מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

פילון האלכסנדרוני הוא ההוגה היהודי ופרשן המקרא השיטתי הראשון שכתביו שרדו מתקופת בית שני. הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו ההגות היהודית לדורותיה התפתחה מתוך שיח עם התרבות שסבבה אותה. פילון הקדים את סעדיה גאון, הרמב"ם, משה מנדלסון ואחרים בכך שכתב בשפת המקום – יוונית במקרה שלו – ורכש השכלה כללית רחבה ושילב אותה בעיצוב זהותו היהודית. הוא אף הוסיף ותרם תרומה ניכרת להגות היוונית-רומית, כך שכתביו חיוניים להבנת הנצרות הקדומה, התרבות היוונית באימפריה הרומית וספרות חז"ל בארץ ישראל. פילון האלכסנדרוני: ביוגרפיה אינטלקטואלית מפרש לראשונה את כל כתביו ורעיונותיו על פי התפתחותם לאורך חייו. האירוע המכונן בחייו, מבחינה אישית ואינטלקטואלית, הוא המשלחת היהודית לקיסר גאיוס קליגולה אשר יצאה אחרי הפוגרום באלכסנדריה כדי להסדיר את זכויות היהודים. לפני המשלחת פעל פילון בקרב הקהילה היהודית האלכסנדרונית וכתב פירושים לספר בראשית ושמות, שעמדו בזיקה לפרשנות הומרוס ולפילוסופיה האפלטונית. סביב השליחות ברומא החל פילון לפנות החוצה, לקהל רומי מלומד, והציע פירוש חדש ליהדות. פניו כוונו מעתה לפילוסופיה הסטואית, שבלטה ברומא, ולכתיבת ביוגרפיות על אבות ואימהות האומה כמופת לחיקוי אישי.

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

במשך מאה שנות קיומה תרמה קרן קימת לישראל רבות ליישוב היהודי ב'מדינה שבדרך' ולמדינת ישראל. תרומה זו התבטאה בעיקר במפעלי גאולת האדמה, שהיו התשתית להקמתם של יישובים רבים, במפעלי הייעור, במפעלי פיתוח הקרקע והסביבה ובחינוך ציוני בארץ ובתפוצות. ידועה פחות התרומה שהרימה קק"ל להנחלת עקרון בעלות הלאום על רוב רובן של קרקעות מדינת ישראל. את העיקרון הזה, שעיגנה בתקנותיה מראשית המאה העשרים, ולפיו נאסר עליה למכור מקרקעותיה אלא להחכירן בלבד, אימצה מדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה במסגרתם של ארבעה חוקים, שאחד מהם במעמד של חוק יסוד. בעקבות חוקים אלו חל כיום עקרון קק"ל על יותר מ-90% מקרקעות מדינת ישראל. הספר מנתח את הרקע לעיגון עקרון בעלות הלאום בתקנותיה של קק"ל ומראה איך אומץ עיקרון זה בהליך החקיקה ובחוקי מדינת ישראל. החיבור מתבסס בעיקר על ניתוח דיוני הממשלה, דיוני מליאת הכנסת ודיוני ועדות הכנסת בעניין 'חוק רשות פיתוח', 'חוק נכסי המדינה', 'חוק יסוד: מקרקעי ישראל' ו'חוק מקרקעי ישראל'.

קולות הקוראים , ספרם של חנה אדוני והלל נוסק, הוא המחקר המקיף והמורכב ביותר בנושא הקריאה שנערך בישראל. הקריאה נבדקת במחקר זה במגוון רחב של היבטים לאורך שנים רבות ובאמצעות כלי מחקר תאורטיים, פרשניים ואמפיריים. תרבות הקריאה הנחשפת במחקר פותחת צוהר להבנת תהליכים רבים בחברה הישראלית: זהות גלובלית מול זהות מקומית, השפעתה של סביבת המדיה הרב-ערוצית על תהליכי חִברות, יחסים בין המינים, פערים חברתיים. המסקנות העולות מן המחקר מרעננות ומפתיעות. מתברר שדעותינו הקדומות על אודות מצב הקריאה – מן ההנחה שהאינטרנט והכבלים דחקו את הספרים והעיתונים משעות הפנאי ועד השערותינו הפופולריות על אופיו וזהותו של קהל הקוראים – לא תמיד עומדות במבחן. "מי שעתידה של תרבות הקריאה יקר ללבו, ומי שרואה בה נדבך מרכזי בקיומה של החברה הישראלית, ימצא בספר זה עניין רב" - ד"ר גדי טאוב, האוניברסיטה העברית

ספר זה בודק ומתאר את התמודדותה של הפרשנות היהודית המסורתית למקרא עם סוגיות יסוד בתחביר לשון המקרא. הסוגיות שנדונות בספר עלו מתוך התפיסות התחביריות המשתקפות בפרשנות, החל בפרשנות חז"ל, דרך הפרשנות המשתקפת בתרגומי המקרא הארמיים וכלה בנציגיה הבולטים של הפרשנות היהודית בימי הביניים ובדורות שאחריהם. דיונים תחביריים גלויים אינם מרובים בפרשנות, העוסקת בדרך כלל בעניינים לקסיקליים ומורפולוגיים, והם שולבו בעיונים שהוקדשו לסוגיות השונות לא רק לשם שלמות הדיון ולשם הצבעה על עצם קיומם, אלא גם לצורך הבהרתם, תוך גישור בין המונחים המשמשים בפרשנות לבין אלה המקובלים במחקרי התחביר המודרניים. עיקרו של המחקר מתמקד בענייני תחביר סמויים שבפרשנות, היינו בשאלות או בתפיסות תחביריות העומדות ברקעה של הפרשנות, גם כשזו עוסקת בשאלות תמטיות, פילוסופיות, תאולוגיות וכדומה, ואין לה לכאורה נגיעה לעניינים תחביריים. המחקר מציג את חלקו של הגורם התחבירי הסמוי בפרשנות הפשט ובפרשנות הדרש, בין שהוא המניע אותה בין שהוא מסייע לה ובין שהוא רק מאפשר אותה. במיונו ובניתוחו של החומר הסמוי ושל החומר הגלוי לפי נושאי התחביר תורם הספר מצד אחד להכרת תופעות תחביריות בלשון המקרא, הן לגופן – והדבר מתבטא בתיאור הסינכרוני שבפתיחת כל תופעה שנדונה ובניתוח האובייקטיבי של כל דוגמה – הן בהשתקפותן בפרשנות; ומצד אחר להכרת מתודות הפרשנות ומקומן של תפיסות לשוניות בכלל, ותחביריות בפרט, בעיצובן.

סיפורים ביידיש. הקדימה מבוא בעברית ובאנגלית יונה אלטשולר.

הספר שלפנינו, י"א למטפיסיקה, נראה שהוא (מלבד פרק ח' שבו), פרי קדום בערך של מחשבתו של אריסטו, והוא מכיל כשהוא לעצמו שיטה מטפיסית שלמה המקיפה את כל המציאות. התפתחות הרעיונות מבוארת די צורכה בסיכומים שנוספו בראש כל פרק ופרק, ויראה הקורא שהשאלות שמטפל בהן המחבר הן שונות ורחבות למדי; אולם, מלבד פרק ח' הנזכר, ההשקפה הכללית היא אחדותית. המחשבה מוסבת על שתי הבעיות העתיקות של הפילוסופיה היוונית, שאלת העצם שהוא יסוד האחדות והקביעות בעולם, ושאלת התנועה שהיא יסוד הריבוי והשוניות. אולם מראה אריסטו שאינן מתנגדות זו לזו, כמו שאפשר היה לחשוב מההסתכלות בשיטותיהם של פרמנידס והירקליטוס, אלא מתאחדות במושג העצם העליון המניע את העולם השפל מבלי להיות עצמו מונע. מצד הסגנון תופס הספר שלנו מקום מיוחד אפילו בתוך "הכתבים" של אריסטו. אם ה"ספרים" האחרים הנקראים על שמו הן רשימות הרצאותיו שעבד והוציא לאור תלמיד (או תלמידים) מתלמידיו, בספר י"א זה של המטפיסיקה נראה שיש לנו לא רשימותיו המעובדות של תלמיד אלא רשימותיו הבלתי-מעובדות של הרב, כלומר, ראשי פרקים בעלמא ששימשו זיכרון דברים למרצה. ואולם רשימות אלו ובצורתן עלובה זו - המילים הבודדות, המשפטים המרוסקים, הסעיפים הקטועים והמופרכים - היו בעלות השפעה מאין כמוה במחשבה האנושית. דעתו של אריסטו על האלוה יצרה ממש את התיאולוגיה המסורתית, והפילוסופיה של ימי הביניים, והפילוסופיה היהודית בכלל, אינה אלא פירוש לדעה זו. אך חשיבותו של הספר שלפנינו אינה היסטורית בלבד. רעיונו המרכזי של תלות הכל באלהים, תלות כעין תלות ה"אוהב בנאהב", נשאר אחד החזיונות המלהיבים ביותר במחשבה האנושית. אם גם בימינו, כמו בימיו של אריסטו, "הייתה הפילוסופיה למתמטיקה" בעיני חוקרים רבים, טוב לזכות שיש גם שחושבים שסוד העולם אינו במספרים או בנוסחאות, אלא בשאיפתו של הטבע להוציא את האלהי הטמון בו מהכוח אל הפועל שהיא השאיפה של הבלתי-שלם להידמות לשלם. (מתוך הקדמת המתרגם)

Interpellés par le sacré, les auteurs de ces pages, venus des horizons culturels les plus divers, ont centré leur réflexion, tantôt sur le rituel, tantôt sur le travail du sacré et tanôt encore sur son inscription dans l’histoire.

The articles in this volume: Agricultural Cooperatives in Post-War Bosnia and Herzegovina: Internal and External Factors Affecting Cooperative Financial Performance Cynthia Barmore Strategies for Agricultural Cooperation in Contemporary China Qiao Li, Jianhua Wang, and Patrick H. Mooney Generic Business Strategies in Greece: Private Food Firms versus Agricultural Cooperatives Helen E. Salavou and Panagiota Sergaki Rural Producer Organizations and Poverty Reduction in Uganda: Are There Gender Disparities in the Distribution of Membership Benefits? Edidah Ampaire, Charles Machethe, and Eliud Birachi From Collectivism to Capitalism: Cultural Change in a Kibbutz Factory in Israel Yaffa Moskovich and Yuval Achouch Journal of Rural Cooperation Home Page

קארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הגרמנים הידועים ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, טען שהוא לא רק הסתייג מן המשטר הנאצי אלא אף פעל נגדו במסגרתה של קבוצה מחתרתית קטנה; אחד מחבריה, רוברט לימפרט, נתפס והוצא להורג על ידי הנאצים שעות ספורות לפני הגעתם של האמריקנים. המחקר הנוכחי, המתבסס על מספר רב של מסמכים רשמיים ופרטיים שטרם פורסמו, חושף את קשריו הרבים של בוזל עם המשטר הנאצי ומגלה שאפילו בדצמבר 1944, כשגרמניה עמדה לקרוס, נשא בוזל נאום סוחף בפני מנהיגים נאצים ושיבח את המאבק למען הרייך של היטלר. ואולם, לאחר מפלת הנאצים מיהר בוזל להופיע כדובר הדמוקרטיה ובספטמבר 1945 הוקיע בחריפות את הנאציזם בנאום שנשא ליד קברו של לימפרט. המסמכים המתפרסמים בספר מגלים בפרוטרוט כיצד הצליח בוזל לשכנע את בית הדין לדי-נאציפיקציה כי סיכן את חייו עקב התנגדותו לנאצים. כמו כן מתפרסם בספר דין-וחשבון המאפשר לשחזר לראשונה את פעילותם הנועזת של לימפרט ושלושת חבריו ללימודים, שאכן נאבקו במשטר. פרופ' סר איאן קרשו, מחשובי חוקריה של גרמניה הנאצית, כותב על הספר כך: " בעבודה בלשית מצויינת הצליחו בנימין קדר ופטר הרדה למוטט, בצורה מרתקת, את הסיפור שקארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הבולטים ביותר בבאוואריה שלאחר המלחמה, יצר לעצמו על מנת לבסס את מהימנותו כאנטי-נאצי."

The Martin Buber Society of Fellows explores how individuals, groups, and societies in a variety of cultural contexts, political settings, and time periods respond to the perpetration of injustices. Approaching the concepts of revenge, retribution, and reconciliation from interdisciplinary and cross-cultural perspectives, it opens a fruitful discussion among scholars of history, literature, psychology, biology, political science, communications, sociology, religious studies, law, and philosophy. The book investigates how social groups reach and maintain an equilibrium between an emotional thirst for an immediate and unmediated response to injustices and societies’ need to adjudicate measures and sanctions that seem proportional to the breech of justice. This volume is the third in the Martin Buber Society of Fellows Notebook Series.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

Consacrer un numéro de Perspectives à « la Bible dans tous ses états » est sans doute un projet ambitieux. Dans cet immense sujet, il a fallu choisir. Quelques « perspectives » seulement, mais qui abondent en approaches nouvelles. The theme for this issue is The Bible in all its forms and the articles contained in this issue deal with this subject. There are three sections in this issue, they are the following: "The Bible and its languages", "From the Bible to Literature" and "The Voice of Art". A final essay is on "The bible from day to day" and is a commentary of film by Israeli filmmaker Avi Mograbi, "But One of My Two Eyes" which was shown in Cannes in 2005.

בספר מתפרסמים שישה עשר מאמרים נבחרים שראו אור באנגלית במסגרת מפעל המחקר וההוראה 'אמריקה וארץ הקודש'. את המפעל יזם במחצית השנייה של שנות השישים פרופ' משה דייוויס ז"ל, מהספר נוכל ללמוד כי הקרבה שחשים בני אמריקה לציון, ארץ ישראל, היא חלק בלתי נפרד מן המורשת האמריקנית המשותפת, שיש לה ביטויים שונים בקבוצות הדתיות השונות של החברה באמריקה. הספר מצביע על קשריה של האומה האמריקנית עם ארץ ישראל מאז ראשיתה. הקמתה של המדינה היהודית חוללה שינוי בדגשים ובמהותם של הקשרים שבין המעצמה העולמית מעבר לים ובין ישראל המתפתחת, אך הספר מתמקד ברקע הרוחני-התרבותי של יחסים אלה. בקשרים המיוחדים בין אמריקה לארץ ישראל מתעניינים שוחרי ידיעת ארץ ישראל המגלים עניין רב לא רק בהיסטוריה של הארץ ואתריה, בנופה, באקלימה ובגאוגרפיה שלה, אלא גם בתולדות יחסם של העמים והדתות לארץ. הספר מיועד למבקשים ללמוד על תושבי העולם הישן והחדש, שגילו במאה וחמישים השנה האחרונות עניין רב בארץ ישראל וראו בה מקום הקשור קשר אמיץ לדתם ולתרבותם. למקיימים קשרים שוטפים עם אמריקנים בחיי היום-יום ובתחומי התרבות, המדע, המדיניות, הכלכלה והחברה, יסייע הספר להבין את הקשרים המיוחדים בין אמריקה לארץ הקודש. הספר יסייע למורים ולתלמידים במוסדות להשכלה גבוהה, במכללות, בסמינרים למורים ובבתי ספר התיכוניים.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. בכרך זה נדפסו: קטעים נוספים מתפילת שמונה עשרה על פי מנהג ארץ ישראל; תשובות נוספות לרב האיי גאון; פיוטי ר' ינון בר צמח; שירי חול עבריים מסוריה בשלהי המאה הי"ב; תשובות מהר"ם מרוטנבורג; פירוש מן המאה הי"ד על י"ג העיקרים; שלושה הספדים של ר' זרחיה הלוי סלדין; מנהגי תפילות השנה של קהילת רגנשבורג. המהדירים של הטקסטים הללו הם: אורי ארליך, יחזקאל דוד, שולמית אליצור, עזרא פליישר, שמחה עמנואל, אסתי אייזנמן, ארי אקרמן, אהרן ארנד.

'אִם מַזִּיק לְךָ אִישׁ וְאַחַר מִצְטַעֵר מְצָא כָּל דֶּרֶךְ מִפָּנָיו לְהִזָּהֵר' - מתוך ספרו של חואן מנואל, הרוזן לוקנור , בתרגום רהוט ועסיסי מהלשון הקסטיליאנית מאת מנחם ארגוב. היצירה הרוזן לוקנור , המאפיינת את מסורת הכתיבה של ספרות החכמה בימי הביניים, הנה לקט סיפורים עסיסיים העוסקים בין היתר בהורים ובנים, בעל ואישה, מלכים ונתינים, עוני ועושר, אמון והונאה, תעוזה ופחד, חברות אמת ועוינות מסותרת, קטנות האדם מול גדלות האל, חיים ומוות, אמת ושקר, תאוות בצע והסתפקות במעט, עימות בין נוצרים ומוסלמים, ועוד. אל גרעין סיפורי-לקח שמקורם מזרחי (פרס, הודו), וכאלה שמקורם במסורות הספרדית, הנוצרית והערבית, יצק המחבר מסר רעיוני ושילבו במשלי בעלי חיים, בסיפורים קצרים ובאירועים היסטוריים. בכך הוענק ליצירה ערך אוניברסלי, והיא הייתה לטקסט מכונן של הספרות הספרדית בימי הביניים בפרט ושל הספרות האירופית בכלל, ושימשה מקור השראה למחברים מאוחרים כצ'וסר, שייקספיר, לה פונטיין והנס כריסטיאן אנדרסן. מבוא ועריכה מדעית: פרופ' רות פיין

"פסיקתא דרב כהנא" (פסיקתא) הוא מדרש אגדה קדום וייחודי שנוצר ככל הנראה במאה החמישית בארץ ישראל ויש בו דרשות על קריאות התורה למועדים ולשבתות מיוחדות ואף להפטרות מסוימות. מדרש זה נוצר לצורך עיצוב התכנים בבית הכנסת לאורך לוח השנה העברי, ועל כן גדולה חשיבותו בין השאר לשחזור המפגש הרוחני והתרבותי שהתרחש בין שכבת החכמים והדרשנים לבין הקהל המגוון של באי בתי הכנסת. איתרע מזלה של הפסיקתא והיא כמעט ואבדה מארון הספרים היהודי, ואף לאחר שהתגלתה ושוחזרה עדיין רב בה הנסתר על הנגלה. עד עתה לא פורסמה מונוגרפיה כוללת עליה אלא רק מחקרים חלקיים ונקודתיים. הספר בני, היו קורין פרשה זו - עריכה ומשמעות בפסיקתא דרב כהנא נועד למלא חלל זה ולאפשר להציץ לסדנתו של עורך הפסיקתא. בספר שלושה שערים עיקריים: השער הראשון כולל פרקי מבוא ובהם התייחסות מפורטת לכל ההיבטים הבסיסיים של חקר הפסיקתא; בשער השני, עיקרו של הספר, מופיעה קריאה עקבית ושיטתית במבחר פסקאות מתוך הפסיקתא מתוך כוונה לזהות את קולו הייחודי של עורכה או מחברה, והשימוש שעשה במקורותיו הגולמיים; והשער השלישי עוסק בניסיון להכללת הממצאים לתובנות כלליות באשר לעריכתה של הפסיקתא ולהקשרים התרבותיים, הספרותיים וההיסטוריים שבהם נוצרה.

אמנות הפיוט , יצירתו של המשורר הרומי הנודע הורטיוס (65-8 לפסה"נ), זכתה להערכה ולעיון מתמיד מיום פרסומה ועד ימינו, בימי הביניים וברנסנס, ובכל תקופה ותקופה שהספרות וביקורת הספרות פנו מחדש אל הספרות הקלסית לבחון את שורשיהן. מכיוון שנכתבה רומית (ולא יוונית) היא הייתה המקור הנגיש ביותר לעקרונות הבסיסיים של ביקורת הספרות הקלסית, וגם לאחר שתשומת הלב פנתה ל פואטיקה של אריסטו לא פסק העיון ביצירתו של הורטיוס, לא מעט בזכות איכותה הספרותית-השירית. הורטיוס הוא משורר גדול, ויותר משהוא מחדש הוא מחיה. תרומתו הגדולה היא בהטמעת התאוריות שקיבל מאחרים ובהפיכתן לשירה אמנותית הטבועה בחותמו האישי. הוא נאה קיים את העיקרון שיצירה חייבת להועיל אבל גם להנות – אמנות הפיוט אכן מועילה אך בראש ובראשונה היא מהנה.

סיפוריה של שולמית הראבן (1930–2003) כתובים בעברית עשירה, רגישה וצלולה. דווקא משום כך נתפסו הסיפורים על ידי הביקורת כ"ליריים" ו"אימפרסיוניסטיים" וחסרים "התעמקות יתרה בשאלות לאום, דת ומוסר". טענה זו ורבות כמוה נראות היום מופרכות: הראבן כתבה על פגיעה מינית ותוצאותיה ההרסניות שנים רבות לפני שהנושא חדר לשיח החברתי בארץ; היא כתבה דרך עיניה של חולת נפש עשרים שנה לפני "נפלאות התבונה"; תיארה דמויות מזרחיות ופלסטיניות תוך כדי שבירת סטריאוטיפים והיררכיות מקובלות והתייחסה ל"דור השני" לשואה כשהמושג עדיין לא היה קיים. בספרה של יעל בלבן נטען שרעיונותיה של הראבן הוחמצו כיוון שהקדימו את זמנם וחרגו מאופק הציפיות של המבקרים. הגיע אפוא הזמן לשוב ולקרוא את סיפוריה. בקריאה נטולת פניות מתגלות יצירות רוויות במחויבות וברגישות חברתית, שמעלות שאלות של מוסר אישי ואחריות לאומית מתוך הבנה חריפה, אמפתיה עמוקה ויושרה חסרת פשרות. קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת הראבן. לראשונה מוצעת בו קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה, לרבות הסיפורים המוקדמים, "עיר ימים רבים", "בדידות", טרילוגיית "צמאון" וסיפורים בלתי מוכרים שלא כונסו בספרים. שלושה מסיפורים אלה אף מצורפים כנספח לספר.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The work presents an account of modern Jerusalem’s demographic evolution and a description of the city’s socio-demographic profile at present. The demographic evolution will be traced back succinctly for about 150 years. The last two decades, since the reunification is treated more intensively. The enormous contrast between the conditions that existed in the mid-19th century at the threshold of modernization, and those prevailing in contemporary Jerusalem, as residents and visitors can experience and study them, should convey an inkling of the progress made. This progress was not achieved by constructing a completely new city – as in the case of Tel-Aviv and many other places in Israel and elsewhere – but by the more intricate processes of reforming a historic and in this instance even a holy city, and developing it through additions of large areas and the innovations of modern life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: גד בן־שפר | החיפוש אחר האמת בעולם משתנה: בורחס, פוסטמודרניזם והטיפול הפסיכואנליטי רונית לזר | פרוורסיה: מעשה בטראומה ותקווה רות גת־דוברוב | ממכאובי הערך העצמי אל עצמיות כקיום שלם אילנה לח | פני הרוע: מופעיו של הצל הארכיטיפי במיתולוגיה ובנפש האדם עפרית שפירא־ברמן ודועא איברהים בטאח | כשגוף פוגש שפה וזו יוצרת רוח: נשים ערביות־ישראליות על גילוי עריות שעברו בילדות מבט פסיכואנליטי על מחקר איכותני טוביה פרי, מיטשל בקר ובעז שלגי | מגדל בבל: ממדורת השֶבט אל כור ההיתוך ובחזרה נורית דורון בר | כשאנקוויסט ובאך פוגשים את אוגדן: מילים וצלילים בשׂרעפי ה־ reverie כתהליכים של התמודדות עם אובדן ועיבוד אב

מאבק הפרדיגמות מציג פרשנות עקיבה להגות היהודית בימי הביניים על פי תפיסת המדע. הוא משתמש במושג "פרדיגמה" כדי לעקוב אחר ההתפתחות הרעיונית של ההגות היהודית בת הזמן. החיבור פורש לפני הקורא שלוש פרדיגמות: הכלאם, האריסטוטליות (עם או בלי לבושה הנאו-אפלטוני) והניסיוניות (הכוללת תופעות שלא היה להן הסבר בפרדיגמה הקודמת, כמו אסטרולוגיה, מאגיה ואלכימיה). הטענה המרכזית בספר היא שעד לשלהי המאה השתים-עשרה התעמתו שתי הפרדיגמות הראשונות, כלאם ואריסטוטליות, ולאחריה – שתי האחרונות, האריסטוטליות והניסיוניות. החיבור מאיר באור חדש את הגותם של רב סעדיה גאון, ר' יהודה הלוי, רמב"ם ואחרים.

יחסי החוץ של ישראל באפריקה הם פרשה ייחודית ורבת תהפוכות שכמותה לא חוותה ביחסיה עם יבשות אחרות. כאשר רוב מדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן, בשנות השישים של המאה העשרים, הייתה ישראל בין המדינות הראשונות שכוננו עמן יחסים דיפלומטיים והגישו להן סיוע נרחב. נציגויות של ישראל פעלו בשלושים ושלוש מדינות מדרום לסהרה. הספר אפריקה וישראל - ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל עומד על השיקולים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים וההומניטריים שהניעו את ישראל לקיים נוכחות כה נרחבת ביבשת: בישראל הייתה ציפייה שבאמצעות קשרים ידידותיים עם עשרות מדינות באפריקה היא תוכל לפרוץ את מעגל האיבה והחרם הערבי. האכזבה הייתה רבה ב-1973, כאשר בערב מלחמת יום כיפור, במהלכה ואחריה ניתקו כמעט כל מדינות אפריקה את יחסיהן הדיפלומטיים עמה. המחבר מונה את הסיבות לכך, ובכללן את הפעילות הערבית-האסלמית. בשנות השמונים החלה חזרה של ישראל לאפריקה וכיום היא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ארבעים מדינות, תוך שינויים במדיניותה כלפי היבשת הנידונים בספר. המחבר, שפעל באפריקה כשני עשורים, מתבסס על מקורות ראשוניים ועל ניסיונו האישי.

מגמתו של הספר להחזיר אל מחזור הקריאה והחיים סופרים קלסיים כמנדלי, עגנון, ברנר וביאליק. כיום אפילו חיי המדף של ספרות שרק אתמול נולדה קצרים מאוד, קל וחומר ספרות קלסית שנעלמת מעיניהם ומאוזניהם של מרבית הקוראים. הסופרים המרכזיים אשר להם הוקדשו המחקרים בספר הם נכסי צאן ברזל של הקנון העברי, ואילו האחרים (האפרתי וברודס) הנידונים כאן הם אבני הדרך שבלעדיהם לא הייתה הספרות העברית מגיעה לתחנות החשובות שאליהן הגיעה. מורשת תרבותית אינה חומר שאנו מופקדים עליו כארכיונאים בלבד. כל דור חייב לגלות בה פנים חדשות ולבנות אותה מחדש. כל שיבה לאחור היא התחלה חדשה, ומי שחוקר את העבר מקווה בסתר לבו ש'גם למראה נושן יהיה רגע של הולדת', כמאמר המשורר. מחבר ספר זה נטל על עצמו למלא מקצתה של משימה זאת.

"כך הוּבַלתי אל רעיון הזמן. וכאן ציפתה לי הפתעה". במונחים אלה מתאר אנרי ברגסון (1859-1941) את הגילוי שכל הגותו צמחה ממנו: ה"מֶשֶך", העובדה הפשוטה – שמַרבּים להתכחש לה – ש"הזמן נמשך". בנוף האינטלקטואלי של שלהי המאה התשע עשרה, שהתאפיין בהתפתחות אדירה של המדעים המדויקים ובהתפשטות הפילוסופיה של קאנט, הצהרתו של ברגסון נשמעה כהתרסה. ב מסה על הנתונים הבלתי-אמצעיים של התודעה (1889), יצירתו הראשונה, ביקר ברגסון את "זמן השעון" - הגישה המתמטית שמבלבלת את הזמן עם המרחב והופכת אותו לישות מופשטת, שאפשר למדוד אותה ולכַמתָהּ. ברגסון זיהה את ה"משך" (durée) עם המציאות הממשית של מצבי התודעה המתלכדים אלה לאלה כמו צלילים במנגינה. ב מסה ערער ברגסון גם על הביקורת אשר באמצעותה ביטא קאנט את הרעיון שהתודעה היא יחסית והמטפיזיקה היא בלתי אפשרית. באומץ ותעוזה קבע ברגסון שאנחנו יכולים להשיג את המוחלט, ולהשיג אותו באופן בלתי אמצעי. הוא פיתח מטפיזיקה חדשנית שנתנה קדימוּת להתהווּת, להתפתחות, לחיים המייצרים בלי הרף צורות מקוריות, הן בתוכֵנוּ הן מחוץ לנו. המטפיזיקה של המֶשך, המוצגת ב מסה , משיבה על כַּנו את הזמן כפי שחיים אותו, חוֹוים אותו ומרגישים אותו. זוהי פילוסופיה של חופש, והיא זו שמזמינה אותנו להיפטר מן ההרגלים והדפוסים האוטומטיים של החיים החברתיים, כדי שנוכל להביא לידי ביטוי את אישיותנו במלואה וליצור את עצמנו בכוחות עצמנו, באמצעות מעשינו. ברגסון, בן דורו של הוסרל, קרא לשיבה "אל הדברים עצמם". מִשנתו, שזכתה להכרה בינלאומית עוד בחייו, הייתה מקור השראה לנציגים הבולטים ביותר של הפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים, מז'אן-פול סארטר ועמנואל לוינס ועד ולדימיר ינקלביץ' וז'יל דלז. היא היכתה גלים גם באנגליה ובאמריקה. מהדורה חדשה זו של התרגום העברי למסה, הרואה אור בהוצאת מאגנס, היא תרומה חשובה להתעניינות המחודשת והמרשימה בהגותו של ברגסון ברחבי תבל. עורך הסדרה: יעקב גולומב

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

ספר זה בא להאיר את דמותו המסתורית ורבת הניגודים של רבי יעקב ואזנה, מרפא יהודי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים באזור האטלס המערבי הגבוה במרוקו ושנפטר קודם העלייה הגדולה מארץ זו לישראל. כוחות הריפוי הבלתי נדלים של ואזנה, שנבעו מזכות האבות המרשימה שלו ולא פחות מכך מדבקותו יוצאת הדופן בנוהגי האסלאם ובעולם השדים, סגנון חייו המיוחד וסיפור מותו הטרגי – כל אלה ממשיכים לחיות בעצמה רבה בזיכרונם של רבים ממכריו המתגוררים כיום בישראל. המסע בעקבות ואזנה נסמך על סיפוריהם של מכרים אלו, הרוקעים את דמותו על הסדן של זיכרונותיהם ההיסטוריים והוויית חייהם הנוכחית. בניסיון להתמודד עם האתגר שמציבה 'ביוגרפיה מתווכת' הספר מציג כמה זוויות ראייה פרשניות לצורך הבנת כוחות הריפוי האדירים המיוחסים לואזנה ותהליך המיתולוגיזציה שעברה דמותו. פרקי חייו של ואזנה, המוצגים בהקשר החברתי והתרבותי של החברה המסורתית בדרום מרוקו, משמשים בסיס להארת דמותו באמצעות כלי ניתוח פסיכולוגיים. במהדורה הנוכחית נוסף לספר שער רביעי, המתאר את גלי התהודה שהתעוררו בקהילת המאמינים בעקבות הופעת המהדורה הראשונה של הספר, ובמיוחד את הניסיונות להפוך את ואזנה לצדיק מקומי ולחדש את מסורת הריפוי שלו.

הספר הופיע בשנת 1783 [...] זהו ספר פופולארי יותר, המוסר לקורא את הקווים העיקריים שבשיטתו [...] ה"הקדמות" בסגנונן הקצר והבהיר עזרו בהרבה להפצת שיטתו של קאנט. שופנהאואר כינה את הספר "היפה ביותר והמובן ביותר מבין כל כתביו העיקריים של קאנט, ספר המקל בהרבה על לימוד הפילוסופיה הקאנטית". דברי פתיחה מאת ש"ה ברגמן

בשנת 2018 הוגשו לוועדת הסל הישראלית 770 טכנולוגיות רפואיות בהיקף של כשלושה מיליארד שקל כמועמדות לזכות במימון ציבורי. מתוכן בחרה הוועדה 107 טכנולוגיות בהיקף של 460 מיליון שקל, התקציב שעמד לרשותה. הצורך לתעדף טכנולוגיות רפואיות קיים ברוב מערכות הבריאות בעולם. איך מתבצע התעדוף? הערכות כלכליות של טכנולוגיות רפואיות הן אוסף כלים שפותח במטרה לסייע בקבלת החלטות קשות כאלה. הספר קורס בסיסי בהערכות כלכליות ברפואה נועד לסטודנטים הלומדים לתוארי בוגר ומוסמך במנהל מערכות בריאות, סיעוד, רוקחות ורפואה. הספר מבוסס על הקורס בהערכות כלכליות ברפואה שניתן זה שנים רבות בתוכנית למוסמך בבריאות הציבור באוניברסיטה העברית. הקורס כולל חומר בסיסי בהערכות כלכליות ברפואה: קבלת החלטות קליניות, עלויות, תוצאות ומדידתן, שלוש השיטות המקובלות בהערכות כלכליות ברפואה – ניתוח עלות-מועילות ( CEA ), Cost-Utility Analysis ( CUA ) וניתוח עלות-תועלת ( CBA ) והשימוש בהערכות כלכליות ברפואה לצורכי מדיניות ותעדוף טכנולוגיות. הספר נכתב בשפה מדוברת, ישירה ופשוטה. מובא בו ידע עדכני בסוגיות בהערכות כלכליות ברפואה בעולם, וכן המחשה מעבודת ועדת הסל הישראלית. רשימת מושגים מובאת בסוף הספר.

הפילוסוף אנרי ברגסון (1941-1859), יוצר תורת ה"מֶשֶך" (durée), נתבקש פעם להסביר את תורתו בתכלית הקיצור. השיב הפילוסוף: "מה שאמרתי הוא שהזמן קיים, ושאינו בגדר חלל". בהבחינו בין הזמן בעל המציאות הממשית - ה"מֶשֶך" - ובין הזמן דמוי החלל, התכוון ברגסון לכך שהזמן הממשי יש בו משום חידוש בלתי צפוי מראש, ואין גם אפשרות לצפותו מראש וזאת מחמת יצירתיות בלתי פוסקת. בזמן הנמדד בעזרת מכשירים - הזמן של הפיזיקה - לעומת זאת, כל המתרחש ניתן להיקבע מראש בעזרת חישוב מתמטי. ואם כך, אין הזמן הפיזיקלי נבדל במהותו מן החלל, ותוצאותיה של כל תנועה בו ניתנות לחישוב מדויק מראש, ובלבד שיהיו בידנו נתונים מספיקים לכך. מאחר שעל פי ההנחה הזאת הופקע מתחולתו של ה"מֶשֶך" כל התחום הנרחב של המדעים העוסקים בתהליכים שניתן להעמידם על תנועות בחלל, טבעי היה שבבואו לבסס ולפתח את רעיונו המרכזי פונה ברגסון לחקר שתי ספֵרות המציאות העיקריות: ספֵרת הנפש או הרוח, ובחיבור שלפנינו – ספֵרת החיים. זה מקור הצביון הספיריטואליסטי-הוויטליסטי של משנתו. ברגסון יוצא נגד הניסיונות להכניס בגלוי, או להגניב, לספֵרות אלו הסבר מכניסטי השאוב מן הפיזיקה והמעניק להן מעמד של עצמיוּת, של ראשוניוּת, ואף של עילאוּת, לעומת כלל התופעות המתרחשות בעולם החומר. אמנם גם בהן יש דרגות, כמידת דריכותן הפנימית לקראת השתנות ברוכת יצירתיות, אך במרום מעלתן יש בהן מתכוּנת המוחלט. מתוך כך מצטיירת התהוותו של החומר הגולמי, נטול התנועה העצמית, כירידה ממעמד גבוה יותר, והשיטה כולה מקבלת גוון נאו-אפלטוני. ברגסון היה יהודי-צרפתי מתבולל, אך הוא לא התכחש למוצאו מקרב חסידי פולין. יש התולים בכך את נטייתו לגלוש לנימה מיסטית-משהו, המבצבצת לעתים בדיוניו הפילוסופיים, למרות הסתמכותו על עובדות המאוששות בידי מדענים. החולקים על משנתו רואים בנטייה זו פסול שאינו יאה למי שהפילוסופיה אומנותו. אולם הנימה המיסטית הפיוטית הקלה, המוסיפה לווית חן להרצאת הדברים, אינה גורעת ממשקלם של הרעיונות המובעים בניתוח המעמיק של היצירתיות בתנופת החיים, ששמו ההתפתחות היוצרת . עורך הסדרה: יעקב גולומב

המחקר שמתפרסם כאן מתאר סוגיה מרכזית ביצירתו הענפה של ר' אברהם אבולעפיה: החוויה המיסטית וכל הכרוך בה. דרך בירור הסוגיה מבהיר המחבר את חשיבותו של מקובל זה במיסטיקה היהודית בימי הביניים ואת פשר היחס הדו-ערכי שזכה לו בתקופות שונות. אבולעפיה מכנה את שיטתו בשני כינויים עיקריים: 'הקבלה הנבואית', היא הקבלה האקסטטית, ו'קבלת השמות', היא הקבלה המתרכזת בהזכרתם של צירופי האותיות של שמות הקודש. לעומת השיטות הקבליות בנות הזמן, הקבלה האקסטטית מאופיינת הן במטרה הן בטכניקה להשגתה. המטרה: חוויה של התגלות ושל דבקות הגובלת באיחוד גמור עם האלוהות; הטכניקה: מכלול של הגיית אותיות, תרגילי נשימה, מוזיקה ותנועות ראש וידיים, המכוונים יחדיו להביא את המקובל לידי חוויה אקסטטית. חוויה זו מתוארת בכתבי ר' אברהם אבולעפיה בדימויים ארוטיים. במהדורה חדשה זו ימצא הקורא פרק נוסף, הסוקר את ההתפתחויות בגישתו של פרופ' גרשם שלום למקומו של אברהם אבולעפיה בתמונה הכללית של הקבלה לפי גישתו, וכן דן בתרומה שניתוח הקבלה הנבואית תורם להבנה אחרת של ההיסטוריה והפנומנולוגיה של הקבלה.

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

בקובץ ייחודי זה מוגשת לקורא סדרת מאמרים מקוריים מפרי עטם של מיטב החוקרים העוסקים בהשפעתו של ניטשה על סופרים ומשוררים עבריים, על אנשי רוח שהיו מעורבים במפעל הציוני ועל מוסדות שונים (כמו התנועה הקיבוצית). תורתו של ניטשה עמדה בצומתי הוויכוחים הנוקבים שניהלו האידאולוגים הגדולים של הציונות על תוכניהן ומגמותיהן של הספרות והתרבות העברית המתעוררת ועל אופיו וזהותו של 'האדם העברי' החדש שהציונות ביקשה לטפח. השאלה המתעוררת כאן היא מדוע, למרות העדויות המרשימות להשפעתו של ניטשה, המחקר בסוגיה זאת עדיין מצוי בראשיתו. הקובץ הנוכחי מבקש למלא את החלל המחקרי ולעורר התמודדות אינטלקטואלית פורייה בין העמדות האפשריות מתוך הדגשת הסייגים והמגבלות העקרוניים של כל נקודת ראות. לשם כך מובאת כאן ביבליוגרפיה מקיפה, ראשונה מסוגה, הסוקרת את רוב הפרסומים של ניטשה ועל ניטשה בשפה העברית משנת 1892 ואילך. כמה מאמרים בקובץ מתמקדים בסוגיית חיפושי האותנטיות האישית של היהודי החדש, דהיינו החלוץ הציוני כיחיד, אשר מעבר לתביעות תנועתו לחיים קולקטיביים אינטנסיביים ומעבר למסכי האידאולוגיה ביקש את הייחוד ואת הזהות הפרטית. הקריאה ל'תיקון' אישי באה לביטוי נוקב בדבריו של א"ז רבינוביץ בשנת 1920: 'לא קליפורניה היא ארץ ישראל. לא מפני שעפרות זהב לה אנו חוגגים את עפרה, אלא מפני שבה אנו מקווים לתקן את פגימות נשמותינו'. לא אחת בהשראת הגותו של ניטשה ביקוש רבים לתקן את ה'פגימות' האלה.

מסורת המוזיקה המערבית הניבה לא רק מוזיקה, אלא גם אינספור כתבים על מוזיקה, המצויים בדיאלוג רצוף ורב-השפעה עם נושאם. בטווח הרחב שהוא מכסה ובעומקו הפילוסופי, שפה משלה מתחקה אחר הדו-שיח המתמשך הזה באלף הקודם. רות כ"ץ טוענת שהיחסים החיוניים בין תנובה אינטלקטואלית ליצירה מוזיקלית הולידו את התפיסה המערבית של המוזיקה. בעת שרעיונות חדרו למוזיקה מתוך ההקשרים שבהם היא צמחה, לשונה הפנימית התפתחה יד ביד עם תמורות בהיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית. כ"ץ חוקרת כיצד התשתית הזאת אִפשרה למוזיקה להסביר את עצמה מבפנים, תוך יצירת בסיס רציונלי ומערכת של התייחסות עצמית שהחלו להישחק בשנים האחרונות. כמחקר סמכותי של הצומת שבו נפגשות האמנות והפילוסופיה המערביות, צומת שמרבים להתעלם ממנו, שפה משלה מחזיר את המוזיקה למקום הראוי לה בהיסטוריה של הרעיונות.

פירוש יוצא דופן זה, שנכתב על ידי פרשן בלתי ידוע מצפון צרפת בסוף המאה השתים-עשרה, מייצג אפיזודה ייחודית בתולדות הפרשנות היהודית למקרא. הפרשן מפרש את שיר השירים באופן בלעדי בדרך הפשט, כסיפור של שני אוהבים צעירים ומערכת היחסים ביניהם. אף על פי שהפרשן מושפע מן הפרשנות והמילונאות שקדמו לו, הוא סולל דרכים חדשות להבנת פשוטו של מקרא, תוך נתינת דעת לכל פסוק ולכל פרט בשיר השירים. הרקע החברתי והתרבותי של תקופתו מתגלה היטב לא רק באמצעות הלעזים הצרפתיים שבפירוש אלא בעיקר בתיאור דמויותיהם של האוהבים כאביר ימי ביניימי ואהובתו, בהרחבת הדיבור על "דרך החושקים" – דרכיהם ומנהגיהם של האוהבים, באזכורים הרבים של אבירים, מלחמותיהם ואורחות חייהם, ובתשומת לב לתרבות היין ולגידול בשמים. מהדורת הטקסט מלווה במבוא מפורט ובו ניתוח מקיף של הפירוש בכל היבטיו: הספרותיים, הלשוניים והפרשניים.

מהי אמנות יהודית־פמיניסטית וכיצד היא תורמת למרחבי האמנות, החברה והדת? הספר ביקורת נאמנה מציע מסגרת תיאורטית להבנת אופייה, דרכי פעולתה ותרומתה של תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית, אשר התפתחה מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים בשני המרכזים היהודיים הגדולים – ישראל וארצות הברית. כמחקר ראשון מסוגו הוא עוסק באופן רחב ושיטתי באמנות זו ודן בביקורתה כלפי המסורת היהודית, ההלכה והמוסדות היהודיים הדתיים. גיבורות הספר הן אמניות מישראל ומארצות הברית המבקרות ביצירתן את הטקסט הדתי, את הממסד הרבני ואת הריטואלים היהודיים. יצירותיהן מנותחות לאור האמנות הפמיניסטית הכללית וההגות היהודית־פמיניסטית ובהשוואה לפרקטיקות אקטיביסטיות, תוך ניתוח ההתקבלות של היצירות ובחינת הדיונים הציבוריים שהן חוללו. הספר מראה כיצד האמנות היהודית־פמיניסטית משמשת סדנה לבחינה חוזרת ונשנית של המסורת, תוך חתירה תחת הבניותיה הממשטרות וניסיון לעצב אותה מחדש. מה שיכול להיתפס במבט ראשון כפרובוקציה וכמעשה אנטי־דתי, מתברר במבט בוחן ומעמיק יותר כעשייה דתית פנימית המכוונת לתיקון. העיון המשולב באמנות היהודית־פמיניסטית הצומחת בשני המרכזים – ישראל וארצות הברית – מאיר את ההקשרים המקומיים, את ההתפתחויות הדומות והשונות, ואת ההשפעות של הגלובליזם, התפוצתיות וההגירה, על האמנות. הסיפור מאחורי "שחרור האלוהים"

ספרה של הודא אבו-מוך דן ברומנים האופסימיסט , אח'טיה ו סראיא מאת הסופר אמיל חבּיבּי ובתרגומם לעברית בידי אנטון שמאס. תרגומים מהפכניים אלה ראו אור בין 1984 ל-1993, בתקופה ששינויים פוליטיים ותרבותיים שהתחוללו בחברה היהודית העידו על מגמת פתיחות ועל נכונות לקרוא בראשונה על הנכּבה, למשל. נסיבות אלה תרמו להיווצרות מפגש ייחודי וחד-פעמי בין אחד מגדולי הסופרים הפלסטינים לאחד מגדולי המתרגמים מערבית לעברית, מפגש אשר הניב שלושה רומנים המספרים לא רק את הנרטיב הפלסטיני, אלא טווים בתוכם את סיפורה של התרבות העברית של אמצע שנות השמונים ואת התמודדותה עם טקסט, סופר ומתרגם המחפשים בה מקום. הספר בוחן בתוך כך את יחסי הגומלין בין מקור לתרגום ובין מחבר למתרגם ואת האופן שבו כל אחד מהם מאתגר את גבולותיו של האחר ומשפיע עליו. הודא אבו-מוך מנסחת את אסטרטגיות התרגום של שמאס ובוחנת את השפעת עמדותיו הפוליטיות על בחירותיו כמתרגם. מהצד האחר היא שואלת אילו שינויים חלו ביצירתו של חביבי ובעמדותיו הפוליטיות כתוצאה מהתרגום והפרסום. הספר עומד על ההתפתחויות ההדדיות שחלו ביצירה ובתרגום תוך כדי תהליך ההתקבלות, כך שהטקסטים הללו התגלו כהיברידיים ומאפשרים נוכחות משותפת של שני ציבורי קוראים, הערבי והיהודי. המחברת עומדת על יחסי הכוח הא-סימטריים שביחסים בין העברית לערבית ובוחנת את האופן שבו הם מחלחלים הן אל מעשה הכתיבה במקור, הן אל מעשה התרגום.

זהו ספר המשך לספר שיצא בהוצאת מאגנס בתשנ"ד על פסיכותרפיה מוגבלת בזמן , שיטת טיפול נפשי בגישה פסיכודינמית שפיתח ג'יימס מאן בארצות הברית ושזכתה להתעניינות רבה בארץ. השיטה מבוססת על טכניקה של מיקוד בעיותיו של הפונה בסוגיה מרכזית בחייו. בספר הנוכחי תיאור נרחב ולימודי של שיטת הטיפול המוגבלת בזמן על מרכיביה ושלביה. כמו כן מובאים בספר במלואם ובפרוטרוט טיפולים מוגבלים בזמן, ובהם טיפול שלא עלה יפה. כל טיפול מלווה בדיון במאפייניו הייחודיים. בספר גם פרקים המיוחדים להכשרת מטפלים בשיטה זו ולמחקר. הספר מיועד לאנשי מקצוע, למתמחים ולתלמידים בתחומי בריאות הנפש. אלה יוכלו ללמוד ולהעמיק את ידיעותיהם בתחום מתפתח זה. הספר כתוב בלשון בהירה ופשוטה ומאפשר גם לקוראים שאינם אנשי מקצוע להתבונן ולהתרשם מתהליכים טיפוליים ממוקדים.

אחד מתחומי התענינותו העיקריים של פרופסור קליינר הוא ההיסטוריה של המתמטיקה ושמושיה בהוראת המתמטיקה. ארבעה ממאמריו בתחום זה תורגמו לעברית ומופיעים בקובץ זה. על המאמר "התפתחות תורת החבורות – סקירה קצרה" קיבל מהאיגוד המתמטי של אמריקה את פרס אלנדורפר בשנת 1986. בשנת 1989 הוענק לו ע"י אותו איגוד הפרס ע"ש גיאורג פויה עבור מאמרו "התפתחות מושג הפונקצייה: סקירה קצרה". בשנת 1991 שוב זכה בפרס אלנדורפר, הפעם עבור "קפדנות והוכחה במתמטיקה: היבט היסטורי". הנימוקים של ועדות הפרסים מופיעים כלשונם לפני כל מאמר בקובץ זה.

בספר זה קיבץ המחבר את מדרשיהם של האמוראים בתלמוד הבבלי. בכך הושלמו קובצי מדרשי-ההלכה של התנאים והאמוראים, במשנה ובתוספתא ובתלמודים הירושלמי והבבלי. המדרשים מובאים בסדר המקראות; נוסחם נקבע על פי המקבילות שבתלמוד ולפי גרסאות כתבי-יד ודפוסים ראשונים, וניתן בהם תרגום עברי. בראש הספר – דיון בלשונם ובצורתם של המדרשים ובאמוראים בעלי המדרשים.

הערות: חנה וחיים רוזן. עריכה פילוסופית בשיתוף עם: שלמה פינס.

הספר כולל מהדורה של יצירתו הפייטנית של פייטן איטלקי בן המאה הי"א: ר' יחיאל בר אברהם, הידוע במיוחד בזכות בנו, ר' נתן בעל הערוך. בין פיוטיו אנו מוצאים סליחות רבות אך גם פיוטים מסוג הקרובה והיוצר. הפיוטים מלווים בשינויי נוסח, ביאור ומבוא מחקרי, שבו מוארת יצירתו של ר' יחיאל מזוויות שונות, תוך הבלטת צירופי לשון וביטויים המיוחדים לו.

"ספר 'מלות ההגיון' הוא היצירה הקדומה ביותר של הרמב"ם [שנכתבה] כשהיה כנראה בן שש-עשרה... הספר בתרגומו של אבן-תבון... השפיע על המסורת הלשונית שלנו... המונחים של תורת ההגיון האריסטוטלית בעברית... לא הצטמצמו בתוך תחומה הצר של תורת ההגיון. הם חדרו לתוך תוכם של כל המדעים ומלאו את כל ענפי המחשבה. [ואכן] ספרנו מילא תפקיד חשוב ביותר בקביעת הלשון כפי שמעידות הוצאותיו המרובות ופירושיו השונים, מעצם הזמן שבו ניתרגם לעברית." ח"י רות, 'דברי פתיחה' הושווה עם קטעי כתב-היד של המקור הערבי ע"י: ד"צ בנעט

This book, a first attempt to analyze German Zionism in a global Zionist context, sheds new light on the role of German Zionism in the German-Jewish community. It traces the emergence of a small component of the Zionist movement which regardless of size played a distinctive part in both German-Jewish and Zionist history on the eve of World War II. Positioned strategically between East and West, German Zionism was open to influences from both sides. Although post-assimilationist, it was affected by the encounter with East European Jewry. The product was a unique form of Zionism that combined Western ideas with radical "Palestinocentrism."

התאטרון, כפי שאנו מכירים אותו היום, שורשיו ביוון העתיקה. בתאטרון דיוניסוס שבאתונה הוצגו המחזות הקלסיים הגדולים: הטרגדיות של איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס והקומדיות של אריסטופנס ומגדר. שם גם נקבעו המוסכמות הראשונות של התאטרון ומסורות משחק והצגה. משם עשה התאטרון דרכו לשאר חלקי העולם היווני, לרומא ולאימפריה הרומית, תוך שהוא מתאים עצמו בנדודיו מארץ לארץ לתנאים חדשים של מקום ותקופה. גם התאטרון של ימינו אינו אלא שלב בהתפתחות זו, שעדיין נמשכת והולכת. גם סוקרטס בעננים הוא אסופה של מסות ומחקרים הדנים בתאטרון היווני והרומי ובמקומו בחיי החברה, בתנאי הצגה והפקה, וכמו כן במבחר מחזות שהוצגו בו – טרגדיות וקומדיות. פרקי הספר מצטרפים יחד לתמונה מקיפה של התאטרון העתיק על היבטיו השונים. חותמות את האסופה ביוגרפיות של המחזאים מן הזמן העתיק, שזה תרגומן הראשון לעברית.

האימפריה הביזנטית עמדה בשנת 1025 בשיאה של תקופת שגשוג. שלטונה השתרע מהמגף האיטלקי במערב ועד ארמניה במזרח, מחופיה של סוריה בדרום ועד חצי האי קרים בצפון. קונסטנטינופוליס בירתה הייתה הכרך הגדול ביותר באירופה, מטרופולין שבה כחמש מאות אלף נפש; עיר מסחר שוקקת שאוצרותיה לא יסולאו בפז. במהלך המאה האחת עשרה התמודדה האימפריה עם כוחות שאיימו להחריבה: פלישות של שבטים טורקיים לאסיה הקטנה; פלישות של שבטים נודדים שונים אל הבלקן; האיום הנורמני על השליטה באיטליה וביוון, ובסוף אותה מאה – מסע הצלב הראשון, שאיים על ביטחונה של עיר הבירה עצמה. מיכאל פסלוס, מחבר הכרונוגרפיה , שימש שר בכיר בחצר הקיסרים הביזנטיים במשך כשלושים שנה והיה עד לתהפוכות המדיניות והחברתיות שעברו על קונסטנטינופוליס ועל השלטון המרכזי באימפריה. הוא בחן בעין חדה ותאר בלשונו המושחזת את השליטים על שאיפותיהם וחולשותיהם; את שכיות החמדה שבנו ואת הפשעים שביצעו; את הצלחותיהם ואת כישלונותיהם. אך יותר מכול זהו סיפורה של חברה משתנה; של הכוחות והקולות הרוחשים בעיר התוססת; של מעמדות עולים, ושל שלטון מרכזי המבקש לענות על אתגרים חדשים בפתרונות מסורתיים. בביוגרפיות של אחד עשר קיסרים ושלוש קיסריות מצליח פסלוס להחיות את סיפורה של חברה במשבר, שעל אף מרחק הזמן מעוררת בקורא השוואות מפתיעות לחברה בת-ימינו. הכרונוגרפיה היא תיאור שלטונם של 14 קיסרים ביזנטים (11 קיסרים ושלוש קיסריות), בסדר כרונולוגי מן המוקדם למאוחר, החל משנת 976 ועד סוף שנת 1077. מיכאל פסלוס, ששימש כשר בכיר בממשלם של הקיסרים הביזנטים במשך למעלה משלושים שנה, השכיל לתאר אותם על חולשותיהם ואנושיותם, תיאוריו מחיים לא רק את החצר הקיסרית כי אם גם את עיר הבירה קונסטנטינופוליס ואת התרבות הביזנטית בימיו. חוט השדרה הכרונולוגי אינו אלא אמצעי בידיו של פסלוס לקשור אליו את הסיפורים הצדדיים שונים, ואת הנרטיב המרכזי: התדרדרותה של הקיסרות מאז ימיו של בסיליוס השני. פסלוס נולד וגדל בחברה אשר הלכה והשתנתה לנגד עיניו. הוא ביכה את החמדנות האזרחית, את אובדן הסדר והערכים בחברה, את המתעשרים החדשים ואת אינפלציית התארים שקיסרים חלשים מרעיפים על אזרחי העיר, בתקווה לזכות לתמיכתם. התקופה הסוערת אותה מכסה הכרונוגרפיה מהווה קו פרשת מים בתולדותיה של הקיסרות הביזנטית. ביזנטיון עמדה בתחילת המאה ה-11 בשיא השפעתה המדינית והתרבותית. אוכלוסיית קונסטנטינופוליס מנתה בשנת 1000 בין 400,000 ל-500,000 נפש. זאת, בזמן שאוכלוסיות לונדון או פריס לא עלו על 20,000—30,000 נפש. השגשוג החל להתערער עם פשיטותיהם הראשונות של הטורקים הסֶלְג'וּקִים על מזרח אסיה הקטנה בשנות השלושים של המאה האחת עשרה. אט אט החלה אחיזת השלטון המרכזי להתערער במזרח האימפריה, עד לאובדן השליטה הסופי על אסיה הקטנה בעקבות קרב מנזיקרט בשנת 1071. למרות שפסלוס לא היה אמון על תיאור מסעות מלחמה וכיבושים והתמקד במתרחש בחצר ובפוליטיקה העירונית, הכרונוגרפיה היא אחד המקורות החשובים לתקופתה. יצירה ספרותית לא פחות מהיסטורית, הכרונוגרפיה מחיה לנגד עינינו קיסרים וקיסריות, מאהבים, פילגשים, מורדים במלכות ואף אנשים פשוטים, בנסיון מתמיד להתחקות אחר האנושי שבהם ולהבינו. הכרונוגרפיה , יצירה מרכזית בספרות הביזנטית מימי-הביניים, תורגמה מיוונית בידי שי אשל. הספר מלווה בהערות, הארות, ומבוא ובו סקירה על הספר ומחברו ועל התקופה.

מועדי ישראל הם מעמודי התווך של התרבות הישראלית ובחגיגותיהם מתאחדות כל שכבות הציבור בישראל – אם כי אין אחידות מלאה בין השכבות השונות בדרכי החגיגה ובמשמעות שהן מייחדות לסמלים השונים של החגים. מקורם של רוב החגים בתקופת המקרא, אך הידיעות שלנו על דרכי החגיגה בתקופת המקרא מצומצמות ביותר. גיבושם של אורחות החגים ושל סמליהם, כפי שהם מוכרים לנו היום, נעשה בימי הבית השני ובתקופת חכמי המשנה והתלמוד. גיבוש זה נעשה תוך התמודדות עם המקורות המקראיים, על פי מציאות החיים ולאור הערכים הרוחנים של עם ישראל. ספר זה מתאר את דרכי גיבושם של החגים המקראיים ואורחותיהם בתקופת ראשית זו. החלק הראשון מתאר את עקרונות הלוח העברי ואת תולדותיו כיסוד להבנת מחזור המועדים; שני החלקים שבאים אחריו מתארים את מועדי המקרא, שלוש הרגלים ומחזור הימים הנוראים; והחלק האחרון דן בחגים שראשיתם בימי הבית השני – פורים וחנוכה – ובצומות שנקבעו אחרי חורבן הבית. הספר מיועד לכל חוקר או קורא משכיל שמעוניין להכיר את שורשי התרבות היהודית של ימינו. ספר זה יכול לסייע במיוחד למורים המבקשים להציג את תולדות החגים לפני תלמידיהם.

מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) ובין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). כרך זה יותר מן הכרכים הקודמים – וכמובן פחות מן הכרך הסמוך לו, על בבא קמא – מבחין גם בשקלא וטריא התלמודית בין השכבה האמוראית ובין השכבה הסתמאית, זו של עורכי התלמוד, הסתמאים, שחיו ופעלו כמאה שנה אחרי תקופת האמוראים. הנחתנו היא שלפני העורכים, הסתמאים, הייתה השקלא וטריא האמוראית מקוטעת וחלקית והם השלימו אותה, ובמקום שלא הייתה להם שקלא וטריא – כשם שלא הייתה להם שקלא וטריא תנאית, מלבד זו המצומצמת והפירורית שאנו מוצאים לפעמים במשנה ובתוספתא – הם המציאו אותה. הסתמאים היו הראשונים שראו ערך עצמאי בשקלא וטריא. הם שחזרו את הישן והוסיפו מן החדש והנחילו אותם לדורות הבאים, בניגוד לקודמיהם, התנאים והאמוראים וגם מחוקקי חוקים אחרים, שראו את ערכה של השקלא וטריא רק בכוחה להסיק הלכות קצובות חדות, ואחרי שהסיקו אותן זנחו אותה. השקלא וטריא האמוראית לא נמסרה במסירה רשמית והיא נשמרה רק בזיכרון, ולכן היא מקוטעת ולא שלמה. השחזור המאוחר של הסתמאים לא תמיד קלע אל המטרה, ומה גם שמהלך המחשבה של הסתמאים שונה הוא מזה של האמוראים: הסתמאים נוטים יותר לרטוריקה, מקפידים פחות על כרונולוגיה ובכלל מחשבתם מופשטת יותר. מחשבתם לפעמים אינה משקפת אפוא את מחשבת האמוראים, ולפיכך הורגש הצורך לעבד את השקלא וטריא מחדש, להפריד בין השכבות ולזהות את השתייכותן. בכרך זה התחלנו במלאכה זו, ואנו מקווים לחזקה ולהגבירה בכרכים הבאים.

ארגונאוטיקה (מסע הספינה ארגו) הוא אפוס יווני מן התקופה ההלניסטית מאת אפולוניוס איש רודוס, בן המאה השלישית לפני הספירה. יצירה זו, יחד עם האיליאדה והאודיסיאה, היא בבחינת המעט ששרד מן האפוס היווני העתיק והגיע אלינו בשלמותו. היא מגוללת את סיפור הרפתקאותיהם של יאסון וחבר מרעיו, ששטו בספינה ארגו אל קולכיס כדי לבקש את גיזת הזהב. זהו אחד הסיפורים הידועים במיתולוגיה היוונית ובמרכזו פרשת אהבתם של יאסון ומדיאה. ליצירה נודעה חשיבות רבה על שום סגולותיה האמנותיות ומורכבות עלילתה ובשל השפעתה הרבה על משוררים רומיים חשובים כגון קטולוס, אובידיוס, ולריוס פלאקוס ובייחוד – ורגיליוס. גם יצירות מודרניות, כמו גיזת הזהב מאת רוברט גרייבס, נכתבו בהשראת האפוס הזה. לראשונה מוגש האפוס לקוראי העברית בתרגום שנעשה מן המקור היווני. התרגום שומר על המשקל השירי המקורי, ובכך מעלה באוזני הקוראים את ניגונה העתיק של היצירה. ככל אפוס הרואי, ארגונאוטיקה מתאפיין בלשון נשגבה ומרוממת.

עוני ומנהיגות באימפריה הרומית המאוחרת בוחן את היווצרותה של קטגוריית ה"עניים" כמעמד חברתי מובחן בחברה הרומית, מעמד שהכנסייה טענה לאחריות מיוחדת כלפיו. זהו סיפורה של חברה שראתה עצמה בהדרגה אחראית על קבוצת אנשים מסוימת, קבוצה שקודם לכן איש לא דאג לה, ושל אלה שנהנו משינוי זה בסדר העדיפויות. "עניים" משמשים מעין עדשה החושפת בבהירות נפלאה את הרשת העדינה של הקשרים והיחסים החברתיים שגרמה לאימפריה הרומית המאוחרת להיות עולם משתנה והולך. פיטר בראון מבקש לשחזר את מצב העניים לפני עליית הנצרות, לעמוד על האופי האמיתי של הרטוריקה הנוצרית על אהבת העניים: האם תמיד היו מניעיה כנים או שמא לעתים אנוכיים? בראון משתמש לא רק במקורות יווניים ולטיניים, אלא גם במקורות יהודיים, כדי לתעד את קשרי הגומלין שנוצרו בין החברות המזרח תיכוניות לבין המסורות הקלסיות הרומיות. הוא מצליח לשפוך אור על היבט מכריע במעבר מן התרבות הקלסית לתרבות הנוצרית, שעיקרו צמיחתה של תפיסה חדשה באשר לחוב שחבים החברה והכנסייה לעניים.

הספר משחזר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הפסימיסטית בעידן המודרני משופנהאואר וניטשה ועד לאדורנו ולדרידה. תשומת לב מיוחדת מוקדשת להוגי אסכולת פרנקפורט, ובמיוחד לוולטר בנימין, לתאודור אדורנו, למקס הורקהיימר ולהרברט מרקוזה. הגותם מוצגת בהרחבה בהקשר ההיסטורי והפילוסופי שלה. מתוך מחקר טקסטים ארכיוניים שטרם פורסמו ומתוך כתביהם הידועים של פילוסופים אלה מגיע המחבר למסקנה כי אין להבין את הגותם אלא על רקע ההיסטוריה של הפסימיזם. הגותם מוצגת כתאולוגיה יהודית נגטיבית וכמאמץ להציל את האוטופיזם (השלילי) מתוך הפסימיזם. לדעת המחבר יצירה זו הרת משמעות היא לדין וחשבון שאנו חייבים לעצמנו כיהודים וכבני אדם. הפסימיזם האוטופיסטי של המחבר מבקר את הנאורות אך מחייב אותה, ומעלה את 'הסירוב הגדול' כנגד המציאות כעמדה תאורטית רלוונטית וכדרך של מאבק אזרחי קונקרטי.

ב נדון להיעלם מציעה לילך נתנאל קריאה מיוחדת במינה של הרב-לשוניות והטרנס-לאומיות בתרבות הכתיבה היהודית האירופית במחצית הראשונה של המאה העשרים. במרכז ההתבוננות עומדים חייו ויצירתו של זלמן שניאור (1887—1959). במוקד המסה ההדוקה שלפנינו, בשונה מן המונוגרפיה הנרחבת שנתנאל הקדישה ליצירתו של שניאור, עומדות התכתבויות אחדות, שהתגלגלו בדרך פלאית לידיה. תוך שהיא קוראת בהן נעה נתנאל מהיצירה הבדיונית לביוגרפיה ובחזרה, ומתעכבת על חוויות ההגירה, המלחמה, המנוסה והגלות. מבעד לצרורות המכתבים – בגרמנית, בצרפתית וביידיש – משחזרת לילך נתנאל מחוזות אבודים, הנפרסים מרוסיה שלאחר מהפכת אוקטובר, דרך ברלין הוויימארית וצרפת הכבושה. ההתכתבויות עצמן, ויותר מכך הקריאה בהן, משרטטות טופוגרפיה יהודית אירופית של מחוזות אבודים. המאה הקטסטרופלית, שבה נהפכו האוטופיות של האחד לאסונו של האחר, לא פסחה ולו על אחד מהם. מבלי שהמחברת חותרת לכך במודע נהפכת התנועה מערבה – תקוותו הגדולה של דור יהודי שלם – לתנועה אל האין, תנועה המותירה רק כמה צרורות מכתבים, שנארזו במנוסת הבהלה ובדרך לא דרך נמסרו לידיה של נתנאל, אשר השיבה אותם שישה עשורים לאחר מותו של שניאור לתרבות הכתיבה היהודית בשפה העברית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בספרות הזוהר משובצים כמה וכמה סיפורים שבהם חבורת תלמידיו של ר׳ שמעון בר־יוחאי נפגשת עם דמויות פלאיות שונות, ובהן גם דמויות הזקן החכם וילד הפלא המכונים "סבא" ו"ינוקא". דמויות הסבא והינוקא מתוארות לרוב כדמות עני פשוט וחסר כל ידע בתורה. ככל שעלילת הסיפורים מתקדמת חל היפוך בעיצוב הדמויות עד שהן מתגלות כדמות חבויה של חכם מופלג וכרב אומן המלהטט ביכולותיו לדרוש בפנימיות התורה ובגילוי רזיה. שיאם של הסיפורים בחשיפת שכבת העומק בעיצוב דמויות הסבא והינוקא, המתגלים כמגלמים את מיתוס האל ובנו, אשר מתלבשים בדמותם הספרותית של הזקן והילד. ספר זה הוא ניסיון ראשון לעמוד על מלוא היקפם ועומקם של מיתוסים אלו ועל הקשרים ההדוקים המתקיימים ביניהם. בתוך כך מגלה הספר פרק חשוב בתולדות המיתוס היהודי ותורם להבנת התודעה המשיחית המאפיינת את סיפורי הסבא והינוקא בזוהר ולחשיפת קשריהם הסמויים והפולמוסיים עם הנצרות.

ישראלים רבים רגילים לחשוב על ירושלים שקדמה לציונות כעל עיר עותמאנית פרובינציאלית זנוחה, מנוונת, מזוהמת ונחשלת, סגורה בפני כל קידמה ושרויה בתוך רשת של איבות בין הדתות השונות האוחזות בה. הדימוי הזה, הנשען ברובו על תיאורי תיירים מערביים שבאו לארץ הקודש וחיפשו בה מראות שגיאים של מזרח אגדי-קדוש והתאכזבו מרה, התאים ביותר לחוויית הגאולה הציונית בעידן ההרואי שלה. הציונות, בעיניה, הפריחה את השממה והביאה קידמה אל הארץ הנטושה-הריקה ולירושלים החרֵבה בכלל זה. ונסן למיר חוקר את ירושלים של סוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים מתוך עולמה שלה: כתבי תושביה, מסמכי הניהול והשלטון שהיו בה, עדויות, מפות ודו"חות על המסחר והכלכלה שפיעמו בה. כך הוא מגלה תמונה אחרת לחלוטין: במשך למעלה משבעים שנה חיו בירושלים בני הדתות השונות שלה, היהודים, הנוצרים והמוסלמים, חיי שיתוף פתוחים ושלווים במידה מרשימה ביותר; הכבוד והתועלת ההדדית היו חזקים בה מכל איבה מיתולוגית. דווקא אז חייתה ירושלים את ההווה ההיסטורי שלה בפתיחות גמורה כלפי העולם הסובב אותה ומתוך עניין רב בהשכלה ובתרבות העולם. העיר נוהלה במשותף (!) ושליטיה העותמאניים היו נאורים וערים לצורכי הקהילות השונות, הרחק מאוד מן הדימוי המושחת שהודבק להם בהיסטוריוגרפיה ובספרות הישראלית. מורכבותה הבלתי רגילה של ירושלים לא ביתרה את אבריה. רק חלוקתה (החיצונית) לרבעים, לצד עלייתה של הלאומיות, היהודית והערבית, ערערו את רקמת חייה הייחודית. ונסן למיר לא כתב מסמך נוסטלגי על זמן ירושלמי אבוד, אלא אבחנה פוליטית תרבותית חשובה ואף גורלית: איבת הדתות והלאומים הירושלמית אינה בגדר הכרח והיא אינה רשומה בה מעצם טבעה.

הדיאלוגים נחשבים כיום לאחת המסות המבריקות והמעמיקות בפילוסופיה של הדת ולאחד הטקסטים המושלמים של יום. הדיאלוגים של יום הם ללא ספק יצירתו הפילוסופית המוצלחת ביותר מבחינה ספרותית. אפשר לומר בבטחה, שיום של הדיאלוגים רחוק מלנקוט עמדה תיאיסטית, כלומר עמדה המניחה אל פרסונאלי, בעל תארים של אחדות, אינסופיות, ידיעה ויכולת כוללות, ובעיקר טוב, צדק וחסד. כדי להבין את עצמתו המהפכנית של החיבור של יום, יש להביא בחשבון לא רק את הפופולאריות של הטיעון מתוך הכוונה, אלא גם את הרוח הקלווינסטית הדוגמאטית והקנאית, שאפיינה את סקוטלנד של המאה הי"ח. (מתוך המבוא)

סמנטיקה מושגית היא ענף חדש ומתפתח של הבלשנות ההכרנית (קוגנטיבית). היא חוקרת קשרי מילים, מושגים, רשתות, תבניות לשון, מטפורות ושדות סמנטיים. בפרק המבוא ימצא הקורא תיאור של ההתפתחויות שהתרחשו בתחום זה בשנים האחרונות. שאר פרקי הספר מתחקים אחרי שישה מושגים מופשטים היוצרים רשת מושגית ומילולית. בחקר יחסי משמעות בין מילים, ניבים, מטפורות בשדה סמנטי יש יסוד בלשי: האם יש משותף לדוקר ,טמא ,מחוספס, אין וגיהינום? כיצד הם יוצרים את שדה השלילות ומה מיוחד לו? האם הדו - משמעות של מצוין (נפלא מול מצוין במפה) קשורה לדו - משמעות של מעריך או של בסדר? ששת השדות של מושגים מופשטים הנפרסים כאן: תכונות ,שונות, שלילות, השתנות ,חלוקה וספירות וערך מתחקים אחרי האופן שבו ביטויי חושים, יסודות ציוריים מטפורות וריבוי משמעות, בונים את מנגנוני ההפשטה של הלקסיקון הלוגי - מושגי. הספר נועד לחוקרים וללומדים בבלשנות המודרנית, בעיקר בסמנטיקה, לעוסקים בפילוסופיה של הלשון, בפסיכולוגיה הכרנית (קוגנטיבית), ולכל מי שיופיה, עושרה ותהליכי התפתחותה של הלשון העברית קרובים ללבו.

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

הספר סוקר את הספרות היהודית שבעל פה מתקופת המקרא עד ימינו אלו. הנחת היסוד של סקירה זו היא, שהמעבר מאורליות לאוריינות ספרותית איננו תהליך הנובע רק מהתפתחות תרבותית-חברתית, המתרחש ממילא עם היווצרותם של אמצעי תקשורת חדשים. תהליך זה כרוך בבקרה חברתית ומכוון למטרות אידאולוגיות, דתיות, ספרותיות, מסחריות או מדעיות. מתעדי הספרות שבעל פה בכל דור ודור פועלים כמתווכים תרבותיים המעצבים את המסורת לדורות הבאים; הם בוררים ומשמרים את הספרות שבעל פה. לכן בעוד שחלק מהספרות הזו הופך למסורת מבוקרת, חלק אחר ממשיך להימסר בעל פה וחלק נעלם בנבכי ההיסטוריה. לעתיקותה של ספרות עממית יש מקבילות בספרויות של עמים אחרים, ויש אף עתיקות מן הספרות היהודית העממית. אלא שזו היהודית מתייחדת בהמשכיות היסטורית של זהות לאומית ובגיבוש מוקדם של מסורת דתית וחברתית וכינונה במרכז החיים הקהילתיים. נוסף על כך תרמה הפזורה היהודית לגיוונה הלשוני והתרבותי של ספרות זו. בני עדות שונות מתעדים את מסורות עדותיהם, חוקרי פולקלור מתעדים אותן למען מטרות מדעיות, וסופרים ומשוררים - מטרותיהם אמנותיות. כל אלה מרחיבים את התיעוד ושואפים לייצג את הנאמר, המסופר והמושר בחברות היהודיות באופן מרבי.

מהדורת פקסימיליה חלק ב תוכן העניינים מבוא כללי קריאת התעתיק דרשות משנות הזעם: מהדורת פקסימיליה בצירוף תעתיק דרשות משנת ת"ש דרשות משנת תש"א דרשות משנת תש"ב

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה נעשתה ורשה מוקד משיכה לסופרים ולעסקני תרבות יהודים מרחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה. בתוך שני דורות הייתה העיר למרכז הדינמי והפורה ביותר של ספרות ועיתונות בעברית וביידיש. כותבים שפעלו בה לא רק העשירו את התרבות היהודית אלא גם נטלו חלק פעיל במכלול החיים של יהודי פולין על מגוון האתגרים שניצבו לפניהם יום יום ושעה שעה. הציר המרכזי שסביבו נעו החיים הספרותיים היה האיגוד המקצועי של הסופרים והעיתונאים היהודים, מוסד בעל תפקיד חברתי-תרבותי חשוב ביותר ואבן שואבת לשוחרי התרבות היהודית. באיגוד השתקפו היטב תווי פניה המשתנים של הסביבה הספרותית היהודית בוורשה. בחיבור שלפנינו נחשפים לראשונה מקורות שונים הקשורים בחיים השוקקים האלה בשנים 1939-1918 ובשנות הגטו והכיליון 1942-1939. על סמך מקורות אלו ואחרים נבחנים היבטים היסטוריים וחברתיים של תקופה זו בתולדות היהודים.

כיצד קהילות הנבדלות זו מזו באורח חייהן ובתרבותן יכולות להתקיים במסגרת מדינית אחת? שאלה זו רלוונטית במדינות רבות ובישראל במיוחד, ותאוריית הרב-תרבותיות מנסה למצוא לה תשובות . צ'רלס טיילור, פילוסוף ואיש ציבור קנדי, כתב חיבור רב השפעה ששמו 'הפוליטיקה של ההכרה', ובו בחן את תביעתה של קהילת דוברי הצרפתית בחבל קוויבק להכיר בתרבותה ובשפתה. בחיבורו הוא פיתח גישה חדשנית ומאוזנת לרב-תרבותיות, גישה הנשענת על ניתוח פילוסופי והיסטורי, המכירה ומוקירה את הזהות האותנטית והייחודית של כל קהילה ועם זאת מדגישה את קיומו של מרחב מושגי והיסטורי משותף. טיילור סבור שהזהות התרבותית מתהווה במרחב משותף זה באמצעות דיאלוג. מושג הזהות הדיאלוגית מאפשר לדחות את הטענה שלכל קבוצה אמות מידה משלה ולכן אין מקום לשיג ושיח ביניהן. אדרבה, גישתו מעודדת ריבוי זהויות המנהלות ביניהן משא ומתן להכרה הדדית . חיבורו של טיילור רואה כאן אור לראשונה בתרגום לעברית. לאור גישתו נידונה גם שאלת הרב-תרבותיות במציאות הישראלית ממגוון היבטים: מהו מעמדן של קהילות אנטי-דמוקרטיות בחברה רב-תרבותית? התיתכן זהות ישראלית אותנטית? כיצד משפיע השיח התקין פוליטית על ההכרה בקבוצות למיניהן? מה מקומה של המסורתיות שבין החילוניות לדתיות? כיצד משפיעה התפרקות הזהות הישראלית האחידה על האפשרות לסולידריות ולפעולה משותפת? כיצד נקלטה העלייה ממדינות חבר העמים? מהו יחס הערבים לשואה? ועוד ...

10,000 איש כבר קראו והתמוגגו! לאמיר הערן גוטע בשורות -שנשמע בשורות טובות- ברכות וקללות ביידיש הוא קובץ ראשון מסוגו המיוחד לפולקלור המפותח מאוד בשפה זו והמעיד על דמיונם הפורה של דוברי היידיש ועל ההומור השנון שלהם. הספר מכיל מאות ברכות וקללות עממיות המעוטרות באיורים משעשעים. הביטויים מסודרים בסדר האלף-בית, וליד כל אחד מהם הביטוי המקביל לו בעברית, באנגלית וברוסית. למען הקוראים המעוניינים להכיר את תוכנה שח הברכה או הקללה אך אינם שולטים ביידיש די הצורך- מובא תרגום מילולי של הביטוי בעברית, באנגלית וברוסית. הנספחים כוללים רשימות לפי סדר האלף-בית של המקבילות בעברית, באנגלית וברוסית עם הפניות לביטויים ביידיש, וכן מפתח המסודר לפי נושאים הספר נפתח במאמר על הברכות והקללות ביידיש, שעד כה כמעט לא זכו לדיון. לאמיר הערן גוטע בשורות מיועד לאוהבי הומור יהודי, ללומדי יידיש, למתרגמים מיידיש לעברית, לאנגלית ולרוסית, לחוקרי שפת יידיש, לחוקרים בתחום הבלשנות ההשוואתית וכן לאוהבי יידיש.

אבנרי היה במשך ארבעים שנים קול אחר בזירה הציבורית של מדינת ישראל. הוא ערער על אמיתות מוצקות וחשף, בלי מורא ובלי משוא פנים, פנים אפלות באוטופיה הציונית בהתממשותה. ניצה אראל בוחנת את ייחודו של 'העולם הזה' ואת האופן בו שיקף ואף זירז התפתחות של תהליכים שעיצבו את פניה של החברה הישראלית. זאת באמצעות ניתוח טקסטואלי של הדברים שהתפרסמו בו בשנים 1950—1965, ובדיקת מערכת היחסים בין השבועון ועורכו לבין כוחות שונים בשדה הפוליטי והעיתונאי. בסגנונו המיוחד ובחושיו העיתונאיים הצליח אורי אבנרי להביא לשינוי פניה של העיתונות הישראלית. הספיקות שעורר 'העולם הזה' דרבנו חשיבה עצמאית והעלו שאלות מרכזיות בדבר אופייה של החברה בישראל: האם תהיה מדינת ישראל מדינת לאום יהודית אתנוצנטרית או תפתח לאומיות ישראלית כלל-אזרחית פתוחה המבוססת על ערכים אוניברסליים? זו השאלה שהעלו אורי אבנרי ו'העולם הזה' לדיון מיד לאחר קום המדינה. זו גם השאלה העומדת ביסוד קיומה של ישראל היום.

'מדוע אתם עוסקים בהיסטוריה יהודית גרמנית?', נשאלו כתריסר אקדמאים גרמניים צעירים, ותשובתה של ד"ר תקלה קויק יכולה לייצג את תשובותיהם של האחרים: 'אינני מסוגלת לתת על כך תשובה חד-משמעית. הקסימה אותי התרומה התרבותית העצומה שהצליח המיעוט היהודי לתרום [...] ההיסטוריה הגרמנית היא לעולם היסטוריה גרמנית-יהודית. יהודים היו ועודם רכיב קבוע בתרבות הגרמנית'. דעות, עמדות ורגשות דומים עודדו ומעודדים אלפים רבים של צעירים גרמניים ללמוד על תולדות היהודים והיהדות בתקופה העתיקה, בימי הביניים ובייחוד בעת החדשה בגרמניה. מאות רבות של קורסים בנושאים אלה ניתנים היום בעשרות אוניברסיטאות בגרמניה, שבהן פועלים כעשרים מכונים אקדמיים למחקר ולהוראה המעסיקים פרופסורים, מרצים ומורים לרוב שפרסומיהם רואים אור בכחצי תריסר במות אקדמיות ראויות ומכובדות. מדי שנה בשנה יוצאות לאור כחמישים עבודות דוקטור בהיסטוריה של יהודי גרמניה וכמה עבודות הביליטציה (המסמיכות את מחבריהן להוראה באוניברסיטה גרמנית). תופעות אלה מתעצמות בהדרגה ובעקיבות זה כשנות דור ויותר בלי שניתן להבחין בסימני האטה. באמצעות קובץ זה מבקשים מכון ליאו בק ירושלים והמרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים להביא לידיעת הציבור הישראלי המשכיל שמאמציו לשמר את מורשתם הרוחנית של יהודי גרמניה נתמכים על ידי חוקרים גרמניים צעירים מעולים. רבים מהם סבורים היום, ברוח דבריה של ד"ר קויק, ש'כל מה שנותר לנו היום הוא להיזכר בהיסטוריה (הגרמנית-יהודית) שירשנו'.

מכבר מורגש חסרונו של ספר לימוד ליידיש המיועד לדוברי עברית. הספר הוא תרגום לספר שיצא לאור לראשונה על ידי מכון ייווא למדעי היהדות (ניו יורק) ב-1949 וזכה למהדורה חמישית מתוקנת ב-1971. עתה הותאם הספר לצרכיו של הקורא העברי. הספר משלב בתוכו הוראת השפה והצגה שיטתית של יסודות דקדוקה וגם משמש מבוא לתולדותיהם ותרבותם של דובריה.

רבי מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג, גדול חכמי גרמניה במחצית השנייה של המאה הי"ג, היה מגדולי המשיבים בימי הביניים. תשובותיו הרבות של מהר"ם נדפסו בשורה ארוכה של קבצים, ואליהן מצטרפות עתה 501 תשובות חדשות, חלקן שלו וחלקן של חכמים אחרים מקרב "בעלי התוספות". תשובות אלו נאספו בספר זה מתוך עשרות כתבי יד, ונוספו להן הערות, מבוא רחב ומפתחות מפורטים בשני כרכים.

הספר מתמקד ביישומים של התאוריה הכללית לבעיות מעשיות בתחומי הפיזיקה, הכימיה ומדעי הננו. הוא פונה אל מגוון תלמידים וקהלים במדעים, מתחילים ומתקדמים, תאורטיקאים וניסיונאים. יעד זה מושג על ידי הצגת כל נושא בכמה רמות קושי: רמה בסיסית, שבה נדונים רעיונות ותפיסות בצירוף פרטים מתמטיים מינימליים, ובנפרד, ורמות מתקדמות שבהן ניתנים פרטים מתמטיים ברמה גבוהה. בספר דוגמאות רבות והרבה מאוד תרגילים. אפילו באנגלית קשה למצוא ספר דומה לו מבחינת רוחב ועומק היריעה. הספר מחולק לשני כרכים. הכרך הראשון מתמקד ביסודות ובדיון בבעיות הניתנות לפתרון באופן אנליטי. הכרך השני מתמקד בבעיות שלא ניתן לפתור אותם באופן אנליטי מדויק ודורשות פיתוח של שיטות פתרון מקורבות שלעתים קרובות משמשות בסיס לפתרון נומרי בעזרת מחשב. בשני הכרכים למעלה ממאה תרגילים פתורים בדרגות קושי שונות המסיעיים להבהרת מכניקת הקוונטים ושימושיה. ספר קורס.

זהו הספר השלישי בסדרה הבין-תחומית 'סוגיות נבחרות בתולדות היישוב והמדינה'. סדרה זו מבוססת על דיונים שהתקיימו במרכז צ'ריק באוניברסיטה העברית בירושלים בהשתתפות חוקרים מתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה. בדיונים בספר 'מתנועה לאומית למדינה' נדונות כמה סוגיות הנוגעות לנסיבות שהביאו להקמתה של מדינת ישראל ולשינויים שחלו בה עם תמורות הזמן. מהו הדומה ומהו השונה בין הציונות לתנועות לאומיות אחרות? מה היו הסיבות שהובילו להקמת המדינה בשנת 1948? מה הקשר בין מדינת ישראל לבין השואה? כיצד השתנה הקיבוץ מתקופת הקמת המדינה ועד לימינו? מהי ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל? מהם מאפייני הדמוקרטיה הישראלית בהשוואה לדמוקרטיות אחרות בעולם?

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בכרך זה: סליחות לעשרה בטבת מפרי עטו של ר' יוסף אבן אביתור יוצאות לאור על ידי אבי שמידמן תשובות הרי"ף להשגות ר' יצחק בן ברוך אבן אלבאליה יוצאות לאור על ידי דן גרינברגר סליחות לר' צדוק אלעמאני יוצאות לאור על ידי שרה כהן ברייתא דיוסף בן עוזיאל יוצאות לאור על ידי נעמה בן-שחר דרשות חתונה לר' מיכאל בן שבתי בלבו יוצאות לאור על ידי דב שוורץ

מהו הדמיון הפרשני כפי שהוא עולה מן המאמרים שכונסו בכרך זה? כמעט בכל אחד מהם הוא מתגלה בשתי רמות לפחות: ברמת המעשה האמנותי או המיתו-פואטי, כפי שהתעצב על ידי יוצרים ויוצרות בתקופות שונות, מהם ידועים, מהם עלומי שם, וברמה של הפרשנות אודות אותם המעשים, שהיא עניינה של החוקרת או החוקר אותם. בכל הקשר מוצגות שאלות על אופק דמיונם של היוצרים, כפי שהוא מתחוור מתוך הקשרים פילולוגיים, תיאולוגיים, סמיוטיים, פוליטיים ועוד, שאפיינו את התקופה והסביבה שבהן פעלו היוצרים הללו. אופק היסטורי-תרבותי זה מעגן את המעשה הפרשני הכפול שבו עוסקות החקירות השונות ומאפשר את שרשורו בתוך שלל מחרוזות של יצירה שסבבו אותו לפניו ואחריו. אולם לא רק מערך היסטורי-רעיוני מורכב מַבנה את מעשי הדמיון הפרשני, כי אם גם חיפוש, על פי רוב אינטנסיבי, אם לא קדחתני ממש, אחר פתח מילוט, אפשרות של הוויה אחרת, שהמציאות שעִמה היא מתכתבת סוגרת עליה, ואשר הולכת ומתבררת ככל שנחשפים רזיה של אותה היצירה.

ספר התנ"ך הוא אבן הפינה של תרבות ישראל, תשתית לדתות המונותאיסטיות האחרות – הנצרות והאסלאם – ואחד היסודות האיתנים שעליהם מושתתת תרבות המערב. את הכוח המניע לראשית מעשה כתיבתו של ספר התנ"ך יש לבקש במהפכה המונותאיסטית, בבעיטה המהדהדת בעולם האלילי ובהמרתו באמונה באל אחד, בורא עולם ושליטו, שבחר בעם ישראל לעובדו ולשמור את מצוותיו. ההתנתקות מן האלילות אינה המהפכה היחידה המקופלת בין דפי הספר. התנ"ך הוא ספר "מהפכת אלוהים", ונשמע בו הד קולן של מהפכות רבות. ספר זה מונה שש-עשרה מהפכות לפחות שחולל התנ"ך: יצירת הסיפורת, תיקון השבת, כינון האופוזיציה למוסד המלוכה, הקדשת עיר האלוהים, הדמוקרטיזציה של התפילה, הביקורת המוסרית בנבואה, התפוצה העצומה ומהפכות נוספות. כל אלה הרימו תרומתן לעיצובו של התנ"ך, ביצרו את גבולותיה של אסופת ספריו והיו לאבן שואבת למאמינים, לפרשנים, לקוראים וליוצרים מדור דור, בישראל ובעמים. ספר ראשון בסדרה חדשה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. "ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור." - מיכל נאמן "על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה." - יצחק ליבנה

פרופ' זאב הרוי, מבכירי המלומדים והחוקרים במחשבת ישראל, עוסק מזה יובל שנים בחקר מגוון רחב של נושאים שעליהם פרסם ספרים ומאמרים רבים, דוגמת ספריו על רבי חסדאי קרשקש ומחקריו על הרמב"ם. יחסו המיוחד לתלמידיו הרבים הביא כמה מהם ליזום, סמוך לפרישתו לגמלאות, הוצאה לאור של ספר לכבודו. ייחודו של ספר זה בכך שכל המאמרים הכלולים בו הנם פירות מחקריהם של תלמידי פרופ' הרוי, שאותם הנחה בעבודות הדוקטור שלהם. הספר נושא את הכותרת אדם לאדם, בהשראת משפטו המפורסם של פלאוטוס, 'אדם לאדם זאב' בהיפוך משמעות: כביטוי לאישיותו המיוחדת של זאב הרוי, ליחס האנושי המכבד והחם שלו לכל אדם באשר הוא, ולזכות שניתנה לעורכי הספר ולכותבים בו להימנות עם תלמידיו. תכני המאמרים שבספר משקפים את מגוון התחומים שבהם עוסק פרופ' זאב הרוי. הקוראים ימצאו בו שלושה תחומים מרכזיים: הראשון מתמקד בהגותו של הרמב"ם, השני בפילוסופיה של רבי חסדאי קרשקש ושל הוגים נוספים בימי הביניים, ואילו התחום השלישי כולל מאמרים על הוגים יהודיים מתחילת העת החדשה ועד ימינו.

דן פרי נולד וגדל על הר הכרמל. מילדות, בהנחיית אביו, הרבה לשוטט בהר, להכיר את מרחביו ולהתחבר לצמחייתו ולבעלי החיים שבו. בבגרותו השתלב בראשית דרכה של תנועת שמירת הטבע שזה עתה קמה — תחילה כמדריך טיולים, ובהמשך במסגרת החברה להגנת הטבע. ב–1965 התחיל לפעול במסגרת רשות שמורות הטבע, שקמה ב–1964, כפקח בגליל במסגרת שיתוף פעולה בין החברה והרשות. מייד אחרי מלחמת ששת הימים עלה לגולן והקים בו מערכת מפוארת של שמורות טבע. ניהל את הרשות לפיתוח החרמון שהקימה את אתר החרמון, ולאחר מכן השתלב בהנהלת הרשות ומילא בה מגוון תפקידים.

The papers included in this volume were presented at the Third International Conference on the History of Adult Education, held in Jerusalem, April 1990. The theme of the conference was "The Role of Adult Education in Crisis Situations." Although they all focus on a common underlying theme, the various papers in this volume deal with a wide variety of topics. Illuminating the central theme from diverse points of view. The rich mosaic of participants, coming from so many different countries and analyzing a broad range of "crisis situations," lends an unusual breadth and piquancy to the discussions presented in this volume.

סדרה מיסודו של פרופ' אביגדור צ'ריקובר. יועץ מדעי פרופ' אלכסנדר פוקס. מצורפות תמונות.

ביום שישי, י”ט באדר ב’ ד’תשפ’ו (11/3/1026) נפטר באופן פתאומי יאשיהו, בנו היחיד, בן השש, של הדיין של הקהילה היהודית בעיר עזה, ר’ ישועה החבר בירבי נתן. האב השכול, שהתקשה להתנחם, כתב לזכר בנו קדושתא מקיפה. הקדושתא היא מערכת פיוטים שהייתה נאמרת בחזרת הש”ץ של שחרית בשבת, והייתה נכתבת על פי כללים קבועים. האב שמר את הכללים הטכניים של צורת הקדושתא, אבל יצק לתוך הפיוטים תוכן ייחודי: הוא תינה בהם את כאבו הגדול והמחיש אותו בזעקות כאב הנשמעות פעם אחר פעם, וכלל גם תיאורים מפורטים של בנו, שהיה לומד תורה כל היום, גומל חסדים ומדקדק במצוות. מצד שני הוא ניסה להתמודד עם האבל גם בדרכים מסורתיות של צידוק הדין, מתוך אמונה באל שהביא עליו את האסון בגלל חטאיו, ובאחד הקטעים אף מנה רשימה של אבות שכולים הנזכרים במקרא, למן אדם הראשון שהתאבל על בנו הבל, וניסה לשכנע את עצמו שאין הוא טוב מהם. הקדושתא התגלתה בגניזת קהיר כמעט במלואה, באוטוגרף של המחבר שהתפזר בין ספריות שונות. דפיו נתגלו טיפין טיפין במשך עשרות שנים, ובספר זה נדפסים לראשונה במרוכז כל חלקי הקדושתא שהגיעו לידינו, בליווי ביאור ומבוא מפורט. במבוא נידונים התכנים הייחודיים של הקדושתא ודרכי עיצובה. הקדושתא של ר’ס ישועה מושווית ליצירות של כמה משוררים ופייטנים בני זמנו העוסקות באסונות: מצד אחד, לשירים הנכתבים בספרד, ובראשם הקינות של ר’ שמואל הנגיד על מות אחיו; ומצד שני, לפיוטים של ר’ שמואל השלישי שנכתבו בעקבות פרעות ביהודי מצרים שהוא נקלע אליהן ואף נאסר וניצל ברגע האחרון מהוצאה להורג; ואדם בשם אברהם הכהן, שכתב פיוטים בשעה שישב במאסר בגלל סכסוך כספי. מתוך השוואות אלה נידון גם ייעודה של הקדושתא, תוך ניסיון לברר אם היא נועדה לאמירה בתפילת ציבור, ומתי יכלה תפילה כזאת להיערך. מעבר לכל אלו, לפנינו מסמך אנושי מרתק, מלא אהבת אב וכאב על האובדן. ההתמודדות עם השכול, לצערנו, לא תמה. גם העובדה שהדברים התרחשו לפני אלף שנים דווקא בעזה מקבלת בימים אלה משמעות מיוחדת. מתברר שהמשורר, בן המאה האחת עשרה, מאמץ דגמים פייטניים קדומים, אבל טביעת זמנו המאוחר ניכרת בדרך שימושו בדגמים אלו, כגון בריבוי רפרינים. הרפרינים הללו מנוצלים באופן ייחודי כדי ליצור איזון בפיוטים: קטעים הנכתבים מתוך ניסיון להשקיף באופן שכלי על האסון ולהצדיק את הדין, נקטעים ברפרינים מלאי זעקות כאב; ואילו דווקא כאשר הפיוטים מביעים את הכאב האישי, אפשר למצוא רפרין המעגן את האסון בהקשר הלאומי הרחב.

מהי היצירה העצמית של האדם? כיצד חירותו אפשרית? מהם תהליכי ההיריון והלידה של השפע הפנימי של האדם היוצר? האם העל-אדם הוא בר מימוש או אוטופיה? כיצד התרבות והמציאות קשורות בחוויה האינטימית ביותר של הפרט? למה האדם רשאי לקוות בעולם שאינו אלא כלא המטפורות שהוא עצמו יצר? המחבר מעמיד בחיבורו המרתק פירוש חדש להגותו הפולמוסית של פרידריך ניטשה (1844–1900), שמשפיעה עד היום על המחשבה ועל התרבות. החיבור משחזר הגות זו סביב רעיון יסוד מהפכני: האדם הוא שיוצר את עצמו. במהלך החיבור מעיין המחבר גם בהגותם של שופנהאור, מורו הרוחני של ניטשה, ושל הוגים אחרים שהשפיעו עליו, ומציף אל פני השטח מבנים פנימיים ועלומים בהגותו. הספר מיישב סתירות עקרוניות אצל ניטשה אך אינו חוסך ממנו את שבט הביקורת בנקודות מכריעות. "בחיבורו המקורי אלי אילון נוטל את אחד הנושאים הסבוכים ביותר בהגותו של ניטשה – היצירה העצמית – ואינו מוותר אף על רעיון אחד במכלול רעיונותיו של ניטשה העשוי לשפוך עליו אור. החיבור, מן החשובים שנכתבו על ניטשה עד כה, מצליח לסרטט בצורה מרשימה את קווי המתאר של הגותו של ניטשה ולהתמודד בעומק ובמקוריות עם פרקים מכריעים וסותרים אצל ניטשה כמו הפטליזם ורעיון היצירה העצמית. אילון דן ברצינות הדרושה בהיבטים בהגותו של ניטשה שפרשנים אחרים לא הביאו בחשבון, ובהיותו בן בית בספרות הפרשנית הוא מתפלמס בהצלחה עם פרשנויות של הוגים חשובים כהיידגר, לווית, הברמס ונחמס. מעטים ביותר הפרשנים המסוגלים לבנות תמונה מקיפה, מרתקת ומקורית של מכלול רעיונותיו של ניטשה כמו זו שאילון מציע כאן" (פרופ' מנחם ברינקר).

The fourth volume in the Hispania Judaica series is dedicated to the history of the Jews in the Kingdom of Navarre in the north of the Iberian Peninsula. Based on documents from archives, the book relates various aspects of Jewish life in this Christian Kingdom. It describes the development of the most important communities, their economic activities and their work at the service of the Crown and the vicissitudes of some of the most important families. The book also contains valuable information on the rise and fall of the Jewish communities in medieval Navarre, covering their history from earliest times till their final expulsion; from the high position they enjoyed, to the deterioration and persecution that put an end to a fascinating chapter in the history of Iberian Jewry.

פרקטיקת מדיניות בעבודה סוציאלית הוא ספר חובה לעובדים סוציאליים, לסטודנטים לעבודה סוציאלית ולחוקרים המתעניינים בפרקטיקת מדיניות. אנשי מקצוע מתחום המשפט, הרפואה, הסיעוד, הריפוי בעיסוק, החינוך, התכנון העירוני, המבקשים להשפיע על המדיניות החברתית בתחומם, ימצאו בו עניין רב. החתירה לקידום איכות חייהם של פרטים, משפחות וקהילות ולקידום הצדק החברתי באמצעות הרחבת זכויות חברתיות ומימושן, הן מטרות מרכזיות של מקצוע העבודה הסוציאלית. השגת היעדים הללו מחייבת מעורבות של עובדים סוציאליים בתהליכי העיצוב של המדיניות החברתית ברמה הלאומית והמקומית, כמו גם בארגונים הפועלים בזירה החברתית. מעורבות זו, המכונה פרקטיקת מדיניות, מדגישה את היותם חלק מהותי ובלתי נפרד מתהליכים אלה. לספר זה, הראשון בעברית המתמקד בקשר שבין עבודה סוציאלית ומדיניות חברתית בישראל, תרומה משמעותית לשיח המתפתח על אודות פרקטיקת המדיניות בישראל. המחברים, חברי סגל בכירים בבתי ספר לעבודה סוציאלית בישראל, עוסקים מזה שנים במחקר על פרקטיקת מדיניות ובהמשגתה, בהוראת התחום ובפיתוחו, ומשתתפים בפועל בעיצוב מדיניות חברתית בישראל. הספר מציע ידע אמפירי ותאורטי עדכני ביותר בתחום.

המילון מכיל למעלה מאלפיים ניבי היידיש. ניבים אלה באים בליווי מקבילות (תרגומים) בעברית, אנגלית ורוסית. הן מובאות גם בנפרד בסדר אלפביתי, עם הפנייה למקור ביידיש, ועיקרון זה הופך את המילון לדו-סטרי, דו-כיווני. חלק מביטויי היידיש מלווים בהערות אטימולוגיות. מערכת רחבה של מפתחות עוזרת לקורא להתעמק ב"אנטומיה" של צירופי לשון מטפוריים אלה ביידיש. המילון יסייע לקוראי ספרות יידיש להכיר את עולמם הלשוני העשיר של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וסופרי יידיש אחרים, שיצירותיהם גדושים בביטויים עממיים. המילון מיועד גם לבלשנים העוסקים בפרזיולוגיה השוואתית ולמתרגמים מיידיש וליידיש.

הקובץ בלשנות עברית תאורטית עוסק בשפה העברית ובתכונותיה הייחודיות מתוך ראייה רחבה של הבלשנות הכללית ותאוריות בדבר השפה האנושית. מרבית המאמרים נכתבו לאור התאוריה הגנרטיבית מיסודו של נועם חומסקי ותאוריות שפותחו במסגרת הסמנטיקה הפורמלית. פרק המבוא מציג את מצב חקר הלשון העברית וקובע את מיקומה של הגישה התאורטית ואת חשיבותה בשיח הבלשני. שני הפרקים הבאים פורשים את היסודות של הבלשנות התאורטית ומסבירים אותם בלוויית דוגמאות. נושאיהם של יתר אחד עשר הפרקים דנים בתופעות התורמות להבנת המבנה של השפה העברית ומטילות אור על תרומתה להבנת התאוריה הכללית. עם אלה נמנים הנושאים: מערכת הבניינים, המילית 'אֵת', מערכת הזמנים, מערכת השם, הכינויים, תיאור הפועל ומילות היחס. שני הפרקים האחרונים מוקדשים לרכישת שפה ולנוירו-בלשנות. האחד מטפל בשתי תופעות הקשורות לרכישת העברית אצל ילדים והשני דן באפיון של הפרעות תחביריות אצל דוברי עברית הסובלים משכחת לשון או מאבדן מלא או חלקי של כושר הדיבור. מחברי המאמרים הם בלשנים תאורטית שחלק מעבודתם מוקדש לחקר השפה העברית. כולם חוקרים ומורים באוניברסיטאות מובילות בישראל, באירופה או בארצות הברית, שמחקריהם פורסמו בבמות חשובות ברחבי העולם. הוותיקים שבהם זכו להכרה עולמית והצעירים הם חוקרים מבטיחים ביותר. למעמד מיוחד זכתה טניה רינהרט, שנפטרה לא מכבר. הקובץ בלשנות עברית תאורטית פותח ערוץ הידברות בין אנשי לשון שמעוניינים להרחיב את יריעת הדיון בשפה העברית ובין בלשנים תאורטיים המתמקדים בשפה זו.

עולמם הדתי-רעיוני של התנאים והאמוראים – 'מחשבת חז"ל' – זוכה בדורנו להתעניינות רבה ומחודשת, המלווה בחיפוש דרכים אמינות ופוריות לעיון משמעותי בחיבוריהם. ספר זה מציע כעין מפתח-זהב לספרות חז"ל. כדי להשתמש בו, מוזמן המעיין לרדת אל בית היוצר של ספרות זו ולהתחקות על טיבה ופשרה של אמנות העריכה. כיצד הרכיבו האמנים-העורכים את הפרק (במשנה ובתוספתא), את הפרשה (במדרש) או את הסוגיה התלמודית? כיצד עיבדו את המסורות שבידיהם וארגו אותן ליחידות ספרותיות עתירות-משמעות? במרכז הספר ניצבת הדגמה שיטתית של גישת חקר-העריכה באמצעות עיון מעמיק בחמש דוגמאות, המייצגות את מרבית הסוגות העיקריות של ספרות חז"ל. מתוך כך, נחשפים מעגלי-משמעות על היחס ההייררכי בין גברים לנשים בנישואין ובמעמד הדתי, על גמול אלוהי בהיסטוריה שעיקרו קרבת אלוהים, על התאולוגיה של מתן צדקה, ועוד. לדוגמאות המפורטות נלווים מבוא ופרק סיכום.

המקרא, כחלק בלתי נפרד מן התנ"ך הנוצרי, הוא אחד ממקורות ההשראה החשובים ביותר באמנות המערבית. הספר אהבה ארצית – אהבה שמימית דן בסיפוריהם ובייצוגיהם החזותיים של שני זוגות מקראיים: אדם וחוה וזוג האוהבים משיר השירים, שההגות הנוצרית רואה בהם את ישו ומריה-הכנסייה. המחשבה הנוצרית רואה בשני זוגות אלה מייצגים של המיניות והאהבה לגילומיהם השונים. אדם וחוה הם אספקלריה לאהבה הארצית הגשמית השורה בין בני זוג אנושיים; תחילתה בקשר הרמוני, המשכה שגרה, עבודה ולידת הילדים, וסופה המוות. לעומתם, זוג האוהבים משיר השירים, ישו ומריה, מגלמים את האידאל הנוצרי של ההתנזרות והבתולין ומייצגים את האהבה השמימית הטהורה המבטיחה חיי נצח. תפיסות אלה, שהציבו את האהבה הטהורה מעל האהבה הגשמית, הוטמעו בתודעה המערבית לדורותיה. הם היו ועודם שזורים בהוויה התרבותית ובכללה האמנויות החזותיות: הציור, הפיסול, התאטרון ואף הקולנוע והטלוויזיה. בספר מוצגות יצירות אמנות רבות העוסקות באדם וחוה ובאוהבים משיר השירים. כל יצירה מוארת על רקע תקופתה: התמורות שחלו בתפיסות הדתיות והמוסריות, השינויים החברתיים, האופנות והלכי הרוח המשתנים במערב הנוצרי. אך היצירות אינן רק ראי של העולם שבו נוצרו ושאליו יועדו, הן גם מעצבות את דעת הקהל, שהרי זה כוחה של האמנות החזותית, כיום כבעבר. הכנסייה הנוצרית לדורותיה, שהכירה בהשפעתה של האמנות, עשתה בה שימוש רב להפצת מסריה. פרקי ספר זה מבקשים להוליך את הקורא-הצופה בסבך הקשרים, שאינם ניתנים להתרה, שבין הסיפור המקראי, הפרשנות הנוצרית, תפיסת העולם המערבית והאמנות החזותית.

התרגום הארמי היה בן-לוויה נאמן לקריאת התורה בשבתות ובחגים בבתי-הכנסת של עם ישראל. התרגום לא בא רק לבאר את התורה אלא גם להרחיבה ולהעשירה, ללמוד ממנה לקח ולקרבה אל חייהם ואל עולמם של המאזינים לקריאתה. למזלנו הטוב שימרה לנו המסורת כמה וכמה טכסטים שמוצאם בפעילות ציבורית-חינוכית זו, והמופלא שבכולם הוא התרגום הארמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל. תרגום זה משופע בתוספות על דברי התורה ומשובץ במסורות אגדיות צבעוניות למכביר. מחקר זה הוא הניסיון הראשון לעמוד בפרוטרוט ותוך הדגמה מרובה על טיבו הספרותי של התרגום ועל תפיסת עולמו, על מקורותיו ועל זמנו – והכול על רקע תרגומי תורה אחרים מכאן ועולמה המגוון של ספרות חז"ל מכאן. הספר עשיר בדוגמאות של קטעי תרגום אגדיים (מתורגמים לעברית), והקריאה בו מביאה עמה ניחוחות וטעמים מאווירת בית-הכנסת הקדום ומעולמה של החברה היהודית בארץ-ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית והמוסלמית הקדומה.

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי. בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה. הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

הספר פנקסי קהילות אשכנזיות באיטליה מן המאה הי"ח מציג מהדורה מדעית של שלושה קבצים המתעדים מנהגים בקהילות אשכנזיות בצפונה של איטליה במאה הי"ח, מטרייסט, ממנטובה ומפאדובה, בצירוף מבוא ומפתחות. עולם ההלכה באיטליה, החל מראשית תקופת הראשונים, הושפע ממרכזים שונים, ולא היה מרכז עצמאי. השפעה מכרעת הייתה ליהדות אשכנז על איטליה החל מן המאה הי"ג. קבצים המתעדים מנהגים של קהילות אשכנזיות היו כבר במאה הי"א, והמשיכו להיכתב במהלך כל הדורות בקהילות אשכנז לתפוצותיהן. עם זאת, קבצים המתעדים את מנהגיהן של קהילות אשכנזיות על אדמת איטליה היו מועטים באופן יחסי. הספר שלפנינו משלים אפוא מעט מחוסר זה. אמנם, כתיבת קבצים המתעדים מנהגים היא תופעה אשכנזית, מצאנוה אצל בני אשכנז בכל הדורות, אך במאות הי"ז-הי"ח, שאותן מתעדים הקבצים שלפנינו, קהילות היהודים באשכנז ובאיטליה היו נתונות להשפעתם של תהליכים היסטוריים רבי חשיבות, כגון פולמוסים רבניים חריפים, תחילת תקופת ההשכלה, המהפכה הצרפתית והשפעותיה התרבותיות והפוליטיות ותהליכי האמנציפציה. תהליכים אלו השפיעו עמוקות על העולם היהודי והדים להשפעה זו אנו מוצאים גם בקובצי המנהגים. התעודות המתפרסמות כאן נכתבו בצומת היסטורי, תרבותי ותורני ייחודי, ויש להן משמעות רבה בכל התחומים הללו. זאת ועוד, המנהג האשכנזי באיטליה לא היה מזוהה כענף מרכזי נפרד של מנהגים, בדומה למנהג ריינוס או מנהג אוסטרייך, אולם באמצעות פרסומם של שלושת הקבצים שלפנינו ובאמצעות ניתוחם ובדיקת מאפייניהם נבקש לראות במנהג האשכנזי באיטליה כתת-מנהג ייחודי בעל מאפיינים עצמאיים.

מי קבע את השעה באיסטנבול של המאה השמונה-עשרה ובאיזה אופן? מתי הגיעו פקידי ממשלה למשרדיהם? האם חיילים נדרשו "לעמוד בזמנים" וכיצד נמדדו הזמנים האלה? כיצד השפיעו טכנולוגיות חדשות כמו הרכבת וספינת הקיטור על מוסכמות של דייקנות ואיחור ומה היו המשמעויות החברתיות והפוליטיות של הַמְתָּנָה? מה הקשר בין שעונים לרגשות ובין זמן לכוח? ספר זה מנתח את "תרבות הזמן" של האימפריה העוסמאנית המאוחרת ועוקב אחר השתנותה משלהי המאה השמונה-עשרה ועד הקמתה של הרפובליקה הטורקית. על רקע התמורות המהירות שהתחוללו באזור באותה תקופה החלו גופים שונים של המדינה העוסמאנית להכפיף את שגרת העבודה ללוחות זמנים ושעונים מכניים כדי להשיג רמות גבוהות יותר של שליטה, סדר ויעילות. רשת זמן חדשה החלה נפרשת בהדרגה מאתרים כמו בסיסי צבא, משרדי ממשלה ובתי ספר אל צירי התנועה ומרכזי הערים, והכפיפה תושבים רבים יותר ויותרלזמן שעון ולמוסכמות חדשות שנקשרו בו. שינויים אלה, בתורם, עוררו לעתים קשיים, מתחים ואף התנגדות, שהיו קשורים לא רק בחיי המעשה אלא גם בשאלות של זהות, אידיאולוגיה ואוריינטציה תרבותית. השעונים של ראשית המאה העשרים הראו, אם כן, זמן עוסמאני, על כל מורכבותו.

התודעה הלומדת הוא ספר למתעניינים בהוראה ומנסים להבין כיצד מתרחשת למידה. סיפורם של מורים ותפיסתם את הלמידה שהיא תוצר מעשיהם ומרכז הווייתם. ההנחה הבסיסית במחקרים המוצגים בספר היא שניתן לחשוף את המחשבות של המורים על תהליכי למידה באמצעות התבוננות בהוראתם. המחקרים מבוססים לפיכך על צפייה בשיעורים ובמפגשים בפועל. המהלך המשותף לכל החוקרים היה צילומם במצלמת וידאו לשם בחינת מורים והוראתם. הספר מאפשר למתעניינים בחקר ההוראה והלמידה להכיר תהליכים של מחקר פרשני המיוצגים בתחומי דעת מגוונים, כגון היסטוריה, אמנות חזותית, ביולוגיה וחשבון, וכן במפגשי ייעוץ חינוכי ותכניות מניעה. בפרקיו השונים מוצעת הסתכלות פרשנית מרתקת במיומנויות הוראתיות הנותנות ביטוי להבנתו המעמיקה של המורה את האופן שבו מתרחשת הלמידה אצל תלמידיו, ונבדק האם לכל המלמדים הבנות דומות לגבי הלמידה, ומה ייחודי או משותף לכל מי שעוסק בהוראה. ספר לכל המתעניין בהוראה במסגרת פורמלית ולא פורמלית, למורים, להורים, ליועצים חינוכיים וארגוניים.

קוראי הספר הזה, למעט אלה המתמצאים היטב בהתפתחויות החדשות במיקרוביולוגיה, בפליאונטולוגיה ובביולוגיה אבולוציונית, צפויים להיתקל בהפתעות גדולות בזו אחר זו, ואולי אפילו בהלם אחר הלם. זה ספר על הקשירות לבלי הפרד בין כל היצורים על הפלנטה הזאת, אלה שחיים עכשיו והרבים מספור שהיו לפניהם. מרגוליס וסגן מציעות כאן דרך חדשה להשקיף על העולם, נקודת מבט שונה מזו שהייתה משותפת רובנו לפני עשרים-שלושים שנה. ההשקפה החדשה מבוססת על מחקר סולידי, שביצעו מדענים רבים מטעמים שונים במעבדות מסביב לעולם. ממצאיהם, לאחר שנאספו ונקשרו זה לזה, מוליכים למסקנה כי לפירוד אין מקום בטבע. הביוספרה כולה עשויה מקשה אחת, מערכת חיה ענקית ומשולבת, אורגניזם.

תהפוכות רבות עברו על היחסים שבין גרמניה לארץ ישראל (פלשתינה) בעידן המודרני. בראשית המאה התשע עשרה עוד עמד הקשר בעיקרו בסימן היחס הנוצרי וההיסטורי לארץ הקודש, אך מאז הקמת הקיסרות הגרמנית (1871) הוא התגלגל גם לתחום הכלכלי והפוליטי המובהק. עבור גרמניה, כמו עבור מעצמות אחרות, הייתה ארץ ישראל טריטוריה שיש בה אינטרס כלכלי בין-לאומי הקורא לתחרות עם מעצמות אחרות. אין תמה אפוא שאבי הציונות, תאודור הרצל, ביקש להיפגש עם הקיסר הגרמני כאשר הלה ביקר בארץ ישראל. גם יורשי הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימר והרייך השלישי, גילו עניין בארץ ישראל, אלא שכאן נמזגו למערכת היחסים שני יסודות נוספים: האינטרס של יהודי גרמניה בארץ ישראל והעובדה שהיישוב היהודי שנוצר בה כלל אנשים שנמלטו מהרייך השלישי ונשאו עמם תרבות גרמנית. הקשר בין השתיים לאחר מלחמת העולם השנייה עומד בסימן זכר הרייך השלישי מחד גיסא ותפקיד ישראל מאז הקמתה בשימור זיכרון השואה מאידך גיסא.

אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

Several articles re-published in the first part of the present volume deal with texts of Greek authors that have been preserved in an Arabic version, their Greek originals having been lost. Three papers in the present volume deal with subjects relating to the works of Aristotle. Two articles have been published for the first time in the present volume. Part 2 of this volume includes two general articles on some characteristics of Arabic science.

לאחר שהגיע לשיאי היצירה ביוון ורומי, דעך התאטרון הקלסי ושקע בנמנום במהלך ימי הביניים. למעט מקרים נדירים ביותר, סוגות הקומדיה והטרגדיה נעלמו מעל פני השטח ושרדו רק ככתבי יד במרתפי מנזרים. הקומדיה הלמדנית סוקר את רגעי יקיצתו של התאטרון המערבי הקלסי, אי-אז באיטליה של ראשית המאה השש עשרה. הסקירה מוצגת באמצעות שני כלים המשלימים זה את זה: תרגום והערות פרשניות לשלוש קומדיות איטלקיות מוקדמות, וחיבור מבוא מחקרי. הקומדיות הכלולות בספר רואות אור לראשונה בתרגום עברי, ולכל אחת מהן ערכים היסטוריים ואמנותיים ייחודיים: התיבה (1508) מאת לודוביקו אריוסטו ידועה כ'קומדיה האיטלקית הראשונה' ואף כ'דרמה המודרנית הראשונה', ומשופעת בחכמת חיים ובדמויות שובות לב; הקומדיה של קלנדרו (1513) מאת ברנרדו דוביצי מתייחדת בעלילתה המתוחכמת, בתכנים ארוטיים נועזים ובאמירות פמיניסטיות מפתיעות; קליציה (1525) מאת ניקולו מקיאוולי מכילה אלמנטים אוטוביוגרפיים המשקפים את פרשיית אהבתו של גאון הרנסנס המזדקן לקורטיזנה צעירה.

הכול יודעים שמכתש מורפולוגי הוא עמק בתוך קמר המנוקז על ידי נחל אחד; ששלושת המכתשים בנגב מתנזקים אל בקע ים המלח. אבל האם ידעתם שפתחי הניקוז של המכתשים המתנקזים מזרחה מקורם בשרידים של עמקי נחלים שזרמו מערבה לכיוון הים התיכון? הידעתם כי מי תהום מלוחים שנוצרו באזור ים המלח זרמו מערבה בתת-הקרקע לכיוון הים התיכון? הידעתם שמי תהום מלוחים באזור הנגב הצפוני הם שרידי ים סדום הקדום, אותו ים שממנו שקעו מרבצי המלח של הר סדום? הידעתם שהמינרל הנוצר בברֵכות האיוד של מפעלי ים המלח הוא קר נלי ט? הידעתם כיצד מפעלי ים המלח מפרקים את הקר נלי ט לאשלג ומגנזיום? בקובץ הרביעי של מלח הארץ שישה מאמרים. שלושה מהם עוסקים במפעלי ים המלח בעבר ובהווה ושניים אחרים בתהליכים גאולוגיים - אחד המתרחש על פני השטח ומייצר מכתשים והשני בתת-הקרקע, שם הוסעו מים מלוחים מים המלח אל הים התיכון. המאמר השישי עוסק במעופן של ציפורים מעל בקע ים המלח ובאופן שבו חוקר האדם את התופעה. סדרת קובצי מלח הארץ היא יד לחלוצי ים המלח משה נובומייסקי ו משה (מוסיה) לנגוצקי , שלקחו חלק מכריע בהקמת חברת האשלג, המפעל החרושתי הגדול ביותר בארץ ישראל לפני הקמת המדינה, ואביהם של כל המפעלים המבוססים כיום על מלחי ים המלח. הסדרה יוצאת לאור בשיתוף המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית, מפעלי ים המלח, מכון ים המלח למחקר ופיתוח ויוסי לנגוצקי, בנו של משה לנגוצקי.

העולם המופלא של הצמחים מ וצג בספר זה מנקודת ראות מיוחדת: הקשר בין המבנה לתפקיד. בעזרת איורים מרהיבים בצבע ותרשימים מפורטים, הספר מתאר ומבהיר כיצד השתנו תהליכים ומנגנונים במעבר האבולוציוני של צמחים מחיים בים הקדום לצמחי הזרע הגדלים ביבשה. הוא מכיל מגוון רחב מאוד של נושאים, מסביר בפשטות את התהליכים המסובכים של חילוף הדורות בצמחי היבשה. בפרקים העוסקים ברקמות השונות מושם דגש מיוחד על המנגנונים הקשורים בקליטה והובלה של מים ומומסים ברמה התאית, ברמת הרקמה ובצמח השלם. הספר מיועד לסטודנטים לביולוגיה המתעניינים במדעי הצמח, והוא ספר עזר למרצים במערכת ההשכלה הגבוהה, למורים בבתי הספר התיכוניים ותלמידיהם.

אוסף הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נבנה בשנות המנדט בירושלים במטרה לאסוף, לרכז ולשמר את אוצרות הרוח של העם היהודי ולמלא תפקיד חברתי ואידאולוגי כסמל להגשמת הציונות ובתהליכי בניין אומה. בתל אביב ריכזה העירייה והעבירה לרשותה את עיזבונותיהם ואת אוספי ספריהם של סופרים ומשוררים כחיים נחמן ביאליק ואחד העם, שפותחו לספריות ציבוריות עירוניות. ההסתדרות הכללית הקימה ספרייה מרכזית וסיפקה שירותי ספרייה להתיישבות העובדת, ובכך תרמה להגשמת מטרות פוליטיות, חברתיות ואידאולוגיות של בניין חברה סוציאליסטית. בעת ובעונה אחת עם תהליכי הבנייה, האיסוף, הריכוז והשימור של מורשת היהדות בארץ ישראל, פעל שלטון הרשע הנאצי בגרמניה במגמה להשמיד את התרבות היהודית ולהכחיד את זכרה באמצעות שריפתם והשמדתם של אוצרות רוח יהודיים, טיהור אוספי ספריות גרמניות מספרות יהודית, ופיזור ופינוי אוספים יהודיים לגטאות ולמחנות ריכוז. יחד עם זאת פעלו הנאצים גם לאבטחתם ולשימורם של אוספים וספריות יהודיות שלמות לצורך מחקר עתידי שנועד לתרום בדיעבד ללגיטימציה של השמדת עם ישראל ומורשתו. בשני שעריו של ספר זה מתועדים ומתוארים תהליכים מנוגדים, לעתים קוטביים -בנייה והריסה, איסוף ופיזור, אבטחה והשמדה, קיבוע וניוד ביזה ורסטיטוציה - שהופעלו על אוספי ספרים וספריות בעלי תוכן יהודי ובבעלות פרטית וציבורית. השער ראשון - ספריות ואוספי ספרים בתקופת המנדט הבריטי - עניינו תהליכי הבנייה וההקמה של מערכת הספריות בארץ ישראל. השער השני - גווילים נשרפים ואותיות פורחות - עוסק בהרס, החרמה וביזה של ספריות יהודיות באירופה ובמאמצים להצלת שרידיהן והעברתן לירושלים לאחר השואה. בחלק האחרון של הספר ימצא הקורא תעודות ארכיוניות שרובן מתפרסמות כאן לראשונה והן מעניקות גיבוי לפרקי הספר.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש