פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

הספר מכנס עשרים ממאמריו של פרופ' אילן אלדר בחקר תורת הלשון ותורת הקריאה בימי הביניים, שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים ובספרי זיכרון ויובל. המאמרים, שנכתבו במהלך שלושים ושלוש שנים, כוללים פרסומי טקסטים מתוך כתבי יד וקטעי גניזה שטרם ראו אור ועוסקים במגוון נושאים היסטוריוגרפיים ובלשניים: ראשיתה של תורת הלשון העברית, חקר הלשון העברית אצל יהודי גרמניה, איטליה, ספרד, תימן וצרפת, שיטות עריכה ומבנה של מילונים, שיטות גזירה, תפיסת השורש, חלוקת הבניינים, אורך התנועות, חילוף אותיות, ועוד.

בדיאלוג מנון , סוקרטס ומנון דנים בשאלות מהי שלמות, דהיינו סגולה טובה, והאם היא ניתנת ללמידה או שהיא באה מן הטבע, האם אפשר לשפר את אופיו המוסרי של האדם על ידי הוראה ולמידה. מנון מגדיר את השלמות כיכולת לשלוט בבני אדם, וסוקרטס מוכיחו שאין זו הגדרה מספיקה. הגדרה חדשה של מנון – ההשתוקקות לדברים היפים והיכולת להשיגם – מופרכת אף היא. סוקרטס מציג את תורת ההיזכרות כיסוד לאפשרות של ידיעה, ובדיאלוג נידונה השאלה כיצד ניתן להגיע לידיעה מאי-ידיעה, שהרי הידיעה קיימת בנו מראש ולמידה היא למעשה היזכרות. סוקרטס בוחן את אחד מנעריו של מנון בשאלה גאומטרית, ומוכיח שאם השלמות היא ידיעה, היא ניתנת להילמד. הוא אינו טוען שהנער יודע את התשובה, אלא שיש לנער סברות מוקדמות, ואם יועלו בפניו סברות נכונות, הוא יגיע לידיעה אמיתית. אולם סוקרטס עצמו מטיל ספק באמיתותה של מסקנה זו. לדבריו, אי אפשר להורות שלמות; השלמות אינה ניתנת להילמד אלא היא מתת אלוה. מנון , בתרגומו של אריה סימון, ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ח במסגרת הסדרה ספרי מופת פילוסופיים בהוצאת מאגנס. מהדורה מתוקנת שלו יצאה לאור בשנת תשי"ב. המהדורה הנוכחית, מתוקנת אף היא, כוללת את השיחה "מנון", וכן פתח דבר והערות השוליים של אריה סימון ושל המערכת (ההערות כתובות בעברית ולא בכתב רש"י). אלה מופיעים בגופנים שונים כדי שהקורא יוכל להבחין ביניהם.

כ"י ציריך, יסלזון 5, הינו החצי הראשון של כתב יד שלם של המקרא עם מסורה, שסיימו משה ן' זבארה בשנת 1477, ואשר נוספו לו מאוחר יותר הגהות מרובות, במיוחד בתורה, על ידי מנחם די לונזאנו. החצי השני של כתב היד נשמר בכ"י ששון 1209. מחקר זה בודק תחילה את עבודתו של זבארה בכתב היד, בהשוואה לכתבי היד האחרים שלו. החלק העיקרי של המחקר מוקדש למנחם די לונזאנו: הביוגרפיה והביבליוגרפיה שלו, עבודתו רחב ההיקף בביקורת הנוסח, ועבודתו המפורטת על התנ"ך של זבארה. הכרך מלווה בקרוב ל-150 צילומים צבעוניים, עם ריכוז של 32 צילומים בנספח הראשון של דפי כתבי היד עם מיקרוגרפיה. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5; הקודם על ידי אנדראינה קונטסה, והאחרון על ידי תמר לייטר ושלמה צוקר.

החברות במזרח הקדום ובישראל הקדומה נחשבו פטריארכליות. התא המשפחתי היה כפוף לשלטונו של האב שהחזיק בידיו סמכויות נרחבות על בני ביתו. צפוי היה אפוא שבמקורות הקדומים תשתקף דמות אב דומיננטית, שתוזכר לבדה או כמעט לבדה. אולם ברבים מהטקסטים המסופוטמיים והמקראיים, ובמיוחד בטקסטים המשפטיים, נזכרת האם בהקשרים שונים ובמגוון תחומים, ובעיקר באלה הנוגעים לצאצאיה. תופעה מסקרנת זו עוררה את השאלה, האִם היו לאֵם במזרח הקדום ובישראל הקדומה סמכויות משפטיות בבית האב? הספר מעמדה המשפטי של האם במזרח הקדום ובמקרא פותח צוהר לעולמן של האימהות הקדמוניות ולמעמדן בבתי האב שאליהם הן השתייכו ובחברות שבהן חיו. מתברר שהאם פעלה מכוח המעמד המשפטי שהיה לה בתחומים הקשורים בנישואי בניהן ובנותיהן והתנהגותם כלפיה. הספר מיועד להולכים בשדות המחקר המסופוטמי והמקראי, ולקהל הרחב המתעניין בנושא האוניברסלי הנדון בו – יחסי אֵם וצאצאיה.

הספר מתאר את הגעת הקדמה לארץ הקודש, בצורת מסילת ברזל באורך 86 ק"מ המחברת בין יפו וירושלים. טקס החניכה המרהיב של פתיחת המסילה התקיים בנוכחות נציגים של האימפריה הטורקית, שגרירים, מנהיגי דת ומשלחות מחו"ל. המסילות הגיעו לירושלים מכיוון דרום-מערב, כשהן חוצות את הרי יהודה, דרך קרקעיתו הפתלתלה והעמוקה של עמק סורק. המדרון התלול היווה אתגר של ממש בעבור הקרונות, למרות שנתיב זה היה בעל השיפוע הקטן ביותר. הקרונות יכלו לטפס במעלה הדרכים הטבעיות, עד לפסגה שגובהה כ-700 מטרים מעל פני הים. מסילת הברזל הייתה המיזם ההנדסי הגדול ביותר בשטחה של ארץ הקודש בתקופה המודרנית. הסיבה לבנייתו הייתה ניסיון לניצול הצמיחה העצומה של תנועת הצליינים והתיירות לכאן בחצייה השני של המאה ה-19. מספר הצעות הועלו מאז אמצע המאה ה-19, אך רק בשנות ה-80 היו אלה יוסף נבון מירושלים ויוסף אמזלג מיפו, כשהם זוכים לתמיכה כלכלית מהבנקאי יוהנס פרוטיגר, שעשו את הצעדים הראשונים שהובילו לרכישת רישיון ממשלת טורקיה, והוא שהוביל להנחת מסילת הברזל. נבון לא הצליח לגייס מימון באירופה ומכר את הרישיון לאנשי עסקים קתוליים בפריס, והם שייסדו את "חברת מסילת הברזל העות'מאנית מיפו לירושלים'. למרות הקשיים, מסילת הברזל נפתחה והובילה לירושלים מספר גדול יותר של צליינים, ותרמה לצמיחתה של העיר. כמו כן, בתקופות בצורת, הביאה הרכבת לעיר את אספקת המים. זהו המחקר המקיף ביותר שהתפרסם על מסילת הברזל הראשונה שהובילה לארץ הקודש. ניתן למצוא בו תצלומים יוצאי דופן מהשנים 1914-1891, שנלקחו מארכיונים בישראל, ארה"ב, אנגליה וגרמניה. לכך מצורפות מפות, וטבלאות תוכן אשר יהפכו את הספר לחוויה לבעלי עניין ברכבות וכן לבעלי עניין בהיסטוריה, היסטוריה של הגיאוגרפיה, היסטוריה של א"י בתקופה המודרנית, היסטוריה של התחבורה, היסטוריה של התיירות ועוד.

בספר חדש ויפהפה זה המופיע בשפה האנגלית מתפרסמים מסמכים וצילומים רבים מארכיון איינשטיין שטרם פורסמו. הספר צבעוני, מעוצב ומכיל צילומים רבים אשר מקושרים באמצעות ציטוטים רבים והסברים קצרים לפרקים אודות חייו הפרטיים של איינשטיין, הישגיו המדעיים ופעילותו הפוליטית. כרך חדש זה הינו מהדורה מורחבת ביותר של ספר שיצא בעבר על ידי הארכיון ושליווה את תערוכת איינשטיין בספרייה הלאומית. פרסומים קודמים לאלבום זה אשר יצאו בשפה הגרמנית והצרפתית התקבלו בחום רב ע"י קהל הקוראים. הספר מכיל, כאמור, הרבה תמונות ומסמכים אישיים, חלק מהחומר מופיע כאן לראשונה לאחר שהיה נעול במשך 20 שנה במרתפי הארכיון. החומר משקף את מורכבות אישיותו של איינשטיין וכמו כן את גאוניותו יוצאת הדופן.

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

שנים רבות עמדה חנה ארנדט במרכזו של ויכוח סוער: הביקורת הקשה שהטיחה בציונות, ופרסום ספרה מעורר המחלוקת 'אייכמן בירושלים' בשנת 1963, הובילו לשלילת דמותה ויצירתה בקרב הציבור הישראלי והיהודי. אסופת המאמרים חנה ארנדט בירושלים מבוססת על הרצאות בכנס הראשון שנערך בישראל שבו נדונו דמותה ויצירתה מתוך גישה פתוחה וביקורתית. מורכבות זהותה היהודית והגרמנית של ארנדט; מחויבותה האישית לציונות ולמדינת ישראל בצד הביקורת נגדן; כתביה אודות הטוטליטריות, הנאציזם ומשפט אייכמן; קשריה עם אינטלקטואלים בני המאה העשרים מגרשם שלום עד מרטין היידגר; יחסיה האינטימיים והעמוקים עם התרבות הגרמנית; וכתביה אודות מחשבה ופילוסופיה מדינית בעיצומה של חוויית המאה העשרים – כל אלה הם חלק מהסוגיות המגוונות הנידונות בספר. בספר חנה ארנדט בירושלים חברו יחדיו חוקרים מן השורה הראשונה מישראל, מגרמניה ומארצות הברית כדי למלא חלל בחקר דמותה ויצירתה של חנה ארנדט. מאמריהם המגוונים מצביעים על האקטואליות של הגותה בעצם ימינו אלה, ומראים כי עבודותיה וכתביה נוגעים גם כיום הן בבעיות קיומיות המאפיינות את החיים בישראל הן בפרדוקסים של הזהות היהודית בישראל ובעולם.

הספר שלפנינו מבקש לבחון ולסכם את מדיניותה ואת עשייתה של קק"ל בתפקיד העיקרי שנועד לה - רכישת קרקעות ארץ ישראל והעברתן לבעלות הלאום היהודי - בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. מקום מרכזי בחיבור זה תופסות השנים 1948-1936. בשנים אלו רכשה קק"ל כ-600,000 דונם, שהם יותר מ-60% מרכישותיה מאז הקמתה בשנת 1901 ועד להקמת המדינה. פורסם לראשונה בעברית, והארץ לא תימכר לצמיתות , בהוצאת מאגנס, יולי 2002.

דן פרי נולד וגדל על הר הכרמל. מילדות, בהנחיית אביו, הרבה לשוטט בהר, להכיר את מרחביו ולהתחבר לצמחייתו ולבעלי החיים שבו. בבגרותו השתלב בראשית דרכה של תנועת שמירת הטבע שזה עתה קמה — תחילה כמדריך טיולים, ובהמשך במסגרת החברה להגנת הטבע. ב–1965 התחיל לפעול במסגרת רשות שמורות הטבע, שקמה ב–1964, כפקח בגליל במסגרת שיתוף פעולה בין החברה והרשות. מייד אחרי מלחמת ששת הימים עלה לגולן והקים בו מערכת מפוארת של שמורות טבע. ניהל את הרשות לפיתוח החרמון שהקימה את אתר החרמון, ולאחר מכן השתלב בהנהלת הרשות ומילא בה מגוון תפקידים.

המזרח החדש, כרך מו, אסלאם: חברה ומשפט כולל אחד עשר מאמרים. חטיבת המאמרים המוקדשת למשפט בוחנת את המפגש בין מערכות חוק שונות – מערכת החוק המוסלמי ומערכת החוק של מדינת ישראל – ובין המציאויות החברתיות שמערכות אלה פועלות בהן. ארבעה מאמרים דנים באופן שבו הוכנסו שינויים במשפט המוסלמי כדי להתאימו לאילוצים החברתיים, ומאמר נוסף, מאת פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, מתמקד במערכת המשפט הישראלית ובמתח שבינה ובין ערכי החברה וצרכיה. מחמשת המאמרים עולה כי החוק אמנם נועד להסדיר את המציאות החברתית, אך הוא מושפע ממנה לא פחות משהוא משפיע עליה. חטיבת מאמרים אחרת מוקדשת להתמודדותם של מוסלמים עם שורה של אתגרים פנימיים וחיצוניים. שני מאמרים עוסקים באסלאם המודרני באינדונזיה ובעצם משמעותה של ה'מודרניות' במחשבה האסלאמית בת זמננו. שני מאמרים אחרים עוסקים בתהליך הרפורמות הפוליטיות-חברתיות במשטרים המלוכניים במרוקו ובירדן בשנים האחרונות, ושני מאמרים נוספים בוחנים היבטים תרבותיים המשתקפים בתהליך התפתחותו של התאטרון הערבי ובתכניו של הדיון הגלובלי על 'התנגשות הציוויליזציות'.

המחקרים שבספר זה ענייניהם בתחומים האלה: תולדותיה של הלשון העברית מרבדיה הקדומים ועד מגילות מדבר יהודה; עקרונות ושיטות בבירור משמעויותיהם של כתובי המקרא; עיון סמנטי במהותה של לשון המקרא כנתינתה; אסכולות המסורה ודרכי מסירתה של לשון המקרא. הספר מיועד לחוקרים ולתלמידי האוניברסיטאות בתחומי הלשון העברית והמקרא ולכל המתעניין בתחומים אלה.

הספר תקשורת כשיח: עיונים בשפה ובמדיה מתחקה אחר מארג הזיקות שבין שפה, טקסט ושיח לבין תקשורת, תרבות וחברה . המאמרים הנכללים בו מציעים, בין היתר, עיונים באופיין הדיאלוגי של תקשורת ופרשנות, בתרומתם של סיפורים לכינון זהות, זיכרון וערכים , ובמשא ומתן על יחסי הכוחות , חלוקת התפקידים והזכות להשמיע קול במרחב הציבורי . המאמרים בספר עוסקים במגוון רחב של זירות והקשרים: החל מדיון תאורטי בתהליכי תקשורת , דרך בחינה היסטורית של טקסטים עתיקים מראשית תרבות המערב והתרבות היהודית , ועד ניתוח של שיח ציבורי עכשווי במגוון ערוצים וסוגות - ספרי לימוד, דיווחים עיתונאיים, ראיונות חדשותיים ובידוריים, כתבות מגזיניות ומאמרי דעה. פריסה רחבה זו מהווה עדות לעוצמתו המחקרית הנדירה של המפגש בין חקר השיח למחקר התקשורת והתרבות. תקשורת כשיח הוא מחווה לעבודתה הייחודית ולתרומתה המשמעותית של פרופ' שושנה בלום - קולקה לייסוד ולפיתוח חקר השיח בארץ ובעולם . מחבריהם של מרבית המאמרים בספר הם תלמידיה, עמיתיה ושותפיה למחקר.

The theme, in essence, is that the major inconsistency explaining the general unification and modern transformation of Malayan Islam is British colonialism itself. While scholars working on Malaysian social change have hinted at this possibility, the author demonstrates it convincingly and in the process contributes significantly to our knowledge of Malaysian institutional development and to a method of exploring such change by way of legal material.

שלושים ואחד מבכירי חוקרי היהדות בזמננו חולקים כבוד בספר הזה לזכרו של פרופ' יצחק טברסקי ע"ה, בעל הקתדרה לספרות עברית ולמחשבת ישראל ע"ש ליטאואר באוניברסיטת הרוורד, מראשי המדברים במדעי היהדות בארצות הברית ומגדולי חכמת ישראל בימינו. מחקריהם המקובצים כאן, מהם עשרים בעברית ואחד עשר באנגלית, דנים בסוגיות שונות בחיי הרוח של עם ישראל למן ימיו של רב סעדיה גאון במפנה האלף הראשון ועד ראשית החסידות ותנועת ההשכלה. רבים מן המאמרים מוקדשים להיבטים שונים ביצירתו של רב משה בן מימון (הרמב"ם), האיש שחיבוריו עמדו גם במרכז מעייניו של פרופ' טברסקי בספריו ובמאמריו החשובים. הקורא המשכיל והחוקר ימצאו בספר הזה, על כל חלקיו, נתיבות סלולות אל נופים חדשים ומרהיבים בעולמה הקסום של תרבות ישראל בדורות שמלפנים.

הספר מציג תמונה רחבה ומגוונת ביותר של האסלאם. הוא דן בשורה של נושאים, וביניהם עיקרי אמונה, הלכה, תאולוגיה, פילוסופיה, מיסטיקה, תרבות וחברה, משחר האסלאם ועד ימינו. מבחינה גאוגרפית הוא מקיף אזורים נרחבים: המזרח התיכון, צפון אפריקה, תת־היבשת ההודית, מזרח אסיה ואירופה. הספר מאפשר לקוראים לעמוד מקרוב הן על גילויים של רציפות הן על תהליכי שינוי ותמורה באסלאם לדורותיו בסוגיות מורכבות דוגמת יחסי דת ומדינה, תפיסת הג'האד והיחס למיעוטים דתיים או לתרבות המערב הנוצרית. סוגיות אלו קיבלו משנה תוקף בתקופה המודרנית, בעיקר מסוף המאה ה-18, לאחר שחברות מוסלמיות נאלצו להתמודד עם קולוניאליזם אירופי, תהפוכות פוליטיות, החרפת שסעים חברתיים וכלכליים ומשברי תרבות וזהות. הצורך בספר מבוא מקיף ומעודכן לסטודנטים ולקוראים משכילים נעשה חיוני, והופעת הספר היא דבר בעתו. הפרקים שבו משקפים את חידושי המחקר בעשרות השנים האחרונות. פרט למידע ולחומרים החדשים יש בספר גם תובנות רבות, ובנושאים לא מעטים נבחנות בו מחדש גישות שהיו מקובלות עד כה ושעתה אפשר לראותן באור חדש.

ספר זה מציע מפגש ייחודי וראשון מסוגו בין הפילוסופיה של השפה הטבעית, התפתחותם של מושגים והתלמוד הבבלי. לטענת המחבר בעזרת השפה הטבעית, ובמיוחד באמצעות האופן שבו מושגים נטענים במשמעות, ניתן לברר לעומק את הדינמיקה של ההתפתחות וההתהוות של קונספציות הלכתיות. הספר מציע כלים מתודולוגיים ופילוסופיים לבירור התפתחותו של השיח התלמודי ונחשפת בו הפילוסופיה של השפה התלמודית. במילים אחרות: מתברר ההיגיון התלמודי. השפה הטבעית היא שפה דינמית ומתרחבת, וכך גם השיח התלמודי. הסוגיה התלמודית מעניקה למושגים המרכיבים אותה משמעות חדשה, המובילה למסקנות מרחיקות לכת שהתפתחו כמו מאליהן. המחבר מראה כי שתי פילוסופיות פוסט-ויטגנשטייניות מרכזיות של השפה הטבעית, משמשות יחד מצע להבנת התהוות השיח התלמודי. השיתוף בין שתיהן מספק מגוון של אפשרויות להתפתחות קונספציות תלמודיות שבהן אילוצים ומחויבויות מן העבר משתלבים בשיח של מושגי הווה. ניתוח הדיונים התלמודיים לאור שתי התפיסות הפילוסופיות הללו מלמד לא רק על היגיון תלמודי ייחודי, אלא גם מדגיש נקודות תורפה בפילוסופיה של השפה הטבעית במפגשיה עם שיח שבו מחויבות למסורת חזקה ורבת גוונים מתקיימת תוך כדי דיון עכשווי יצירתי. התלמוד הבבלי משמש אפוא, בשפות השיח התלמודי, גם מצע לבחינת גבולותיהן של פילוסופיות שפה מרכזיות.

זהו סיפור על מפגש. חינוך נתפס בדרך כלל כמושג השייך ל'בית הספר' ולסביבתו - הורים, מורים, חברים לכיתה, גני ילדים, ספרי לימוד, חוגים, מדריכים, תנועות נוער וכיוצא בהם. יש גם מי שמבינים כי מדובר בתהליך האנושי המרכזי - המתחיל בלידה ונמשך עד שיבה. הוא מעצב את האדם, את החברה, את העולם - ושואף לשפרם. אין אתגר ראוי ממנו. לפניכם הצצה לדרכם של אחדים מאלה המקדישים את חייהם לנושא מורכב זה ומחוללים שינוי.

ה פואטיקה , יצירתו של הפילוסוף היווני אריסטו בן המאה הרביעית לפסה"נ, מנסחת את אחת התאוריות הספרותיות החשובות ביותר שהגיעו אלינו מהעת העתיקה. ביצירה זו אריסטו מגדיר את רכיביה העיקריים של הטרגדיה ומנתח את מאפייניהם. הוא בוחן את ארגון האירועים, את הדמויות, את הלשון ואת החיזיון ופורס בפני קוראיו את תפיסתו באשר למקומה של הטרגדיה בחיי נמעניה ולתרומתה הייחודית לאושרם. ה פואטיקה , שנכתבה זמן לא רב לאחר תקופת השיא של הטרגדיה האתונאית, מסתמכת על יצירותיהם של הטרגיקונים הגדולים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס ומציגה ניתוח מעמיק ומרתק של כמה מיצירותיהם המרכזיות. מושגי יסוד של התאוריה כדוגמת ייצוג אמנותי (מימזיס), טיהור (קתרזיס), כשל, מהפך והכרה הפכו לנכסי צאן ברזל של ביקורת הספרות במערב. ליצירה הייתה השפעה עצומה על אנשי הרנסנס והנאו-קלסיקה, אשר תרגמוה, פירשוה וניסחו בעזרתה את כללי הכתיבה של הטרגדיה הטובה, והיא משמשת עד היום מקור השראה לכותבי ספרות ולקוראיה. הוסיף מבוא הערות ומאמר מסכם: יואב רינון.

החסידות היא אחת התנועות החשובות והמשפיעות ביותר בעם היהודי בתקופה המודרנית. המחקר המודרני תיאר את התפשטותה של תנועה זו כתוצאה של התעמולה החסידית, שבאה לידי ביטוי בסגנון דרשני חדש ובכישוריהם הכריזמטיים של מנהיגי החסידים. דורשי רשומות עוקב אחר הסוגה הספרותית של הדרוש בעת החדשה, ומוצגת בו, לראשונה, מתודה המבחינה בין השכבות השונות של הטקסט בדרשה המודפסת ובמעבר מן הדרשה שבעל פה אל הספר הנדפס. הספר מנתח את הקשר שבין האסתטיקה והסגנון הדרשני, גבולות השיח וכללי הרטוריקה לבין ערכי החברה והמעמדות החברתיים שאליהם פונה הדרשן. הספר מראה שהסגנון הדרשני של החסידים לא חרג מכללי הרטוריקה שהיו מקובלים בתרבות היהודית במזרח אירופה בדורות שקדמו להופעת החסידות ובדורם של החסידים עצמם בקרב דרשנים ומנהיגים שאינם חסידים. הרטוריקה הדרשנית של חסידי הבעש"ט עד אמצע המאה הי"ט משלבת קטעי פלפול תלמודיים והלכתיים, שנועדו להרשים את שכבת העילית הלמדנית שבקהילה. הדבר משקף גם את תפקידה החשוב של סמכותם התורנית של הצדיקים החסידיים בהתפשטותה של התנועה החסידית במזרח אירופה. "ספר חשוב ופורץ דרך, הן בדרך המתודית שנקט והן בפירות רבי העניין שמחקרו הגיע אליהם. [...] העיסוק ברטוריקה, במבנה, באמצעים אמנותיים, ומתן תשומת לב לדפוסי הדרשות המקובלים והמשתנים בספרות החסידית הוא מהלך שטרם נעשה, והוא מתגלה כפורה וחשוב. [...] יש כאן ספר שפותח אופקי מחקר חדשים ומגיע למסקנות חדשניות בנוגע לדפוסים חברתיים בחסידות, למודלים של הנהגה חסידית, ומערער באופן מבוסס על דפוסי מחשבה מקובלים כגון הבלעדיות שניתנה למודל הצדיק והעדה החסידית, הצדיק והחצר החסידית ועוד. [...] את הקריאה ליוותה תחושה של רעננות והתחדשות". (פרופ' צבי מרק)

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

אימתי נכתבו ספרי נביאים ראשונים? מי כתבו אותם? מי הם העורכים שהפכו את הכתובים לחיבור גדול המתאר ברצף את תולדות עם ישראל בארצו, מכיבושה של ארץ כנען ועד חורבן בית המקדש וגלות בבל? שאלות אלה עומדות במרכז הדיון בספר. שם הספר, בין התנחלות לגלות , מבטא את רצף המאורעות המתואר לאורך ספרי נביאים ראשונים. הספר דן בסוגיה האם המאורעות מתארים כישלון ידוע מראש, שרצף הכתובים מוליך אליו, או שמא קדמו לחורבן תקופות יפות ושלוות שהפיחו תקוות בלב העם ושאיפות ראליות לייסד ממלכה בת קיימא, החיה על אדמתה ועובדת את אלוהיה? המחקר מוכיח שספרי נביאים ראשונים נכתבו בידי סופרים אחדים בתקופות שונות, חלקן זוהרות וחלקן חשוכות. ואילו הרושם של חיבור רציף המוביל אל החורבן הוא תוצאה של מספר מצומצם של פרשיות או פסוקים בודדים שנוספו לאחר החורבן, במספר צמתים, לאורך ספרי נביאים ראשונים במטרה למצוא הסבר לחורבן הנורא.

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

תולדות היהודים בסיציליה משתרעים על פני יותר מאלף שנה, מן התקופה העתיקה עד הגירוש בשנת 1492. הספר, המבוסס על כארבעים אלף תעודות ארכיוניות שרובן טרם ראו אור, מתאר את תולדותיו הפוליטיים, המשפטיים, הכלכליים, החברתיים, הדתיים והתרבותיים של המיעוט היהודי באי ואת יחסיו עם הרוב הסובב אותו: רומאים, מוסלמים ונוצרים. בעוד שראשיתם של היהודים באי לוט בערפל, בשנים האחרונות מתגלה תיעוד היסטורי הולך ורב על תולדותיהם. בתקופת שהותם באי היהודים היו אזרחים והמגבלות שהוטלו עליהם, במיוחד במישור הכלכלי, היו מעטות. בסיציליה לא הונהגה בימי הביניים חקיקה מפלה לרעה שאילצה את היהודים לעסוק בהלוואה בריבית ובמסחר בבגדים ובחפצים משומשים. הם עסקו בחקלאות, בתעשייה ובמסחר, גם סחר בינלאומי ובספנות, והיו ביניהם בעלי מלאכה ורופאים. ברם, רוב יהודי האי היו פועלים בעיר ובכפר. במאה החמש עשרה חיו באי כעשרים וחמישה אלף יהודים, שהם יותר ממחצית היהודים באיטליה באותה עת. על כל אלה הקיץ לפתע קץ כאשר המלכים הקתוליים גרשו את כל היהודים מארצות הממלכה הספרדית. כשמונים אחוזים מיהודי סיציליה יצאו לגלות, בעוד שהנותרים המירו את דתם לנצרות, וברבות הימים נרדפו על ידי האינקוויזיציה הספרדית.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

פרופ׳ אברהם הלוי פרנקל היה מתמטיקאי בעל מוניטין בינלאומיים, ותרומתו המדעית ל"תורת הקבוצות" היא אבן יסוד בהתפתחות המתמטיקה המודרנית. הוא היה ידידו של אלברט איינשטיין, והכיר אישית רבים מהמתמטיקאים הבולטים בראשית המאה העשרים. פרנקל היה ממייסדי האוניברסיטה העברית וכיהן כ דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית , כדיקן הראשון של הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע וכרקטור האוניברסיטה. היה חתן פרס ישראל בתחום המדעים המדויקים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. לפני קום המדינה אף היה חבר בוועד הלאומי ובאסיפת הנבחרים. באוטוביוגרפיה שלו, המובאת כאן לראשונה בעברית, מתאר פרנקל את שנות התבגרותו כיהודי אורתודוקסי בגרמניה ואת התפתחותו כמתמטיקאי בראשית המאה העשרים. ספר זיכרונותיו נכתב במקור בגרמנית בשנות השישים של המאה העשרים, והיה אמור להיות הראשון מבין שלושה כרכים. בזיכרונותיו צייר פרנקל תמונה ייחודית של מורכבות החיים היהודיים בגרמניה ותיאר את גדולי המתמטיקאים של התקופה שאתם נפגש, ושרבים מהם היו יהודים. בחייו האישיים מיזג, ללא פשרות, את שני העולמות, יהדות-ציונית ומתמטיקה, בתקופה של תהפוכות עולמיות ולאומיות, שתי מלחמות העולם והקמתה של מדינת ישראל . הפרק האחרון בספר, המתאר את פעילותו הציבורית הנרחבת בארץ משנות השלושים ועד פטירתו ב-1965, נכתב על ידי פרופ' יסכה כהן-מנספילד. כמו כן נוספו לספר הקדמות מאת פרופ' יהושע בר-הלל ופרופ' מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית לשעבר.

בנובמבר 1915 , לאחר הגשת הגרסה הסופית של תורת היחסות הכללית, התיישב איינשטיין לכתוב סיכום מקיף של התאוריה לקהילה המדעית. כבר אז חשב על כתיבת ספר פופולרי לציבור הרחב ... הוא כתב על כך לידידו הקרוב מישל בסוֹ: "ההצלחה הגדולה בנושא הכבידה משמחת אותי מאוד. אני שוקל ברצינות כתיבת ספר בעתיד הקרוב על תורת יחסות הפרטית והכללית, ... אם לא אעשה כן, התאוריה לא תהיה מובנת כפשוטה, למרות שהיא כזו, בבסיסה." ספר זה הוא מסמך ייחודי בהיסטוריה של הכתיבה המדעית. זהו ניסיון לאפשר לקורא המתעניין, שאין לו רקע בפיזיקה, לתפוס ולהעריך את גדולתו של אחד ההישגים האינטלקטואליים המתוחכמים ביותר של המוח האנושי. (מתוך ההקדמה לתרגום החדש) הספרון המונח לפניכם נועד להעניק לקורא המתעניין, אך אינו שולט בכלים המתמטיים של הפיזיקה העיונית, הבנה מדויקת ככל שניתן בתאוריה של תורת היחסות מנקודת מבט מדעית, פילוסופית וכללית... נקטתי במרב המאמצים להציג את הרעיונות העיקריים באופן ברור ופשוט ככל האפשר, ובדרך כלל בסדר ובהקשר שבו הם נוצרו בפועל מלכתחילה. נראה לי שלמען הבהירות מן הנמנע הוא שלא לחזור על עצמי תכופות מבלי להתחשב ולו במעט בהצגת הדברים באופן נאה. הקפדתי לשמור על ההנחיה של התאורטיקן הגאוני ל' בולצמן, שאת ענייני הצורה הנאה יש להשאיר לחייט ולסנדלר. א' איינשטיין (מתוך הקדמת המחבר למהדורה הראשונה, דצמבר 1916)

איכר זקן ואביון מוצא לפתע אוצר שנטמן ליד אח הבית על ידי סבו. העושר הבלתי צפוי אינו מיטיב עמו. הוא מלא דאגה בלתי פוסקת שמא יגנבו אותו, בודק וחוזר ובודק אם עדיין הוא טמון היכן שהיה טמון, חושד בכולם שמא גילו את מקומו וסילקוהו וירא להתרחק מן הבית ומן האוצר. הוא נרדף, אומלל שחייו אינם חיים, וכל עוד הזהב ברשותו אין לו מנוח. בסופו של דבר נגנב ממנו האוצר, ולאחר שדעתו כמעט נטרפת עליו הוא מוחזר לו על ידי בחור צעיר המבקש לשאת את בתו לאישה. עתה יש לאוצר תכלית –נדוניה לבת. אבן נגולה מלבו של אביה: 'יום ולילה לא ידעתי מנוח, עכשיו אישן'. האוצר הוא אחד המחזות האהובים והמשעשעים של פלאוטוס. מולייר, שהמחזה מצא חן בעיניו מאוד, עיבד אותו והתאימו לתקופתו במחזהו הקמצן, תוך שהוא קוטף מן האוצר ומתרגם את כל הצימוקים.

דמוסתנס, הנואם הדגול, התנדב לממן את הוצאותיה של מקהלת גברים לחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס שנערכה באתונה באביב שנת 348 לפסה"נ. הוא הכין לחברי המקהלה וגם לעצמו תלבושות מפוארות שזורות בחוטי זהב וכתרי זהב. גאה צעד בתהלוכה ונכנס לתאטרון במלוא הדרו, והנה ניגש אליו מידיאס יריבו ולעיני כל הצופים, אזרחים ונכרים כאחד, הלם בו באגרופיו וסטר על פניו. על אלימות כזאת ברשות הרבים לא היה אפשר לעבור לסדר היום. דמוסתנס לא השיב למידיאס מכה תחת מכה כי לא רצה לעורר קטטה שתפגע בחגיגה ובמופעים שהוצגו בה, ובמיוחד במופע של מקהלתו. אולם בתום ימי החגיגה תבע את מידיאס לפני אספת העם על מעשה האלימות כלפיו ועל הפגיעה בהדר החגיגה. אספת העם הרשיעה את מידיאס. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

הספר צבא, זיכרון וזהות לאומית דן ביחסי הגומלין בין הצבא וחברה בישראל ובעיצובו של הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי ובזיקתם גיבוש הזהות הלאומית. בספר נבחנות סוגיות אחדות: חלקו של הצבא בכינון זהות קולקטיבית לאומית; מעורבות הדרג הצבאי במערכת הפוליטית ובקביעת מדיניות החוץ והביטחון; השפעת השירות הצבאי על עיצוב זהותו של הנוער הדתי-לאומי; הקשר בין הצבא ומערכת הביטחון לבין מערכת ההשכלה הגבוהה. עוד עולות בקובץ השאלות: האם זיכרון היסטורי ודפוסי הנצחה מגדירים זהות וקולקטיב? מה תפקידו של מיתוס פוליטי בהבניית זהות לאומית? כיצד השפיעה התפיסה של 'שלילת הגלות' על הגדרת הזהות הלאומית? האם החברה הישראלית נתונה בתקופת מעבר מחברה בעלת מאפיינים קולקטיביים ולאומיים לחברה מפוצלת ומרובת זהויות? כיצד ניתן לאפיין את תהליך עיצוב זיכרון השואה ואת השפעתו על הזהות הישראלית? כיצד משקף התהליך העתקת זיכרון השואה מהוויה ציבורית להוויה פרטית את תהליכי השינוי המתחוללים בחברה הישראלית? מה בין המחקר ההיסטורי לעיצוב זיכרון, חינוך וקידום הרעיון הלאומי? כיצד מתמודדת מערכת החינוך החרדית עם תפיסת העבר? צבא, זיכרון וזהות לאומית הוא הספר החמישי בסדרה סוגיות נבחרות בתולדות היישוב והמדינה. הסדרה דנה בסוגיות בחקר תולדות היישוב ומדינת ישראל בראייה בין תחומית. המאמרים שבקובץ מבוססים על דיונים שהתקיימו במרכז צ'ריק לתולדות הציונות היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים בהשתתפות טובי החוקרים מתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה. עורכת הסדרה: חגית לבסקי. מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. האוניברסיטה העברית בירושלים.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: איתמר לוי | מחשבות על שיח החלום יעל פילובסקי בנקירר | שמות האב של האם: על שמות וסובייקטיביות אימהית רוית ראופמן | "צעד צעד": ריאלזיציה של ביטויי לשון בחלומות, והעבודה אתם בגישה התייחסותית ליטל פלג | האהבה עושה שמות: פגיעה מינית וההתענגות הלאקאניאנית מיכאל סידי־לוי | מניצני המטא־פסיכולוגיה להרחבת מושג הליבידו: הגיגים על תלישה וקשירה שני סמאי־מוסקוביץ' | חציית סיפים של עוצמה באזור היצירה שלומית כהן | פנימיות והפנמה: שרטוט של תהליך נפשי יסודי

הרפואה ניצבת בפני אחד המשברים הקשים בתולדותיה. תשתית המקצוע – יחסי האמון בין הרופא והחולה – הולכת ומתערערת, ומותירה חולים כועסים ונבוכים ורופאים מתוסכלים. משבר זה מתרחש דווקא בעת שהרפואה המדעית מאפשרת לאדם לחיות חיים ארוכים פעילים ובעלי משמעות. נקודת המוצא של הספר אדם חסר פנים היא כי הפתרון למשבר טמון בלב לבה של המערכת: יחסי הגומלין בין הרופא והחולה. שכן במערכת הבריאות קיים מנגנון הרסני הניזון מהניגוד החריף שבין מדע והומניזם. הפתרון שמציע המחבר למשבר מאפשר קיום משותף של מערכת מדעית המבוססת על מושג ה'אדם הממוצע' – אדם חסר התכונות והפנים, ועל החולה הייחודי, המצפה שהרפואה המודרנית תסייע לו להעצים את רווחתו האישית ולממש את שאיפותיו כפרט. זהו פתרון מורכב אך בר יישום. בנימין מוזס הוא רופא, חוקר ומרצה. פעילותו המדעית והמקצועית מוקדשת בעיקרה להבנת יחסי הגומלין בין הרופא לחולה בעולם הנשלט על ידי מומחים, ולעצבם מחדש. הוא פרסם ספרים, מאמרים מדעיים ומאמרי דעות. מספריו: הרפואה המודרנית – החלטות באי וודאות; רפואה בתנאי תחרות; אדם משחק אלוהים; החיים הטובים- המימד החסר ברפואה המודרנית: מחשבות של רופא ופילוסוף – יחד עם הפילוסוף דוד הד. ספר זה הוא מסע אישי של המחבר להצלת חלקת האלוהים הקטנה שלו – מקצוע הרפואה – מפני המכבש של עולם קר ומנוכר, מסע המבקש להשיב את הרופא אל החולה הייחודי השם בו את מבטחו.

"ספר 'מלות ההגיון' הוא היצירה הקדומה ביותר של הרמב"ם [שנכתבה] כשהיה כנראה בן שש-עשרה... הספר בתרגומו של אבן-תבון... השפיע על המסורת הלשונית שלנו... המונחים של תורת ההגיון האריסטוטלית בעברית... לא הצטמצמו בתוך תחומה הצר של תורת ההגיון. הם חדרו לתוך תוכם של כל המדעים ומלאו את כל ענפי המחשבה. [ואכן] ספרנו מילא תפקיד חשוב ביותר בקביעת הלשון כפי שמעידות הוצאותיו המרובות ופירושיו השונים, מעצם הזמן שבו ניתרגם לעברית." ח"י רות, 'דברי פתיחה' הושווה עם קטעי כתב-היד של המקור הערבי ע"י: ד"צ בנעט

This volume consists of a critical edition, English translation, and extensive introductory discussion of the Judaeo-Arabic commentaries on Ruth and Esther from the exegetical digest ( Kitāb al-bayān) of Tan ḥ um ben Joseph ha-Yerushalmi (d. 1291 CE), the last known exegete of the “rationalistic” school who wrote in Judaeo-Arabic. Although past scholarship has tended to regard Tan ḥ um’s exegetical contribution as little more than that of a compiler-abridger, our own assessment, as explored in the introduction, is that his role was in fact much more significant. Not only does he display the critical acumen and intellectual independence of a true exegete in his own right, but he also appears to have assimilated - and hence (like Abraham ibn Ezra) mediated into the continuum of Rabbanite exegesis - certain elements of Karaite exegesis, most notably, as developed by the tenth-century Karaite littérateur Yefet ben ‘ Eli, the role of the mudawwin in the composition and transmission of the biblical text .

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

מחזור כמנהג רומה , שונצין -- קזאל מיורי רמ"ו (1486-1485). מהדורת פקסימיליה על פי הטופס הנדפס על קלף אשר במוזיאון יהדות איטליה ע"ש ש"א נכון בירושלים המחזור כמנהג רומה הוא הראשון - בין מחזורי התפילה לפי המנהגים השונים - שראה אור עולם בתקופת ביכורי הדפוס העברי, על ידי המדפיסים המפוארים בני שונצינו. המחזור נדפס בצפון איטליה, בשתי עיירות: שונצינו (סונצ'ינו, Soncino ) וקזאלמג'ורה ( Casalmaggiore ), בשנת רמ"ו (1486-1485) והוא אחד ההישגים הטיפוגראפיים של הדפוס העברי בשחר ימיו. לדפוס הראשון של המחזור חשיבות רבה בחקר תולדות התפילה בישראל. ספר גדל-ממדים זה מכיל את תפילות והפיוטים לכל השנה, ושזורים ביניהן הדינים וההלכות השייכים לסדר היום ולמעגל השנה כולה לכל בית יהודי. ההלכות והמנהגים הנלווים אל המחזור אינן מצטמצמות בדינים, אלא נותנות מענה 'לכל צרכי הבית' לבני קהילת רומא ולבני מאות קהילות 'בני רומא' שהיו קיימות במרכז איטליה ובצפונהּ בשלהי המאה הט"ו . המחזור נדפס באותיות ברורות וקריאות, עם ניקוד והוא מקושט בשפע של אותיות-רבתי (איניציאלים) מאוירים, חיתוכי-עץ. טופס המחזור שעל פיו נדפסה מהדורת הפקסימיליה, הנלווית לקובץ המחקרים, מצטיין במצבו המצויין. העותק שמור היום באוסף מוזיאון יהדות איטליה ע"ש ש"א נכון בירושלים. מדובר בעותק שלם ונאה הנדפס על קלף, שנתרם לבית הכנסת כפי מנהג בני רומי בירושלם בשנת 1960, מ'וועד בית סיריני' בראשותו של פרופ' ב"צ דינור, כמזכרת נצח של החלוץ הראשון מאיטליה חיים אנצו סיריני (רומא תרס"ה – דאכאו תש"ה), שנפל בידי האויב אחרי שצנח באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. המחזור יוצא לאור עתה לראשונה במהדורת פקסימיליה בכריכת בד ובנוסף ב מהדורה ביבליופילית בת 200 עותקים ממוספרים בצילום צבעוני איכותי, בכריכת עור מהודרת ובקופסא תואמת מעור קובץ מחקרים על מחזור כמנהג בני רומא בעריכת אנג'לו מרדכי פיאטלי - קיים בגרסה אלקטרונית כאן בקובץ זה מספר מחקרים, מאת מלומדים ישראלים שונים, המוקדשים על 'מנהג בני רומא', על נוסח תפילותיו ופיוטיו, על מהדורותיו ועל תרבותם של יהודי איטליה בתקופת ההדפסה של דפוסו הראשון של המחזור במחצית השנייה של המאה הט"ו (ראובן בונפיל, פיטר לנרד, אנג'לו מרדכי פיאטלי ויצחק עקיבא סץ). כמו כן נדפסים כאן מאמרים עיוניים על תולדות הדפוס הראשון של המחזור בפרט, הן מבחינה טיפוגרפית והן מבחינת תכנו (יצחק יודלוב, מיכאל ריז'יק ופיטר לנרד, שערך את מפתח הפיוטים שבמחזור) . נוסח התפילות המכונה 'מנהג בני רומא' — עם מנהג רומניא הקרוב אליו — הוא מנהג התפילות העתיק ביותר הנהוג בארצות אירופה. נוסח זה הוא חוליה חשובה בתולדות התפילה בישראל, ובו ניכרים בעליל שרידי מנהג ארץ ישראל הקדום, על אף שכוסה לימים בשכבות של פסקי דין, הלכות ונוסחים בבליים כבשאר המנהגים. השם המקורי הוא 'מנהג לועז' או 'מנהג לועזים' (דהיינו מנהג היהודים דוברי השפה הלאטינית או השפות הרומניוטיות למיניהן), או 'מנהג בני רומי' (בני רומא, או בני רומה). נוסח זה היה נהוג ברומא רבתי וכנראה גם בקהילות דרום איטליה עד גירושן הסופי במאה הט"ז (1541). מרומא התפשט המנהג לקהילות מרכז איטליה וצפונהּ, ומכאן השם 'מנהג איטאלייאני', כלומר המנהג המשותף לכל קהילות אדמת איטליה. כמו כן התפללו, לפי מנהג זה גם קהלים בעיר צפת, במהלך המאה הט"ז ועד תחילת המאה הי"ז, ובבתי כנסת אחדים שבקושטא ובשאלוניקי. כהיום נוסח זה נהוג במספר קהילות איטליה ובבית הכנסת כמנהג בני רומי בירושלים.

שירת הנעורים של אורי צבי גרינברג חשובה ביותר לא רק להבנת יצירתו המאוחרת, אלא גם ובעיקר להבנת דרכי השיח המודרני בכלל והיהודי בפרט. שירה זו נכתבה בין השנים 1912 ל-1923. לרוב היא בוסרית – ובכך כוחה. היא מלמדת על גישושיו אחר המבע הנכון למשורר יהודי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. בדומה למשוררים יהודים אחרים בני התקופה, גרינברג היה מודע לכך שנדרש מבע שייצג את אפשרות קיומו של העם היהודי במרחב פוליטי רווי מתחים בין עמים שתובעים את עצמאותם. בדומה למשוררים אחרים, ששמו להם למטרה לפתח ספרות יהודית חדשה, ידע גם גרינברג כי מבע זה חייב להישען על תבנית לשונית שתשקף את מבנה האדם כיחיד, כלומר את מבנה הסובייקט המודרני. הר ירוק ואהבה עוקב אחר התמודדותו הנועזת של המשורר עם הכשלים המתלווים למבנה זה. זאת, בשימת לב מיוחדת להקשרים הספרותיים, ההיסטוריים והפוליטיים שבהם חיבר גרינברג את יצירותיו. בתוך כך נבחנים מחדש מנגנוני היסוד של שפת השירה המודרנית ומוצעות תשובות שונות מהמקובל לשאלות עקרוניות כגון מהי שירה, לשם מה היא נכתבת, מהם תפקידיה התרבותיים, הפוליטיים וההיסטוריים, וכיצד על הקורא להתייחס אליה.

אליהו הנביא הוא אישיות רבת רושם, שקורותיה רצופים שיאים דרמטיים: גזירת עצירת הגשמים, העימות החריף עם המלך אחאב והמלכה איזבל, המלחמה בעבודה זרה ששיאה במעמד הר הכרמל והריגת נביאי הבעל, התגלות האל בחורב, העלייה במרכבת אש בסערה השמימה ועוד. אירועים אלה הציתו את דמיונם של קוראים ופרשנים, הוגים ויוצרים, ששבו ועסקו באליהו במהלך הדורות. הספר עד שיבוא אליהו: דמותו של אליהו הנביא בספרות התנאים מוקדש לבחינת דמותו רבת-הפנים כפי שהיא משתקפת ברובד הקדום של ספרות חז"ל, בספרות התנאים. עדיאל קדרי מציג בספר עיון מעמיק בסוגיות מרכזיות בעולמם המחשבתי של חז"ל שנקשרו לאליהו, כגון: כללי השיח ההלכתי וגבולותיו, משיחיות ואסכטולוגיה, סוגיית הקנאות הדתית והפוליטית, תופעת הנבואה ושאלת המשך קיומה בעידן הבתר-מקראי, היחס להיסטוריה, חסידות ואסקטיזם. העיון בפרקי הספר מתבסס על מחקר פילולוגי, העוסק בהתהוות הטקסט ומסירתו, ומעפיל ממנו לבחינת היבטים רעיוניים ותפיסות עולם. השילוב בין גישות שונות המקובלות בחקר ספרות חז"ל מוליד דיון עשיר ומגוון. ממכלול הדיונים בספר מתחוורת חשיבותו של אליהו בעיני החכמים ונחשפים המאבקים הפרשניים והרעיוניים סביב עיצוב דמותו.

הספר דן בתכניו של ספר במדבר, במגמותיו, במבנים הספרותיים שלו ובסוגיות המתעוררות בלימודו. לגופו של הכתוב מוצמד פירוש שוטף וחלק. בשולי העמודים ניתנים חילופי גרסאות של החומש השומרוני ונתונים מן התרגומים העתיקים.

תשעים וחמשה משירי רבי יהודה הלוי, המשורר הימי-ביניימי הגדול, תרגם לגרמנית ופירש הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויי ג (1886 — 1929). תרגום ופירוש זה הוא גשר הנטוי על פני תקופות והשקפות עולם, גורלות ואמונות . הלוי היה משורר ופילוסוף אירציונליסט המגיב על ההגות האריסטוטלית הערבית בימי הביניים; רוזנצוויג גדל בבית יהודי מתבולל ואף עמד להתנצר. בסופו של מאבק רוחני סוער הוא דבק ביהדותו ועשה אותה למוקד חייו, יצירתו והגותו. הוא היה ליהודי דתי בדרך מיוחדת לו, וניגש מתוך כך לתרגום ולפירוש שיריו של יהודה הלוי. התרגום והפירושים המגשרים בין שירי הלוי לעולמו הרוחני של רוזנצווייג הם עדות מעמיקה על אמונה ושירה, הגות וכמיהה לציון. תרגום הפירוש מגרמנית לעברית, ואיתור המקורות מקראיים וחז"ליים העומדים ביסוד שיריו של הלוי, הם פרי עמלו של מיכאל שורץ, חתן פרס ישראל לשנת תשע"א. הספר נפתח במבוא מקיף מאת יהוידע עמיר. פרופסור עמיר הוא מרצה למחשבה יהודית מודרנית בהיברו יוניון קולג'. מחקריו הרבים עוסקים במגוון רחב של הוגים בני העת החדשה. בשנת תשס"ד יצא לאור ספרו "דעת מאמינה: עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצוויג". עמיר ערך את תרגום "הספרון על השכל הבריא והשכל החולה" של פרנץ רוזנצווייג, שהתקין הראל קין (תשס"ה).

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: מירב רוט | מפונס הזכרן לאגנס השכחנית: על זיכרונות מתים ושכחות חיות עמנואל עמרמי | שתי פאזות ושלושה פנים של המיניות בפסיכואנליזה — עם מבט חטוף לאהבה ענת צור מהלאל | 'לכתוב כמו כלב שחופר לעצמו בור, כמו חולדה שחופרת לעצמה מחילה': נרטיבים של פרידה מנקודת המבט של מטופלי פרויד רקפת אפרת (לבקוביץ') הולצר | 'אין־קֵץ לאין־שוּבְךָ': מלנכוליה ושלילה כפולה איילת נאה | עצמי זה שאינו אחד: על יחסי השיקוף שבין העצמי להכרה מבעד לאספקלריה הקבלית

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

בעשור האחרון קותרפיה זכתה לפופולריות רבה. קותרפיה, המערבת שני מטפלים העובדים יחד, מאפשרת דרכים יצירתיות של אינטראקצייה בין שני המטפלים ובהתייחסותם אל המטופלים. בספר טובים השניים מן האחד מציגים המחברים גישה טיפולית שבה הקותרפיסטים נוקטים באופן עקיב עמדות מנוגדות בפני המטופלים מתחילת הטיפול ועד שמושג שינוי חיובי. קותרפיה כזו מניעה כוחות לשינוי, מחלישה התנגדויות ומחצינה אמביוולנטיות וקונפליקטים פנימיים, כך שניתן יהיה להגיע לפתרונות טיפוליים.

הזיכרון הקולקטיבי אינו עגלה תמימה המובילה את מטען העבר "האותנטי" אל ההווה, אלא נושא למאבק מתמיד בין כוחות חברתיים שונים, שלהם היסטוריה משל עצמם. גם שיח השואה בישראל עבר במהלך העשורים האחרונים גלגולים אחדים ששיקפו את יחסי הגומלין המורכבים בין "שתיקה" לדיבור ואת המתחים השונים בין זיכרונות פרטיים לזיכרון הקולקטיבי. בספר חלוצי זה - מה נספר לטף – בוחנת יעקבה סצ'רדוטי כיצד התפתחה ספרות השואה לגיל הרך לאור השאלות החוזרות ונשנות בנושא זה לאורך השנים: האם נכון לחשוף ילדים לאירועי העבר המזוויעים הללו? ואם כן, כיצד ניתן לתאר את "הבלתי ניתן לתיאור"? את השאלות הללו בוחן הספר בעזרת תיאור עשיר של יותר משלושים ספרי ילדים על השואה שהתפרסמו מאז תחילת שנות התשעים. באמצעות בחינה זו מנסה סצ'רדוטי לחשוף את הטכניקות הספרותיות והפואטיות – הטקסטואליות וגם החזותיות – שבאמצעותן ניסו סופרות וסופרים לילדים לעקוף את הקשיים הכרוכים במסירה של חוויות השואה לגיל הרך.

מקרא לישראל הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רבדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית החדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות ההיסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית; ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות - דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים. מקרא לישראל - סדרה מיסודם של משה גרינברג ושמואל אחיטוב.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

בספר נערך מעקב מרתק אחר פועלם של סופרים כפולי לשון בעברית וביידיש, בגרמנית ובעברית. באספקלריה זו מתגלות באור חדש יצירותיהן של דמויות מרכזיות בספרותינו, משיעור קומתם של פרל, מנדלי, שלום עליכם, ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברקוביץ, בובר. נערכות כאן השוואות רבות עניין בין הטקסטים המקבילים של יצירותיהם, על גלגולי צביונם הלשוני ועל חילופי סממניהם התיאוריים והרעיוניים. גילוי נוסף לחזיון המגע הבין-לשוני והבין-ספרותי הם מחקרי התרגומים-עיבודים מספרות העולם, בעברית או ביידיש. מתוך בדיקת הטקסטים המקבילים הללו מתגלות דרכי הסיגול לטעמו של הקורא היהודי של יצירות מפרי עטם של פילדינג, ג'ורג' אליוט, יעקב ואסרמן. חטיבה מאלפת בפני עצמה בספר הוקדשה למסכת היחסים הדרוכים בין יידיש לעברית, הן בעידן של 'ריב הלשונות' בראשית המאה הן בעיוניו השקולים בסוגיה זו של דב סדן.

The contributors to this volume are scholars whose specialty is folklore. Papers in this volume include such diverse subjects as: letters from Eliakum Zunser, some wedding-greetings in Arabic among the Jews of Urfa and Aleppo, material concerning Jews in Polish ethnographical literature, the complete "Midrash Vayisa'u", the family life as reflected in the proverbs of Babylonian Jews, night prayers by the dead, an outline of the development of humor, on the popularity of the legend of Beruriah, wife of Rabbi Meir, the lion in proverbs, the Baha'i community of Acre, about the traditional system of prose of the funeral songs recited by the Jewish women of the S.R.R, the narrative context of the Bedouin qasidah-poem, the zoologically tinged stages of man's existence, etc.

This remarkable piece of research uncovers the complex relationship between the Communist Party and the Armed Forces in the Soviet Union from the death of Stalin to the end of the Khrushchev period. The author also traces its general evolution from 1917 on. For the later period he was able to interview high ranking officers of the Soviet Forces who had left the USSR. Light is thrown on the dramatic clash of personalities and institutions, of interests and doctrinaire conceptions – the fight for power. This work will unquestionably establish itself as authoritative and indispensable for all those whose business it is to study Soviet military and political affairs.

בשלהי ימי הביניים התוודע המערב הנוצרי למגוון רחב של כתבים ורעיונות משל היהדות הבתר-מקראית, ובהם גרסאות שונות של תורת הסוד. בעת החדשה המוקדמת התפתחה היכרות ראשונית זו והפכה לציר מכונן של שיח בין-דתי. שיח זה מוכר כיום בכינויו 'קבלה נוצרית'. הטקסט המוגש כאן לקורא העברי, שתורגם בפעם הראשונה לשפה מודרנית, חובר במקורו במאה השבע עשרה. טקסט זה מבטא היבט ייחודי של השיח הבין-דתי: בעיצומה של תקופה שבה אירופה שקועה במלחמות דת אכזריות מתנהל כאן פולמוס דתי חריף, אך הוא מבוסס על היכרות מעמיקה עם תרבותו של האחר. חיבורו הקצר של הבישוף יוהנס קרמואל לובקוביץ נועד להגן על הצורך בתרגום עברי לחיבור מרכזי של גדול הסכולסטיקנים הנוצרים במאה השלוש עשרה – תומס הקדוש מאקווינו. קרמואל סוקר את הזרמים הדתיים בני הזמן, בבקשו להוכיח את האתאיזם שבהם ולשכנע את הקורא היהודי שתועלת רבה יפיק מעיון בחיבורו של תומס. עיקר חִציו מכוונים כלפי כתבי המקובלים, ובייחוד 'פרדס רימונים' לר' משה קורדובירו. מגמתו להוכיח כי המקובלים, שאותם הוא מציג כמורי התאולוגיה העילאית והנסתרת של היהודים, רוקנו את העולם הנברא מכל זכר לבוראו והם עסוקים בפולחן הספירות. ביקורת זו על התאוסופיה והתאורגייה הקבליות חושפת מבני עומק מרתקים של שפה תרבותית ודתית. אלה מאירים תקופה רחוקה, ויתר על כן, הם מצביעים על שאלות שניתן להעלות גם כיום. יחד עם המבואות וההערות הספר פורס בפני הקורא תרבות שלמה שכמעט אינה מוכרת עוד בימינו, ורבה תרומתו להבנת תהליכים מרכזיים בתולדות הקבלה ובתולדות המחשבה האירופית. הוסיף הערות לטקסט: יוסף שורץ.

מטרת הספר היא לסייע בהתמודדות עם המשימה של השימוש במידע בעבודה הטיפולית בשירותי אנוש. הספר מציג עקרונות ושיטות לבניית מערכות מידע קליניות. מערכות אלו, המגייסות טכנולוגיה מודרנית לתמיכה בטיפול, נעזרות במחשבים כדי לאצור מידע הנאסף על ידי העובדים, לעבד אותו, ולהפיק עבור העובדים תוצרים היכולים לתמוך בעבודתם הטיפולית. הספר מכיל ניתוח של צורכי המידע בשירותי אנוש, הדרכה כיצד לעצב היבטים שונים של מערכות מידע, ודוגמאות למערכות שהן פרי פיתוח של המחבר ועמיתיו. בנספח מובאת סקירה של עקרונות המנחים בחירת מחשב ותוכנה הנדרשים לפיתוח מערכת מידע ממוחשבת בשירות רווחה. הספר מיועד לאנשי המקצועות המסייעים - עבודה סוציאלית, סיעוד, פסיכולוגיה, ייעוץ חינוכי, פסיכיאטריה - ולאחרים העוסקים במתן שירותי אנוש. הספר עשוי להיות שימושי במיוחד בשירותים המבצעים תהליך בחינה מחודשת של שיטות העבודה, כולל הכנסת מחשבים או הצטרפות למערכת מידע מנהלית או טיפולית. עם זאת, כל איש מקצוע המחפש דרכים חדשות לשיפור השירות הניתן לפונים ימצא בספר עניין ותועלת.

The book presents ten essays focusing on the state of knowledge of some basic issues of nutrition in various periods and the ways of thinking about them, e.g. the digestion of food, the utilization of nutrients and their conversion into body substance, obesity, dietary standards or the need of specific nutrients. In the introduction, Professor Guggenheim endeavors to place each essay in its historical context. As a result, without claiming to present an abridged history of nutrition, the book encompasses a span of 2,400 years, from the Greco-Roman Antiquity until the twentieth century.

בשנות כהונתו של מיכאל גורבצ'וב כנשיא ברית המועצות (1988--1991) התרחשו בה שינויים מרחיקי לכת שבאו לידי ביטוי בהרחבת החופש הפוליטי והתרבותי ובניסיון להנהיג רפורמות כלכליות. השינויים מצאו הד בוויכוחים סוערים בין זרמים שונים בחברה, ובמיוחד בין הדמוקרטים לבין הלאומנים. הדמוקרטים האמינו שרוסיה צריכה לאמץ דפוסים של דמוקרטיה מערבית, להנהיג רפורמות כלכליות ולהיהפך לחלק מהעולם המערבי. הלאומנים השמרניים לעומת זאת טענו שרוסיה אינה יכולה ואינה צריכה לאמץ נורמות של דמוקרטיה מערבית כי הן זרות לה ואינן טובות כשלעצמן. הם הציעו דרך שהייתה אמורה להיות צירוף של משטר אוטוריטרי ולאומנות רוסית. הספר היהודים וישראל בעיתונות הסובייטית בתקופת גורבצ'וב מתאר את השינויים שחלו בגישות של זרמים שונים בברית המועצות כלפי היהודים וכלפי ישראל. מובהרת בו הדרך שבה מעצבת העיתונות דימויים חדשים בתקופה של משבר ושינויים מהירים. המחבר בוחן בפירוט כיצד טיפל כל אחד מן הזרמים בשאלת היהודים ובדמותה של מדינת ישראל לאור ערכיו ומתוך רצונו להסתגל לשינויים הללו. הוויכוחים על דמותה של ישראל בעיתונות הסובייטית חושפים את יחסם של הזרמים השונים -- מדמוקרטים ועד אנטישמים קיצוניים – ליהודים ולישראל. הדעות שעוצבו סוף תקופת גורבצ'וב רווחות ברוסיה גם היום.

הביוגרפיה המשיחית של ישוע מנצרת מעוצבת בבשורה על פי יוחנן באופן שונה מאוד מעיצובה בשלוש הבשורות האחרות שנכללו בברית החדשה – הבשורות על פי מתי, מרקוס ולוקס. בשורה זו, שנכתבה ככל הנראה לקראת סוף המאה הראשונה לספירה מחוץ לארץ ישראל על ידי מי שיוונית הייתה שפת אמו, משקפת את עמדתו הייחודית של מחברה שניצב מול היהדות הרחבה מכאן ומול קבוצות מתחרות מבין חסידי ישוע מכאן. הבשורה על פי יוחנן, שהיא מסה תאולוגית יותר מאשר היא סיפור חייו של ישוע, זכתה לאהדה רבה בקרב נוצרים בשל רעיונותיה הדתיים החדשנים והנועזים. החיבור גם עורר עניין רב ביותר בקרב החוקרים, אם כי דווקא ספרות המחקר העברית על אודות יוחנן דלה. שמונה שיחות על הבשורה הרביעית בין חוקר המקרא יאיר זקוביץ לבין חוקר הנצרות הקדומה סרג' רוזר, מבליטות את שתי תכונותיה המרתקות : האחת – המשחק המורכב של מחברה בין הרצון לטעון כי המשיחיות של ישוע איננה אלא המשך הדרך המקראית לבין הרצון להתוות מהלכים רעיוניים חדשניים; השנייה – שיקוף מסורות יהודיות, אשר עדויותינו עליהן מחוץ להופעתן ביוחנן מאוחרות הרבה יותר. השיחות ממחישות את אופיו הפולמוסי של יוחנן ואת דרכו בפיתוח אסטרטגיות של הפרדה והיבדלות שתאומצנה על ידי הנצרות בהמשך הדרך .

כולנו יודעים שים המלח הוא ים המוות Dead Sea) ), אבל האם ידעתם שבתוך המעיינות הנובעים לחופו יש חיים? ומהו מקורם? הידעתם על קיומו של תהליך צירקולציה שבו זורמים מים מלוחים מים המלח לתוך סלעי הסביבה , ולאחר מרחק מסוים חוזרים חזרה אל הים? תנועת הלוחות היא תהליך ידוע ומוכר, אבל האם ידעתם עד כמה הוא מסוכן וכיצד הוא משפיע על חיינו? ישראל מפיקה פוספטים לתעשיית הדשנים העולמית, אבל מה טומן לנו העתיד בעולם עם גמר ניצולם? במפת מידבא מתוארות שתי סירות מפרש בים המלח הנושאות מלח. אילו עדויות מביאים הארכאולוגים לכך שים המלח היה בעבר נתיב תחבורה? לבסוף, גם על ים המלח מספרים סיפורים ואגדות. האם שמעתם על המפלצות שהסתובבו בו? בחוברת השביעית של מלח הארץ שישה מאמרים. ארבעה מתחום מדעי כדור הארץ, שניים מהם עוסקים במי ים המלח ושניים בתיאורים גאולוגיים המשפיעים על חיינו. מאמר נוסף הוא מתחום הארכאולוגיה ועוד אחד מתחום האגדות והסיפורים. סדרת קובצי מלח הארץ היא יד לחלוצי ים המלח משה נובומייסקי ומשה (מוסיה) לנגוצקי, שלקחו חלק מכריע בהקמת חברת האשלג, המפעל החרושתי הגדול ביותר בארץ ישראל לפני הקמת המדינה, ואביהם של כל המפעלים המבוססים כיום על מלחי ים המלח. הסדרה יוצאת לאור בשיתוף פעולה בין המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית, מפעלי ים המלח, מכון ים המלח למחקר ופיתוח ויוסי לנגוצקי, בנו של משה לנגוצקי. התצלומים מתוך המאמרים ובאדיבות אלי רז.

'כל מי שדואג לדמוקרטיה, בין כאזרח, בין כפעיל פוליטי ובין כחוקר, חייב לברך על הופעתו של קובץ המאמרים של נורברטו בוביו. במאמרים אלו גלומים חדות המחשבה, החכמה ורוחבה ועומקה של הלמדנות אשר הקנו לבוביו את הערכתם יוצאת הדופן של בני ארצו. כדאי להוסיף שהערכה זו נובעת לא רק מאיכות עבודתו המחקרית של בוביו – שכרך זה הוא העדות לה – אלא גם מן היושר והישרה חסרי הדופי שבהם התעמת עם האירועים הפוליטיים הסוערים באיטליה במשך קריירה ארוכה גם כחוקר וגם כדמוקרט בעל עקרונות.' - רוברט א' דאל, אוניברסיטת ייל נורברטו בוביו הוא התאורטיקן של הפוליטיקה החשוב ביותר באיטליה כיום. בספר זה הוא מפתח טענה מקורית ורבת עצמה על טבעה של הדמוקרטיה ועל האפשרות לפתח צורות דמוקרטיות של ארגון חברתי בחברות המודרניות. עבודה חשובה זו, הכתובה בלהט ובהתלהבות בצד למדנות, תתרום תרומה חשובה לדיונים העכשוויים בתאוריות חברתיות ופוליטיות. היא תהיה רבת עניין הן לסטודנטים לסוציולוגיה, למדע המדינה ולפילוסופיה הן לכל מי שאכפת לו מטבעה ומעתידה של הדמוקרטיה.

יחסי החוץ של ישראל באפריקה הם פרשה ייחודית ורבת תהפוכות שכמותה לא חוותה ביחסיה עם יבשות אחרות. כאשר רוב מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן, בשנות השישים של המאה העשרים, הייתה ישראל בין המדינות הראשונות שכוננו עמן יחסים דיפלומטיים והגישו להן סיוע נרחב. נציגויות של ישראל פעלו בשלושים ושלוש מדינות מדרום לסהרה. הספר אפריקה וישראל - ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל עומד על השיקולים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים וההומניטריים שהניעו את ישראל לקיים נוכחות כה נרחבת ביבשת: בישראל הייתה ציפייה שבאמצעות קשרים ידידותיים עם עשרות מדינות באפריקה היא תוכל לפרוץ את מעגל האיבה והחרם הערבי. האכזבה הייתה רבה ב-1973, כאשר בערב מלחמת יום כיפור, במהלכה ואחריה ניתקו כמעט כל מדינות אפריקה את יחסיהן הדיפלומטיים עמה. המחבר מונה את הסיבות לכך, ובכללן את הפעילות הערבית-האסלמית. בשנות השמונים החלה חזרה של ישראל לאפריקה וכיום היא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ארבעים מדינות, תוך שינויים במדיניותה כלפי היבשת הנידונים בספר. המחבר, שפעל באפריקה כשני עשורים, מתבסס על מקורות ראשוניים ועל ניסיונו האישי.

הקדים מבוא: גבריאל מוקד.

אם כל מי שהיה מזדמן לקורס מבוא לסטטיסטיקה היה מבין שיש לו הרבה יותר סיכוי ליהנות מהמקצוע ולהצליח בו מאשר לזכות בלוטו, ספר זה לא היה יוצא לאור ולמפעל הפיס היה פחות כסף. אולי אתם פוחדים מהמקצוע סטטיסטיקה, ואולי הוא נשמע לכם משעמם, מייגע וסתום. הספר חושבים אחרת מזמין אתכם לחשוב שוב, ולחשוב אחרת. הסטטיסטיקה עוזרת לנו להבין תופעות בתחומים מגוונים ורחבים וספר זה מציג בצורה ידידותית ומחויכת את ההיגיון, המחשבה והיופי של סטטיסטיקה מבלי להיכנס לעומק מתמטי. מטרתו אינה מסירת ידע טכני גרידא, אלא גם הקניית הבנה ואופן חשיבה. בספר מושם דגש חזק על הקשר בין המקצוע למציאות היומיומית, המוצגת באמצעות דוגמאות עכשוויות מתחומים רבים - הן ביישומים מפורטים, הן בתרגילים שפתרונותיהם מובאים בסוף הספר והן בתמונות ואיורים. מושגים סטטיסטיים בסיסיים, כמו המושג "ממוצע", שגורים בשפתנו היומיומית. מדוע אם כן היחס לסטטיסטיקה דו-ערכי? מדוע אנחנו מאמינים לתחזית מזג האוויר, אבל "מדבר סקר תרחק"? מהו "שקר סטטיסטי"? איך באים ילדים לעולם? בספר נעשה מאמץ לענות על שלוש השאלות הראשונות, לעמוד על הדקויות של המקצוע, על יכולותיו ועל מגבלותיו, שאי-הבנתן גוררת טעויות וציפיות מוגזמות. "...ספר זה מצליח להעביר בצורה נעימה וידידותית למשתמש מושגים מורכבים מעולם הסטטיסטיקה תוך המחשת המושג לא רק באופן מתמטי אלא גם ובעיקר באופן מעשי. כך למשל משפט ביאס (Bayes) אשר עוסק בחישוב הסתברות מותנות הפך להיות סיפור על גני אירועים וההתמודדות בין ג'ורג' בוש לאל גור בבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 0222 הפכה למקרה מבחן סטטיסטי מרתק הממחיש רגרסיה מהי..." - מתוך ראיון עם המחבר , הפקולטה למדעי החברה, מאת אפרת דסקל, 2012 (ספר קורס)

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

The twenty-one studies on the Jews of Old Poland here collected explore many hitherto uncharted aspects of Jewish life and experience in the Polish-Lithuanian Commonwealth. Crucial questions such as relations between the Catholic Church and the Jews, Jewish politics, antisemitism and Jewish settlement are examined using the integrative and comparative approaches championed by Jacob Goldberg, to whom the volume is dedicated.

ההקדמה המפורסמת של הגל לפנומנולוגיה של הרוח היא פנינה פילוסופית מבריקה ושוכנת עומק, הדורשת אורך נשימה ממי שרוצה לצלול אליה. לכן בצד התרגום ניתן ביאור שיטתי עוקב ומפורט, פרי עטו של ירמיהו יובל, שהוא חיבור פילוסופי בפני עצמו. צירף מבוא וביאור שיטתי: ירמיהו יובל

המחבר הנו חתן פרס שזר לתולדות ישראל לשנת תשס"ה. בספר זה המחבר פורס את דרכו המדינית של יהודה ליב מאגנס, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית בטרם קום המדינה. מאגנס היה פציפיסט פעיל בארצות הברית עוד במלחמת העולם הראשונה והאמין בשליחותו ההומניסטית האוניברסלית של העם היהודי ולא בלאומיות טריטוריאלית. רעיון 'המרכז הרוחני' של אחד העם היה נר לרגליו. הוא היה מקורב לאגודת 'ברית שלום' שחתרה למדינה דו-לאומית, אף שלא נמנה עם חבריה, ועם התפוררותה ביקש להקים גוף חדש שבמסגרתו יוכלו לבוא לידי ביטוי דעותיו הפציפיסטיות הייחודיות. אגודת 'איחוד' החדשה שהקים בשנת תש"ב נתמכה על ידי קבוצה קטנה של אינטלקטואלים, בהם מרטין בובר וארנסט סימון, אשר ביקשו להיות מוכיחים בשער ולהפיץ את משנתם בציבור הציוני ולא לתפקד כמפלגה פוליטית. מאגנס צידד תחילה במעמד של מיעוט לאומי אוטונומי ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך בשל לחץ כבד מצד הציונות הממוסדת, ובייחוד בעקבות השואה, עבר לתמוך בשוויון מספרי בין היהודים לערבים בגודל האוכלוסייה ובייצוג במוסדות השלטון. דבקותו במדינה דו-לאומית גברה לנוכח ההסלמה ביחסי שני העמים: הוא חרד מפני מלחמה מתמדת שתפרוץ עם הקמת מדינה יהודית ותגרום שהעם היהודי יחיה בארצו על חרבו, בניגוד לפסוק מספר זכריה שחרת על דגלו - 'לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי'. מאגנס נאלץ להכיר בכישלון דרכו הפוליטית לאחר החלטת החלוקה באו"ם, ואולם עד סוף ימיו דבק באמונתו שקונפדרציה בין שני העמים אפשרית.

ניקולו מקיאוולי נודע בעיקר בזכות חיבוריו כבדי המשקל, ובראשם הנסיך . אבל הפילוסוף המדיני המהפכני חיבר גם יצירות קלילות ובהן נובלה, שירים קצרים, פואמות ארוכות ומחזות. הקומדיה מנדרגולה (1520) נחשבת על ידי רבים לאחת מיצירותיו הקלילות: היא ממחיזה סיפור עסיסי שבו מצליח בחור צעיר להערים על גבר מבוגר ולחדור אל מיטתה של אשתו הצעירה. אבל המחזה המבריק איננו שעשוע ארוטי ותו לא, אלא שילוב מתוחכם של היתול וכובד ראש: הוא מבטא באופן קומי תובנות יסוד המנוסחות בכתביו המדיניים של המחזאי, ואף יכול לשמש איור הומוריסטי לכתבים אלה. ניתן כמובן לקרוא את המחזה גם במנותק מחיבוריו ה'רציניים' של מקיאוולי, ולהתענג על העלילה הסנסציונית, הדיאלוגים המבריקים, אפיון הדמויות המקורי והאופן מזוקק והבוטה שבו היא מציגה את טבע האדם. תרגומה העברי הראשון של מנדרגולה ראה אור ב-1962. מנחם דורמן תרגם את חלק הארי של הקומדיה, ונתן אלתרמן חרז את השירים המשולבים בה. עיבודו של יעקב שבתאי למחזה הוצג בהצלחה רבה בתאטרון העירוני חיפה (1970), בתאטרון הבימה (1996) ובבית לסין (2011). הקומדיה מובאת בזאת בתרגום חדש מאת עמרי סמית, המשקף את שפתו הבהירה והחפה ממליצה של מקיאוולי. התרגום מלווה בהערות פרשניות מגוונות ובפרק מבוא מקיף הבוחן את המחזה במבט כפול: כתוצר של תרבות הרנסנס האיטלקי וכיצירה מקורית של גאון חדשן.

בקובץ סוגיות בענייני דיומא ושאר ירקות מובאים דיונים, השוואות ומסקנות בנושאים המנסרים בחלל עולמנו למן העת העתיקה ועד ימינו אלה. בפרקים "הגיור" ו"הנישואים האזרחיים" נטען שהנהגת נישואין אזרחיים לא רק פותרת את בעיית החילונים, אלא גם מזרזת את תהליך הגיור; הפרקים "הנשיאה בנטל" ו"תורתו אוּמָנוּתוֹ" מפריכים את טענת החרדים שלימוד תורה פוטר מנשיאה בנטל ומעבודה לשם פרנסה; המשטר הכלכלי והפוליטי הרצוי, שנידון בפרק "זאב ז'בוטינסקי והסוציאליזם", הוא קפיטליסטי ולא סוציאליסטי-קומוניסטי; "השמיטה" היא תקנה חקלאית שנהגה בעת העתיקה גם בקרב הרומאים, אך כיום איננה נחוצה עוד ויש לבטלה; הפרקים על הנשים דנים במצבן ובמעמדן של הנשים בישראל ובקרב היוונים והרומאים ובבעיית הגירושין והעגינות; הפרק "מסירת שטחים לנוכרים" מברר את המחלוקת ההלכתית בסוגיה זו; ב"המרידות" נטען שיש להתייחס למציאות המדינית והצבאית בעולם לפני שקובעים את היחס למורדים; הפרק "הצמחונות" מפריך את הפרשנות שלפיה אדם הראשון היה צמחוני; ב"פאולוס והדיאלוג בין יהודים לנוצרים בימינו" נטען שאין מקום לדיאלוג כל עוד דבקים הנוצרים בטיעוניו האנטי-יהודיים של פאולוס. הוצאה עצמית של המחבר.

מעשה מנהיגות יוצא חוצץ נגד מוסכמות רבות שהפכו את שאלת המנהיגות לנושא נדוש. הספר מציע תפיסה חדשה, שלפיה המעשה הוא שמגדיר מנהיגות ואין הוא קשור לתפקידו או למעמדו של העושה. כאשר המעשה תופס את קדמת הבמה, שאלת המנהיגות אינה עוד שאלה בדבר תכונות נדירות של אנשים יוצאי דופן. עניינה במה שמצוי בהישג ידם של בני תמותה רגילים שהשאיפה לשנות את העולם אינה זרה להם. מנהיגות היא מימוש הפוטנציאל הגלום בנו להגות, ליצור או לפעול מחוץ לגבולות המוכר והבטוח על מנת להיטיב. כל מעשה מנהיגות הוא בגדר הרפתקה, צלילה אל הבלתי נודע בחיפוש נועז אחר החדש. למה להסתכן כשאין ערובה להצלחה? כי הדרך למעשי מנהיגות עוברת באותו נתיב של קיום בעל משמעות. מה שאנחנו עושים עושה את מי שאנחנו. מי אני ומה אני עושה כאן? מה עלי לעשות ואיך עלי לנהוג, כך שבשעות השקטות של הלילה אוכל לומר לעצמי: "לא שווא חלפו ימי"? "ספרו של פרופ' דרי הוא ספר מקורי, אנושי וכתוב ברוחב לב אופטימי. ניכר שהוא מבוסס על ניסיון רב ועל תובנות של מי שמכיר הן את התאוריה והן את המציאות בשטח. הספר שואב ידע וסיפורי-מעשה מתחומים רבים ומגוונים של מי שקורא גם ספרי היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביוגרפיות, שירה ועוד. יפה למצוא בו גם סימוכין רבים מהמקורות שלנו. המחבר מכיר את נושא המנהיגות לעומקו, ומטרתו היא להגדירו מחדש. הספר מעשה מנהיגות הוא כשלעצמו מעשה מנהיגות, כי הוא שואף ומצליח לנתץ מוסכמות נדושות בתחום עמוס לעייפה". - פרופ' יצחק גל-נור

מהו נרטיב ומדוע הוא נתפס כערוץ מרכזי לחוויות שלנו, לזהויות שלנו ולמשמעויות שאנו מייחסים לעצמנו ולעולמנו? מדוע נדמה כי המושג נרטיב נמצא היום בכל הקשר - א ישי , קבוצתי ולאומי? בעשורים האחרונים גבר מאוד השימוש המחקרי בנרטיבים במדעי החברה והביא להתפתחויות תאורטיות ולתובנות אמפיריות מרתקות, ואלה התגבשו לכלל "מִפנה נרטיבי". חוקרים ישראלים מדיסציפלינות שונות דנים בפרקי הספר בסוגיות תאורטיות, מתודולוגיות ויישומיות הכרוכות במחקר הנרטיבי: מהי "חשיבה נרטיבית", האם המחקר הנרטיבי הוא פרדיגמה, מה בין מחקר נרטיבי לפמיניזם; בהיבטים שונים של מערכת היחסים המורכבת שבין חוקרים נרטיבים לנחקריהם ) מספרי הסיפורים ( ; ובהיבטים שונים הקשורים בפרשנות של הנרטיבים ובעולם העשיר של "נרטיבים בפעולה" בזירות חיים מגוונות. הדוגמאות המחקריות המובאות בפרקי הספר הן מתחומים שונים: פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, חינוך, הכשרת מורים, מִגדר ועבודה סוציאלית. בכל פרק נדונה ביסודיות סוגיה כללית של המחקר הנרטיבי ומובאת בו דוגמה מעולם תוכן ספציפי. הספר מיועד לכל מי שמבקש להכיר לעומק את הגישה הנרטיבית - חוקרים, סטודנטים, אנשי חינוך ומטפלים - ולכל המתעניין בסוגיות של פיענוח זהות מתוך פריזמה סיפורית. הספר יצא לאור בשיתוף עם מכון מופת. (ספר קורס)

מאבק הפרדיגמות מציג פרשנות עקיבה להגות היהודית בימי הביניים על פי תפיסת המדע. הוא משתמש במושג "פרדיגמה" כדי לעקוב אחר ההתפתחות הרעיונית של ההגות היהודית בת הזמן. החיבור פורש לפני הקורא שלוש פרדיגמות: הכלאם, האריסטוטליות (עם או בלי לבושה הנאו-אפלטוני) והניסיוניות (הכוללת תופעות שלא היה להן הסבר בפרדיגמה הקודמת, כמו אסטרולוגיה, מאגיה ואלכימיה). הטענה המרכזית בספר היא שעד לשלהי המאה השתים-עשרה התעמתו שתי הפרדיגמות הראשונות, כלאם ואריסטוטליות, ולאחריה – שתי האחרונות, האריסטוטליות והניסיוניות. החיבור מאיר באור חדש את הגותם של רב סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, רמב"ם ואחרים.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

יש סריס בעלילת המחזה, אפילו שני סריסים, אך אחד מהם אינו סריס אלא 'סריס' ודווקא הוא הופקד על שמירתה של נערה בתולה. לו לא ניצל את ההזדמנות שנפלה לידו, בוודאי היה נחשב למי שהעמיד פנים. שתי פרשיות אהבים של שני אחים שזורות זו בזו בעלילה ושתיהן באות לסיומן המוצלח בדרך לא מקובלת ולא צפויה. המחזה הסריס מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 161 לפנה"ס והיה למחזה המצליח ביותר של טרנטיוס, הן בתמורתו הכספית הן בהתלהבות שבה קיבל אותו הקהל. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא והערות.

שוד ים – על ידי פיראטים מטעם עצמם ועל ידי קורסֵרים מטעם אחת המדינות – היה בגדר פעילות כלכלית, צבאית ודיפלומטית מרכזית סביב הים התיכון במשך כל התקופה שבין המאות החמש-עשרה לשמונה-עשרה. השודדים תקפו אוניות וערי נמל גם כדי לבזוז סחורות, אך בעיקר כדי לקחת בשבי בני אדם, גברים נשים וילדים, לשעבדם או להשיג כופר תמורתם. מאות אלפי אנשים חיו כעבדים, אם כחותרים באוניות של ספרד וצרפת, אם כעבדי בית ומשק או בבתי כלא מיוחדים (baños) בצפון אפריקה. בספר ים השודדים: עבדות, תקשורת וסחר במערב הים התיכון בעת החדשה המוקדמת פורש דניאל הרשנזון עולם שלם של תקיפות המובילות לשבי ולעתים להמרות דת, גיוס כספים ומאמצי פדיון על ידי מתווכים בני דתות שונות ומסדרי נזירים נוצריים שהוקמו במיוחד למטרה זו, אינטרסים של מלכים ובני אצולה בחצי האי האיברי ושל שליטים בארצות המגרב, כללים לא-כתובים והסכמים לחילופי שבויים או לפדיונם, ומערך מורכב של חילופי מכתבים בין השבויים למשפחותיהם ולשלטונות. לאמיתו של דבר, שוד הים וכלכלת הפדיון, טוען הרשנזון, חיברו בין המרחב המוסלמי למרחב הנוצרי; הים התיכון כולו היה חוליה מקשרת ולא חיץ אטום בין העולמות. שעבודם של שבויי שוד הים היה דומה בהיקפו הן בצד הנוצרי הן בצד המוסלמי. התמונה השלמה של שוד הים והשלכותיו במרחב הים-תיכוני (שלא זכתה עד כה לאותה תשומת לב מחקרית כמו סחר העבדים והפיראטיות באוקיינוס האטלנטי) מצטיירת כאן על סמך מבחר גדול מאוד של תעודות ארכיוניות. עם זאת, מתוך המחקר הכללי מגיחים אף דיוקנאות של יחידים: פטימה, נערה אלג'יראית שנמכרה לעבדות ושימשה קלף מיקוח; חואן דה פראדו, נזיר פרנציסקני שהוצא להורג במרוקו והוכרז כמרטיר; אלווירה גרסיה, אלמנה ענייה המתחננת לשחרור בנה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

הספר סופה של ידידות מופלאה מגולל את אחד הפרקים המעניינים בתולדות מדיניות החוץ של ישראל. מאז מלחמת סיני (1956) הייתה צרפת ידידתה ובעלת בריתה של ישראל. היא סיפקה לישראל נשק משוכלל לשם שמירת מאזן הכוחות מול מדינות ערב, העניקה תמיכה מדינית וסיוע כלכלי חיוניים, וסייעה בבניית כור גרעיני בדימונה. חזרתו של שארל דה גול לשלטון בצרפת ב-1958, על רקע המלחמה באלג'יריה, הציבה בפני ההנהגה הישראלית אתגר: לאור נחישותו של הנשיא הצרפתי לחדש את השפעתה של צרפת בעולם הערבי - האם תצליח ישראל לשמר את ברית הידידות עמה? הספר עוסק במאמצים של מדינאים, פוליטיקאים ופקידים ישראלים להשגת מטרה זו. כמו כן נידונה מדיניותו חסרת הפשרות של דה גול להשגת מעמד מחודש של מעצמה גדולה לצרפת והשלכותיה על יחסו למדינת ישראל. הספר שופך אור חדש על תעלומה שהעסיקה פרשנים רבים ועדיין נותרה במידה רבה בלתי פתורה: מדוע החליט דה גול להפנות כתף קרה כלפי ישראל, במאי 1967, עת עמדה בפני אחד האתגרים הקשים בתולדותיה, ומדוע מדיניותו המסויגת כלפיה התגברה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים.

אנשים רבים סבלו בילדותם מן הטראומה של המתמטיקה. היום הם עשויים לגלות את היופי שבה. בספר מסע בעולמות מופשטים מוצגים לקורא, בצורה קלילה והומוריסטית, כמה מעקרונותיה של החשיבה המופשטת, ולאחר מכן נמתחים גשרים בינה לבין החשיבה המוחשית. הקשר שבין המתמטיקה והאמנות החזותית מומחש באמצעות ניתוח מתמטי של ציורים סימטריים. הספר מיועד לאנשים בעלי 'ראש פתוח' בני כל הגילים. אין צורך בהשכלה מתמטית מעבר לידע בסיסי. בעלי נטיות הומניסטיות ואמנותיות יוכלו להפיק ממנו תועלת לא פחות מבעלי נטיות ראליסטיות. הוא נכתב מן ההשקפה שהמתמטיקה איננה רק מדע שימושי ותיאורטי, אלא גם צורת אמנות היכולה להסב הנאה לקהל רחב יותר מזה הנחשף אליה בדרך כלל.

עמנואל לוינס (1906--1995), מגדולי הפילוסופים של זמננו, נודע מזה כארבעים שנה ברחבי תבל בשל יצירתו הייחודית היונקת הן מן המסורת הפילוסופית המערבית הן מן המקורות היהודיים-התלמודיים. מחשובי חיבוריו הפילוסופים וכתביו היהודים – "קריאות תלמודיות"- תורגמו באחרונה לעברית והם נלמדים בחוגי האקדמיה ובקהל הרחב. קובץ זה, היוצא לאור ביובל המאה הראשון להולדתו של לוינס, מעיד על התהודה שיצירתו זוכה לה בישראל. הקובץ עמנואל לוינס בירושלים: פרשנויות פילוסופיות ופרספקטיבות דתיות פורש מבט מקיף על יצירתו העשירה והמגוונת של עמנואל לוינס. המאמרים המקובצים בו, שחוברו על ידי טובי המומחים ללימודי לוינס בישראל ובחו''ל, מציגים את מכלול המִשלבים המרכיבים את יצירתו: הכתבים הפילוסופיים, הכתבים היהודיים, הקריאות התלמודיות, נושאים אקטואליים, ועמדותיו הפולמוסיות ביחס לזרמים או לאידיאולוגיות בנות זמננו (סטרוקטורליזם, פסיכואנליזה, מרקסיזם, אתנולוגיה, מדעי הדתות ועוד). 'משמעות העשייה הדתית', מאמר של עמנואל לוינס שפורסם ב-1937, מובא כאן לראשונה בתרגומו העברי. לקובץ שלושה חלקים: חלק ראשון - פילוסופיה ופנומנולוגיה; חלק שני - אתיקה ופוליטיקה; חלק שלישי - יהדות. שאלות מרכזיות הנוגעות להגותו של לוינס משמשות כקו מחבר בין המאמרים המרכיבים את המכלול: יחסו של לוינס להוסרל ולהיידגר; בעיית הסובייקטיביות; בין-סובייקטיביות ואחרוּת; השלישי, הצדק והמדינה; הציונות ומדינת ישראל; תיאולוגיה ודת; פרשנותו התלמודית של לוינס; יחסו למוסר היהודי הקלסי; תפיסתו את ההלכה; ומקומו של לוינס בפילוסופיה היהודית. המאמרים שכונסו בספר מבוססים על הרצאות בכנס בינלאומי שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים במאי 2002 והוקדש להגותו של עמנואל לוינס. אתר 100 שנה ללוינס http://www.levinas100.org/index-he.html

לפנינו עיון בפניה הרוחניים של חסידות חבד בדור השני, מסוף המאה השמונה עשרה עד השליש הראשון של המאה התשע עשרה, מנקודת מבט היסטורית של התורות והתפתחותן ומנקודת מבטם של המקורות החסידיים. הוא מאפשר לקורא להכיר צד חשוב בהגות החסידית.

מסע ראשון בעברית בעקבות האמנות הנאצית חושף כיצד תורגמה האידאולוגיה שנוצרה ברייך השלישי לכלים חזותיים. השילוב בין כלי הדיקטטורה לאסתטיקה מגוייסת הזמין את האומה הגרמנית לשקוע בעבר רומנטי ובעולם כפרי של דם ואדמה. עולם זה שאב את סמליו ממיתוסים קדמונים והציע מחוזות אסתטיים אוטופיים כתחליף לניכור. רומנטיקה מפלדה מסרטט את נתיב ההתפתחות של האסתטיקה הנאצית מן 'הפוליטיקה של הייאוש התרבותי', שראשיתה במאה התשע-עשרה, דרך 'מלחמת התרבות' הוויימרית, טיהור גרמניה מאמנים מודרניים ועד לדיכויים של אלה שחרגו מן הקלסתרון הגזעי-אסתטי. נתיב זה עובר לא רק בכתביהם ובנאומיהם של היטלר, רוזנברג, גבלס, שולצה-נאומבורג וחוקרי הגזע, אלא גם בביוגרפיה האמנותית הכושלת של היטלר, ומעלה את השאלה באיזו מידה השפיע תסכולו האישי כאמן על תיפקודו כמנהיג הדיקטטורה ועל עיצוב מדיניות התרבות בגרמניה הנאצית. מצורפות תמונות.

הספר חושף בפעם הראשונה את הקשר בין ההיסטוריוגרפיה הרומית מן המאות הראשונה והשנייה, המסורות היהודיות מן המאות השנייה והשלישית ומקורות גרוזיניים מן המאות החמישית עד השמינית. מתברר שתיאורי מסעו של פומפיוס לקווקז בהיסטוריוגרפיה הרומית שימשו מקור לאגדות חז"ל ולרומן העברי על אלכסנדר מוקדון, ורומן זה הזין את הכרוניקה הגרוזינית הראשונה. עוד מתברר שהנוסח העתיק של 'חיי נינו הקדושה', חיבור שנכלל בכרוניקה ומתאר את קורות חייה של האישה (האגדית) שהביאה את הנצרות לגרוזיה, נכתב בארמית במחצית הראשונה של המאה הרביעית בידי חברים בקהילה היהודית במְצְחֶתה, בירתה העתיקה של כַּרתְלי (גרוזיה). הוא תורגם לגרוזינית והורחב במאה החמישית. הכרוניקה, העדות הקדומה ביותר לנוכחות יהודים בגרוזיה, מתפרסמת כאן בתרגום לעברית בפעם הראשונה.

לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיעו בני ישראל לתחנתם האחרונה במסע – ערבות מואב. בתיאור קורותיהם בשלב זה של המסע הוקדשה תשומת לב מרובה להכנות לכניסה לארץ. מסופר על חילופי הדורות בעם ובהנהגה וניתנים חוקים הנוגעים לכיבוש הארץ ולחלוקתה בין השבטים. ניתוח קטעים אלה חושף את האמונות והדעות שרצו המחברים להנחיל לקוראים ואת הרקע ההיסטורי לפעולתם. הניתוח מגלה כי עמדות מגוונות ולעתים אף סותרות מצאו את ביטוין בקטעים שבסוף ספר במדבר, וכי הנושאים העולים בהם היו בעלי חשיבות רבה בתקופת החיבור. המחקר על יצירת התורה נמצא היום במעין מערבולת של דעות והשקפות ונדרשים ניתוחי טקסט יסודיים כדי לבסס עליהם את התאוריות המקיפות בסוגיה זו. הספר על סף הארץ המובטחת: תיאור ההכנות לכניסה לארץ ומקומו בהתהוות התורה הוא ניתוח מסוג זה, ולמסקנותיו יש השלכות על הבנת תהליך חיבור התורה.

הספר דן בחלק האחרון של ספר במדבר, שבו כמה פרשיות רבות חשיבות: פרשת בלק, הכוללת את נאומי בלעם; לוח הקרבנות לימים, לרגלים ולמועדים; ירושת הארץ וחלוקתה ופרשת בנות צלפחד ומסקנותיה העקרוניות; דין ערי המקלט לרוצח בשגגה. בספר מבואות הדנים בענייניה של כל פרשה. לגופו של הכתוב מוצמד פירוש שוטף וחלק. בשולי העמודים ניתנים חילופי גרסאות של החומש השומרוני ונתונים מן התרגומים העתיקים.

ספר זה הוא המהדורה הראשונה! בשל הנושאים הרבים המופיעים בספר ותוספות שונות המהדורה השנייה פוצלה לשני חלקים, נוסף פרק ונעשו תיקונים. ניתן עתה לרכוש מהדורה שנייה בשני חלקים: מבינים פיזיקה - מכניקה א' (פרקים ראשונים מהמהדורה הראשונה + תיקונים + סיכומי פרקים ) מבינים פיזיקה מכניקה ב' (פרקים מתקדמים מהמהדורה הראשונה + פרק חדש + תיקונים + סיכומי פרקים ). הספר מבינים פיזיקה בגרסתו העברית בא לענות על צורך של הסטודנט הישראלי לספר פיזיקה אקדמי. מבינים פיזיקה מבוסס על ספרם המוכר של רזניק והלידיי, ונכתב על ידי ארבעה פיזיקאים ידועי שם בארצות הברית. לספר נוספו נספחים המותאמים לדרישות קורסי המבוא בפיזיקה הנהוגים בארץ. הקריאה בספר מסייעת בהרחבה והעמקה של נושאים הנידונים בהרצאות, מעודדת את הקורא להתמודד עם בעיות פיזיקאליות החל בעולם האטומי, דרך חיי היומיום ועד למרחבי היקום. הספר עוסק, בנושאים הבאים: קינמטיקה, דינמיקה וחוקי ניוטון, חוק שימור התנע, חוק שימור האנרגיה, מערכות מרובות חלקיקים, סיבוב, גלגול, קינמטיקה ודינמיקה של גופים קשיחים סטטיקה, כבידה, תנודות, תנועה הרמונית וגלים. ספר קורס

אמיל או על החינוך , חיבורו ההגותי הגדול ביותר של ז'אן-ז'אק רוסו (1778-1712), נחשב ליצירת מופת לא רק בתחום מחשבת החינוך אלא גם בפילוסופיה חברתית ומדינית. רוסו עצמו העריכו כטוב וכחשוב שבספריו. הוצאתו לאור בקיץ 1762 לוותה בסערה ציבורית גדולה: שלטונות צרפת ציוו להעלות את הספר על המוקד בגין פגיעתו בדת ומחברו הפך לאדם נרדף, שנאלץ להימלט מפריז ולחפש מקלט בארצות אחרות. מאז ועד היום אמיל הוא ספר שנוי במחלוקת: לצד מעריצים רבים שרואים ברוסו מופת של מחנך נדיב המשחרר את האדם מכבלי הדעות הקדומות של חברה מושחתת, ישנם גם מבקרים לא מעטים הסבורים ששיטתו החינוכית מכוננת למעשה דיקטטורה אכזרית המבוססת על הונאה והשפלה. רוסו לא הבין את המושג "חינוך" כלימוד בבית ספר על פי תכנית לימודים מוכתבת מראש, אלא ראה בחינוך מסע של תיקון האדם והעולם. "הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם" – כך הוא מכריז בפתח ספרו. באמצעות חינוכו יוכל האדם לעצור את תהליך ניוונו, לחזור לטבעו האמיתי, לבטא את עצמיותו האותנטית, ובסופו של דבר לכונן חברה חדשה, שתשרור בה הרמוניה מושלמת בין הפרט לבין הכלל, בין "האדם" לבין "האזרח". רוסו מציג את תפיסתו ביצירה רחבת יריעה, מעין רומן חניכה של ילד מעת לידתו ועד לנישואיו, כשהוא מלוּוה במחנכו בכל יום מחייו, עד לפרידתם הגורלית בסוף הספר. כתיבתו הרגשית של רוסו, הממד הרומנטי השזור בספרו, החשיפה האישית המובהקת של המחבר – כל אלה יוצרים הגות פילוסופית יוצאת דופן בתכניה ובסגנונה, הגות הסוחפת ומטלטלת את הקוראים וגורמת להם לחשוב מחדש על מהות התרבות האנושית ותכליותיה. יצירת המופת של רוסו מוגשת במהדורה מדעית מוערת ומלווה במאמר מאת ד"ר עמוס הופמן המתאר את הנסיבות ההיסטוריות של פרסום אמיל, מנתח את היצירה בהקשר של מחשבת החינוך בתקופת הנאורות ובוחן את משמעויותיה בעידן המודרני.

התאטרון, כפי שאנו מכירים אותו היום, שורשיו ביוון העתיקה. בתאטרון דיוניסוס שבאתונה הוצגו המחזות הקלסיים הגדולים: הטרגדיות של איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס והקומדיות של אריסטופנס ומגדר. שם גם נקבעו המוסכמות הראשונות של התאטרון ומסורות משחק והצגה. משם עשה התאטרון דרכו לשאר חלקי העולם היווני, לרומא ולאימפריה הרומית, תוך שהוא מתאים עצמו בנדודיו מארץ לארץ לתנאים חדשים של מקום ותקופה. גם התאטרון של ימינו אינו אלא שלב בהתפתחות זו, שעדיין נמשכת והולכת. גם סוקרטס בעננים הוא אסופה של מסות ומחקרים הדנים בתאטרון היווני והרומי ובמקומו בחיי החברה, בתנאי הצגה והפקה, וכמו כן במבחר מחזות שהוצגו בו – טרגדיות וקומדיות. פרקי הספר מצטרפים יחד לתמונה מקיפה של התאטרון העתיק על היבטיו השונים. חותמות את האסופה ביוגרפיות של המחזאים מן הזמן העתיק, שזה תרגומן הראשון לעברית.

פולה פרדריקסן, מראשי חוקרות וחוקרי הברית החדשה ותולדות הנצרות הקדומה בעולם כיום, משחזרת את ארבעים שנות קיומה של קהילת חסידי ישו: מראשיתה האופטימית עם ישו בפסח בירושלים ועד שהתפשטה והגיעה לרומא. התנועה של ישו גדלה ופרחה בעשורים הללו. חברי התנועה עצמם היו מופתעים מההצלחה, ולמעשה לא ידעו איך לעכל אותה. מה אמורים לעשות חברי הקהילה בירושלים בשעה שהם מצפים לשובו של המשיח? האם עליהם להפיץ איזה מסר? אילו קשרים יש לשמור עם קבוצות הלוויין שלה בתפוצות? איך אמורים להשתלב בה גויים שעזבו את הפגאניות? ושאלת המפתח: איך יכולה תנועה שכל הווייתה תלויה באמונה שהעולם ניצב על סף אחרית הימים להתגבש כקהילה יציבה? פטרוס, יעקב ויוחנן פאולוס כולם היו יהודים, גם אם אנו רגילים לזהותם עם "מקורות הנצרות". הזיהוי שלנו מושפע מהידיעה שהם הביאו במעשיהם לייסוד הקהילה הדתית הזאת, שרוב החברים בה היו גויים, אלא שהם עדיין לא ידעו זאת. כשהנוצרים היו יהודים הוא סיפורה של אותה קהילה שבין ירושלים לרומא. במחקריה הקודמים עסקה פרדריקסן בשינוי שחל בייצוגים של ישו – מהנביא היהודי האפוקליפטי שהיה בחייו למשיח האלוהי שנהיה לאחר מותו. גם הספר הזה הוא קריאה מחודשת במקורות המכוננים של הנצרות באופן שמדגיש את זהותן היהודית המובהקת של כל דמויות המפתח בראשית הנצרות.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

This study describes the contribution of the British Administration to the development of Palestine between 11917-1929. It deals with the relation between a new modern government and changes in the landscape. The special character of the British Administration in Palestine helped to create a new state in the Middle East, a modern state with a geographic “iconography” that reflected British taste and imput. This view differs from other works on the British in Palestine which deal mainly with the political history of the area rather than its historical geography.

הלשון הערבית הצחה, הכתובה – אַללֻּעַ'ה אלְפֻצְחַא – הייתה מסוף המאה התשע עשרה, בעקבות המפגש עם העולם המערבי והתחלת התגבשותו של רעיון הלאומיות הערבית, למוקד הדיון בקרב אנשי הרוח בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט. בעוד שריבוי הניבים הערביים המדוברים והשוני הגדול ביניהם עמדו בסתירה לשאיפת העולם הערבי לאיחוד השורות, הלשון הערבית הכתובה – לשון הקוראן ומורשת תרבותו – הייתה המכנה המשותף של כל חלקיו. אולם לא הייתה זו לשון חיים; לאחר תקופה ארוכה של תהפוכות היסטוריות ושלטונות זרים שעצרו את התפתחותה, היא הייתה לשון מאובנת, חסרת חיים, שלא תצלח לצורכי התקופה המודרנית. הצורך באחדות הלשון מצד אחד והשאיפה למודרניזציה מצד שני הניבו פעילות מאורגנת לחידוש הערבית הכתובה ולהכשרתה ליעדיה. מאז היווסדה בשנת 1932 מובילה האקדמיה ללשון הערבית בקהיר את תהליך חידושה ופיתוחה של הלשון הערבית הכתובה והפיכתה ללשון מודרנית. האקדמיות ללשון הערבית האחרות שותפות לפעילותה. הספר התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים מצביע על הקשר ההדוק בין התפתחות הרעיון הלאומי במצרים לבין התפתחות הלשון הערבית הכתובה החדשה, וסוקר את פעילות האקדמיה בקהיר לאור התמורות ההיסטוריות והחברתיות שהתרחשו בעולם הערבי במהלך המאה העשרים. המחקר מוכיח שהאקדמיה השיגה תוצאות הפוכות מן המטרות שהציבה לעצמה בשאלת הגבולות בין המסורת למודרנה: את מה שביקשה לתקן הנציחה ואת מה שביקשה לשמר שינתה ותיקנה. יחד עם זאת היא מילאה את יעודה והגשימה את שאיפתו של דור מייסדיה: הפיכת הלשון הערבית ללשון מודרנית המשמשת גם ערך לאומי מאחד לעמי העולם הערבי.

'כל מי שדואג לדמוקרטיה, בין כאזרח, בין כפעיל פוליטי ובין כחוקר, חייב לברך על הופעתו של קובץ המאמרים של נורברטו בוביו. במאמרים אלו גלומים חדות המחשבה, החכמה ורוחבה ועומקה של הלמדנות אשר הקנו לבוביו את הערכתם יוצאת הדופן של בני ארצו. כדאי להוסיף שהערכה זו נובעת לא רק מאיכות עבודתו המחקרית של בוביו – שכרך זה הוא העדות לה – אלא גם מן היושר והישרה חסרי הדופי שבהם התעמת עם האירועים הפוליטיים הסוערים באיטליה במשך קריירה ארוכה גם כחוקר וגם כדמוקרט בעל עקרונות.' - רוברט א' דאל, אוניברסיטת ייל נורברטו בוביו הוא התאורטיקן של הפוליטיקה החשוב ביותר באיטליה כיום. בספר זה הוא מפתח טענה מקורית ורבת עצמה על טבעה של הדמוקרטיה ועל האפשרות לפתח צורות דמוקרטיות של ארגון חברתי בחברות המודרניות. עבודה חשובה זו, הכתובה בלהט ובהתלהבות בצד למדנות, תתרום תרומה חשובה לדיונים העכשוויים בתאוריות חברתיות ופוליטיות. היא תהיה רבת עניין הן לסטודנטים לסוציולוגיה, למדע המדינה ולפילוסופיה הן לכל מי שאכפת לו מטבעה ומעתידה של הדמוקרטיה.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

לתשומת לבכם - בחלק מן המכשירים ייתכנו שיבושים בקריאה ביישומון מאגנס. ניתן לקרוא את הספר באופן מקוון במחשב ובמכשירים הניידים חשיבותה של התנהגות אתית של מטפלים הוכרה עוד בימי קדם. במוקד הדרישה האתית למן ראשיתה הייתה העמדת חובותיו של המטפל כלפי מטופליו מעבר לאינטרס האישי שלו. בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה מחודשת של העיסוק באתיקה מקצועית. כיום ארגונים מקצועיים רבים מגדירים כללי התנהגות אתית כחלק בלתי נפרד מהפעילות המקצועית, מתוך העמדת טובתו של המטפל במרכז. כללים אלו מנוסחים בדרך כלל בקוד אתי. למרות ההבדלים בין גישות טיפוליות ושיטות עבודה, רבות הן הדילמות האתיות המשותפות. לפנינו הספר המקיף הראשון שנכתב בעברית, על ידי אנשי מקצוע ישראליים, שדן בסוגיות ובדילמות אתיות העולות במקצועות בריאות הנפש. הספר מציג את היבטי החשיבה האתית, את יסודותיה ההיסטוריים, הפילוסופיים והפסיכולוגיים ואת הכללים האתיים המעוגנים בקודים ובחוקים בישראל. מוצגים בו הן עניינים אתיים כלליים הן סוגיות ייחודיות. הדיונים מלווים בדוגמאות לדילמות אתיות ולהתמודדות אתן מן העבודה המעשית או מן הפניות לוועדות האתיקה השונות בישראל. כל הכותבים בספר הם אנשי מקצוע מומחים ומיומנים ובעלי שם בתחומם. הספר מיועד בעיקר לאנשי בריאות הנפש, אך גם אנשי מקצועות טיפוליים אחרים וכן אנשי חינוך, הדרכה וייעוץ ימצאו בו עניין ומענה על שאלות אתיות המתעוררות בעבודתם. למטופלים ולציבור המתעניינים הספר מאפשר הצצה לשיקולים הערכיים והנורמטיביים המנחים את המטפלים בעבודתם וכך הוא עשוי לתרום לגיבוש ציפיות הדדיות תואמות. הספר שלפנינו הוא מהדורה חדשה ומעודכנת של קודמו, אשר סיפק בסיס ידע לעבודה מקצועית מעמיקה בתחום האתיקה המקצועית של המקצועות המטפלים. אתיקה מקצועית היא תחום דינאמי ומתפתח תוך תהליך של התמודדות מתמדת עם דילמות המתעוררות בעבודה המעשית. לכן, גם לאחר שהארגונים המקצועיים הגדירו כללי אתיקה כחלק בלתי נפרד מהפעילות המקצועית שלהם, נמשך פיתוח החשיבה האתית ובעקבותיו הרחבות ושינויים של כללי האתיקה. לקראת הוצאת המהדורה החדשה של הספר עודכנו הפרקים העוסקים בקשר המקצועי ובסוגיות האתיות הייחודיות למקצועות השונים. בפרק האחרון מובאים הקודים האתיים המעודכנים של האגודים והאגודות של מקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי.

תמונת העולם הרווחת היא אטומיסטית: לכל אדם תודעה אחת וכל אדם לעצמו. לכל אדם החוויות, התחושות והרגשות שלו; לזולת אין – ולא יכול להיות – חלק בהם. בפני תמונת עולם זו עומדת בעיה מוסרית קשה: על פיה ברור למה עליי לדאוג לעצמי ולספק את רצונותיי שלי, אבל מדוע אדאג לזולת? מה אכפת לי מה יקרה לזולת, שאת סבלו לא אני ארגיש? בספר זה מוכיח עדי צמח שתמונת העולם האטומיסטית מוטעית. ראשית, לא נכון שלכל אדם יש תודעה אחת. מה שפרויד קרא לו בטעות 'הלא-מודע' אינו אלא מערכת של תודעות שונות זו מזו, שלרוב הן מסוכסכות עם התודעה השלטת. שנית, לא נכון שכל אדם הוא בהכרח אישיות נפרדת. המחיצות בתוך עולם הרוח אינן אלא מוסכמות לשוניות. לכן תקשורת אינה רק גשר ארעי בין אנשים שונים המעבירים מידע זה לזה, אלא היא תהליך של יצירת תודעה על-אישית, לידת נפש קיבוצית, ששיאה הוא הברהמן – נפש העולם. תמונת עולם חדשה זו מעמידה תורת מוסר חדשה: המוסר הוא תרפיה ברמה קוסמית. כמו שתרפיה מנסה להשכין שלום בתוך האדם, המוסר מבקש לגבש את הפרטים הבודדים, הנבערים, המנותקים זה מזה והלוחמים זה בזה לנפש אחת: נפש עולם הרמונית, עשירה ומגוונת, כלומר יפה.

פולנים ויהודים – שני עמים אשר תולדותיהם משולבים זה בזה. הם הכירו זה את זה היכרות אינטימית אך עם זאת היו מרוחקים ונבדלים, הם ידעו תקופות של קירבה לצד שנים של עוינות ואנטישמית, אשר הגיעו לשיאן ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופת הכיבוש הנאצי. השואה והיעלמותה של יהדות פולין ממרקם חייה של החברה הפולנית, ומדיניות השלטון הקומוניסטי שהתבסס בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה השפיעו במשך עשורים ארוכים על ההיסטוריוגרפיה של יהודי פולין. היסטוריונים יהודים, בני הדור שחווה את הקריעה והחורבן, בחנו את ההיסטוריה של יהודי פולין מתוך פרספקטיבה של שני הקטבים שהכירו מקרוב: הפריחה הגדולה שלפני השואה והריק הנורא שבא בעקבותיה. אי לכך, נוכחותה של השואה בחקר יהודי פולין במיוחד בהיסטוריוגרפיה הישראלית, הייתה בולטת במיוחד. ספר זה יוצא מנקודת מוצא שונה. מטרתו אינה להביא תמונה מקיפה על תולדות יהדות פולין שחרבה, אלא להתמקד בזווית שזוכה לטיפול חלקי בחקר ההיסטוריה היהודית-פולנית - היבט הקיום המשותף: ההשפעות ההדדיות, החיכוכים והעוינות, הזיכרון ההיסטורי המשותף. אי לכך המחקרים שכונסו בספר הזה מתמקדים בזווית היהודית של המפגש היהודי-פולני לאורך הדורות.

ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במאה התשע עשרה. נחשב כדוברה המעמיק והיעיל ביותר של השקפה ליברלית על אדם וחברה… מיל חשב כי מסתו 'על החירות' היא בעלת הערך הרב ביותר מבין כל ספריו. בה הוא מדגיש את חשיבותה של 'האינדיבידואליות' הזהה, לדעתו, עם המאמץ המתמיד להתפתחות עצמית… בהשפעת דה-טוקוויל, מיל היה משוכנע שהסכנה העיקרית של הדמוקרטיה מעוגנת באפשרות לדיכוי הייחוד האינדיבידואלי ומניעת התפתחותה האמיתית של דעת המיעוט. לדעתו, עריצות דמוקרטית עלולה להיות גרועה הרבה יותר מעריצותה של האריסטוקרטיה או מדספוטיזם, הואיל והיא יעילה יותר בניצול האמצעי הטוב ביותר של פיקוח חברתי – לחץ דעת הקהל. האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967 עם טוקוויל ומיל החל הדיבור הליברלי הנמלץ המגן על חירות אינדיבידואלית, על יושרה ואי-תלותה של מערכת השיפוט והצדק, על יחסים תרבותיים ואנושיים בין אומות ויחידים כאחד. סר ישעיהו ברלין

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

זוהי מהדורה שנייה ומשופרת של הפרקים המתקדמים בספר מבינים פיזיקה – מכניקה , במהדורה זו בוצעו תיקונים רבים ונוספו סיכומי פרקים. בשל הנושאים הרבים והתוספות, הוחלט במהדורה השנייה לפצל את הספר לשני חלקים, להוסיף פרק, לבצע תיקונים ועוד. ניתן לרכוש כרך א' (פרקים ראשונים מהמהדורה הראשונה + תיקונים + סיכומי פרקים ). הספר עוסק בנושאים מהקורס הראשון בלימודי היסוד בפיזיקה במוסדות להשכלה גבוהה ונושאים מתקדמים שנלמדים בקורסים העוסקים בגלים וכבידה. הספר נועד לענות על הצורך של סטודנטים לקרוא על נושאים פיזיקאליים עדכניים. מצויות בו סוגיות שעיצבו את הפיזיקה והמדע החל מתחילת המאה השבע עשרה ועד ימינו. הספר עוסק בנושאים הבאים: קינמטיקה ודינמיקה של גופים קשיחים, שימור תנע זוויתי, סטטיקה ומצבי שיווי משקל, אלסטיות, כבידה, זורמים, תנודות, תנועה הרמונית וגלים מכניים. "הספר נועד לקורסי מבוא בפיזיקה הניתנים לסטודנטים למדעים ולהנדסה בתחילת לימודיהם האקדמיים. קיימת חשיבות להופעת הספר, שהרי אין ספרי לימוד בעברית בפיזיקה ברמה אקדמית בהיקף ובאיכות שכזאת ... מחברי הספר מרבים בהסברים שיכולים להוביל להכרות שיטתית של הפיזיקה המודרנית , מושגיה ויישומיה הבסיסיים בטכנולוגיה ובתחומים שונים . .. הספר עשיר במגוון נושאי התוכן, הדגמות בהירות, דוגמאות לבעיות מבוא ודרכי פתרונן, שאלות, תרגילים, סיכומים, הערות ועוד. איכות הספר ותכניו הם תוצאה של מסורת ופיתוח הנמשך כבר לאורך עשרות שנים... אינני מכיר ספר לימוד אחר, הכתוב בשפה העברית, שיכול להתחרות בממדים אלו עם ספר זה ". (פרופ' יגאל גלילי, ראש המחלקה להוראת המדעים, האוניברסיטה העברית בירושלים) ספר קורס

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

הספר ידו של אריסטו דן באופן נגיש לכל אך ללא התפשרות אינטלקטואלית בבעיות קלאסיות המלוות את הפילוסופיה מזה מאות שנים. הספר כולל חמישה פרקים, כל אחד כתוב כיחידה עצמאית, העוסקים בטיעון החלום, חופש הרצון, מדידה ומרחק, הטיעון מן התכנון, וטבע הפילוסופיה. הספר יעניין את הקורא המשכיל החפץ להתנסות בדיונים פילוסופיים, אך הוא מתאים גם כבסיס לדיון בקורסים אוניברסיטאיים וכספר ללימוד פילוסופיה בתיכון. הפרק הראשון בספר מציג את טיעון החלום, לפיו לא ניתן לדעת אם אין אנו חולמים כעת. הפרק מסביר מדוע תפיסת הידיעה אותה מניח הטיעון, שמקורה בפילוסופיה של אפלטון והשאובה מעולם המתמטיקה, אינה מוצדקת. הפרק השני דן בטבע הפעילות החופשית ובקשר בינה לבין האחריות למעשינו, ומראה כיצד היא מתיישבת עם דטרמיניזם בטבע. הפרק השלישי דן בבחינות שונות של מדידה בכלל ומדידת המרחק בפרט, בתלותן ההדדית ומגבלותיהן. הפרק הרביעי מעמת את הטיעון מן התכנון עם תיאורית האבולוציה כניסיונות להסבר התכנון לכאורה בטבע: הוא מסביר את מגבלות הטיעון מן התכנון, את הבעייתיות העקרונית שבו, ואת יתרונות ההסבר האבולוציוני. הפרק האחרון דן בטבע הפילוסופיה, בכישלונה לספק ידיעות על טבע העולם, בתובנות שהיא יכולה להעניק, ובתרומתה לתחומי ידע אחרים. הספר משלב מבוא לדיונים קלאסיים בפילוסופיה עם רעיונות מקוריים. הקורא שזו לו החשיפה הראשונה לפילוסופיה, כמו גם הפילוסוף המנוסה, ימצאו בו עניין וחומר למחשבה.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש