רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים בעלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים בעיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. גיליון 74 הוא גיליון פתוח הכולל מאמרים מרתקים במגוון נושאים פילוסופיים הרלוונטים למציאות חיינו, בין המאמרים בכרך זה: שרון קרישק | על אפשרותה של אהבה אוניברסלית ניר פיינברג | הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית יוגב זוסמן | מודליות וגבולות המובן במטאפיזיקה של שפינוזה מורן גודס-ריצ'יטלי | חוקיות אסתטית ברוח קאנט: 'אופן' במקום 'שיטה'

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של איליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת ומסומנים על ידי המשטר כבוגדים פוטנציאלים. בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא אף הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק. כן בוחן הספר סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר הרנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות. הספר זכה בפרס הספר המצטיין לשנת 2024 על שם פרופ' דן כספי מטעם האגודה הישראלית לתקשורת.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

ההסבר הרווח לכללים לקבילותן של ראיות במשפט הוא שהם נועדו להגן על קובעי העובדות מפני שגיאות או הטיות בשיפוט. הסבר נוסף הוא כי כללים אלה הם ביטוי לעקרון הראיה הטובה ביותר שנועד להביא להשתתת ההכרעה העובדתית על הראיות הטובות ביותר. על פי הסבר זה, כללי הפסילה של ראיות תכליתם למנוע הצגה של ראיות טובות פחות, ובכך הם סוללים דרך להארת המחלוקת העובדתית בראיות חזקות יותר. הספר הלוגיקה של קבילוּת ראיות עוסק בכללים לקבילותן של ראיות במשפט. המחבר מציג הסבר נוסף לייעודם של כללים אלה. לדבריו, חלק מההיגיון שלהם קשור להגנה על היושרה השיפוטית. יעדו העיקרי של ההליך השיפוטי אינו מכוון לחשיפת האמת בעולם שמחוץ למשפט, אלא הוקרה לקיומה. הוקרה זו מבוטאת, בין היתר, בהגנה על המשפט מפני שיבוש מכוון של האמצעים להכרת האמת, ובתביעה ליושר שיפוטי כנורמה מוסרית שהשופטים מחויבים בה וכנורמה הכרתית המגדירה את הפשר של 'חשיפת האמת' בהליך השיפוטי. לכללים של קבלת ראיות ופסילתן נודעת אפוא חשיבות עצומה בהבניית יעדו של ההליך השיפוטי. הספר מציג את כללי הפסילה ואת חריגיהם באור זה, דן בהם ומנתח אותם בפירוט רב. המשפטן האקדמאי ימצא בו פרספקטיבה תאורטית חדשה, והמשפטן המעשי ירכוש באמצעותו כלי רב עוצמה המאפשר שימוש נכון יותר בכללים והבנה טובה יותר של ההליכים וההחלטות השיפוטיות.

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות.

האסופה חוברה לה יחדיו כשלמחבר מלאו שמונים שנה. רוזנטל אסף את כל המאמרים שכתב בחקר הספרות התלמודית לקובץ אחד. האסופה משתרעת על פני חמישים שנה, ולא שונה בתוכנם של המאמרים דבר למעט מראי־מקום שנמצאו שגויים תוך כדי הכנת המפתחות, אלה תוקנו בגוף המאמרים. האסופה מחולקת בין שני הכרכים לשבעה עניינים. הכרך הראשון כולל מאמרים העוסקים [א] במשנה; [ב] בתלמוד הירושלמי; [ג] בתלמוד הבבלי. בכרך השני מאמרים העוסקים [ד] בענייני ארץ־ישראל ובבל; [ה] בלשון חכמים; [ו] בגאונים ובראשונים; [ז] בעניינים שונים. בתוך כל חלק מסודרים המאמרים לפי הופעתם על־פי סדר השנים.

תוכן העניינים יעקב קליין - עוברים ותינוקות בספרות המסופוטמית גד פרוידנטל - מדוע לא המריא המדע העברי בפרובאנס של ימי הביניים? תובנותיו של ליאון יוסף מקארקסון (1394) יצחק נתנאל גת - לילה יחיד עם ונוס – חיים שלמים עם מֶרְקורי (כספית): על מלך פולין, רופא יהודי וכסף-חי צפורה שחורי-רובין - ד"ר צפורה פניה לבובה: רופאה חלוצה בשירות קופת חולים הכללית בהתיישבות העובדת, 1922-1935 קורות מן העבר מנחם בלונדהיים וש.ה. בלונדהיים - קשיי לידה וקשיי תרגום: אבחנה רפואית שנתעלמה בשל שיבוש בתרגומי המקרא

A look at The book of Joshua – The challenges of teaching the book of Joshua in contemporary Israeli society, for example how to grapple with questions of military power in 21st Century Israeli society whose primary concern is peace, and a book which proves the claim of the Jewish people on the land of Israel can appear dated at a time when giving land for peace is a main issue.

איטליה מבקשת להגיש לקוראים מחקרים, אינטרדיסציפלינאריים ככל האפשר, אך יותר מכך משווים בין המרחב התרבותי של היהודים לבין המרחב של "העולם הגדול", בכל התחומים הנוגעים לתולדות יהודי איטליה, תרבותם וספרותם. איטליה מבקשת להמשיך בעידוד חוקרים צעירים להתמסר למחקר בתחומים אלה, מתוך גישה של רצינות מדעית כרוכה בפתיחות רבה, כפי שאכן הייתה המסורת הנקוטה בידי כתב-העת עד כה. איטליה מבקשת להמשיך בהעמדת גשר בין התרבות היהודית לבין התרבות האיטלקית ולהוסיף חוט לאריג שהחל נארג על אדמת איטליה לפני אלפיים שנה, הלוא הוא החוט של החוויה התרבותית של עם ישראל בארצו הקדומה, מנקודת הראות של השתייכות תרבותית של עם ישראל בארצו הקדומה, מנקודת הראות של השתייכות תרבותית לשני העולמות, שניהם ריאליים – לא עוד כבעבר, אחד ריאלי ואחד דמיוני. לבסוף, איטליה מבקשת להמשיך ולתרום את תרומת האוניברסיטה העברית לזיקה בין התרבות הישראלית לבין התרבות האיטלקית.

מדוע נטמן בנימין זאב הרצל בפסגת הר שמם במערב ירושלים ומדוע נותר מקום קברו שנים רבות ללא מצבה? מה הסיבה לכך שיהודה ליב פינסקר נקבר במערת קבורה קדומה מימי הבית השני? כיצד עוצבה רמת הנדיב כאחוזת קבר לבנימין אדמונד רוטשילד? מדוע נקבר אוטו ורבורג בדגניה? הספר אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודיים באדמת ארץ ישראל 1904–1967 בוחן את הסוגיות הללו. מתבררים בו, באמצעות תיעוד מפורט ובלוויית תצלומים, מסעותיהם של אישים אלה ושל אישים נוספים – חוזי הרעיון הציוני, מנהיגים פוליטיים, גיבורים ואנשי רוח ומעש – מן הניכר לקבורה בשנית באדמת ישראל. נבחנת השאלה מדוע נעשה מאמץ כה רב להעלות את שרידיהם לקבורה בישראל וכיצד התנהלו המהלכים בארץ ומחוצה לה. מה הפך את הקברים של הנודעים שבהם – בירושלים, תל אביב, זיכרון יעקב, דגניה וכנרת – לאתרי ביקורים ועלייה לרגל, שתרמו לעיצוב הנוף הסמלי האזרחי של מדינת ישראל.

ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), הנקרא על שם מייסדו דב נוי, הוקם ב-1955 במטרה להציל מסורות שסופרו בעל פה ושעמדו בסכנת הכחדה או שִכחה. הוא מחזיק כיום כ-25,000 סיפורים שסופרו בעשרות עדות, בעיקר יהודיות אך גם מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. זיכרון פואטי עוסק בהופעתן של מסורות עבריות מוקדמות בסיפורי הארכיון, מן המקרא ועד ימי הביניים. מפת פסוקי המקרא, הסלקציה של מעשי חכמים, מפגשים מגוונים עם עשרת השבטים האבודים וגם הסיפור המוכר על בעל חיים המוביל את בעליו למחוז חפץ, עומדים במרכזן. נוסף להיותם סיפורים קדומים המסופרים מחדש ונכללים בארכיון, כלומר מעבר להיותם חלק מ"זיכרון ארכיונאי", הסיפורים הנדונים בספר ממחיזים סוגיות הקשורות, מכיוונים שונים, בזיכרון תרבותי כגון הגירה, רציפות, אובדן, נוסטלגיה, גלות, גאולה ולאומיות. הדיונים בספר נעים בין מוקדים שונים – פואטיים, תרבותיים והיסטוריים – ומבקשים להאיר דרכם את הארכיון והסיפורים הכלולים בו כ"אתר זיכרון" עשיר ומורכב. החידוש שהספר מציע הוא כפול: הראשון - עיון נרחב ושיטתי בארכיון מרכזי שעד כה שימש מצע למחקרים נקודתיים, מצומצמים בהיקפם; השני – קריאות חדשניות (הן מתודולוגית הן תימטית) בחומרי הארכיון, המעלות מגוון של הקשרים שלאורן נבחן הקורפוס המתועד, והמחדדות את הרלוונטיות שלו לתחומי דעת שונים.

השירה והפיוט הם חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום-יומי של יהודי צפון אפריקה. אין אירוע בחיי הקהילה או בחיי הפרט שאינו מלווה בשירה ובפיוט המתאימים לו. השירה חובקת את מעגל השנה על כל מועדיו ואת מעגל החיים על כלל תחנותיהם. ומילות השירים ולחניהם מתנגנים באוזניהם של יהודי צפון אפריקה והם חלק מזהותם. שירים בני מאות שנים שחיברו משוררי ספרד ושירים 'צעירים' יותר שכתבו משוררי צפון אפריקה חיים ומושרים עד היום. הספר מציג בהרחבה את השירה העברית בצפון אפריקה על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה, מקצביה ותבניותיה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנה שלמה של בני הקהילה הגדולה במדינת ישראל כיום.

ספר יהושע זכה להתייחסויות מקיפות של חוקרי היסטוריה, ארכאולוגיה וגאוגרפיה, אולם טרם נידונו היבטיו הרעיוניים והספרותיים. מחקר זה בא למלא את החסר. במוקדו עומד בירור האידאולוגיה המשתקפת בפרקי הכיבוש ביהושע באמצעות ניתוח ספרותי-מבני שלהם וניתוח מפורט של הסיפורים שבהם. ספר יהושע מציג שני שינויים חשובים שהתרחשו במעבר מתקופת המדבר לתקופת ההתנחלות בארץ: מותו של משה והפסקת הנסים. סיפור כיבוש הארץ מתמודד עם פירושם של השינויים האלה: האם מותו של משה מסמן סיום של תקופה ושינוי יסודי במערכת היחסים בין ה' לבין ישראל? האם הפסקת הנסים מבטאת את ניתוק הקשר שבין ה' לישראל? ואולי היא כרוכה במותו של משה? האם פירוש הדבר שה' עזב את ישראל? תשובות על השאלות הללו ימצא הקורא בחיבור שלפנינו. מן הניתוח החדשני המוצע כאן עולה כי סיפור הכיבוש בספר יהושע הוא יצירה מרתקת ומורכבת הן מבחינה פואטית הן מבחינה תאולוגית.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

איך מדברת דמות בלשונה? מהו הדקדוק הרוקם את היחסים בין דמות לבין זה שמספר את סיפורה? כיצד יכול מספר ישראלי הכותב עברית לנתב את תנודות התודעה ואת אורחותיה של דמות זרה הדוברת בלשון אחרת, שהוא איננו מכיר? הספר עוסק בשאלות אלו ונוספות, תוך פרישת מחקר מקיף על יהושע קנז, מגדולי הספרות הישראלית . נעמה צאל מציעה מפתח לכתיבתו הנדירה של קנז באמצעות קריאה פילוסופית בספרות, המבקשת לחשוב על ההיעדר הטבוע בלב תפיסתו של אדם אחר, על פואטיקה של חירשות חלקית ועל טביעת נקודות עיוורון בתוך שדה הראייה. 'ספר חריף, מקורי וחדשני. זהו מחקר רב חשיבות ופורץ דרך שיהפוך לאבן פינה בכל דיון בספרות הישראלית.' (פרופ' חנן חבר, אוניברסיטת ייל ). 'ראוי לכל שבח. זהו ללא ספק דיון שאליו יחזרו כל הכותבים העתידיים על יצירת קנז.' (פרופ' מיכאל גלוזמן, אוניברסיטת תל-אביב ). 'מבריק. מוסיף מימד קריטי למחקר הספרות העכשווי. מאיר לא רק את יצירתו של קנז אלא את מלוא הקשת של הספרות העברית המודרנית. ישנם רגעי "וואו!" רבים לאורך הקריאה, ויופי שקט בניתוח של נעמה צאל, שמזכיר לנו מדוע בחרנו להקדיש את חיינו לספרות.' (פרופ' סדרה דקובן-אזרחי, האוניברסיטה העברית ).

"מה יכול לעלות על הדעת שאינו כבר, במובן מסוים, מוכל בה, או שאינו כבר כמידת הדעת? האם לא כדאי, כדי לאפשר למוחלט להיחשב – כדי למצוא מובן לאלוהים – להטיל ספק בכך שהמחשבה שוות-שטח לתודעה כידיעה התואמת תמיד את ההוויה, ולפיכך, שהפילוסופיה והאונטולוגיה חופפות? האם אלוהים עולה על הדעת בהכרה ובדיאלוג על מנת שנוכל להפוך אותו לתֵמה או לפנות אליו כ'אתה', וכך להשוותו למחשבה העוסקת בו ושואפת מלכתחילה 'להתאים את עצמה להוויה' ושיש לה כבר את הכוונות – וההתכוונות – שיש לאונטולוגיה? או שמא, כשהוא מועיד את האני לזולת בעצם פניו של האדם האחר, לאלוהים אין כל מובן דווקא כשהוא מורה עלי? ספר זה מבקש לטעון, שהמובן מורה על משמעות לא רק בדמותם של מסמנים – דברים, סימנים, מילים – המפנים אל מסומנים, אלא הוא מורה על משמעות באופן קדום יותר, מתוך הפנים האנושיות, כפי שאומרים להורות או לצוות. זוהי הוראה מקורית של הפנים המבקיעות שוב ושוב את צורותיהן הפלסטיות והמיוצגות, הנסגרות שוב ושוב על הקול החרישי או האילם של הצו הנאמר בהוראה המוּרה! התעוררות וייעוד המקיצים בדמותו של אני המשוחרר מעצמיותו, המשוחרר למען הרֵע, גם אם נתעקש למצוא בו רק ייצוג ותודעה עצמית." אחרי כוליות ואינסוף (2010) , זהו ספר נוסף מאת עמנואל לוינס הרואה אור בהוצאת מאגנס במסגרת פרויקט פרסום כתביו בעברית, בתרגומה של רמה איילון ובעריכתה המדעית של ז'ואל הנסל , שגם צירפה לספר הקדמה מאירת עיניים.

נקודה עברית בבית שאן מגולל את סיפורה של הקהילה היהודית שהתקיימה בבית שאן משלהי המאה הי"ט ועד נפילתה עם פרוץ המרד הערבי ב-1936. ניסיון ראשון זה לשרטט את סיפורה של הקהילה, שנמחה כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית והמחקרית, מתבסס על עיון מעמיק בארכיונים ציבוריים ומקומיים ברחבי הארץ ועל מקורות נוספים ובהם עיתונות התקופה, מקורות ספרותיים ואוטוביוגרפיים וראיונות בעל פה עם צאצאי הקהילה. הספר מלווה את צמיחת הקהילה מראשיתה כקהילת בודדים דלת אמצעים לקהילה שמנתה בשיאה, ערב מאורעות תרפ"ט, מאות אנשים והפעילה מוסדות קהילתיים ודתיים. פרקים נרחבים מוקדשים לפעילותם של בית הספר והמרפאה העברית, ולמקום שמילאו בעיצוב זהותה הקולקטיבית והלאומית של הקהילה. כן נדונים קשריה עם ההתיישבות החקלאית הסובבת, עם הקהילה היהודית בטבריה, עם האוכלוסייה הערבית המקומית, ומעל לכול יחסיה המורכבים עם המוסדות היהודיים הלאומיים. לצד סיפורה של קהילת בית שאן, הספר פותח צוהר להכרת עולמן של הקהילות היהודיות הזעירות שפעלו בתקופה זו בערים ועיירות ערביות בכל רחבי הארץ: עזה, באר שבע, רמלה, לוד, נצרת, ג'נין, צמח, יריחו ועוד. סיפורן של קהילות אלו מאפשר בחינה מחודשת של סוגיות שונות הנוגעות לזהות חברתית וליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל בתקופה זו.

ריבונות מבטאת עצמאות מדינית ושלטון הנשען על מערכת חוקים שתפקידם להגן על אזרחי המדינה. אבל מה קורה כאשר איום על הריבונות וחוקיה מגביל את פעולתה להרחקתו? כדי להגן על עצמאותו ושלטונו, נדרש הריבון לשמוט את בסיס התנהלותה החוקית הסדירה של המדינה ולהחליפו במנגנון אחר. בלב לבה של הריבונות מובנה אפוא פרדוקס. הספר הריבון הישראלי: השיח והרומן 1973-1967 מתאר את מאפייניה המיוחדים של הריבונות הישראלית העולים מהספרות היפה, מהעיתונות ומכתבי העת בתקופה שבין מלחמת 1967 למלחמת 1973. מוצגות בו תפיסות העולם, הפעולות וההצדקות לקיום הישראלי היהודי בטריטוריה הלאומית. העקרונות הלאומיים הדתיים, האתניים והמגדריים שבאים לידי ביטוי בעיתונות, בכתבי העת ובספרי המסות, מעומתים בספר זה עם אלה העולים מן הרומנים של הסופרים עמוס עוז, יצחק אורפז, בנימין תמוז, דוד שחר, שמעון בלס, סמי מיכאל, יצחק בן-נר, שולמית הראבן, יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון, יורם קניוק, פנחס שדה ואהרן אפלפלד. מאפיינים של הזהות היהודית והערבית, המזרחית והאשכנזית, הגברית והנשית, הדתית והחילונית, הגלותית והמקומית, קורמים עור וגידים בדמויות ובעלילות של הרומנים. הקריאה בהם מחלצת מן הגיבורים והגיבורות דמות של ריבון ישראלי השואף ליצור קשר בלעדי לטריטוריה שיש בה גבולות ברורים בין זהות יהודית לערבית ובעלות שפורצת גבולות גאוגרפיים וחוקיים.

בשנת חייה האחרונה התכתבנו, מיכל זמורה-כהן ואני, על נושא שהעסיק את שנינו שנים רבות: מעמדה של המוזיקה האמנותית במאה העשרים, וליתר דיוק, משמעותו של המהלך ההיסטורי-התרבותי שהניב את מה שמכונה "מוזיקה בת-זמננו". תקופה מסוימת אף השתתפנו בקבוצות דיון על סוגיה המשיקה לנושא: בעיית החינוך למוזיקה בבתי הספר בארץ. מיכל סברה שהדרך שהמוזיקה האמנותית הלכה בה במאה העשרים, המעבר מטונליות לא-טונליות, הייתה שגויה מעיקרה. אני חלקתי על השקפתה זו. לבסוף החלטנו לברר לעצמנו את העניין הסבוך והמורכב הזה, על רבדיו וממדיו השונים, בהתכתבות "ממוסדת" (בלי לחץ זמן, אך בקצב מחזורי רצוף), וכך באה לעולם חליפת המכתבים המוצגת לפני הקוראים בספרון זה. המכתב המסיים התכתבות זו נכתב על ידי מיכל כשבועיים לפני מותה, ב-19 בינואר 2015. ההחלטה לפרסם את חליפת המכתבים הפרטית נעוצה בעיקרה ברצון להיענות למבוקשה של מיכל; להתכתבות הנמשכת בינינו התייחסה כאל "ספרי האחרון", כפי ששבה והדגישה כמה פעמים כאשר סיבוכי מחלתה החלו לתת את אותותיהם. היא חשה שקצה קרב. במובן זה יש לקבל ספרון זה כמסמך לזכרה של מיכל, אך בד בבד גם כתרומה עיונית לבירור הסוגיה האמורה באשר למעמדה של המוזיקה האמנותית בזמננו. משה צוקרמן

הספר דן בחלק האמצעי של ספר במדבר, הכולל פרשיות רבות משקל מנקודת ראותה של התורה עצמה, כגון מעשה המרגלים, שגרם לנדודיו של דור המדבר, או פרשת פרה אדומה, שהיא המרכזית בשיטת הטוהרה שבמקרא. מובאים בו מבואות הדנים בענייניה של כל פרשה. לגופו של הכתוב מוצמד פירוש שוטף וחלק. בשולי העמודים ניתנים חילופי גרסאות של החומש השומרוני ונתונים מן התרגומים העתיקים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

רבי יוסף בכור שור היה תלמידו של רבנו תם ומבעלי התוספות החשובים בדורו. חיבורו על התורה הוא אחת היצירות המרתקות שהוציאה מתחת ידה אסכולת הפשט בצפון צרפת שפעלה במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה. על רקע חשיבותו הרבה של הפירוש, מפתיע לגלות עד כמה מעט נכתב עליו. הספר המוצע כאן מתעתד למלא במידת מה חיסרון זה. בספר יוצגו סוגיות מרכזיות בפירושו של ריב"ש תוך השוואה מתמדת לפירושי קודמיו, החל בפרשנות חז"ל, דרך תרגום אונקלוס, וכלה בפרשנים השייכים לאסכולת הפשט – רש"י, ר' יוסף קרא ורשב"ם. בספר מוצגת התמודדותו עם השאלה שהטרידה אותו ואת בני זמנו: מה המקום של פירוש חדש ונוסף לתורה, מעבר לפירושים שכבר נכתבו עד ימיו ומונחים על שולחן עבודתו. הטענה המרכזית היא שריב"ש צעד במסלול שנע בין המשכיות לבין חדשנות. התנועה שבין המוכר למקורי היא המוקד המרכזי בפרשנותו של בכור שור, ובצד מחויבותו למסורת הפרשנית, הוא השכיל לסלול נתיבים חדשים ומתודות מקוריות שקודמיו לא פיתחו. הספר ישמש כלי עזר רב חשיבות לחוקרי פרשנות המקרא, ללומדי תורתו של ריב"ש ולכל אוהבי המקרא ופרשנותו.

לפי הדעה הרווחת, הן במחקר והן בספרות הפוסקים, ההלכה אינה מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים. מנגד, חיי הכלכלה ועולם העסקים המודרני מבוססים באופן שכיח על עסקאות כאלה. כך נוצר פער בין ההלכה לבין המציאות. הספר "יש מאין" הוא הצעה לפתרון בעיה זו. באמצעות כלי המחקר -- התלמודי והמשפטי -- נידונות בו סוגיות שונות במשפט התלמודי, ובהן: דבר שלא בא לעולם, טובת הנאה, קניין אותיות ועוד. במהלך הדיון מתברר שהלכת התנאים מכירה בעסקאות בנכסים מופשטים וההלכה התלמודית סירבה להכיר בהן. עם זאת, האמוראים הציעו דרכי גישור מגוונות שיאפשרו להקנות נכסים עתידיים, שטרי-חוב וכיוצא באלה. מצד אחד בחרו חכמי התלמוד בהפשטה של ההליך הקנייני כדי להתאימו לנכס הערטילאי; מן הצד האחר נערכה החפצה של הנכס המופשט כדי להתאימו לדרישת הממשות של דיני הקניין התלמודיים. בספר "יש מאין": עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי , מוצע ליטול את הגשרים שנטו האמוראים אל עבר ההלכה התנאית ולהשתמש בהם ככלים למתן תוקף הלכתי לחיי השוק העכשוויים.

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית. מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מיהדות חצי האי האיברי שנודעה בשם "ספרד" מימי השלטון המוסלמי ואילך. הספר פותח אשנב לתולדותיה של קהילה שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו. אף ספר זה אינו כל כך יוצא דופן בדגש שיש בו על "הנוצרים החדשים". עם זאת, הספר נועד להעלות את יהדות פורטוגל למוקד התעניינות הציבור הקורא עברית. הוא בא לעודד את המשך חקר היצירה הרוחנית, הספרות העברית, לימוד התורה והישגי המדע של יהדות פורטוגל לפני השמד של 1497. מאמרים של חוקרים מארצות שונות כלולים בספר. יום טוב עסיס, רחל איבנייס-ספרבר, אלווירה דה אזבדו מיאה, אריק לווי, אליהו ליפינר ז"ל, משה אורפלי, אדגר סמואל, ז'זה נוניס קראירה, שרל עמיאל ודב סטוצ'יסקי פותחים בפני הקורא העברי יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל מימי התגבשותה לקהילה מיוחדת כחלק מיהדות ספרד ועד הפיכתה לעדת אנוסים או "נוצרים חדשים" במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים הפכה פורטוגל למולדתם של "יהודים בסתר", אנוסים או "נוצרים חדשים".

עשרה מחקרים היסטוריים ואתנומוסיקולוגיים (שניים בעברית והאחרים באנגלית ובצרפתית עם סיכומים בעברית) בתחומים שונים של המוסיקה היהודית בעבר ובהווה: קטע עברי של מאמר על המוסיקה המיוחס למרקטו מפדובה; מושג המודוס בזמרת הקודש נוסח אשכנז; המוסיקה של יהודי כורדיסטן; ניגוני מרון: 'מאמר במספר החכמות' של קלונימוס בן קלונימוס; מאמרו של יהודה בן יצחק; המסורת המוסיקלית ומעביריה מן היהדות לנצרות; 'נעימה בספרות העברית בימי הביניים; 'מוסיקה' בספרות העברית בימי הביניים. כן נכלל מאמר על המסגרת המודאלית בזמרת ההמנונים אצל הערבים האורתודוקסים והיוונים-קתולים בישראל. 240 עמודים + פקסימיל + דוגמאות מוסיקה ותקליט. המרכז לחקר המוסיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים.

בקרב המוני המהגרים שהפכו את ניו יורק בראשית המאה העשרים לעיר היהודית הגדולה בעולם, צמחה תרבות מרהיבה ביידיש – עיתונות, תאטרון, ספרות. עשרות יוצרים עיצבו הוויות חיים מגוונות שקישרו בין העולם הישן לארצם החדשה. הייתה זאת מזיגה חד-פעמית ומיוחדת במינה בין 'מזרח' – מזרח אירופה היהודית – ובין 'מערב' – מרחביה של ארצות הברית, ובעיקר חייה המסחררים של העיר הגדולה. פרקי הספר כאן גר העם היהודי: ספרות יידיש בארצות הברית מצטרפים זה לזה ומתארים מערך עשיר ומרובד שעמד על תלו שלושה דורות ויותר והתחוללו בו שינויים מפליגים: מן השירה רוויית הרגש והפתוס והמחזות המלודרמטיים בדור הראשון להגירה, העפילה ספרות זו לכתיבתם המודרניסטית של משה לייב האלפרן, א' ליילס, יעקב גלאטשטיין ואנה מרגולין ולפרוזה המסנוורת בעושרה של יצחק בשביס.

שירתו של יצחק עֹגן נדחקה לאגף נידח של המודרנה העברית משום השתייכותה לחוגו הנשכח במידת מה של המשורר יצחק למדן, עורך הירחון הספרותי 'גליונות', שהחל לראות אור בכסלו תרצ"ד והתמיד עד מות עורכו בתשט"ו. המהלך השירי, המיסטי והניגוני, שהוחדר בראשית שנות השלושים לשירה העברית באמצעות סגנונו המיוחד של חוג זה, ובעיקר בזכות כתיבתו של יצחק עגן, הקדים מבחינות מסוימות את המודרניזם של סוף שנות השלושים נוסח שירת נתן אלתרמן. בספר שיריו 'בַּהזדככות' (גליונות, תרצ"ה) חולל עֹגן מהפכה אלתרמנית סמויה, שלא זכתה לציון היסטוריוגרפי ראוי, משום הדרתו של חוג 'גליונות' מן השיח הביקורתי על המודרנה השירית בתקופתו. במונוגרפיה על שירת יצחק עֹגן מתואר המהלך הזה כשהוא משוחרר ממוסכמות השיח על 'הרפובליקה הספרותית', שתלו באופן בלעדי את מהלכיה של המודרנה במחוות אלימות של מלחמות תרבות ובאסטרטגיות פואטיות של חיסול מסורות ישנות לטובת סגנון חדש. 'האקולוגיה של הספרות' היא שיח המתייחס לבית הגידול הפואטי ולסביבה התרבותית של הכותב. שיח זה מחזיר למשוררים שבשולי הקנון את מקומם המעצב במהלכים של צמיחת סגנון חדש, בעיצוב אקלים של טעמים, ובמיוחד בהבלטת המיומנויות הפואטיות של הכותב היחיד כצורה של פיתוח גומחה אמנותית בתוך סביבה שמאפייניה חומריים ותרבותיים כאחת. הספר כולל מסה תיאורטית הפורשת את מושגיו ומהלכיו של 'השיח על האקולוגיה של הספרות' ובוחנת את מקומו במרחב הכללי של שדות השיח הביקורתיים בהיסטוריוגרפיה העברית.

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

מחבר הספר, מלקולם הי, קתולי בן העם הסקוטי, אוהב ישראל שהיה עד לרדיפת יהודים בימינו, שהגיעו לשיאן בשואה. המחבר מצא שיש לחפש בעולמה של הנצרות את שורש שנאת ישראל בדורות שעברו. הספר דמי אחיך: שרשי האנטישמיות הנוצרית הוא פרי עבודתו המעמיקה ורבת השנים של המחבר בנושא שנאת ישראל הכתובה בידי אוהב ישראל. ספר עזר למורה, לתלמיד, לקורא המשכיל ולכל המבקש לדעת את שורשי האנטישמיות.

מילון זה הוא תוצר של עבודת שדה שנמשכה כחצי יובל שנים. מאז פרסום המהדורה הראשונה בתשע"ג הוא תוקן, הורחב ושוכלל. הוא מציג מעל 4500 ערכים וכ-6000 תת-ערכים מן המרכיב העברי בלשונות היהודים, רובם נרשמו מפי כ-240 מסרנים מקהילות ישראל. המחקר התמקד בערבית היהודית של תימן, עירק וצפון אפריקה, בגאורגית היהודית, בפרסית היהודית, ובלהגים מסוימים של הארמית החדשה. המילון מפנה אל הספרות הנוגעת לתחומים אלו ודרך שיטה גם אל מילון החכיתייה של פרופ' יעקב בן-טולילה, אל מילון האיטלקית היהודית של פרופ' מריה מאיר-מודנה (בדפוס) ועוד. ערכים אחדים הם בעיקרם מדריך ביבליוגרפי.

מדינת האתונאים , מיצירותיו הראשונות של אריסטו, נחלקת לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון הוא סקירה היסטורית של תולדות המשטר המדיני באתונה על גילויו השונים, מראשיתו עד חידושה של הדמוקרטיה בשנת 403 לפסה"נ. החלק הזה הוא בבחינת ספר לימוד על תולדות משטרה של אתונה במאות השישית והחמישית לפסה"נ. בחלק השני מתאר אריסטו בפירוט רב את מנגנון השלטון הדמוקרטי ששרר באתונה בימיו. חלק זה הוא מקור ראשון במעלה להכרת הדמוקרטיה האתונאית בשקיעתה. פרופ' דוד אשרי (1925-2000), שתרגם את מדינת האתונאים מיוונית, הקדים דברי מבוא והוסיף הערות, היה בחיר חוקרי ההיסטוריה העתיקה וההיסטוריוגרפיה היוונית באוניברסיטה העברית בירושלים ובעל מוניטין בין-לאומיים. היה דיקן הפקולטה למדעי הרוח בשנים 1972-1975 וחבר האקדמיה הישראלית למדעים בשנים 1994-2000. פרופ' דבורה גילולה, פרופסור בגמלאות באוניברסיטה העברית בירושלים, חוקרת לימודים קלסיים ותולדות התאטרון, התקינה וערכה את המהדורה החדשה של הספר.

צדק מאחה היא גישה שנועדה להחליף או להשלים הליך פלילי. היא מפגישה עובר חוק עם נפגע העברה בדרך שתאפשר להם לשוחח באורח מוסכם, מכובד ובטוח על העברה ומשמעותה, ועל הדרך לאחות את הפגיעות שנגרמו לנפגע הישיר וגם לנפגעים העקיפים בעטיה. הליכי צדק מאחה נערכים בחסות המדינה, באישור ובפיקוח רשויות אכיפת החוק. הליכים של צדק מאחה קיימים בישראל מאז שנות התשעים. באחרונה רב מספר ההיוועדויות שהמדינה מאשרת לקיימן, בין היתר לנוכח שינוי חקיקתי המחייב את קציני המבחן לנוער לבחון הפניה של כל מקרה של עבריינות נוער להליכים חלופיים, ובמרכזם היוועדויות צדק מאחה. שינוי זה, והמודעות לקיומן של חלופות להליך הפלילי, צפוי להביא עלייה בשימוש בהן. זהו ספר חדשני, המציג היבטים עיוניים ומעשיים של הגישה תוך התייחסות לכלל הפעולות הנעשות בתחום זה. גישת הצדק המאחה ועקרונותיה הם בסיס לתיאור ולפיתוח שיח מאחה בזירה הציבורית והפרטית. השיח המאחה מעודד דיון ענייני ומושכל במשא ומתן בין תושבים, רשויות, קבוצות וקהילות. השיח המאחה מבהיר צרכים ואינטרסים שימנעו חיכוכים וקונפליקטים המעיבים על איכות החיים בישראל. כותבי הפרקים הם ממיטב ההוגים והעוסקים בתחומי המשפט, הקרימינולוגיה, העבודה הסוציאלית והחינוך מהאקדמיה ומעולם המעשה בישראל. מחברים משתתפים: נורית בכרך,אפי ברוור,בת־עמי ברוט,מאיר־דב ברקוביץ', טלי גל, שרי גרבלי, דליה טאובר, אורי ינאי, פני לייסט, עֹזי נבון, שקמה ניצן־בירן, שאוקי עדווי, גלי פילובסקי־מנקס, נאוה קידר, כרמית קלר־חלמיש, יאיר רונן, רינה ריטר, ליאת שוסטרי־זיני, אסתי שחף־פרידמן, ויקי שרזמן, רון שפירא

במשפחות רבות של ניצולי שואה הועבר לילדים מסר גלוי וסמוי – שמרו את זכר המתים! בני הדור השני, שהמשא הכבד מנשוא של זיכרון השואה הונח על כתפיהם, חיים בעבר הטראומטי של הוריהם, וחלק ניכר מעולמם הרגשי שרוי במקום שהמוות שולט בו. מתוך הסיפורים והתצלומים המעטים ששרדו את זוועות המלחמה, ובחסות השתיקה הרועמת, אט אט התעצב בדרכים רבות ושונות זכר הקורבנות שלא הכירו בדמיונם וביצירותיהם של אמנים בני הדור השני לשואה. הספר הירושה: השואה ביצירותיהם של אמנים ישראלים בני הדור השני , עניינו יצירות של אמנים ישראלים שניכרת בהן ייחודיות הנובעת מההקשר התרבותי-חינוכי של העיסוק בשואה בישראל, ומאירועים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית העכשווית. נושאים רבים שהעסיקו את האמנים נחשפים בספר, ובעשרות עבודותיהם מוצגים ביטויים מגוונים שבהם בחרו להביע את עולמם הפנימי, המושפע מחוויות השואה של הוריהם.

קובץ זה עוסק בזיקה שבין מושג המוות ובין הפילוסופיה של ההלכה. רבים יטענו שדחייה של המוות ובריחה ממנו עומדות בתשתית כל תרבות, וההלכה בכלל זה: הרוצה להבין תרבות יבדוק את יחסה למוות. המאמרים שבקובץ, וכן רב-שיח מיוחד לספר על הכחשת המוות, מתחקים אחר הנחה זו ולומדים לאורה את המצוי בהלכה. שלושה נושאים הקושרים מוות והלכה עומדים בלב הספר: סוגיית החרדה מהמוות והכלים להתמודד עמה; הזיקה שבין החוויה האנושית להמשגות ההלכתיות והכלים ההלכתיים סביב סוגיית המוות; והשפעתן של תפיסות מטא-הלכתיות על פסקים ומחשבת ההלכה בסוגיית המוות. הקובץ המגוון מביא מקולם של מיטב החוקרים ואנשי הרוח שזה עיסוקם; הוא נוגע בסוגיות קיומיות ששורשיהן בעיון הלכתי ופילוסופי מעמיק, מחז"ל והרמב"ן ועד השואה והעידן הטכנולוגי. הספר, שתשתיתו בשיח הפילוסופיה של ההלכה, מהווה אבן פינה לעיסוק רחב שמעודד מחקרים נוספים. הוא מציף תובנות עומק של עולם ההלכה על סוף החיים, ההתמודדות עם רגעים אלה וההשלכות ההלכתיות של מושג המוות – על שלל נגזרותיו בהלכה ובאגדה.

ספרה של הודא אבו-מוך דן ברומנים האופסימיסט , אח'טיה ו סראיא מאת הסופר אמיל חבּיבּי ובתרגומם לעברית בידי אנטון שמאס. תרגומים מהפכניים אלה ראו אור בין 1984 ל-1993, בתקופה ששינויים פוליטיים ותרבותיים שהתחוללו בחברה היהודית העידו על מגמת פתיחות ועל נכונות לקרוא בראשונה על הנכּבה, למשל. נסיבות אלה תרמו להיווצרות מפגש ייחודי וחד-פעמי בין אחד מגדולי הסופרים הפלסטינים לאחד מגדולי המתרגמים מערבית לעברית, מפגש אשר הניב שלושה רומנים המספרים לא רק את הנרטיב הפלסטיני, אלא טווים בתוכם את סיפורה של התרבות העברית של אמצע שנות השמונים ואת התמודדותה עם טקסט, סופר ומתרגם המחפשים בה מקום. הספר בוחן בתוך כך את יחסי הגומלין בין מקור לתרגום ובין מחבר למתרגם ואת האופן שבו כל אחד מהם מאתגר את גבולותיו של האחר ומשפיע עליו. הודא אבו-מוך מנסחת את אסטרטגיות התרגום של שמאס ובוחנת את השפעת עמדותיו הפוליטיות על בחירותיו כמתרגם. מהצד האחר היא שואלת אילו שינויים חלו ביצירתו של חביבי ובעמדותיו הפוליטיות כתוצאה מהתרגום והפרסום. הספר עומד על ההתפתחויות ההדדיות שחלו ביצירה ובתרגום תוך כדי תהליך ההתקבלות, כך שהטקסטים הללו התגלו כהיברידיים ומאפשרים נוכחות משותפת של שני ציבורי קוראים, הערבי והיהודי. המחברת עומדת על יחסי הכוח הא-סימטריים שביחסים בין העברית לערבית ובוחנת את האופן שבו הם מחלחלים הן אל מעשה הכתיבה במקור, הן אל מעשה התרגום.

While this volume cannot be said to deal comprehensively with all aspects of the fascinating field of Aggadic Studies, it certainly offers variety in the types of material investigated and the methods of enquiry employed. The essays in this book provide historical, literary, and social analyses of the rich rabbinic literature.

באמצע המאה השש עשרה יצרו מקובלי צפת טקס של קבלת שבת ובו נתנו ביטוי לראייתם בשבת כלה ומלכה וביום השבת יום נישואין ויום הכתרה. חטיבה של קבלת שבת שולבה בתפילת ליל השבת ובה השיר 'לכה דודי' מאת ר' שלמה אלקבץ. השיר היה לציר המרכזי בתפילה הזאת, ואף על פי כן אין שיר מובן פחות ממנו. 'לכה דודי' משקף את התפיסה הכפולה של קבלת השבת כקבלת פני שבת וקבלת עול שבת. לפי ספרות הקבלה שתיהן מתמזגות למעין קבלת עול מלכות שמים. כיוון שאין 'לכה דודי' יוצא מידי סודו הקבלי, תוכנו וצורתו של השיר מצריכים קריאה מעמיקה. ספר זה יאפשר לקורא להבין את השיר ולעמוד על הסודות הגלומים בו ועל הרמזים השזורים לאורכו. הבנת הסודות הקבליים תאפשר ללוות את הדוד בהליכתו לקראת הכלה. קבלת השבת השבועית באה לזַכות בקבלת השבת הקוסמית. קבלת פני השבת היא דוגמה לגאולה העתידה, ו'לכה דודי' סולל את הדרך לאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בשני משמעיו – הן כמזמור לכבוד השבת הן כמזמור לעתיד לבוא ליום שכולו שבת. הספר פותח צוהר להבנת עולמם הדתי של חכמים ומקובלים בצפת בשיא פריחתה, במאה השש עשרה. זהו חלק ממפעל פרשני מקיף הבוחן את סידור התפילה מזווית ראייה היסטורית וספרותית. תקציר באנגלית נמצא בסוף הספר.

פירוש זה לספר משלי מתייחד בגישתו העצמאית של מחברו לספר ולמלאכת הפירוש. מחבר הפירוש נטל מלוא חופניים מצד אחד מאוצר הפרשנות היהודית מימי-הביניים ומצד שני מהישגי חקר המקרא המודרני. רקעו של ספר משלי הוא העולם של המזרח הקדום: מסופוטמיה, מצרים וכנען. בקיאותו של מחבר הפירוש בעולם זה ובספרותו הענפה, מאפשרת לו להאיר את ספר משלי באורו של אותו עולם קדום, ולפרשו פירוש חדש ומקורי. מחבר הפירוש אינו מזניח אף תחום. הוא מעמיד על מכונם את הרעיונות הנידונים בספר. הוא מקדיש תשומת לב רבה לצדדים הלשוניים והספרותיים, תוך הבלטה גראפית של האמצעים הספרותיים המשמשים את העורכים הקדמונים של הספר. פירושי הכתובים והמבואות ליחידות הספרותיות המרכיבות את הספר כוללים מקבילות חוץ-מקראיות רבות מספרות החכמה של מסופוטמיה, כנען רבתי ומצרים, בלשון המקור ובתרגום. מבוא רחב, המהווה חיבור עצמאי, ובו סקירה מקיפה של ספרות החכמה החוץ-מקראית מקדים את הפירוש.

ה אודיסיאה מאת הומרוס היא סיפור שיבת אודיסאוס לביתו לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים. האפּוס מגולל את קורות הגיבור במסעותיו, את הייסורים שלו ושל בנו טלמכוס היוצא לחקור על אביו הנעדר, וכן את נקמת אודיסאוס במחזרי אשתו, פּנלופּיאה. שירה עתיקה זו היא עדות נצחית לכמיהת האדם לשוב הביתה, אל חיק יקיריו, ולהתמודדותו המתמשכת לא רק עם סכנות העולם שסביבו, אלא גם עם לבטי נפשו. תרגום הפרוזה החדש ליצירת מופת זו משקף נאמנה את שגב השירה האפּית ואת הוד הקדומים העולה ממנה, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. כעת, יחד עם תרגומו של ארואטי ל איליאדה , יש לראשונה בידי קוראי העברית גרסת פרוזה אמנותית ומדויקת ליצירתו השלמה של גדול משוררי יוון העתיקה.

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

הספר אלהים בעידן של חורבן וגלויות מציג את הדיבור על אלהים באחת מתקופות השבר הקשות בחיי העם ביהודה. המחברת בוחנת בו את השאלה מה אמרו על אלהים נביאים, מלכים, כותבי היסטוריה, משוררים והמון העם במחצית הראשונה של המאה השישית לפסה"נ, נוכח הארועים הדרמטיים שהביאו לחורבנה של ירושלים ובראשית תקופת הגלות. בכליה של התאולוגיה התנ"כית בונה ד"ר רום-שילוני מעשה תצרף של עולם המחשבה הדתית על העימותים והפולמוסים הפנימיים שבו, ומשרטטת קשת של דעות, החל מן האמונה הצרופה באל והצדקתו במעשיו, עבור דרך הספק, ההתרסה, ועד להכחשת מעורבותו של ה' באירועים ההיסטוריים. כמו בפרקים אחרים מאוחרים יותר בהיסטוריה היהודית, הדיבור על אלהים מתמקד גם במקורות המקראיים בשלושה נושאים: חלקו של ה' בחורבן ובגלויות, הצדק האלוהי, והיחסים בהווה ולעתיד בין ה' לעמו נוכח האסון הלאומי. הספר פותח צוהר לקורא לעולמם של אנשי יהודה המבקשים, כל אחד בדרכו, למצוא דרך ליישב בין המציאות של הסבל לאמונות היסוד כי האל הוא הן אלהי המשפט האל הטוב והמיטיב הן אלהי ההיסטוריה הכל-יכול והכל-יודע.

פולה פרדריקסן, מראשי חוקרות וחוקרי הברית החדשה ותולדות הנצרות הקדומה בעולם כיום, משחזרת את ארבעים שנות קיומה של קהילת חסידי ישו: מראשיתה האופטימית עם ישו בפסח בירושלים ועד שהתפשטה והגיעה לרומא. התנועה של ישו גדלה ופרחה בעשורים הללו. חברי התנועה עצמם היו מופתעים מההצלחה, ולמעשה לא ידעו איך לעכל אותה. מה אמורים לעשות חברי הקהילה בירושלים בשעה שהם מצפים לשובו של המשיח? האם עליהם להפיץ איזה מסר? אילו קשרים יש לשמור עם קבוצות הלוויין שלה בתפוצות? איך אמורים להשתלב בה גויים שעזבו את הפגאניות? ושאלת המפתח: איך יכולה תנועה שכל הווייתה תלויה באמונה שהעולם ניצב על סף אחרית הימים להתגבש כקהילה יציבה? פטרוס, יעקב ויוחנן פאולוס כולם היו יהודים, גם אם אנו רגילים לזהותם עם "מקורות הנצרות". הזיהוי שלנו מושפע מהידיעה שהם הביאו במעשיהם לייסוד הקהילה הדתית הזאת, שרוב החברים בה היו גויים, אלא שהם עדיין לא ידעו זאת. כשהנוצרים היו יהודים הוא סיפורה של אותה קהילה שבין ירושלים לרומא. במחקריה הקודמים עסקה פרדריקסן בשינוי שחל בייצוגים של ישו – מהנביא היהודי האפוקליפטי שהיה בחייו למשיח האלוהי שנהיה לאחר מותו. גם הספר הזה הוא קריאה מחודשת במקורות המכוננים של הנצרות באופן שמדגיש את זהותן היהודית המובהקת של כל דמויות המפתח בראשית הנצרות.

החיבור 'פרקי דרבי אליעזר', למן חיבורו (כנראה במאה השמינית) ועד ימינו, זכה לפופולריות רבה בקרב קהל קוראים מגוון. ואכן, אין דומה לו בספרות העברית של שלהי העת העתיקה וימי הביניים המוקדמים: השילוב שיש בו בין מקרא משוכתב לבין מדרש ובין שני אלו לבין פרקי מוסר הוא שילוב מפתיע ומסקרן. מה היו הנסיבות שבהן נוצר? מי היה קהל היעד שלו? מאחר שרב הנסתר על הנגלה בנוגע לזמנו ולמקומו של החיבור, הספר שלפנינו מבקש לחלץ את התשובות על השאלות הללו מתוכו, באמצעות ניתוח מדוקדק של המרקם הטקסטואלי שלו. לספר שתי מטרות. האחת היא להאיר את עולמו הספרותי-רעיוני של 'פרקי דרבי אליעזר' באורו של מחקר הפולקלור. גאולה, התגלות ורציפות תרבותית נדונות מתוך שימוש בכלים מתודולוגיים של תחומי הספרות, הספרות העממית, האנתרופולוגיה ומדע הדתות. המטרה השנייה היא לבחון מחדש את המונח 'עממיות' לנגזרותיו כפי שהוא הובן ושימש בחקר הספרות העברית הקדומה. העיון המתודולוגי מקדים ומעצב כל אחד מארבעת פרקיו של הספר, העוסקים בתופעות שחלקן אינן מתויגות כ'עממיות' במובהק (מימרות, מעשי חכמים). הפרק העוסק במגיה – תחום שזוהה בעבר עם פרקסיס וחשיבה עממית – מציג הגדרה חדשה של המושג המדגישה את ההיבט החשיבתי-חווייתי של המגיה ואת זיקתה ההדוקה לאשיות מחשבת חז"ל; הדיון במיתוס כולל הן בחינה מחודשת של יישומו במחקר היהדות הקדומה הן הערכה כוללת של 'פרקי דרבי אליעזר' כחיבור 'מיתי'.

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

קארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הגרמנים הידועים ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, טען שהוא לא רק הסתייג מן המשטר הנאצי אלא אף פעל נגדו במסגרתה של קבוצה מחתרתית קטנה; אחד מחבריה, רוברט לימפרט, נתפס והוצא להורג על ידי הנאצים שעות ספורות לפני הגעתם של האמריקנים. המחקר הנוכחי, המתבסס על מספר רב של מסמכים רשמיים ופרטיים שטרם פורסמו, חושף את קשריו הרבים של בוזל עם המשטר הנאצי ומגלה שאפילו בדצמבר 1944, כשגרמניה עמדה לקרוס, נשא בוזל נאום סוחף בפני מנהיגים נאצים ושיבח את המאבק למען הרייך של היטלר. ואולם, לאחר מפלת הנאצים מיהר בוזל להופיע כדובר הדמוקרטיה ובספטמבר 1945 הוקיע בחריפות את הנאציזם בנאום שנשא ליד קברו של לימפרט. המסמכים המתפרסמים בספר מגלים בפרוטרוט כיצד הצליח בוזל לשכנע את בית הדין לדי-נאציפיקציה כי סיכן את חייו עקב התנגדותו לנאצים. כמו כן מתפרסם בספר דין-וחשבון המאפשר לשחזר לראשונה את פעילותם הנועזת של לימפרט ושלושת חבריו ללימודים, שאכן נאבקו במשטר. פרופ' סר איאן קרשו, מחשובי חוקריה של גרמניה הנאצית, כותב על הספר כך: " בעבודה בלשית מצויינת הצליחו בנימין קדר ופטר הרדה למוטט, בצורה מרתקת, את הסיפור שקארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הבולטים ביותר בבאוואריה שלאחר המלחמה, יצר לעצמו על מנת לבסס את מהימנותו כאנטי-נאצי."

כמעט 400 אלף שבויי מלחמה גרמנים הובאו לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ופוזרו במחנות זמניים ברחבי המדינה. בממשל ובצמרת הצבא האמריקאיים התעוררו ויכוחים בנוגע לאופן שבו יש לשכנע את השבויים במעלותיהן של השיטה הדמוקרטית והתרבות האמריקאית וברוע הטמון באידאולוגיה הנאצית. בספרו אקדמיה בין גדרות תיל בוחן פרופסור רון רובין את המנגנון שהופקד על החינוך מחדש של החיילים הגרמנים, ומציג את הדמויות העיקריות במערך הייחודי – רבים מהם מרצים למדעי הרוח שגויסו לצבא – אשר קבעו את התכנים והשיטות. רובין מסביר את המניעים בבחירת גישות מסוימות על פני אחרות, תוך כדי מחלוקות ויריבויות ערכיות. אילו ספרים ואילו סרטים נבחרו כמתאימים לתוכנית? אילו היבטים של התרבות האמריקאית וההיסטוריה שלה הודגשו ואילו הועלמו? כיצד מצאו לנכון המופקדים על התוכנית להבהיר למי ששירתו את המשטר הנאצי את הסיבות והתוצאות ההרסניות של המדיניות הגרמנית? המטרה הייתה להחזיר למולדתם את השבויים שעברו המרה אידאולוגית כדי שיסייעו להקים גרמניה חדשה על חורבות הרייך השלישי. בסופו של דבר, המיזם השאפתני לחינוך מחדש של השבויים הגרמנים בארצות הברית הסתיים בכישלון חרוץ. רובין מנתח את הסיבות לכישלון ואף משווה את המיזם האמריקאי לתוכניות חינוך-מחדש אחרות.

אמנות הפיוט , יצירתו של המשורר הרומי הנודע הורטיוס (65-8 לפסה"נ), זכתה להערכה ולעיון מתמיד מיום פרסומה ועד ימינו, בימי הביניים וברנסנס, ובכל תקופה ותקופה שהספרות וביקורת הספרות פנו מחדש אל הספרות הקלסית לבחון את שורשיהן. מכיוון שנכתבה רומית (ולא יוונית) היא הייתה המקור הנגיש ביותר לעקרונות הבסיסיים של ביקורת הספרות הקלסית, וגם לאחר שתשומת הלב פנתה ל פואטיקה של אריסטו לא פסק העיון ביצירתו של הורטיוס, לא מעט בזכות איכותה הספרותית-השירית. הורטיוס הוא משורר גדול, ויותר משהוא מחדש הוא מחיה. תרומתו הגדולה היא בהטמעת התאוריות שקיבל מאחרים ובהפיכתן לשירה אמנותית הטבועה בחותמו האישי. הוא נאה קיים את העיקרון שיצירה חייבת להועיל אבל גם להנות – אמנות הפיוט אכן מועילה אך בראש ובראשונה היא מהנה.

בתי דפוס והוצאה לאור, עיתונים וכתבי עת, תשתיות שיווק וציבור קוראים הולך ומתרחב – כל אלה נולדו יחד במזרח התיכון בשלהי העידן העות'מאני, אחרי מאות שנות התעלמות מהתפתחויות דומות באירופה. הופעתם הדרמטית באזור תוך רגע היסטורי קצר חוללה תמורות מרחיקות לכת כמעט בכל תחום בחיי הפרט והקהילה. הספר מהפכת הדפוס הערבי בוחן את הנסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שבהן התרחש המפנה הזה. הספר דן בצמיחת תעשייה של ייצור ספרים ועיתונות, בהיווצרות קהל צרכנים למוצרים המודפסים ובהקמת מערכות הפצה – משירותי הובלה ודואר ועד חנויות ספרים ורשתות של סוכנים – שחיברו בין היצרנים ללקוחותיהם. ההתבוננות בתמורות הללו מטילה אור רב על היבטים של מסורת תרבותית ודתית באזור ועל דילמות שהיו כרוכות בדפוסי חשיבה ופעולה חדשים. זהו מסע מרתק וססגוני אל חברה העושה את צעדיה הראשונים לתוך עידן חדש.

תמונת העולם הרווחת היא אטומיסטית: לכל אדם תודעה אחת וכל אדם לעצמו. לכל אדם החוויות, התחושות והרגשות שלו; לזולת אין – ולא יכול להיות – חלק בהם. בפני תמונת עולם זו עומדת בעיה מוסרית קשה: על פיה ברור למה עליי לדאוג לעצמי ולספק את רצונותיי שלי, אבל מדוע אדאג לזולת? מה אכפת לי מה יקרה לזולת, שאת סבלו לא אני ארגיש? בספר זה מוכיח עדי צמח שתמונת העולם האטומיסטית מוטעית. ראשית, לא נכון שלכל אדם יש תודעה אחת. מה שפרויד קרא לו בטעות 'הלא-מודע' אינו אלא מערכת של תודעות שונות זו מזו, שלרוב הן מסוכסכות עם התודעה השלטת. שנית, לא נכון שכל אדם הוא בהכרח אישיות נפרדת. המחיצות בתוך עולם הרוח אינן אלא מוסכמות לשוניות. לכן תקשורת אינה רק גשר ארעי בין אנשים שונים המעבירים מידע זה לזה, אלא היא תהליך של יצירת תודעה על-אישית, לידת נפש קיבוצית, ששיאה הוא הברהמן – נפש העולם. תמונת עולם חדשה זו מעמידה תורת מוסר חדשה: המוסר הוא תרפיה ברמה קוסמית. כמו שתרפיה מנסה להשכין שלום בתוך האדם, המוסר מבקש לגבש את הפרטים הבודדים, הנבערים, המנותקים זה מזה והלוחמים זה בזה לנפש אחת: נפש עולם הרמונית, עשירה ומגוונת, כלומר יפה.

האם יש קשר בין מערכון העליות מ"לול" לבין הפנתרים השחורים? בין יאצק והמהפך של 1977? בין הפולניות מ"זהו זה" לפוסט-פמיניזם? התשובה הקצרה לשאלות אלה היא "כן". התשובה הארוכה נחשפת בין דפיו של ספר זה, הראשון לבחון באופן שיטתי את ההומור הטלוויזיוני בישראל. הדיון מתמקד ב"קאנון הקומי" הישראלי - קבוצה של מערכונים, דמויות ותוכניות טלוויזיה, שנוצרו בין ראשית שנות השבעים לשלהי שנות התשעים וצברו עם השנים מעמד תרבותי מיוחד. הניתוח מתחקה אחר יחסי הגומלין של ההומור עם ששה שסעי זהות מרכזיים בישראל: העדתי, הלאומי, המעמדי, הפוליטי, הדתי והמגדרי. העיון בטקסטים מעלה שבכל צחוק יש יותר משמץ של אמת – התהליכים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים הדרמטיים שעברה ישראל במהלך שלושה עשורים מהדהדים ומתחדדים בהומור הטלוויזיוני. בנוסף לכך, שימש ההומור כחיישן רגיש המזהה תהליכים חברתיים בזמן היווצרותם, ואפילו תפקד כשחקן בתהליכי שינוי חברתי-פוליטי. הספר הערס, הפרחה והאמא הפולנייה חושף את האיכויות הרב משמעיות של ההומור הטלוויזיוני הפופולרי, המאפשרות לקרוא אותו כשמרני וחתרני, מאחד ומפלג בו זמנית. רב משמעיות זו מאפשרת לטקסטים הקומיים להכיל את שלל הפרדוקסים שהזינו, וממשיכים להזין, את החברה הישראלית, בלי להכריע ביניהם. היא מאפשרת להומור גם לשמש כליבה תרבותית המשותפת לקבוצות שונות ומנוגדות, כאשר כל אחת מהן יכולה לקרוא אותו בהתאם לצרכיה, ובו זמנית למצוא בו את הפרשנויות היריבות.

המילים פיתוי ואתיקה, שבמבט ראשון נראות סותרות זו את זו, עומדות בלב הפרקטיקה הפסיכואנליטית. ויויאן שטרית-וטין פותחת ביצירת מפגש בין, מצד אחד, הגותו של הפילוסוף עמנואל לוינס, המבין את האתיקה כאחריות אסימטרית כלפי האחר, לבין, מצד אחר, חשיבתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אן לפלאנש, המציב את האחֵר המבוגר המשמעותי הראשוני כמי שמלכתחילה הוא בחזקת מפתה לנפש התינוק, בשל מסריו המשובשים בהכרח על ידי הלא מודע שלו. האתיקה של האנליטיקאי, באחריותו המושקעת רגשית כלפי האחר, נתפסת כמהותית לטיפול. האסימטריה של המצב האנליטי אינה נבחנת עוד במונחים של כוח, אלא במונחים של אחריות: אחריות כלפי הפיתוי שהוא אינהרנטי לעצם הצעת האנליזה, אחריות כלפי המסגרת האנליטית שהאנליטיקאי או האנליטיקאית הם המופקדים על שמירתה, אחריות כלפי התהליך האנליטי שבו הוא או היא לוקחים בהכרח חלק, תוך הבאה בחשבון של התשוקה ההכרחית שלהם עצמם. כל זה מוביל להשערה פסיכואנליטית חדשה בנוגע למקורות האתיקה: המקורות הנשיים האימהיים של היכולת האנושית לאחריות כלפי האחר. "הספר הזה פונה לכלל הפסיכואנליטיקאים, יהיה הרקע התיאורטי שלהם אשר יהיה, שכן הוא נוגע בעומקו של גרעין המקצוע שלנו: חשיבות הסביבה הדואגת של המבוגר, בשילוב חזון פילוסופי של חוש האחריות המוסרית שלנו כלפי האחר... הספר ממלא חסר משמעותי בתרבות הפסיכואנליטית שלנו" (אנטוניו פרו, נשיא החברה הפסיכואנליטית האיטלקית לשעבר, חבר האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי ומחבר השדה האנליטי: מושג קליני).

"האם נוכל לתאר לנו שאלוהים דחה את הצו המוסרי ודרש מאברהם דבר שהוא מבחינה מוסרית… חטא? זוהי הבעיה הגדולה של סיפור העקדה המוצג בהימנון הנפלא הזה שתורגם במלואו לעברית." - שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר "למתרגם הספר, איל לוין מגיעות ברכות ותודות רבות על התרגום העשיר והחי הזה הממזג לשון גבוהה, כיאות, עם עברית חיה…" - יורם ברונובסקי, הארץ , תרבות וספרות "מחברו הפסידונימי של הספר 'חיל ורעדה', שבו מוצגת לראשונה ובמפורש הספירה הדתית, הוא יוהאנס של השתיקה הנקרא כך מפני שהוא יודע, כי יש דברים שאין הוא יכול להסבירם, אף-על-פי שהוא יכול לתאר אותם. סיפורו של אברהם מתואר על-ידי קירקגור בשלבים עוקבים ודראמאטיים, שמתוכם מתגלעות הקאטגוריות הדתיות העיקריות של הגותו." - יעקב גולומב , הקדמה

מאז נכתבה התורה שבעל פה היה הספר לכלי העיקרי שבאמצעותו נשמרה והועברה מדור לדור. כלי זה עבר פיתוחים ושכלולים רבים באלף שנות ההיסטוריה של התלמוד הכתוב. הדרמטי שבהם היה המצאת מכבש הדפוס באמצע המאה הט"ו. המצאה זו חילקה את תולדות ספר־התלמוד לשתי תקופות שוות פחות או יותר באורכן: תקופת כתבי היד ותקופת הדפוס. החלפת הטכנולוגיה של שכפול הטקסט מעלה שאלות על אופני מסירת הידע והתקבלותו: כיצד השפיעה החלפת הטכנולוגיה על תפיסת הידע, על דימויי הידע, על קריאתו, על פירושו ועל עיבודו? דפוס ראשון עוסק ברגע שבו הוחלפה טכנולוגיית מסירת הידע באמצעות בחינה מדוקדקת של ממצא היסטורי חד־פעמי ורב־משמעות. כתב יד ימי־ביניימי של התלמוד הירושלמי, שנוצר במאה הי"ג ברומא, התגלגל במאה הט"ו לוונציה ושימש מקור למהדורת הדפוס הראשונה של התלמוד הירושלמי. כתב היד מלא בטביעות של אצבעות מוכתמות בדיו, בסימני מדפיסים ובעיקר באלפי הגהות ושינויי נוסח שסומנו עליו כהכנה לקראת ההדפסה. כתב יד זה, הנמצא כיום בספריית אוניברסיטת ליידן שבהולנד, פותח לפנינו צוהר אל סדנת ההדפס, וחושף את האופן שבו חשבו המדפיסים הוונציאניים על מסורת כתבי היד הימי־ביניימית, על מותה הצפוי בצל ההמצאה הטכנולוגית החדשה ועל משמעותו ההיסטורית של מעשה ידיהם. באמצעות ניתוח מדוקדק של כתב היד מבקש דפוס ראשון לדון בשאלות ההיסטוריות והמתודולוגיות שמציב לפנינו רגע ההחלפה של טכנולוגיית מסירת הידע.

"ספרו של משה מאיר , שניים יחדיו , מגלם פריצת דרך בפילוסופיה של הדת היהודית בזמן החדש. שורשיו מעוגנים במקורותיה של פילוסופיית הדת היהודית במאה העשרים, בייחוד בזו של הרמן כהן ושל הרב סולובייצ'יק, ובמורשת ההגות החסידית; רקעה הוא המריבה העקרה בין דתיות לחילוניות בעידן המוגדר כפוסט מודרני. הכרתו הכואבת של משה מאיר, היונקת מחוויה אישית, היא שזהותם העצמית של ה'דתיים' וה'חילוניים' לוקחת חלק זה בעולמו של זה ושהמריבה חוצה לא רק ביניהם אלא גם בתוכם. המחבר מפתח בספרו לשון דתית-פילוסופית חדשה שתאפשר לצאת מתוך השריון הסוגר עליהם ומונע מהם לראות זה את אנושיותו של זה, וליצור לא רק הידברות יהודית אנושית אלא גם זהות אישית מגשרת ומאחדת של מאמין חילוני מזה וחילוני מאמין מזה. כחוקר פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש שגיבש עמדה משלו בנושאים הללו, התרשמתי עמוקות מן התנופה החדשנית, הבהירות והיושר האינטלקטואלי המאפיינים את ספרו של משה מאיר, מיפי מבנהו ומן האלגנטיות של סגנונו. ספר יפהפה שעם עמקותו קריאתו קולחת ומהנה. זהו ספר שיעשיר ויפרה את עולמו הרוחני של כל קורא המתעניין בנושאים אלה והוא עשוי לחולל ויכוח ענייני ומעמיק בין חסידים נלהבים למתנגדים נלהבים, בין אם הם דתיים ובין אם הם חילוניים." (פרופסור אליעזר שביד, החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית) "החיפוש אחר פילוסופיה דתית מרעננת היא אחד החיפושים החיוניים ביותר והמרתקים ביותר. משה מאיר מציג דרך שהיא גם תבנית וגם תוכן לכינון אחת מדרכי האמונה המיוחדים שבדור שלנו. דווקא כמי שלא הסכים עם כל דבריו, אני רואה חשיבות עליונה שמשנתו תיקרא על ידי כל אדם מאמין ותהדהד בתוכו - בין על ידי אימוץ ובין על ידי ביקורת, מכיוון שבוקע ממנה צליל מכוונן, ישר ומעמיק של בקשת אלוהים"(הרב יובל שרלו) "בספר היפה החשוב והמקורי הזה בורא משה מאיר מצלמו ומדמותו את האדם הדתי-חילוני הדומה באופן חיצוני בלבד לאדם הדתי-דתי. בריאה מרתקת זו גרמה לי להתבונן שוב בדמות דיוקני ולגלות שאחרי ככלות הכול אינני אלא אדם חילוני-דתי שדמיונו לאדם החילוני-חילוני הוא חיצוני בלבד." (ארי אֵלון מחבר "עלמא די" ו"בא אל הקֹדֶשׁ")

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

בשנים 1989-1991 חידשה ישראל את יחסיה הדיפלומטיים עם ברית המועצות, בולגריה, הונגריה, יוגוסלביה, פולין וצ'כוסלובקיה, יחסים שנותקו בעקבות מלחמת ששת הימים. נוספה אליהן אלבניה, שעמה כוננה ישראל לראשונה יחסים דיפלומטיים. באותן שנים ניהלו נציגי ישראל שיחות עם נציגי גרמניה המזרחית לקראת האפשרות של כינון יחסים דיפלומטיים. הדבר לא מומש בשל סירובה של זו להכיר בחלקה במתן שילומים לישראל על רדיפת יהודים בתקופת המשטר הנאצי ובשל תהליך איחוד גרמניה שהסתמן אז באופק. המחבר, שכיהן באותן שנים כסגן מנהל כללי של משרד החוץ לענייני מזרח ומרכז אירופה והיה מעורב בתהליכים הללו, מתעד בספרו לראשונה את השתלשלות המגעים בין ישראל לבין ארצות מזרח אירופה (למעט ברית המועצות) שהוליכו לחידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. כן נידונים בספר מדיניותן העוינת כלפי ישראל בזירה הבינלאומית והמזרח תיכונית, גילויי האנטישמיות כלפי המיעוט היהודי שחי בקרבן, ומעמדן של הקהילות היהודיות במדינות הללו לפני ניתוק קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל, בעת הניתוק ובעידן שאחריו. נידונים גם מניעיהם המדיניים והכלכליים של כל אחת מהארצות להתקרב לישראל החל מאמצע שנות השמונים במאה הקודמת, לקראת חידוש הדרגתי של יחסיהן הדיפלומטיים עמה, על רקע השתחררותן מן התלות בברית המועצות והמעבר ממשטר קומוניסטי למשטר ליברלי.

הספר דן בתקופה המכוננת ביצירתה של לאה גולדברג, השנים 1935–1945, שהן העשור הראשון לחייה בארץ ישראל. התחקות אחר פעילותה הספרותית הענפה בתקופה זו, שבה עוצב סדר יומה התרבותי, ממקמת את יצירתה במרחב של הספרות האירופית. נטשה גורדינסקי עורכת דיון השוואתי שמציע לראות בספרות הרוסית ובזו הגרמנית את הנופים המצטיירים בכתיבתה העברית המוקדמת. הרעיון העומד ביסוד הספר הוא כי יצירתה של גולדברג בשנים אלה נסבה סביב שאלות של זיכרון תרבותי ותרגום תרבותי. שאלות אלה העסיקו אותה לא רק בשל המעבר התרבותי עם עלייתה לארץ ישראל, אלא גם מתוך תודעת אחריות עמוקה לגורלה של התרבות האירופית נוכח האיום של מלחמה עולמית. בעוד שעד כה התמקד המחקר בעיקר בכתיבתה הלירית של המשוררת, ספר זה מתבונן בביוגרפיה הספרותית של גולדברג תוך התייחסות לארבע הסוגות העיקריות שבהן שלחה ידה: הרומן, השירה, הרשימה והמסה. כך מצטיירת תמונה מורכבת של אישיותה היוצרת – לא רק כמשוררת, אלא גם כסופרת ואשת רוח.

הפסיכואנליזה מאת אנצו יוסף בונאבנטורה, התפרסם לראשונה באיטלקית ב-1938 ויצא לאור בעברית ב-1952 מטעם המחלקה לחינוך של האוניברסיטה העברית. פרקי הספר הם: תופעות ההיסטריה, הלא-מודע, ההדחקה, התורה הפסיכואנרגטית של האינסטינקטים, התפתחות המיניות של האדם, החלום, הנוירוזות, הפסיכואנליזה בתולדות התרבות, ממשיכי תורת פרויד ומבקריה, ועיונים ביקורתיים מאת המחבר.

The writings of Yehezkel Kaufman (1889-1963), late Professor of Bible at the Hebrew University of Jerusalem, fall into three main categories: Bible studies, of which the four-volume History of the Religion of Israel is the magnum opus; socio-historical analysis of Jewry's fate and existence as a diaspora-nation community, with the two-volume Golah ve-Nekhar (Exile and Estrangement) being its most outstanding scholarly undertaking in this regard; finally topical articles dealing with immediate socio-political problems of Zionism and the emerging State of Israel. This book comprises three successive chapters from Yehezkel Kaufman's Golah ve-Nekhar which, though intrinsically related to the central topic of that work, constitute a distinct unit of its own. The basic difference between Judaism and Christianity is here defined as two forms of covenant being in conflict with each other. דפים מהספר גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

מחקר זה מאיר את התמורות הגדולות שהתחוללו בחברה הישראלית בסוף תקופת השופטים על רקע השינויים שחלו בארצות קדמת אסיה בתקופת הברזל הקדומה (המאות השתים-עשרה והאחת-עשרה לפהס). בתקופה זו קרסו האימפריות ששלטו בסוריה ובארץ כנען בתקופת הברונזה המאוחרת (המאות החמש-עשרה עד השלוש-עשרה לפהס), ולמרחב זה חדרו עמים ושבטים חדשים. חלק מהם התחרו על טריטוריות עם בני ישראל, אשר חדרו להר המרכזי של ארץ כנען ולמדבריות שגבלו בו. במציאות זו ביקשו לעצמם שבטי ישראל שלטון יציב. לדעת רבים שלטון יציב הוא שלטון של מלך, אך לא כולם הסכימו לשינוי. המחבר מציע כאן זיהוי של הכוחות השונים שפעלו במהלך לכינון המלוכה בישראל, וזאת על פי העלילה בשמואל א פרקים א-יב ומתוך השוואה לספרויות המזרח הקדום ויוון העתיקה. כן מנסה המחבר לקבוע סדר זמנים בעלילה המקראית. רוב בעלי ביקורת המקרא ייחסו את התבטאויותיו של שמואל נגד המלוכה לסופרים מימי הבית השני; המחבר חקר את הנאמר על מלכות בשר ודם במקרא ובספרות הבתר-מקראית, ומסקנותיו אחרות.

תופעת המצור מורכבת ביותר ואי-אפשר להבינה כראוי אלא מתוך התוודעות למכלול היבטיה ומאפייניה. הספר דן במאפיינים הצבאיים, הכלכליים, המשפטיים, החברתיים והספרותיים של תופעת המצור במרחב התרבויות של המזרח הקדום. הוא מבוסס בעיקר על מקורות אכדיים ומקראיים ובמידה פחותה על מקורות יווניים, ארמיים, מצריים, חתיים ואוגריתיים, וכן על תבליטים שנתגלו בארמונותיהם של מלכי אשור ובמקדשי מצרים.

הספר האדם הבוחר: הסיפור המקראי כדרמה של בחירה דן בשאלת הרעיון המרכזי של הסיפור המקראי, המוגדר על ידי רוב החוקרים כקשור לאל. חיבור זה קורא תיגר על ההנחה זו, ומעמיד את האדם, וליתר דיוק, בחירתו של האדם בין טוב לרע, כמרכז הסיפור המקראי. הדרמה המקראית סובבת סביב דמויות הנדרשות לבחור בין דרכים שונות ולעתים אף מנוגדות. דמויות אלו מייצגות את האדם המורכב על כל הקונפליקטים וההתחבטויות שבו, החייב להכריע בין רצונותיו וערכיו המתנגשים. הספר מתפלמס עם דעה רווחת הסוברת שהספרות המקראית משקפת תפישת עולם דיכוטומית הצובעת את היקום בצבעי שחור לבן. טענה זו נדחית באמצעות ניתוח ספרותי של אותם סיפורים שהיוו מקור למסקנות הללו: סיפורי אברהם ולוט, סיפור דוד וגלית וסיפורי אליהו, אחאב ואיזבל. בניתוח ספרותי מבריק ופורץ דרך מציג המחבר כיצד סיפורים אלו מתמקדים בדמויות מורכבות ומרתקות שקשה להגדירן באופן חד-משמעי. ההתלבטויות העזות של הדמויות עומדות במוקד הסיפור המקראי ויוצרות דרמה של בחירה שבמרכזה האדם הבוחר.

כיצד אפשר לשמור על כבוד האדם בתנאי מלחמה? האם המחויבות לכבוד האדם כוללת את הדאגה לרווחתו ולצרכיו הבסיסיים? איך לנהל מדיניות ביטחון יעילה ובה בעת להגן על כבוד האדם ועל חירותו? משחר ימי ההיסטוריה נדרשו מסורות הגות לסוגיית כבוד האדם מתוך שאיפה לקבע ערכים הומניסטיים. העיסוק בסוגיה זו הוליד פילוסופיות ותפיסות עולם שלימים עיצבו את פני התרבות הדמוקרטית הליברלית. תורות המוסר והשיח החוקתי בני זמננו רואים בכבוד האדם ערך חוקתי ומעלים שאלות הנוגעות לזכויות, לאוטונומיות, למידות טובות ולמוסר. שאלות אלו מקבלות משנה תוקף ומעוררות יתר עניין בעידן של תמורות פוליטיות וחברתיות, המציבות לפנינו דילמות חדשות. ליברליזם, פמיניזם, גלובליזציה, גזענות, חסמים דתיים ומעצורים תרבותיים-כל אלה שזורים בערבוביה בתפאורה עוינת, והגבול בין ביטחון לבין רמיסת כבוד האדם הולך ומיטשטש. אסופה זו דנה בסוגיית כבוד האדם במאה העשרים ואחת מן ההיבטים המשפטי, הפילוסופי והמוסרי בנסיון לכונן בישראל תשתית מושגית של ערכי כבוד האדם, שתסייע לביסוס ערכים אלו בחיי היום יום שלנו.

בין המאמרים בכרך זה: אוהד אבודרהם | ק ערת השבעה מנדאית ממוזאון אוניברסיטת מיאמי: קריאה חדשה ארהרד בלום | ניב ארמי "מוזנח" — לשונה של ממלכת ארם־דמשק משה בר־אשר | בעיות בתיאור תורת הצורות של לשון חכמים חיים דיהי | מבחר חידושי לשון בספר בן סירא: תרומתו של כתב יד ו מגניזת קהיר שי היימנס | חיטוף התנועות במילים השאולות מיוונית במשנה ומשמעותו ועוד...

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

הספר ביקורת התרבות החילונית עוסק ביסודות הערכיים, המוסריים, החברתיים, הלאומיים-פוליטיים והרוחניים-דתיים של התרבות החילונית המודרנית בעם היהודי ובמדינת ישראל. נושאים אלה נדונים בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית כללית, אך מתוך התמקדות בהווה. הספר מציג את ערכי היסוד של ההומניזם המערבי מנקודת מבט היהודית, את המטרות והיעדים שחתרו אליהם ואת הבעיות הנוקבות שעלו בניסיונות להגשימם. המחבר מנתח את שורשי הכישלונות, מגדיר את הבעיות, מתאר את ההתמודדות של מדעי החברה, המדינה והתרבות עם בעיות אלה, מבקר אותם, מצביע על עיוותים, ומציע תיקונים המתחייבים מביקורת זו.

האם תיתכן פילוסופיה של האמונה? האם ניתן להבחין בוודאות בין אמונה לשם שמים לבין אמונה המשתמשת באל כקרדום לחפור בו? האם קירקגור, הנחשב לאביו של האקזיסטנציאליזם הדתי, היה הוגה דעות אנטישמי? מה היה יחסו אל היהדות והיהודים? מהם יחסי הגומלין בין אמונה דתית למוסר אנושי? האם תיתכן ביניהם סתירה? מדוע לדעתו של קירקגור אברהם אבינו היה אביר האמונה? האם קירקגור הוא מפתה דתי או מחנך לקיום אותנטי? על שאלות מפתח אלה, העוסקות בזיקת היחיד אל אלוהיו, עונה הקובץ העשיר בתוכנו וברוחו. בקובץ הזה מופיעים שלושה-עשר מאמרים של מיטב חוקרי קירקגור בארץ ובעולם. הנספח בקובץ, המכיל את רוב הפרסומים של קירקגור ועל אודותיו בעברית, מעיד על מסורת מפוארת של מחקרים עבריים על קירקגור.

מילון זה הוא תוצר של עבודת שדה שנמשכה מעל עשרים שנה. הוא מציג למעלה מארבעת אלפים ערכים מן המרכיב העברי בלשונות היהודים ולמעלה משנים עשר אלף תת-ערכים, רובם נרשמו מפי מידענים רבים מקהילות ישראל. המחקר התמקד בלשונות שעד כה לא טופלו כלל או לא טופלו במדה מספקת: הערבית היהודית של תימן, עירק וצפון אפריקה, הגאורגית היהודית, הפרסית היהודית, ולהגים מסוימים של הארמית החדשה. המילון גם מפנה אל הספרות הנוגעת לתחומים אלו ודרך שיטה גם אל מילון שבכתובים על האיטלקית היהודית מאת פרופ' מריה מאיר-מודנה. בערכים מסוימים הוא משמש בעיקר מדריך ביבליוגרפי. על יסוד האוסף של פרופ' שלמה מורג ז"ל

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

המשפחה הגרעינית במזרח הקדום ובישראל כללה בדרך כלל אב, אם וצאצאים, וכל מי שהשתייך ליחידת שארית זו היה כפוף למרותו של האב. לאב היו סמכויות משפטיות נרחבות – למרות הגבלות מסוימות – בעלות השפעה מכרעת על מצבם הכלכלי של בני המשפחה ועל גורלם. חיבור זה מברר את מהות היחסים המשפטיים בין הורים ובין ילדיהם ואת אופיו של המשטר הפטריארכלי במקרא ובמזרח הקדום. השאלות העיקריות שנדונו בספר הן: מה הקנה לילד מעמד משפטי? מה הייתה תשתיתה ומהותה של הזיקה המשפטית בין הורים לילדיהם? האם הורים חייבים היו לזון את ילדיהם? מה הייתה סמכותם המשפטית של הורים להעניש את ילדם בגין התנהגות בלתי חוקית כלפיהם? הספר תורם תרומה חשובה להבנת סוגיות יסוד בדמותה ובאופייה של החברה בעת העתיקה.

הספר הנפש גדולה והחיים קטנים עוסק בתפיסת הנפש של אפלטון ב'פיידון' וב'מדינה'. הסוגיות המרכזיות הנידונות בו הן מובן הנפש ומקומה של תורת ההיזכרות ב'פיידון'. הטענה העיקרית בספר היא שהבחנתו היסודית של אפלטון בדיאלוגים אלו אינה בין הגוף ובין הנפש אלא שניות הקיימת בתוך הנפש, וצריך להבינה לאור הדיכוטומיה האונטולוגית הכללית שהוא מציע, בין האידאות ובין התופעות. חשיבותה של טענה זו נעוצה בכך שהיא מבליטה את זיקותיהן ההדוקות של ההוכחות לאלמות הנפש הניתנות ב'פיידון' ומסייעת בבירור היחס בין תפיסות הנפש שאפלטון מציע ב'פיידון' וב'מדינה'.

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

amilat se honra en presentar el séptimo volumen de su serie Judaica Latinoamericana , que incluye una amplia selección de los trabajos presentados en la Sección América Latina del XV Congreso Mundial de Estudios Judaicos (Jerusalén 2009), por investigadores establecidos en las Américas e Israel, especializados en diversas disciplinas de las humanidades y las ciencias sociales. El volumen enfoca una variedad de temas pertenecientes a las experiencias históricas, sociales y culturales del judaísmo en América Latina, tanto respecto de lo que poseen en común como en cuanto a sus diferencias debidas a los diversos contextos nacionales. A ello se suman renovadoras propuestas metodológicas, necesarias en vista de fenómenos socio-culturales recientes originados en la globalización y el transnacionalismo, que se proyectan hacia el futuro de las investigaciones en el área.

תחום הבריאות הוא זירה מרכזית שבה נקבע גורלם של אנשים ואושרם. במשטרים דמוקרטיים, שירותי הבריאות הם אבן בוחן למימוש זכויות, להשתתפות ולשותפות במשאבי הכלל. כיום מערכת בריאות ציבורית או פרטית אינה יכולה לספק את כל הצרכים לכל המצבים הרפואיים לאורך זמן ובחינם. ככל שתחום הבריאות הופך יקר יותר, עם התקדמות הטכנולוגיות הרפואיות והגידול בציפיות לטיפול איכותי, כך מנסות חברות דמוקרטיות לקדם רפורמות שיאפשרו גישה לשירותים אלה לכלל האוכלוסייה. אולם השירותים הפכו להיות מוצר יקר עבור רוב האנשים. וכידוע, לשירותי הבריאות ולטכנולוגיות רפואיות בחברה מפותחת יש מחיר, והוא נקבע בשדה הפוליטיקה כתוצאה ממאבקים בין תפישות עולם ובין אינטרסים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנכנס לתוקף ב-1995, הוא התמודדות של החברה הישראלית עם סוגיות אלו. החוק נולד על רקע פוליטי מקומי שקשר בין פוליטיקה מקומית אלקטורלית ומערכת הבריאות. עם כניסתו לתוקף, הגדיר החוק מחדש את הזכות לשירותי בריאות ויצר מערכת כללים שעיצבה תהליך פוליטי המסדיר את המימון של חלק נכבד ממערכת הבריאות ומתמקד בסוגיות של הקצאת משאבים מוגבלים. הספר בוחן את הזיקה של מערכת הבריאות ושל חוק ביטוח בריאות ממלכתי לתהליכי שינוי בחברה הישראלית ולקשרים בין כלכלה ופוליטיקה. נידונה בו השאלה האם חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא חלק מהתעצמותם של גורמים פוליטיים המצדדים באימוץ ערכים של אינדיווידואליזם ותחרותיות.

העלייה לרגל שימשה בזמן שבית המקדש היה קיים ביטוי תמציתי לתודעתו הלאומית והדתית של אדם מישראל. שרטוט מרכזי בדמותה של חגיגת העלייה הייתה השמחה: "ושמחת בחגך". הספר שמחת הרגל בתלמודם של תנאים בוחן כיצד נתפסה מצוות השמחה, בהגדרתה העצמית וביחסה לשאר מצווֹת הרגל, ומה היו תולדות הבנתה בידי חכמי ההלכה, מימי בית שני ועד לתקופת התנאים והאמוראים. שיטת המחקר היא עמידה על תולדות ההלכה מתוך ניתוח המקורות בספרות חז"ל. כי ספרות זו עשויה מעין פסיפס שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות. הפרדתה של מסכת זו למרכיביה מציירת בבהירות - נוסף למטווה הספרותי שלה - את השתלשלות המושגים ההלכתיים וגלגולי פרשנותם. מתודה זו חשפה בניין שלם של הלכה תַנאית קדומה בסוגיית הרגָלים ומצווֹתיהם, ואגפיו תומכים זה בזה ומשתרגים זה מזה. אך משנה ראשונה זו שקועה בתוככי נדבכיה של ההלכה האחרונה; ציור דמותה של ההלכה הראשונה מבהיר אפוא מיניה וביה את מגוון הדרכים שנקטו תַנאים אחרונים בבואם להכילה במסכת ההלכתית והספרותית הנחתמת בידיהם. הספר זכה לאחרונה בפרס התוכנית ללימודים מתקדמים על-שם קולאץ', אוניברסיטת בר אילן

הספר שלפנינו מבליט את מקומו המרכזי של האלפבית העברי מנקודת ראות יחידה במינה: ממרחבי תולדות עם ישראל וממעמקי משנת הסוד. המחבר צלל לנבכי ספרות ההלכה והקבלה כדי לדלות משם את היסודות לבניית הנושא וכתוצאה מכך, הועלתה על הכתב זו הפעם הראשונה, תורת האידיאות הכרוכה במערכת האותיות שבלשוננו. זהו מחקר מנופה ומדוקדק, הכתוב סגנון ציורי ומקורי.

אליהו, אלישע, ירמיהו, יונה ונביאים אחרים – מה סיפרו עליהם מחברים מקראיים? ספר זה מתאר את הסיפורת הנבואית שבמקרא לסוגיה ולתולדותיה: תחומיהם של הסיפורים, זמן חיבורם ודרך התהוותם –בעל פה או בכתב – משמעותם ורעיונותיהם, ולעתים טיבם כיצירות אמנות. במרכז הדיון עומדת שאלת הסוגים הספרותיים: האם הסיפורים הם דברי היסטוריה, או אגדות עם, או סיפורי משל המלמדים מוסר השכל. מן העיונים שבספר מתבררת והולכת שאלת ערכם של הסיפורים כמקורות היסטוריים לתקופת המקרא. הספר הוא מהדורה שלישית, מתוקנת ומורחבת של סיפורי הנביאים. המהדורה הקודמת תורגמה לאנגלית, ל איטלקית ולרוסית.

הספר מתאר את קורותיהם של חכמי אשכנז הראשונים, את מפעלם הרוחני והספרותי ואת דרכם בהנהגת הציבור מראשית ייסודן של קהילות ישראל בגרמניה בתקופת השושלת הקרולינגית ועד לגזרות תתנו (1096). חכמים אלה שימשו מורי הוראה ומנהיגים לבני עדתם ואף מייצגיהם בפני השלטונות. הספר גם דן בכמה מבעיות היסוד הקשורות במבנה החברה היהודית, ביחסה אל סביבתה ובמעמדה המדיני. לתקופת בראשית זו חשיבות רבה לחקר דמותם של יהדות אשכנז בגרמניה ושל הענפים שנסתעפו ממנה לדורות הרבה. באותה עת הונחו היסודות להתפתחותם של חיי הרוח ושל דרכי ארגונן הפנימי של הקהילות ועוצבו דמותה של החברה וערכיה. לפנינו החיבור הראשון המסכם תקופה עלומה זו תוך הסתייעות בעשרות כתבי יד קדומים שעדיין לא ראו אור. זה ספר עזר למורה, לסטודנט, לחוקר ולקורא המשכיל המגלה עניין בתולדות עם ישראל ובחכמת ישראל.

הספר תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן מרכז את מאמריו של עזרא פליישר ז"ל בענייני תפילה ומנהגי בית הכנסת, והוא שלב שני במפעל כינוס כל מאמריו, שנפתח בשלושת הכרכים הגדולים השירה העברית בספרד ובשלוחותיה (ירושלים תש"ע). בכרכים שלפנינו מכונסים מאמרים עקרוניים שלו על מהות תפילות הקבע בישראל ודרך היווצרותן, בצד שפע של נוסחי תפילה ארץ ישראליים עתיקים שעלו מן הגניזה הקהירית. לצדם מתוארים מנהגים נוספים שהתקיימו בבתי הכנסת הארץ ישראליים, כמנהגי ראשי חודשים או דרך ייחודית לתקיעה בשופר בשבת. מנהגי הקריאה בתורה וההפטרה זוכים אף הם לעיון, מבירורים בדבר מוצאם של מנהגי חלוקת הפרשות והסדרים השבועיים ועד למנהגי קריאה ייחודיים ובלתי ידועים. הספר נחתם בסקירות מפורטות של כמה מחזורים חשובים.

עניינו של הספר הוא מפגש בין הלכה לפילוסופיה כפי שהוא בא לידי ביטוי ייחודי בכתביו של רבי מנחם המאירי ובחיבוריהם של בעלי הלכה בפרובנס. חיבוריו הגדולים של המאירי, הקטעים שנותרו מ'ספר התמיד' של רבי ראובן בן חיים רבו של המאירי, ספרו של רבי דוד הכוכבי 'ספר הבתים' וחיבורים של בעלי הלכה אחרים מלמדים על האופן שהם פירשו את המסורת המיימונית ומגלים את עקבותיה של עמדתם הפילוסופית בגישתם ההלכתית. קבוצה זו של בעלי הלכה מיימונים העניקה הכשר למסורת הפילוסופית שהתפתחה בפרובנס בהנהגתו של שמואל אבן תיבון, בני משפחתו ותלמידיו, ובזכות תמיכתם העקיבה עמדה הפילוסופיה המיימונית בפרובנס בפולמוסים שנוהלו נגדה במאה השלוש עשרה ובראשית המאה הארבע עשרה. יכולתה של התרבות הפילוסופית המיימונית בפרובנס לעמוד כיחידה נבדלת ועצמאית היא בין היתר עדות למעמדם של בעלי הלכה שהיא הצמיחה. גירוש היהודים מפרובנס ערער את בסיסה הקהילתי של תרבות זו ומאז ואילך היא נותרה ללא ממשיכים. כתביהם של המאירי ושל בעלי ההלכה המיימונים ותיעוד המאבק שהתנהל בפרובנס בראשית המאה הארבע עשרה מאפשרים להעמיד באור חדש את היחסים בין הלכה לפילוסופיה בימי הביניים. השפעתה ועמדתה של קבוצה זו לא נחקרה עד כה, ויש בחשיפתה משום תרומה לשינוי דמותה של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים.

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

"זה זמן רב מורגש הצורך בהוצאה ביקורתית של כתבי החסידות או של אי־אלו מספרי היסוד שלה. החסידות של המאה השמונה־עשרה היא פרק בתולדות הרוח של עם ישראל ש״חכמת ישראל״ לא היטיבה עמו, ואף־על־פי־כן הרבו חכמי ישראל מראשית המאה הזאת לתהות על מהותה, לדבר בשבחה או לגנותה. הוויכוחים התנהלו על בסיס עקרוני שהציג, בצדק, את השאלה: מה טובה צמחה ליהדות מתנועה זו, מה היו מאווייה החברתיים, ומה היה מקומה בין זרמי מחשבה אחרים בגי זמנה, כמו ״המתנגדות״ , ההשכלה והציונות. אולם לא המחקר ההיסטורי, שהיה להוט בעיקר אחר ״התיעוד״ של כל הנוגע לחסידות, ולא המחקר הפנומנולוגי שטרח להתמודד על הערכיות הפנימית של החסידות, לא נתנו לקורא את השהות הפנימית לשמוע את דברי החסידים עצמם. האמירה מגבוה וממרחק ובהכללה, מאפיינת את חקר החסידות על כל זרמיה. דרך זאת גם יתרונות בצדה, שכן היא נותנת פרספקטיבה כלפי הנושא הנידון, אבל אנו מצווים היום על אתנחתא, העמקה ודיוק כדי להבין את המערכת הסבוכה של עולם רוחני זה. צריד לתת למקורות עצמם לדבר, הן כדי להיות נאמנים לגופי התורות בנות זמנן והן כדי למנוע אוריינטציה מסולפת סביב החסידות, המותחת את היריעה של משמעותה אל ימינו בלא ביקורת מספקת. שתי סיבות אלו מצדיקות, לדעתי, את העבודה שהושקעה במהדורה הביקורתית של הספר ״מגיד דבריו ליעקב״ ובפירוש שהבאתי בצד הטקסט כדי לעזור למעיין להתגבר על הקשיים הטכניים הרבים העומדים בדרכו בהבנת הכתובים. בחירתו של ספר זה אינה מקרית: ראיתי בו אחד הספרים המרכזיים במחשבה החסידית ואף מהקשים שבהם, מה עוד שהוא מספרי החסידות הראשונים שנדפסו. התורות המובאות בו מייצגות את הלך הרוח של האסכולה העיונית העיקרית בחסידות של המאה השמונה־עשרה, שהמגיד ממזריטש היה המורה שלה. בשביל שנבין היכן נתמקדו הבעיות העיוניות־ חברתיות בין דור ראשון—של הבעש״ט וחבריו—לבין דור שני—של המגיד ממזריטש ובית מדרשו—יש צורך במונוגראפיה בפני עצמה; לא זהו התפקיד שהוטל על ספר זה: כאן פירשתי דברים לגופם בלא התייחסות לדינאמיקה של קיומם. גם אל המקורות שעליהם מסתמך המגיד ממזריטש התייחסתי כאל ״מראי־מקום״ בלבד, אף־כי בפירושי הצבעתי על התפנית החסידית שחלה בשימוש במקורות אלו, ובעיקר אמור הדבר לגבי מקורות הקבלה. יצאתי מתוך הנחה שמושגי יסוד המקובלים בחקר תולדות הדתות ידועים למעיין בספר זה, ונזקקתי להם בפירושי כדי שתימצא מערכת קואורדינאטות מושגית שבתוכה מתייצבות בעיות עיקריות בהיערכות זו או אחרת. גם אנאליזה של טקסט אינה אפשרית בלא מערכת כזאת: הבעיות יוצאות מתוכה וחוזרות אליה, וכל הקביעות המשניות שבפירוש מוארות מתוכה..." - מתוך פתח הדבר בספר. כדי לקרוא את ההמשך נא לחצו על "עמודים מהספר" לצד תמונת הספר.

הכרך המונח עתה בידי הקורא משלים מפעל שנטל על עצמו פרופ' משה גושן־גוטשטיין ז"ל לפני למעלה מיובל שנים: פרסום מהדורה מדעית של תרגום המקרא לסורית ארץ־ישראלית המבוססת על קריאה מחודשת של שרידיו. פרופ' גושן ביקש להעמיד מהדורה שתשמש הן את חוקרי המסורת היוונית – שהרי התרגום לסורית ארץ־ישראלית נעשה מתוך תרגום השבעים – הן את חוקרי הארמית לניביה. החלק הראשון של המהדורה, המחזיק את ספרי התורה והנביאים, ראה אור בשנת תשל"ג. החומר לחלק השני – שיועד לכלול את ספרי הכתובים והספרים החיצונים – עובד לפני שנים רבות בידי פרופ' גושן ועוזרו חנן שירון ז"ל, ואולם גורמים שונים מנעו את פרסום החלק השני במועדו. התקדמות המחקר בסוגיה מאז חייבה לשנות את הכרך לעומת תכניתו המקורית של פרופ' גושן. בעצתו של פרופ' משה בר-אשר הוחלט לפרסם את הכרך במתכונתו הנוכחית. הקדים מבוא: משה בר-אשר.

בשיח הפוליטי והאקדמי בישראל נשמעת שוב ושוב הטענה שצה"ל זוכה לעוצמת יתר, וכי החשיבה הצבאית קובעת את החשיבה המדינית. בה בעת נשמעת טענה הפוכה, שלפיה הצבא מבוקר יתר על המידה הן על ידי הפוליטיקאים והן על ידי קבוצות אזרחיות כגון ארגוני זכויות אזרח, ארגוני הורים וקבוצות אחרות, ובתוך כך מצטמצם מרחב הפעולה האוטונומי שלו. הייתכן ששתי הטענות צודקות בעת ובעונה אחת? ואם כן, כיצד תוסבר הסתירה ביניהן? בכך עוסק הספר שלפנינו. במרכז הספר מי שולט על הצבא? מוצעת ההבחנה בין הפיקוח האזרחי על הצבא – הממוקד בתורת הלחימה, במדיניות הגיוס, בתפקוד המבצעי ובהיבטים המשקיים של התנהלות הצבא – ובין הפיקוח על הצבאיות כתרבות פוליטית, המעניקה לגיטימציה לשימוש בכוח ומשקפת את מפלס המיליטריזם בחברה. הטענה המרכזית הנפרסת בספר היא שהפיקוח על הצבא התחזק מאז שנות המדינה הראשונות, ואילו הפיקוח על הצבאיות נחלש, ובין שני תהליכים אלה מתקיימת זיקה של יחס הפוך. אבחנה זו מאפשרת לנתח תופעות רבות שליוו את העיסוק בצה"ל בעשור האחרון, וביניהן: - השלכותיו הפוליטיות של השינוי בהרכב החברתי של הצבא. - השלכותיה של מדיניות מניעת הנפגעים. - החותם שמטביעים על הצבא קבוצות וארגונים, המנסים לפקח עליו באמצעות פעולה בזירה הציבורית והמשפטית. - המשמעות של חדירת ערכי תרבות השוק אל צבא. - מורכבות הפיקוח על הצבא באמצעות העיתונות.

הספר זהויות במשחק: כדורגל ערבי במדינה יהודית , חושף בממצאיו המפתיעים עד כמה זירת הספורט, התמימה כביכול, היא למעשה זירת קרב פוליטית ממשית. יותר משליש מקבוצות הכדורגל בישראל הן קבוצות ערביות, בעוד שרק כשישית מאזרחיה הם ערבים. מדוע זוכים האזרחים הערבים להצלחה דווקא בכדורגל? לאלו כיוונים פוליטיים עשוי הייצוג הזה להוביל? האם הכדורגל הוא חלוץ ההולך לפני המחנה המבשר שוויון עתידי בין יהודים לערבים, או שמא הוא בבחינת משכך כאבים שאינו אלא תחליף למדיניות שוויונית? האם ההתעצמות בזירת הכדורגל מחזקת תחושות של גאווה לאומית פלסטינית, או שמא הכדורגל אינו אלא תחליף לשאיפות לאומיות? מהי תרומתו של הכדורגל לעיצובן של זהויות מגדריות, מקומיות ודתיות בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל? שאלות אלה נדונות בספר, המשלב מחקר היסטורי שראשיתו בהתפתחות הספורט הפלסטיני בימי המנדט הבריטי, עבודה אתנוגראפית ביציעי הכדורגל, ראיונות עם אוהדים ובעלי תפקידים, בחינה של עיתונות הספורט הערבית והעברית וניתוח סקרים ותמיכה מוסדית בספורט.

מה מניע נשים בדוויות ללחום למען רכישת השכלה גבוהה? מאין שואבות הן את כוחן? באילו אסטרטגיות הן נוקטות כדי להצליח? האם הן מהוות דוגמה אישית לנשים צעירות אחרות? האם הן כוח מחדש בקהילתן? מהו המחיר שהן נאלצות לשלם? שאלות אלו נידונות בספר מודרות ואהובות , העוסק בעולמן של הנשים הבדוויות בנגב שיצאו לרכוש השכלה גבוהה בישראל. הספר נוגע בתחומי חייהן הגלויים והסמויים, מספר על הכאב והכוח של הנשים באמצעות סיפורים הנוגעים למעמדן כנשות מקצוע, ובעיקר אלה המספרים על חיי האישות והמשפחה שלהן. לעיני הקורא נפרשת תמונה רחבה של מערכת היחסים המגדרית בקהילה הבדוויות בדרום, תוך כדי דיון בנורמות, מנהגים ויחסי כוח. הספר עומד על השינויים המתרחשים בקרב הנשים הבדוויות בדרום בעשור האחרון, ומתוך כך גם בגברים, ובעיקר ביחסיהן עם האחים והאבות. סיפורי הנשים המרואיינות שזורים בסיפורה האישי של המחברת-החוקרת, ראשונה מקהילתה ומבנות שבטה שרכשה השכלה אקדמית גבוהה.

The crashing of two jet airplanes into the Twin Towers in New York is vividly remembered by most people in the world today. Similar powerful images have come through videos of bombing in Kosovo, Moslem riots in Europe, brutal reprisals of protest in China, terrorist attacks in Israel, Kenya, Thailand, Turkey, Spain, India, Russia and England. These global events have challenged the beliefs of people in the Western world, and many have found themselves grappling with the perennial questions of modernity: Where is the world going? Are we attaining perpetual peace, or are we simply in the midst of ‘perpetual war’? How can we come to terms with seemingly opposing historical shifts, one pointing toward a globalizing and integrated world, the other toward tribalism and balkanization? This book celebrates S.N Eisenstaedt's works in sociology while addressing these questions. It brings together highly qualified and esteemed scholars to revisit the questions above in a nuanced, comparative, and empirically supported manner Shmuel Noah Eisenstadt is Professor Emeritus at the Department of Sociology and Anthropology at the Hebrew University of Jerusalem. He is the 2006 winner of the Holberg International Memorial Prize

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

הספר אידאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון , הוא קובץ מאמרים על אפלטון, שפרסם פרופסור שמואל שקולניקוב במהלך יותר משלושים וחמש שנים בשפות שונות. המאמרים פורשׂים קשת רחבה של נושאים אפלטוניים, וביניהם: מעמד הלוגוס ותפקיד האירוניה, המתודה ההיפותטית, שאלות בתורת ההכרה ובמטפיסיקה של אפלטון, מושגו של האהבה ויחסו למתודה ההיפותטית, תורתו המאוחרת ותורת הטבע של אפלטון, תורת הלשון, תפיסתו את החינוך, תורתו המדינית והשקפתו על הטרגדיה. המתודה הפילוסופית העומדת ביסוד הדברים האלה מעמידה מושג חדש של פילוסופיה לא כמדע דדוקטיבי אלא כמאמץ למצוא את ההנחות שעליהן מושתת השכנוע העמוק של אפלטון בדבר הנורמטיביות של התבונה ובדבר הפילוסופיה כדרך חיים. בכך מקנה אפלטון בסיס פילוסופי קפדני לאמרתו של סוקרטס ש"חיים בלתי נחקרים אינם ראויים לאדם לחיותם". הדגשת החשיבות המכרעת של המתודה הדיאלוגית ושל האירוניה בצורותיה השונות משותפת לכל פרקי הספר, לצד דרישתו הבלתי מתפשרת של אפלטון לבסיס אונטולוגי איתן, גם אם השגתו לעולם איננה מובטחת. חוקרים, תלמידים וקוראים שאפלטון אינו זר להם ימצאו עניין רב בספר זה. שמואל שקולניקוב הוא פרופסור לפילוסופיה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר נשיא אגודת אפלטון הבינלאומית.

In Judaism of the Second Temple Period , Flusser examines the influence of apocalypticism on various Jewish sects. He states that the teachings of Jesus, while reflecting first and foremost the views of the sages, are also influenced by Jewish apocalypticism. Examining the Essenes, their effect on Hebrew language, the split of sects, and much more, Flusser's collected essays offer an important source of study for any Dead Sea Scrolls scholar.

משה דוד קאסוטו (תרמג-תשיב), מגדולי דורו בפרשנות המקרא ובחקר תולדות עם ישראל והלשון העברית, היה גם אחד ממניחי היסודות המובהקים להבנת הטקסטים האוגריתיים ולקביעת זיקתם אל דרכי הכתוב המקראי. חוקרי המקרא וחוקרי הספרות של המזרח הקדמון ימצאו עניין במאמריו המקובצים כאן. גישתו המקורית במדע המקרא נגלית במאמרים אלו, הפותחים אופקים חדשים בתרבויות המזרח הקדמון ובספרותן ומבליטים בכך את גדולתו של המקרא כמרכז הווייתו של עם ישראל. בכרך זה, הכרך השני, מקובצים מאמרים שפרסם המחבר לראשונה בלשונות אירופיות (כמעט כולם באיטלקית) בשנים תרעא-תשי ותורגמו לעברית לאחר פטירתו. בסוף הכרך נמצאים מפתחות לשני הכרכים.

על רקע משבר ההומניזם במחצית הראשונה של המאה העשרים, ועל רקע איום החורבן שהחמיר והלך על העם היהודי ועל היהדות, התבלטה בתנועות הרוחניות המודרניות בעמנו תופעה מפתיעה: עלייתה של מנהיגות רוחנית חדורת תודעה של שליחות שאימצה לה את הצופן הנבואי של משה ושל נביאי הכתב האחרונים מן התקופה שקדמה לחורבן הבית הראשון: הבאת דבר אלוהים לעמם ולאנושות כדי להוכיח, להזהיר, להתריע ולהורות דרך גאולה על ידי התמסרות אישית להגשמת חזון הצדק, החירות והשלום בישראל ובעמים. מדובר בשורה של אישים מן הבולטים ביותר בהגות ובשירה היהודית בעברית, ביידיש ובגרמנית. הוגים וסופרים אלה נזקקו לצופן הנבואי לא כמטפורה אלא כהכרת אמת כואבת ומחייבת למעשים שהתגלתה להם, והם אכן נתנו דין וחשבון עיוני וחווייתי מעמיק על מהותה של אמת זו, על מקורה ועל תוקפה המחייב. הספר מתעד ומנתח את התודעה הנבואית של עשרה אישים בולטים שהגותם ייסדה כמה מן הזרמים הרוחניים העיקריים הפועלים בעם ישראל עד זמננו.

במחצית השנייה של המאה העשרים אימצה הקהילייה הרפואית את השיטה המדעית כבסיס לפרקטיקה. נראה היה כי אחרי אלפי שנים נסללה הדרך לתהליך מוסדר: מהמעבדה דרך הניסוי הקליני אל מיטת החולה. אך עד מהרה התברר כי הדרך אינה ישרה ואינה רציפה. המחקר הקליני מציע רק במקרים בודדים תשובות חד־משמעיות. המאזן בין התועלת והסיכון אינו מסתיים בחישוב סטטיסטי; חלק לא מבוטל בשיקול הדעת של הגורמים הקובעים את השתנותה של הפרקטיקה הרפואית מבוסס על ערכים, השקפת עולם ואינטרסים. במסלול המוביל מהמעבדה לחולה מעורבים גורמים רבים: מדענים , רופאים, חברות התרופות והטכנולוגיה, פוליטיקאים, אנשי הרגולציה, ובקצה המסלול עומדים החולים עצמם. כל אחד מהגורמים האלה מפעיל את האמצעים העומדים לרשותו כדי להשפיע על התוצאה הסופית – האבחון, הטיפול והמעקב אחר החולה. גם מסלול ההתקדמות מהמעבדה לחולה אינו רציף: לעתים המרווחים בין צעד לצעד גדולים, לעתים מתרחשות קפיצות נחשוניות אחרי תקופה ממושכת של האטה ואף עצירה. המחקר המדעי והקליני תלוי ביוזמה, בכישורים ובנחישות של החוקרים, ולא מעט גם במקריות ואין לו לוחות זמנים קבועים. ספר זה מוקדש לחשיפת האבולוציה של הפרקטיקה הרפואית, לאיתור שינויים מהותיים בפרקטיקה ולתיאור הדרך הנפתלת שבה התקבלו והוטמעו בגוף הידע הרפואי וביחסי הגומלין בין הרופא לחולה. הספר מציג 23 מקרי מבחן מתחומים שונים – רפואת הלב, כירורגיה ורפואת הנפש – שכל אחד מהם חושף היבט אחר במאזן הכוחות בין הגורמים המשתתפים בעיצוב הפרקטיקה הרפואית, ושופך אור על תהליכי השינוי של הפרקטיקה על ציר הזמן. הספר הוא מסע מרתק של גילויים רבים, חלקם מטלטלים, המבוסס על שנות עבודתו הרבות של המחבר כרופא וכחוקר.

מהדורת יוצרותיו של ר' שלמה סולימן אלסנג'ארי לפרשות השבוע מביאה לפני הקורא את מחזור היוצרות הקדום ביותר והשלם ביותר שנותר בידינו מן האלף הראשון לספירה, שחובר בידי אחד מבכירי משוררי האומה במאה התשיעית לספירה. המהדורה מבוססת על מאות כתבי יד שמקורם בגניזה הקהירית, והיא מלווה במנגנון מפורט של חילופי נוסח. למערכות היוצר נוסף ביאור החושף את המקורות המקראיים והמדרשיים של פיוטי היוצר לסוגיהם. במסגרת המבוא המדעי המקיף של המהדורה נסקרים הרכבן של מערכות היוצר, נידונות שאלות של ייחוס הפיוטים וייעודם, ומתוארים דרכו של הפייטן במלאכת השיר והקווים האופייניים של לשונו ושל סגנונו הפייטני. פרקים נוספים במבוא דנים במנהגי התפילה והקריאה בתורה, הן הבבליים והן הארץ ישראליים, העולים מן היוצרות, בתכנים הייחודיים לפיוטי היוצרות של שלמה סולימן, ובשאלת זמנו ומקומו של הפייטן.

ברגן-בלזן, אחד הסמלים לשטניות הנאצים, היה מחנה הריכוז הגדול ביותר על אדמת גרמניה. הוא גם היה מחנה הריכוז היחיד שהפך לאחר שחרורו למחנה עקורים ולמרכז קליטה ושיקום לאלפי ניצולים ממזרח אירופה, שביקשו לעזוב את אירופה ולהגר אל מעבר לים או לעלות לארץ ישראל. במשך חמש שנותיו כמחנה עקורים היה ברגן-בלזן מוקד ההתארגנות הלאומית של היהודים באזור הכיבוש הבריטי בצפון-מערב גרמניה, ובכלל זה הקהילות שקמו שם לאחר השואה, שהתפתחותן ניזונה מקשרי הגומלין ההדוקים עם הניצולים העקורים שבמחנה. כיצד הצליחו ניצולי השואה להתאושש מן התופת ולבנות חיים חדשים בתנאי הארעי הקשים של המחנות? מה הניע אותם ואיזו דמות לבשה קהילתם, קהילה שלמעשה נכפתה עליהם? כיצד הפכו מניצולים נוטים למות לגוף פעיל ודינמי בעל שאיפות לאומיות? מי היו בוני הקהילות היהודיות שהתפתחו בצדם של מחנות העקורים? מה הביא אותם להשתקע בגרמניה, ארץ רודפיהם הנאצים? מה היו יחסיהם עם אחיהם העקורים במחנות ומה היו שאיפותיהם? 'לקראת חיים חדשים' מציג בפני הקוראים מחקר חדשני, החודר אל שורשי התפתחותם של החיים היהודיים בגרמניה שלאחר השואה. סיפורם של הניצולים והפליטים היהודים, המסופר כאן במבט מבפנים ועל יסוד מגוון רחב ביותר של מקורות ראשוניים, יהודיים ואחרים, משמש אספקלריה המאירה פרק מפתח בתולדות העם היהודי לאחר השואה.

"הייתה גם חומה שהקיפה את העיירה, אבל לעתים רחוקות היא הופיעה בחלומותיו אף על פי שבית המשפחה היה בנוי בתוכה סמוך לשער העיירה למטה. הגבעה עמדה תמיד במרכז החלום - אולי הקסם שלה היה טמון במורכבות ההתמודדות שלו עם הזיכרון, בסמלים הרבים שתלה בה כל אימת שהתבונן במשמעה בחייו, כאדם החוזר בשלב מאוחר למקום שבילה בו את ילדותו ומתמקד בגעגועים בחלקים שנותרו מן הפסיפס שהתפרק". יוסף הכהן היה רופא והיסטוריון יהודי בן איטליה של המאה השש-עשרה. ברומן היסטורי זה מעלה יוסף בערוב ימיו את סיפור אהבתו אל האשה שאתו, את געגועיו אל הימים שעברו ואת הרהוריו באשר לכוחם של ההיסטוריה ושל עיצוב הזיכרון. חוט של געגוע נמשך בין יוסף המזדקן לצד רעייתו ובין ימי ילדותו ונערותו. בנוף הפסטורלי של צפון איטליה, בין כפרים ציוריים ומבודדים, טווה יוסף קשרים אנושים, רגישים ואמיצים עם החברה הנוצרית הסובבת אותו ורוקם אריג של אהבה, שמחת ילדים וצער השכול. מבעד לסיפור האישי, הנוגע במורכבות הקיום היהודי בגולה ומבוסס על עובדות היסטוריות ועל ספריו של יוסף הכהן, עולה מסכת אנושית של זקנה ונעורים, אהבה ותודעת היותו של האדם בן חלוף.

קוראי הספר הזה, למעט אלה המתמצאים היטב בהתפתחויות החדשות במיקרוביולוגיה, בפליאונטולוגיה ובביולוגיה אבולוציונית, צפויים להיתקל בהפתעות גדולות בזו אחר זו, ואולי אפילו בהלם אחר הלם. זה ספר על הקשירות לבלי הפרד בין כל היצורים על הפלנטה הזאת, אלה שחיים עכשיו והרבים מספור שהיו לפניהם. מרגוליס וסגן מציעות כאן דרך חדשה להשקיף על העולם, נקודת מבט שונה מזו שהייתה משותפת רובנו לפני עשרים-שלושים שנה. ההשקפה החדשה מבוססת על מחקר סולידי, שביצעו מדענים רבים מטעמים שונים במעבדות מסביב לעולם. ממצאיהם, לאחר שנאספו ונקשרו זה לזה, מוליכים למסקנה כי לפירוד אין מקום בטבע. הביוספרה כולה עשויה מקשה אחת, מערכת חיה ענקית ומשולבת, אורגניזם.

מדוע קשה כל כך לשפר את מערכת החינוך? מדוע, אף על פי שפרויקטים של חדשנות פדגוגית מצליחים בקנה מידה קטן ויוצרים איים של מצוינות, הם אינם מצליחים להתחבר לכדי יבשה? רפורמה רודפת רפורמה, אך מערכת החינוך הישראלית דורכת במקום מבחינת איכות הלמידה וההוראה. הספר לחבר את האיים ליבשה מתריע על כך שתהליכי שינוי חינוכי נוטים להתמקד ברובד טכני ושטחי בעוד שינוי עמוק דורש תכנון אסטרטגי מפורט ועבודה שיטתית על ליבת תהליכי הלמידה וההוראה. בעזרת ניתוח הדוגמה של הטמעה מערכתית של הוראת חשיבה בבתי הספר מפצח הספר את הקוד של עבודה מערכתית רחבה ועמוקה בסוגיות כגון: ההתפתחות המקצועית של מורים, האתגרים הכרוכים בהטמעה רחבה של למידה בדרך החקר והמתח שבין הטמעה מערכתית של חשיבה למבחנים סטנדרטיים. הספר פונה למתעניינים בשיפור מערכת החינוך, בתהליכי שינוי ובהטמעת הוראה עם חשיבה במערכות חינוך.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש