בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים בעלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

הקמפוסים של האוניברסיטה העברית אינם רק מבנים ומדשאות. הם מוזיאון ענקי, שבו קירות הם ציורים, פסלים הם סיפורים, וכל יצירת אמנות מזמינה את הצופה בה לשיחה. האמנות באוניברסיטה העברית נוכחת לא רק פיזית, אלא גם ברוח. אמנות בעברית מציג כשמונים יצירות אמנות נבחרות מתוך אלפי היצירות המוצגות באוניברסיטה העברית – במדשאות ובחללים סגורים – מיצירות מוכרות של הנרי מור ויגאל תומרקין ועד פנינים נחבאות של מרינה אברמוביץ' וסיגלית לנדאו. הספר הוא הזמנה לצאת למסע בזמן ולגלות את הסיפורים שמאחורי כל יצירה, את האמנים שיצרו אותן ואת האופן שבו האמנות עיצבה את פני האוניברסיטה. אמנות בעברית יצר דו-שיח בין יצירות האמנות המוצגות באוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, הסטודנטים והעובדים שלה. בהשראת רעיון "היציאה לשוח" של אפלטון הוזמנו אנשי האוניברסיטה לבחור יצירה אחת שמדברת אל לבם ולכתוב עליה. כל יצירה המוצגת בספר זה מלווה בהתבוננות כזאת, ונוסף לכך, בדברי הסבר מאת עורכת הספר ואוצרת האמנות באוניברסיטה, ד"ר מיכל מור.

"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים בעיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. גיליון 74 הוא גיליון פתוח הכולל מאמרים מרתקים במגוון נושאים פילוסופיים הרלוונטים למציאות חיינו, בין המאמרים בכרך זה: שרון קרישק | על אפשרותה של אהבה אוניברסלית ניר פיינברג | הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית יוגב זוסמן | מודליות וגבולות המובן במטאפיזיקה של שפינוזה מורן גודס-ריצ'יטלי | חוקיות אסתטית ברוח קאנט: 'אופן' במקום 'שיטה'

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של איליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת ומסומנים על ידי המשטר כבוגדים פוטנציאלים. בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא אף הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק. כן בוחן הספר סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר הרנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות. הספר זכה בפרס הספר המצטיין לשנת 2024 על שם פרופ' דן כספי מטעם האגודה הישראלית לתקשורת.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

תשעים וחמשה משירי רבי יהודה הלוי, המשורר הימי-ביניימי הגדול, תרגם לגרמנית ופירש הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויי ג (1886 — 1929). תרגום ופירוש זה הוא גשר הנטוי על פני תקופות והשקפות עולם, גורלות ואמונות . הלוי היה משורר ופילוסוף אירציונליסט המגיב על ההגות האריסטוטלית הערבית בימי הביניים; רוזנצוויג גדל בבית יהודי מתבולל ואף עמד להתנצר. בסופו של מאבק רוחני סוער הוא דבק ביהדותו ועשה אותה למוקד חייו, יצירתו והגותו. הוא היה ליהודי דתי בדרך מיוחדת לו, וניגש מתוך כך לתרגום ולפירוש שיריו של יהודה הלוי. התרגום והפירושים המגשרים בין שירי הלוי לעולמו הרוחני של רוזנצווייג הם עדות מעמיקה על אמונה ושירה, הגות וכמיהה לציון. תרגום הפירוש מגרמנית לעברית, ואיתור המקורות מקראיים וחז"ליים העומדים ביסוד שיריו של הלוי, הם פרי עמלו של מיכאל שורץ, חתן פרס ישראל לשנת תשע"א. הספר נפתח במבוא מקיף מאת יהוידע עמיר. פרופסור עמיר הוא מרצה למחשבה יהודית מודרנית בהיברו יוניון קולג'. מחקריו הרבים עוסקים במגוון רחב של הוגים בני העת החדשה. בשנת תשס"ד יצא לאור ספרו "דעת מאמינה: עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצוויג". עמיר ערך את תרגום "הספרון על השכל הבריא והשכל החולה" של פרנץ רוזנצווייג, שהתקין הראל קין (תשס"ה).

ספר זה, הבא בעקבות הספר הדרכה בפסיכותרפיה , הוא סיכום של התפתחות אישית ומקצועית של המחברים, ובו זמנית – נקודת התחלה להתפתחות נוספת. כתיבתו נובעת משיח מתמשך עם מטופלים, מודרכים ועמיתים, והתרחשה תוך כדי דיאלוג בין המחברים. החיבור מאיר ומדגיש את הדיאלוג בתהליך ההדרכה, מתוך שאיפה להרחיב ולהעשיר את שיח ההדרכה, להגמיש את האופן שבו מיושמים מושגים קיימים, ולבחון אותם לאור האפשרות של השפעות דו-כיווניות והדדיות בין המדריך לבין המודרך. שינויים והתפתחויות בתאוריה הפסיכודינמית מציבים בפנינו אתגרים – הורדת מסך הניטרליות והעמדת עצמיותנו לבחינה ובדיקה, פתיחות לשאלות והשגות של מודרכים, תוך ויתור על עמדה סמכותית, ונכונות להיות מושפעים מהמודרכים ולשנות עמדות. הספר מיועד לקהל המדריכים והמודרכים בתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והפסיכיאטרייה. אנשי מקצוע מתחומי הייעוץ החינוכי, ההוראה והייעוץ הארגוני יוכלו אף הם למצוא בספר מענה לשאלות העולות תוך כדי עבודתם.

מאפייניה של הפואמה נבחנים בספר זה באמצעות קריאה בפואמות של שלושה משוררים – ישראל פנקס, הרולד שימל ואהרן שבתאי, ובאמצעות סקירה היסטורית-ז'נרית של המסורת שממנה צמחה הפואמה. השילוב בין שני מהלכים אלה קושר את חלקי הספר לרצף בעל מגמה ברורה: הצגת את תפיסת העולם הגלומה במסורת שהפואמה קשורה אליה בטבורה ותיאור מופשט וקונקרטי כאחד של מאפייניה. פרקיו של הספר מתבססים זה על זה ומציגים התפתחות פנימית ברורה. קריאתם ברצף מתארת מהלך ז'נרי שבמסגרתו חלה תנועה מודרגת מתפיסת עולם נרטיבית לשבירה מוחלטת של נרטיביות ואחדות: את מקומה של הפואמה הצומחת מתוך תפיסת העולם האפית תופסת שירה סדרתית (סריאלית) המבוססת על מודולריות ועל קיטוע. הצורות הפואטיות מתחלפות בגלל שינוי בראיית עולם שאפשר לתארו כתנועה מאחדות לריבוי: מהלך שבו צורה פואטית אחת שבבסיסה האידאי אחדות ונרטיביות מאבדת את מקומה השליט לטובת צורה פואטית חדשה, שבסיסה האידאי הוא ריבוי. שלושת המשוררים שהספר דן ביצירותיהם לא זכו עד כה לדיון מפורט. נקודת המוצא בדיון על הפואמות שלהם היא בירור תפיסת העולם המסתתרת מאחורי הצורה הפואטית, אך מעשה זה מתפתח לכלל ניתוח היצירות והצגת הפואטיקה הייחודית של כל אחד מהם. משוררים אלה הרבו בכתיבת פואמות, והספר משקף לכן גם מהלך מרכזי של יצירתם כולה.

כיצד הפכה תקשורת ההמונים לתחום מחקר חשוב ולמקצוע אקדמי מבוקש באוניברסיטאות ובמכללות תוך זמן קצר יחסית? אין חולקים עוד על מקומם המרכזי של אמצעי התקשורת בחיי היום-יום ועל התפקיד שהם ממלאים בהנעת מערכות חברתיות וציבוריות. עם זאת רבות התהיות לגבי טיבו של נושא תקשורת ההמונים כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. פרופ' חנה אדוני וד"ר ענת פירסט מתמודדות עם סוגיה זו. הן בוחנות ומנתחות בספרן את הבעיות המרכזיות הכרוכות במעמדו של המקצוע כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. הן מסתמכות על ניסיון אקדמי עשיר ועל מקורות מגוונים הכוללים תעודות מארכיונים של האוניברסיטה העברית, פרסומים של מכון גוטמן בירושלים (המכון למחקר חברתי שימושי), תכניות לימודים וידיעונים של המחלקות לתקשורת במוסדות האקדמיים בישראל, וכן על ראיונות עם חוקרים בכירים בתחום זה. הספר מחקר התקשורת והוראתה הוא פרי מחקר חלוצי, יחיד מסוגו, המניח נדבך חשוב לחקר התקשורת בישראל: בחינת התפיסה של מקצוע התקשורת באקדמיה באמצעות מקרה בוחן - לימודי התקשורת באוניברסיטה העברית, שעד שנות השמונים של המאה העשרים הייתה המוסד האקדמי היחיד שהציע לימודים בקומוניקציה. ניתוח מקיף וממצה של התפתחות המחלקה לתקשורת מאפשר להתחקות אחר הדילמות המובְנות במחקר ובהוראה האקדמית של התחום. שתיים מן הבעיות המרכזיות הנדונות הן התוויית הגבולות הדיסציפלינריים המדעיים של המחקר ובחינת השילוב של המחקר העיוני עם הכשרה פרופסיונלית בעיתונאות. לספר שני חלקים: הראשון מציג את המסגרת התיאורטית שממנה נשאבו הממדים הרלוונטיים להתפתחות התחום ואת הדילמות המובְנות בחקר התקשורת, על רקע הוויכוח המתנהל בסוגיה זו בארצות הברית ובאירופה. חלקו השני והעיקרי מוקדש לסיפור הקמתה והתבססותה של המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר נועד לחוקרים, למורים ולתלמידי תקשורת ועיתונאות באוניברסיטאות, במכללות ובמסגרות אחרות. עניין רב ימצאו בו גם היסטוריונים וחוקרי תרבות המתחקים אחר התפתחותם של המוסדות האקדמיים בישראל.

Kraków―one of the great centres of Jewish culture in east-central Europe―has always had a special place in the hearts of its Jewish inhabitants, much more so than was ever the case elsewhere in Poland. Considering Jewish life in the city from a wide range of social and cultural perspectives, primarily in the last two centuries, the contributors to this volume present a fascinating detailed panorama to explain why this should have been the case

הספר רֵזיסטֵנצָה או שוֹאָה דן בזיכרון הגירוש והשמדת היהודים בזיקתו להתפתחות התודעה הלאומית באיטליה לאחר מלחמת העולם השנייה (1945—1985). המחברת מתמקדת בתהליכי השיקום, התחייה והבניית הזהות הלאומית הפוסט-פשיסטית הכמהה לאיחוד פוליטי, ומתחקה אחר השינויים שחלו בעיצובו של הזיכרון ההיסטורי ובתפקידו בהתגבשותה. המקורות שנבחנו הם ספרי זיכרונות על מחנות הריכוז וההשמדה; מסמכים ועדויות השמורים בארכיוניים; ידיעות ומאמרים בכתבי עת; עבודות היסטוריוגרפיות, אנתולוגיות, וכן סרטי קולנוע. בספר מתוארים התכנים הבאים בהם לידי ביטוי ומוצע ניתוח מעמיק של הגורמים שעיצבו את הזיכרון. זאת לאור ההנחה שהפוליטיקה, במשמעותה הרחבה, היא זו המַבנה את החשיבה החברתית, והיא היא המעצב דומיננטי של הזיכרון. הזיכרון הלאומי האיטלקי חושף מתחים בתרבות ובפוליטיקה הלאומית ואלה המשתקפים בזיקה בין הזיכרון האנטי-פשיסטי, התודעה המבישה והמטרידה בנוגע לעבר הפשיסטי, והיחס לאחר, דהיינו היהודי, על רקע הפיוס עם הפשיזם. התבוננות בחברה ובהשפעת האירועים עליה מעלה שלזיכרון המלחמה, הגירוש וההשמדה, על השינויים שחלו בו, חלק מכריע בעיצוב הזהות הלאומית האיטלקית בת-זמננו.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

הספר דן במפעלם של חכמי יבנה ואושא בשיקום האומה לאחר חורבן בית שני. מתבררות בו השאלות הקשורות בדילמה היסטורית-רוחנית מיוחדת ומופלאה: האסון הלאומי והדתי הכבד, שירד על האומה ברצף מזעזע של שתי תבוסות ושני חורבנות, לא מוטט את עם ישראל, את אמונתו הדתית ואת תרבותו, ולא זו בלבד אלא אף גרם להתנערות רוחנית וליצירת הספרות הכבירה של המדרש, המשנה והתלמוד. מכאן עולה השאלה: כיצד נוצרה ונתגבשה תגובה יוצרת זו, שהפכה את החורבן ואת המשבר שבא בעקבותיו למקור ליצירה שעיצבה את פני עם ישראל ותרבותו לדורות? החיבור דן בפרשיות היסטוריות פנימיות של חיי עם ישראל בתקופת התנאים והאמוראים מתוך הסתמכות על מקורות חזל. הוא מפרט כיצד אפשרה דרך יבנה לעם המיוסר להיצמד לחיים היהודיים בציידה אותו במטען אמונה, נחמה ותקווה במאבקו להיאחזות בארץ ישראל ובקיומו בדרכי הגולה.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים בעלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

אדריכלות החברה האוטופית: קיבוץ ומושב הוא מחקר מקיף ראשון על התכנון האדריכלי של הקיבוצים והמושבים שהוקמו בארץ ישראל במאה העשרים. הספר דן בקשר שבין האידאולוגיה לאדריכלות בהקשר היסטורי רחב של מגמות ביצירת חברות אוטופיות ותכנון יישובים אידאלים. מוצגים בו רעיונות לתכנון האדריכלי של יישובים המופיעים אצל הנביא יחזקאל ובכתביהם של הוגים כאפלטון, פוריֶה, אוֹון, מרקס ואנגלס, ואדריכלים כוויטרוביוס, לֶדו ולה-קורבזיֶה, ונבחנים הדמיון היצירתי שלהם והשפעתו על דרכי החשיבה של אבות ההתיישבות הציונית כיצחק טבנקין ואליעזר יפה, ושל אדריכלי הקיבוצים והמושבים כריכרד קאופמן, אריה שרון ושמואל ביקלס. הספר מנתח את הפריסות המרחביות של היישובים בזיקה לזרמים האידאולוגים החברתיים שהתקיימו בארץ ישראל. נסקרת בו התפתחות דגמי היישובים לאור השינויים הטכנולוגים, הכלכליים והפוליטיים המפליגים שחלו בעולם ובישראל מראשית המאה העשרים עד סופה, ונבחנת השפעתם של השינויים באידאולוגיה על השינויים בפריסתם המרחבית.

Bahya Ibn Pakuda was born c. 1050, and lived for some time in Saragossa in Spain. His major work was written in Arabic, but it is most well-known by its Hebrew title Hovot ha-Levavot (Duties of the Heart). It enjoyed enormous popularity and was reprinted many times. In the book, Bahya investigates the motivation of Jewish practice and embarks on a philosophical inquiry into the nature of God, religion, and man. He was very much influenced by the Neoplatonism of his age, as well as by the Muslim mystics. This edition by Menahem Mansoor is the first translation of the work from the original Arabic text, and this shows a number of variations from the Hebrew version. He has added an Introduction and Notes which draw attention to the influences on Bahya's thought and to other relevant material. Translated from Arabic by Menahem Mansoor with Sara Arenson and Shoshana Dannhauser Introduction and notes by Menahem Mansoor

הספר שלפנינו מבקש לבחון ולסכם את מדיניותה ואת עשייתה של קק"ל בתפקיד העיקרי שנועד לה - רכישת קרקעות ארץ ישראל והעברתן לבעלות הלאום היהודי - בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. מקום מרכזי בחיבור זה תופסות השנים 1948-1936. בשנים אלו רכשה קק"ל כ-600,000 דונם, שהם יותר מ-60% מרכישותיה מאז הקמתה בשנת 1901 ועד להקמת המדינה. פורסם לראשונה בעברית, והארץ לא תימכר לצמיתות , בהוצאת מאגנס, יולי 2002.

האם ידעתם שהשדה המגנטי של כדור הארץ פועל כמסך הגנה עליו מפני הקרינה הקוסמית? האם ידעתם שהכיוון של השדה המגנטי ועוצמתו משתנים עם הזמן? כולנו יודעים שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר על פני היבשה, אבל האם ידעתם שהוא משמש אתר מרפא לחולים במחלות רבות כמו מחלות מפרקים, מחלות עור, מחלות ריאה ועוד? האם ידעתם שרוב מעיינות הערבה התייבשו או כמעט התייבשו וממשיכים להתייבש? מדוע כה מרוצים הגאולוגים החוקרים את התחתרות הנחלים הזורמים לים המלח מירידת מפלסו? על כל אלה ועוד מנסים אנשי המקצוע להשיב בקובץ זה. בקובץ החמישי של מלח הארץ שישה מאמרים. שלושה מהם עוסקים בתהליכים טבעיים המתרחשים באזור ושלושה בפעילות האדם. התהליכים הטבעיים כוללים את התחתרות הנחלים הזורמים אל הים, את סיפורם העצוב של מעיינות הערבה ואת השינויים המשמעותיים שחלו בשדה המגנטי של כדור הארץ באלפי השנים האחרונות. על עבודתו המבורכת של האדם אנו לומדים מן הפעילות הרפואית הנעשית באזור ומנצלת את מי הים לריפוי מגוון רחב של מחלות. על העניין המיוחד שהיה לבני היישוב לפני קום המדינה באזור אנו לומדים מן הטיולים המאורגנים ברגל למדבר יהודה וסביבתו, שתחילתם עוד בסוף המאה התשע עשרה, על ידי בני נוער, תלמידים ומשוטטים. לסיום אנחנו זוכרים את אבות אבותינו שחיו באזור לפני אלפים או מאות אלפים של שנים והשאירו את שרידיהם לאורכו של בקע ים המלח. הסדרה מלח הארץ , שזהו הכרך החמישי שלה, החלה להופיע בשנת תשס"ו (2005) כיד לחלוצי ים המלח משה נובומייסקי ומשה (מוסיה) לנגוצקי, שהגיעו ארצה בשנות העשרים של המאה הקודמת והגשימו את חזונם להקים את מפעל האשלג. מפעל זה, ומפעלים נוספים שקמו מאוחר יותר, יצרו את התשתית לתעשייה הכימית בישראל. הסדרה יוצאת לאור הודות לשיתוף פעולה בין יוסי לנגוצקי, בנו של משה, המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית בירושלים, מרכז מדע ים המלח והערבה ומפעלי ים המלח והוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

כולנו יודעים שים המלח הוא ים המוות Dead Sea) ), אבל האם ידעתם שבתוך המעיינות הנובעים לחופו יש חיים? ומהו מקורם? הידעתם על קיומו של תהליך צירקולציה שבו זורמים מים מלוחים מים המלח לתוך סלעי הסביבה , ולאחר מרחק מסוים חוזרים חזרה אל הים? תנועת הלוחות היא תהליך ידוע ומוכר, אבל האם ידעתם עד כמה הוא מסוכן וכיצד הוא משפיע על חיינו? ישראל מפיקה פוספטים לתעשיית הדשנים העולמית, אבל מה טומן לנו העתיד בעולם עם גמר ניצולם? במפת מידבא מתוארות שתי סירות מפרש בים המלח הנושאות מלח. אילו עדויות מביאים הארכאולוגים לכך שים המלח היה בעבר נתיב תחבורה? לבסוף, גם על ים המלח מספרים סיפורים ואגדות. האם שמעתם על המפלצות שהסתובבו בו? בחוברת השביעית של מלח הארץ שישה מאמרים. ארבעה מתחום מדעי כדור הארץ, שניים מהם עוסקים במי ים המלח ושניים בתיאורים גאולוגיים המשפיעים על חיינו. מאמר נוסף הוא מתחום הארכאולוגיה ועוד אחד מתחום האגדות והסיפורים. סדרת קובצי מלח הארץ היא יד לחלוצי ים המלח משה נובומייסקי ומשה (מוסיה) לנגוצקי, שלקחו חלק מכריע בהקמת חברת האשלג, המפעל החרושתי הגדול ביותר בארץ ישראל לפני הקמת המדינה, ואביהם של כל המפעלים המבוססים כיום על מלחי ים המלח. הסדרה יוצאת לאור בשיתוף פעולה בין המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית, מפעלי ים המלח, מכון ים המלח למחקר ופיתוח ויוסי לנגוצקי, בנו של משה לנגוצקי. התצלומים מתוך המאמרים ובאדיבות אלי רז.

הספר כוונת התורה וכוונת הקורא בה סוקר את דרכי ההתמודדות במסורת הפרשנות היהודית לדורותיה עם הקשיים הספרותיים והענייניים המתגלים בתורה על רקע האמונה במקורה האלוהי ובקדושתה. "כל הבעיות מקורן בציפיות". קוראי התורה ומפרשיה לאורך הדורות הניחו, ורבים מוסיפים ומניחים כך גם כיום, כי התורה מופתית ומושלמת ונטולת פגמים. הם מצפים מהתורה לשקף אמות מידה מוסריות עליונות, על-זמניוֹת, ועקרונות תאולוגיים נכונים ונצחיים, ומובן להם כי כל הכתוב בה הוא אמת ונכון, מהותי, חשוב ומחושב. את תולדות העיסוק בתורה, מסוף ימי הבית השני ועד ימינו אנו, ניתן להציג כרצף בלתי פוסק של התמודדויות שאופק ציפיות ייחודי ולמעשה בלתי אפשרי זה כפה על הקוראים והפרשנים. אלו הם ניסיונות רבי הוד לקרב את התורה אל זמנם ומקומם של האוחזים בה ולהתאים את כוונתה לכוונתם. ספר זה הוא ניסיון ראשון מסוגו לבחון את תולדות העיסוק הפרשני בתורה ממבט-על. במרכזו עיון בעשרות קטעי מפתח מחיבורים מסוף תקופת הבית השני, מקורות תלמודיים ומדרשיים, היגדים של חכמי ימי הביניים ופרקי הגות ומחקר של חכמים בני תקופת ההשכלה והזמן החדש. ממעוף הציפור, הפרטים המבחינים את הטקסטים אלו מאלו מיטשטשים ומאפשרים לעמוד ביתר קלות על קווי האחידות, אך גם על צמתים מרכזיים של שינוי והתפתחות המייחדים כל תקופה ותקופה. זהו ספר יסוד לכל המתעניין בפניה המשתנים של פרשנות המקרא לאורך הדורות.

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

מכתבי העתים: עיתונות ההשכלה מ-1820 עד 1845 כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שמונה כתבי-עת עבריים של ההשכלה בהולנד, גליציה, גרמניה וליטא שיצאו לאור במחצית הראשונה של המאה הי"ט (תק"פ–תר"ו). הספר דן בכתבי-העת 'בכורי תועלת' (1820), 'פרי תועלת' (1825), בעריכת שמואל מולדר, ו'בכורי השנה' (1844), בעריכת גבריאל פולק, שיצאו לאור על ידי מרכז ההשכלה באמשטרדם, 'הצפירה' (1823/4) בעריכת מאיר הלוי לטריס, הירחון העברי 'ציון' (1841, 1842) שפרסמו שני מלומדים מהאסכולה הגרמנית, מרדכי יוסט ומיכאל קרייצנאך, 'פרחי צפון' (1841, 1844), שהוציאו שני משכילים בווילנה, שמואל יוסף פין ואליעזר ליפמן הורוויץ, וניסיונות לחדש את 'בכורי העתים' בידי מנדל שטרן שערך את 'ספר בכורי העתים', וכן ב-1844, וב-1845 הוציאו יצחק שמואל ריג'יו (יש"ר) וישראל בוש את 'בכורי העתים החדשים'. המונוגרפיות מנתחות את תופעת הפריודיקה המשכילית העברית, המציינת התפתחויות חשובות בתולדות ההשכלה העברית, כהתפתחות חכמת ישראל בעברית והתפתחות מרכזי ההשכלה בהולנד, בגליציה, ובליטא. הן דנות בנושאים שהועלו בכתבי-העת, הרקע להוצאתם, בעיות עריכתם, אזכור החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם, והאידאולוגיה המשכילית שהוּבּעה בהם. השתתפו בכתבי-העת הללו גדולי ההוגים והחוקרים בהשכלה העברית: שלמה יהודה ראפופורט (שי"ר), נחמן קרוכמל (רנ"ק), שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), ומרדכי יוסט, וכן סופרים ומשוררים כיצחק ארטר, שמואל מולדר, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן לבנזון, ואחרים. החומר שנדפס בכרכים אלה מייצג את מכלול הסוגות הספרותיות ונושאי המחקר של המשכילים וההוגים במחצית הראשונה של המאה הי"ט: שירים, סיפורים, משלים, מכתמים, ביקורת ספרים, סאטירות, ביוגרפיות, מסות ומחקרים בנושאי המקרא, התלמוד והלשון העברית, הגות יהודית בימי הביניים, ופרסום וחקר כתבי-יד עתיקים. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, ומאפשרים גישה ישירה לרשימות מוּערות וממויינות, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים, של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי. הספר הוא הרביעי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית, 'המאסף', 'בכורי העתים' ו'כרם חמד', שהופיעו בהוצאת מאגנס. זכה בפרס "ביבליוגרפיית יודאיקה" לשנת 2014 מ- Association of Jewish Libraries

התלמוד הבבלי הוא החיבור היהודי הגדול ביותר בהיקפו, והשפעתו על החיים היהודיים הינה מכרעת. בלימודו, בפירושו ובפסיקת הלכה על פיו השקיעו חכמי ישראל ושלומי אמוני ישראל יותר זמן ואנרגיה מבכל ספר אחר, כולל התנ"ך, עד שהמושג 'תלמוד תורה' נתפס תדיר כלימודו של התלמוד הבבלי. לעומת זאת מחקרו האקדמי נמצא עדיין בשלביו הראשוניים. רק פרקים בודדים משלושים ושבע המסכתות של התלמוד הבבלי זכו למהדורות מדעיות, הכוללות הן נוסח המבוסס על כתבי היד הטובים, הן פירוש ביקורתי ממצה ומעמיק. שאלות מרכזיות הקשורות לדרכי התהוותו של התלמוד, עריכתו והשתלשלות מסירתו עדיין לוטות בערפל. זאת בשונה מחיבורים אחרים מספרות חז"ל שמחקרם התקדם התקדמות משמעותית בדורות האחרונים. פרשנות ביקורתית, שקולה וזהירה של סוגיות תלמודיות עשויה להדגים את השכר הרב השמור למעיין עיון מחקרי בתלמוד הבבלי. הדברים אמורים הן בהארת זוויות חדשות שהלימוד המסורתי אינו מודע להן, הן בהצגה עקיבה של עיצובו הספרותי המוקפד, עומקו התוכני והכוח היצירתי הגלום בו. כל אלה באים לידי ביטוי גם בסוגיות הנראות בעיני הלומד המסורתי כקלושות וכטרחניות. בחיבור הנוכחי נעשה ניסיון להרים תרומה צנועה לקידום מחקרו של התלמוד הבבלי בעזרת הצגת מהדורה מבוארת לפרק הרביעי של מסכת גיטין, פרק שבו קובצו תקנות שונות שתוקנו 'מפני תיקון העולם'. הבחירה בפרק זה נבעה מן הגיוון הרב של סוגיותיו – בתוכנן ובדרכי עריכתן כאחד, ומן התרומה הרבה שניתן להפיק מניתוחן הביקורתי. גם הלימוד הנפוץ של פרק זה בבתי ספר ובישיבות השפיע על הבחירה, וזאת מתוך תקווה שהוא יסייע ללומדים ולחוקרים כאחד בהארת קשייו ובחשיפת מגמותיהם הגלויות והסמויות של האמוראים ועורכי הסוגיות. בפתיחת הספר נידונו ההוראות התנאיות של 'תיקון העולם' במשנה ובתוספתא, כמו גם מבנה הקבצים העוסקים בתקנות מפני תיקון העולם בחיבורים אלה. במרכז הספר דיון סדיר במשניות ובסוגיות התלמוד על פי המתודה הפילולוגית-היסטורית, לצד ניתוחן הספרותי של הסוגיות, היבט שלא פותח דיו במחקר התלמודי עד עתה. הטקסט התלמודי חולק לארבעים ותשע סוגיות. בכל אחת מהן הוצג נוסח פנים חדש של הסוגיה המבוסס על כתב יד פירקוביץ 187, רשימת מקבילות, מבחר חילופי נוסחאות ודיון בהם, ופירוש. הפירוש כולל פרשנות מפורטת של הסוגיות וניתוח רובדיהן, וכן ניסיון ייחודי למחקר זה לחשוף בעקבות קשיי הסוגיות והצרימות שבהן את המגמות של עורכי הסוגיה, אשר לעתים קרובות חידשו הלכות ובו בזמן השקיעו מאמץ ספרותי מתוחכם במגמה להסוות חידושים אלה, ולשוות לסוגיה מראה הדוק וחלק. בספר זה הושקע מאמץ רב בחתירה להבנת אמיתה של תורה. מסיבות שונות רק מעטים מרבבות אלפי ישראל בדורנו המשקיעים בלימוד התלמוד הבבלי את מרב אונם ומרצם נזקקים לעולם המחקר ומוסיפים חוכמה ודעת מפירותיו הברוכים. העיון בספר זה יאפשר ללומדים נוספים להיחשף לעולם התובעני והמעמיק, ובה בעת המרתק והחדשני, של מחקר התלמוד הבבלי.

"שופנהאור כמחנך מכיל את תמציתה של הפילוסופיה הניטשיאנית המוקדמת... מרבית הנושאים של חיבוריו הראשונים נידונו כאן מחדש." ואלטר קאופמן, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט , 1982, עמ' 147 "שתי המסות שלפנינו, שהם הדיונים השלמים היחידים של ניטשה בשאלות חינוך, עוסקות בקשר המהותי החייב לשרור לדעתו בין חינוך לתרבות. החינוך הנכון על פי ניטשה הוא מטעם התרבות ולמענה. על כן, חובה על כל מחנך וחניך שהחינוך ההומניסטי עדיין יקר לליבו, לקוראן ולנסות וליישם את לקחיהן בכיתתם ובבית ספרם." יעקב גולומב , "הקדמה", עמ' 1

זהו הספר השלישי בסדרה הבין-תחומית 'סוגיות נבחרות בתולדות היישוב והמדינה'. סדרה זו מבוססת על דיונים שהתקיימו במרכז צ'ריק באוניברסיטה העברית בירושלים בהשתתפות חוקרים מתחומי מדעי הרוח ומדעי החברה. בדיונים בספר 'מתנועה לאומית למדינה' נדונות כמה סוגיות הנוגעות לנסיבות שהביאו להקמתה של מדינת ישראל ולשינויים שחלו בה עם תמורות הזמן. מהו הדומה ומהו השונה בין הציונות לתנועות לאומיות אחרות? מה היו הסיבות שהובילו להקמת המדינה בשנת 1948? מה הקשר בין מדינת ישראל לבין השואה? כיצד השתנה הקיבוץ מתקופת הקמת המדינה ועד לימינו? מהי ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל? מהם מאפייני הדמוקרטיה הישראלית בהשוואה לדמוקרטיות אחרות בעולם?

תמונת העולם הרווחת היא אטומיסטית: לכל אדם תודעה אחת וכל אדם לעצמו. לכל אדם החוויות, התחושות והרגשות שלו; לזולת אין – ולא יכול להיות – חלק בהם. בפני תמונת עולם זו עומדת בעיה מוסרית קשה: על פיה ברור למה עליי לדאוג לעצמי ולספק את רצונותיי שלי, אבל מדוע אדאג לזולת? מה אכפת לי מה יקרה לזולת, שאת סבלו לא אני ארגיש? בספר זה מוכיח עדי צמח שתמונת העולם האטומיסטית מוטעית. ראשית, לא נכון שלכל אדם יש תודעה אחת. מה שפרויד קרא לו בטעות 'הלא-מודע' אינו אלא מערכת של תודעות שונות זו מזו, שלרוב הן מסוכסכות עם התודעה השלטת. שנית, לא נכון שכל אדם הוא בהכרח אישיות נפרדת. המחיצות בתוך עולם הרוח אינן אלא מוסכמות לשוניות. לכן תקשורת אינה רק גשר ארעי בין אנשים שונים המעבירים מידע זה לזה, אלא היא תהליך של יצירת תודעה על-אישית, לידת נפש קיבוצית, ששיאה הוא הברהמן – נפש העולם. תמונת עולם חדשה זו מעמידה תורת מוסר חדשה: המוסר הוא תרפיה ברמה קוסמית. כמו שתרפיה מנסה להשכין שלום בתוך האדם, המוסר מבקש לגבש את הפרטים הבודדים, הנבערים, המנותקים זה מזה והלוחמים זה בזה לנפש אחת: נפש עולם הרמונית, עשירה ומגוונת, כלומר יפה.

With great vigour and from the vantage point of long experience of writing and teaching Jewish history, Moshe Rosman treats the key questions that postmodernism raises for the writing of Jewish history. What is the relationship between Jewish culture and history and those of the non-Jews among whom Jews live? Can we-in the light of postmodernist thought-speak of a continuous, coherent Jewish People, with a distinct culture and history? What in fact is Jewish cultural history, and how can it be written? How does gender transform the Jewish historical narrative? How does Jewish history fit into the multicultural paradigm? Has Jewish history entered a postmodern phase? How can Jewish history utilize the methodologies of other disciplines to accomplish its task? All these are questions that Jewish historians need to think about if their work is to be taken seriously by mainstream historians and intellectuals, or indeed by educated Jews interested in understanding their own cultural and historical past. While engaging with the questions raised by postmodernists, the author adopts a critical stance towards their work. His basic claim is that it is possible to incorporate, judiciously, postmodern innovations into historical scholarship that is still based on documentary research and critical analysis. The resulting endeavor might be termed 'a reformed positivism'. Rosman presents a concentrated, coherent, cogent argument as to what considerations must be brought to bear on the writing of Jewish history today. By highlighting in one book the issues raised by postmodernism, How Jewish is Jewish History? provides those in the field with a foundation from which to discuss how it should be practiced in light of this generation's challenges. It is a valuable resource for students of Jewish history and historiography and a handy tool for scholars who must confront the issues aired here in their own more narrowly focused scholarly works.

מערכת החינוך הישראלית צומחת בעת ובעונה אחת עם החברה הישראלית ועם תרבותה. היא נוצרה על ידי החברה העברית בראשית התהוותה והייתה כלי ליצירתה, ומאז היא ממשיכה לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית במכוון או באקראי. השתיים משקפות זו את פניה של זו, זו את מאבקיה ואת בעיותיה של זו וחוזר חלילה. היכרות עם מערכת החינוך פירושה היכרות עם החברה הישראלית, עם הלכי הרוח המקובלים בה, עם השלבים השונים המאפיינים את התפתחותה ועם ציפיותיה לעתיד. בספר זה לוקחת אותנו המחברת למסע היכרות עם מערכת החינוך הישראלית, עם מאפייניה, עם קשייה ועם הצלחותיה מנקודת המוצא שהיכרות וידע הם תנאי להבנה, לשותפות, לביקורת ולשיפור. מטרת הספר היא לתת מבט כולל על סיפורה של מערכת החינוך הישראלית תוך הפניית תשומת הלב לזרמים ולמגמות שבה, למגזרים שבהם היא פועלת ולמאפייניה השונים. הספר אינו מתיימר להעמיק בכל אחד מהנושאים הקשורים למערכת החינוך אלא לתת רקע כללי על ציר הזמן, לאפשר את המשך המסע ולעודד חקירה בנתיבים שהקורא יבחר לעצמו.

ספר זה מתאר את קורותיה והתפתחותה של שירת-הקודש העברית למן ראשית התהוותם של סוגי הפיוט הקדומים בארץ-ישראל ועד סוף היצירה הפייטנית בשתי האסכולות הגדולות של אירופה, הספרדית והאיטלקית-אשכנזית. דגש מיוחד מושם על שלבי התהוותם של סוגי הפיוט הקלאסיים, על זיקתם אל התפילה, ועל דרכי עיצובן הראשון של תבניותיהם היסודיות. תולדותיה של שירת-הקודש המאוחרת יותר מתוארות לאחר מכן על-פי העיון בשינויים המתחוללים בה בסוגים, בתבניות, בלשון, במלאכת השיר ובזיקה אל עולמם של חז"ל. לאחר דיון בקשריהן של האסכולות הפייטניות האירופיות עם הפייטנות המזרחית המאוחרת, נסקרות יצירותיהם של פייטני איטליה, אשכנז וצרפת ואלו של פייטני ספרד; מובלטות נקודות-המגע בין שתי האסכולות, ונעשה ניסיון להגדיר את תכונותיהן המיוחדות. תוך עיון באופיָה של הפייטנות הספרדית נבדקות זיקותיה אל שירת-החול ומובהרות השפעות שנספגו בה משירה זו. ההסברים מודגמים בקטעי פיוט, בחלקם בפרסום ראשון מתוך כתבי-יד.

הידעתם כי סלעי התשתית שמתחת לים המלח, והאגן שמדרום לו, שקעו לעומק של יותר מעשרה ק"מ? כי העומק הזה התמלא ברובו במשקעים שונים, ובגלל שקצב המילוי אינו משיג את קצב השקיעה, אזור ים המלח הוא המקום העמוק ביותר בעולם? הידעתם כי ניתן למדוד באמצעות מכ"מ מלוויינים את קצב ההתרוממות של הר סדום? כי במשקעים ששקעו באגם הלשון וים המלח מוצאים עקבות של רעידות אדמה שהתרחשו ב-70 אלף השנים האחרונות? הידעתם כי מפעל הברום בסדום הוא מפעל מוביל בהפקת ברום בעולם כולו, וכי חילזון הארגמן מרכז ברום ממי הים כדי ליצור את הצבען הארגמני שלו? כי במי ים המלח חיים אצות וחיידקים? וכי יישוב יהודי התקיים בעין גדי רק מסוף ימי הבית הראשון? ששת מאמרי מלח הארץ 3 מציעים מבט מחקרי על התהליכים המעצבים את אזור ים המלח, על החי במימי הים ועל האדם החי בשוליו ולומד לנצל את יתרונות האזור לחקלאות מיוחדת ולהפקת מחצבים. המתעניינים בים המלח ובסביבותיו ימצאו בקובץ זה מידע מדעי עדכני קריא, מסקרן, ומהנה. סדרת קובצי מלח הארץ היא יד לחלוצי ים המלח משה נובומייסקי ומשה (מוסיה) לנגוצקי, שלקחו חלק מכריע בהקמת חברת האשלג, המפעל החרושתי הגדול ביותר בארץ ישראל לפני הקמת המדינה, ואביהם של כל המפעלים המבוססים כיום על מלחי ים המלח. הסדרה יוצאת לאור בשיתוף פעולה בין המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית, מפעלי ים המלח, מרכז מדע ים המלח והערבה ויוסי לנגוצקי, בנו של משה לנגוצקי.

ניקולו מקיאוולי נודע בעיקר בזכות חיבוריו כבדי המשקל, ובראשם הנסיך . אבל הפילוסוף המדיני המהפכני חיבר גם יצירות קלילות ובהן נובלה, שירים קצרים, פואמות ארוכות ומחזות. הקומדיה מנדרגולה (1520) נחשבת על ידי רבים לאחת מיצירותיו הקלילות: היא ממחיזה סיפור עסיסי שבו מצליח בחור צעיר להערים על גבר מבוגר ולחדור אל מיטתה של אשתו הצעירה. אבל המחזה המבריק איננו שעשוע ארוטי ותו לא, אלא שילוב מתוחכם של היתול וכובד ראש: הוא מבטא באופן קומי תובנות יסוד המנוסחות בכתביו המדיניים של המחזאי, ואף יכול לשמש איור הומוריסטי לכתבים אלה. ניתן כמובן לקרוא את המחזה גם במנותק מחיבוריו ה'רציניים' של מקיאוולי, ולהתענג על העלילה הסנסציונית, הדיאלוגים המבריקים, אפיון הדמויות המקורי והאופן מזוקק והבוטה שבו היא מציגה את טבע האדם. תרגומה העברי הראשון של מנדרגולה ראה אור ב-1962. מנחם דורמן תרגם את חלק הארי של הקומדיה, ונתן אלתרמן חרז את השירים המשולבים בה. עיבודו של יעקב שבתאי למחזה הוצג בהצלחה רבה בתאטרון העירוני חיפה (1970), בתאטרון הבימה (1996) ובבית לסין (2011). הקומדיה מובאת בזאת בתרגום חדש מאת עמרי סמית, המשקף את שפתו הבהירה והחפה ממליצה של מקיאוולי. התרגום מלווה בהערות פרשניות מגוונות ובפרק מבוא מקיף הבוחן את המחזה במבט כפול: כתוצר של תרבות הרנסנס האיטלקי וכיצירה מקורית של גאון חדשן.

מהי הפילוסופיה של ההלכה? האם אפשר להבין את ההלכה באופן פילוסופי? האם ההלכה מושפעת מגורמים חוץ-הלכתיים? כיווני מחשבה ומחקר חדשים בנושאים אלה, מאת טובי החוקרים בתחום, מתבררים בספר עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה. בספר ארבעה פרקים: בירור תחום המחקר; המאבק על מקומה והשפעתה של הפילוסופיה בהלכה; בין פורמליזם למהותניות; וקריאה סוציולוגית, אנתרופולוגית ומגדרית של ההלכה. בפרקים אילו מתבררות סוגיות יסוד ובהן אפיון תחום הפילוסופיה של ההלכה, מרכיבי ההלכה, ותרומתו של הפילוסוף של ההלכה להבנתה ולבירור דרכה ומשמעותה. עוד נדונות בספר שאלת עצמאותה ופתיחותה של ההלכה לעולמות ערכיים והגותיים שונים, משקלם של שיקולים חוץ-הלכתיים בעיצוב ההלכה והפסיקה, ועד כמה מודעוּת לשיקולים מהשדה האנתרופולוגי והסוציולוגי עשויים להנהיר את מהלכי הפסיקה ההלכתית. בד בבד מתבוננים המחברים בפילוסופיה של ההלכה מזווית ראייה ביקורתית ונורמטיבית. הספר פורש בפני הקוראים את חזית המחקר בפילוסופיה של ההלכה כיום, והוא שער מרתק להכרת התחום על צדדיו ולבטיו המגוונים.

שפינוזה כתב את הספר כדי לחפש דרך, שבה השכל 'יודרך' היטב להגיע להכרה אמתית של הדברים. ספר זה חשוב בעיקר משני טעמים: הוא מכיל את הגרעין של שיטת שפינוזה; הוא מראה את הדרך שבה יצר שפינוזה את שיטתו. בספר משתקפת שאיפתו הנשגבת של שפינוזה אל האמת, שהיא הערך העילאי בתפיסתו. במבוא אומר שפינוזה על עצמו: 'לאחר שהניסיון הורני שכל הדברים, שבהם אנו מתגלים בחיינו היום-יומיים, הם הבל ורעות רוח, גמרתי אומר לחקור, אם יש איזה דבר שכולו טוב ושיוכל להעשות מנת חלקי, ואשר הוא לבדו יפעיל את הרוח, תוך סילוקם של כל העניינים האחרים. יתר על כן: אם יש דבר כזה שאם אמצאהו ואאמצהו, ימלאני לנצח שמחה מתמדת שאין למעלה ממנה'.

"מאחר שהשעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. עיקר התופעה מצוי בראשית הבריאה. האלים השתעממו ולכן בראו את האדם. אדם השתעמם משום שהיה בודד, לכן נבראה חוה. ומרגע זה נכנס השעמום לעולם וגדל ביחס ישיר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו. אדם וחוה השתעממו ביחד. אחר השתעממו אדם וחווה קין והבל שעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסיית העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמם הם הוכו ברעיון לבנות "מגדל וראשו בשמיים". רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל והנו הצגה נוראית לכך, איך יד השעמום היא על העלינה. ואז התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני-אדם בימינו, המטיילים בחוץ-לארץ, אך עדיין נשארים משועממים." (קירקגור, "מחזור הזריעה") פכים כאלה ובדומה להם ימצא הקורא בספר שלפנינו, שהוא אחד מן היפים ביותר בספרות הפילוסופית של העת החדשה. סדרת ספרי-מופת פילוסופיים מיסודו של חיים יהודה רות. הקדים וערך יעקב גולומב. עורך הסדרה: יעקב גולומב.

Armenian Manuscripts of the David and Jemima Jeselsohn Collection is devoted to the five Armenian codices in the Jeselsohn collection in Zurich. Of great importance for Armenian studies and the history of art more generally, they represent various literary types, including biblical, hagiographic, homiletic, and liturgical texts. They also reflect an array of visual and artisanal traditions, connected to artistic centres in the Armenian Kingdom of Cilicia, Constantinople, and New Julfa, and span a period of over 300 years. A newly identified Sargis Picak manuscript is of exceptional importance for the study of medieval Armenian art, for its images, for Sargis’ colophons, and for a a hitherto unstudied ivory plaque of the Transfiguration. A Ritual of 1586 holds particular importance for scholars of the Armenian liturgy and its development in sixteenth-century Jerusalem. Also presented is a beautiful parchment leaf of the opening of the Gospel of John, studied and published previously by Michael and Nira Stone, and likely originating from a Bible produced in seventeenth-century New Julfa. Two Gospel Books complete this study: one from New Julfa, dated to 1695, and another likely produced in late seventeenth or early eighteenth-century Constantinople. This book was initiated and supported by David Jeselsohn, avid and longtime collector of archaeological artifacts, manuscripts, and Judaica. It was written jointly by Michael Stone and Christina Maranci. Maranci is an art historian and Stone is a specialist in Armenian philology, palaeography and codicology. Maranci bears primary responsibility for research on the miniatures – their art-historical analysis and iconography as well as their attribution, date, and context. Stone contributed the textual, codicological and palaeographical research, including translation of the colophons from the Classical Armenian (Grabar) into English, and catalogued the contents of all five manuscripts.

פלוטרכוס היה סופר פורה ואהוד מאוד וזכה לקהל קוראים גדול במהלך הדורות. מכלל יצירותיו נשאו חן בעיקר הביוגרפיות הכפולות של אישים יוונים ורומים, שעוררו סופרים ואמנים דגולים ליצור יצירות משלהם. בביוגרפיות הכפולות פלוטרכוס בוחן חיי איש יוון לצד חיי איש רומא ומשווה ביניהם, וכדבריו: 'כיצד טבעם ומזגם דומים'. ההשוואה היא הרעיון המרכזי של היצירה. דמות אחת זורה אור על האחרת במובלע, עד להשוואה המפורשת בסיום. הנטייה בתקופה המודרנית לבטל את ההצמדה ולצרף יחד את הביוגרפיות של כל אנשי יוון לכרך אחד ושל כל אנשי רומא לכרך אחר, וביטול ההשוואות ביניהם, מפרקת את היצירה השלמה כפי שהגה אותה פלוטרכוס. הספר שלפנינו מכבד את היוצר ואת יצירתו ומשיב את הסדר על כנו: ליקורגוס היווני לצד נומה הרומי וההשוואה ביניהם המסכמת את היצירה. פלוטרכוס מעיד על עצמו שאינו היסטוריון: 'אינני כותב היסטוריות אלא ביוגרפיות', וכי הוא מבקש קודם לכול לתאר אופי ומידות. הוא פוסח אפוא על מעשים, גם גדולים וחשובים, אם אינם תורמים להבנת האופי ולגילוי הנפש. ערכן של הביוגרפיות שכתב רב דווקא בזכות מה שפסחו עליו ההיסטוריונים. לא המעשים הם המרכז אלא הסגולות האישיות, כי מעשים הם המחשה של אופי: מי האדם המתואר, מה סגולותיו ומה חסרונותיו, מה ראוי לשבח ומה לגנות. ליקורגוס ונומה הם גיבורי תרבות מעבר רחוק, אגדי למחצה. הם זכו לשם של מחוקקים נעלים שבפעילותם שינו את אופי עמם. החקיקה של שני האישים משמשת עדות לערכיהם וסגולותיהם. ליקורגוס היה מדינאי חכם, חתר לאיפוק ולפשטות ויצר רוח חדשה בספרטה בשיטת החינוך שהנהיג. נומה היה המנהיג הרומי היחיד שהצליח להסב את עמו ממלחמה ומתאוות בצע לעיסוקי שלום.

זוהי מהדורה שנייה ומשופרת של הפרקים המתקדמים בספר מבינים פיזיקה – מכניקה , במהדורה זו בוצעו תיקונים רבים ונוספו סיכומי פרקים. בשל הנושאים הרבים והתוספות, הוחלט במהדורה השנייה לפצל את הספר לשני חלקים, להוסיף פרק, לבצע תיקונים ועוד. ניתן לרכוש כרך א' (פרקים ראשונים מהמהדורה הראשונה + תיקונים + סיכומי פרקים ). הספר עוסק בנושאים מהקורס הראשון בלימודי היסוד בפיזיקה במוסדות להשכלה גבוהה ונושאים מתקדמים שנלמדים בקורסים העוסקים בגלים וכבידה. הספר נועד לענות על הצורך של סטודנטים לקרוא על נושאים פיזיקאליים עדכניים. מצויות בו סוגיות שעיצבו את הפיזיקה והמדע החל מתחילת המאה השבע עשרה ועד ימינו. הספר עוסק בנושאים הבאים: קינמטיקה ודינמיקה של גופים קשיחים, שימור תנע זוויתי, סטטיקה ומצבי שיווי משקל, אלסטיות, כבידה, זורמים, תנודות, תנועה הרמונית וגלים מכניים. "הספר נועד לקורסי מבוא בפיזיקה הניתנים לסטודנטים למדעים ולהנדסה בתחילת לימודיהם האקדמיים. קיימת חשיבות להופעת הספר, שהרי אין ספרי לימוד בעברית בפיזיקה ברמה אקדמית בהיקף ובאיכות שכזאת ... מחברי הספר מרבים בהסברים שיכולים להוביל להכרות שיטתית של הפיזיקה המודרנית , מושגיה ויישומיה הבסיסיים בטכנולוגיה ובתחומים שונים . .. הספר עשיר במגוון נושאי התוכן, הדגמות בהירות, דוגמאות לבעיות מבוא ודרכי פתרונן, שאלות, תרגילים, סיכומים, הערות ועוד. איכות הספר ותכניו הם תוצאה של מסורת ופיתוח הנמשך כבר לאורך עשרות שנים... אינני מכיר ספר לימוד אחר, הכתוב בשפה העברית, שיכול להתחרות בממדים אלו עם ספר זה ". (פרופ' יגאל גלילי, ראש המחלקה להוראת המדעים, האוניברסיטה העברית בירושלים) ספר קורס

בספר מובא מבחר מצומצם של מחזות מפרי עטו של אהרן צייטלין. מחזות אלו עוסקים בשתי הבעיות הקיומיות המרכזיות שיהודי פולין התמודדו עמן: ארץ ישראל והמדינה מצד אחד והחשבון הארוך של קיום יחדיו על אדמה אחת של יהודים ופולנים מצד אחר. המחזות 'ברנר' ו'המלוכה היהודית או וייצמן השני' מוקדשים למסכת הסבוכה של היטלטלות הנפש היהודית בין ארץ ישראל לגלות, והמחזה 'אסתרקה וקאזימיר הגדול' מוקדש לסיכום היסטורי-אמנותי של היחסים בין יהודים לפולנים במשך הדורות, מנקודת ראותו של המחבר, בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים. הוסיף פתח דבר ומבוא: יחיאל שיינטוך.

This volume comprises a collection of English and French articles in Jewish studies published by Professor E. E. Urbach in the course of over fifty years, as well as several articles and lectures found among his papers after his death in 1991. The articles collected here include contributions to various spheres of Jewish studies, particularly those to which the author dedicated most of his scholarly career and in which he became a leading figure: Halakhah, Aggdah, classical rabbinic thought, anti-Christian polemics, Jewish history of the Second Temple, and the Talmudic and Medieval periods. The history and spiritual world of Polish Jewry, a topic on which the author concentrated his later years, is also represented here. Also included are several essays in which the author surveyed trends and developments in the field of Jewish Studies.

ס. יזהר (יזהר סמילנסקי), מחשובי הסופרים הישראלים, נחשב בעיני רבים ככובש הספרותי הגדול של המרחב הארצישראלי, המקומי, זה שעל גבו כתב את ספריו הגדולים ואת סיפוריו הקצרים. בעזרת עטו הפך יזהר את המרחב למקום שהוא חלק בלתי נפרד מעולמם של רבים, מקום שהוא שלהם ושהם שייכים אליו. בשנת 1992, לאחר 28 שנות שתיקה ספרותית, פרסם יזהר את הספר 'מקדמות'. שנה לאחר מכן פרסם את ספרו 'צלהבים'. שני ספרים אלה היו אקורד הפתיחה לגל כתיבה מאוחר שכלל בנוסף לרומנים אלה את 'צדדיים', 'אצל הים', 'מלקומיה יפהפייה' ואת הרומן האחרון 'גילוי אליהו'. בספר, צועד המחבר בעקבות 'מקדמות' ו'צלהבים'. נבחנת בו פואטיקת המרחב המופיעה בהם, המתמקדת בבית ובשדה, שני המקומות שיזהר מתייחס אליהם שוב ושוב. בספרים אלה יזהר מתגלה, לא ככובש הספרותי של המרחב הישראלי אלא כמי שמביט על ביתו ועל סביבתו באופן מורכב. המרחב היזהרי נחשף כעולם שבו האישי והציבורי נוכחים זה לצד זה ולעתים אף נטמעים זה בזה. זהו מרחב שבו הממשי והמחשבתי, האוניברסלי והמקומי, משולבים ונשזרים אלה באלה; מרחב ישראלי מאוד, מקומי מאוד ובו בזמן מרחב שמעלה שאלות קיומיות ופוליטיות, שאלות שהתשובה עליהן היא לעולם מורכבת, לעולם רב-ממדית.

אנורקסייה ובולימיה הן חידה מזעזעת: כיצד ייתכן שבניגוד לחוקי הטבע נערה (בדרך כלל המדובר בנערות) משבשת לעצמה את מילויו של הצורך הטבעי, הבסיסי והמהנה – אכילה? מדוע היא משתעבדת לעינוי, לפגיעה ולהרס, לעתים עד מוות? הפחד לתפוס מקום הוא הספר הראשון בעולם המציג באורח מדעי ושיטתי יישום של גישה תאורטית וטיפולית חדשה – הפסיכולוגיה של העצמי – לטיפול באנורקסייה ובבולימיה. מתוך גישה זו המחבר מתחקה אחר החידה ומראה את דרך החתחתים שבה מתייסרת החולה, שמחלתה מאלצת אותה לפנות לאוכל או להימנעות ממנו כדי להשיג סיפוקים שאינה מאמינה שבני אדם מוכנים לתת לה. היא פוחדת לתפוס מקום בחברה המעודדת אינדיווידואליזם, קידום עצמי ותפיסת מקום. בחלקו הראשון של הספר מוצגים התאוריה, בחינתה האמפירית ויישומה בהפרעות אכילה. בחלקו השני מובאים שנים עשר תיאורי מקרה מפורטים. הספר מיועד לאנשי מקצוע, אך כל קורא משכיל יוכל להפיק תועלת מן הדברים המובאים בו.

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

The eleven core essays in this volume consider aspects of hasidism and the mitnagdic tradition; the impact of Haskalah and Reform; liturgical and social characteristics of the more modern synagogues in Warsaw, Lódz, and Lwów; Hillel Zeitlin's response to Zionism and modern philosophy; and present-day contacts of Bobower hasidim with Bobowa in Poland. The New Views section covers eleven other areas of Polish-Jewish studies, and there is an extensive Book Review section.

הספר האדם הדיאלוגי עוסק בתרומתו של מרדכי מרטין בובר למחשבה המערבית בעת החדשה. מטרתו לפתוח צוהר למבקש להציץ בנבכי הגותו של בובר, מקורותיה ועיקריה. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית שנוצרה, ועל בסיס הידע המחקרי שהצטבר מאתר הספר את הנקודה הארכימדית של מחשבת בובר. לספר שני שערים. הראשון מתמקד בביוגרפיה הרוחנית של 'בובר המאוחר'. פרק זה בחייו מתחיל עם הצגתו של העיקרון הדיאלוגי בספרו 'אני ואתה' ומסתיים בהצגת אנתרופולוגיה פילוסופית לקראת אחרית הימים. באמצעות הדיאלוגיזם של מטבעות הלשון 'בובר המאוחר' ו'האדם הדיאלוגי' מדגיש המחבר את המבדיל בין תקופה זו לתקופה שקדמה לה ואת עובדת היותה חתומה בחותם הדיאלוגיזם על גלגוליו ויישומיו. חלקו השני של הספר הוא פילוסופי. הדיון כאן ממקם את מחשבת בובר על רצף מהלכה ההיסטורי של המחשבה המערבית, במיוחד זו המושפעת מן המהפכה הקופרניקאית של קאנט. קאנט, טוען המחבר, הוא דמות המפתח להבנת הפילוסופיה של בובר והערכת תרומתה המקורית. לדעתו בובר מציע את הדיאלוג כדרך שבה ניתן לאדם לגשר על התהום שעליה הצביע קאנט. מלבד הדיון הנרחב בקאנט, ניתן למצוא בספר ניתוח משווה של הגות בובר עם הגותם של רוזנצווייג, דילתיי, הוסרל, היידגר, קסירר, שלר, יאספרס, מרסל ואחרים.

ולטר בנימין (1892-1940), ענק אינטלקטואלי ודמות טרגית, זוכה בעשורים האחרונים לתשומת לב הולכת וגוברת. אם בעבר נדחקה מן התודעה דמותו של חוקר ומבקר ספרות נכבד זה ואפילו האנציקלופדיה העברית לא טרחה להזכירו או להקדיש לו ערך מערכיה, הרי עתה ממלאים חיבוריו ואמירותיו תפקיד מפתח בכל אתר. ספק אם יש היום אדם משכיל שאינו יודע על חיבוריו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני', 'על מושג ההיסטוריה' או 'הפרגמנט התאולוגי-פוליטי' ואינו נזקק להם. בביוגרפיה הקצרה פרי עטו של ברנד ויטה נסקרת פעילותו של בנימין ומתוארת התפתחות הגותו על רקע תקופתה ומתוך התמודדות עם האתגרים שהיא מציבה; והלא בנימין היה מקורב לברטולט ברכט, לתאודור אדורנו ולחנה ארנדט. זו ביוגרפיה חשובה עבור מי שעניינו בספרות, בהגות ובהיסטוריה גם יחד. מעל הביוגרפיה מרחף כצל גורלו המר של גיבורה היהודי-גרמני: ולטר בנימין, ידידו של גרשם שלום, ביקש להגיע אל האוניברסיטה העברית בירושלים ולא זכה; ביקש להימלט מציפורני הרייך השלישי - מתוך שהוא נעצר פעמים מספר במחנות שונים - אך הצליח בכך רק בשימו קץ לחייו במעבר הגבול שבין צרפת לספרד.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

תהפוכות רבות עברו על היחסים שבין גרמניה לארץ ישראל (פלשתינה) בעידן המודרני. בראשית המאה התשע עשרה עוד עמד הקשר בעיקרו בסימן היחס הנוצרי וההיסטורי לארץ הקודש, אך מאז הקמת הקיסרות הגרמנית (1871) הוא התגלגל גם לתחום הכלכלי והפוליטי המובהק. עבור גרמניה, כמו עבור מעצמות אחרות, הייתה ארץ ישראל טריטוריה שיש בה אינטרס כלכלי בין-לאומי הקורא לתחרות עם מעצמות אחרות. אין תמה אפוא שאבי הציונות, תאודור הרצל, ביקש להיפגש עם הקיסר הגרמני כאשר הלה ביקר בארץ ישראל. גם יורשי הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימר והרייך השלישי, גילו עניין בארץ ישראל, אלא שכאן נמזגו למערכת היחסים שני יסודות נוספים: האינטרס של יהודי גרמניה בארץ ישראל והעובדה שהיישוב היהודי שנוצר בה כלל אנשים שנמלטו מהרייך השלישי ונשאו עמם תרבות גרמנית. הקשר בין השתיים לאחר מלחמת העולם השנייה עומד בסימן זכר הרייך השלישי מחד גיסא ותפקיד ישראל מאז הקמתה בשימור זיכרון השואה מאידך גיסא.

It was a widespread practice in the area of Palestine, Syria and Asia Minor during the fourth to the seventh centuries of the current era to use talismans written on metal sheets in order to ward off the powers of evil, to heal people, or to gain the love of a person. The common Babylonian practice of the same period was to write incantation texts on earthenware bowls. This book contains the texts of all the legible amulets in Aramaic known today, as well as 13 hitherto unpublished bowls. The texts are proved with translations and commentaries, and a detailed glossary of all the words is given. The study of these incantations provides a glimpse into the religious feelings and practices of common people in the Talmudic period and enriches our knowledge of Palestinian and Babylonian Aramaic usage. This book contains a wealth of new material for the history of magic in the Near East, edited and interpreted with meticulous scholarship. דפים מהספר גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

איכר זקן ואביון מוצא לפתע אוצר שנטמן ליד אח הבית על ידי סבו. העושר הבלתי צפוי אינו מיטיב עמו. הוא מלא דאגה בלתי פוסקת שמא יגנבו אותו, בודק וחוזר ובודק אם עדיין הוא טמון היכן שהיה טמון, חושד בכולם שמא גילו את מקומו וסילקוהו וירא להתרחק מן הבית ומן האוצר. הוא נרדף, אומלל שחייו אינם חיים, וכל עוד הזהב ברשותו אין לו מנוח. בסופו של דבר נגנב ממנו האוצר, ולאחר שדעתו כמעט נטרפת עליו הוא מוחזר לו על ידי בחור צעיר המבקש לשאת את בתו לאישה. עתה יש לאוצר תכלית –נדוניה לבת. אבן נגולה מלבו של אביה: 'יום ולילה לא ידעתי מנוח, עכשיו אישן'. האוצר הוא אחד המחזות האהובים והמשעשעים של פלאוטוס. מולייר, שהמחזה מצא חן בעיניו מאוד, עיבד אותו והתאימו לתקופתו במחזהו הקמצן, תוך שהוא קוטף מן האוצר ומתרגם את כל הצימוקים.

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית. מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מיהדות חצי האי האיברי שנודעה בשם "ספרד" מימי השלטון המוסלמי ואילך. הספר פותח אשנב לתולדותיה של קהילה שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו. אף ספר זה אינו כל כך יוצא דופן בדגש שיש בו על "הנוצרים החדשים". עם זאת, הספר נועד להעלות את יהדות פורטוגל למוקד התעניינות הציבור הקורא עברית. הוא בא לעודד את המשך חקר היצירה הרוחנית, הספרות העברית, לימוד התורה והישגי המדע של יהדות פורטוגל לפני השמד של 1497. מאמרים של חוקרים מארצות שונות כלולים בספר. יום טוב עסיס, רחל איבנייס-ספרבר, אלווירה דה אזבדו מיאה, אריק לווי, אליהו ליפינר ז"ל, משה אורפלי, אדגר סמואל, ז'זה נוניס קראירה, שרל עמיאל ודב סטוצ'יסקי פותחים בפני הקורא העברי יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל מימי התגבשותה לקהילה מיוחדת כחלק מיהדות ספרד ועד הפיכתה לעדת אנוסים או "נוצרים חדשים" במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים הפכה פורטוגל למולדתם של "יהודים בסתר", אנוסים או "נוצרים חדשים".

הספר בוחן ומשווה תופעות מוסיקליות ושימושן במסכת החיים בתרבויות שונות, שמייצגות את דרכי המסורת העיקריות שנסללו מחוץ למערב. הוא חושף את העקרונות שעומדים מאחורי תופעות מוסיקליות הקשורות לזוג האידאלים מזרח ומערב, שמשלימים זה את זה. כמו כן הוא חושף קשר-על בין חמש הבחינות האלה: הבחירה הבלתי מודעת של המרכיבים המוסיקליים וחוקי ארגון היצירה; בחירת טיב ה'מתווכים' שבין היוצר למאזין – כלי הנגינה, כתב התווים, המבצע; ההתייחסות אל ציר הזמן ביצירה; ההתייחסות אל מקומה של המוסיקה במסכת החיים והיקום; ההתייחסות אל הזמן ההיסטורי.

"שני המאמרים המופיעים כאן לראשונה בעברית, הם תוספת חשובה לכתבי רוסו הספורים שיצאו עד עתה בשפתנו. הם רלוונטים במיוחד לבלשנים, לחוקרי האידאות שרווחו ערב המהפכה הצרפתית, לחוקרי המרקסיזם, למחנכים, לאנשי מדעי החברה והאנתרופולוגיה החברתית, לעוסקים בתולדות המשפט המדיני, לפילוסופים ובעצם לכל שואפי החירות ומוקירי השוויון בין בני-האדם באשר הם. תושבי ארצנו, השרויה בסכסוך ממושך, המבקשים להבין מהו המקור האפשרי למלחמות בין האומות, כדאי שיעיינו בנאמר בנושא זה במאמר השני של רוסו. ומכאן רב ערכם של שני החיבורים לכל מי שעדיין העמדה ההומניסטית יקרה ללבו, וההשכלה לרוחו." [מתוך פתח דבר, יעקב גולומב] כך כותב וולטר לרוסו אחרי שקרא את מאמרו 'על המקור והיסודות לאי-השוויון בין בני-אדם' המוגש כאן: "מעולם לא גייס איש אינטלגנציה כה רבה כדי להפוך אותנו, בני-האדם, לבהמות. אחרי קריאה בספרך, מתעורר החשק ללכת על ארבע. אולם שישים שנות חיי השכיחו ממני הרגל זה'." [מתוך איגרות של וולטר לרוסו]

The Zohar is one of the most sacred, authoritative, and influential books in Jewish culture. Many scholarly works have been dedicated to its ideas, its literary style, and the question of its authorship. This book focuses on other issues: it examines the various ways in which the Zohar has been received by its readers and the impact it has had on Jewish culture, including the fluctuations in its status and value and the different cultural practices linked to these changes. This dynamic and multi-layered history throws important new light on many aspects of Jewish cultural history over the last seven centuries. Boaz Huss has broken new ground with this study, which examines the reception and canonization of the Zohar as well as its criticism and rejection from its inception to the present day. His underlying assumption is that the different values attributed to the Zohar are not inherent qualities of the zoharic texts, but rather represent the way it has been perceived by its readers in different cultural contexts. He therefore considers the attribution of different qualities to the Zohar through time, and the people who were engaged in attributing such qualities and making innovations in cultural practices and rituals. For each historical period from the beginning of Zohar reception to the present, Huss considers the social conditions that stimulated the veneration of the Zohar as well as the factors that contributed to its rejection, alongside the cultural functions and consequences of each approach. Because the multiple modes of the reception of the Zohar have had a decisive influence on the history of Jewish culture, this highly innovative and wide-ranging approach to Zohar scholarship will have important repercussions for many areas of Jewish studies.

Prof. Dov Levin was one of the first researchers who recognized the value of recording oral history as one of the primary sources for understanding the events of the twentieth century. This book includes brief summaries of 611 interviews, conducted between 1957 and 2008, that were deposited in the archive of the Oral History Division of the Avraham Harman Institute of Contemporary Jewry. Many of the interviews were conducted with Lithuanian Jews, as part of Prof. Levin's important research on the Jews of the Baltic countries in the inter-war period, during the Shoa and under Soviet rule. Other interviews deal with the history of Israel and its culture. Levin's collection of oral histories includes interviews of people from different countries, different social environments, and varied political views, reflecting the wide spectrum of his interests and studies. ספר זה הודפס ע"י הוצאת מאגנס עבור מכון אברהם הרמן ליהדות זמננו.

הספר החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה עוסק בתחום חינוכי שבו העשייה רבה ודינמית ואילו המחקר והכתיבה האקדמית על אודותיו מועטים. הספר מקיף את תחומי החינוך הבלתי פורמלי מתקופת היישוב עד ימינו על היבטיהם התאורטיים והמעשיים. נדונות בו דיסציפלינות שהחינוך הבלתי פורמלי מבוסס עליהן, כמו הפילוסופיה החינוכית, הסוציולוגיה החינוכית, הפסיכולוגיה החברתית והחינוכית, הפדגוגיה וההיסטוריה. נוסף על כך, הספר מקיף את תחומי העשייה העיקריים של החינוך הבלתי פורמלי. מתוארות בו מסגרותיו הארגוניות העיקריות והפעילויות המתקיימות בהן הן במסגרות החוץ-בית-ספריות: תנועות נוער ומוסדות חינוך קהילתיים ופנימיתיים - הן במסגרות התוך-בית-ספריות - חינוך חברתי, פעילויות מחוץ לתכנית הלימודים ומיזמים ופעילויות שמשרד החינוך יוזם כגון הפרויקטים "מחויבות אישית", "מסעות בני נוער לפולין" ו"קהילה הוגנת". הספר מיועד למורים ולסטודנטים המתמחים בתחום החינוך הבלתי פורמלי באוניברסיטאות, במכללות האקדמיות ובמכללות להכשרת מורים בישראל. ימצאו בו עניין אנשי חינוך וכל מי שתחום החינוך קרוב ללבו.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

כרך זה - בבא בתרא - הוא השביעי בסדרת מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד . כקודמיו הוא מבחין בין מקורות - המימרות המקוריות שבתלמוד - ובין מסורות - מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה. גם בו מתקיימת הבחנה בין החלק האמוראי ובין החלק הסתמאי שבתלמוד והוא מראה שלפני בעלי הסתמאים, כמאתים שנה לאחר סוף תקופת האמוראים, לא עמדו המקורות בשלמותם ובצורתם המדויקת, ולכן נדרשו לפעמים לפרש את הטקסט שלא כפשוטו, בדוחק. כרך זה, יותר מקודמיו, מודע להבדל בין הלכות פסוקות ופירושים קצובים ובין השקלא וטריא, המשא ומתן, ומניח שנימוק של מרחק-זמן תואם יותר את הפסוקות וקצובות - ה"אפודיקטיות". השקלא וטריא לעומת זאת, לא נמסרו בשלמותם על ידי מוסרי המסורות הרשמיות – המסרנים - שבאמצעותם הגיעו אלינו ההלכות והפירושים של האמוראים, אלא נותרו חקוקים בזיכרונם של מי שהיו נוכחים בשעת הדיון והם לא ראו נחיצות להנציחם לדורות לאחר שההלכה כבר הוסקה ונחתמה. במשך הזמן נשתכחה השקלא וטריא ונותרו רק קטעים, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את מה ששרד והשלימו מדעתם מה שהיה זקוק לביאור ולא שרד. רוב השקלא וטריא שבגמרא מן הסתמאים הוא ההבדל בטיב המסירה ובמהימנותה בין השקלא וטריא ובין הלכות פסוקות ופירושים קצובים הוא יסוד מוסד במחקר התלמוד הבקורתי. בכרך זה, יותר מבקודמיו, מודגש הבדל זה וחלק גדול מפירושיו את מקומות הקשים שבגמרא מבוסס על הנחה שלסתמאים, מכונני התלמוד ומשכלליו, תכופות חסרו להם קטעים מן השקלא וטריא והם השלימום מדעתם. תכליתו של כרך זה, כקודמיו, להחליף את הדחוקים בפירושים אחרים.

In the period between the two world wars, Poland's Jewish community of three million was second only in size to that of the United States, and was the laboratory in which the ideological orientations which dominated the Jewish world—Zionism, Bundism, Neo-Orthodoxy, assimilation—were tested. There has been much disagreement as to the character and strength of antisemitism in Poland at that time, and the extent to which it aided the Nazis in carrying out their genocidal plans. This volume of Polin includes contributions from Poland, western Europe, Israel, and North America that together provide a clearer understanding of the issues which have in the past proved so divisive. It also includes a number of personal testimonies from people who experienced the interwar period at first hand.

ספר זה מציע שמונה מאמרים שכתבו שמונה מלומדים מאוניברסיטאות שונות בישראל. כולם מבוססים על תעודות הנמצאות באוסף היהודי של ספריית אוניברסיטת ייל בניו–הייבן. החוקרים התחילו בעיבוד התעודות בסדנת החוקרים שהתקיימה בספרייה באפריל 2010 והשלימו אותו בשובם לארץ. התעודות מאירות היבטים שונים בהלכה, בהיסטוריה, במנהג ובפרשנות של יהודי צפון–אפריקה. לעיון בשאר הכרכים נא לחץ כאן

מהם הכוחות המעכבים נשים פלסטיניות פרופסיונליות בנגב להתקדם בשווקי העבודה בישראל? מהם גורמי ההצלחה המאפשרים להן לתמרן בין עבודה למשפחה? מדוע זהותן המעמדית החדשה מסתכסכת עם זהויות אחרות? מתי זהותן המעמדית מסייעת להן בקידום מעמדן הציבורי ומתי היא מהווה חסם בפני התקדמותן? הספר זהות מעמדית בהתהוות בוחן את צמיחתו של מעמד ביניים בקרב פלסטיניוֹת פרוֹפסיוֹנליוֹת בנגב באמצעות ניתוח מוצלב של ניסיון חייהן המקצועיים בזירות הפרטיות והציבוריות. תהליך זה נבחן דרך הממד החווייתי סובייקטיבי באמצעות שני היבטים: היבט האפליה והיבט הסוכנות (agency) . בהיבט האפליה נבחנים ה"קנסות" המושתים על נשים פרופסיונליות אשר עובדות בשוק העבודה היהודי והערבי ונחשפים ארבעה: קנס אתנו-לאומי (אפליה על רקע גזעי), קנס דתי (אפליה על רקע דתי), קנס מגדרי (אפליה על רקע מגדרי) וקנס שבטי (חיכוך בין הקוד המקצועי לקוד השבטי). במחקרה של ד"ר סראב אבורביעה־קווידר, המבוסס על ראיונות עם עשרות נשים פלסטיניות־בדוויות, המחברת מאירה את הקטגוריה המעמדית כציר ניתוח החושף פרקטיקות קולוניאליות ופטריארכליות אשר אינן מכירות בזהותן הפרופסיונלית, ומפעילות מסמנים תרבותיים, דתיים וקולקטיביים המייצרים פרדוקס של שוליות מעמדית. למרות שנשים אלה רכשו הון כלכלי ואנושי המקנה להן מעמד גבוה בחברתן, הון זה אינו מוכר בשוק העבודה. הפרדוקס מתחדד כאשר זהותן המעמדית הפרופסיונלית מצטלבת עם גזענות, דת ושבטיות. בעוד שבתחום הציבורי נשים אלה אינן זוכות להכרה מלאה, כמתבקש מזהותן החדשה, העלייה בכוחן המעמדי ניכרת בס ֵפרות הביתיות — בחיי הזוגיות והמשפחה, ובקהילה, שבהן זוכות הנשים להכרה וליוקרה.

סיפור דינה בת יעקב עיקרו אונס ואהבה, מרמה ונקמה, טבח המוני ובנים הקמים באביהם, דברים שבינו לבינה ועניינים שבין עם לעם. הסיפור מסתיים בשאלה רטורית נוקבת, אבל הוא לא נחתם בפסוק האחרון. הספר ותצא דינה – קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו , עוסק הן בסיפור בבראשית לד והן ביציאת דינה מחוץ לגבולות סיפורה ובואה אל מחוזות עלילתיים אחרים בתורה, בנביאים ראשונים ובספרות בית שני. סיפור דינה אף הוא לא נולד יש מאין, והספר מבקש להתחקות אחר הכתובים שעקבותיהם מצויים במעשה. עושר הכתובים המצויים בשיח עם סיפור דינה מלמד שהרושם שהותיר מעשה זה גדול הרבה יותר מכפי שנדמה, ועל המבקש לעמוד על האחיזה שקנה לו סיפור בספרות המקרא לתור גם אחר הסמוי מן העין.

בתרגום זה מובאים שני הספרים הראשונים של מה שנקרא 'ספר המידות לניקומאכוס', והוא (כנראה) רשימות ההרצאות של אריסטו על תורת המידות כפי שרשם (או עיבד) אותן בנו ניקומאכוס. מכאן צורת הספר ואופיו המיוחד: הוא אינו 'שיטתי' במובן הרגיל של המילה ואף אינו פסקני, אלא 'דיאלקטי', כלומר שואל ומשיב, מציע, מרחיב, חוזר, מתקן, מגלה את דעתו רק לאט. הוא סופר לא של 'הלכה' אלא של 'שקלא וטריא'. מצד תוכנו הספר הוא סיכום של ניסיון החיים היווני. הוא מציג נקודת מוצא תכליתית, מדגיש את הצד החברתי, מתעניין בחינוך המוסרי למעשה ותופס את המוסר כאמנות החיים, שבה, כמו בכל תחומי האמנות, העיקר הוא ההרמוניה וההתאמה ההדדית בין הרכיבים. הספר חושף לעינינו את היסודות הראשוניים של מחשבה מסודרת בענייני מוסר. 'החיבור הוא שיא התפתחות מחשבתו המוסרית של אריסטו. הוא תוצאה של ניסיונותיו ליישם בתחום המוסרי את עמדותיו המאוחרות יותר בעניין הפסיכולוגיה והמטפיזיקה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967

זהו ספר מבוא לא טכני לשני עמודי התווך של הפיסיקה במאה העשרים: תורת היחסות ותורת הקוונטים. הוא דן בעיקר במישור המושגי והפילוסופי ואינו נזקק למתמטיקה מתוחכמת; הנושאים המועלים בו נוגעים למדעי הטבע בכללם ולא לפיסיקה בלבד. המחבר מראה כיצד אילצו התגליות החדשות את הפיסיקאים לקבל רעיונות בלתי מקובלים ולעתים אף מוזרים. הספר מדגים כיצד תאוריות חדשות ומהפכניות צומחות במקום שתאוריות ישנות ומבוססות כשלו.

הספר מתמקד ביישומים של התאוריה הכללית לבעיות מעשיות בתחומי הפיזיקה, הכימיה ומדעי הננו. הוא פונה אל מגוון תלמידים וקהלים במדעים, מתחילים ומתקדמים, תאורטיקאים וניסיונאים. יעד זה מושג על ידי הצגת כל נושא בכמה רמות קושי: רמה בסיסית, שבה נדונים רעיונות ותפיסות בצירוף פרטים מתמטיים מינימליים, ובנפרד, ורמות מתקדמות שבהן ניתנים פרטים מתמטיים ברמה גבוהה. בספר דוגמאות רבות והרבה מאוד תרגילים. אפילו באנגלית קשה למצוא ספר דומה לו מבחינת רוחב ועומק היריעה. הספר מחולק לשני כרכים. הכרך הראשון מתמקד ביסודות ובדיון בבעיות הניתנות לפתרון באופן אנליטי. הכרך השני מתמקד בבעיות שלא ניתן לפתור אותם באופן אנליטי מדויק ודורשות פיתוח של שיטות פתרון מקורבות שלעתים קרובות משמשות בסיס לפתרון נומרי בעזרת מחשב. בשני הכרכים למעלה ממאה תרגילים פתורים בדרגות קושי שונות המסיעיים להבהרת מכניקת הקוונטים ושימושיה. ספר קורס.

מי קבע את השעה באיסטנבול של המאה השמונה-עשרה ובאיזה אופן? מתי הגיעו פקידי ממשלה למשרדיהם? האם חיילים נדרשו "לעמוד בזמנים" וכיצד נמדדו הזמנים האלה? כיצד השפיעו טכנולוגיות חדשות כמו הרכבת וספינת הקיטור על מוסכמות של דייקנות ואיחור ומה היו המשמעויות החברתיות והפוליטיות של הַמְתָּנָה? מה הקשר בין שעונים לרגשות ובין זמן לכוח? ספר זה מנתח את "תרבות הזמן" של האימפריה העוסמאנית המאוחרת ועוקב אחר השתנותה משלהי המאה השמונה-עשרה ועד הקמתה של הרפובליקה הטורקית. על רקע התמורות המהירות שהתחוללו באזור באותה תקופה החלו גופים שונים של המדינה העוסמאנית להכפיף את שגרת העבודה ללוחות זמנים ושעונים מכניים כדי להשיג רמות גבוהות יותר של שליטה, סדר ויעילות. רשת זמן חדשה החלה נפרשת בהדרגה מאתרים כמו בסיסי צבא, משרדי ממשלה ובתי ספר אל צירי התנועה ומרכזי הערים, והכפיפה תושבים רבים יותר ויותרלזמן שעון ולמוסכמות חדשות שנקשרו בו. שינויים אלה, בתורם, עוררו לעתים קשיים, מתחים ואף התנגדות, שהיו קשורים לא רק בחיי המעשה אלא גם בשאלות של זהות, אידיאולוגיה ואוריינטציה תרבותית. השעונים של ראשית המאה העשרים הראו, אם כן, זמן עוסמאני, על כל מורכבותו.

This is not the first biography of Manasseh of Ilya, however it claims to be the most embracing and authoritative one, offering new details of Manasseh's life and work and the influences that molded them. The distinctiveness of the book is not only the chapter on the library at Vyasin, but also a thorough analysis of Manasseh's attitude to Hasidism, a problem raised by scholars before but never solved satisfactorily. Another contribution to this work is the description of Manasseh's indebtedness to the thought and ideals of the European Enlightenment. In terms of rabbinic Judaism, Manasseh was no doubt an Illuy (genius), but as had happened to others before him, the use of his talmudic erudition was not in the realm of rabbinic studies, but in support of his reformist ideals, which aimed at cardinal changes in the economic, social and cultural aspects of Jewry. It was, however, the tragedy of his life that he was unable to bridge the abyss between ideal and reality. In other words, his Torah experience was unable to provide him with the tools needed for the articulation and even less so for the implementation of his ideals.

הספר נע סביב שני צירים: הציר האחד הוא מעקב אחר הסיפורת העממית (אגדות הייסוד) של קהילות ספרד ואשכנז בימי-הביניים כראי מאלף להבדלים התרבותיים שבין שתי הקהילות; הציר האחר הוא מעקב אחר התפתחותו של הסיפור האשכנזי ביידיש במאה השש עשרה, מן השלב הגרעיני ועד לעיצובו המורחב והמפותח.

בשנים 1989-1991 חידשה ישראל את יחסיה הדיפלומטיים עם ברית המועצות, בולגריה, הונגריה, יוגוסלביה, פולין וצ'כוסלובקיה, יחסים שנותקו בעקבות מלחמת ששת הימים. נוספה אליהן אלבניה, שעמה כוננה ישראל לראשונה יחסים דיפלומטיים. באותן שנים ניהלו נציגי ישראל שיחות עם נציגי גרמניה המזרחית לקראת האפשרות של כינון יחסים דיפלומטיים. הדבר לא מומש בשל סירובה של זו להכיר בחלקה במתן שילומים לישראל על רדיפת יהודים בתקופת המשטר הנאצי ובשל תהליך איחוד גרמניה שהסתמן אז באופק. המחבר, שכיהן באותן שנים כסגן מנהל כללי של משרד החוץ לענייני מזרח ומרכז אירופה והיה מעורב בתהליכים הללו, מתעד בספרו לראשונה את השתלשלות המגעים בין ישראל לבין ארצות מזרח אירופה (למעט ברית המועצות) שהוליכו לחידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. כן נידונים בספר מדיניותן העוינת כלפי ישראל בזירה הבינלאומית והמזרח תיכונית, גילויי האנטישמיות כלפי המיעוט היהודי שחי בקרבן, ומעמדן של הקהילות היהודיות במדינות הללו לפני ניתוק קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל, בעת הניתוק ובעידן שאחריו. נידונים גם מניעיהם המדיניים והכלכליים של כל אחת מהארצות להתקרב לישראל החל מאמצע שנות השמונים במאה הקודמת, לקראת חידוש הדרגתי של יחסיהן הדיפלומטיים עמה, על רקע השתחררותן מן התלות בברית המועצות והמעבר ממשטר קומוניסטי למשטר ליברלי.

איציק מנגר (1901–1969) הוא אחרון המשוררים-הטרובדורים ביידיש, והוא בולט בכוח הרגש שלו, בדמיונו הפורה ובכישרונו להעביר את אלה לקוראי יידיש. סגנון כתיבתו הוא כסגנון דיבורם של היהודים הפשוטים בערים ובעיירות, בשווקים ובבתי המלאכה. השירה היא לו אמצעי ליצירת קשר ישיר עם הקורא, והבלדה היא הסגנון האהוב עליו. מנגר שייך לסוג המשוררים המסוגלים להתעמק בנשמות גיבוריהם ולהוריד את גיבורי התנ"ך מן השמים לארץ, ובכך לקרב אותם לאורח חייהם של העם. השכלתו הכללית ובקיאותו בלשונות ובהיסטוריה מאפשרות לו להכניס עולם שלם לעולמם של קוראי יידיש, לעתים בצורה הומוריסטית או דמיונית. ואף שלא היה מוזיקאי, חוש הקצב שלו ניכר בכל שיריו. חמישים ואחד השירים הכלולים בספר מובאים גם בתרגום לעברית ולאנגלית, כדי להבטיח את עתידם של אוצרות הרוח האלה לדורות הבאים. התעתיק לאותיות לטיניות מאפשר את קריאתם למביני יידיש שאינם מכירים את כתבה.

With the demise of the Soviet Union and the collapse of Communism in Eastern Europe, a number of questions regarding the conventional understanding of totalitarianism could now be viewed in the new light. The classical studies of totalitarianism were undertaken when Nazism and Fascism had been vanquished, while the Soviet system still existed: this created an asymmetry which could now be overcome. The ideological Cold War edge which sometimes accompanied debates about totalitarianism was similarly blunted. The impetus which these developments could give to new angles of research and historical perspective was the focus of the conference “Reflections on Europe’s Century of Discontent”, held at the Institute for European Studies at the Hebrew University of Jerusalem. More than a dozen participants from eight countries – political scientists, historians, lawyers as well as political activists – took part in what was an exciting exercise in re-evaluation and re-assessments. The results are presented in this volume.

The writings of Yehezkel Kaufman (1889-1963), late Professor of Bible at the Hebrew University of Jerusalem, fall into three main categories: Bible studies, of which the four-volume History of the Religion of Israel is the magnum opus; socio-historical analysis of Jewry's fate and existence as a diaspora-nation community, with the two-volume Golah ve-Nekhar (Exile and Estrangement) being its most outstanding scholarly undertaking in this regard; finally topical articles dealing with immediate socio-political problems of Zionism and the emerging State of Israel. This book comprises three successive chapters from Yehezkel Kaufman's Golah ve-Nekhar which, though intrinsically related to the central topic of that work, constitute a distinct unit of its own. The basic difference between Judaism and Christianity is here defined as two forms of covenant being in conflict with each other. דפים מהספר גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

ספר לימוד זה מיועד לסטודנטים הלומדים "חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי במשתנים אחדים" ו-"אנליזה וקטורית" במוסדות להשכלה גבוהה בקורסים:חדו"א 2, חדו"א 2 מ, חדו"א 2 ת, וחשבון אינפיניטיסימלי, ומקיף את כל הנושאים הנלמדים בקורסים אלה. הספר נכתב על ידי צוות מרצים בעלי ניסיון רב בהוראת הקורסים הללו במכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה והטכניון. הספר נכתב תוך שימוש בשיטות הוראה ולמידה חדשות, המתבססות על למידה עצמית באמצעות פתירת שאלות. השאלות המוצגות בספר נבחרו בקפידה רבה, כדי לייצג את כל החומר הנלמד, ובה בעת מתוך דאגה והתחשבות, לא להעמיס על הקוראים כמות רבה גדולה מדי של שאלות. לכל נושא נכתב תקציר המכיל את התיאוריה, מובאים הגדרות ומשפטים המלווים בהסברים נוספים ודוגמאות רבות, וכן כ-350 שאלות משלושה סוגים: שאלות עם פתרון, שאלות ללמידה עצמית ושאלות להעמקה ומושגיות. בספר מיושמות שיטות של גרפיקה ממוחשבת, אשר מועילות מאוד בקורס בו נדרשת אינטואיציה גיאומטרית רבה. לצורך זה מלווה הספר בתקליטור המכיל כ-200 קבצים עם שרטוטים והדגמות. ספר קורס

Women are conspicuously absent from the Jewish mystical tradition. Only the Sabbatian movement, with its unprecedented female liberationist, egalitarian agenda, acknowledged women’s spiritual inspiration and invested them with authority. It abandoned the halakhic norms governing relations between the sexes, turned the Messiah's wife into his full consort, and generated a syncretistic cult of the ‘holy maiden’ venerated as the female messiah. A fascinating study of an early-modern movement that transcended traditional gender paradigms. Women are conspicuously absent from the Jewish mystical tradition. Even if historically some Jewish women may have experienced mystical revelations and led richly productive spiritual lives, the tradition does not preserve any record of their experiences or insights. Only the chance survival of scant evidence suggests that, at various times and places, individual Jewish women did pursue the path of mystical piety or prophetic spirituality, but it appears that they were generally censured, and efforts were made to suppress their activities. This contrasts sharply with the fully acknowledged prominence of women in the mystical traditions of both Christianity and Islam. It is against this background that the mystical messianic movement centered on the personality of Sabbatai Zevi (1626-76) stands out as a unique and remarkable exception. Sabbatai Zevi addressed to women a highly original liberationist message, proclaiming that he had come to make them ‘happy as men’ by releasing them from the pangs of childbirth and the subjugation to their husbands that were ordained for women as a consequence of the primordial sin. This unprecedented redemptive vision became an integral part of Sabbatian eschatology, which the messianists believed to be unfolding and experienced in the present. Their New Law, superseding the Old with the dawning of the messianic era, overturned the traditional halakhic norms that distinguished and regulated relations between the sexes. This was expressed not only in the outlandish ritual transgression of sexual prohibitions, in which the Sabbatian women were notoriously implicated, but also in the apparent adoption of the idea—totally alien to rabbinic Judaism—that virginity, celibacy, or sexual abstinence were conducive to women´s spiritual empowerment. Ada Rapoport-Albert traces the diverse manifestations of this vision in every phase of Sabbatianism and its offshoots. These include the early promotion of women to centre-stage as Messianic prophetesses; their independent affiliation with the movement in their own right; their initiation in the esoteric teachings of the Kabbalah; and their full incorporation, on a par with men, into the ritual and devotional life of the Messianic community. Their investment with authority was such as to elevate the Messiah's wife (a figure mostly absent from traditional messianic speculations) to the rank of full Messianic consort, sharing in her husband´s redemptive mission as well as his divine dimension. By the late eighteenth century, a syncretistic cult had developed that recognized in Eva—the unmarried daughter of Jacob Frank, one of Sabbatai Zevi´s apostate Messianic successors—an incarnate female aspect of the kabbalistic godhead, worshipped as `Holy Virgin´ and female messiah by her father’s devotees. This was the culmination of the Sabbatian endeavor to transcend the traditional gender paradigm that had excluded women from the public arena of Jewish spiritual life.

הספר סוגיות נבחרות באתיקה עסקית ובאחריות חברתית דן בנושא העומד בראש סדר יומנו הציבורי ומציג את עיקרי משנתו האתית של המחבר. ייחודו בכך שהוא בנוי מפרקים עיוניים, מאירועים המבוססים על הניסיון המקצועי הרב ועל המחקרים של המחבר, ומניתוח יצירות באתיקה עסקית ממיטב הקלסיקה העולמית. חלקי הספר מתמקדים בהקשרים האתיים של מנהיגות, יושרה, מתריעים, ממשל תאגידי, שוק ההון, בנקאות, הון ושלטון, שוחד ושחיתות, עושק מחזיקי העניין, אמון, שקיפות, הגינות, קיימות, אחריות חברתית, אקטיביזם, איכות הסביבה, גלובליזציה, היבטים בינלאומיים ואתיקה בעסקים בישראל. השילוב בין מרכיבים עיוניים ואמפיריים, וניתוח יצירות שאתיקה עסקית במרכזן, הפונה להיגיון ולרגש כאחד, הוכח כתמהיל המצליח להקנות את ערכי האתיקה לסטודנטים ואנשי עסקים. המחבר מעיד בספרו שניתן להצליח בעולם העסקים תוך שמירה על כללי האתיקה במציאות הכלכלית הסבוכה של ימינו.

תופעת המצור מורכבת ביותר ואי-אפשר להבינה כראוי אלא מתוך התוודעות למכלול היבטיה ומאפייניה. הספר דן במאפיינים הצבאיים, הכלכליים, המשפטיים, החברתיים והספרותיים של תופעת המצור במרחב התרבויות של המזרח הקדום. הוא מבוסס בעיקר על מקורות אכדיים ומקראיים ובמידה פחותה על מקורות יווניים, ארמיים, מצריים, חתיים ואוגריתיים, וכן על תבליטים שנתגלו בארמונותיהם של מלכי אשור ובמקדשי מצרים.

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש כרך ב שירי ילדים, שירי משפחה והווי, שירי חתונות, שמחות וחגים כרך ג הומור וסטירה, שירי חסידים, שירים דו לשוניים, שירי דלות, עמל ומצוקה, שירי טירונים וחיילים כרך ה כרך מרדכי גבירטיג כרך ו כרך מרק ורשבסקי כרך ז: כרך איציק מנגר

"הספר שלפנינו, שהיה [בשעתו] ראשון מדברי היגל הניתן בתרגום עברי, הוא אחד הביטויים הבהירים ביותר להשקפתו, שהפילוסופיה איננה מדע תלוש מן המציאות. פיתוחם ההגיוני של המושגים הפילוסופיים קשור וצמוד להתפתחותם ההיסטורית. ככל שהאדם נעשה מודע יותר לעצמו, ככל שהוא מכיר יותר את חירותו הבאה לידי ביטוי בהישגי מחשבתו – כן הוא ילך וייעשה אדון לגורלו ההיסטורי, כן יגשים את שאיפתו לחירות הלכה למעשה." יעקב פליישמן, 'פתח דבר' "מותר האדם מן הבהמה אינו אלא המחשבה… אך המחשבה תהא הנעלה ביותר, אם תעסוק בדבר הנעלה ביותר אשר לאדם, כלומר: במחשבה עצמה… מה שהיא מחוללת באורח זה, הרי זו פילוסופיה… עמל זה בן אלפי שנים, שבו המחשבה יוצרת את עצמה; מסע תגליות זה, אליו יוצאת המחשבה למען גלות את עצמה – אלה הנושאים שעלינו לחקרם – זה התיאור הכללי של מושאנו." מתוך הספר

The collection at hand, the fifth volume in the "Folklore Research Center" series, attempts to cover a wide cultural sphere: England. The articles, naturally, represent different aspects of the subject, but although each study is firmly anchored in a specific area of research, together they form a whole. Photos added.

צעדיה הקדומים ביותר של הדיפלומטיה מתועדים בתעודות מן המזרח הקדום. השליחים שימשו ערוץ תקשורת כמעט בלעדי בין שליטי המזרח הקדום וזרוע עיקרית של השלטון במדיניות החוץ. הספר סוקר את התהוותה של הדיפלומטיה העולמית ואת הפרק הראשון בתולדותיה, ההתפתחות ההיסטורית של מוסד השליחות במזרח הקדום והנורמות הכרוכות בהפעלתו, תוך שימת לב להבדלים שבקרב התרבויות והעמים השונים. המחבר סוקר את מערכת התקשורת בין מדינות, את תפקידי השליחים ואת כינוייהם ומונה נהלים בסיסיים אחידים שגובשו בעקבות התנסות ארוכת ימים. העדויות המרובות ביותר על מוסד השליחות שביסודו של הספר הן מתקופת ארכיון מארי (המאות התשע עשרה והשמונה עשרה לפסהנ) ומן המקרא. העדויות הללו באות בעיקר ממקורות היסטוריים וממכתבים אך גם מטקסטים משפטיים, מאפוסים ואף מיצירות מיתולוגיות. לצורך השוואה שולב מידע על מוסד השליחות בתרבויות ובאזורים מחוץ למזרח הקדום: ביוון וברומא בתקופה הקלסית, באיטליה של תקופת הרנסנס, בביזנטיון, בארצות האסלאם, במזרח הרחוק, באירופה בעת החדשה העכשווית ובחברות הפרימיטיביות העכשוויות.

Thoroughly researched, this study highlights the historical scholarship that is one of the lasting legacies of interwar Polish Jewry and analyses its political and social context. As Jewish citizens struggled to assert their place in a newly independent Poland, a dedicated group of Jewish scholars fascinated by history devoted themselves to creating a sense of Polish Jewish belonging while also fighting for their rights as an ethnic minority. The political climate made it hard for these men and women to pursue an academic career; instead they had to continue their efforts to create and disseminate Polish Jewish history by teaching outside the university and publishing in scholarly and popular journals. By introducing the Jewish public to a pantheon of historical heroes to celebrate and anniversaries to commemorate, they sought to forge a community aware of its past, its cultural heritage, and its achievements---though no less important were their efforts to counter the increased hostility towards Jews in the public discourse of the day. In highlighting the role of public intellectuals and the social role of scholars and historical scholarship, this study adds a new dimension to the understanding of the Polish Jewish world in the interwar period.

אתיקה בתחום כלשהו של פעילות אנושית היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה בו. תפיסה כזו יכולה להיות מערכת ערכים, או מערכת עקרונות המבטאים ערכים. גם הערכים וגם העקרונות נותנים בסיס להבחנה בין ההתנהגות הראויה לבין התנהגות שאינה ראויה ומנמקים ומצדיקים אותה. כך, אתיקה של מקצוע מסוים היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה במסגרת פעילות של בעלי אותו מקצוע; אתיקה של מוסד מסוים היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה במסגרת פעילות של הנמנים עם אותו מוסד; אתיקה של ארגון מסוים היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה במסגרת פעילות הנעשית מטעמו. גם באתיקה כדוגמת הפעילות ההורית או הפעילות הרווחת במרחבי האינטרנט ניתן לפתח תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה. העיסוק באתיקה הוא לעתים קרובות עיוני ומופשט, הגם שתוצאותיו אמורות להתבטא בחיי המעשה. אסופת המאמרים עיונים באתיקה מציגה את העיסוק העיוני, השיטתי, המקצועי, בתחומים אחדים שבעולם האתיקה. הבעיות הנדונות בהם התעוררו, לובנו ולעתים נפתרו בהקשרים ישראליים. פרופ' מרים שלזינגר דנה באתיקה אקדמית לאור פולמוס החרם האקדמי שהוטל בבריטניה על חוקרים ישראלים. פרופ' אסא כשר, עורך האסופה, עוסק באתיקה צבאית וביחסים בין הדרג הצבאי והדרג המדיני. מאמרו של ד"ר גיל פייר דן בשאלה האם ערכי חיל הרפואה מתאימים לשמש קוד אתי של הרפואה הצבאית בישראל. סוגיות באתיקה רפואית מתבררות מן הדין וחשבון של הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות שמביא פרופ' אברהם שטיינברג, ופרופ' בן-עמי סלע מתייחס במאמרו להיבט האתי שבהעסקתם של אנשי רפואה הנגועים בנגיפים מסוכנים בתחום הכירורגי. החוקרת האוסטרית ד"ר ברברה פריינסק מציגה את הדיונים בהסדרה החקיקתית של מחקר תאי גזע עובריים ושל שיבוט אדם בישראל. בזיקה בין ביו-אתיקה לביו-טכנולוגיה עוסק ד"ר אריה מעוז. פרופ' נעמה צבר בן יהושע מעלה סוגיות אתיות הכרוכות בהסכמה מדעת של נחקרים בתחום החינוך. סוגיות אתיות שעניינן הזכות לפרטיות מול זכות הציבור לדעת וגילוין בתקשורת נדונות במאמרו של פרופ' רפאל כהן-אלמגור, וד"ר עדיה מנדלסון-מעוז מביאה את אמנה לשימוש נאות באינטרנט. הקובץ נחתם בדוח ועדת כשר לגיבוש האתיקה של הפצת מידע על ניירות ערך באמצעות רשת האינטרנט. הספר יוצא לאור מטעם המרכז לאתיקה בירושלים הפועל במסגרת משכנות שאננים בחסות הקרן לירושלים. המרכז לאתיקה לקח על עצמו להרחיב את ההכרה, להעמיק את ההבנה ולשפר את הרמה בתחומים שונים, בעולמות אתיקה מגוונים.

מנזר שאולין בסין, שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2010 כאתר מורשת עולמית, הוא מן הסתם המקדש הבודהיסטי המפורסם ביותר ברחבי העולם בשל זיקתו לאומנויות הלחימה. מאיר שחר דן בהתפתחויות ובמשמעויות של האומנויות הללו, מימי הביניים ועד ימינו, על סמך התיעוד שהשתמר בכתובות על אבן, בכרוניקות, בספרות ובשירה הסיניות ובדימויים שעוצבו במערב בספרות ובקולנוע. בכמה פרשות היסטוריות במרוצת הדורות אכן פעלו הנזירים כלוחמים בשירות הקיסר. כיצד מתיישב עיסוק מיליטריסטי זה עם האיסור הבודהיסטי על אלימות? מהו הקשר בין עקרונות הצ'אן (זֶן) בודהיזם לתרגילי לחימה? באיזו מידה הושפעו אומנויות הלחימה מהדת הדאואיסטית הסינית? מתי ומדוע עברו הנזירים מלחימה במוט לתרגילי קרב בידיים ריקות? הספר שאולין דן בסוגיות אלה ומראה כיצד במעבר משושלת מינג לשושלת צ'ינג במאה השבע-עשרה חל מפנה שהוביל למזיגה הייחודית של לחימה, ריפוי וטיפוח עצמי רוחני. מבעד לפריזמה של תולדות המנזר העתיק יפגשו הקוראים את המורכבות של התרבות הסינית וההשפעות עליה, פרקים מרכזיים בהיסטוריה הפוליטית של סין, וכן דמויות מרתקות של קיסרים, סופרים, אלים וגיבורים מהעבר ומהמיתולוגיה הסינית. ספר זה ראה אור במקור בשפה האנגלית ותורגם ללשונות רבות.

While the history of Zionism in the US has been the subject of numerous works, American ideological attitudes toward the State of Israel have been less frequently treated in the scholarly literature. This book fills that gap. An international conference convened in the Negev brought together academic authorities for three full days of candid interaction and bold analyses of American Zionist ideology. This volume distills the results of that conference, illuminating the images and expectations of American Jews toward Israel, especially their liberal hopes. Readers interested in the status and fate of the Jewish state will find this collection of essays thought-provoking and instructive.

זהו ספר המשך לספר שיצא בהוצאת מאגנס בתשנ"ד על פסיכותרפיה מוגבלת בזמן , שיטת טיפול נפשי בגישה פסיכודינמית שפיתח ג'יימס מאן בארצות הברית ושזכתה להתעניינות רבה בארץ. השיטה מבוססת על טכניקה של מיקוד בעיותיו של הפונה בסוגיה מרכזית בחייו. בספר הנוכחי תיאור נרחב ולימודי של שיטת הטיפול המוגבלת בזמן על מרכיביה ושלביה. כמו כן מובאים בספר במלואם ובפרוטרוט טיפולים מוגבלים בזמן, ובהם טיפול שלא עלה יפה. כל טיפול מלווה בדיון במאפייניו הייחודיים. בספר גם פרקים המיוחדים להכשרת מטפלים בשיטה זו ולמחקר. הספר מיועד לאנשי מקצוע, למתמחים ולתלמידים בתחומי בריאות הנפש. אלה יוכלו ללמוד ולהעמיק את ידיעותיהם בתחום מתפתח זה. הספר כתוב בלשון בהירה ופשוטה ומאפשר גם לקוראים שאינם אנשי מקצוע להתבונן ולהתרשם מתהליכים טיפוליים ממוקדים.

בשנות כהונתו של מיכאל גורבצ'וב כנשיא ברית המועצות (1988--1991) התרחשו בה שינויים מרחיקי לכת שבאו לידי ביטוי בהרחבת החופש הפוליטי והתרבותי ובניסיון להנהיג רפורמות כלכליות. השינויים מצאו הד בוויכוחים סוערים בין זרמים שונים בחברה, ובמיוחד בין הדמוקרטים לבין הלאומנים. הדמוקרטים האמינו שרוסיה צריכה לאמץ דפוסים של דמוקרטיה מערבית, להנהיג רפורמות כלכליות ולהיהפך לחלק מהעולם המערבי. הלאומנים השמרניים לעומת זאת טענו שרוסיה אינה יכולה ואינה צריכה לאמץ נורמות של דמוקרטיה מערבית כי הן זרות לה ואינן טובות כשלעצמן. הם הציעו דרך שהייתה אמורה להיות צירוף של משטר אוטוריטרי ולאומנות רוסית. הספר היהודים וישראל בעיתונות הסובייטית בתקופת גורבצ'וב מתאר את השינויים שחלו בגישות של זרמים שונים בברית המועצות כלפי היהודים וכלפי ישראל. מובהרת בו הדרך שבה מעצבת העיתונות דימויים חדשים בתקופה של משבר ושינויים מהירים. המחבר בוחן בפירוט כיצד טיפל כל אחד מן הזרמים בשאלת היהודים ובדמותה של מדינת ישראל לאור ערכיו ומתוך רצונו להסתגל לשינויים הללו. הוויכוחים על דמותה של ישראל בעיתונות הסובייטית חושפים את יחסם של הזרמים השונים -- מדמוקרטים ועד אנטישמים קיצוניים – ליהודים ולישראל. הדעות שעוצבו סוף תקופת גורבצ'וב רווחות ברוסיה גם היום.

'מדוע יש בכלל דבר-מה ולא רק מאומה?' שאלה זו על עצם ההיות ועל פשר ההיות – שאלת ההוויה – היא פתח יציאה מן השגור וההמוני ופתח כניסה לכל מחשבה שניתן לכנותה פילוסופית. שאלה זו היא גם מוקד ההתפלספות של מרטין היידגר והציר שסביבו נעה הגותו, הגות שקוֹלה מהדהד עד ימינו ואשר יש לה השפעה מכרעת על עתיד הפילוסופיה. הספר חלום הטוהר הוא ניסיון מקורי לחשוב את מחשבת ההוויה של היידגר מנקודת הראות של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. בין השניים קיימים יחסים סבוכים של המשכיות מזה ושל חריגה מזה, יחסים המגלמים מעבר בין שני עידנים של מחשבה. השאלה הנבחנת בספר בעיניים דרידיאניות נסבה על אפשרות החריגה של היידגר ממסורת המחשבה של המטפיזיקה, שעליה קרא תיגר ושממנה ביקש להיחלץ. אין זו שאלה של מה בכך, שכן נוסף על השלכותיה הפילוסופיות יש לה גם השלכות פוליטיות ואתיות מרחיקות לכת. ההתמודדות עם שאלת החריגה שופכת אור חדש על הגותם של היידגר ודרידה, כמו גם על הזיקה בין הגותו של היידגר לבין מעורבותו בנאציזם, ומובילה ליצירת הגדרה חדשה למושג הכתיבה, אחד ממושגי היסוד בהגותו המוקדמת של דרידה. הספר חלום הטוהר מזמן התוודעות מקיפה לשניים מענקי המחשבה של המאה העשרים ומאפשר היכרות עם כמה מערכי היסוד, כמו הבדל, נוכחות, מקור, עִקבָה , אחרוּת, זיהום ואתיקה – שהדיון המתפתח סביבם מכונן את מה שניתן לכנות השיח הפוסט-מודרני.

This volume deals with an eventful period in the modern history of Palestine. It provides new insights into the role of the US consuls in the Ottoman Middle East in the special context of the Holy Land. The motivations and functioning of the American consuls in Jerusalem, and of the consular agents in Jaffa and Haifa, are analyzed as part of the US diplomatic and consular activity throughout the world, and of Western involvement in the Ottoman Empire and in Palestine during the century preceding WWI. The processes of cultural, demographic, economic, environmental and settlement change – sometimes at the expense of the local population – and the contribution of the US consuls and American settlers, both Christian and Jewish, to development and modernization of Palestine are discussed.

Best known among Jews for his illustrated Haggadah, Arthur Szyk was also a political artist whose work went beyond a narrow definition of the Jewish cause. In the early twentieth century he worked tirelessly to strengthen the Jews’ position in Poland; later, in the United States, he put his art at the service of the war effort, and then on behalf of the Zionist cause. A singular contribution to the history of Polish-Jewish relations and of Jewish art. Artist and illustrator Arthur Szyk was a Polish Jew whose work was overwhelmingly Jewish in theme and content. In a lifetime of creativity that spanned many of the major events of the twentieth century and took him from Poland to France, England, and the United States, the mission he set himself was to use his artistic talents to serve humanity and the Jewish people. Though his politics were dictated by what he thought would be good for the Jews, his work as a political artist went well beyond a narrow definition of the Jewish cause. He is best known among Jews for his illustrated Haggadah, but the overwhelming majority of his work deals with contemporary political themes and social causes. In his native Poland, Szyk promoted the causes of freedom, toleration, and human dignity, drawing his inspiration from the Old Testament. He believed that as a Jewish artist he had a responsibility to speak for all minorities. His famous illustration of the historical Statute of Kalisz symbolized his belief that the newly re-established Polish state would welcome all its citizens into full and equal participation. Even though at that time he was already based outside Poland, he worked for many years on behalf of the Polish government in an effort to strengthen the Jews’ position. Szyk left Europe in 1940 and arrived in the United States via Canada later the same year. Determined as ever to use his art for political purposes, he crusaded against the Nazis through newspaper and magazine cartoons, posters and public exhibitions. Convinced that Hitler would not stop with the Jews but would suppress all freedom-loving people, he supported the war effort through his striking propaganda images of the German and Japanese armies, to great effect. After the war he turned his efforts to promoting the idea of a Jewish homeland in Israel. In every phase of his career, one finds Szyk looking to the past but hoping for the future; he believed that art could make a difference in the world, politically and socially. Joseph Ansell’s biography makes a singular contribution to the history of Jewish art and of Polish-Jewish relations in the first half of the twentieth century.

A consideration of how segments of Orthodox society rewrite the past by eliminating that which does not fit in with their contemporary world-view. This wide-ranging and original review of how this policy is applied in practice adds a new perspective to Jewish intellectual history and to the understanding of the contemporary Jewish world. Changing the Immutable focuses on how segments of Orthodox society have taken upon themselves to rewrite the past, by covering up and literally cutting out that which does not fit in with their contemporary world-view. For reasons ranging from theological considerations to internal religious politics to changing religious standards, such Jewish self-censorship abounds, and Marc Shapiro discusses examples from each category, In a number of cases the original text is shown alongside how it looked after it was censored, together with an explanation of what made the text problematic and how the issue was resolved. The author considers how some Orthodox historiography sees truth as entirely instrumental. Drawing on the words of leading rabbis, particularly from the haredi world, he shows that what is important is not historical truth, but a 'truth' that leads to observance and faith in the sages. He concludes with a discussion of the concept of truth in the Jewish tradition, and when this truth can be altered. Changing the Immutable also reflects on the paradox of a society that regards itself as traditional, but at the same time is uncomfortable with much of the inherited tradition and thus feels the need to create an idealized view of the past. It considers this practice in context, showing the precedents for this in Jewish history dating back to talmudic times. Since the subjects of censorship have included such figures as Maimonides, Bahya ibn Pakuda, Rashi, Naphtali Herz Wessely, Moses Mendelssohn, the Hatam Sofer, Samson Raphael Hirsch, the Lubavitcher Rebbe, A. I. Kook, and J. B. Soloveitchik, as well as issues such as Zionism, biblical interpretation, and attitudes to women and gentiles, Changing the Immutable also serves as a study in Jewish intellectual history and how the ideas of one era do not always find favour with future generations.

מהו גישור? מה הקשר שלו לשפיטה? כיצד שניהם מתיישבים עם הרעיונות המרכזיים בתחום המשפט? הספר מספק סקירה מקיפה של תופעת הגישור ושל הקשר שלה עם המשפט מבחינה תיאורטית ומעשית. הוא כולל בחינה היסטורית של התהליכים שהביאו בארצות הברית לידי עלייתה של התנועה ליישוב סכסוכים בדרכים חלופיות, ומשלב עיון ביקורתי בתפקיד החברתי של המשפט ובמתח המתקיים בו בין קידום זכויות ליישוב סכסוכים. מודלים שונים של גישור מתוארים בספר בהרחבה תוך חידוד ההבחנות ביניהם, פירוט הקשר ביניהם לבין התפתחויות רעיוניות בתחום המשפט, ופירוט ההשפעות של ההבדלים ביניהם על הפרקטיקה בגישור. ד“ר מיכל אלברשטין היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ומלמדת את תורת המשפט ויישוב סכסוכים. את הדוקטורט שלה בנושאים אלה כתבה באוניברסיטת הארוורד והיא עוסקת בתורת המשפט, בגישור ובקולנוע, בטראומה וזיכרון ובמשא ומתן בינתרבותי. "ד“ר מיכל אלברשטין היא המומחית הישראלית החשובה ביותר בתחום התיאוריה של הגישור ושל תורת המשפט הטיפולית." - פרופ‘ רון שפירא, גלובס , 5.9.07 ספר קורס.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

אוצר יקר נתגלה בספרייה הציבורית והאוניברסיטאית בז ' נבה (בתצלום). שלוש מאות וחמ ישי ם דפים מהגניזה הקהירית, הכוללים מגוון נושאים בחיי התרבות היהודית וביניהם תעודות אותנטיות המאירות את חיי הקהילה היהודית במצרים במאות האחת עשרה והשתים עשרה . האוסף נקנה בקהיר בשנת /7 1896 ( שהוא התאריך ' הרשמי ' של גילוי הגניזה בידי ש " ז שכטר ) על ידי פרופ ' ז ' יל ניקול (Jules Nicole) , פפירולוג מאוניברסיטת ז ' נבה , שיצא לתור אחר פפירוסים יווניים . כ ' נספח ' לחומר היווני שקנה , ציידו אותו המוכרים בקופסת פח מלאה כתבים יהודיים . מאז שהגיע האוסף לז ' נבה , הייתה קופסת הפח ' גנוזה ' בספרייה , בלא שאיש ידע על קיומה . לפני כחמש שנים במסגרת המפעל הגדול לחקר פפירוסים יווניים המצוי בספריית האוניברסיטה נערכו מחדש פרסומיו של פרופ ' ניקול . משניערו את ממצאיו נתגלתה גם קופסת הפח . האוסף כולל קטעי מקרא , תרגומי מקרא , פירושי מקרא ( בערבית ) וחיבורי מסורה ; משנה , תלמוד , מדרש , חיבורי גאונים ; ספרי הלכה , תפילה שירה ופיוט , תעודות היסטוריות , מכתבים , שטרות וספרות הכתובה בערבית יהודית . היחס הכמותי בין תחומי הספרות שבאוסף דומה ליחס ביניהם בגניזה הקהירית כולה ויש בו קטעים חדשים בעלי עניין מיוחד. בספר מוצגים כל קטעי הגניזה שבאוסף בידי חוקרים כל אחד בתחומו. תחילה מתועד כל המצאי בקטלוגים (כולל השלמות לקטעים מן המצוי באוספי הגניזה האחרים) ובחלקו השני מתפרסמים מחקרים מפורטים המציגים את החומר החדש העולה מן הקטעים.

החיבור חקירות פילוסופיות הוא יצירתו המרכזית של לודוויג ויטגנשטיין, גדול הפילוסופים של המאה העשרים ומחשובי ההוגים של כל הזמנים. מפילוסוף של פילוסופים הפך ויטגנשטיין בשנים האחרונות לגיבור תרבות רב השפעה במערב ולמקור השראה לרבים שיש להם עניין ברעיונות ובהישגים של רוח האדם בשיאה. את הספר תרגמה פרופ' עדנה אולמן-מרגלית מן המהדורה הגרמנית התקנית, שזכתה במרוצת השנים להתקבל כטקסט 'קנוני'. המתרגמת הקדימה מבוא עיוני הדן במבנה הספר ובתכניו. זוהי מסה המסרטטת את קווי המתאר הרעיוניים של הספר ומהווה מעין מבוא פרשני תמציתי לפילוסופיה של ויטגנשטיין. "להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות. הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתימטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקות קצרות – נוכחתי שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות. החקירה הפילוסופית מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. ההערות הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מתווי נוף, אשר נוצרו בשעת מסעות ארוכים וסבוכים אלה. – אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחסוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל האפשר, לעורר מישהו למחשבות משלו." [מתוך פתח דבר] הקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית.

עוני ומנהיגות באימפריה הרומית המאוחרת בוחן את היווצרותה של קטגוריית ה"עניים" כמעמד חברתי מובחן בחברה הרומית, מעמד שהכנסייה טענה לאחריות מיוחדת כלפיו. זהו סיפורה של חברה שראתה עצמה בהדרגה אחראית על קבוצת אנשים מסוימת, קבוצה שקודם לכן איש לא דאג לה, ושל אלה שנהנו משינוי זה בסדר העדיפויות. "עניים" משמשים מעין עדשה החושפת בבהירות נפלאה את הרשת העדינה של הקשרים והיחסים החברתיים שגרמה לאימפריה הרומית המאוחרת להיות עולם משתנה והולך. פיטר בראון מבקש לשחזר את מצב העניים לפני עליית הנצרות, לעמוד על האופי האמיתי של הרטוריקה הנוצרית על אהבת העניים: האם תמיד היו מניעיה כנים או שמא לעתים אנוכיים? בראון משתמש לא רק במקורות יווניים ולטיניים, אלא גם במקורות יהודיים, כדי לתעד את קשרי הגומלין שנוצרו בין החברות המזרח תיכוניות לבין המסורות הקלסיות הרומיות. הוא מצליח לשפוך אור על היבט מכריע במעבר מן התרבות הקלסית לתרבות הנוצרית, שעיקרו צמיחתה של תפיסה חדשה באשר לחוב שחבים החברה והכנסייה לעניים.

מבחר זה של מחקרים מתפרס על פני תקופה של כחמישים שנה וכלולים בו גם מחקרים חדשים הרואים אור לראשונה בכרך זה. המחקרים שבמדור הראשון עוסקים כולם בפולחן בישראל בתקופת המקרא, והם מתאפיינים בשאיפה מתמדת לחדור, לתוך העולם האקזוטי והמסתורי הזה, המתואר במקרא בקווים אוטופיים ואנכרוניסטיים, ולראותו נכוחה, בלא להתכחש לנוקשות הלגליסטית שלו מצד אחד ולא לעוצמה הפנימית ולשלמות המרתקת שלו מצד שני. במדור השני כונסו מחקרים העוסקים במלאכת הספר ועבודת הסופר בתקופת המקרא, ומהם עולה שאין לעמוד כהלכה על טיב העיצוב הספרותי של המקרא ללא תשומת לב לתנאֵי העבודה שהסופר המקראי היה נתון בהם והחומרים שהשתמש בהם, בראש ובראשונה, המגילות. במדור השלישי נלקטו מחקרים שונים העוסקים בהיבטים שונים של הספרות המקראית ושל אמונת ישראל ודתה בתקפות המקרא, ובמדור הרביעי דברים פרוגרמטיים על הלימוד הביקורתי של המקרא וחקירתו בעת החדשה.

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

"בשנת 1710 - ברקלי היה בן 25 שנה - הופיע ספר זה אשר עליו מבוססת תהילתו ועמדתו בתולדות הפילוסופיה. כותרת-משנה של הספר היא: 'מסכת שבה נבדקות הסיבות העיקריות של הטעויות ושל הקשיים במדעים, יחד עם הטעמים של הספק במציאות אלוהים ושל הכפירה בדת'. כותרת-משנה זו מראה שברקלי התכוון בכתיבת ספרו גם למגמה מעשית... לספרו הקדים ברקלי מבוא, שבו ניסה לערער את התורה, שיש לרוחנו היכולת ליצור מושגים מופשטים. בירור זה היה מיועד אצלו לסלול את הדרך לערעורה של החומרנות. שהרי החומר הוא מושג מופשט, ואם נצליח להראות שהמושג המופשט אינו אלא בדיה, ייצא שגם החומר אינו אלא פיקציה מחוסרת ממשות." - ש"ה ברגמן, 'תולדות הפילוסופיה החדשה' "מאז המאה השמונה-עשרה כאשר הוכנסה לשימוש המילה 'אידיאליזם', נודע ברקלי כמבשרו המוביל של האידיאליזם ואפילו כמייסדו המובהק. הוא עצמו כינה את השקפתו המרכזית כ"היפותזה אימטריאליסטית". תחת כותרת זאת הוא דחה כל אפשרות להימצאותו של עצם חומרי, אינרטי, וחסר שכל. לכינוי זה יתרון מה על פני המושג אידיאליזם שכן הוא מבליט את התנגדותו הרדיקלית של ברקלי למטריאליזם... טיעוניו של ברקלי למען אימטריאליזם מובאים ב'עקרוני הדעת של האדם'." - 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו-יורק עורך הסדרה: יעקב גולומב

This volume reflects on a period of major change in the provision of public services in Israel and Canada. It has been generated through the association of the Halbert Exchange Program for the University of Toronto and the Center for Canadian Studies at the Hebrew University of Jerusalem. In showing the effects of cutbacks in funding, limitations in access, and threats to the universality of public service provision, the book emphasizes that this stress also marks a shift in political values leading to the changing roles of the state in the lives of the residents of the two nations. The analysis of public service provision included in this collection also demonstrates the effect of constitutional, strategic, demographic and economic changes during the eighties. While these forces reflect distinctive national characteristics demonstrated in the two countries, they also demonstrate the impact of wider changes associated with such global trends as: fiscal integration and the emergence of trade blocs, technological change, dominance of multinational corporations, and the growing effects in an international division of labor.

ספר זה מיועד לכל העוסקים בהדרכה של אנשי מקצוע בתחומי העזרה הנפשית. עקרונות ההדרכה המתוארים בפרקיו השונים יכולים להיות מיושמים גם בתחומי החינוך וההוראה. ספר מקיף בעברית המציג גישות וסוגיות בהדרכה. זהו ספר המכיל את האני מאמין המקצועי של המחברים, אשר ביטאו בכתיבתם את הרהוריהם וניסיונם בגוון אישי מאוד. הספר מציג לראשונה גישות שונות ומגוון התייחסויות להדרכה, אשר הבאתן תחת קורת גג אחת מאפשרת דיאלוג והפריה הדדית.

מה מצאו שוחרי הספרים בהיכנסם לחנויות הספרים היהודיות באודסה, בוורשה ובקרקוב בשלהי המאה התשע עשרה? מי היו האנשים שעסקו בהפצת הספרים? אילו ספרים מילאו את מדפי חנויותיהם? איזו תרבות ביקשו להציע לבאים בפתחם? הספר בחנותו של מוכר הספרים עניינו התפתחותה של תרבות יהודית מודרנית במזרח אירופה באמצעות המיקרוקוסמוס של חנות הספרים. חגית כהן משחזרת את עולמם ואת דפוסי פעילותם של מוכרי ספרים בערים שונות במזרח אירופה בעזרת תיעוד עשיר שנחשף כאן לראשונה. מוכרי הספרים חשו מחויבות עמוקה להפצת ספרות ההשכלה העברית במזרח אירופה. הם הפיצו בחנויותיהם מחקרי יהדות, ספרי מדע פופולרי ואת חידושי הבלטריסטיקה העברית. בשלהי המאה התשע עשרה חל שינוי ניכר באופיין של חנויות אלה. למורת רוחם, בניגוד להשקפת עולמם ומתוך היענות לתביעות הקהל, החלו מוכרי ספרים אלה לשווק כמויות גדלות והולכות של ספרות יידיש מקורית ומתורגמת וספרי דת. צעד אחר צעד נחשף בפנינו תהליך התגבשותה של תרבות קריאה המונית בלשון היידיש והתרחבותם של מעגלי הקוראים היהודים.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש