. מצד הסגנון תופס הספר שלנו מקום מיוחד אפילו בתוך "הכתבים" של אריסטו. אם ה"ספרים" האחרים הנקראים על שמו הן רשימות הרצאותיו שעבד והוציא לאור תלמיד (או תלמידים) מתלמידיו, בספר י"א זה של המטפיסיקה נראה שיש לנו לא רשימותיו המעובדות של תלמיד אלא רשימותיו הבלתי-מעובדות של הרב, כלומר, ראשי פרקים בעלמא ששימשו זיכרון דברים למרצה. ואולם רשימות אלו ובצורתן עלובה זו - המילים הבודדות, המשפטים המרוסקים, הסעיפים הקטועים והמופרכים - היו בעלות השפעה מאין כמוה במחשבה האנושית. דעתו של אריסטו על האלוה יצרה ממש את התיאולוגיה המסורתית, והפילוסופיה של ימי הביניים, והפילוסופיה היהודית בכלל, אינה אלא פירוש לדעה זו. אך חשיבותו של הספר שלפנינו אינה היסטורית בלבד. רעיונו המרכזי של תלות הכל באלהים, תלות כעין תלות ה"אוהב בנאהב", נשאר אחד החזיונות המלהיבים ביותר במחשבה האנושית. אם גם בימינו, כמו בימיו של אריסטו, "הייתה הפילוסופיה למתמטיקה" בעיני חוקרים רבים, טוב לזכות שיש גם שחושבים שסוד העולם אינו במספרים או בנוסחאות, אלא בשאיפתו של הטבע להוציא את האלהי הטמון בו מהכוח אל הפועל שהיא השאיפה של הבלתי-שלם להידמות לשלם. (מתוך הקדמת המתרגם)

"יום ראה את עצמו בראש-וראשונה כאתיקן, וספרו על תורת המידות [המובא כאן], נראה בעיניו כספרו הטוב ביותר... המחקר, שהופיע בשנת 1751, הוא עיבוד מחדש - ובסגנון מזהיר - של החלק השלישי של 'מסכת טבע האדם'." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "אל מחקר זה יש לפנות כאל נוסח מוסמך ומהימן של דעותיו הבשלות של דוד יום בפרשת יסודות המוסר ומוסריותם או אי-מוסריותם של מעשי בני-אדם. בצדק גמור העיד עליו המחבר שהוא עולה לאין ערוך על כל שאר כתביו. והכוונה הן לתוכן שנשמעת בו בלי הרף פעימתו החיה של מגע בלתי-אמצעי עם המציאות האנושית ממש, הן לצורתה המלוטשת יפה של הרצאת הדברים." - מתוך 'דברי פתיחה' . עורך הסדרה: יעקב גולומב

הריקוד הזוגי טומן בחובו אוצרות של ידע המעידים על הקשר הזוגי, על אפשרויות לשינוי ועל יצירת חוויה של אמפתיה, היכרות, אינטימיות ותשוקה. ספר זה בוחן את המשמעות הפסיכודינמית של תנועת הגוף ומציע תיאוריה פסיכואנליטית מקיפה בטיפול בתנועה ומחול. בחלקו התיאורטי, הספר מעמיק בחקר החשיבה הדינמית וההתפתחותית בטיפול בתנועה ובמחול. הוא מתמקד בטכניקה הטיפולית, העושה שימוש בתנועת הגוף כנתון המאיר תכנים נפשיים שהודחקו או נחוו בגוף במנותק מהמיינד, כדי לייצר בעבורם מרחב לעיבוד והתרה. בחלקו המעשי מוצגת לראשונה פרקטיקה מקיפה לאבחון והתערבות בפסיכותרפיה זוגית בתנועה ומחול. התנועה חושפת את הדינמיקה הגלויה והסמויה ביחסים ומפגישה את בני הזוג עם סיפורי הגוף-נפש זה של זה ועם ביטויים של מיניות, התענגות, יחסי כוחות, תלות, שליטה, תחושה של "חיות" ו"מוות" ועוד. קונפליקטים, צרכים, משאלות בקשר, השלכות, העברות מהילדות והגנות בגוף - כל אלה נדונים, מוסברים בגילומם בגוף, בתקשורת הזוגית וביחסים האינטימיים. הספר שזור בתיאורים מתוך טיפולים ואלה חושפים את הקוראים לחוויות נפש מורכבות ולתהליכים של שינוי המתקיימים בטיפול הזוגי.

דיקרט מכריז כאן על תכנית של מוניזם של התבונה... הוא יהיה האדריכל אשר יקים את בניין המדע בעזרת תבונתו. הערצה זו של המחשבה היא שעשתה את דיקרט ל'אביה של הפילוסופיה החדשה'. הוא לא התכוון ליישר 'רחובות מעוקמים ובלתי שווים' שסללו אחרים לפניו, הוא התחיל בניין חדש ומתוכנן מיסודו... הצד המדעי (הברירות) והצד הדתי (הבטחת הברירות הזאת על ידי האל) קשורים באופן הדוק בשיטתו של דיקרט. שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה רנה דיקרט היה אחד ממייסדיה של המחשבה המודרנית ונמנה עם הפילוסופים והמתמטיקאים המקוריים ביותר בכל הזמנים... השפעתו... הייתה עצומה... הן על הפילוסופים האמפיריציסטים הן על בעלי נטיות רציונליסטיות כשלו... הבעיות שנוצרו על ידי הדואליזם הקרטזיאני נשארו בלב לבו של המחקר הפילוסופי העכשווי, עבודותיהם של גילברט רייל ושל לודוויג ויטגנשטיין, למשל, כוונו ישירות נגד מה שהוא עדיין בגדר רעיונות קרטזיאניים תקיפים ביותר. ברנרד ויליאמס, האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967

ניקולו מקיאוולי נודע בעיקר בזכות חיבוריו כבדי המשקל, ובראשם הנסיך . אבל הפילוסוף המדיני המהפכני חיבר גם יצירות קלילות ובהן נובלה, שירים קצרים, פואמות ארוכות ומחזות. הקומדיה מנדרגולה (1520) נחשבת על ידי רבים לאחת מיצירותיו הקלילות: היא ממחיזה סיפור עסיסי שבו מצליח בחור צעיר להערים על גבר מבוגר ולחדור אל מיטתה של אשתו הצעירה. אבל המחזה המבריק איננו שעשוע ארוטי ותו לא, אלא שילוב מתוחכם של היתול וכובד ראש: הוא מבטא באופן קומי תובנות יסוד המנוסחות בכתביו המדיניים של המחזאי, ואף יכול לשמש איור הומוריסטי לכתבים אלה. ניתן כמובן לקרוא את המחזה גם במנותק מחיבוריו ה'רציניים' של מקיאוולי, ולהתענג על העלילה הסנסציונית, הדיאלוגים המבריקים, אפיון הדמויות המקורי והאופן מזוקק והבוטה שבו היא מציגה את טבע האדם. תרגומה העברי הראשון של מנדרגולה ראה אור ב-1962. מנחם דורמן תרגם את חלק הארי של הקומדיה, ונתן אלתרמן חרז את השירים המשולבים בה. עיבודו של יעקב שבתאי למחזה הוצג בהצלחה רבה בתאטרון העירוני חיפה (1970), בתאטרון הבימה (1996) ובבית לסין (2011). הקומדיה מובאת בזאת בתרגום חדש מאת עמרי סמית, המשקף את שפתו הבהירה והחפה ממליצה של מקיאוולי. התרגום מלווה בהערות פרשניות מגוונות ובפרק מבוא מקיף הבוחן את המחזה במבט כפול: כתוצר של תרבות הרנסנס האיטלקי וכיצירה מקורית של גאון חדשן.

אברהם יהושע השל הוא מן ההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים, משורר ופילוסוף בעל ספרי הגות ושירה רבים. כתביו מצאו הד נרחב בקרב יהודים ואף בקרב נוצרים ומתעניינים בהם גם באירופה ובדרום אמריקה. הם תורגמו לאיטלקית, לצרפתית, לגרמנית ולספרדית, ועתה יוצא לאור בשפה העברית הספר שלפנינו, שהוא ספרו העיקרי והממצה של השל. זהו אירוע המשמח את הלב. השל היה בקי מאוד במקרא, במדרש ובחסידות. הוא יצר שיטה שכינה 'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) ובה פיתח פרשנות מיוחדת של הפנמה הנובעת מן הסיטואציה העכשווית של האדם. הוא נחשב להוגה מזרם האקסיסטנציאליזם הדתי. קרוב הוא בדבריו במיוחד לריינהולד ניבוהר; לעתים משווים אותו גם לפאול טיליך, לגבריאל מרסל ולסרן קירקגור בעולם הנוצרי או למרטין בובר, לפרנץ רוזנצווייג, לאנדרה נהר ולרב סולובייצ'יק בעולם היהודי. שנים רבות שימש השל פרופסור לאתיקה יהודית ומיסטיקה בסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק, עד מותו ללא עת בשנת 1972. השל לא היה פרופסור החי במגדל שן, אלא אדם שהיה מעורב בפעילויות ציבוריות, פוליטיות וחברתיות. מפורסמת ביותר ידידותו עם הכומר מרטין לותר קינג, לוחם החופש הנודע, והליכתו על ידו בהפגנה למען חופש השחורים באלבמה.

תחום הבריאות הוא זירה מרכזית שבה נקבע גורלם של אנשים ואושרם. במשטרים דמוקרטיים, שירותי הבריאות הם אבן בוחן למימוש זכויות, להשתתפות ולשותפות במשאבי הכלל. כיום מערכת בריאות ציבורית או פרטית אינה יכולה לספק את כל הצרכים לכל המצבים הרפואיים לאורך זמן ובחינם. ככל שתחום הבריאות הופך יקר יותר, עם התקדמות הטכנולוגיות הרפואיות והגידול בציפיות לטיפול איכותי, כך מנסות חברות דמוקרטיות לקדם רפורמות שיאפשרו גישה לשירותים אלה לכלל האוכלוסייה. אולם השירותים הפכו להיות מוצר יקר עבור רוב האנשים. וכידוע, לשירותי הבריאות ולטכנולוגיות רפואיות בחברה מפותחת יש מחיר, והוא נקבע בשדה הפוליטיקה כתוצאה ממאבקים בין תפישות עולם ובין אינטרסים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנכנס לתוקף ב-1995, הוא התמודדות של החברה הישראלית עם סוגיות אלו. החוק נולד על רקע פוליטי מקומי שקשר בין פוליטיקה מקומית אלקטורלית ומערכת הבריאות. עם כניסתו לתוקף, הגדיר החוק מחדש את הזכות לשירותי בריאות ויצר מערכת כללים שעיצבה תהליך פוליטי המסדיר את המימון של חלק נכבד ממערכת הבריאות ומתמקד בסוגיות של הקצאת משאבים מוגבלים. הספר בוחן את הזיקה של מערכת הבריאות ושל חוק ביטוח בריאות ממלכתי לתהליכי שינוי בחברה הישראלית ולקשרים בין כלכלה ופוליטיקה. נידונה בו השאלה האם חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא חלק מהתעצמותם של גורמים פוליטיים המצדדים באימוץ ערכים של אינדיווידואליזם ותחרותיות.

אף שסוגיית המצב הפוסטמודרני והשיח הפוסטמודרניסטי זכתה בשנים האחרונות להתייחסות נמרצת בתרבות הישראלית, עדיין לא יצא לאור ספר עברי העוסק בפוסטמודרניזם באופן כללי. הספר תורם את חלקו למילוי החסר הזה. זוהי התמודדות כוללת ראשונה במקומותינו עם הפוסטמודרניזם ולנוכח הפוסטמודרניזם בשדה החינוך. בספר משתתפים מלומדים מן השורה הראשונה – חלקם פוסטמודרניסטים מוצהרים, חלקם מבקרים את הפוסטמודרניזם מתוכו וחלקם שוללים אותו בתקיפות. עניין החינוך מוצג בספר בהקשריו הרחבים ביותר, ואין הדיון מצטמצם למרחב הבית-ספרי. בין הנושאים הנדונים: אופני הייצור של האדם בעידן הנוכחי, השינוי שחל בתפקוד הידע והשינוי שחל ביחס לייצוגים שונים של ידע וביחס לגופי ידע מתחרים, פלורליזם בין קהילות שיח שונות ובתוכן, ביקורת פרקטיקות הפעולה של מנגנוני העיצוב של התודעה הפרטית והקולקטיבית שבית הספר הוא אחד מביטוייהן, פמיניזם פוסטמודרניסטי, הפוליטיקה של החינוך ועוד.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

טיפול בתנועה ומחול: האמנות והמדע הוא מחקר מעמיק המאפשר הבנה רחבה של הטיפול בתנועה ומחול. הספר מציג את אופני היישום והפעולה שלו ואת הדרכים המובילות לשינוי. בפרקים המרכיבים את הספר אפשר למצוא אוסף מיוחד של פרספקטיבות תיאורטיות המלוות בדוגמאות קליניות ובטכניקות ייחודיות המתאימות למסגרות טיפוליות שונות. פרקים נוספים מציגים שיטות לתצפית וניתוח התנועה, מודעות להקשר התרבותי הן ביישום והן באלמנטים בסיסיים כמו השפעת ההתפתחויות במחול בעולם המערבי. הפרק האחרון דן בנושאי מחקר. ביבליוגרפיה מעודכנת מלווה כל מאמר . ספר זה התפרסם בספרדית, שתי מהדורות ראו אור באנגלית בהוצאת רוטלדג', וכן הוא התפרסם בקוריאנית, בגרמנית וברוסית.

מרטין היידגר הוא אחד ההוגים החשובים של המאה העשרים. השפעתו ניכרת בתחומים רבים של תרבות המערב, בפילוסופיה המודרנית, אקזיסטנציאליזם, פוסטמודרניזם, ביקורת התרבות, תורת הספרות, אסתטיקה, תאולוגיה ופסיכותרפיה. הספר קיום ומשמעות מביא את עיקרי הגותו של היידגר. יש בו דיון בנושאים המרכזיים שהעסיקו אותו בכתביו הרבים, כגון אדם, לשון, אמנות, ישות, היסטוריה, טכנולוגיה והומניזם. ההצגה היא מתוך עמדה ביקורתית, במטרה לאפשר לקוראים שאינם מכירים את משנתו להתקרב אליה ולהבינה, ולקוראים המכירים אותה לבחון אותה מזווית שונה, המבליטה את האחדות התמטית והתוכנית שלה. קשריו של היידגר עם המשטר הנאצי הוא נושא המחייב התייחסות מפורטת בספר המציג לראשונה בעברית, בהיקף כה נרחב, את עיקרי הפילוסופיה שלו. הנושא נידון בנספח ובו העובדות הקשורות בקשריו של היידגר עם המשטר הנאצי וכן הרקע ההיסטורי-פילוסופי שבו פעל.

This series "Yiddish Literature" is published by the Yiddish Department at the Hebrew University of Jerusalem. Its purpose it to provide students of Yiddish literature and readers in general with selected texts for reading and study.

ספרו של פרופ' שמואל הוגו ברגמן הוא הספר היחיד בעברית הפורש את משנתו של קאנט בכל היקפה ובכל מגוון היסודות שעיצבו אותה. הספר מעלה את עיקרי הרעיונות כפי שהוצגו על־ידי קאנט בספריו הגדולים בזיקה לתחומי עיסוקו השיטתיים. ניתוח משנתו של קאנט נזקק גם לבירורים המתמקדים בהתפתחות הרעיונות בפילוסופיה שלאחר קאנט, תוך תשומת דעת מיוחדת לתולדות הפילוסופיה של המדע ולתולדות הרוח. לספר, היוצא לאור במהדורה מחודשת יובל שנים בקירוב לאחר הופעתו הראשונה, צורף נספח מפרי־עטו של פרופ' ברגמן עצמו ובו הידרשות מיוחדת למשנתו של קאנט תוך הסתייגות ממנה במה שנוגע למעמדו של הסובייקט. זו הסתייגות לגבי מה שמשמש גרעין עיקרי של המשנה. לשונו של הספר ומונחיו עודכנו בהתחשב בכך שמאז צאת המהדורה הראשונה מצויים ספרי קאנט בתרגום עברי. הקורא גם יפיק תועלת מן הביבליוגרפיה הניתנת בסיומו של הספר, שעודכנה במיוחד למען המהדורה החדשה.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

חוקרי מוח רבים טוענים שכל עולם החוויות העשיר שלנו אינו אלא פעילות מוחית גרידא – ובמילים אחרות: איננו יותר מאשר מוח בצנצנת. בספר זה נטען כי מסקנה זו אינה מבוססת: אנו רחוקים מלהבין באיזה אופן מייצרת הפעילות המוחית את החוויה הסובייקטיבית. אין זו בעיה טכנית, התלויה במגבלות טכנולוגיות בלבד או בכמה ניסויים נוספים, אלא פער הסברי בלתי ניתן לצמצום. גם אם נדע את כל מה שיש לדעת על המוח, עדיין לא נוכל לעשות רדוקציה של החוויה הסובייקטיבית לפעילות מוחית. יש המגדירים בעיה זו כבעיה הקשה בחקר התודעה. אכן, הניסיון להסביר את החוויה הסובייקטיבית במסגרת מדעי הטבע מציב לפני מדענים ופילוסופים תהיות הנוגעות למגבלות המדע. בספר זה נדונות בין השאר השאלות הבאות: האם התודעה מחריגה את האדם מהטבע? איזו פיזיקה, אם בכלל, יכולה להסביר את התודעה? והאם נבין אי פעם את החוויה האנושית? בניגוד לגישה המקובלת היום, התזה המרכזית בספר לא על המוח לבדו גורסת שאנחנו לא סך הפונקציות שהמוח מסוגל לבצע. מטפורת המחשב, שעל פיה המוח אינו אלא מחשב שמריץ פונקציה מסוימת, חסרת כל בסיס. כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית יש לחזור לגוף שפועל בעולם ונאחז בו. האדם הוא קודם כול, ולפני הכול, ספוּג בעולם, וכך יש לבחון אותו.

התודעה הלומדת הוא ספר למתעניינים בהוראה ומנסים להבין כיצד מתרחשת למידה. סיפורם של מורים ותפיסתם את הלמידה שהיא תוצר מעשיהם ומרכז הווייתם. ההנחה הבסיסית במחקרים המוצגים בספר היא שניתן לחשוף את המחשבות של המורים על תהליכי למידה באמצעות התבוננות בהוראתם. המחקרים מבוססים לפיכך על צפייה בשיעורים ובמפגשים בפועל. המהלך המשותף לכל החוקרים היה צילומם במצלמת וידאו לשם בחינת מורים והוראתם. הספר מאפשר למתעניינים בחקר ההוראה והלמידה להכיר תהליכים של מחקר פרשני המיוצגים בתחומי דעת מגוונים, כגון היסטוריה, אמנות חזותית, ביולוגיה וחשבון, וכן במפגשי ייעוץ חינוכי ותכניות מניעה. בפרקיו השונים מוצעת הסתכלות פרשנית מרתקת במיומנויות הוראתיות הנותנות ביטוי להבנתו המעמיקה של המורה את האופן שבו מתרחשת הלמידה אצל תלמידיו, ונבדק האם לכל המלמדים הבנות דומות לגבי הלמידה, ומה ייחודי או משותף לכל מי שעוסק בהוראה. ספר לכל המתעניין בהוראה במסגרת פורמלית ולא פורמלית, למורים, להורים, ליועצים חינוכיים וארגוניים.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה . יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית. ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול? שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ? את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

מטרתו של הספר מתמטיקה של בית ספר יסודי היא להרחיב את ידיעות העוסקים במתמטיקה בכיתה ובבית, מהרעיונות שבבסיס המתמטיקה ועד לאופן הוראתה, ולהעניק להם יכולות לקשר בין נושאים, להבדיל בין עיקר לטפל, להסביר תופעות במגוון דרכים, לבחור דוגמאות טובות, לזהות ולתקן שגיאות נפוצות ולפתח חשיבה ביקורתית. האופן הבהיר, היסודי והמובנה שבו מושגות מטרות אלה הופך את הספר נכס לא רק למורים, אלא גם להורים ולכל מי שמעוניין להבין את המתמטיקה שלמד בצעירותו מנקודת מבט בוגרת ולהיחשף ליופי הטמון בה. ספר זה - שהוא השני מבין שני חלקים - עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות ד-ו, ובהם כפל וחילוק של מספרים רב-ספרתיים, סדר פעולות החשבון, מספרים ראשוניים ושברים ( חלק א, בהוצאת מעלות , עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות א-ג, ובמרכזו מספרים ומנייה, ארבע פעולות החשבון, השיטה העשרונית ומושגי יסוד בגאומטריה). מדבריו של פרופ' אברהם הרכבי, מכון ויצמן למדע: ספרו של פרופ' רז קופרמן מציג את התכנים המתמטיים של כיתות היסוד בבהירות, בפשטות ובעומק רב. מחבר הספר - מתמטיקאי ומורה דגול - פורש את הרעיונות הגדולים של המתמטיקה של בית הספר היסודי בסגנון קולח ונעים לקריאה, ומחדיר בקורא את חוויית ההתפעמות מהמובן מאליו ומהתחכום והיופי הגלומים במתמטיקה יסודית. מתמטיקה של בית ספר יסודי הוא מורה דרך ומשאב חיוני לכל מורה ולכלל העוסקים והמתעניינים בחינוך המתמטי בבית הספר היסודי

בגלריה המרשימה של סופרים והוגים צרפתים בני המאה השמונה עשרה מונטסקיה (1689-1755) הוא אישיות לעצמה. מבחינת זמנו הוא הקדים אותם מעט ואינו קשור אלא בעקיפין במהפכת ה'השכלה' בצרפת, שהיא בראש וראשונה פועלה של המחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. אולם כשהתפרסם על רוח החוקים ב-1748 עמדו הכול על חדשנותו המהפכנית, ואת תרומתו המתודולוגית לתורת המשטרים ולסוציולוגיה יש משווים לתרומת ניוטון לפיזיקה. מונטסקיה ידוע בתור אבי תורת הפרדת הרשויות השלטונית לרשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת, תורה המבוססת על צירוף שני עקרונות: ההתמחות התפקודית של הרשויות ואי-התלות ביניהן. מונטסקיה ביקש למצוא בסיס מדעי לחוקים על בסיס השוואה בין טיפוסי משטרים. מקור החוקים המקובלים בארצות שונות הוא, לדעתו, בצירוף של גורמים: אקלים, דת, כללי הממשל, מופתי העבר, המנהגים. הניתוח שהציע ל'מנטליות' של החברות שהעמידו משטרים שונים ותיאור הזיקות בין מרכיבי המנטליות הזאת מדהימים לא רק בחריפותם ובדייקנותם אלא אף במידה מסוימת של נבואיות. בפני הקורא העברי מובא כאן לראשונה תרגום של חלקיה העיקריים של היצירה המונומנטלית. החשוב והמהותי נשמר במבחר זה, והקורא בן ימינו יוכל לעמוד באמצעותו על יסודותיו העיוניים של המאבק ליצירת משטר המבטיח את חירויות הפרט.

בתרגום זה מובאים שני הספרים הראשונים של מה שנקרא 'ספר המידות לניקומאכוס', והוא (כנראה) רשימות ההרצאות של אריסטו על תורת המידות כפי שרשם (או עיבד) אותן בנו ניקומאכוס. מכאן צורת הספר ואופיו המיוחד: הוא אינו 'שיטתי' במובן הרגיל של המילה ואף אינו פסקני, אלא 'דיאלקטי', כלומר שואל ומשיב, מציע, מרחיב, חוזר, מתקן, מגלה את דעתו רק לאט. הוא סופר לא של 'הלכה' אלא של 'שקלא וטריא'. מצד תוכנו הספר הוא סיכום של ניסיון החיים היווני. הוא מציג נקודת מוצא תכליתית, מדגיש את הצד החברתי, מתעניין בחינוך המוסרי למעשה ותופס את המוסר כאמנות החיים, שבה, כמו בכל תחומי האמנות, העיקר הוא ההרמוניה וההתאמה ההדדית בין הרכיבים. הספר חושף לעינינו את היסודות הראשוניים של מחשבה מסודרת בענייני מוסר. 'החיבור הוא שיא התפתחות מחשבתו המוסרית של אריסטו. הוא תוצאה של ניסיונותיו ליישם בתחום המוסרי את עמדותיו המאוחרות יותר בעניין הפסיכולוגיה והמטפיזיקה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967

מהי התגלית המפתיעה שנודעה ל'מתנגד' לגלגן בשעה שהסתתר מתחת למיטתו של הרבי החסידי בליל אמירת הסליחות? כיצד הגיב ר' נחמן מברסלב למצבה החשוך והמאובן של היהדות הלמדנית? מדוע ברח הרבי מביאלא מן הישיבה של הגאון מבריסק? על כל אלה ועוד מספר הסופר היידי והעברי המפורסם י"ל פרץ שנודע במעשיות החסידים שלו, שאותן עיבד והגיש לקהל קוראים מודרני. הספר מתמקד בשלוש יצירות קצרות של י"ל פרץ הבנויות במתכונת של סיפורי חסידים: 'אם לא למעלה מזה', 'בין שני הרים' ו'העופות והגוילים'. לצד הטקסט של כל אחת מן היצירות, בעברית וביידיש, מובאים כמה מקורות חסידיים המקבילים לעלילה ולצדם דיון נרחב במשמעותה של כל אחת משלוש היצירות. המחבר מנתח את האופן בו 'משוחח' פרץ עם מקורותיו החסידיים, וזאת בעזרת השוואה ספרותית ורעיונית בין המעשייה המקורית לבין עיבודה האמנותי, המיועד לקהל קוראים חדש. בתוך כך מתבארת שיטתו הספרותית של פרץ במאמציו להחדיר למעשיות החדשות-ישנות הללו אידאולוגיה מודרנית ורעיונות החורגים מעולמה של החסידות.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

בקובץ ייחודי זה מוגשת לקורא סדרת מאמרים מקוריים מפרי עטם של מיטב החוקרים העוסקים בהשפעתו של ניטשה על סופרים ומשוררים עבריים, על אנשי רוח שהיו מעורבים במפעל הציוני ועל מוסדות שונים (כמו התנועה הקיבוצית). תורתו של ניטשה עמדה בצומתי הוויכוחים הנוקבים שניהלו האידאולוגים הגדולים של הציונות על תוכניהן ומגמותיהן של הספרות והתרבות העברית המתעוררת ועל אופיו וזהותו של 'האדם העברי' החדש שהציונות ביקשה לטפח. השאלה המתעוררת כאן היא מדוע, למרות העדויות המרשימות להשפעתו של ניטשה, המחקר בסוגיה זאת עדיין מצוי בראשיתו. הקובץ הנוכחי מבקש למלא את החלל המחקרי ולעורר התמודדות אינטלקטואלית פורייה בין העמדות האפשריות מתוך הדגשת הסייגים והמגבלות העקרוניים של כל נקודת ראות. לשם כך מובאת כאן ביבליוגרפיה מקיפה, ראשונה מסוגה, הסוקרת את רוב הפרסומים של ניטשה ועל ניטשה בשפה העברית משנת 1892 ואילך. כמה מאמרים בקובץ מתמקדים בסוגיית חיפושי האותנטיות האישית של היהודי החדש, דהיינו החלוץ הציוני כיחיד, אשר מעבר לתביעות תנועתו לחיים קולקטיביים אינטנסיביים ומעבר למסכי האידאולוגיה ביקש את הייחוד ואת הזהות הפרטית. הקריאה ל'תיקון' אישי באה לביטוי נוקב בדבריו של א"ז רבינוביץ בשנת 1920: 'לא קליפורניה היא ארץ ישראל. לא מפני שעפרות זהב לה אנו חוגגים את עפרה, אלא מפני שבה אנו מקווים לתקן את פגימות נשמותינו'. לא אחת בהשראת הגותו של ניטשה ביקוש רבים לתקן את ה'פגימות' האלה.

בקרב המוני המהגרים שהפכו את ניו יורק בראשית המאה העשרים לעיר היהודית הגדולה בעולם, צמחה תרבות מרהיבה ביידיש – עיתונות, תאטרון, ספרות. עשרות יוצרים עיצבו הוויות חיים מגוונות שקישרו בין העולם הישן לארצם החדשה. הייתה זאת מזיגה חד-פעמית ומיוחדת במינה בין 'מזרח' – מזרח אירופה היהודית – ובין 'מערב' – מרחביה של ארצות הברית, ובעיקר חייה המסחררים של העיר הגדולה. פרקי הספר כאן גר העם היהודי: ספרות יידיש בארצות הברית מצטרפים זה לזה ומתארים מערך עשיר ומרובד שעמד על תלו שלושה דורות ויותר והתחוללו בו שינויים מפליגים: מן השירה רוויית הרגש והפתוס והמחזות המלודרמטיים בדור הראשון להגירה, העפילה ספרות זו לכתיבתם המודרניסטית של משה לייב האלפרן, א' ליילס, יעקב גלאטשטיין ואנה מרגולין ולפרוזה המסנוורת בעושרה של יצחק בשביס.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש