קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

שמואל פָּאלאָצֶ'ה (1550 בקירוב – 1616), יהודי יליד מרוקו ממוצא ספרדי, היה סוחר, דיפלומט, מרגל ושודד ים, שתמרן כל חייו בין השלטונות בהולנד לסולטן מרוקו, בין המרחב הנוצרי לעולם האסלאם ובין המדינות הפרוטסטנטיות לספרד הקתולית. מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס משחזרים, באמצעות הגישה המיקרו-היסטורית, את תולדות משפחת פאלאצ'ה בעת החדשה המוקדמת ואת העולם המורכב של הפזורה היהודית-הספרדית בצפון אפריקה ובמקומות המקלט המעטים באירופה. ספרם חושף דמויות המסתגלות כזיקית לארצות מושבן, ניסיונות לחזור ולהתיישב בספרד, המרות דת של בני המשפחה, קשרים ושיתוף פעולה עם המוריסקוס (צאצאי המוסלמים-המתנצרים בספרד, שגורשו ממנה בשנים 1614-1609), את ידיעת השפות המאפשרת את מעמדם כמתורגמנים ומתווכים בין מדינות, את חקירות האינקוויזיציה, את הסכסוכים והמשפטים ואת עסקי המסחר החוקיים והלא-חוקיים. הספר שמואל פאלאצ'ה מבוסס על מחקר יסודי ומעמיק בארכיונים בספרד, בפורטוגל ובהולנד, לרבות בארכיוני האינקוויזיציה – מחקר המשנה במידה רבה את מה שנכתב בעבר על שמואל פאלאצ'ה ומציב אותו בתמונה הרחבה של היחסים הבינלאומיים בתקופתו. למהדורה העברית הוסיפו המחברים תת-פרק חדש, הפניות לתעודות שהתגלו באחרונה והקדמה מיוחדת, ולפיכך הגרסה הזאת היא השלמה והמעודכנת ביותר של הספר, שהופיע בראשונה בספרדית בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות אחדות.

במשך אלפי שנים דמיינו בני האדם את רקיע השמים שבו משובצים הכוכבים ככיפה עגולה המסתובבת מסביב לכדור הארץ העומד במרכז, והשמש וכוכבי הלכת נעים סביבו. הספר שלפניכם מתאר את המהפכה המדעית שבסופה הבינו האסטרונומים, ובעקבותיהם האנושות כולה, כי תנועות הכיפה והשמש הן תנועות מדומות, הנובעות מסיבוב כדור הארץ סביב צירו ומתנועתו סביב לשמש. כיפת השמים אינה קיימת במציאות והיא פרי תעתוע אופטי; כדור הארץ הוא זה המקיף את השמש. את המהפכה התניע הספר על הסיבובים של כדורי השמים ( De revolutionibus orbium coelestium ) , שיצא לאור בשנת 1543 , שעה שמחברו, ניקולאוס קופרניקוס, שכב על ערש דווי. הדי המהפכה שחולל הספר הובילו בסופו של דבר ליצירת פיזיקה חדשה, מודרנית, והייתה להם השפעה עמוקה על מדעי הטבע בכללם ועל תפיסת האדם את מקומו ביקום. סיפורה של המהפכה הקופרניקאית שזור כאן משלושה חוטים של עלילה: הופעתה וקבלתה של התיאוריה שלפיה השמש עומדת במרכז וסביבה חגים כוכבי הלכת; פיתוח הטלסקופ על ידי גלילאו, שהייתה לו תרומה חשובה לקבלת המודל של קופרניקוס; והקונפליקט המדעי-הדתי שליווה את המהפכה מראשית ימיה. המהפכה הקופרניקאית הביאה אתה את ההכרה כי גודלו של היקום הוא עצום, והוא משתרע הרחק מעבר לגבולותיה של מערכת השמש. כוכבי השבֶת הם שמשות בעצמם, ורק בגלל מרחקם העצום הם נראים כה חלשים. מכאן קצרה הדרך להרהורים בדבר כוכבי לכת מסביב לשמשות אחרות. בסופה של המאה העשרים, כמעט 500 שנה אחרי קופרניקוס , הצליחו האסטרונומים סוף-סוף לגלות הוכחות תצפיתיות לכך שמערכת השמש הקופרניקאית אינה ייחודית במרחבי החלל, וכוכבי לכת אכן חגים מסביב לרוב השמשות ביקום. ומי יודע, אולי גם עליהם קיימים חיים?

33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה , הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. ב אל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

אליהו הנביא הוא אישיות רבת רושם, שקורותיה רצופים שיאים דרמטיים: גזירת עצירת הגשמים, העימות החריף עם המלך אחאב והמלכה איזבל, המלחמה בעבודה זרה ששיאה במעמד הר הכרמל והריגת נביאי הבעל, התגלות האל בחורב, העלייה במרכבת אש בסערה השמימה ועוד. אירועים אלה הציתו את דמיונם של קוראים ופרשנים, הוגים ויוצרים, ששבו ועסקו באליהו במהלך הדורות. הספר עד שיבוא אליהו: דמותו של אליהו הנביא בספרות התנאים מוקדש לבחינת דמותו רבת-הפנים כפי שהיא משתקפת ברובד הקדום של ספרות חז"ל, בספרות התנאים. עדיאל קדרי מציג בספר עיון מעמיק בסוגיות מרכזיות בעולמם המחשבתי של חז"ל שנקשרו לאליהו, כגון: כללי השיח ההלכתי וגבולותיו, משיחיות ואסכטולוגיה, סוגיית הקנאות הדתית והפוליטית, תופעת הנבואה ושאלת המשך קיומה בעידן הבתר-מקראי, היחס להיסטוריה, חסידות ואסקטיזם. העיון בפרקי הספר מתבסס על מחקר פילולוגי, העוסק בהתהוות הטקסט ומסירתו, ומעפיל ממנו לבחינת היבטים רעיוניים ותפיסות עולם. השילוב בין גישות שונות המקובלות בחקר ספרות חז"ל מוליד דיון עשיר ומגוון. ממכלול הדיונים בספר מתחוורת חשיבותו של אליהו בעיני החכמים ונחשפים המאבקים הפרשניים והרעיוניים סביב עיצוב דמותו.

ספר זה מוקדש לביוגרפיה תרבותית של הרמב״ם: הוא קורא את הרמב״ם בתוך ההקשר ההיסטורי, הדתי והאינטלקטואלי רב-הפנים שבו חי, ומראה כיצד הקשר זה עיצב את האיש ואת הגותו. לתרבות הערבית של עולם האסלאם הייתה השפעה עמוקה על הרמב״ם, והיא ניכרת בכל חיבוריו: לא רק הפילוסופיים, אלא גם ההלכתיים והרפואיים, באיגרות שכתב כרועה רוחני של הקהילה היהודית ובאיגרותיו האישיות. הצגתו של הרמב״ם כהוגה ים-תיכוני מאירה את הדרך העקבית שבה פירש את המסורת היהודית במונחים של זמנו כפי שעוצבו בעולם תרבותי זה. לאחר ביוגרפיה קצרה של הרמב״ם כתוצר התרבות הים-תיכונית של זמנו הספר בוחן היבטים שונים בהגותו. הוא מנתח את העולם התיאולוגי המורכב שפגש הרמב״ם: תיאולוגיה יהודית ונוצרית, התיאולוגיה של האסלאם הסוני ושל האסלאם השיעי-אסמאעילי, וכן זרמים שונים של הגות בעלת אופי מרדני-מהפכני, ובעיקר זו של המוּוַחִדוּן, שלחיים תחת שלטונם הייתה השפעה עצומה על כל היבטי הגותו. בהקשר התרבותי-הדתי הזה בוחן הספר גם את תפיסתו של הרמב״ם כפילוסוף, כתיאורטיקן ופנומנולוג של הדת, את גישתו למדעים, את תפיסתו החברתית ואת השלמות האנושית שאליה שאף.

הספר שמאניזם וחקר הספרות מציע תפיסה חדשה להבנת תפקידו של חוקר הספרות במרחב החי של קהילייה. הוא מפנה קשב רדיקלי אל עבודתו של חוקר הספרות בעודו מתבונן בעבודתה של הספרות עצמה, בהתבוננותה בעבודת החיים של קהילייתה. התבוננות מסדר שלישי זה מבקשת לבחון מהו שעושה חקר הספרות ומה הוא מחולל - כתחום לעצמו, כשהוא ער ונתון בהתכוונות קיצונית ובפיענוח אמפתי הן כלפי האמנות הכתובה והן כלפי הקהילייה שלו עצמו. בשנים-עשר הפרקים של הספר נעשית עבודת קשב כזאת מול האמנות הכתובה של כמה ממחברי הספרות העברית הקאנוניים החל במפנה המאה העשרים: אורי ניסן גנסין, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמעון הלקין, א''ב יהושע, אהרן אפלפלד, רונית מטלון, אורלי קסטל בלום, דליה רביקוביץ ואנה הרמן, ככותבי סיפורים, כמשוררים, כשליחי ציבור ומשקפיו, כמרפאיו, כמטלטליו וכמכונניו. בתוך תהליכי אמפתיה מוחלטת, פיענוח מרושת, השאלת-ה"אני" והשאלת חיי החשיבה והחישה שלו, נעשה המבקר עצמו מכונן-קהילות וסיפורן. "הספר של פרופ' רחל אלבק גדרון מתייחד מספרי מחקר אחרים שנכתבו ונכתבים על הספרות העברית, ביניהם גם על יצירותי שלי, בכך שהוא משלב באופן מעמיק וחדשני שלוש קטגוריות של ידע. הראשונה היא ידיעה מהימנה של הספרות העברית לדורותיה, השנייה התמצאות במקורות היהדות והשלישית, המפתיעה מכל, היא שליטה בפילוסופיה הכללית והמודרנית. השילוב המיוחד הזה מעניק לספר של רחל אלבק גדרון מקוריות מענגת." (א.ב.יהושע)

משברי חיים מציעים לאדם החווה אותם הזדמנות לצאת למסע פילוסופי שאינו מנותק מחיי היומיום. הליווי הפילוסופי שבספר הזה מסייע לאדם להגדיר את שאלות היסוד שלו ותומך בו בתהליך פיתוח יצירתי, אוטונומי, ביקורתי ואותנטי של תפיסת עולם מתחדשת. מטרתו לאפשר לאדם ליישם רעיונות מן ההגות האנושית ולעזור לו להפוך את חייו למשמעותיים יותר. אלי אילון מזמין את הקוראים לצאת למסעות, המבוססים על ניסיונו כמלווה פילוסופי ליזמים, למנהלים, לאנשי חינוך ולאחרים בצומתי החיים. פרקי הספר כתובים כדיאלוג ומוקדשים בין השאר להתבגרות, להורות ואהבה, לחזרה בשאלה, לגיל הפרישה, ליזמות ולניהול. כולם מדגימים את האפשרות לשילוב בין מחשבה, חקירה, יצירה ומימוש שהמסע הפילוסופי מזמן. בנספח מופיעים תרגילים שהמחבר פיתח במשך השנים. "ספרו של ד"ר אלי אילון הוא חשוב, עמוק מחשבה ויצירתי, ומהווה תרומה של ממש לתחום הייעוץ הפילוסופי בארץ ובעולם. הספר מגביה את חיי היומיום אל הפילוסופיה על ידי כך שהוא מראה את המורכבות הרעיונית המאפיינת אותם. זהו ההישג החשוב של הספר, שהוא מלמד את הקורא איזה עושר רעיוני טמון בחיינו, כיצד חיינו מעוצבים על ידי הנחות סמויות ומושגים מורכבים. כל אדם חושב ימצא בספר מקור השראה להתבוננות עצמית מכיוונים חדשים ומעמיקים". ד"ר רן להב , מחלוצי הייעוץ הפילוסופי בעולם

בני הארץ והמזרח: יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי עוסק ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל לערביי פלסטין בתקופת המנדט הבריטי תוך התמקדות ביהודי ספרד והמזרח. הספר בוחן את קיומה של תפיסה עצמית בקרב יהודי ספרד והמזרח, שהדגישה את ייעודם ההיסטורי ואת תפקידם המתווך מן הבחינה התרבותית, הפוליטית והחברתית, כמי שביקשו לגשר בין תרבות יהודית לערבית, בין לאומיות יהודית לערבית ובין זהות יהודית לערבית. בחינת יחסים אלה מן הפרספקטיבה של יהודי ספרד והמזרח מאירה באור חדש את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של הציונות, היישוב והקונפליקט היהודי-ערבי. נקודת מבט זו, המציבה את ההיסטוריה המקומית בהקשר של המרחב המזרח-תיכוני והמחברת בין היסטוריה יהודית וציונית להיסטוריה ערבית ופלסטינית, נותנת מקום מרכזי לנרטיב ולקולות שהושתקו הן בתקופת היישוב והן בהיסטוריוגרפיה הציונית. דרך קולות אלה נחשפים בד בבד דפוסים של קִרבה, דו-קיום ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, שאיפה להשתלבות במרחב השמי, תפיסה שונה של הציונות וההתיישבות בארץ, וכן יחסי קונפליקט מתהווים. בבסיס דפוסים אלה, שנבחנו בזירות של מפגש ועימות ועל רקע חציית גבולות של זהות, עומדות הדומוּת והקִרבה התרבותית, האתנית והלשונית של יהודים וערבים, בני הארץ והמזרח.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. המאמרים המופיעים בכרך זה : מירב רוט | מפונס הזכרן לאגנס השכחנית: על זיכרונות מתים ושכחות חיות עמנואל עמרמי | שתי פאזות ושלושה פנים של המיניות בפסיכואנליזה — עם מבט חטוף לאהבה ענת צור מהלאל | ' לכתוב כמו כלב שחופר לעצמו בור, כמו חולדה שחופרת לעצמה מחילה': נרטיבים של פרידה מנקודת המבט של מטופלי פרויד רקפת אפרת (לבקוביץ') הולצר | 'אין־קֵץ לאין־שוּבְךָ': מלנכוליה ושלילה כפולה )לבקוביץ'( הולצר תהומית איילת נאה | עצמי זה שאינו אחד: על יחסי השיקוף שבין העצמי להכרה מבעד לאספקלריה הקבלית יפעת איתן-פרסיקו | על תצורות אדיפליות במשפחות חד־מיניות עמרי בלום | מושג ה'אלביתי' במרחב הספרותי והפסיכואנליטי רות נצר | מיתוסים ומציאות על גילוי עריות, חטא וגאולה משה אלון | העברה, העברה־נגדית והמטפל הפצוע: פרספקטיבה יונגיאנית־אנליטית על יחסי מטפל־מטופל ציקי כהן | בין מונאדה לדיאדה: ריבוי הפנים של פעולת כינון העצמי אלינה שלקס | הנידונים לחיים: מחשבות על חיוניות והעדרה, בעקבות הסרט 'צבים יכולים לעוף' דפנה בן-צבי | מה מרפא ב'אִי אולי'? על תיקון וחזרה בספרָה של מרים ילן־שטקליס 'המסע אל האי אולי'

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

באוקטובר 2018 התפרסמו תוצאות של מחקר קליני רב משתתפים, שעמד בניגוד למחקרים קודמים, והצביע על עודף תמותה, בעיקר מסרטן, בקרב אנשים "בריאים" מעל גיל שבעים שנטלו אספירין. זה היה שיא נוסף במשבר המתחולל ברפואה המדעית בעשורים האחרונים. פעמים רבות אנו מתבשרים על תוצאות מחקרים העומדים בסתירה למחקרים אחרים. כתוצאה מכך, היישום של הידע הופך מורכב יותר ונגיש פחות לרופאים, ונראה כמעט כאוטי למתבונן מבחוץ. תוצאותיו של משבר זה מרחיקות לכת: הבדלים ניכרים בהחלטות הרופאים ופגיעה קשה באמון הציבור. ספר זה מנסה להתחקות אחר הסיבות לזעזועים הפוקדים את גוף הידע המזין את הפרקטיקה הרפואית ומציע פתרונות לחיזוקו וייצובו. בחלקו הראשון של הספר נדון האספירין כמקרה מבחן: מתרופה לכל מכאוב וחולי, דרך הטיפול המועדף במחלות פרקים, מחלות לב וכלי דם, ועד המחקר האחרון, המאיים על עצם קיומו כתרופה לגיטימית. בהמשך הספר מתוארים היסודות של המחקר הקליני המודרני: השוואה הוגנת, כימות, פיזור אקראי, סמיות כפולה, פלצבו, מבחן המשמעות הסטטיסטית, מטה-אנליזה. מנגד נבחנות תגליות פורצות דרך כמקרי מבחן: הפניצילין, האינסולין, הפרוסטיגמין למיאסטניה גרביס, דפיברילטור, המשלב התרופתי למחלת הודג'קינס -- בכל אחת מהן מתפענח התהליך שהוביל לתגלית והפך למיותר את המחקר הקליני בדרך אל הפרקטיקה. הספר דן בסביבת העבודה של המדענים בני זמננו, המבוססת על תחרות אגרסיבית וחסרת פשרות, במישורים שונים: פרסים, פרסומים ומענקי מחקר. סביבה זו מדכאת את היצירתיות ופוגעת ביושרה של מדענים רבים. בספר חוקר המחבר את הדנ"א של הרפואה המדעית, מנסה לחשוף את השברים והפגמים ולהציע דרכים לתיקון הליקויים, שיאפשרו את המשך שגשוגה נוכח האתגרים הקשים העומדים בפני המין האנושי.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

הספר מתאר בהרחבה פרויקטים פורצי דרך בפיתוח מנהיגות ותוכניות חינוכיות אחרות שהופעלו או נתמכו על ידי קרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, בשלושים השנים האחרונות. יוזמות אלה נועדו לקדם את מטרת הקרן לחזק את העם היהודי ואת מדינת ישראל כחברה צודקת ומכילה. הספר מציג את התכונות הנדרשות למנהיגות אפקטיבית בשימת דגש על תפקידם של מדעי הרוח ומדיניות ציבורית בפיתוח מנהיגות. הוא פורש את הדרכים ליצירת שינוי חינוכי וחברתי; מפרט את עקרונות העשייה הפילנתרופית; ועומד על תפקידם של המחקר וההגות במאמצים לחיזוק הפעילות החינוכית וחיי הקהילה בארץ ובחול.

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

בעשורים האחרונים התחוללו תמורות מהפכניות במעמדן הפוליטי והצבאי של קהילות דתיות ואתניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מבירא עמיקתא של נחיתות לאיגרא רמא של עליונות. קהילות שהיו דחויות ומקופחות במשך דורות עלו לשלטון או חיזקו את מעמדן הפוליטי במדינותיהן תוך מאבקים צבאיים. כאלה היו השיעים בעיראק, בלבנון ובתימן; הכורדים בעיראק ובסוריה, הנוצרים והאנמיסטים בדרום סודאן והברברים בצפון אפריקה; העלווים בסוריה ממשיכים להחזיק בכוח בשלטון מאז שנות השישים של המאה הקודמת. תמורות משמעותיות אלו פעלו לראשונה להחלשת הצביון הערבי-מוסלמי-סוני של חלקים חשובים במרחב. בתווך מצויות קהילות נוצריות בלבנון, מצרים, עיראק והרשות הפלסטינית שנפגעו ואולצו בחלקן להגר לחו"ל. אולם, חלקים מהן ומקהילות אחרות השתלבו בחברה ובפוליטיקה של מדינות אלה - כמו דרוזים, תורכמנים וצ׳רקסים בירדן, בסוריה ובישראל. במקביל ובאופן ייחודי, בישראל/פלסטין נמשך התהליך הדרמטי של הפיכת המיעוט הדתי-האתני היהודי לרוב שליט, אגב הדרה של קהילת הרוב לשעבר, הערבית-מוסלמית-סונית, לאחר מלחמות 1948 ו-1967. תמורות פוליטיות רבות מאופיינות עדיין בסכסוכים צבאיים ובהקזת דם בין קבוצות דתיות ואתניות באזור. הללו גבו בעשורים האחרונים מיליוני קורבנות, פי עשרה מכל מלחמות ערב-ישראל מאז 1948.

הקומדיה דל'ארטה נחשבת כיום לאחת התופעות המשמעותיות ביותר בתולדות התיאטרון בזכות הצורות התיאטרליות המקוריות שהתגבשו בה. מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה הוא חיבור אקדמי, ראשון בעברית, על עלייתה של הסוגה, על איכויותיה התיאטרליות והשינויים שחלו בה בזמן ובמרחב. לפנינו מחקר עדכני ומקורי, משוחרר מההילה המיתית שדבקה בקומדיה דל'ארטה. הספר דן בטבעה הייחודי כיונקת משני עולמות: העולם הלמדני – מורשת התיאטרון הקלאסי – ועולם המקורות העממיים. הפרשנות המקיפה של זיקת הקומדיה דל'ארטה לשורשיה הדואליים, ובעיקר לקרנבל, מסבירה את הסגנון החד - פעמי של המופע המאולתר, את חללי ההצגה, התבניות הדרמטיות, הדמויות, המשחק, התנועה ועיצוב התלבושות והבמה. הדיון בהיבטים המאתגרים של התפתחות הניסיון התיאטרוני המקצועי על הרקע ההיסטורי והתרבותי של התקופה מבהיר את שיטת ההתארגנות של הלהקות, את עלייתן של הנשים כשחקניות ואת התקבלותה של הסוגה על ידי קהל הצופים המגוון. הספר תורם לראייה רחבה ולהבנה מעמיקה של הסוגה בפרט ושל אמנות התיאטרון ככלל.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

חזבאללה והגמוניית המקאוומה אינו ניסיון לסכם את ההיסטוריה של חזבאללה ואינו מתאר את כל הצמתים ההיסטוריים שהארגון עמד בהם בלבנון, אף על פי שהספר אכן דן בחלק מהם. המחבר בוחן את חזבאללה במשקפיים תיאורטיים ופוליטיים שונים מאלה שחוקרים בעולם ובישראל רגילים להשתמש בהם. עבד אלקאדר כנאענה משתמש בכלים תיאורטיים שפיתח הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי, שנכלא ומת בכלא הפאשיסטי, כדי להבין את התפתחות המערכת הפוליטית הלבנונית בכלל והתפתחות פרויקט ההתנגדות (המקאוומה) בפרט. בעקבותיו מנסה המחבר לבחון את ההתנגדות כנקודת מפגש בין הזרמים השונים שפועלים בלבנון ולתפוס את הפיכת ההתנגדות מפעולה צבאית להגמוניה שמקיפה את כל צדדי החיים, ולא רק את התרבות במובנה הצר. הספר שוזר את ההתפתחות ההיסטורית של המערכת הפוליטית הלבנונית יחד עם ההתפתחות רבת השנים של המחשבה הפוליטית השיעית הרדיקלית באזור המזרח התיכון כולו, בדגש על השפעת המחשבה החילונית והמהפכנית השמאלית על המחשבה הרדיקלית השיעית בכלל ועל זו של חזבאללה בפרט. בין השאר נסקרים בספר ה"מכניזמים ההגמוניים" השונים שבאמצעותם משליט חזבאללה את ההגמוניה שלו על לבנון. הגמוניה זו אינה תוצאה (רק) של כפייה בכוח, אלא גם (ובעיקר) של השלטת שיח ההתנגדות על הזירה הלבנונית והאזורית בכלל.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

עטרת זקנים עוסק בחקר תולדותיהם של כמה מחכמי ההלכה הנודעים בימי הביניים בצרפת, בגרמניה ובספרד. הדיון בספר מתמקד בביוגרפיות עצמן, בניסיון לפתור שאלות קשות שמנסרות בעולם המחקר זה שנים רבות. מחברו מבקש להסתמך בו על דברי קודמיו כדי להוסיף עליהם נדבך חדש, אך לוודא תחילה שהיסודות הראשונים הונחו כהוגן ואיננו משתתפים בבנייתו של מגדל עקום, שעתיד לקרוס ביום מן הימים. כך, למשל, בוחן המחבר מחדש את סיפור הגירתו של הרא"ש מגרמניה לספרד בראשית המאה הארבע-עשרה, הגירה שהביאה לשינויים דרמטיים בעולמם של יהודי ספרד ואשכנז כאחד. האומנם, כפי שמוסכם במחקר, תכנן הרא"ש בקפידה במשך עשרים שנה את בריחתו לטולדו הרחוקה, לאזור תרבותי שונה לגמרי? בבחינה מדוקדקת של המקורות מתברר עתה כי סיפור המעשה שונה היה לגמרי, ומעברם של החכם האשכנזי ושל מסורת ההלכה האשכנזית מגרמניה לספרד נעשה ברגע האחרון, ורק מחוסר ברירה. גם בשאלות אחרות בוחן המחבר מחדש את המקורות הישנים ומוסיף להם מקורות חדשים מכתבי יד שעדיין לא נודעו כדי לתקן "אמיתות" שנתקבעו במחקר בטעות. תיקונים אלו מחייבים לעתים לשנות את הבנתנו בנושאים מרכזיים בחקר הספרות הרבנית בימי הביניים, כמו נקודות הדמיון והשוני בין שני מרכזי התורה הגדולים שבמרכז אירופה – זה האשכנזי וזה הצרפתי – ומערכת היחסים המורכבת והדינמית ששררה ביניהם במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה.

כמעט 400 אלף שבויי מלחמה גרמנים הובאו לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ופוזרו במחנות זמניים ברחבי המדינה. בממשל ובצמרת הצבא האמריקאיים התעוררו ויכוחים בנוגע לאופן שבו יש לשכנע את השבויים במעלותיהן של השיטה הדמוקרטית והתרבות האמריקאית וברוע הטמון באידאולוגיה הנאצית. בספרו אקדמיה בין גדרות תיל בוחן פרופסור רון רובין את המנגנון שהופקד על החינוך מחדש של החיילים הגרמנים, ומציג את הדמויות העיקריות במערך הייחודי – רבים מהם מרצים למדעי הרוח שגויסו לצבא – אשר קבעו את התכנים והשיטות. רובין מסביר את המניעים בבחירת גישות מסוימות על פני אחרות, תוך כדי מחלוקות ויריבויות ערכיות. אילו ספרים ואילו סרטים נבחרו כמתאימים לתוכנית? אילו היבטים של התרבות האמריקאית וההיסטוריה שלה הודגשו ואילו הועלמו? כיצד מצאו לנכון המופקדים על התוכנית להבהיר למי ששירתו את המשטר הנאצי את הסיבות והתוצאות ההרסניות של המדיניות הגרמנית? המטרה הייתה להחזיר למולדתם את השבויים שעברו המרה אידאולוגית כדי שיסייעו להקים גרמניה חדשה על חורבות הרייך השלישי. בסופו של דבר, המיזם השאפתני לחינוך מחדש של השבויים הגרמנים בארצות הברית הסתיים בכישלון חרוץ. רובין מנתח את הסיבות לכישלון ואף משווה את המיזם האמריקאי לתוכניות חינוך-מחדש אחרות.

קובץ זה הוא מבחר מתורגם ראשון של סיפורים שכתבו נשים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים ושהתפרסמו בעיתונות יידיש בת הזמן. מאז ראשיתה אפשרה עיתונות זו לכל שכבות החברה היהודית להשמיע את קולן. גם הנשים נענו במהרה לאתגר, ועד למלחמת העולם הראשונה התפרסמו על דפי העיתון יותר מתשעים יצירות מפרי עטן: נובלות, מחזות, רומן ומגוון רחב של סיפורים קצרים. מבחר זה של תשעה-עשר סיפורים מייצג את השפע הרב הזה ואת איכויותיו הייחודיות. קובץ הסיפורים משמיע מחדש את קולן של סופרות נשכחות, שנעלמו אפילו מעיני המבקרים והחוקרים: מריה לרנר, איזבלה, רחל ברכות, ינטה סרדצקי, סלומה פרל, רחל פייגנברג ואחרות. הסיפורים שכתבו פותחים צוהר לעולמן של הנשים בתקופה של שינויים דרמטיים בחיי היהודים באימפריה הרוסית. הם מתארים את המתחים הבין-דוריים, בעיקר בין הסופרות לאמותיהן, את חיבוטי הנפש האוהבת ואת התנועה המיוסרת בין העיירה לעיר הגדולה, בין השמירה על המסורת לצורך לפרוץ מסגרות. סיפורים אלה מעשירים מאוד את הידע שלנו על החברה היהודית בתקופה זו ונותנים ביטוי מהותי לחלקן של הנשים בה.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

מילון זה הוא פרי מחקר שנמשך כשלושה עשורים על אוצר המילים הייחודי ללשון הגאורגית היהודית המדוברת בימינו, לרבות המרכיב העברי המשובץ בה. המחקר מבוסס על עבודת שדה רבת-שנים שנערכה במקומות שונים בגאורגיה ובארץ. אוצר מילים זה משקף את ייחודי הלשון והתרבות ובמידה רבה גם את האנתרופולוגיה וההיסטוריה של קהילת יהודי גאורגיה.

המשנה והתוספתא מציבות בפנינו הוראות מורכבות להתמודדות עם מצבי אי-ודאות בתחומים מגוונים של ההלכה – איסורי אכילה, טומאה וטהרה, יוחסין, קודשים וממונות. לפיתוח הקדחתני והפורה של הלכות ספקות בספרות התנאים לא היה תקדים של ממש במקרא ובספרות בית שני, והטיפול הנרחב באי-ודאות הוא אחד מהמאפיינים הייחודיים של היצירה ההלכתית המרהיבה שהתחוללה בבתי המדרש של החכמים. עניינו של הספר הוא בהבהרת משמעותן של הוראות הספק שנוצרו בספרות התנאים ובמה שניתן ללמוד ממסורת מסועפת זאת על המפגש הקיומי והמשפטי הסבוך והמורכב עם אי-ודאות. כיצד עיצבו החכמים את הוראות הספק שלהם אל נוכח יראת החטא והאשמה, ואל נוכח מחיר הטעות בפעולה במצב אי-ודאות? ועד כמה היו ההוראות הללו מכוונות לאפשר קיום חברתי וקהילתי במרחבים שבהם החיכוך במצבי ספק הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום- יום. העיסוק בספקות הפך לאחד ממקצועות התורה המפותחים והמורכבים ביותר, ומהמאה השמונה- עשרה ואילך הוא נעשה לזירה למדנית מובהקת, שבה ההישגים המושגיים של דרכי הלימוד המתפתחות והמשתנות באו לידי ביטוי מפואר. ספרו של משה הלברטל חוזר לעיין בנקודת הראשית המפתיעה והמורכבת של הולדת הספק במשנה ובתוספתא, שבהם נוצקה השפה הייחודית לתחום הזה ונתכוננו המושגים הבסיסיים שכיוונו את ההתפתחויות העתידיות בתולדות ההלכה.

בין השנים 1390 ל-1414 המירו רבים מיהודי ספרד את דתם לנצרות. המרה זו הייתה אחת התופעות החשובות בתולדות היהדות בימי הביניים. גירושם של היהודים מספרד ב-1492 היה תוצאה ישירה של גל ההתנצרות שהחל מאה שנים קודם לכן והביא לסופה של הקהילה היהודית החשובה בימי הביניים, מבחינה דמוגרפית ותרבותית. ספרים רבים עסקו בתיאור ההיסטורי של ההמרה ההמונית לנצרות ובסיבותיה החברתיות, התרבותיות והפוליטיות. אך במפתיע, כל הדיונים האלו מתבססים על מקורות משניים. ספר זה הוא הניסיון הראשון לעסוק באופן שיטתי בהגותם של כלל המומרים האידיאולוגים בספרד. יהודים אלו, שהשתכנעו באמיתת הנצרות, יצרו אידיאולוגיה בעלת מאפיינים ייחודיים, שהשפיעה רבות על יהדות ספרד והייתה אחד הגורמים המרכזיים להמרה ההמונית. ספר זה דן בהגותם הדתית של חמישה מומרים ספרדים שהתנצרו בין תחילת המאה השתים-עשרה לתחילת המאה החמש-עשרה: פטרוס אלפונסי, אבנר מבורגוס, פבלו דה סנטה מריה, ג'רונימו דה סנטה פה ופדרו דה לה קבלירה. כל החמישה המירו את דתם לנצרות בבגרותם, בעת שהיו דמויות ידועות בקהילה היהודית.

ספרים רבים נכתבו על הבעש"ט. פועלו והשפעותיו הנרחבות משכו את תשומת לבם של חוקרים חשובים בעבר ובהווה, ולרבים מהחוקרים יש בעש"ט פרטי משלהם. דרכה של ציפי קויפמן בחיבור שלפנינו שונה מהם: היא אינה מנסה לשחזר את הבעש"ט ההיסטורי, האחד, אלא להתחקות בספרה אחר השתקפויות של מסורות על אודות הבעש"ט בחיבורים ובמסורות שנקשרו לר' נחמן מברסלב, נינו המפורסם. ר' נחמן ראה עצמו לא רק כמשמר, אלא כמי שממשיך את דרכו של הבעש"ט ומפתחה, בתוך מאבקים בחזיתות שונות וחדשות. אחת החזיתות החדשות הללו היא הזירה הפנימית, שעיקרה לבטיה של התודעה העצמית. המתח שבין הרצון של ר' נחמן לחקות את הבעש"ט, רגשות האשם שהוא איננו ראוי לכך, והמאמץ למצוא מוצא למצבו הנפשי המסוכסך, הם זירה אחרת של התגוששות. בכך, דמות הבעש"ט ומסורותיו עיצבו את נינו, אך בה בעת גם הנין עיצב את דמות הבעש"ט בעיני הדורות הבאים, וזוהי אחת התזות המרכזיות של הספר שלפנינו. ספרה של ציפי קויפמן ז"ל הוא תרומה חשובה מאוד להבנתן של כל אחת משתי הדמויות המרכזיות בחסידות בנפרד. אין ספק כי כמו ספרה הקודם על העבודה בגשמיות בראשית החסידות ומקורותיה, גם הוא יהפוך לנקודת ציון חשובה לחקר ההגות החסידית בדורותיה הראשונים. המחברת אינה מהססת לפלס דרך משלה בסוגיות רבות, מתוך התכתבות, לפעמים ביקורתית, עם כמה מהחוקרים החשובים. מי שיקראו בעיון בחיבורה ייווכחו בנקל כי לפנינו יצירה מחקרית מקורית ומפתיעה שמעטות כמותה. משה אידל

מקום המדינה ועד 1985 שוק ההון הישראלי היה כמעט מולאם. הממשלה שלטה ברוב הפעולות הפיננסיות, והפעילות הפרטית המצומצמת התנהלה בין גופים מעטים, בתנאים של העדר תחרות ממשית. שורה ארוכה של רפורמות, שהתנהלו מאז 1985 ועד היום, חוללו מהפכה במבנה הבנקאות, בשוק ההון ובמערכת הפנסיה: הממשלה צמצמה את מעורבותה כמעט לחלוטין; אמצעי המימון והחיסכון של המגזר העסקי ומשקי הבית התרחבו מאוד; ניתן חופש מלא להשקיע בחו"ל וללוות מחו"ל; צומצמו האפליות במיסוי בין הון לבין עבודה ובין הכנסות מריבית לבין רווחי הון ממניות; וגם התחרות בין המוסדות הפיננסיים שופרה. אך המלאכה עדיין לא נשלמה. בספר שלושה חלקים: הראשון – החיסכון והיצע המימון ; השני – הביקוש של המגזר העסקי למימון השקעות באמצעי ייצור והביקוש של משקי הבית למימון דיור; השלישי – מוסדות התיווך הפיננסי והמערכת המפקחת עליהם. בכל פרקי הספר ימצא הקורא : • תיאור יסודי של מאפייני השוק והתפתחותו • ניתוח הכשלים ששררו בכל תחומי שוק ההון ונזקיהם – במיוחד אלה שנבעו ממעורבות הממשלה, מהעדר התחרות ומניצולם של ניגודי עניינים • הצגה מפורטת של כל הרפורמות בשוק הפיננסי שבוצעו מאז 1985 ועד היום ותרומותיהן לרווחת המגזר העסקי ומשקי הבית. • המאבקים עם האינטרסנטים שהערימו מכשולים רבים כדי לסכל את הרפורמות וללקחים שיש ליישם במשימות שעוד נותרו. • כל התיאורים והניתוחים מלווים ב-149 לוחות ותרשימים.

ר' שמואל חסיד, בנו ר' יהודה חסיד (בעל 'ספר חסידים'), ותלמידו של האחרון ר' אלעזר מוורמס, אישיה הבולטים של חסידות אשכנז בת המאות הי"ב י"ג, הציתו את הדמיון העממי כבר בסמוך לזמנם, והולידו במשך כמה דורות עשרות סיפורי שבח לפועלם, אם כמופת להתנהגות 'חסידית', ואם – בעיקר – כבעלי יכולת על-טבעית מופלגת: ידיעה פלאית של נסתרות ועתידות וכושר מעשי בתחום המאגיה. סיפורי שבח אלה החלו כנראה במסורת שבעל-פה בשפת הדיבור בת המקום והזמן (יידיש ימי-בייניימית), והתגבשו למחרוזת בת כשלושים סיפורים, שהועלתה אל הכתב לראשונה בתרגום לעברית, הלשון המקודשת, וממנה תורגמה חזרה ליידיש, לשון החול המובנת לקהל קוראים רחב. מחרוזת זו, בשלמותה או מקוטעת, שרדה והגיעה לידינו בכמה מקורות, בכתב-יד ובדפוס, וכולם מתפרסמים כאן לראשונה כלשונם ובשלמותם. לצד דיון בכל סיפור לעצמו – מבנהו, גילגוליו ומשמעותו – מוצגת כאן תמונה כוללת על היווצרות מחזור השבחים כסוגה של ספרות עממית, ונחשף עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות אשכנז, כפי שהוא מצטייר מתוך פסיפס ססגוני זה של סיפורת פלאית מרתקת.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומא ן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוֹטוֹמָאן הוא כרוניקה מאת רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. לדברי המחבר, הוא התכוון לכתוב את "רוב התלאות אשר מצאונו בארצות הגוים מיום גְלוֹת יהודה מעל אדמתו עד היום הזה", "את מלחמות מלכי הגוים אשר נלחמו בארץ יהודה וירושלם" "ואת גירושי צרפת וספרד". לפי זה, הוא התכוון לשלב את התלאות שפגעו ביהודים בגולה, ובכללן "גירושי צרפת וספרד", בהיסטוריה של העימות בין מלכי צרפת לקיסרות העות'מאנית על השלטון "בארץ יהודה וירושלים", כלומר על השלטון בארץ ישראל. למעשה זה סיפור, מאורגן לפי סדר כרונולוגי, של אירועים נבחרים מן ההיסטוריה העולמית, דומה במבנה ובתוכן למאות חיבורים שראו אור בזמנו. אלא שבמקרה זה הוא כתוב בעברית מקראית משובחת, ובתור שכזה הוא מיועד לציבור יודע שפה זו ומסוגל להבין אותו ואת הסיבה לכך שדווקא העימות בין מלכי צרפת ובין הקיסרות העות'מאנית נבחר לסמל את ההיסטוריה העולמית. החיבור יוצא לאור במהדורה ביקורתית מבוארת, יחד עם ספר עמק הבכא של אותו מחבר שרואה אף הוא אור: שניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס באיטליה. המהדיר, ראובן בונפיל, הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה בעל מוניטין בינלאומיים בתולדות היהודים בימי הרנסנס.

"הייתה גם חומה שהקיפה את העיירה, אבל לעתים רחוקות היא הופיעה בחלומותיו אף על פי שבית המשפחה היה בנוי בתוכה סמוך לשער העיירה למטה. הגבעה עמדה תמיד במרכז החלום - אולי הקסם שלה היה טמון במורכבות ההתמודדות שלו עם הזיכרון, בסמלים הרבים שתלה בה כל אימת שהתבונן במשמעה בחייו, כאדם החוזר בשלב מאוחר למקום שבילה בו את ילדותו ומתמקד בגעגועים בחלקים שנותרו מן הפסיפס שהתפרק". יוסף הכהן היה רופא והיסטוריון יהודי בן איטליה של המאה השש-עשרה. ברומן היסטורי זה מעלה יוסף בערוב ימיו את סיפור אהבתו אל האשה שאתו, את געגועיו אל הימים שעברו ואת הרהוריו באשר לכוחם של ההיסטוריה ושל עיצוב הזיכרון. חוט של געגוע נמשך בין יוסף המזדקן לצד רעייתו ובין ימי ילדותו ונערותו. בנוף הפסטורלי של צפון איטליה, בין כפרים ציוריים ומבודדים, טווה יוסף קשרים אנושים, רגישים ואמיצים עם החברה הנוצרית הסובבת אותו ורוקם אריג של אהבה, שמחת ילדים וצער השכול. מבעד לסיפור האישי, הנוגע במורכבות הקיום היהודי בגולה ומבוסס על עובדות היסטוריות ועל ספריו של יוסף הכהן, עולה מסכת אנושית של זקנה ונעורים, אהבה ותודעת היותו של האדם בן חלוף.

מה היה קורה אילו נכשלה ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו ב-28 ביוני 1914? אולי לא הייתה פורצת מלחמת העולם הראשונה וכל ההיסטוריה של המאה העשרים הייתה נראית אחרת מכפי שהתרחשה במציאות? מה היה קורה אילו שמרה בריטניה על נייטרליות במלחמות העולם? האם האימפריה הבריטית הייתה מוסיפה להתקיים עד ימינו? האם ייתכן שהיטלר ואווה בראון לא התאבדו בבונקר בברלין, אלא נמלטו והסתתרו בארגנטינה? ואילו ניצחה הארמדה הספרדית את אנגליה בשנת 1588, האם לא הייתה מתנהלת מלחמת אזרחים באמצע המאה השבע-עשרה ואנגליה הייתה מדינה קתולית עד היום? איך הייתה נראית כיום ארצות הברית אילו הקונפדרציה של מדינות הדרום ניצחה במלחמת האזרחים האמריקאית? עוד כהנה וכהנה ספקולציות על רגעים בעבר, שבהם ההיסטוריה הייתה עשויה לפנות לנתיב אחר מזה שבו הלכה במציאות, ממלאות בעשורים האחרונים אינספור דפים בספרות בדיונית ובספרות המחקר. בספר עבר אחר בוחן ההיסטוריון ריצ'רד אוונס בעין ביקורתית את הסוגה הפופולרית הזאת ומנתח את מניעי מחבריה – משעשוע והבעת משאלות לב ועד כוונה רצינית של החוקר להבין לאשורו את המהלך שנבחר באמצעות בחינת החלופות האפשריות. היסטוריה נוגדת-מציאות מדגישה בדרך כלל את יד המקרה באירועים מכריעים ושוללת גישה דטרמיניסטית או טלאולוגית; ואולם ברוב המקרים, טוען אוונס, או שאינה מתקבלת על הדעת או שהיא מייחסת לשינוי אחד השפעות דרמטיות ארוכות טווח בלי להביא בחשבון היבטים קריטיים רבים אחרים במרוצת הזמן שהיו מובילים לתוצאות שונות לחלוטין. לדעתו, תפקיד ההיסטוריון הוא לנסות ולהבהיר את מה שקרה באמת ולא להפריז בהשערות על היסטוריה דמיונית.

דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור. מיכל נאמן על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה. יצחק ליבנה

מדוע קשה כל כך לשפר את מערכת החינוך? מדוע, אף על פי שפרויקטים של חדשנות פדגוגית מצליחים בקנה מידה קטן ויוצרים איים של מצוינות, הם אינם מצליחים להתחבר לכדי יבשה? רפורמה רודפת רפורמה, אך מערכת החינוך הישראלית דורכת במקום מבחינת איכות הלמידה וההוראה. הספר לחבר את האיים ליבשה מתריע על כך שתהליכי שינוי חינוכי נוטים להתמקד ברובד טכני ושטחי בעוד שינוי עמוק דורש תכנון אסטרטגי מפורט ועבודה שיטתית על ליבת תהליכי הלמידה וההוראה. בעזרת ניתוח הדוגמה של הטמעה מערכתית של הוראת חשיבה בבתי הספר מפצח הספר את הקוד של עבודה מערכתית רחבה ועמוקה בסוגיות כגון: ההתפתחות המקצועית של מורים, האתגרים הכרוכים בהטמעה רחבה של למידה בדרך החקר והמתח שבין הטמעה מערכתית של חשיבה למבחנים סטנדרטיים. הספר פונה למתעניינים בשיפור מערכת החינוך, בתהליכי שינוי ובהטמעת הוראה עם חשיבה במערכות חינוך.

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

האיגרת אל העברים, מספרי הברית החדשה, היא מעין דרשה המיוסדת על שפעת כתובי מקרא. דרישת הפסוקים מאפשרת למחברהּ להעניק תוקף לחידושיו המהפכניים, החורגים הן מן המסורת היהודית הרחבה והן מזו שהתגבשה בקרב חסידי ישוע מנצרת. החיבור נוצר כתגובה למשבר אמוני: הגאולה טרם נשלמה, ורבים החלו מפקפקים בבואה ופרשו מן התנועה. האיגרת נועדה לעודד את המאמינים, לבשרם שהופעה שנייה של המשיח בוא תבוא, גם אם תתמהמה. המחבר גם שואף להעניק משמעות עליונה לתקופת ההמתנה – עם ישוע כמלכיצדק חדש המכהן במקדש השמימי – ובכך לאפשר את המשך קיום התנועה לאור דחיית הקץ. אופי תגובתו של מחברה הופכים את הדיון באיגרת להדגמה מאלפת של תפקוד האמונה המנסה להתגבר על שברו של חלום הגאולה המשיחית הקרובה. שמונה השיחות מתחקות אחר הנסיבות הדרמטיות לכתיבת האיגרת, אחר רעיונותיה, וקהל היעד המסתורי שלה (הכותרת 'אל העברים' נוספה לחיבור בשלב מאוחר יותר ואינה אלא בגדר ניחוש). כמו כן מתמקדות השיחות במהלכי פרשנותה של האיגרת למקרא, ובזיקתם לדפוסי המדרש שנהגו ביהדות בשלהי הבית השני. לעתים מהווה האיגרת עדות מוקדמת למסורות יהודיות העולות בספרות חז"ל המאוחרת בהרבה.

עם תום הגילויים הטקסטואליים של פיוטי הגניזה ולאחר שהעיסוק הפילולוגי בהם מיצה את עצמו, הגיעה השעה לשאול שאלות מסוג אחר. הקורפוס העומד לרשותנו רחב די הצורך לדון בשאלות של מהלכים גדולים והקשרי תרבות רחבים. בין השאר דן ספר זה בשאלת היחסים בין תרבות השיר ובין תרבות הדרשה, בין העברית לארמית של התרגומים, בין חשיבה רציונלית למיסטיקה של יורדי מרכבה, בין שירת הקודש לשירת חצר ביזנטית. גם הצד החומרי נדון בפרקי הספר. בגולן נרשמו פיוטים מקומיים על גבי פפירוס, בעזה העתיק אותם בשלב מאוחר יותר פייטן, שהיה גם דיין מקומי, על גבי נייר. חלק מהפיוטים גם הגיע לפוסטאט (קהיר העתיקה) כתובים על גבי קלף מחוק, שהכתב התחתון שלו מורכב מכתבים פגניים או נוצריים. מן הקהילה שאימצה את יצירותיו של פייטן ומכאן אל מחזורי התפילה האירופיים ואל מנהגי התפילה עשו הפיוטים דרך ארוכה ומאבק הישרדות לא קטן, מארץ-ישראל ליוון ואיטליה, ומשם לאשכנז וצרפת. מבעד לכל השכבות הללו ספרנו מנסה להפליג גם אל עולם הרוח והיצירה.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

משה כספי מייסד בית הספר הניסויי בירושלים ומכון חפ"ן' בין הראשונים שהגה את הקווים המנחים של החינוך הניסויי בארץ. לפי משנתו של משה כספי, תהליך הלמידה כרוך בנכונות להיפתח ולעבור תהליכי שינוי אישיים, תוך כדי סקרנות, אהבת למידה, מעורבות חברתית, יצירתיות וחוש הומור. חיבור הראייה המרעננת והחדשנית של הילד עם המשמעת והיכולות של המבוגר מסוגל להביא לרמה אחרת ועצמאות מוגברת של יישום וביצוע בכל תחומי הפעילות האנושית. ניתן לעבור תהליך זה כאדם בודד וכחלק מקבוצה לומדת. הספר נותן הנחיות מעשיות שניתן ליישמן בתוך מערכות למידה, ליחיד ולקבוצה, כדי להעשיר את חווית הלימוד ולשנות את עולמו של הלומד (וגם של המנחה). הקורא מוזמן לחקור את הרצונות וההעדפות המקצועיים והאישיים שלו ולפתח "מדריך למשתמש" ייחודי משלו ללוות אותו לאורך מסע חייו. החומר מוגש בהומור ותובנה רבים, בדרכו האופיינית הידועה של פרופ' כספי. הספר הוא סיכום של דברים שפורסמו בעבר ורעיונות נוספים חדשים ומשקף את כל פועלו. המחשה של חוכמת הילדים מובאת בחלקו האחרון של הספר, הכולל תרגום קטעים מספרו של משה כספי "חוכמת ילדים - אור כוכבים : מאפרוריות עולם המבוגרים למסע הקסמים של הילדים" שפורסם ע"י הוצאת מכון מופ"ת ב-2013 . The Self-Remaking approach to life and learning was developed by Prof. Caspi over several decades in his work with experimental education. Prof. Caspi offers his approach, inspired by Leonardo da Vinci and other icons of creativity, to every thinking person who wishes to move beyond self-imposed limits and perceived dependence on teachers and others. Self-Remaking rests on two essential experiential complexes of thought and behavior - "setting out," and the nature and wisdom of children before they adopt adult behaviors and rigid attitudes. Activities involved in setting out, and an unprejudiced look at the thoughts and words of children, form a contextual background for the suggestions for self-directed change offered in this work. This work stimulates the reader into examining personal aspirations, preferences and dreams, and encourages the quest for new pathways through discarding preconceived notions, juggling new ideas with humor and open-mindedness, and exploring options in a way that is unique to each individual.

עורך הסדרה: יעקב גולומב

הספר שלפנינו מבקש לבחון ולסכם את מדיניותה ואת עשייתה של קק"ל בתפקיד העיקרי שנועד לה - רכישת קרקעות ארץ ישראל והעברתן לבעלות הלאום היהודי - בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. מקום מרכזי בחיבור זה תופסות השנים 1948-1936. בשנים אלו רכשה קק"ל כ600,000- דונם, שהם יותר מ60%- מרכישותיה מאז הקמתה בשנת 1901 ועד להקמת המדינה. פורסם לראשונה בעברית "והארץ לא תימכר לצמיתות" הוצאת מאגנס, יולי 2002

פתחי היכל: עיוני אגדה ומדרש בספר הזוהר, בוחן את ספר היסוד של הקבלה כחיבור מדרשי. הספר מתמקד בסיפור המקראי המורחב שבזוהר, ובעיקר בזיקה שבין אגדת הזוהר לאגדה התלמודית-מדרשית הקדומה. בפני הקוראים נפתחים שנים עשר שערים של עיון בסוגיות האגדה שבספר הזוהר. נידונים נושאים כמו חטא אדם הראשון, עקדת יצחק, דמותו של עשו, מעמדו של אליהו הנביא, ועוד. בחינה ספרותית מדוקדקת של מסורות האגדה הללו לאור מקורותיהם העתיקים ומקבילות בנות הזמן, חושפת לראשונה - באופן שיטתי - רצף ושינוי בגלגוליה של האגדה העתיקה אל תוך הקורפוס הזוהרי ובתוכו. מבעד לגרסאות המתחדשות של הסיפורים העתיקים משתקפות מגמות מיסטיות, דילמות רוחניות ותודעה עצמית ייחודית ומפתיעה. הספר הוא פרי מחקר רב שנים. חלק מפרקיו התפרסמו בבמות שונות וצורפו להם פרקים חדשים ומבוא מתודולוגי רחב, הסולל נתיבים להבנת דרכי הדרשה ולאפיון הטיפולוגי של אגדת הזוהר.

ספר זה מוקדש לעיון מחקרי רחב בהקשריו השונים של גן עדן במסורות דתיות ותרבותיות שונות מן העת העתיקה ועד ימינו. הסיפור המקראי המספר על 'גן בעדן מקדם' (בראשית ב, ח - ג, כד), הוא המקום שבו מתחילה העלילה האנושית ובו מוגדרים מושגי היסוד שלה. בסיפור גן עדן נזכר לראשונה דיאלוג בין אל נצחי בורא לאדם נברא בן חלוף, שם נזכרת לראשונה החלוקה הארכיטיפית לאיש ואישה, ההבחנה בין תום לידיעה, פקיחת העיניים בעקבות האכילה מעץ הדעת וההסתתרות, הכרוכה בבושה, אשמה ופחד, כמו ההבחנה הראשונית בין חטא ועונש, בין ערום ללבוש, בין איסור והיתר, בין שולט לנשלט, ובין הנצחי והחולף. מושגים אלה הפכו כולם לתשתית תרבותית בעולמם של בני הדתות המונותיאיסטיות בהקשרים רבים הנפרשים בין ראשית החיים לאחריתם. גן העדן, מקום ההתוודעות הראשוני בין אל בורא ומצווה לאדם נברא ומצוּוה, ומקום המעבר מטבע לתרבות, נתפש במהלך הדורות כאתר מקודש המצוי מעבר לגבולות הזמן והמקום, הקשור לעברו של המין האנושי המתפרש מחדש כל העת, ולכיסופיו בדבר העתיד המיוחל, המשתנים אף הם עם חלוף העתים. המסורות הכרוכות בסיפור גן עדן ובפירושיו המשתנים עיצבו את מושגי היסוד של בני דתות שונות שהתחנכו בזיקה לסיפור המקראי, לתרגומיו ולפירושיו, שכן ראשית בריאת האדם ואחריתו נקשרו במקום על זמני זה ובסיפורים מקבילים לו בתרבויות העולם, על ראשית משפחת האדם ועל אופק כיסופיו. יצא לאור בשיתוף עם סכוליון מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות .

הספר בוחן ומשווה תופעות מוסיקליות ושימושן במסכת החיים בתרבויות שונות, שמייצגות את דרכי המסורת העיקריות שנסללו מחוץ למערב. הוא חושף את העקרונות שעומדים מאחורי תופעות מוסיקליות הקשורות לזוג האידאלים מזרח ומערב, שמשלימים זה את זה. כמו כן הוא חושף קשר-על בין חמש הבחינות האלה: הבחירה הבלתי מודעת של המרכיבים המוסיקליים וחוקי ארגון היצירה; בחירת טיב ה'מתווכים' שבין היוצר למאזין – כלי הנגינה, כתב התווים, המבצע; ההתייחסות אל ציר הזמן ביצירה; ההתייחסות אל מקומה של המוסיקה במסכת החיים והיקום; ההתייחסות אל הזמן ההיסטורי.

בבוקרו של השביעי ביוני 415 לפסה"נ התעוררו תושבי אתונה ומצאו שפסלי האל הֶרמֶס, שעמדו לפני בתים פרטיים ומקדשים, הושחתו. כל אזרח ראה את שומרו האלוהי שלפני פתח ביתו מושחת ומחולל, ובהדרגה התברר לו שהוא אינו היחיד, העיר כולה איבדה את שומרה האלוהי. החרדה הייתה רבה. האתונאים ביקשו לגלות את זהות המשחיתים והודיעו שיעניקו פרסים וגם חסינות ממשפט למודיעים מידע כלשהו על חילול קודשים. נוסף למידע על השחתת הפסלים התקבל גם מידע על חילול קודש של טקסי מיסטריות שנערכו בבתים פרטיים. השערורייה הייתה גדולה, הגדולה בתולדות אתונה. היו מאסרים, העמדות לדין, הוצאות להורג והימלטויות לגלות. אנדוקידס, שהיה אחד הנאשמים, מגולל בנאום ההגנה שנשא, הנאום על המיסטריות, את השתלשלות המאורעות ומנסה, כמובן, להוכיח את חפותו. הנאום הוא המידע החשוב ביותר על השערורייה וגם מקור חשוב למאורעות המדיניים בסופה של המאה החמשית לפסה"נ.

נושא היחסים בין ישראל לבין גרמניה מצוי תדיר על סדר היום הציבורי, ולא בעת יובל בלבד. עם זאת, מלאות מחצית היובל לקשירת היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא הזדמנות נאותה לעריכת מאזן היסטורי מקיף, ולכך נועדה האסופה שלפנינו. באסופה מאמרים העוסקים בשלושה נושאים עיקריים: נסיבות היווצרות היחסים הדיפלומטיים ב1965-, יחסה של גרמניה לעברה ובעיקר יחסה ליהודים והיחס ההדדי בין מדינת היהודים לבין יורשת הרייך הגרמני. על מאזן מחצית היובל מרחפים השינויים הדרמטיים המתחוללים בגרמניה, באירופה ובמזרח התיכון. השאלות הישנות מוארות מזווית חדשה, ואילו שאלות חדשות בדבר היחס בין עבר להווה, בין גרמנים ליהודים עולות כאן לדיון דורשות מענה.

. אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

אחד המדדים לעוצמתה הכלכלית והתרבותית של מדינה הוא רמת האוריינות של אזרחיה. השליטה בשפה הדבורה, בקריאה ובכתיבה קובעים במידה רבה את מידת השתלבותו של הפרט בעולם התעסוקתי והחברתי. בכיתה ישראלית ממוצעת כשליש מהתלמידים אינם מבינים את הנקרא . יתר על כן , הפערים ב רמת האוריינות של תלמידים בין העשירון העליון ל תחתון הם מהגדולים ביותר מתוך 43 מדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ה- OECD . בשנים האחרונות, הניסיון לקדם ילדים המתקשים ברכישת השפה הדבורה והכתובה הולך ורב. בישראל, כמו בארצות הברית ובארצות רבות באירופה, הוקמו ועדות ציבוריות לקידום החינוך בתחומים אלה, והן מתבססות על מחקרים עדכניים. אולם למרות המחקר הענף בנושא זה ולמרות ההתעניינות הרבה בו, יצאו לאור בעברית מאז שנות התשעים של המאה הקודמת שני ספרים בלבד. ספר זה נועד למלא את החסר. הספר, עוסק ב הבנת ה התפתחות והאוריינית של הלומד, בתהליך רכישת הקריאה והכתיבה, ובתכניות התערבות בתחום זה . מוצגות בו עבודות של טובי החוקרים ב ישראל על אוכלוסיות חד-לשוניות ודו-לשוניות, תלמידים ש התפתחות ם תקינה ו תלמידים בעל י צרכים מיוחדים , לקויות למידה, קריאה, שפה ושמיעה. הספר מיועד לקהל קוראים רחב: מעצבי מדיניות החינוך, פסיכולוגים, מורים, גננות, יועצים חינוכיים, קלינאיות תקשורת, רופאים, מאבחנים דידקטיים ומטפלים בקשיי למידה וקריאה. מרצים בכל שלבי ההוראה והלמידה ימצאו בו עניין רב.

הספר מכנס עשרים ואחד מאמרים שהם מרבית חיבוריו הקצרים של מנחם ברינקר, הפילוסוף וחוקר הספרות הותיק. בספר מרבית החיבורים שנכללו בשני ספריו הקודמים מבעד למדומה: ייצוג ומשמעות ביצירה הבדיונית (1980) והאם תורת הספרות אפשרית? (1988) שאזלו מזמן מן השוק. על אלה נוספו שישה חיבורים נוספים שטרם פורסמו או טרם פורסמו בעברית. כמחצית מן החיבורים דנים בספרות אך חיבורים אחרים דנים בעיקר בתיאטרון, בציור ובקולנוע, ואחרים דנים בשאלות של נורמה ומתודולוגיה המשותפות לכל מדעי הרוח. לאורך כל הספר נעשה מאמץ להבליט את הזיקה בין שאלת הפרשנות כפי שהיא נדונה בזרמים הוותיקים יותר והחדישים ביותר בפילוסופיה של זמננו לבין השאלות המיוחדות של מחקר הספרות והאמנות. בין השאלות הנדונות בספר בולטות שאלת האמת בספרות ובאמנות, שאלת האובייקטיביות או הסובייקטיביות של הפרשנות הנכונה, ההבדל בין כתיבה בדיונית לכתיבה היסטורית ומעמדם של הסופר והאמן בחברה (הדמוקרטית) המודרנית.

רצח יהודי אירופה לא בוצע בהיסח הדעת. הוא גם לא בוצע על ידי אוטומטים חסרי הבנה, שצייתו ציות עיוור למפקדיהם או סגדו למנהיג כריזמטי. גם הרצון הנדוש להתקדם בדרגות, לשאת חן בעיני העמיתים או פשוט להסתדר בתוך חברה טוטליטרית אינו הסבר מניח את הדעת לאשר קרה. לא אם בודקים את העובדות לעומקן. אדולף אייכמן היה קצין בדרגת ביניים – לא בכיר המתווה מדיניות, לא זוטר המבצע אותה בשטח. הוא ואנשיו ישבו במרכז העניינים ודאגו שהחלטות המנהיגים יתורגמו למעשים; הם סיפקו למנהיגים משוב על היכולת לבצע את המשימה ועל אפשרויות הייעול. הקוראים מוזמנים להצטרף למעקב קרוב ומדוקדק אחר מעשיהם, הישגיהם וכישלונותיהם; להקשיב לשיחות ולקרוא את מכתביהם – וכדאי לקרוא גם בין שורות המכתבים. חנה ארנדט ניסתה לעשות בדיוק זאת בעת משפט אייכמן, והגיעה למסקנה שיש בנליות רבה ברוע. מחבר ספר זה הושפע ממנה עמוקות, עד ששב ובדק את העובדות. הוא הגיע למסקנה הפוכה: אייכמן ועמיתיו הגיעו למרכז הביצוע של 'הפתרון הסופי' משום ששנאו יהודים והיו נחושים להתגבר על הקשיים הרבים בדרך לרציחתם. הם הבינו את מלוא המשמעות של מעשיהם, והסכימו להם בלב שלם. רק כך היה ניתן לעמוד במשימה.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומא ן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

הקומדיה האלוהית, יצירת מופת של התרבות האנושית על שלושת חלקיה – תופת, פורגטוריו, עדן – בתרגום מלא ונאמן מן המקור האיטלקי, כולל מבואות וביאורים, מאת ראובן כהן, בן עירו של דנטה – פירנצה. הקומדיה האלוהית היא מעשה יצירה שקשה למצוא שלם ומוּבנֶה ממנו. רעיונות פילוסופיים, פוליטיים ודתיים מובאים בה בתוך מסגרת קפדנית ובאמצעים צורניים מחייבים ומדויקים. מפגשים מפתיעים, דיאלוגים ותפיסות עולם, מובאים לעתים בשורות קצרות ומעטות, מלוטשות עד גבישיות מושלמת. לא רק העולם המציאותי, הגאוגרפי והמדעי, עולה לפנינו כממשות חיה. גם העולם הקוסמי והעולם שמעבר לו, זה האלוהי, מוצגים כאילו ראה אותם המשורר בעיניו ממש, על שלל צבעיהם, צורותיהם והאורות המציפים אותם או הקורנים מהם. העולמות האלה, שהיצירה מעלה לא פעם כבדולים זה מזה, מתלכדים ל'סיפור' אחד שלם, דרך 'עלילה' שבה הפרטים אחוזים זה בזה אל נקודה אחת שהכול בא ממנה והכול אליה שב. השלמות מתגלה לדנטה סמוך לרגע סיומה של היצירה, שהוא גם רגע הגעתו אל סופו הנשגב של מסעו, בפסגה השמימית. שם, כאשר הוא מעז להישיר מבט אל מעמקיו האין-סופיים של היקום, סוף-סוף נראית לו המציאות כולה כספר האחד הקושר בעבותות של אהבה את כל מה שהיה מפוזר ומפורד בעולמנו: בְּמַעֲמַקָּיו רָאִיתִי כִּי אָסוּף, קָשׁוּר בְּאַהֲבָה בַּסֵּפֶר הָאֶחָד, מָה שֶׁבַּיְּקוּם נִפְזָר דַּפִּים-דַּפִּים: (עדן, שיר 33, ש' 85--87) בכל המעגלים שהמשורר סובב בהם – מעגלי הרִשעה של ה תופת , כרכובֵי ההיטהרות של ה פורגטוריו וחוגֵי הרקיע של טְהורי הנפש והישויות השמימיות ב עדן - אין הוא חדל למצוא יצורים אנושיים. בדרכו לאלוהים דנטה מוצא את האדם. 'תרגומה של יצירת מופת זו חותר להשגתם של איזונים בין כוחותיה הגלויים והנסתרים: הלשון, הציור, התוכן והצורה, האמת והיופי. במקום שבו היסודות מתאחדים, מעשה התרגום הוא סוג של פגישה; מענה לאפשרות של הקמת מבנה חדש שיסודותיו מוטמעים בתוכו'.

גרשם שלום, גדול חוקרי היהדות במאה העשרים, ששינה מעיקרה את תפיסת היהדות את עצמה, לא היה רק מלומד מופלג הספון בספריות בין כתבי הקדמונים אלא מהפכן נועז שקרא מחדש, אחרת, כל מה שנקרא ונלמד לפניו. שלום נולד בברלין, בשנת הקונגרס הציוני הראשון, עלה לירושלים בראשית שנות העשרים ונמנה עם ראשוני המורים של האוניברסיטה העברית. במשך שנות עבודתו הרבות הוא עיצב למעשה את מדעי היהדות המודרניים ואת כל תפיסת ההיסטוריה של היהדות. בביוגרפיה החדשה, המונחת כאן לפני הקוראים, חושף דוד ביאל לא רק את עולם האקדמיה הירושלמי ב"תקופת שלום" (משום שחותמו של שלום היה ניכר בכל חיי האוניברסיטה, הרחק מעבר לגבולות החוגים ליהדות), אלא גם, ובעיקר, את עולמו האינטימי של המאור הגדול; עולם סוער, חדור להט בעל עוצמות מסוכנות – ביניהן תקופות של בדידות ודיכאון – עולם המזמין שוב ושוב השוואות בין גרשם שלום לבין אחד ממושאי מחקרו הנודעים ביותר, שבתאי צבי. אלא שביאל מקפיד להראות, בצד ההזמנה להשוואה בין החוקר לבין העולם שחקר, גם את ההבדלים המהותיים ביניהם: את הפיכחון הגמור, הפתיחות הרוחנית, ההומור והאירוניה הצולבת, שלא נתנו להינף הגאוני של החוקר להינתק מן האחריות המחייבת ביותר למציאות הקיומית, הארצית, הפוליטית והמוסרית שלו ושל העולם היהודי שחקר. ביאל מחזיר לגרשם שלום משהו שנסתר תחת המוניטין הגדולים, הרכילויות הנודעות, ההערצה והטינות שאפפו אותו – את הקשר המהותי בין תולדות חייו כיהודי בברלין של תחילת המאה העשרים, כאדם יחיד במינו, חדור גדלות, ביטחון עצמי אדיר, דברן ושתלטן, מרדן אמיץ, יצירתי כאמן גדול, לבין הגותו הגדולה, שהיא מאור גדול דווקא בימים אלה.

The work presents an account of modern Jerusalem’s demographic evolution and a description of the city’s socio-demographic profile at present. The demographic evolution will be traced back succinctly for about 150 years. The last two decades, since the reunification is treated more intensively. The enormous contrast between the conditions that existed in the mid-19th century at the threshold of modernization, and those prevailing in contemporary Jerusalem, as residents and visitors can experience and study them, should convey an inkling of the progress made. This progress was not achieved by constructing a completely new city – as in the case of Tel-Aviv and many other places in Israel and elsewhere – but by the more intricate processes of reforming a historic and in this instance even a holy city, and developing it through additions of large areas and the innovations of modern life.

הספר "אידאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון", הוא קובץ מאמרים על אפלטון, שפרסם פרופסור שמואל שקולניקוב במהלך יותר משלושים וחמש שנים בשפות שונות. המאמרים פורשׂים קשת רחבה של נושאים אפלטוניים, וביניהם: מעמד הלוגוס ותפקיד האירוניה, המתודה ההיפותטית, שאלות בתורת ההכרה ובמטפיסיקה של אפלטון, מושגו של האהבה ויחסו למתודה ההיפותטית, תורתו המאוחרת ותורת הטבע של אפלטון, תורת הלשון, תפיסתו את החינוך, תורתו המדינית והשקפתו על הטרגדיה. המתודה הפילוסופית העומדת ביסוד הדברים האלה מעמידה מושג חדש של פילוסופיה לא כמדע דדוקטיבי אלא כמאמץ למצוא את ההנחות שעליהן מושתת השכנוע העמוק של אפלטון בדבר הנורמטיביות של התבונה ובדבר הפילוסופיה כדרך חיים. בכך מקנה אפלטון בסיס פילוסופי קפדני לאמרתו של סוקרטס ש-"חיים בלתי נחקרים אינם ראויים לאדם לחיותם". הדגשת החשיבות המכרעת של המתודה הדיאלוגית ושל האירוניה בצורותיה השונות משותפת לכל פרקי הספר, לצד דרישתו הבלתי מתפשרת של אפלטון לבסיס אונטולוגי איתן, גם אם השגתו לעולם איננה מובטחת. חוקרים, תלמידים וקוראים שאפלטון אינו זר להם ימצאו עניין רב בספר זה. שמואל שקולניקוב הוא פרופסור לפילוסופיה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר נשיא אגודת אפלטון הבינלאומית.

באמצע המאה השש עשרה יצרו מקובלי צפת טקס של קבלת שבת ובו נתנו ביטוי לראייתם בשבת כלה ומלכה וביום השבת יום נישואין ויום הכתרה. חטיבה של קבלת שבת שולבה בתפילת ליל השבת ובה השיר 'לכה דודי' מאת ר' שלמה אלקבץ. השיר היה לציר המרכזי בתפילה הזאת, ואף על פי כן אין שיר מובן פחות ממנו. 'לכה דודי' משקף את התפיסה הכפולה של קבלת השבת כקבלת פני שבת וקבלת עול שבת. לפי ספרות הקבלה שתיהן מתמזגות למעין קבלת עול מלכות שמים. כיוון שאין 'לכה דודי' יוצא מידי סודו הקבלי, תוכנו וצורתו של השיר מצריכים קריאה מעמיקה. ספר זה יאפשר לקורא להבין את השיר ולעמוד על הסודות הגלומים בו ועל הרמזים השזורים לאורכו. הבנת הסודות הקבליים תאפשר ללוות את הדוד בהליכתו לקראת הכלה. קבלת השבת השבועית באה לזַכות בקבלת השבת הקוסמית. קבלת פני השבת היא דוגמה לגאולה העתידה, ו'לכה דודי' סולל את הדרך לאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בשני משמעיו – הן כמזמור לכבוד השבת הן כמזמור לעתיד לבוא ליום שכולו שבת. הספר פותח צוהר להבנת עולמם הדתי של חכמים ומקובלים בצפת בשיא פריחתה, במאה השש עשרה. זהו חלק ממפעל פרשני מקיף הבוחן את סידור התפילה מזווית ראייה היסטורית וספרותית. תקציר באנגלית באורך 7 דפים נמצא בסוף הספר.

העלייה לרגל שימשה בזמן שבית המקדש היה קיים ביטוי תמציתי לתודעתו הלאומית והדתית של אדם מישראל. שרטוט מרכזי בדמותה של חגיגת העלייה הייתה השמחה: "ושמחת בחגך". הספר שמחת הרגל בתלמודם של תנאים בוחן כיצד נתפסה מצוות השמחה, בהגדרתה העצמית וביחסה לשאר מצווֹת הרגל, ומה היו תולדות הבנתה בידי חכמי ההלכה, מימי בית שני ועד לתקופת התנאים והאמוראים. שיטת המחקר היא עמידה על תולדות ההלכה מתוך ניתוח המקורות בספרות חז"ל. כי ספרות זו עשויה מעין פסיפס שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות. הפרדתה של מסכת זו למרכיביה מציירת בבהירות --- נוסף למטווה הספרותי שלה -- את השתלשלות המושגים ההלכתיים וגלגולי פרשנותם. מתודה זו חשפה בניין שלם של הלכה תַנאית קדומה בסוגיית הרגָלים ומצווֹתיהם, ואגפיו תומכים זה בזה ומשתרגים זה מזה. אך משנה ראשונה זו שקועה בתוככי נדבכיה של ההלכה האחרונה; ציור דמותה של ההלכה הראשונה מבהיר אפוא מיניה וביה את מגוון הדרכים שנקטו תַנאים אחרונים בבואם להכילה במסכת ההלכתית והספרותית הנחתמת בידיהם. הספר זכה לאחרונה בפרס התוכנית ללימודים מתקדמים על-שם קולאץ', אוניברסיטת בר אילן

הספר דן בנוסחים המיוחדים של תפילת העמידה של בני ארץ ישראל בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים, במנהגותיהם בתפילות לילי השבת והחג, בשיטתם בעיצוב חטיבת פסוקי הזמרה והטקסים שליוו את אמירתם ובסדרי הקריאות שלהם בתורה ובנביאים בשבתות ובמועדים.נושאים אלו נדונים על פי עיון בכשלוש מאות כתבי יד מן הגניזה בקהיר. מן הממצאים מופקות מסקנות מכלילות, הקובעות הבחנות עקרוניות באופיו הייחודי של מנהג ארץ-ישראל הקדום, שרובו אבד מן העולם.

Moreshet Sepharad: The Sephardi Legacy sets out to summarize the monumental legacy of a Jewish community that resided within the historical boundaries of Spain for some fifteen hundred years. Many chapters evaluate the contribution of Sephardi Jewry to the renaissance of Hebrew Language and science. These as well as many issues in Jewish communal life, have been analyzed and evaluated both in the context of Spain prior to the Expulsion and in the various settings where the exiles settled and formed new social patterns. The thirty-eight chapters which make up the work provide guidelines which the student or interested reader may utilize to gain a deeper understanding of the essence of Sephardi Jewry in the basis of its glorious past and heritage.

מבוא ומהדורה מוערת: יהודית וייס ב שנת 1552 כתב המזרחן והמיסטיקאי הקתולי הצרפתי גיום פוסטל (1510 – 1581) חיבור משיחי בשפה העברית שיועד לקוראים יהודים, וכותרתו "טעם הטעמים". זוהי תעודה היסטורית נדירה ולא מוכרת מן הרנסנס, המלמדת על הלכי רוח ותפיסות פוליטיות ייחודיים במעגלי הרפורמטורים הקתולים במאה השש-עשרה על רקע התגברות הרפורמציה הפרוטסטנטית. חיבור קתולי-עברי זה, שמעולם לא נדפס ותכניו לא היו מוכרים עד כה, הוא נדבך חשוב בהבנת השיח היהודי-הנוצרי בתקופה זו ופרק ייחודי בתולדות ספרות הפולמוס הנוצרית. נוסף לכך, לאורך הספר מתייחס פוסטל לכמה פרשות וסוגיות היסטוריות מפורסמות מנקודת מבטו הייחודית, המורכבת ממילנאריזם יואכימי, לאומיות גאלית והתבססות על מקורות יהודיים ובעיקר קבליים. בין הללו בולט תיאור עלילותיה של ז'אן ד'ארק, הנערה בת המאה החמש-עשרה שדמותה גילמה בעיני פוסטל אידיאל של לאומיות גאלית נשית. כל אלה מובאים בטעם הטעמים תוך הבלטת המשמעות המשיחית שייחס להם פוסטל. לבסוף, טעם הטעמים הוא דוגמה ייחודית לכתיבה בשפה העברית על ידי נוצרי בראשית העת החדשה, והוא מתאפיין בתופעות לשוניות מפליאות הנובעות מתפיסותיו התאולוגיות של פוסטל ביחס לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט.

מסורת המוזיקה המערבית הניבה לא רק מוזיקה, אלא גם אינספור כתבים על מוזיקה, המצויים בדיאלוג רצוף ורב-השפעה עם נושאם. בטווח הרחב שהוא מכסה ובעומקו הפילוסופי, שפה משלה מתחקה אחר הדו-שיח המתמשך הזה באלף הקודם. רות כ"ץ טוענת שהיחסים החיוניים בין תנובה אינטלקטואלית ליצירה מוזיקלית הולידו את התפיסה המערבית של המוזיקה. בעת שרעיונות חדרו למוזיקה מתוך ההקשרים שבהם היא צמחה, לשונה הפנימית התפתחה יד ביד עם תמורות בהיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית. כ"ץ חוקרת כיצד התשתית הזאת אִפשרה למוזיקה להסביר את עצמה מבפנים, תוך יצירת בסיס רציונלי ומערכת של התייחסות עצמית שהחלו להישחק בשנים האחרונות. כמחקר סמכותי של הצומת שבו נפגשות האמנות והפילוסופיה המערביות, צומת שמרבים להתעלם ממנו, שפה משלה מחזיר את המוזיקה למקום הראוי לה בהיסטוריה של הרעיונות.

'המאסף', כתב העת העברי הראשון, יצא לאור בגרמניה בשנים 1811-1783, ושימש כלי ספרותי ואידאולוגי של ההשכלה העברית בגרמניה. שער להשכלה הוא מפתח מוער שהוכן בידי אחד מחוקריה המובהקים של ספרות ההשכלה העברית, אשר צירף לו מבוא מקיף. המבוא הוא מונוגרפיה הבוחנת את הרקע להופעת הפריודיקה העברית לאור הפריודיקה הספרותית האירופית במאה השמונה עשרה, ומנתחת את התופעות הספרותיות, העיתונאיות, התרבותיות והחברתיות הקשורות בהופעת 'המאסף' וכן את סגנונו ואת דרכו הספרותית. 'המאסף' משקף את תקופת המעבר לזמנים החדשים בתולדות ישראל ואת ראשיתה של הספרות העברית החדשה. הוא היה המפעל הראשון שריכז את מאמציהם של המשכילים בכיוון התחייה העברית הנכספת. נתפרסמו בו כמה מן היצירות העבריות הראשונות בספרות ובהגות. בכרכיו נדפסו יצירות שירה, פרוזה, משלים, מחזות, סטירות, ביוגרפיות וכן מאמרים בנושאי יהדות, לשון עברית, פרשנות המקרא, חינוך, מדע וענייני דיומא. לרשות הקורא עומד עתה כלי עזר חיוני ויסודי – מפתח מסודר לפי שמות מחברים ונושאים. הנושאים כוללים מושגים, מאורעות, מוסדות וארגונים, אישים וסופרים, ז'אנרים ספרותיים, כותרי ספרים, מקצועות לימודי היהדות ולימודים כלליים ועוד. המפתח מאפשר עיון נוח ומקיף בנושאים המרכזיים שעמדו בפני עורכי 'המאסף' ובחינת מהותו, כמותו ואיכות החומר שפורסם בו. ניתן לעמוד בעזרתו על הערכים הספרותיים שאימצו עורכיו ולזהות סוגות ספרותיות שעמדו לנגד עיניהם. כמו כן אפשר למנות עתה את יצירותיו של כל אחד מסופרי ההשכלה שפורסמו ב'המאסף' ולבחון את תרומתו לספרות ההשכלה.

כתב היד של ספר 'פתרון תורה', ילקוט מדרשים בצירוף פירושים על ספרי ויקרא-דברים, שחובר כנראה בסוף המאה התשיעית או ראשית המאה העשירית, והכלול בכי ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי Heb. 5767 ,40 יצא לאור כצלמו וכדמותו במהדורת פקסימילי, כחמש עשרה שנים לאחר שההדירו ופרסמו אא אורבך בהוצאת מאגנס. כי ירושלים כולל שני העתקים שונים, שנכרכו יחדיו: דפים 146-1 מחזיקים העתק של מדרש תהלים; דפים 287-147 מחזיקים את ההעתק של ספר 'פתרון תורה' לספרים ויקרא, במדבר ודברים (דפים 147ב287-א), והתחלת העתקה של דרשה בפרסית-יהודית, שהמשכה חסר (דף 287ב). ההעתק של מדרש תהלים כתוב ביד שונה מהיד שהעתיקה את ספר 'פתרון תורה' והדרשה, אם כי שני חלקי כתב היד כתובים בכתיבה מטיפוס אחד. בסופו של ההעתק שלפנינו כתב סופר כתב היד קולופון, כדרכם של מעתיקים רבים בימי הביניים לחתום את מלאכת ההעתקה בכתובת שבה מציין המעתיק פרטים שונים, בצמצום או בהרחבה, המתייחסים לטקסט המועתק, תאריך השלמת ההעתקה ומקומה, שם המעתיק וייעודה של ההעתקה. כתב-יד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הקדים מבוא מלאכי בית-אריה.

כיצד קהילות הנבדלות זו מזו באורח חייהן ובתרבותן יכולות להתקיים במסגרת מדינית אחת? שאלה זו רלוונטית במדינות רבות ובישראל במיוחד, ותאוריית הרב-תרבותיות מנסה למצוא לה תשובות . צ'רלס טיילור, פילוסוף ואיש ציבור קנדי, כתב חיבור רב השפעה ששמו 'הפוליטיקה של ההכרה', ובו בחן את תביעתה של קהילת דוברי הצרפתית בחבל קוויבק להכיר בתרבותה ובשפתה. בחיבורו הוא פיתח גישה חדשנית ומאוזנת לרב-תרבותיות, גישה הנשענת על ניתוח פילוסופי והיסטורי, המכירה ומוקירה את הזהות האותנטית והייחודית של כל קהילה ועם זאת מדגישה את קיומו של מרחב מושגי והיסטורי משותף. טיילור סבור שהזהות התרבותית מתהווה במרחב משותף זה באמצעות דיאלוג. מושג הזהות הדיאלוגית מאפשר לדחות את הטענה שלכל קבוצה אמות מידה משלה ולכן אין מקום לשיג ושיח ביניהן. אדרבה, גישתו מעודדת ריבוי זהויות המנהלות ביניהן משא ומתן להכרה הדדית . - חיבורו של טיילור רואה כאן אור לראשונה בתרגום לעברית. לאור גישתו נידונה גם שאלת הרב-תרבותיות במציאות הישראלית ממגוון היבטים: מהו מעמדן של קהילות אנטי-דמוקרטיות בחברה רב-תרבותית? התיתכן זהות ישראלית אותנטית? כיצד משפיע השיח התקין פוליטית על ההכרה בקבוצות למיניהן? מה מקומה של המסורתיות שבין החילוניות לדתיות? כיצד משפיעה התפרקות הזהות הישראלית האחידה על האפשרות לסולידריות ולפעולה משותפת? כיצד נקלטה העלייה ממדינות חבר העמים? מהו יחס הערבים לשואה? ועוד ..

הספר תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן מרכז את מאמריו של עזרא פליישר ז"ל בענייני תפילה ומנהגי בית הכנסת, והוא שלב שני במפעל כינוס כל מאמריו, שנפתח בשלושת הכרכים הגדולים השירה העברית בספרד ובשלוחותיה (ירושלים תש"ע). בכרכים שלפנינו מכונסים מאמרים עקרוניים שלו על מהות תפילות הקבע בישראל ודרך היווצרותן, בצד שפע של נוסחי תפילה ארץ ישראליים עתיקים שעלו מן הגניזה הקהירית. לצדם מתוארים מנהגים נוספים שהתקיימו בבתי הכנסת הארץ ישראליים, כמנהגי ראשי חודשים או דרך ייחודית לתקיעה בשופר בשבת. מנהגי הקריאה בתורה וההפטרה זוכים אף הם לעיון, מבירורים בדבר מוצאם של מנהגי חלוקת הפרשות והסדרים השבועיים ועד למנהגי קריאה ייחודיים ובלתי ידועים. הספר נחתם בסקירות מפורטות של כמה מחזורים חשובים.

בשנים האחרונות חלה עליה תלולה במספר הסטודנטים הלומדים קורס ב"כלכלת בריאות" במסגרות אקדמיות רבות ומגוונות. סטודנטים אלה הם ברובם "לא כלכלנים" ובעלי הכשרה קודמת במקצועות הבריאות לסוגיהם. הספר בא למלא חוסר בספר לימוד המציג את החומר בצורה אינטואיטיבית, לא פורמאלית ולא טכנית ומעל הכול – בעברית. הספר הוא פרי ניסיון רב בהוראת הקורס באוניברסיטאות העברית, בן גוריון, תל אביב וייל. הספר נועד לסטודנטים - גם אלה שאינם כלכלנים - הלומדים במסגרת תכניות מגוונות לבוגר ולמוסמך שנועדות להקנות תואר אקדמי במנהל מערכות בריאות ובסיעוד. הספר מבוסס על הקורס בכלכלת בריאות שניתן זה שנים רבות בתכנית למוסמך בבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. הקורס כולל חומר בסיסי בכלכלת בריאות: הביקוש לשירותי בריאות, שוק ביטוח הבריאות, התנהגות ספקי שירותי בריאות וסדרי תשלום, תנועות הטיפול המנוהל ותשלום לפי ביצועים, תפקיד הממשלה וביטוח בריאות ממלכתי והערכות כלכליות ברפואה. הספר נכתב ונערך על בסיס הקלטות של ההרצאות, ומובא בשפה מדוברת, ישירה ופשוטה. החומר מוצג בצורה אינטואיטיבית, לא פורמלית ולא טכנית ובראש וראשונה – בעברית. מובא בו ידע עדכני בסוגיות בכלכלת בריאות שצמחו במערכות בריאות שונות וזכו להד מחקרי תאורטי ואמפירי בעולם, וכן המחשות ודוגמאות ממערכת הבריאות הישראלית. כל פרק מסתיים בהמלצות לקריאה נוספת. רשימת מושגים והסבר להם מובאת בסוף הספר.

הספר דן בדגמים של היחס בין הכוח האלוהי לכוח האנושי בספרות המיסטית היהודית. דגמים אלה חולצו מתוך שלל טקסטים, שרבים מהם נמצאים בכתבי יד וטרם נידונו במחקר. הדיון מצביע על ההמשכיות העמוקה בין מקורותיה הקדומים של המיסטיקה היהודית, המצויים כבר בספרות חז"ל, לדיונים קבליים עד קבלת צפת במאה השש עשרה ועד בכלל. עם זאת הובלטו החידושים של הקבלה המאוחרת ויחסם לתפיסת כוחו של האדם בתרבות הרנסנס. תפיסות קבליות של הכוח מושוות לדגמים רווחים שלו בשיח המודרניסטי והפוסט-מודרניסטי, כגון זה של מישל פוקו. לטענת המחבר השפיעו התפיסות הקבליות על שורשי המחשבה הפוסט-מודרניסטית בעניין הכוח בתקופת הרנסנס. במיוחד מודגשת כאן השפעה אפשרית כזאת על הגותו של ניקולו מקיאוולי. רוב דגמי תפיסת הכוח בקבלה מתארים את הדרכים שבהן, לדעת המקובלים, האדם מסוגל למשוך, לתעל, להפיץ, לעצב ואף ליצור את הכוח האלוהי, בעיקר באמצעות המצוות וכוונתן, אך יש גם דגם סביל, שעל פיו האדם הופך למעין מְכָל לכוח האלוהי הממלא את ישותו. עניינים נוספים העולים בספר הם, לדוגמה, כוחה של השפה לעומת כוח המבט והחיזיון וכן כוחה של החלימה.

הגותו של פילוסוף אינה מוצאת את ביטויה אך ורק בתכנים אינטלקטואליים. היא משתקפת גם בדרכי חשיבה ועשייה, בדרכי פעולה ותגובה - במכלות שלם, שבדרך כלל ממעטים לייחס לו חשיבות, אך רב חלקו בכל מה שנעשה או נאמר בתחום הפילוסופיה. ההיבטים העיוניים של פעילות הפילוסופים - הטיעונים, התיאורים, ההסברים - נסמכים על תשתית שאינה עיונית גרידא, ועם זאת אינה שייכת לתחום הפסיכולוגי או החברתי. כאשר מדגישים את הממד הקיומי, היוצר, האומנותי בעשייה הפילוסופית, כאשר בוחנים את מעשיהם של פילוסופים כשם שבוחנים את דבריהם, מתגלה נוף אחר, רצף אחר, שאינו הרצף שהרגיל אותנו אליו חקר הפילוסופים "הקלסי". כאשר פילוסוף אומר: "אני" - למי הוא מתכוון? מאין הוא שואב את הביטחון באמיתות דבריו? מה קורה כאשר פילוסוף משנה את דעתו? מה היא האחריות שיש לו כלפי הקהל שהוא פונה אליו? האם כל הפילוסופים הם רודפי החוכמה? לשאלות אלה, להיבט זה של פעילות הפילוסופים, שעל פי רוב מתעלמים ממנו, מוקדש ספר זה

התפילה מלווה את האדם משחר קיומו. בישראל נעשתה התפילה אחד מהעמודים המרכזיים, ואולי המרכזי, של הפעילות הדתית והתרבותית מימות חורבן המקדש ועד ימינו. בספר זה מובא מחקר חדשני על התפילה היהודית. לא הטקסט של התפילה הוא עניינו של מחקר זה כי אם דרכי המבע הלא מילוליות של התפילה - מחוות הגוף, הלבוש, המנעד וממד הקול. כשם שבשיח בין בני אדם משמשים מרכיבי תקשורת לא מילוליים, כגון תנועות ידיים, השימוש בקול, המרחק בין בעלי השיח ועוד, כך גם בתפילה. מרכיבי התפילה הלא מילוליים יוצרים שפה עשירה ומורכבת והם עומדים לרשות המתפלל - נוסף על הטקסט של התפילה - כדי לבטא את מאווייו לפני קונו. בספר נידונים המקורות המלמדים על עיצובם של מרכיבי התפילה הלא מילוליים במטרה לעמוד על המשמעויות שמרכיבי תפילה אלו נושאים בחובם. בניתוחם של המקורות נעשה שימוש בגישות מחקר חדשות המביאות בחשבון את המחקר במדעי החברה, את חקר הדתות המשווה ועוד, נוסף על דרכי המחקר הפילולוגיות וההיסטוריות. הספר מיועד לקהל החוקרים במדעי היהדות ולקהל המתעניינים בתפילה בכלל ובתפילה היהודית בפרט.

בשנים 1620–1635 חי ופעל באמסטרדם צאצא האנוסים ר' אברהם כהן הירירה. שם נעשה לאחד המנהיגים הרוחניים של הקהילה היהודית וכתב שני חיבורים קבליים בלשון הספרדית, שנועדו להנחיל לבני ה'אומה' ששבו בגלוי ליהדותם את קבלת האר"י. הירירה, שלמד קבלה זו מפי ר' ישראל סרוג, גיבש לה פרשנות פילוסופית ברוח קונקורדנטית, הנשענת על כתבים נאופלטוניים וסכולסטיים ועל כתביהם של חכמי הרנסנס. בדרכו המקורית וברוחב אופקיו התרבותיים הוא ניסח פרשנות מטאפורית לקבלת האר"י, ובכך תרם תרומה חשובה למחשבת ישראל.

הלשון הערבית הצחה, הכתובה – אַללֻּעַ'ה אלְפֻצְחַא – הייתה מסוף המאה התשע עשרה, בעקבות המפגש עם העולם המערבי והתחלת התגבשותו של רעיון הלאומיות הערבית, למוקד הדיון בקרב אנשי הרוח בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט. בעוד שריבוי הניבים הערביים המדוברים והשוני הגדול ביניהם עמדו בסתירה לשאיפת העולם הערבי לאיחוד השורות, הלשון הערבית הכתובה – לשון הקוראן ומורשת תרבותו – הייתה המכנה המשותף של כל חלקיו. אולם לא הייתה זו לשון חיים; לאחר תקופה ארוכה של תהפוכות היסטוריות ושלטונות זרים שעצרו את התפתחותה, היא הייתה לשון מאובנת, חסרת חיים, שלא תצלח לצורכי התקופה המודרנית. הצורך באחדות הלשון מצד אחד והשאיפה למודרניזציה מצד שני הניבו פעילות מאורגנת לחידוש הערבית הכתובה ולהכשרתה ליעדיה. מאז היווסדה בשנת 1932 מובילה האקדמיה ללשון הערבית בקהיר את תהליך חידושה ופיתוחה של הלשון הערבית הכתובה והפיכתה ללשון מודרנית. האקדמיות ללשון הערבית האחרות שותפות לפעילותה. הספר התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים מצביע על הקשר ההדוק בין התפתחות הרעיון הלאומי במצרים לבין התפתחות הלשון הערבית הכתובה החדשה, וסוקר את פעילות האקדמיה בקהיר לאור התמורות ההיסטוריות והחברתיות שהתרחשו בעולם הערבי במהלך המאה העשרים. המחקר מוכיח שהאקדמיה השיגה תוצאות הפוכות מן המטרות שהציבה לעצמה בשאלת הגבולות בין המסורת למודרנה: את מה שביקשה לתקן הנציחה ואת מה שביקשה לשמר שינתה ותיקנה. יחד עם זאת היא מילאה את יעודה והגשימה את שאיפתו של דור מייסדיה: הפיכת הלשון הערבית ללשון מודרנית המשמשת גם ערך לאומי מאחד לעמי העולם הערבי.

מערכת החינוך הישראלית צומחת בעת ובעונה אחת עם החברה הישראלית ועם תרבותה. היא נוצרה על ידי החברה העברית בראשית התהוותה והייתה כלי ליצירתה, ומאז היא ממשיכה לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית במכוון או באקראי. השתיים משקפות זו את פניה של זו, זו את מאבקיה ואת בעיותיה של זו וחוזר חלילה. היכרות עם מערכת החינוך פירושה היכרות עם החברה הישראלית, עם הלכי הרוח המקובלים בה, עם השלבים השונים המאפיינים את התפתחותה ועם ציפיותיה לעתיד. בספר זה לוקחת אותנו המחברת למסע היכרות עם מערכת החינוך הישראלית, עם מאפייניה, עם קשייה ועם הצלחותיה מנקודת המוצא שהיכרות וידע הם תנאי להבנה, לשותפות, לביקורת ולשיפור. מטרת הספר היא לתת מבט כולל על סיפורה של מערכת החינוך הישראלית תוך הפניית תשומת הלב לזרמים ולמגמות שבה, למגזרים שבהם היא פועלת ולמאפייניה השונים. הספר אינו מתיימר להעמיק בכל אחד מהנושאים הקשורים למערכת החינוך אלא לתת רקע כללי על ציר הזמן, לאפשר את המשך המסע ולעודד חקירה בנתיבים שהקורא יבחר לעצמו.

שמואל פָּאלאָצֶ'ה (1550 בקירוב – 1616), יהודי יליד מרוקו ממוצא ספרדי, היה סוחר, דיפלומט, מרגל ושודד ים, שתמרן כל חייו בין השלטונות בהולנד לסולטן מרוקו, בין המרחב הנוצרי לעולם האסלאם ובין המדינות הפרוטסטנטיות לספרד הקתולית. מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס משחזרים, באמצעות הגישה המיקרו-היסטורית, את תולדות משפחת פאלאצ'ה בעת החדשה המוקדמת ואת העולם המורכב של הפזורה היהודית-הספרדית בצפון אפריקה ובמקומות המקלט המעטים באירופה. ספרם חושף דמויות המסתגלות כזיקית לארצות מושבן, ניסיונות לחזור ולהתיישב בספרד, המרות דת של בני המשפחה, קשרים ושיתוף פעולה עם המוריסקוס (צאצאי המוסלמים-המתנצרים בספרד, שגורשו ממנה בשנים 1614-1609), את ידיעת השפות המאפשרת את מעמדם כמתורגמנים ומתווכים בין מדינות, את חקירות האינקוויזיציה, את הסכסוכים והמשפטים ואת עסקי המסחר החוקיים והלא-חוקיים. הספר שמואל פאלאצ'ה מבוסס על מחקר יסודי ומעמיק בארכיונים בספרד, בפורטוגל ובהולנד, לרבות בארכיוני האינקוויזיציה – מחקר המשנה במידה רבה את מה שנכתב בעבר על שמואל פאלאצ'ה ומציב אותו בתמונה הרחבה של היחסים הבינלאומיים בתקופתו. למהדורה העברית הוסיפו המחברים תת-פרק חדש, הפניות לתעודות שהתגלו באחרונה והקדמה מיוחדת, ולפיכך הגרסה הזאת היא השלמה והמעודכנת ביותר של הספר, שהופיע בראשונה בספרדית בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות אחדות.

כיצד זוכרים את עברם היהודים שבאו לארץ ישראל מגרמניה וכיצד הם מספרים עליו? איזה מקום יש לייצוגי העבר בעיצוב זהותם בהווה וב'מולדת החדשה'? ספר זה מביא נקודת מבט חדשה למחקר ההיסטורי על היהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל, שהתמקד עד כה בסוגיות הקשורות לארגוני העולים ולקליטתם הכלכלית והחברתית וטרם נדרש בשיטתיות ליחסם שלהם אל עברם האישי והקיבוצי. בחינה של דפוסי הזיכרון האישי של יוצאי גרמניה חושפת את פניה המגוונים של תודעתם העצמית ומאירה את בעיות זהותם כיחידים וכקבוצה המחפשת את מקומה בחברה הישראלית המתגבשת. בספר נעשה ניתוח מעמיק של כמה עשרות חיבורים אוטוביוגרפיים שכתבו יוצאי גרמניה בישראל, והם אף מושווים לחיבורים שכתבו יהודים גרמנים שהיגרו לארצות הברית או שָבו לחיות בגרמניה. המחבר בוחן בשיטתיות את מגוון הייצוגים של ההוויה היהודית-גרמנית בזיכרונותיהם של הכותבים: יחסם הרטרוספקטיבי למולדתם הגרמנית, יחסיהם עם גרמנים נוצרים, זהותם היהודית בגרמניה וההסברים שהם מנסים להציג לקטסטרופה שפקדה את יהודי גרמניה. בדרך דומה נבחנת גם השתקפותה המורכבת של ההוויה הארץ ישראלית ומקומם של יוצאי גרמניה בה. המחבר מנתח את האוטוביוגרפיות ניתוח עומק מבני מתוך שימוש בתאוריות עדכניות מתורת הספרות וממדעי החברה. לאורן הוא מציג טיפולוגיה של מבנים סיפוריים האופייניים לכתיבת הזיכרונות של יוצאי גרמניה בישראל. כמו כן נבחנות סוגיות כמו השפעת המגדר על הכתיבה האוטוביוגרפית, ייצוגם של סמלי תרבות ועוד.

בספר זה קיבץ המחבר את מדרשי ההלכה של התנאים בתלמוד הירושלמי. את הנוסח הנדפס כאן קבע על פי הגרסאות בכתבי יד ובמקבילות שבתלמודים, בספרי המדרשים שבידינו ובנוסחים שהיו בידי מפרשי הירושלמי. בראשית דיון מפורט בתבניתם ובלשונם של המדרשים שבספר והשוואות עם דוגמאות מספרי המדרשים הידועים.

סמנטיקה מושגית היא ענף חדש ומתפתח של הבלשנות ההכרנית (קוגנטיבית). היא חוקרת קשרי מילים, מושגים, רשתות, תבניות לשון, מטפורות ושדות סמנטיים. בפרק המבוא ימצא הקורא תיאור של ההתפתחויות שהתרחשו בתחום זה בשנים האחרונות. שאר פרקי הספר מתחקים אחרי שישה מושגים מופשטים היוצרים רשת מושגית ומילולית. בחקר יחסי משמעות בין מילים, ניבים, מטפורות בשדה סמנטי יש יסוד בלשי: האם יש משותף לדוקר ,טמא ,מחוספס, אין וגיהינום? כיצד הם יוצרים את שדה השלילות ומה מיוחד לו? האם הדו - משמעות של מצוין (נפלא מול מצוין במפה) קשורה לדו - משמעות של מעריך או של בסדר? ששת השדות של מושגים מופשטים הנפרסים כאן: תכונות ,שונות, שלילות, השתנות ,חלוקה וספירות וערך מתחקים אחרי האופן שבו ביטויי חושים, יסודות ציוריים מטפורות וריבוי משמעות, בונים את מנגנוני ההפשטה של הלקסיקון הלוגי - מושגי. הספר נועד לחוקרים וללומדים בבלשנות המודרנית, בעיקר בסמנטיקה, לעוסקים בפילוסופיה של הלשון, בפסיכולוגיה הכרנית (קוגנטיבית), ולכל מי שיופיה, עושרה ותהליכי התפתחותה של הלשון העברית קרובים ללבו.

בשיח הפוליטי והאקדמי בישראל נשמעת שוב ושוב הטענה שצה"ל זוכה לעוצמת יתר, וכי החשיבה הצבאית קובעת את החשיבה המדינית. בה בעת נשמעת טענה הפוכה, שלפיה הצבא מבוקר יתר על המידה הן על ידי הפוליטיקאים והן על ידי קבוצות אזרחיות כגון ארגוני זכויות אזרח, ארגוני הורים וקבוצות אחרות, ובתוך כך מצטמצם מרחב הפעולה האוטונומי שלו. הייתכן ששתי הטענות צודקות בעת ובעונה אחת? ואם כן, כיצד תוסבר הסתירה ביניהן? בכך עוסק הספר שלפנינו. במרכז הספר מי שולט על הצבא? מוצעת ההבחנה בין הפיקוח האזרחי על הצבא – הממוקד בתורת הלחימה, במדיניות הגיוס, בתפקוד המבצעי ובהיבטים המשקיים של התנהלות הצבא – ובין הפיקוח על הצבאיות כתרבות פוליטית, המעניקה לגיטימציה לשימוש בכוח ומשקפת את מפלס המיליטריזם בחברה. הטענה המרכזית הנפרסת בספר היא שהפיקוח על הצבא התחזק מאז שנות המדינה הראשונות, ואילו הפיקוח על הצבאיות נחלש, ובין שני תהליכים אלה מתקיימת זיקה של יחס הפוך. אבחנה זו מאפשרת לנתח תופעות רבות שליוו את העיסוק בצה"ל בעשור האחרון, וביניהן: - השלכותיו הפוליטיות של השינוי בהרכב החברתי של הצבא. - השלכותיה של מדיניות מניעת הנפגעים. - החותם שמטביעים על הצבא קבוצות וארגונים, המנסים לפקח עליו באמצעות פעולה בזירה הציבורית והמשפטית. - המשמעות של חדירת ערכי תרבות השוק אל צבא. - מורכבות הפיקוח על הצבא באמצעות העיתונות.

ספר זה מתאר את הלשון העברית הנוהגת בתלמוד הבבלי. במחקר הלשון בימינו נתברר שהטקסטים של ספרות חז"ל נשתנו במהלך מסירתם והעתקתם, והלשון המופיעה בדפוסים רחוקה מרחק רב מלשונם המקורית הקדומה. הרבה טרחו החוקרים לשחזר את צורת הלשון לפי כתבי היד הקדומים. עד כה עסקו בעיקר בתיאור לשון התנאים, וכאן בא תיאור ראשון של לשון התלמוד הבבלי מתוך מגמה לתאר אותה לפי כתבי יד מהימנים ולשחזר את צורתה הקדומה בטרם נתגלגלה בדפוסים המאוחרים. ידוע היום שלשון חז"ל אינה עשויה מעור אחד ולכל יצירה לשון משלה. התיאור בספר שם לו למטרה לבחון ולקבוע במה נתייחדה הלשון המשמשת בתלמוד הבבלי. על ידי השוואתה אל לשון יצירות אחרות – המקרא, ספרות התנאים והתלמוד הירושלמי – מתבהרים טיפוסי לשון חז"ל ומתבררים מאפייני כל טיפוס לפי מקומו ולפי זמנו: לשון התנאים ולשון האמוראים, לשון בבל ולשון ארץ ישראל. בתולדות תרבות ישראל תפס התלמוד הבבלי מקום ראשון במעלה, ולכן גם לשונו השפיעה השפעה מכרעת על התפתחות הלשון העברית. התלמוד השפיע אף על מחיי העברית החדשה, שעקב חינוכם ואופי השכלתם הכירו את לשונו היכרות קרובה, וזו הסיבה שבעברית החדשה ניכרים היטב סממני לשונו. לפיכך גם המתעניין בעברית בת זמננו יצא נשכר מהתוודעות אל לשון התלמוד הבבלי.

אסופת מחקרים זו מוגשת כמתת הוקרה ואהבה לפרופסור שמואל ורסס, מבכירי החוקרים במדעי היהדות, מתלמידיה וממוריה הוותיקים של האוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל לחקר הספרות העברית. מחקריו של ורסס מקיפים יותר ממאתיים שנים של ספרות יהודית, מראשית תקופת ההשכלה ועד אמצע המאה העשרים, והם אוצר עשיר של מידע ודעת על ספרות זו ומסד חיוני להמשך העיון הביקורתי בה. בכרך זה כלולים עשרים וחמישה מאמרים חדשים פרי עטם של היסטוריונים וחוקרי ספרות מקרב עמיתיו ותלמידיו. המאמרים קשורים כולם לתחומי העניין של ורסס, וחלקם אף ניזונים באופן ישיר מעבודותיו. מוארים בהם תהליכים ואירועים היסטוריים, תופעות ספרותיות, יוצרים וכתבים המעוגנים במרחב החיים והיצירה של יהודי מזרח אירופה מן המאה הי"ח ועד מלחמת העולם השנייה. ייצוג מיוחד ניתן לסופרים שורסס הרבה לעסוק בהם – יל"ג, מנדלי, ביאליק, עגנון – ולשתי הערים שאליהן הוא קשור, וילנה עיר ילדותו ונעוריו וירושלים שבה הוא יושב כבר כמעט שבעה עשורים. הספר נחתם ברשימה מלאה של פרסומיו.

אברהם יהושע השל הוא מן ההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים, משורר ופילוסוף בעל ספרי הגות ושירה רבים. כתביו מצאו הד נרחב בקרב יהודים ואף בקרב נוצרים ומתעניינים בהם גם באירופה ובדרום אמריקה. הם תורגמו לאיטלקית, לצרפתית, לגרמנית ולספרדית, ועתה יוצא לאור בשפה העברית הספר שלפנינו, שהוא ספרו העיקרי והממצה של השל. זהו אירוע המשמח את הלב. השל היה בקי מאוד במקרא, במדרש ובחסידות. הוא יצר שיטה שכינה 'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) ובה פיתח פרשנות מיוחדת של הפנמה הנובעת מן הסיטואציה העכשווית של האדם. הוא נחשב להוגה מזרם האקסיסטנציאליזם הדתי. קרוב הוא בדבריו במיוחד לריינהולד ניבוהר; לעתים משווים אותו גם לפאול טיליך, לגבריאל מרסל ולסרן קירקגור בעולם הנוצרי או למרטין בובר, לפרנץ רוזנצווייג, לאנדרה נהר ולרב סולובייצ'יק בעולם היהודי. שנים רבות שימש השל פרופסור לאתיקה יהודית ומיסטיקה בסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק, עד מותו ללא עת בשנת 1972. השל לא היה פרופסור החי במגדל שן, אלא אדם שהיה מעורב בפעילויות ציבוריות, פוליטיות וחברתיות. מפורסמת ביותר ידידותו עם הכומר מרטין לותר קינג, לוחם החופש הנודע, והליכתו על ידו בהפגנה למען חופש השחורים באלבמה.

הכרך המונח עתה בידי הקורא משלים מפעל שנטל על עצמו פרופ' משה גושן־גוטשטיין ז"ל לפני למעלה מיובל שנים: פרסום מהדורה מדעית של תרגום המקרא לסורית ארץ־ישראלית המבוססת על קריאה מחודשת של שרידיו. פרופ' גושן ביקש להעמיד מהדורה שתשמש הן את חוקרי המסורת היוונית – שהרי התרגום לסורית ארץ־ישראלית נעשה מתוך תרגום השבעים – הן את חוקרי הארמית לניביה. החלק הראשון של המהדורה, המחזיק את ספרי התורה והנביאים, ראה אור בשנת תשל"ג. החומר לחלק השני – שיועד לכלול את ספרי הכתובים והספרים החיצונים – עובד לפני שנים רבות בידי פרופ' גושן ועוזרו חנן שירון ז"ל, ואולם גורמים שונים מנעו את פרסום החלק השני במועדו. התקדמות המחקר בסוגיה מאז חייבה לשנות את הכרך לעומת תכניתו המקורית של פרופ' גושן. בעצתו של פרופ' משה בר-אשר הוחלט לפרסם את הכרך במתכונתו הנוכחית. הקדים מבוא: משה בר-אשר.

בשנת 1945 הייתה אירופה מובסת. רוב רובה של היבשת נחרב במלחמה - טבח המוני, הפצצות, כאוס - שטחים רבים במזרח אירופה נשלטו בידי הסובייטים והחליפו עריצות אחת באחרת. כיום ברית המועצות אינה קיימת עוד והמדינות הדמוקרטיות של האיחוד האירופי מגיעות עד רוסיה עצמה. אחרי המלחמה מספר את ההיסטוריה העשירה והסבוכה של אירופה מסוף המלחמה עד מלחמת עיראק ובחירתו של האפיפיור בנדיקטוס השישה–עשר, ומעניק משמעות לתולדותיה ולזהותה של אירופה אז ועכשיו. מלחמת העולם השנייה הסתיימה אמנם ב– 1945 , אך לפי גישתו של ההיסטוריון טוני ג'אדט, האפילוג של הקונפליקט נמשך זמן רב, ונתן את אותותיו במאה העשרים כולה. ג‘אדט בוחן לעומק את מה שעבר בתקופה זו על המדינות משני עברי מסך הברזל, כשהמערב מתקדם עקב בצד אגודל לעבר המזרח, בעוד המזרח מקיים “שלום בין חומות הכלא“, עד נפילת הקומוניזם ב– 1989 , שסימנה את ראשית הסיכוי לשינוי. ספרו המקיף של ג אדט עוקב אחרי צעדי הקִדמה הגדולים ואינו מתעלם מן הפרטים הקטנים אך החשובים בשנים 2005-1945. המחבר דן גם ביחסים הבעייתיים בין ארצות אירופה לארצות הברית בייחוד אחרי תוכנית מרשל, שתרמה להשבת כבודן של מדינות אירופה. המעקב אחרי מהלכי ההיסטוריה של אירופה, כשתרבות וגיאופוליטיקה שלובות זו בזו למארג אחד תוך שמירה על איזון ובהירות נדירה, הוא הישגו הגדול של המחבר.

הספר אמונות המקרא חושף ומתאר את ריבוי הפנים ומגוון האמונות והדעות בהגות המקראית. הספר דן בסוגיות יסוד של הדת המקראית כדוגמת בעיית הרע ויחסו של האל למיניות לייסורים ולמוות. במוקד הספר עומד פולמוס עם שיטתו של יחזקאל קאופמן בספרו "תולדות האמונה הישראלית". בניגוד לקויפמן שהראה את האמונה המקראית כישות אחידה השונה במובהק מאמונות העמים שסביבה, רואה קנוהל במקרא אוסף של תפיסות רעיוניות ודתיות החלוקות זו על זו. יחסן של אמונות המקרא לאמונות העמים של המזרח הקדום דיאלקטי ומורכב. קויפמן גרס כי האמונה המקראית התקבלה על דעת מרבית העם הישראלי ומשום כך הוא כינה אותה "האמונה הישראלית". לעומתו, סבור קנוהל, כי רק חלק מבני האומה הישראלית קבלו את הדת המקראית וכי קיים פער של ממש בין האמונות המקראיות ובין האמונות ונוהגי הפולחן שרווחו בקרב השכבות הרחבות של האומה הישראלית בתקופת המקרא.

הספר נועד לבחון מחדש מושגי יסוד בהוויה הדתית היהודית לאורן של התפתחויות מהפכניות בדור האחרון במחשבה האירופית והאמריקנית לגבי תופעות לשוניות, רעיוניות והיסטוריות. הפרובלמטיזציה של תפיסת הטקסט, הלשון וההבעה אינה מאפשרת המשך הדיון בטקסטים דתיים בדרך שהייתה נקוטה אצל חוקרים שתפיסת עולמם התגבשה בתחומי ההשכלה והמודרניזם. ההעברה הבלתי ביקורתית של מושגים כגון דת, לשון, קדושה, מיסטיקה ומוסר מרקעם התרבותי הנוצרי אל חקר היהדות נעשתה אבסורדית בשעה שמושגים אלה איבדו את משמעותם בתחום שבו התהוו. הבדל עמוק קיים בין תפיסת הלשון ביהדות לבין זו שבנצרות: היהדות רואה בלשון הקודש תופעה אלוהית שקדמה לעולם ושמכוחה נברא העולם; הנצרות אימצה לשונות קיימות, יוונית ולטינית, ומשום כך תפיסת הלשון העברית מיוסדת על ההכרה באין-סופיות המשמעות הגנוזה בביטוי הלשוני, בעוד שבנצרות יש חתירה לקבוצת משמעויות מגובשת. מכאן שהיחס אל הטקסט המקודש והעיצובים הלשוניים בתחומי המיסטיקה והמוסר התפתחו בכיוונים נפרדים. פרקי הספר מבררים מחדש את היחס בין מיסטיקה לבין מוסר, בין קבלה לבין מיסטיקה, את מעמדה של התפילה ואת ההתקדשות העצמית במעשה הדתי והמוסרי ובתהליך התשובה, ומעמידים תמונה מחודשת של העצמה הרוחנית שבתפיסת הקדושה ביהדות.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales ) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

מחקר זה מאיר את התמורות הגדולות שהתחוללו בחברה הישראלית בסוף תקופת השופטים על רקע השינויים שחלו בארצות קדמת אסיה בתקופת הברזל הקדומה (המאות השתים-עשרה והאחת-עשרה לפהס). בתקופה זו קרסו האימפריות ששלטו בסוריה ובארץ כנען בתקופת הברונזה המאוחרת (המאות החמש-עשרה עד השלוש-עשרה לפהס), ולמרחב זה חדרו עמים ושבטים חדשים. חלק מהם התחרו על טריטוריות עם בני ישראל, אשר חדרו להר המרכזי של ארץ כנען ולמדבריות שגבלו בו. במציאות זו ביקשו לעצמם שבטי ישראל שלטון יציב. לדעת רבים שלטון יציב הוא שלטון של מלך, אך לא כולם הסכימו לשינוי. המחבר מציע כאן זיהוי של הכוחות השונים שפעלו במהלך לכינון המלוכה בישראל, וזאת על פי העלילה בשמואל א פרקים א-יב ומתוך השוואה לספרויות המזרח הקדום ויוון העתיקה. כן מנסה המחבר לקבוע סדר זמנים בעלילה המקראית. רוב בעלי ביקורת המקרא ייחסו את התבטאויותיו של שמואל נגד המלוכה לסופרים מימי הבית השני; המחבר חקר את הנאמר על מלכות בשר ודם במקרא ובספרות הבתר-מקראית, ומסקנותיו אחרות.

שני תנאים דרושים להתהוות היסטוריוגרפיה: מטרה מעשית לידיעת העבר וגישה ביקורתית למקורות המידע. שני התנאים התמלאו ביוון העתיקה: ראשית המדעים והפילוסופיה באיוֹניה הכשירה את היוונים למחשבה רציונלית ומדעית, ושינויים קיצוניים בחברה, במדינה ובמערך הכוחות העולמי לחצו להכרת העבר כדי להשוותו אל ההווה ולהתכונן לקראת העתיד. ההיסטוריון היווני הגדול תוקידידס ייעד את ספרו על מלחמת פֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס לשימושם של מדינאים, מחוקקים ומצביאים לעתיד לבוא כדי שילמדו כיצד לנהוג ומאילו שגיאות להימנע, וכך יהיה ספרו 'קניין לדורות'. בעקבותיו נקרא גם הספר הזה 'קניין לדורות', והוא דן דיון מעמיק בדרכי החשיבה ההיסטורית של היוונים הקדמונים, חשיבה שהשפיעה רבות על ההיסטוריוגרפיה המערבית המודרנית. הקורא ימצא כאן גם סקירה מפורטת על ההיסטוריונים היוונים ועל ההיסטוריוגרפיה היוונית בכללה – מידע חשוב לצורך דיון תאורטי בכתיבת היסטוריה ופילוסופיה של ההיסטוריה בכל תקופה ותקופה ובכל ארץ וארץ. והרי אין חולק על כך שההיסטוריוגרפיה היוונית הייתה ועודנה נר לרגליהם של היסטוריונים מאוחרים יותר, שלמדו מתוקידידס, מהרודוטוס ומפוליביוס, ודגם לחשיבה היסטורית בימינו אנו. עם הקדמה מאת אוסווין מרי.

קובץ המאמרים בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין עוסק בסוגיות מרכזיות בחקר תולדות התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות. המאמרים דנים במנהיגיה המרכזיים – בעיקר בזאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובמנחם בגין, מייסד תנועת החרות וראש ממשלת ישראל הראשון מטעם הימין – ובתופעות שמאפיינות אותן. נכללים בו מאמרים העוסקים בנושאים הבאים: קווי המתאר של התנועה הרוויזיוניסטית ושל תנועת העבודה; הביקורת הרוויזיוניסטית על הנהגת היישוב בתקופת השואה; יחסו המורכב של דוד בן-גוריון לרוויזיוניזם ולאישיה קווי המתאר של תנועת החרות מהקמתה ועד הקמת גח"ל; היעלמותו של מנחם בגין ב-1951 ומשמעותה; יחסה של תנועת החרות לגרמניה; תנועת החרות ושמואל תמיר לנוכח משפט קסטנר ; נסיכי ההדר – נסיכי תנועת החרות. הספר זכה ב"פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר" לשנת 2015

שנים רבות הייתה פולין ליהודיה 'פּוֹלִין הָעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה לְמִיוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה", מקום ללון בו עד בוא הגאולה. יהודי פולין סיגלו לעצמם זהות מקומית תוך שמירה קפדנית על הקשר לארץ ישראל. בעקבות השואה הייתה פולין ליהודיה קבר ענק, אף שרוב היהודים לא זכו כלל לקבר. הספר כאן ושם, עכשיו ובימים אחרים, עוסק בשבר השואה וביטויו בבתי הקברות ובאנדרטות בפולין ובישראל. יהודים ששרדו את השואה בפולין החלו לקבץ אל בתי הקברות מצבות שנשדדו ולהקים בהם אתרי זיכרון. לעתים עשו זאת בעזרת יהודים יוצאי פולין וארגונים יהודיים מחוץ לפולין. לאחר זמן נחלצו פולנים שהחלו לגלות עניין בתרבות היהודית לטפל בבתי קברות של יהודים ולהקים אנדרטות לזכרם. המחברת מנסה להבין את המניעים לכך. לאחר ביקורים בפולין, סקירת כשבעים בתי קברות, ריאיון עשרות פולנים, עיון בספרי יזכור של קהילות ובתעודות, מגיעה רבקה פרצ'ק למסקנה שהיהודים פעלו לאורה של המסורת היהודית בדבר חשיבות שימור המתים בקברם עד אחרית הימים ותחיית המתים, וכן מתוך צורך להשיב לקדמותו איזון שהופר ויצר תוהו ובוהו בעולמם. את האנדרטות הקימו בפולין לציון פרידתם מן המקום שהיה להם מקלט מאות שנים, והאנדרטות שהקימו בישראל סימלו התנתקות ומעבר למקומם החדש-ישן. אשר לפולנים – חלקם פעלו מתוך מניעים פוליטיים: הקמת אנדרטות הייתה מבחינתם מחאה על האנטישמיות שהפגינו השלטונות ועל טשטוש עובדת קיומם של יהודים בפולין בעבר. חלקם פעלו ממניעים דתיים: הללו ראו בלכתם של היהודים אל מותם כאילו היו השה האלוהי, על פי הנצרות, מי שמקריב עצמו לגאולת העולם. לאחרים מניעים שמקורם בתפיסת הקשר בין יהודים לפולנים בעבר הרחוק ובמוצאם המשותף מן המזרח. ויש שפעלו כדי לקרב בני נוער פולנים ליהודים שהיו בעבר המיעוט הגדול ביותר בארצם, ולחנכם לסובלנות כלפי הזר והשונה.

מדוע קשה כל כך לשפר את מערכת החינוך? מדוע, אף על פי שפרויקטים של חדשנות פדגוגית מצליחים בקנה מידה קטן ויוצרים איים של מצוינות, הם אינם מצליחים להתחבר לכדי יבשה? רפורמה רודפת רפורמה, אך מערכת החינוך הישראלית דורכת במקום מבחינת איכות הלמידה וההוראה. הספר לחבר את האיים ליבשה מתריע על כך שתהליכי שינוי חינוכי נוטים להתמקד ברובד טכני ושטחי בעוד שינוי עמוק דורש תכנון אסטרטגי מפורט ועבודה שיטתית על ליבת תהליכי הלמידה וההוראה. בעזרת ניתוח הדוגמה של הטמעה מערכתית של הוראת חשיבה בבתי הספר מפצח הספר את הקוד של עבודה מערכתית רחבה ועמוקה בסוגיות כגון: ההתפתחות המקצועית של מורים, האתגרים הכרוכים בהטמעה רחבה של למידה בדרך החקר והמתח שבין הטמעה מערכתית של חשיבה למבחנים סטנדרטיים. הספר פונה למתעניינים בשיפור מערכת החינוך, בתהליכי שינוי ובהטמעת הוראה עם חשיבה במערכות חינוך.

ספר זה של עדה צמח עניינו קריאה בשניים מחשובי סיפוריו של א"נ גנסין, 'הצידה' ו'בטרם'. גיבורם הראשי של סיפורים אלה הוא גיבורה של הספרות העברית החדשה שבתחילת המאה – זהו אותו אינטיליגנט יהודי צעיר, בן העיירה שנתפקר ועזב את בית אביו והלך לבקש דעת ואושר בכרכים הגדולים ונותר זר ובודד ועזוב לנפשו.בחור זה קרוי 'תלוש' בפי הביקורת, והדיון בו עומד על עיקרים אחדים מקובלים על רוב המבקרים. עדה צמח שבה ובוחנת דמותו של אינטיליגנט זה שב'הצידה' וב'בטרם', מבררת נוהגו וסדרי סיפורו, מעיינת במושגי יסוד חשובים הכרוכים באישיותו, מושגים כגון, לאות וזמן וזיכרון ואמצע וטרגי ותלוש ושיבה וסדרה ואיבוד עצמו לדעת; ותפיסתה את הדברים שונה מבחינות חשובות אחדות מתפיסתם של חוקרי גנסין מובהקים, ויש בה כדי להאיר באור חדש פנים אחדות ביצירתו של גנסין, שלא נבלטו בה עד עתה.

השלב המרכזי בתהליך המעבר של התרבות העברית לדפוס נעשה בבתי הדפוס העבריים באיטליה במאה השש עשרה. בבתי דפוס אלה, שהיו ברובם בבעלות נוצרית, נקבע הן הנוסח הן העיצוב של הספרות הקנונית היהודית ועוצבו סוגות ספרותיות חדשות. בבתי הדפוס התקיים מפגש מרתק בין מלומדים יהודים, מלומדים נוצרים ומומרים שהועסקו כעורכים וכמגיהים. בה בעת התפתח באיטליה מנגנון פיקוח על הדפוס העברי כחלק מהתמסדות הצנזורה על הספרות בכלל. הצנזורים, בדרך כלל מומרים, עסקו במחיקת קטעים מהספרות העברית כתנאי לאישור הדפסתם והפצתם. הספר הצנזור, העורך והטקסט עוקב אחרי התפתחות הצנזורה הקתולית שהוטלה על הספרות העברית, ובוחן את מקומה ביחס לגורמים אחרים שעיצבו את עריכת הספרים בעת המעבר לדפוס. הספר מראה, במישור האחד, שהפיקוח על הספרות העברית היה חלק מהתפתחות מנגנון הפיקוח על ספרות בכלל. במובן זה יש לקשור את הצנזורה אל ה'הבראיזם' -- העניין הרחב של מלומדים נוצרים בספרות העברית הבתר-מקראית. במישור השני, הספר מנסה לעמוד על האופן שבו השתתפה הצנזורה בעיצוב המחודש של השיח היהודי, לצד סופרים, עורכים וקוראים. פעילותם של הצנזורים השתלבה בתהליכים תרבותיים מרכזיים בעולם היהודי, גם אם מגמתם המוצהרת הייתה להביא להמרת דתם של היהודים. הדיון על הצנזורה הקתולית במאה השש עשרה פותח אפוא צוהר המאיר היבטים בתהליך המעבר למודרניזציה.

מטרתו של הספר מתמטיקה של בית ספר יסודי היא להרחיב את ידיעות העוסקים במתמטיקה בכיתה ובבית, מהרעיונות שבבסיס המתמטיקה ועד לאופן הוראתה, ולהעניק להם יכולות לקשר בין נושאים, להבדיל בין עיקר לטפל, להסביר תופעות במגוון דרכים, לבחור דוגמאות טובות, לזהות ולתקן שגיאות נפוצות ולפתח חשיבה ביקורתית. האופן הבהיר, היסודי והמובנה שבו מושגות מטרות אלה הופך את הספר נכס לא רק למורים, אלא גם להורים ולכל מי שמעוניין להבין את המתמטיקה שלמד בצעירותו מנקודת מבט בוגרת ולהיחשף ליופי הטמון בה. ספר זה - שהוא השני מבין שני חלקים - עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות ד-ו, ובהם כפל וחילוק של מספרים רב-ספרתיים, סדר פעולות החשבון, מספרים ראשוניים ושברים. ( חלק א, בהוצאת מעלות , עוסק בתכנים הנלמדים בכיתות א-ג, ובמרכזו מספרים ומנייה, ארבע פעולות החשבון, השיטה העשרונית ומושגי יסוד בגאומטריה.) מדבריו של פרופ' אברהם הרכבי, מכון ויצמן למדע: ספרו של פרופ' רז קופרמן מציג את התכנים המתמטיים של כיתות היסוד בבהירות, בפשטות ובעומק רב. מחבר הספר - מתמטיקאי ומורה דגול - פורש את הרעיונות הגדולים של המתמטיקה של בית הספר היסודי בסגנון קולח ונעים לקריאה, ומחדיר בקורא את חוויית ההתפעמות מהמובן מאליו ומהתחכום והיופי הגלומים במתמטיקה יסודית. מתמטיקה של בית ספר יסודי הוא מורה דרך ומשאב חיוני לכל מורה ולכלל העוסקים והמתעניינים בחינוך המתמטי בבית הספר היסודי

ספר זה בא לגולל פרשת הגותם הדתית והחברתית של התנאים והאמוראים. תוך עיון ודיון ממצה במקורות גופם, בדרכי המחקר הפילולוגי-היסטורי, מעלה המחבר תיאור חי ועד של הרעיונות וההרגשות שהתסיסו את האומה מבפנים. הוא חושף את המאבקים שהתחוללו בימי הבית השני ולאחר חורבנו ואת מהלכי הקליטה והדחיה של אמונות ודעות שבאו מבחוץ. הוא מציג את תפקידם ואת פעולתם של חכמים במשך מאות בשנים ואת גיבושם של עיקרי-אמונה, שעיצבו את דמותה של האומה במשך דורות.

הספר ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים כולל עיונים ביצירות ספרותיות מסוגות שונות ושיקולי דעת ביישום עקרונות פסיכו-היגייניים בעת הוראתן. הספר מתבסס על ניסיון רב-שנים של המחברת בהפעלת שיטה ביבליותרפית ייחודית לטיפוח בריאות הנפש באמצעות תקשורת סיפורית. יש בו תיאורים מפורטים של מהלכי דיון ביצירות, המדגימים את דרכי ההנחיה האפשריות המותאמות למצבים אישיים וחברתיים שונים, ואת התהליכים הנפשיים המתרחשים אצל התלמידים. ספר זה משלים וממחיש את העקרונות התיאורטיים שהונחו בספריה הקודמים: הוראה טיפולית (1970) וספרותראפיה (1992), שיצאו לאור בהוצאת מאגנס. הספר ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים מיועד לאנשי חינוך, למורים, ליועצים ולפסיכולוגים המבקשים לשלב עקרונות טיפוליים בהוראת ספרות. ד"ר דבורה קובובי, פסיכולוגית, מרצה בכירה בגמלאות באוניברסיטה העברית וממעצבי תפקידיו של הייעוץ החינוכי בישראל. שיטתה המקורית לטיפול במצוקות נפשיות באמצעות טקסטים ספרותיים נלמדת במכללות להכשרת מחנכים ומיושמת על ידי יועצים חינוכיים ומורים במערכת החינוך.

ספרו של ארווין יאלום טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה, בשיתוף עם מולין לשץ', הוכתר כאחד מעשרת הספרים המשפיעים ביותר בתחום הפסיכותרפיה. הספר מקיף את הרעיונות העיקריים והשיטות המעשיות של ההנחיה הקבוצתית ומתאר בפירוט, במקצועיות ובלשון קולחת את ההתפתחויות האחרונות בתחום הטיפול הקבוצתי. בספר נכללים נושאים כגון: הגורמים הטיפוליים והשילוב ביניהם; עבודת המטפל והכשרתו; טיפול יחידני במקביל לטיפול קבוצתי; הקמת הקבוצה הטיפולית, הרכבה ואופייה; טכניקות טיפוליות; קבוצות עזרה עצמית וקבוצות תמיכה באינטרנט; התאמת טיפול קבוצתי מסורתי למצבים קליניים מיוחדים, ועוד. הספר טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה כתוב בבהירות וברהיטות והוא משלב תיאורי מקרים מלאי חיות, ניסיון קליני עשיר וממצאים מחקריים עדכניים. חוקרים, פסיכולוגים, מתמחים ומטפלים קבוצתיים ימצאו בו מידע מקיף ורב ערך המוצג בצורה מרתקת, כדרכו של ארווין יאלום בכל ספריו. ארווין יאלום, מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטנפורד, הוא מחברם של ספרים רבים, ביניהם: הריפוי של שופנהאואר, אמא ומשמעות החיים, כל יום יותר קרובים, ומתנת התרפיה (כולם בהוצאת כנרת). מולין לשץ', מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טורונטו, מנהל בה את המחלקה לטיפול קבוצתי.

הספר מסעות הנפש: גן עדן במחשבה ובדמיון בספרות הקבלה בימי הביניים עוסק בתקופה המכריעה ביותר בתולדות עיצובו של גן עדן כמקום הגמול בספרות היהודית. במרכזו ניצבות יצירות שונות שכתבו בעלי סוד לאורך ימי הביניים, ובהן יוחד הדיון במחוזות הגמול מנקודות מבט שונות: לצד תיאוריהם המוחשיים והמופשטים של מחוזות גן עדן נדונו בכתבים אלה גם תפקידיו של הגן במבני האלוהות, באסכטולוגיה של היחיד, בתורת האדם ובתורת הנפש. תולדות הפרשנות על גן עדן המקראי במחשבה הדתית בימי הביניים, ובייחוד בספרות הקבלה, נדונים בספר בראי מגמות שונות בפרשנות הקדומה למקרא; תפיסת הריבוי של מקומות הגמול בגן עדן מבוררת לאור מקורות השפעה אפשריים שהשפיעו על התפתחותה; והופעתו של הגן בתורת הנפש הקבלית נבחנת לאור שיטות תיאוסופיות בספרות הקבלה במאה השלוש-עשרה. דיון נרחב מוקדש לחיבורים שיוחדו לתיאור המבנה הארכיטקטוני של גן עדן השמימי ולמראותיהם של היכלות ארציים בגן עדן התחתון, בזיקה לשרטוט המבנים המורכבים של האלוהות. במסגרת זו נדונות בהרחבה כמה תעלומות ספרותיות הכרוכות בלב התהוותה של הספרות הקבלית הקאנונית, ובמרכזה – הופעתו של ספר הזוהר. במקביל לבירורים אלה נבחנים לאורך הספר דפוסי מחשבה מדעיים, מסורות אגדתיות ופולמוסים תיאולוגיים בספרות הדתית הכללית בת הזמן על אודות מראהו ומבנהו של גן עדן. ביחס לכל אלה מוצגים קווים של דמיון פרשני, מסורות משותפות ותשתית רעיונית קרובה, שהזינו את עיצוב גן עדן האסכטולוגי בספרות היהודית בימי הביניים בצד גלגוליהם של מקורות מן הספרות החיצונית, התלמודית והחזיונית. מחבר הספר, ד"ר אבישי בר-אשר, זכה בפרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ט

כיצד הפכה תקשורת ההמונים לתחום מחקר חשוב ולמקצוע אקדמי מבוקש באוניברסיטאות ובמכללות תוך זמן קצר יחסית? אין חולקים עוד על מקומם המרכזי של אמצעי התקשורת בחיי היום-יום ועל התפקיד שהם ממלאים בהנעת מערכות חברתיות וציבוריות. עם זאת רבות התהיות לגבי טיבו של נושא תקשורת ההמונים כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. פרופ' חנה אדוני וד"ר ענת פירסט מתמודדות עם סוגיה זו. הן בוחנות ומנתחות בספרן את הבעיות המרכזיות הכרוכות במעמדו של המקצוע כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. הן מסתמכות על ניסיון אקדמי עשיר ועל מקורות מגוונים הכוללים תעודות מארכיונים של האוניברסיטה העברית, פרסומים של מכון גוטמן בירושלים (המכון למחקר חברתי שימושי), תכניות לימודים וידיעונים של המחלקות לתקשורת במוסדות האקדמיים בישראל, וכן על ראיונות עם חוקרים בכירים בתחום זה. הספר מחקר התקשורת והוראתה הוא פרי מחקר חלוצי, יחיד מסוגו, המניח נדבך חשוב לחקר התקשורת בישראל: בחינת התפיסה של מקצוע התקשורת באקדמיה באמצעות מקרה בוחן - לימודי התקשורת באוניברסיטה העברית, שעד שנות השמונים של המאה העשרים הייתה המוסד האקדמי היחיד שהציע לימודים בקומוניקציה. ניתוח מקיף וממצה של התפתחות המחלקה לתקשורת מאפשר להתחקות אחר הדילמות המובְנות במחקר ובהוראה האקדמית של התחום. שתיים מן הבעיות המרכזיות הנדונות הן התוויית הגבולות הדיסציפלינריים המדעיים של המחקר ובחינת השילוב של המחקר העיוני עם הכשרה פרופסיונלית בעיתונאות. לספר שני חלקים: הראשון מציג את המסגרת התיאורטית שממנה נשאבו הממדים הרלוונטיים להתפתחות התחום ואת הדילמות המובְנות בחקר התקשורת, על רקע הוויכוח המתנהל בסוגיה זו בארצות הברית ובאירופה. חלקו השני והעיקרי מוקדש לסיפור הקמתה והתבססותה של המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר נועד לחוקרים, למורים ולתלמידי תקשורת ועיתונאות באוניברסיטאות, במכללות ובמסגרות אחרות. עניין רב ימצאו בו גם היסטוריונים וחוקרי תרבות המתחקים אחר התפתחותם של המוסדות האקדמיים בישראל.

הספר 'צבא, זיכרון וזהות לאומית' דן ביחסי הגומלין בין הצבא וחברה בישראל ובעיצובו של הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי ובזיקתם גיבוש הזהות הלאומית. בספר נבחנות סוגיות אחדות: חלקו של הצבא בכינון זהות קולקטיבית לאומית; מעורבות הדרג הצבאי במערכת הפוליטית ובקביעת מדיניות החוץ והביטחון; השפעת השירות הצבאי על עיצוב זהותו של הנוער הדתי-לאומי; הקשר בין הצבא ומערכת הביטחון לבין מערכת ההשכלה הגבוהה. עוד עולות בקובץ השאלות: האם זיכרון היסטורי ודפוסי הנצחה מגדירים זהות וקולקטיב? מה תפקידו של מיתוס פוליטי בהבניית זהות לאומית? כיצד השפיעה התפיסה של 'שלילת הגלות' על הגדרת הזהות הלאומית? האם החברה הישראלית נתונה בתקופת מעבר מחברה בעלת מאפיינים קולקטיביים ולאומיים לחברה מפוצלת ומרובת זהויות? כיצד ניתן לאפיין את תהליך עיצוב זיכרון השואה ואת השפעתו על הזהות הישראלית? כיצד משקף התהליך העתקת זיכרון השואה מהוויה ציבורית להוויה פרטית את תהליכי השינוי המתחוללים בחברה הישראלית? מה בין המחקר ההיסטורי לעיצוב זיכרון, חינוך וקידום הרעיון הלאומי? כיצד מתמודדת מערכת החינוך החרדית עם תפיסת העבר? צבא, זיכרון וזהות לאומית הוא הספר החמישי בסדרה סוגיות נבחרות בתולדות היישוב והמדינה. הסדרה דנה בסוגיות בחקר תולדות היישוב ומדינת ישראל בראייה בין תחומית. המאמרים שבקובץ מבוססים על דיונים שהתקיימו במרכז צ'ריק לתולדות הציונות היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים בהשתתפות טובי החוקרים מתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה. עורכת הסדרה: חגית לבסקי. מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל. האוניברסיטה העברית בירושלים.

קץ עידן הקורבנות מציג גישה מקורית לנקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה של הדתות. השינויים הדתיים הדרמטיים שחלו בשלהי העת העתיקה הם חידה שהעסיקה כמה מגדולי החוקרים במערב. התאוריות הרווחות מדגישות את העימות בין הפגאניות לנצרות כציר המרכזי של תולדות הדת בשלהי העת העתיקה. גדליה סטרומזה בוחן מחדש הדגשים אלה, ומערער על התפיסה הרווחת הרואה את השינויים כהתפתחות פנימית מפוליתאיזם למונותאיזם בתוך העולם היווני-רומי. סטרומזה מבקש לראות את שורשי המהפכה לא במרחבי אגן הים התיכון אלא כממוקדים במזרח הקרוב. קץ עידן הקורבנות מדגיש את תפקידה של היהדות במהפכה הדתית, ובמיוחד את ההמצאה של צורה חדשה של חיים דתיים בעקבות חורבן הבית השני בשנת 70 לסה"נ. בהעדר קורבנות בעלי חיים, התפנה מקום לצורות פולחן חדשות שבמרכזן הדאגה לגאולה אישית, לימוד תורה, תפילה וצום, ומרחב לצמיחתן של קהילות דתיות, ושל תופעת הנזירות הנוצרית. לדעתו של המחבר, מה שקיבלה הנצרות מהיהדות – כתבי קודש, אתיקה דתית, היחס למוות ולמה שאחריו, ובעיקר היחס לקורבן -- הוא שאפשר לה לגבור על הדתות של העולם היווני-רומי ולשנות את מושג הדת עצמו.

The variety of subjects dealt with in this volume, reflects the wide scope of the department's interests. The order in which they appear tries to follow the natural sequence of the criminal drama: pre-sentencing stages; implications and consequences of the sentence; aspects of clinical criminology; some penological problems; and the statistical evaluation of certain characteristics of crime in this country.

This volume contains articles and documents which allow new perspectives on an issue that has been of interest to both Israeli society and the world public opinion: the conflict between Israelis and Palestinians. The articles convincingly expose the pluralistic approach of Zionism to the Arab question.

ספר ראשון מסוגו בישראל. המאמרים הנכללים בו נוגעים במגוון רחב של נושאים ובהם הקשורים הן בהתנהגויות סוטות של בני נוער בעלי קשיי הסתגלות למסגרות הנורמטיביות והסברים להן, והן בפעילותם של הגופים המטפלים בהם ובמענה שהם מספקים לבעיותיהם. מחברי המאמרים שבספר הם מומחים ואנשי אקדמיה העוסקים במגוון נושאים בתחום הטיפול בבני נוער המתקשים בתפקוד נורמטיבי ובכללם נוער עבריין. "ספר זה עשוי לתרום לא רק לקרימינולוגים, לחוקרים ולאנשי טיפול העובדים עם קטינים עוברי חוק, אלא גם לשופטים, למשפטנים ולסטודנטים שתחומי עיסוקיהם והתמחויותיהם משיקים לנושאים המועלים בו. יש בו תרומה ממשית בהגדלה ובהעמקה של הידע האקדמי והמחקרי בנושא הטיפול והשיקום של נוער עובר חוק בישראל". (מתוך ההקדמה של פרופ' ש"ג שוהם).

The present volume charts ways that may allow a larger number of historians to experiment with the comparative method. It contains articles that deal with the history and problems of comparative history as well as studies that demonstrate the potential of symmetrical, asymmetrical, parallel and cross comparisons. The studies include comparisons of the Roman and Inca empires, of Muslim networks of renewal of the eighteenth century, of serfdom in Russia and slavery in the American South, of early modern European expansion and present-day globalization, of modern welfare states, and of multiple modernities. Comparative studies of feudalism exemplify some of the method’s pitfalls. The volume concludes with a report by three faculty members on the problems encountered while teaching a course in comparative history. Contributors: Peter Baldwin, Elisheva Baumgarten, Esther Cohen, Michael Confino, S.N. Eisenstadt, Tamar Herzog, Benjamin Kedar, Jürgen Kocka, Sabine MacCormack, Diego Olstein, Susan Reynolds and Ruth Roded.

בשני החיבורים שלפנינו, על האינדיאנים ועל הזכות למלחמה, המתפרסמים כאן לראשונה בעברית, יוצק פרנסיסקו דה ויטוריה את יסודות המשפט הבין-לאומי, כפי שהוא מוכר לנו כיום. דה ויטוריה מפתח כאן, לראשונה, דיונים ומושגים שהיו עם הזמן לנכסי צאן ברזל אקטואליים ואקוטיים במשפט הבין-לאומי ובאֲמָנות בין-לאומיות בנות זמננו, ובמיוחד בשעה זאת: כיצד לנהוג במעשי ביזה שבוצעו במהלכם של קרבות? כיצד להתייחס לשבויי מלחמה? כיצד להתייחס לבני ערובה? כיצד להתייחס למי שאינם מעורבים בלחימה ולאזרחים שנקלעו במקרה לשדה הקרב? שאלת החפים מפשע; שאלת ההרג הבלתי מידתי, או הבלתי מבוקר; האחריות הישירה והעקיפה למלחמה ולתוצאותיה; השתתפות במלחמה בלתי צודקת, אחריותו האישית של השליט להחלטה על יציאה למלחמה מעין זו ואחריותם הישירה והעקיפה של הנתינים הלוקחים חלק בלחימה. שני החיבורים שלפנינו נטועים עמוק בפולמוסים התוך-אירופיים של ראשית העת החדשה המוקדמת על אודות חוק הטבע ומשפט העמים, והשפיעו על התביעות של שליטים אירופאים בני התקופה ל- imperiumו-dominium (אימפריאליות ושליטה) על טריטוריות שמעבר לים ועל האוכלוסיות הילידיות המאכלסות אותן. רעיונותיו של דה ויטוריה תרמו ליישומם של "החוקים החדשים" במושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. חוקים אלה, שיצאו לפועל ב-1556, סיימו בפועל את שיעבוד האינדיאנים ואת עבודות הפרך שלהן נידונו. אך הדיון בסוגיות רמות מעלה אלה חורג בהרבה מגבולות התקופה ומשפיע השפעה מוכחת על הפרשנות השגורה בימינו-אנו. דה ויטוריה משקיף על הדברים מזווית הראייה האוניברסלית וההומנית. בדרכו זו, דה ויטוריה עושה שימוש אפקטיבי בשילוב שבין חוקי הקניין, המשפט האזרחי, דיני משפחה והמשפט הפלילי.

הפנקס של קהילת קאסאלי ( Casale ), הקהילה הראשית במדינת מונפיראטו ( M onferrato ) שבאיטליה הצפונית, מתפרסם כאן לראשונה. הפנקסים ששרדו מקהילות איטליה הם מן הקדומים שהגיעו אלינו מאירופה, וכמה מהם כבר ראו אור במהדורות מדעיות משובחות. אליהם מצטרף עתה פנקס זה, השופך אור יקרות על חייה של קהילה יהודית תוססת ואגב כך פותח אשנב להשקיף ממנו על תולדות היהודים ועל זיקתם לסביבה הנוצרית באיטליה בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. יהודים ישבו בקאסאלי עוד במחצית הראשונה של המאה החמש עשרה. כפי הנראה רובם היו מהגרים מגרמניה או צאצאיהם של מהגרים אלו. בסיס הקיום של הקהילה היו "המלווים", בעלי הבנקים. הם שקיבלו את זכות המגורים במקום. לצדם היו בקהילה גם "בלתי מלווים", ובין היתר ניתן להבחין פה ושם בפנקס במתח ששרר לעתים בין שתי הקבוצות.

לשאלת האופן שבו נמסרה והונחלה הספרות התנאית והאמוראית, בעל פה או בכתב, נודעת חשיבות רבה לקביעת עובדות יסוד תרבותיות והיסטוריות בעולמם של חז"ל, להבנת התפתחותה של התורה שבעל פה והתהוות ספרותה, וכן לדרכי מחקרה. במחקרו פורץ הדרך של יעקב זוסמן, "'תורה שבעל פה' פשוטה כמשמעה", נידון נושא מורכב זה מחדש על פי עיון יסודי ומעמיק במקורות תלמודיים מגוונים, תוך השוואת העולה מהם לעדויות חיצוניות בנות הזמן. המחקר פורסם לראשונה במחקרי תלמוד ג' בשנת תשס"ה, ובספר זה הוא מפורסם בשנית בתוספת מפתחות מפורטים למקורות ולנושאים הרבים שנדונו בו.

אדוארד וילסון, הנחשב בכל העולם מורה ראשון במעלה ללימודי המגוון הביולוגי, מוציא אותנו לסיור בזמן, עוקב אחר התהליכים שיצרו מינים חדשים ומצביע על מאורעות השבר הגדולים שקטעו את האבולוציה והקטינו את המגוון הגלובלי במרוצת 600 מיליון השנים האחרונות. האבולוציה נזקקה ל10- עד 100 מיליון שנה כדי לתקן את הנזקים של חמש המהלומות האדירות שהונחתו על הפלנטה (ובכלל זה התנגשויות עם מטאוריטים ושינויים אקלימיים). ההכחדה הגדולה השישית עלי אדמות – והפעם היא כולה מעשה ידי אדם – עלולה להיות זו שתשבור את כור המצרף של החיים. וילסון מזהה את המשבר הזה באין-ספור מערכות אקולוגיות על פני כדור הארץ כולו: שוניות אלמוגים, ערבות עשב, יערות גשם ובתי גידול טבעיים אחרים. בהתבססו על מגוון של דוגמאות, כמו שקיעת אוכלוסיות העופות בארצות הברית, הכחדת מינים רבים של דגי מים מתוקים באפריקה ובאסיה וההיעלמות המהירה של החי והצומח בעקבות עקירת יערות הגשם, הוא מתאר בחריפות את חבלי הגסיסה של רבגוניות החיים – הצפויה, לפי התחזיות, לרדת ב20- אחוז עד לשנת 2020. כל הראיות שנאספו כאן מהדהדות בדרישתו המנומקת של וילסון שלא להפקיר את העושר הביולוגי של העולם. הוא קורא לנקוט צעדים מיוחדים שיגבירו לא רק את רבגוניות החיים אלא גם את איכותם. וילסון אומר כי חלפה תקופת העימות בין הכוחות הלוחמים לשמירת הטבע ובין כוחות הפיתוח הכלכלי; הוא מפליא לנמק את טענתו כי אפשר, וצריך, לשלב את שתי המטרות. יצירת המופת של וילסון, שאין כדוגמתה לטווח ולעומק, היא ספר חובה לכל מי שרוצה לשמור על המגוון הביולוגי של העולם ולהבטיח את בריאות הפלנטה שלנו.

This book is concerned with the question of the role of Jewish Religion in the development of the Zionist Movement, both theoretically, in respect to nationalist consciousness, and in the area of day to day activity. It traces the turnings of this interaction in Zionist history from the early 1860’s until 1930.

הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים הן חלק מקובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא הידוע בשם SCRIPTORES HISTORIAE AUGUSTAE ('המחברים של תולדות האוגוסטים'), ובקיצור – 'היסטוריה אוגוסטה'. מגילת הקובץ הייתה מוכרת למשכילי הרנסנס, ועל שום החשיבות שייחסו לתוכנה להכרת תולדותיה של רומא בימות האימפריה, היא הייתה מן החיבורים הראשונים שראו אור בדור הראשון של הדפוס (מילנו 1475). הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים פורסות יריעה רחבה של קורות האימפריה הרומית ומנהיגיה במאה השנייה. הן מאירות באור מיוחד את תקופתם- השנים 138–193 לסה"נ - שהן המחצית השנייה של פרק הזמן המכונה 'השלום הרומאי'. בצד קווי האופי של הקיסרים, נחשפות בהן הליכות האישות שלהם ונבדק הקשר שלהם להתרחשויות. הביוגרפיות מציגות את מערכות השלטון ומאירות את אורחותיה של האימפריה הרומית כמדינה וכחברה , ואת טבעם של מפעיליה בדורות שעיצבו את התרבות המדינית של המערב. ניכרת בהן המגמה שרווחה אז להשתית את חיי האזרחים והתושבים על חוק המעוגן בחשיבה פילוסופית כללית על העולם והאדם. הקיסרים האנטונינים לא ביטלו את מוסד העבדות, אך היחס לעבד בימיהם היה אנושי יותר. יהודי ארץ ישראל זכו בימיהם לביטול גזרות הדריאנוס והתאוששו מן המכה שהנחיתו עליהם הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא. המחבר-העורך של הביוגרפיות אינו מוכר לנו בשמו. הוא חי ככל הנראה במפנה המאה הרביעית לחמישית. נראה כי היה משכיל רומאי מן האריסטוקרטיה הישנה שהנצרות --דת האימפריה הרומית של ימיו -- לא כבשה אותו. הוא היה איש של רומא הקיסרית הפגנית, תרבותה והגותה. כתיבתו רבת עניין גם מהבחינה הספרותית. תרגם מלטינית, העיר והוסיף מבוא דוד גולן

לשונות הכתיב והקרי הפרושות זעיר שם זעיר שם במקרא מצטרפות כאן כאבני פסיפס זעירות לתמונה אחת המעמידה מערכת כוללת של לשון. ספר זה, הכתיב והקרי שבמקרא, בוחן מערכת לשון זו על פי נוסח המקרא שב'כתר ארם צובה', כתב-יד הטבוע בחותמו האישי של גדול בעלי המסורה ר' אהרן בן-אשר. לפנינו מחקר חדשני מעמיק ומדוקדק המלבן בשיטתיות את אחת התופעות העלומות שבמקרא - תופעת חילופי הכתיב והקרי - מזווית הראייה של חקר הלשון. הספר כולל מבוא, המסכם את מצב המחקר בסוגיה זו ומעריכו, וארבעה פרקים. פרק ראשון: כתיב, דן במימושים אורתוגרפיים במילים, כגון הנער (כ') / הַנַּעֲרָה (ק') (דב' כב 15); פרק שני: צורות, עוסק בחילופים מורפולוגיים, כגון ואתי (כ') / וְאַתְּ (ק') (שופ' יז 2). פרק שלישי: תחביר, מתמקד בסינטקס ומורפו-סינטקס, ובראשו ענייני התאם תחבירי בין חלקי המשפט, כגון מגדיל (ישועות) (כ') / מִגְדּוֹל (ישועות) (ק') (שמ"ב כב 51), ופרק רביעי בוחן ענייני מילון וסגנון, כגון העיר (התיכונה) (כ') / חָצֵר (התיכונה) (ק') (מל"ב כ 4). בסופו של החיבור מובא סיכום כולל של הדיונים והמסקנות המתבקשות מהם. חותם את הספר נספח סטטיסטי, הממחיש את תקפות מסקנותיו של מחקר זה לגבי המקרא בכללותו. הכתיב והקרי שבמקרא משיק לשני תחומים - מקרא ולשון. קוראים שוחרי מקרא ומלומדים הקרובים במיוחד ללשון המקרא, לנוסח המסורה ולפרשנות המקרא ימצאו בו עניין רב.

האנושות ניצבת על סף תקופת תמורות מסעירה ביותר בתולדותיה, תקופה שבה ההוויה האנושית תתעשר ובה בעת תתערער. שכן המין האנושי יתנער מכבלי מורשתו הגנטית ויתנשא לפסגות בל-ישוערו של בינה, רווחה חומרית ואריכות ימים. הממציא והעתידן ריי קורצווייל הוא אחד הסנגורים המוערכים ביותר, והשנויים במחלוקת, של תפקיד הטכנולוגיה בעתידנו. בספרו עידן המכונות החושבות (שתורגם לעברית) הוא הציג טענה נועזת: לאורו של קצב השינוי הטכנולוגי ההולך ומואץ בהתמדה, המחשב עתיד להתחרות בבינה האנושית בכל שלל גווניה. בספרו הסינגולריות מתקרבת הוא בוחן את השלב הבא בתהליך האבולוציוני: איחוד האדם עם המכונה. בשלב זה יתמזגו הידע והמיומנויות שבמוחותינו עם הקיבולת, המהירות ויכולת שיתוף המידע הגדולים לאין שיעור של מעשי ידינו. המיזוג הזה הוא עיקרה של הסינגולריות – פרק הזמן שבו תיעשה בינתנו יותר ויותר לא-ביולוגית, ואדירה פי מיליארדים מכפי שהיא כיום. בעולם החדש לא תהיה עוד הבחנה ברורה בין אדם ומכונה, בין מציאות ממשית ומציאות וירטואלית. במישור המעשי, הזדקנות האדם ומחלותיו ייבלמו; זיהום הסביבה ייפסק; בעיות הרעב והעוני בעולמנו ייפתרו. הננוטכנולוגיה תאפשר לנו ליצור כל מוצר חומרי ותהפוך בסופו של דבר אפילו את המוות לבעיה שאפשר לפותרה. ריי קורצווייל הוא אחד מגדולי הממציאים, הוגי הדעות והעתידנים של עולמנו, ונזקפות לזכותו שנים רבות של ניבויים שקלעו אל המטרה. הוא תואר בוול סטריט ג'ורנל כגאון חסר מנוח, ורשת הטלוויזיה הציבורית האמריקנית בחרה בו כאחד מבין שישה עשר המהפכנים שיצרו את אמריקה. ספרו החדש והמסקרן של ריי קורצווייל חוזה עתיד שבו טכנולוגיות המידע יתקדמו במהירות כזו, ולמרחק כזה, שהן יאפשרו לאנושות לחולל תמורות שעדיין איננו יכולים להעלות בדמיוננו. ביל גייטס ספרו של ריי קורצווייל הוא ספר חובה לכל המתעניינים בעתיד המדע, בהשפעותיה החברתיות של הטכנולוגיה, ובעצם - בעתיד המין האנושי. ראג' רדי, מייסד ומנהל המכון לרובוטיקה באוניברסיטת קרנגי מלון; חתן פרס טיורינג.

ספר זה מתמודד עם תופעה אשר רבים מכותבי תולדותיה של הספרות העברית זיהו ואפיינו אותה, אך לא הציעו לה הנמקה מניחה את הדעת: פריחתה של הנובלה בסיפורת העברית של ראשית המאה העשרים, בד בבד עם היעלמו של הרומן העברי מן הבימה הספרותית בתקופה זו. חידושו של מחקר זה נעוץ בשילוב בין הצבת מודל תאורטי יעיל לאפיונה של הנובלה כז'נר ספרותי לבין בחינה היסטוריוגרפית של הספרות העברית בראשית המאה העשרים. מסקנתו העיקרית היא כי הנובלה שימשה כלי הולם לביטוי תחושת המבוכה של יוצרי הספרות העברית, אשר התלבטו באותה עת בין הסתגרות בעולם הפרט על תהיותיו וכאביו לבין תחושת המחויבות הלאומית והחברתית, שעל ברכיה חונכו. בפתח המאה החדשה היטיבה הנובלה להיענות לשתי המגמות גם יחד, והתנודדותה בין סיפור קצר לרומן, בין צמצום להרחבה, בין המשעול לדרך המלך הייתה למעלתה. בין היצירות הבולטות הנדונות בספר: 'עורבא פרח' למ"י ברדיצ'בסקי, 'נפש רצוצה' לש' בן-ציון, 'בחורף' לי"ח ברנר ו'אצל' לא"נ גנסין. כמו כן נדונות לראשונה יצירות בלתי ידועות של יוצרים שנשכחו זה מכבר, וביניהם י"א לובצקי, ד"ב סלוצקי וא' קלאטשקא.

ספר זה, העוסק בתורת ההגה, תורת הצורות והתחביר של הלהג הערבי של ירושלים, הוא פרי עיסוק מתמשך בן עשרות שנים בלהג זה, במחקר ובהוראה. הספר מיועד לחוקרים, למורים ולסטודנטים, וכן לכל מי שמתעניין בלימוד הערבית המדוברת בארץ.

מתוך עדותה של תרז גולדשטיין, עוזרתו של עמנואל לוינס ב- ENIO (Ecole Normale Israélite Orientale) , שהדפיסה את כוליות ואינסוף, כמו גם את עיקר יצירתו של לוינס בשנים 1953--1980 "אם היה קשה לפעמים להבינו, הרי זה משום שהמחשבה שלו הייתה מהירה יותר מהדיבור. גם כתב ידו היה חפוז, ולעתים קרובות קשה לפענוח. אילו ראיתם באילו טיוטות נכתבו כוליות ואינסוף וחירות קשה! על גבי מעטפות, בשולי פנקסי הזמנות או על כל פיסת נייר נקייה. לא פעם היה עלי להפוך את הדף לכל הכיוונים כדי למצוא את סוף המשפט. הוא כתב בעט הנובע שלו – לא במילוי, זה התייבש מהר מדי! הוא כתב הרבה, תיקן בלי סוף, מחק, גזר, הדביק קולאז'ים. הוא חדל רק כאשר הכתוב ביטא את מחשבתו בדייקנות. הוא היה נותן לי את כתבי היד שלו, הייתי מדפיסה אותם, אבל הוא מעולם לא היה שבע רצון ממעשה ידיו. יום אחד הוא העז לשאול אותי אם אני סבורה שזה טוב! מצאתי בכתיבה שלו מין מקצב מוזיקלי, מטרונום. כששמעתי את המקצב הזה בעת שהדפסתי, בעת שחזרתי וקראתי את הכתוב, ידעתי שזה טוב, ידעתי שהוא סיים, שהוא לא יוסיף לתקן עוד. אמרתי לו: עכשיו זה מוזיקלי, זה טוב." דבריה של תרז גולדשטיין לקוחים מנאום שנשאה במרכז הקהילתי-יהודי של פריז ב-23 בינואר 2006, במסגרת הכנס "מאה שנים עם לוינס: הומניזם למען העתיד", וכן מריאיון שערכה עמה ז'ואל הנסל באוגוסט 2009. כוליות ואינסוף היא אחת מפסגות היצירה של עמנואל לוינס (1995-1906) ומאבני היסוד של המחשבה הפילוסופית במאה העשרים. הספר מתווה נתיב המוביל מן האגואיזם – או ה"אתאיזם" – של הסובייקט הבודד אל שבירתו בדמות היחסים עם הזולת ועם פניו – שבהן מתגלה האינסוף. לוינס מתאר את השהות בְעולם של הנאה ועבודה, את היחס אל ה"נשי" ואל הילד, ואת המתח הקיים בין אתיקה לפוליטיקה. הוא מנהל דיאלוג ביקורתי עם אבות הפילוסופיה המערבית: אפלטון, דקארט, הגל, ברגסון, רוזנצווייג, בובר, הוסרל והיידגר. הספר תורגם לעברית על ידי רמה איילון, ומצורפת לו הקדמה מאת ד"ר ז'ואל הנסל, העורכת המדעית. עריכה מדעית: ז'ואל הנסל

שירת חייו של ר' יהודה הלוי הוא סיפור חייו של גדול משוררי ימי הביניים העבריים מאז פרסומו בטולדו שבספרד ועד מותו עם קטיעת מסעו ההרואי לארץ ישראל ולירושלים. התיאור מבוסס בפעם הראשונה על כל קובצי השירה, הדיוואנים, שנערכו בתחנות חייו החשובות של המשורר במזרח ובמערב. הכול מתוך השוואה ועימות עם מכתביו האוטוגרפים ועם מכתבי בני הדור שנתגלו ונאספו במשך חמישים השנים האחרונות בגניזת קהיר. החומר התיעודי, יחד עם החומר הספרותי שהיה גם הוא גנוז במשך שנים ארוכות מעבר למסך הברזל, נשזר כאן לכדי מסכת אחת. בחיבור נבחנת מערכת היחסים המורכבת של היהדות עם מורשתם הרעיונית של שירי הלוי שבאה לידי ביטוי בניסוח הכתובות בראשי שירים, במסירתם, ובדרכי גלגולם לאורך הדורות, ואף בדרכי קיטועם ועיבודם. בעימות עם 'ציון הלוא תשאלי' נפתח הספר, והוא נחתם בבחינה של דרכי העריכה ובזיהוי העורכים השונים של הדיוואנים. גוף החיבור עוקב אחרי קורותיו של האיש הגדול בשלושת מעגלי חייו המרכזיים, בספרד הנוצרית, בספרד המוסלמית ובמצרים, כולל המסע לארץ ישראל – שם מצא את מותו.

הערות: חנה וחיים רוזן. עריכה פילוסופית בשיתוף עם: שלמה פינס.

ספר זה, הבא בעקבות הספר 'הדרכה בפסיכותרפיה', הוא סיכום של התפתחות אישית ומקצועית של המחברים, ובו זמנית – נקודת התחלה להתפתחות נוספת. כתיבתו נובעת משיח מתמשך עם מטופלים, מודרכים ועמיתים, והתרחשה תוך כדי דיאלוג בין המחברים. החיבור מאיר ומדגיש את הדיאלוג בתהליך ההדרכה, מתוך שאיפה להרחיב ולהעשיר את שיח ההדרכה, להגמיש את האופן שבו מיושמים מושגים קיימים, ולבחון אותם לאור האפשרות של השפעות דו-כיווניות והדדיות בין המדריך לבין המודרך. שינויים והתפתחויות בתאוריה הפסיכודינמית מציבים בפנינו אתגרים – הורדת מסך הניטרליות והעמדת עצמיותנו לבחינה ובדיקה, פתיחות לשאלות והשגות של מודרכים, תוך ויתור על עמדה סמכותית, ונכונות להיות מושפעים מהמודרכים ולשנות עמדות. הספר מיועד לקהל המדריכים והמודרכים בתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והפסיכיאטרייה. אנשי מקצוע מתחומי הייעוץ החינוכי, ההוראה והייעוץ הארגוני יוכלו אף הם למצוא בספר מענה לשאלות העולות תוך כדי עבודתם.

הביוגרפיות של הקיסרים הסוורים הן חלק מקובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא הידוע בשם SCRIPTORES HISTORIAE AUGUSTAE ('המחברים של תולדות האוגוסטים'), ובקיצור – 'היסטוריה אוגוסטה'. מגילת הקובץ הייתה מוכרת למשכילי הרנסנס, ועל שום החשיבות שייחסו לתוכנה להכרת תולדותיה של רומא בימות האימפריה, היא הייתה מן החיבורים הראשונים שראו אור בדור הראשון של הדפוס (מילנו 1475). הביוגרפיות של הקיסרים הסוורים מתעדות היבטים חשובים מתולדות האימפריה הרומית במעבר מן המאה השנייה לשלישית. הן מאירות באור מיוחד תקופת משבר גורלית בתולדות האימפריה. ספטימיוס סוורוס, מייסד השושלת, ויורשיו נתנו את הדעת לדרכים ולאופנים חדשים שיבטיחו את שלמותה. הסוורים, שהיו הקיסרים הראשונים ממוצא פרובינקיאלי, ראו את האימפריה באור שונה מקודמיהם בכס הקיסרי, והשינויים שיזמו שאבו השראה גם מן הנאורות שפקדה את רומא של ימיהם. המחבר-העורך של הביוגרפיות, שאינו מוכר לנו בשמו, נראה כי היה משכיל רומאי מן האריסטוקרטיה הישנה שהנצרות – דת האימפריה הרומית של ימיו – לא כבשה אותו. הוא היה איש של רומא הקיסרית הפגנית, תרבותה והגותה. כתיבתו היא רבת פנים ועניין גם מן הבחינה הספרותית. בעטיפה: שער סוורוס, הוקם בשנת 203 על ידי הסנט לכבוד נצחונות הקיסר סוורוס במזרח. הוא מוקם בקצה 'דרך הקודש', VIA SACRA , בצפון-מערבו של הפורום רומנום לא הרחק מבית הסנט. דוד גולן תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות

לא נראה סוף למלחמה הפֶּלוֹפּוֹנֶסית בין אתונה לספרטה, שהחלה בשנת 431 לפסה"נ וכבר מלאו עשר שנים להתחוללותה. טְריגַיוֹס, אזרח אתונאי שמאס במלחמה, מחליט להגיע לאולימפוס ולשוחח על כך עם האל זאוס. בהגיעו לשם הוא לומד שהאלים עזבו את האולימפוס והשאירו את זירת ההתרחשויות לאל המלחמה, והלה כלא את אלת השלום במערה. טריגיוס משחרר את אלת השלום מכלאה, משיב אותה לאתונה וחוגג את תוצאות השלום בחגיגה עליזה ובכלולות עם אחת מבנות לווייתה של האלה. במחזה אחר של אריסטופאנס, האכארנים, השיג הגיבור דיקיאוֹפּוֹליס שלום פרטי לעצמו בלבד. בהשלום טריגיוס מבקש ומצליח להשיג שלום לכלל היוונים. המחזה השלום הוצג באתונה בחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס בשנת 421 לפסה"נ וזכה במקום השני. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

מהי הליריות של הנפש? האם מדובר בתכונה המייחדת את נפשם של משוררים בלבד, או שמא באיכות נפשית המצויה בכל אחד מאתנו, אולי אף מתנה את עצם קיומו של מרחב נפשי? ספר זה מנסה לבחון את משמעותה של הליריות האנושית כפונקציה הנפשית המאחדת את חוויית העולם כמשתנה ללא הרף עם חווייתו כצפוי וכקבוע. שני אופני החוויה הללו אינם רק מתקיימים במקביל אלא גם כרוכים זה בזה. ליחסים ביניהם נודעת משמעות הנוגעת ליצירתיות האנושית בפרט וליכולות החיוניות ביותר לקיום הנפשי בכלל: היכולת לדעת, היכולת להתאבל והיכולת לאהוב. הספר זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי לשנת תשס"ו 'הספר העשיר את הידע שלי אודות המרחב הפוטנציאלי, המתהווה והמתמשך, האקטואלי והאפשרי. הספר גרם למושגים אלה להיות עמוקים יותר, רגשיים יותר ומלאים יותר <...> היה זה כבוד עבורי לדון בספר זה'. ד"ר אטי ברנט, אוניברסיטת בר-אילן 'קראתי את החיבור <...> בהנאה ובעניין. לדעתי יש בו משום תרומה משמעותית בראייה והבנה מעמיקה, ייחודית ומעניינת של תהליכים תוך נפשיים ובין-אישיים בהתפתחות של בריאות ופתולוגיה'. ד"ר נטע חורש, אוניברסיטת בר-אילן 'השימוש בתובנות הפסיכואנליטיות והספרותיות מרשים ביותר ותורם תרומה פילוסופית מובהקת לכל שקרוי ידיעת-עצמנו'. פרופ' עמיהוד גלעד, אוניברסיטת חיפה 'החלום, האבל והדיכאון זוכים לניתוח מחדש על בסיס התשתית שהכינה המחברת בקפידה. אפילו מושג היופי האמנותי זוכה להארה חדשה ומפתיעה. בכולם מתגלה הממד הלירי כחיוני להתמודדות עם מצוקות, להחלמה ולתהליכי היצירה'. פרופ' אבשלום אליצור, Universite Joseph Fourier

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

חזבאללה והגמוניית המקאוומה אינו ניסיון לסכם את ההיסטוריה של חזבאללה ואינו מתאר את כל הצמתים ההיסטוריים שהארגון עמד בהם בלבנון, אף על פי שהספר אכן דן בחלק מהם. המחבר בוחן את חזבאללה במשקפיים תיאורטיים ופוליטיים שונים מאלה שחוקרים בעולם ובישראל רגילים להשתמש בהם. עבד אלקאדר כנאענה משתמש בכלים תיאורטיים שפיתח הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי, שנכלא ומת בכלא הפאשיסטי, כדי להבין את התפתחות המערכת הפוליטית הלבנונית בכלל והתפתחות פרויקט ההתנגדות (המקאוומה) בפרט. בעקבותיו מנסה המחבר לבחון את ההתנגדות כנקודת מפגש בין הזרמים השונים שפועלים בלבנון ולתפוס את הפיכת ההתנגדות מפעולה צבאית להגמוניה שמקיפה את כל צדדי החיים, ולא רק את התרבות במובנה הצר. הספר שוזר את ההתפתחות ההיסטורית של המערכת הפוליטית הלבנונית יחד עם ההתפתחות רבת השנים של המחשבה הפוליטית השיעית הרדיקלית באזור המזרח התיכון כולו, בדגש על השפעת המחשבה החילונית והמהפכנית השמאלית על המחשבה הרדיקלית השיעית בכלל ועל זו של חזבאללה בפרט. בין השאר נסקרים בספר ה"מכניזמים ההגמוניים" השונים שבאמצעותם משליט חזבאללה את ההגמוניה שלו על לבנון. הגמוניה זו אינה תוצאה (רק) של כפייה בכוח, אלא גם (ובעיקר) של השלטת שיח ההתנגדות על הזירה הלבנונית והאזורית בכלל.

'הספר הניתן כאן בתרגום עברי הוא היחידי שהקדיש מיל לשאלת המידות מיל העשיר את תוכנה של שיטת בנתם וקירב אותה לאמיתות החיים.' חיים יהודה רות 'ג'ון סטיוארט מיל היה הפילוסוף המשפיע ביותר בעולם דובר האנגלית במשך המאה התשע עשרה והוא נחשב לדוברה המעמיק והיעיל ביותר של ההשקפה הליברלית על האדם והחברה מיל ניסה לכונן ולהפיץ עמדה פילוסופית שתסייע לקידום הידע המדעי, חופש הפרט והאושר האנושי כתביו האתיים (ובעיקר "התועלתיות") מכילים את הניסוח המשפיע ביותר של המוסר ההומניסטי-הליברלי שנוצר במאה התשע עשרה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה לונדון וניו יורק 1967

ספר זה הוא הרביעי והאחרון בסדרה 'תולדות העולם הקלאסי' בהוצאת מאגנס. הספר מתחיל בעת ובמקום שבהם הסתיים הספר 'תולדות הרפובליקה הרומית' של ישראל שצמן: שנת 30 לפסה"נ, מצרים אחרי כיבושה בידי אוקטוויאנוס והתאבדותם של אנטוניוס וקלאופטרה. הוא מסתיים בשנת 337 לסה"נ, במותו של הקיסר קונסטנטינוס. חלקו הראשון של הספר עוסק בייסוד ובעיצוב של הפרינקיפט, המשטר החדש שאוקטוויאנוס-אוגוסטוס הנהיג ברומא ובעולם הכפוף לה. המשכו בתיאור התפתחותו במשך כ350- שנה. הספר מנסה להעלות תמונה מקפת של האימפריה הרומית על צדדיה השונים: המשטר והמנהיגים, מדיניות השלום והמלחמה, החברה והכלכלה, חיי היום-יום, התרבות, המדע והאמנות.

אוצר שירי הביטלס, שהוקלט במשך 'שבע השנים הטובות' (1969-1962), מכיל לא פחות ממאתיים שירים, שהם כמכרה זהב למוזיקאי, לחוקר ולמאזין. למרות הספקטרום הססגוני הרחב של הקורפוס, התחדשותו המתמדת והיותו פרי יצירתם של כמה מלחינים, קיימים בו מאפיינים מוזיקליים העוברים כחוט השני לכל אורכו ומקנים לו מעין אחידות לשונית. הספר מנסה להגדיר את שפתם המוזיקלית של הביטלס ולתהות על סוד מקוריותה וקסמה של יצירתם, וזאת תוך שילוב מתמיד בין ניתוח מדוקדק לבין דיון קליל, מחויך ואסוציאטיבי. העיון בכל שיר משול למטבע בעל שני פנים: הפן האחד הוא השימוש בשיר לצורך הדגמתו של תכונות מוזיקליות המאפיינות את הרפרטואר בכללותו; ואילו הפן השני מתבטא בהתבוננות בשיר הבודד לנוכח מאפייני הרפרטואר ומתוך רגישות לטקסט וליחסי מילה וצליל. הדיון ערוך לפי נושאי חתך רחבים, המאפשרים לבחון את השירים מתוך שתי פרספקטיבות עיקריות – המוזיקה הקלסית על מערכותיה ומורשתה והעולם המוזיקלי של רית'ם אנד בלוז ורוק'נ'רול. מטרת הספר להעמיק ביצירת הביטלס כתכלית לעצמה – לא במגמה לטשטש את הגבולות בין אמנות גבוהה לאמנות נמוכה, אלא מתוך אמונה שאוסף השירים, עם היותו התגלמות המוזיקה הפופולרית, הוא מנכסי צאן הברזל של התרבות המערבית.

This book, designed for students of the Hebrew Bible and medieval exegesis, presents a small part of the work of R. Samuel ben Meir (Rashbam), the grandson of Rashi and one of the leading figures in Rashi’s school of exegesis in northern France. The authors show by their editing of the text, in translation and in introduction, the specific and unique contributions which Rashbam makes, not only to the understanding of Qoheleth, but to the text of the Hebrew Bible as a whole. They will surely stimulate research into the whole area of medieval exegesis. Rashbam רשבם is a Hebrew acronym for רבי שמואל בן מאיר (Rabbi Shmuel son of Meir) (c.1085 - c.1158). His father was Meir ben Shmuel and his mother was Yocheved, the daughter of Rashi. Like his grandfather Rashi, the Rashbam was a biblical commentator and Talmudist. He was also a leading French Tosafist. He was the older brother of the Tosafist Rivam and the Tosafist Rabbeinu Tam, also known as Jacob ben Meir. He was a colleague of Rabbi Joseph Kara. Rashbam was born in France in the vicinity of Troyes. He learned from Rashi and from the Riva. He was the teacher of his brother, Rabbeinu Tam. His commentary on the Torah is renowned for its stress on the plain meaning (peshat) of the text. This approach often led him to state views that were somewhat controversial (thus resulting in the omission of his commentary on the first chapters of Genesis in many earlier editions of the Pentateuch). Parts of his commentary on the Talmud have been preserved, and they appear on the pages of most of tractate Bava Batra (where no commentary by Rashi is available), as well as the last chapter of tractate Pesachim. Rashbam earned a living by tending livestock and growing grapes, following in his family tradition. Known for his piety, he defended Jewish beliefs in public disputes that had been arranged by church leaders to demonstrate the inferiority of Judaism.

החלק הראשון של הביוגרפיה על מנחם אוסישקין מתאר ומנתח את חייו ברוסיה (1919-1863). בספר מתוארת מסכת חיים של אחד ממנהיגיה של התנועה הציונית בראשיתה, למן ילדותו; עבור לפעילותו בתנועת חיבת ציון; המשך לפעילותו בתנועה הציונית ברוסיה, שבה שימש במשך שנים רבות כמנהיג מרכזי;וכלה בפעילותו כראש 'הוועד האודיסאי' עד לעלותו לארץ ישראל. לאוסישקין נוצר במהלך השנים דימוי ציבורי ואישי ייחודי. בדימוי הציבורי הוא זוהה כ' אבי הציונות המעשית' – הציונות תיבנה רק על יד כיבוש ' עוד דונם ונטיעת עוד עץ' בארץ ישראל, תוך ראיית 'גאולת הקרקע' כיעד המרכזי של ההסתדרות הציונית. בדימויו האישי נחשב אוסישקין ל 'איש הברזל', המנהיג שהציג עמדות עקיבות וברורות במשך 37 שנות עסקנות; האדם העקשן, האומר את דברו ללא חת ובלי להתחשב בנסיבות. אין ספק כי יש אמת במערכת דימויים זאת, עם זאת בראייה ביקורתית של האיש ניתן להוכיח שאישיותו הייתה מורכבת הרבה יותר. תפיסתו הפוליטית הייתה רחבה ועשויה מרבדים שונים, שחלקם נעלמו מהקהל הרחב ומכותבי דברי הימים. ביוגרפיה זו באה למלא חלל זה. לאוסישקין שמור מקום של כבוד, בפרספקטיבה היסטורית, כאחד המנהיגים החשובים בקרב היהודים בתקופת ראשית הציונות, אך הוא אף לא הגיע לתפקיד המנהיגותי הבחיר ביותר, וברוב המקרים עמד כאופוזיציה לשלטון. שאלה אחת שנבחנה בספר היא מדוע לא הגיע לפסגת המנהיגות, האם נבע הדבר מחולשת אופיו, ממזגו הסוער ומחוסר אפשרות ליצור דעת קהל אוהדת, או שיריביו השכילו יותר ממנו להבין את הסיטואציה ההיסטורית.

אסופת מאמרים הבוחנים סוגיות העומדות במרכז החינוך הלשוני בן זמננו, מנקודות מבט אישיות וחברתיות. פרקי הספר מציגים מחקרים העוסקים בשפה הדבורה והכתובה, עוקבים אחרי ממצאים ועדויות בתחומי התקשורת, החינוך, ההתפתחות והתרבות ויוצרים רצף עקבי החל מגיל הינקות עד הבגרות, בהקשרים חד-לשוניים בקרב ילידי הארץ ומהגרים. הספר יצא לאור לכבוד תרומתה העיונית והמעשית רחבת ההיקף של פרופ' הלית אולשטיין לחינוך הלשוני, והוא מיועד לחוקרים, למחנכים ולסטודנטים בשלבים השונים של החינוך הגבוה, המתעניינים בחינוך לשוני, ברכישת שפה, ברב-תרבותיות ובניתוח שיח.

מהי הודו? איך נוצרה הציוויליזציה העשירה שלה? איך פשטה ולבשה צורה במשך אלפי שנים, ולאן מועדות פניה? לראשונה בעברית, עין להודו מציג מבוא מקיף ומאיר עיניים להיסטוריה ולתרבות של התת-יבשת ההודית, ממקורותיה הפרה-היסטוריים ועד למאה ה-21. הספר פונה לקהל הרחב לרבות דורות של אוהבי הודו בישראל, והוא מלווה בתמונות, מפות, איורים, ובמבחר קטעים מתורגמים שנותנים טעם ומוסיפים ניחוחות. קוראים שירצו להבין את עקרון הקרמה, תורת הבודהה, שורשי היוגה וההגות ההינדואית, האופי והמורשת הייחודיים של האסלאם ההודי, היווצרותה של מדינת הלאום ופועלו של גאנדהי, או סתם לצאת לסיור בקו המטרו של דלהי, ימצאו בספר הזה את הכלים הדרושים להרפתקה ההודית.

הספר מציע לפני המעיין ניסיון ראשון של ריכוז כל השרידים הידועים שבנוסח הסורי-ארצישראלי של התנ"ך. סייע בעריכה: חנן שירון.

אברהם יהושע השל הוא מן ההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים, משורר ופילוסוף בעל ספרי הגות ושירה רבים. כתביו מצאו הד נרחב בקרב יהודים ואף בקרב נוצרים ומתעניינים בהם גם באירופה ובדרום אמריקה. הם תורגמו לאיטלקית, לצרפתית, לגרמנית ולספרדית, ועתה יוצא לאור בשפה העברית הספר שלפנינו, שהוא ספרו העיקרי והממצה של השל. זהו אירוע המשמח את הלב. השל היה בקי מאוד במקרא, במדרש ובחסידות. הוא יצר שיטה שכינה 'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) ובה פיתח פרשנות מיוחדת של הפנמה הנובעת מן הסיטואציה העכשווית של האדם. הוא נחשב להוגה מזרם האקסיסטנציאליזם הדתי. קרוב הוא בדבריו במיוחד לריינהולד ניבוהר; לעתים משווים אותו גם לפאול טיליך, לגבריאל מרסל ולסרן קירקגור בעולם הנוצרי או למרטין בובר, לפרנץ רוזנצווייג, לאנדרה נהר ולרב סולובייצ'יק בעולם היהודי. שנים רבות שימש השל פרופסור לאתיקה יהודית ומיסטיקה בסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק, עד מותו ללא עת בשנת 1972. השל לא היה פרופסור החי במגדל שן, אלא אדם שהיה מעורב בפעילויות ציבוריות, פוליטיות וחברתיות. מפורסמת ביותר ידידותו עם הכומר מרטין לותר קינג, לוחם החופש הנודע, והליכתו על ידו בהפגנה למען חופש השחורים באלבמה.

הביוגרפיה של ישו מאת פרופסור דוד פלוסר היא פרי של כארבעים שנות מחקר על מי שיכול להיחשב כדמות הידועה ביותר מתקופת הבית השני. גישתו האנליטית הנועזת של פרופ' פלוסר מצריכה חשיבה מחודשת על אופן קריאתנו המקורות הספרותיים. הוא מנצל במחקרו את שפע המידע החדש של המאה הראשונה לספירה לאור מגילות ים המלח , המחקר ההיסטורי העדכני ותגליות ארכיאולוגיות. התוצאה של מפעל ביוגרפי זה היא דיוקן של ישו הזוכה לעומק נוסף, משום שהוא מואר בהקשרם הפנימי של המחשבה והחיים היהודיים במאה הראשונה לספירה. אין ספק כי קוראים יהודים ונוצרים כאחד ימצאו אתגר בתוצאות מחקרו של פלוסר. ספר זה מבוסס על חיבורו המוקדם של פלוסר משנת 1968, אולם בעיקרו הוא נכתב מחדש כדי לשלב את שפע המידע החדש שנצטבר במהלך השנים. אם המהדורה הראשונה , שאזלה מזמן, שיקפה את ראשית מחקרו של פלוסר על ישו ההיסטורי , הרי ספר זה שהתפרסם באנגלית 1998 ומופיע עתה בעברית , הוא פרי הבשלתו של המחקר. אפשר להשיג ספר זה גם באנגלית באתר ההוצאה.

ה אודיסיאה מאת הומרוס היא סיפור שיבת אודיסאוס לביתו לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים. האפּוס מגולל את קורות הגיבור במסעותיו, את הייסורים שלו ושל בנו טלמכוס היוצא לחקור על אביו הנעדר, וכן את נקמת אודיסאוס במחזרי אשתו, פּנלופּיאה. שירה עתיקה זו היא עדות נצחית לכמיהת האדם לשוב הביתה, אל חיק יקיריו, ולהתמודדותו המתמשכת לא רק עם סכנות העולם שסביבו, אלא גם עם לבטי נפשו. תרגום הפרוזה החדש ליצירת מופת זו משקף נאמנה את שגב השירה האפּית ואת הוד הקדומים העולה ממנה, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. כעת, יחד עם תרגומו של ארואטי ל איליאדה , יש לראשונה בידי קוראי העברית גרסת פרוזה אמנותית ומדויקת ליצירתו השלמה של גדול משוררי יוון העתיקה.

בספרו פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים בוחן הפילוסוף הנודע הילרי פטנאם את הגותם של שלושה פילוסופים יהודים מרכזיים במאה העשרים – פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר ועמנואל לוינס – בבואו ליישב בין הצד הפילוסופי והצד הדתי של חייו. נוכח בספר גם לודוויג ויטגנשטיין, ופטנאם מעמת את חשיבתו עם עמדותיהם של השלושה. הוא מסביר את הרעיונות המרכזיים של כל אחד מן ההוגים הדגולים האלה וחושף את תרומתו האינטלקטואלית והרוחנית המכרעת של כל אחד מהם. הדת היא היהדות, אך בזכות העמקות והמקוריות של הפילוסופים הללו, בפרשנותו המעמיקה, הגותם היא אכן מדריך לחיים. לספר נלווה פתח דבר מאת פרופ' ימימה בן מנחם , העומדת – בין השאר – על ראייתו של פטנאם את הדיון הפילוסופי כאמצעי להבנה טובה יותר של המציאות, ועל ציפייתו מן הפילוסופיה להיות מקור השראה קיומי. פטנאם חותר לגלות בפילוסופיה היהודית של המאה העשרים תובנות העשויות לאפשר לו ולקוראיו להיענות לאתגר פילוסופי חדש-ישן זה.

האיליאדה מאת הומרוס ניצבת בפתח השירה האפית של תרבות המערב ואוצרת בחובה עולם ומלואו. עלילתה מתרחשת בשנה האחרונה של מלחמת טרויה, מעמודי התווך של סיפורי המיתולוגיה היוונית; עיקרה הוא זעמו הנורא של אכילס, גדול גיבורי היוונים, ותוצאותיו ההרסניות. הומרוס פורס בפנינו את מורכבותם של חיי אנוש, מאבק האדם בגורלו וההשלמה עמו, מעלות הגיבורים וחולשותיהם. אנו נחשפים אף לעולמם של האלים בני-האלמוות, אשר שולטים במהלכי המלחמה ומנווטים אותה, על פי רוב, כפי רצון זאוס. התרגום החדש הנו תרגום ראשון של יצירה אדירה זו לפרוזה עברית אמנותית ופיוטית, שנעשה בנאמנות רבה למקור היווני. האיליאדה מקורה במסורת השירה שבעל-פה וככזו נועדה להשמעה ולהאזנה יותר מאשר לקריאה שבלב. לפיכך, מנסה התרגום לשמור כל העת על סגנון קולח וברור, המאפיין מאוד את המקור היווני, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. לתרגומו הוסיף אברהם ארואטי מבוא קצר וכן הערות רבות כדי ליצור חווית קריאה שלמה ומעמיקה . במהדורה השנייה נוסף מפתח בסוף הספר.

הספר הרפואה במקרא ובתלמוד , שראה אור לראשונה בברלין בשנת 1911, הוא מפעל חיים יחיד במינו המשלב רוחב יריעה ברפואה ובמקורות היהודיים והכלליים. פרקיו כוללים סקירה מקיפה של עולם הרפואה בתקופת המקרא והתלמוד לאור ההלכה היהודית, תיאור מפורט של המערכות הביולוגיות, מחלות גוף ונפש, מומים, גניקולוגיה וחיי מין, ויש בו גם פרקים על רפואה משפטית, רפואה מונעת, טיפול בריאותי ודיאטטיקה. המידע מבוסס על עיון מעמיק במקרא, במשנה, בספרות התלמודית והרבנית, במדרשים, בספרים החיצוניים, בכתבי יוסף בן מתתיהו, בברית החדשה ובספרות משפטית קדומה ומודרנית. כמו כן מביא המחבר מקורות מאלפים מן הספרות היוונית והלטינית ומספרי הרופאים הערבים, ונזכרים בו גם מאות פרסומים מן המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. המחבר, ד"ר יצחק (יוליוס) פרויס (1861 - 1913), נולד בעיירה קטנה בפרוסיה ובית הוריו היה הבית היהודי היחידי בה. הוא למד רפואה בברלין והיה מקורב לקהילה האורתודוקסית, שם רכש את עיקר ידיעותיו הרחבות ביהדות. במהלך השנים פרסם יותר משלושים מאמרים בתחום הרפואה והיהדות בבמות מדעיות שונות, בד בבד עם ניהול מרפאה בעיירת הולדתו ואחר כך בברלין. פרויס הלך לעולמו שנתיים לאחר שהוציא לאור ספר זה, המבוסס על מאמריו. הספר תורגם לאנגלית על ידי ד"ר פרד רוזנר וראה אור בארצות הברית בשנת 1978. בכנס על הלכה, רפואה ומשפט, שהתקיים בירושלים ב-1998, צוטט הספר, ונאמר עליו שהוא מחכה עדיין לגואל עברי. המתרגם לעברית, אורי וירצבורגר , הקפיד על נאמנות למקור הגרמני, אך הרחיב את הציטוטים ממראי המקום המופיעים בספר והביא גם פירושים מודרניים.

הקומדיה האלוהית, יצירת מופת של התרבות האנושית על שלושת חלקיה – תופת, פורגטוריו, עדן – בתרגום מלא ונאמן מן המקור האיטלקי, כולל מבואות וביאורים, מאת ראובן כהן, בן עירו של דנטה – פירנצה. הקומדיה האלוהית היא מעשה יצירה שקשה למצוא שלם ומוּבנֶה ממנו. רעיונות פילוסופיים, פוליטיים ודתיים מובאים בה בתוך מסגרת קפדנית ובאמצעים צורניים מחייבים ומדויקים. מפגשים מפתיעים, דיאלוגים ותפיסות עולם, מובאים לעתים בשורות קצרות ומעטות, מלוטשות עד גבישיות מושלמת. לא רק העולם המציאותי, הגאוגרפי והמדעי, עולה לפנינו כממשות חיה. גם העולם הקוסמי והעולם שמעבר לו, זה האלוהי, מוצגים כאילו ראה אותם המשורר בעיניו ממש, על שלל צבעיהם, צורותיהם והאורות המציפים אותם או הקורנים מהם. העולמות האלה, שהיצירה מעלה לא פעם כבדולים זה מזה, מתלכדים ל'סיפור' אחד שלם, דרך 'עלילה' שבה הפרטים אחוזים זה בזה אל נקודה אחת שהכול בא ממנה והכול אליה שב. השלמות מתגלה לדנטה סמוך לרגע סיומה של היצירה, שהוא גם רגע הגעתו אל סופו הנשגב של מסעו, בפסגה השמימית. שם, כאשר הוא מעז להישיר מבט אל מעמקיו האין-סופיים של היקום, סוף-סוף נראית לו המציאות כולה כספר האחד הקושר בעבותות של אהבה את כל מה שהיה מפוזר ומפורד בעולמנו: בְּמַעֲמַקָּיו רָאִיתִי כִּי אָסוּף, קָשׁוּר בְּאַהֲבָה בַּסֵּפֶר הָאֶחָד, מָה שֶׁבַּיְּקוּם נִפְזָר דַּפִּים-דַּפִּים: (עדן, שיר 33, ש' 85--87) בכל המעגלים שהמשורר סובב בהם – מעגלי הרִשעה של ה תופת , כרכובֵי ההיטהרות של ה פורגטוריו וחוגֵי הרקיע של טְהורי הנפש והישויות השמימיות ב עדן - אין הוא חדל למצוא יצורים אנושיים. בדרכו לאלוהים דנטה מוצא את האדם. 'תרגומה של יצירת מופת זו חותר להשגתם של איזונים בין כוחותיה הגלויים והנסתרים: הלשון, הציור, התוכן והצורה, האמת והיופי. במקום שבו היסודות מתאחדים, מעשה התרגום הוא סוג של פגישה; מענה לאפשרות של הקמת מבנה חדש שיסודותיו מוטמעים בתוכו'.

בנובמבר 1915 , לאחר הגשת הגרסה הסופית של תורת היחסות הכללית, התיישב איינשטיין לכתוב סיכום מקיף של התאוריה לקהילה המדעית. כבר אז חשב על כתיבת ספר פופולרי לציבור הרחב ... הוא כתב על כך לידידו הקרוב מישל בסוֹ: "ההצלחה הגדולה בנושא הכבידה משמחת אותי מאוד. אני שוקל ברצינות כתיבת ספר בעתיד הקרוב על תורת יחסות הפרטית והכללית, ... אם לא אעשה כן, התאוריה לא תהיה מובנת כפשוטה, למרות שהיא כזו, בבסיסה." ספר זה הוא מסמך ייחודי בהיסטוריה של הכתיבה המדעית. זהו ניסיון לאפשר לקורא המתעניין, שאין לו רקע בפיזיקה, לתפוס ולהעריך את גדולתו של אחד ההישגים האינטלקטואליים המתוחכמים ביותר של המוח האנושי. (מתוך ההקדמה לתרגום החדש) הספרון המונח לפניכם נועד להעניק לקורא המתעניין, אך אינו שולט בכלים המתמטיים של הפיזיקה העיונית, הבנה מדויקת ככל שניתן בתאוריה של תורת היחסות מנקודת מבט מדעית, פילוסופית וכללית... נקטתי במרב המאמצים להציג את הרעיונות העיקריים באופן ברור ופשוט ככל האפשר, ובדרך כלל בסדר ובהקשר שבו הם נוצרו בפועל מלכתחילה. נראה לי שלמען הבהירות מן הנמנע הוא שלא לחזור על עצמי תכופות מבלי להתחשב ולו במעט בהצגת הדברים באופן נאה. הקפדתי לשמור על ההנחיה של התאורטיקן הגאוני ל' בולצמן , שאת ענייני הצורה הנאה יש להשאיר לחייט ולסנדלר. א' איינשטיין (מתוך הקדמת המחבר למהדורה הראשונה, דצמבר 1916)

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

הספר מציג תמונה רחבה ומגוונת ביותר של האסלאם. הוא דן בשורה של נושאים, וביניהם עיקרי אמונה, הלכה, תאולוגיה, פילוסופיה, מיסטיקה, תרבות וחברה, משחר האסלאם ועד ימינו. מבחינה גאוגרפית הוא מקיף אזורים נרחבים: המזרח התיכון, צפון אפריקה, תת־היבשת ההודית, מזרח אסיה ואירופה. הספר מאפשר לקוראים לעמוד מקרוב הן על גילויים של רציפות הן על תהליכי שינוי ותמורה באסלאם לדורותיו בסוגיות מורכבות דוגמת יחסי דת ומדינה, תפיסת הג'האד והיחס למיעוטים דתיים או לתרבות המערב הנוצרית. סוגיות אלו קיבלו משנה תוקף בתקופה המודרנית, בעיקר מסוף המאה ה-18, לאחר שחברות מוסלמיות נאלצו להתמודד עם קולוניאליזם אירופי, תהפוכות פוליטיות, החרפת שסעים חברתיים וכלכליים ומשברי תרבות וזהות. הצורך בספר מבוא מקיף ומעודכן לסטודנטים ולקוראים משכילים נעשה חיוני, והופעת הספר היא דבר בעתו. הפרקים שבו משקפים את חידושי המחקר בעשרות השנים האחרונות. פרט למידע ולחומרים החדשים יש בספר גם תובנות רבות, ובנושאים לא מעטים נבחנות בו מחדש גישות שהיו מקובלות עד כה ושעתה אפשר לראותן באור חדש.

בספר זה ימצא הקורא את ניטשה במיטבו כסופר מחונן ומבריק וכהוגה מקורי ומעורר השראה. יותר מכל חיבוריו האחרים, הספר שלפנינו מהווה אחדות של צורה ותוכן: צורה מכתמית, ותוכן המטיל ספק בשיטה פילוסופית, שמטבעה נכתבת בצורה סדורה, רציונלית ועקיבה; תוכן המערער על תוקפה המוחלט של התבונה הפילוסופית ומנסה להקפיא את נטייתנו להאמין במהימנותה של הפילוסופיה המטפיזית. החיבור הוא דוגמה לאי-שיטתיותו של ניטשה, שבו חובק העומק המחשבתי את הצורה הספרותית הקלילה, המרפרפת כביכול, מעל פני הדברים. הכתיבה האפוריסטית של ניסויי-מחשבה אלו מגיעה כאן לשיאה ומתגבשת בעוצמת ביטוי לכדי ספר מלא חכמת חיים ואהבת החכמה, שהיא כידוע – philo-sophia במיטבה. הנה כמה מן הפנינים הזוהרות שבספר: "דעת קהל -- עצלות הפרט" "הסגפן הופך את המידה הטובה למצוקה" "כל המשפיל את עצמו רוצה להיות מרומם" "המחבר הטוב ביותר הוא זה המתבייש להיות סופר" "מי שאינו יודע להניח את מחשבותיו על הקרח, אל לו להכניס עצמו ללהט המחלוקת" "האשה המושלמת היא טיפוס נעלה יותר של אדם מן הגבר המושלם: ואף יקר מציאות ממנו" "כל אחד נושא בקרבו דיוקן של האישה שמקורו באמו" "כשאין לאדם אבא טוב, ילך נא וירכוש לו כזה" "האהבה והשנאה אינן עיוורות, אבל הן מסונוורות מן האש שהן נושאות עמן" "החכמה היא הלחישה של האיש הבודד אל עצמו בשוק השוקק חיים"