לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

אליהו הנביא הוא אישיות רבת רושם, שקורותיה רצופים שיאים דרמטיים: גזירת עצירת הגשמים, העימות החריף עם המלך אחאב והמלכה איזבל, המלחמה בעבודה זרה ששיאה במעמד הר הכרמל והריגת נביאי הבעל, התגלות האל בחורב, העלייה במרכבת אש בסערה השמימה ועוד. אירועים אלה הציתו את דמיונם של קוראים ופרשנים, הוגים ויוצרים, ששבו ועסקו באליהו במהלך הדורות. הספר עד שיבוא אליהו: דמותו של אליהו הנביא בספרות התנאים מוקדש לבחינת דמותו רבת-הפנים כפי שהיא משתקפת ברובד הקדום של ספרות חז"ל, בספרות התנאים. עדיאל קדרי מציג בספר עיון מעמיק בסוגיות מרכזיות בעולמם המחשבתי של חז"ל שנקשרו לאליהו, כגון: כללי השיח ההלכתי וגבולותיו, משיחיות ואסכטולוגיה, סוגיית הקנאות הדתית והפוליטית, תופעת הנבואה ושאלת המשך קיומה בעידן הבתר-מקראי, היחס להיסטוריה, חסידות ואסקטיזם. העיון בפרקי הספר מתבסס על מחקר פילולוגי, העוסק בהתהוות הטקסט ומסירתו, ומעפיל ממנו לבחינת היבטים רעיוניים ותפיסות עולם. השילוב בין גישות שונות המקובלות בחקר ספרות חז"ל מוליד דיון עשיר ומגוון. ממכלול הדיונים בספר מתחוורת חשיבותו של אליהו בעיני החכמים ונחשפים המאבקים הפרשניים והרעיוניים סביב עיצוב דמותו.

ספר זה מוקדש לביוגרפיה תרבותית של הרמב״ם: הוא קורא את הרמב״ם בתוך ההקשר ההיסטורי, הדתי והאינטלקטואלי רב-הפנים שבו חי, ומראה כיצד הקשר זה עיצב את האיש ואת הגותו. לתרבות הערבית של עולם האסלאם הייתה השפעה עמוקה על הרמב״ם, והיא ניכרת בכל חיבוריו: לא רק הפילוסופיים, אלא גם ההלכתיים והרפואיים, באיגרות שכתב כרועה רוחני של הקהילה היהודית ובאיגרותיו האישיות. הצגתו של הרמב״ם כהוגה ים-תיכוני מאירה את הדרך העקבית שבה פירש את המסורת היהודית במונחים של זמנו כפי שעוצבו בעולם תרבותי זה. לאחר ביוגרפיה קצרה של הרמב״ם כתוצר התרבות הים-תיכונית של זמנו הספר בוחן היבטים שונים בהגותו. הוא מנתח את העולם התיאולוגי המורכב שפגש הרמב״ם: תיאולוגיה יהודית ונוצרית, התיאולוגיה של האסלאם הסוני ושל האסלאם השיעי-אסמאעילי, וכן זרמים שונים של הגות בעלת אופי מרדני-מהפכני, ובעיקר זו של המוּוַחִדוּן, שלחיים תחת שלטונם הייתה השפעה עצומה על כל היבטי הגותו. בהקשר התרבותי-הדתי הזה בוחן הספר גם את תפיסתו של הרמב״ם כפילוסוף, כתיאורטיקן ופנומנולוג של הדת, את גישתו למדעים, את תפיסתו החברתית ואת השלמות האנושית שאליה שאף.

הספר שמאניזם וחקר הספרות מציע תפיסה חדשה להבנת תפקידו של חוקר הספרות במרחב החי של קהילייה. הוא מפנה קשב רדיקלי אל עבודתו של חוקר הספרות בעודו מתבונן בעבודתה של הספרות עצמה, בהתבוננותה בעבודת החיים של קהילייתה. התבוננות מסדר שלישי זה מבקשת לבחון מהו שעושה חקר הספרות ומה הוא מחולל - כתחום לעצמו, כשהוא ער ונתון בהתכוונות קיצונית ובפיענוח אמפתי הן כלפי האמנות הכתובה והן כלפי הקהילייה שלו עצמו. בשנים-עשר הפרקים של הספר נעשית עבודת קשב כזאת מול האמנות הכתובה של כמה ממחברי הספרות העברית הקאנוניים החל במפנה המאה העשרים: אורי ניסן גנסין, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמעון הלקין, א''ב יהושע, אהרן אפלפלד, רונית מטלון, אורלי קסטל בלום, דליה רביקוביץ ואנה הרמן, ככותבי סיפורים, כמשוררים, כשליחי ציבור ומשקפיו, כמרפאיו, כמטלטליו וכמכונניו. בתוך תהליכי אמפתיה מוחלטת, פיענוח מרושת, השאלת-ה"אני" והשאלת חיי החשיבה והחישה שלו, נעשה המבקר עצמו מכונן-קהילות וסיפורן.

משברי חיים מציעים לאדם החווה אותם הזדמנות לצאת למסע פילוסופי שאינו מנותק מחיי היומיום. הליווי הפילוסופי שבספר הזה מסייע לאדם להגדיר את שאלות היסוד שלו ותומך בו בתהליך פיתוח יצירתי, אוטונומי, ביקורתי ואותנטי של תפיסת עולם מתחדשת. מטרתו לאפשר לאדם ליישם רעיונות מן ההגות האנושית ולעזור לו להפוך את חייו למשמעותיים יותר. אלי אילון מזמין את הקוראים לצאת למסעות, המבוססים על ניסיונו כמלווה פילוסופי ליזמים, למנהלים, לאנשי חינוך ולאחרים בצומתי החיים. פרקי הספר כתובים כדיאלוג ומוקדשים בין השאר להתבגרות, להורות ואהבה, לחזרה בשאלה, לגיל הפרישה, ליזמות ולניהול. כולם מדגימים את האפשרות לשילוב בין מחשבה, חקירה, יצירה ומימוש שהמסע הפילוסופי מזמן. בנספח מופיעים תרגילים שהמחבר פיתח במשך השנים. "ספרו של ד"ר אלי אילון הוא חשוב, עמוק מחשבה ויצירתי, ומהווה תרומה של ממש לתחום הייעוץ הפילוסופי בארץ ובעולם. הספר מגביה את חיי היומיום אל הפילוסופיה על ידי כך שהוא מראה את המורכבות הרעיונית המאפיינת אותם. זהו ההישג החשוב של הספר, שהוא מלמד את הקורא איזה עושר רעיוני טמון בחיינו, כיצד חיינו מעוצבים על ידי הנחות סמויות ומושגים מורכבים. כל אדם חושב ימצא בספר מקור השראה להתבוננות עצמית מכיוונים חדשים ומעמיקים". ד"ר רן להב , מחלוצי הייעוץ הפילוסופי בעולם

בני הארץ והמזרח: יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי עוסק ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל לערביי פלסטין בתקופת המנדט הבריטי תוך התמקדות ביהודי ספרד והמזרח. הספר בוחן את קיומה של תפיסה עצמית בקרב יהודי ספרד והמזרח, שהדגישה את ייעודם ההיסטורי ואת תפקידם המתווך מן הבחינה התרבותית, הפוליטית והחברתית, כמי שביקשו לגשר בין תרבות יהודית לערבית, בין לאומיות יהודית לערבית ובין זהות יהודית לערבית. בחינת יחסים אלה מן הפרספקטיבה של יהודי ספרד והמזרח מאירה באור חדש את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של הציונות, היישוב והקונפליקט היהודי-ערבי. נקודת מבט זו, המציבה את ההיסטוריה המקומית בהקשר של המרחב המזרח-תיכוני והמחברת בין היסטוריה יהודית וציונית להיסטוריה ערבית ופלסטינית, נותנת מקום מרכזי לנרטיב ולקולות שהושתקו הן בתקופת היישוב והן בהיסטוריוגרפיה הציונית. דרך קולות אלה נחשפים בד בבד דפוסים של קִרבה, דו-קיום ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, שאיפה להשתלבות במרחב השמי, תפיסה שונה של הציונות וההתיישבות בארץ, וכן יחסי קונפליקט מתהווים. בבסיס דפוסים אלה, שנבחנו בזירות של מפגש ועימות ועל רקע חציית גבולות של זהות, עומדות הדומוּת והקִרבה התרבותית, האתנית והלשונית של יהודים וערבים, בני הארץ והמזרח.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. המאמרים המופיעים בכרך זה : מירב רוט | מפונס הזכרן לאגנס השכחנית: על זיכרונות מתים ושכחות חיות עמנואל עמרמי | שתי פאזות ושלושה פנים של המיניות בפסיכואנליזה — עם מבט חטוף לאהבה ענת צור מהלאל | ' לכתוב כמו כלב שחופר לעצמו בור, כמו חולדה שחופרת לעצמה מחילה': נרטיבים של פרידה מנקודת המבט של מטופלי פרויד רקפת אפרת (לבקוביץ') הולצר | 'אין־קֵץ לאין־שוּבְךָ': מלנכוליה ושלילה כפולה )לבקוביץ'( הולצר תהומית איילת נאה | עצמי זה שאינו אחד: על יחסי השיקוף שבין העצמי להכרה מבעד לאספקלריה הקבלית יפעת איתן-פרסיקו | על תצורות אדיפליות במשפחות חד־מיניות עמרי בלום | מושג ה'אלביתי' במרחב הספרותי והפסיכואנליטי רות נצר | מיתוסים ומציאות על גילוי עריות, חטא וגאולה משה אלון | העברה, העברה־נגדית והמטפל הפצוע: פרספקטיבה יונגיאנית־אנליטית על יחסי מטפל־מטופל ציקי כהן | בין מונאדה לדיאדה: ריבוי הפנים של פעולת כינון העצמי אלינה שלקס | הנידונים לחיים: מחשבות על חיוניות והעדרה, בעקבות הסרט 'צבים יכולים לעוף' דפנה בן-צבי | מה מרפא ב'אִי אולי'? על תיקון וחזרה בספרָה של מרים ילן־שטקליס 'המסע אל האי אולי'

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

באוקטובר 2018 התפרסמו תוצאות של מחקר קליני רב משתתפים, שעמד בניגוד למחקרים קודמים, והצביע על עודף תמותה, בעיקר מסרטן, בקרב אנשים "בריאים" מעל גיל שבעים שנטלו אספירין. זה היה שיא נוסף במשבר המתחולל ברפואה המדעית בעשורים האחרונים. פעמים רבות אנו מתבשרים על תוצאות מחקרים העומדים בסתירה למחקרים אחרים. כתוצאה מכך, היישום של הידע הופך מורכב יותר ונגיש פחות לרופאים, ונראה כמעט כאוטי למתבונן מבחוץ. תוצאותיו של משבר זה מרחיקות לכת: הבדלים ניכרים בהחלטות הרופאים ופגיעה קשה באמון הציבור. ספר זה מנסה להתחקות אחר הסיבות לזעזועים הפוקדים את גוף הידע המזין את הפרקטיקה הרפואית ומציע פתרונות לחיזוקו וייצובו. בחלקו הראשון של הספר נדון האספירין כמקרה מבחן: מתרופה לכל מכאוב וחולי, דרך הטיפול המועדף במחלות פרקים, מחלות לב וכלי דם, ועד המחקר האחרון, המאיים על עצם קיומו כתרופה לגיטימית. בהמשך הספר מתוארים היסודות של המחקר הקליני המודרני: השוואה הוגנת, כימות, פיזור אקראי, סמיות כפולה, פלצבו, מבחן המשמעות הסטטיסטית, מטה-אנליזה. מנגד נבחנות תגליות פורצות דרך כמקרי מבחן: הפניצילין, האינסולין, הפרוסטיגמין למיאסטניה גרביס, דפיברילטור, המשלב התרופתי למחלת הודג'קינס -- בכל אחת מהן מתפענח התהליך שהוביל לתגלית והפך למיותר את המחקר הקליני בדרך אל הפרקטיקה. הספר דן בסביבת העבודה של המדענים בני זמננו, המבוססת על תחרות אגרסיבית וחסרת פשרות, במישורים שונים: פרסים, פרסומים ומענקי מחקר. סביבה זו מדכאת את היצירתיות ופוגעת ביושרה של מדענים רבים. בספר חוקר המחבר את הדנ"א של הרפואה המדעית, מנסה לחשוף את השברים והפגמים ולהציע דרכים לתיקון הליקויים, שיאפשרו את המשך שגשוגה נוכח האתגרים הקשים העומדים בפני המין האנושי.

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

הספר מתאר בהרחבה פרויקטים פורצי דרך בפיתוח מנהיגות ותוכניות חינוכיות אחרות שהופעלו או נתמכו על ידי קרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, בשלושים השנים האחרונות. יוזמות אלה נועדו לקדם את מטרת הקרן לחזק את העם היהודי ואת מדינת ישראל כחברה צודקת ומכילה. הספר מציג את התכונות הנדרשות למנהיגות אפקטיבית בשימת דגש על תפקידם של מדעי הרוח ומדיניות ציבורית בפיתוח מנהיגות. הוא פורש את הדרכים ליצירת שינוי חינוכי וחברתי; מפרט את עקרונות העשייה הפילנתרופית; ועומד על תפקידם של המחקר וההגות במאמצים לחיזוק הפעילות החינוכית וחיי הקהילה בארץ ובחול.

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

בעשורים האחרונים התחוללו תמורות מהפכניות במעמדן הפוליטי והצבאי של קהילות דתיות ואתניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מבירא עמיקתא של נחיתות לאיגרא רמא של עליונות. קהילות שהיו דחויות ומקופחות במשך דורות עלו לשלטון או חיזקו את מעמדן הפוליטי במדינותיהן תוך מאבקים צבאיים. כאלה היו השיעים בעיראק, בלבנון ובתימן; הכורדים בעיראק ובסוריה, הנוצרים והאנמיסטים בדרום סודאן והברברים בצפון אפריקה; העלווים בסוריה ממשיכים להחזיק בכוח בשלטון מאז שנות השישים של המאה הקודמת. תמורות משמעותיות אלו פעלו לראשונה להחלשת הצביון הערבי-מוסלמי-סוני של חלקים חשובים במרחב. בתווך מצויות קהילות נוצריות בלבנון, מצרים, עיראק והרשות הפלסטינית שנפגעו ואולצו בחלקן להגר לחו"ל. אולם, חלקים מהן ומקהילות אחרות השתלבו בחברה ובפוליטיקה של מדינות אלה - כמו דרוזים, תורכמנים וצ׳רקסים בירדן, בסוריה ובישראל. במקביל ובאופן ייחודי, בישראל/פלסטין נמשך התהליך הדרמטי של הפיכת המיעוט הדתי-האתני היהודי לרוב שליט, אגב הדרה של קהילת הרוב לשעבר, הערבית-מוסלמית-סונית, לאחר מלחמות 1948 ו-1967. תמורות פוליטיות רבות מאופיינות עדיין בסכסוכים צבאיים ובהקזת דם בין קבוצות דתיות ואתניות באזור. הללו גבו בעשורים האחרונים מיליוני קורבנות, פי עשרה מכל מלחמות ערב-ישראל מאז 1948.

הקומדיה דל'ארטה נחשבת כיום לאחת התופעות המשמעותיות ביותר בתולדות התיאטרון בזכות הצורות התיאטרליות המקוריות שהתגבשו בה. מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה הוא חיבור אקדמי, ראשון בעברית, על עלייתה של הסוגה, על איכויותיה התיאטרליות והשינויים שחלו בה בזמן ובמרחב. לפנינו מחקר עדכני ומקורי, משוחרר מההילה המיתית שדבקה בקומדיה דל'ארטה. הספר דן בטבעה הייחודי כיונקת משני עולמות: העולם הלמדני – מורשת התיאטרון הקלאסי – ועולם המקורות העממיים. הפרשנות המקיפה של זיקת הקומדיה דל'ארטה לשורשיה הדואליים, ובעיקר לקרנבל, מסבירה את הסגנון החד - פעמי של המופע המאולתר, את חללי ההצגה, התבניות הדרמטיות, הדמויות, המשחק, התנועה ועיצוב התלבושות והבמה. הדיון בהיבטים המאתגרים של התפתחות הניסיון התיאטרוני המקצועי על הרקע ההיסטורי והתרבותי של התקופה מבהיר את שיטת ההתארגנות של הלהקות, את עלייתן של הנשים כשחקניות ואת התקבלותה של הסוגה על ידי קהל הצופים המגוון. הספר תורם לראייה רחבה ולהבנה מעמיקה של הסוגה בפרט ושל אמנות התיאטרון ככלל.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" בדיבר השני מהדהד בכל היצירה החזותית היהודית לאורך הדורות. מאז ומעולם יהודים יצרו אמנות וצרכו אמנות, אולם היחס לאמנות פיגורטיבית - תיאורים חזותיים של אדם וחי - נע כמטוטלת בין איסור חמור והיתר מוחלט. הספר אמנות ללא דמות מתחקה אחר פרק פחות מוכר בתולדות האמנות היהודית שבו נעה המטוטלת לצד המחמיר, ושרישומו ניכר באמנות של בתי הכנסת הארצישראליים בשלהי העת העתיקה. המגמה האנטי-פיגורטיבית נחשפת בהימנעות מתיאורי דמויות אדם וחי וכן בהשחתה מכוונת של דמויות אדם וחי מפריטי אבן מגולפים ומרצפות פסיפס שעיטרו את בתי הכנסת. מה פשרה של מגמה מחמירה זו? האם היא צומחת מתוך העולם היהודי או שמא מקורות ההשפעה שלה הם דווקא מחוץ לחברה היהודית? מי אחראי להשחתת הדמויות בבתי הכנסת ומתי התרחשה השחתה זו? הספר מבקש לבחון תופעות אלו בפרספקטיבה היסטורית, דתית ותרבותית רחבה באמצעות מקורות חזותיים וספרותיים מן המרחב הארצישראלי בשלהי העת העתיקה ובתקופה המוסלמית הקדומה.

חזבאללה והגמוניית המקאוומה אינו ניסיון לסכם את ההיסטוריה של חזבאללה ואינו מתאר את כל הצמתים ההיסטוריים שהארגון עמד בהם בלבנון, אף על פי שהספר אכן דן בחלק מהם. המחבר בוחן את חזבאללה במשקפיים תיאורטיים ופוליטיים שונים מאלה שחוקרים בעולם ובישראל רגילים להשתמש בהם. עבד אלקאדר כנאענה משתמש בכלים תיאורטיים שפיתח הוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי, שנכלא ומת בכלא הפאשיסטי, כדי להבין את התפתחות המערכת הפוליטית הלבנונית בכלל והתפתחות פרויקט ההתנגדות (המקאוומה) בפרט. בעקבותיו מנסה המחבר לבחון את ההתנגדות כנקודת מפגש בין הזרמים השונים שפועלים בלבנון ולתפוס את הפיכת ההתנגדות מפעולה צבאית להגמוניה שמקיפה את כל צדדי החיים, ולא רק את התרבות במובנה הצר. הספר שוזר את ההתפתחות ההיסטורית של המערכת הפוליטית הלבנונית יחד עם ההתפתחות רבת השנים של המחשבה הפוליטית השיעית הרדיקלית באזור המזרח התיכון כולו, בדגש על השפעת המחשבה החילונית והמהפכנית השמאלית על המחשבה הרדיקלית השיעית בכלל ועל זו של חזבאללה בפרט. בין השאר נסקרים בספר ה"מכניזמים ההגמוניים" השונים שבאמצעותם משליט חזבאללה את ההגמוניה שלו על לבנון. הגמוניה זו אינה תוצאה (רק) של כפייה בכוח, אלא גם (ובעיקר) של השלטת שיח ההתנגדות על הזירה הלבנונית והאזורית בכלל.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

עטרת זקנים עוסק בחקר תולדותיהם של כמה מחכמי ההלכה הנודעים בימי הביניים בצרפת, בגרמניה ובספרד. הדיון בספר מתמקד בביוגרפיות עצמן, בניסיון לפתור שאלות קשות שמנסרות בעולם המחקר זה שנים רבות. מחברו מבקש להסתמך בו על דברי קודמיו כדי להוסיף עליהם נדבך חדש, אך לוודא תחילה שהיסודות הראשונים הונחו כהוגן ואיננו משתתפים בבנייתו של מגדל עקום, שעתיד לקרוס ביום מן הימים. כך, למשל, בוחן המחבר מחדש את סיפור הגירתו של הרא"ש מגרמניה לספרד בראשית המאה הארבע-עשרה, הגירה שהביאה לשינויים דרמטיים בעולמם של יהודי ספרד ואשכנז כאחד. האומנם, כפי שמוסכם במחקר, תכנן הרא"ש בקפידה במשך עשרים שנה את בריחתו לטולדו הרחוקה, לאזור תרבותי שונה לגמרי? בבחינה מדוקדקת של המקורות מתברר עתה כי סיפור המעשה שונה היה לגמרי, ומעברם של החכם האשכנזי ושל מסורת ההלכה האשכנזית מגרמניה לספרד נעשה ברגע האחרון, ורק מחוסר ברירה. גם בשאלות אחרות בוחן המחבר מחדש את המקורות הישנים ומוסיף להם מקורות חדשים מכתבי יד שעדיין לא נודעו כדי לתקן "אמיתות" שנתקבעו במחקר בטעות. תיקונים אלו מחייבים לעתים לשנות את הבנתנו בנושאים מרכזיים בחקר הספרות הרבנית בימי הביניים, כמו נקודות הדמיון והשוני בין שני מרכזי התורה הגדולים שבמרכז אירופה – זה האשכנזי וזה הצרפתי – ומערכת היחסים המורכבת והדינמית ששררה ביניהם במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה.

כמעט 400 אלף שבויי מלחמה גרמנים הובאו לארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ופוזרו במחנות זמניים ברחבי המדינה. בממשל ובצמרת הצבא האמריקאיים התעוררו ויכוחים בנוגע לאופן שבו יש לשכנע את השבויים במעלותיהן של השיטה הדמוקרטית והתרבות האמריקאית וברוע הטמון באידאולוגיה הנאצית. בספרו אקדמיה בין גדרות תיל בוחן פרופסור רון רובין את המנגנון שהופקד על החינוך מחדש של החיילים הגרמנים, ומציג את הדמויות העיקריות במערך הייחודי – רבים מהם מרצים למדעי הרוח שגויסו לצבא – אשר קבעו את התכנים והשיטות. רובין מסביר את המניעים בבחירת גישות מסוימות על פני אחרות, תוך כדי מחלוקות ויריבויות ערכיות. אילו ספרים ואילו סרטים נבחרו כמתאימים לתוכנית? אילו היבטים של התרבות האמריקאית וההיסטוריה שלה הודגשו ואילו הועלמו? כיצד מצאו לנכון המופקדים על התוכנית להבהיר למי ששירתו את המשטר הנאצי את הסיבות והתוצאות ההרסניות של המדיניות הגרמנית? המטרה הייתה להחזיר למולדתם את השבויים שעברו המרה אידאולוגית כדי שיסייעו להקים גרמניה חדשה על חורבות הרייך השלישי. בסופו של דבר, המיזם השאפתני לחינוך מחדש של השבויים הגרמנים בארצות הברית הסתיים בכישלון חרוץ. רובין מנתח את הסיבות לכישלון ואף משווה את המיזם האמריקאי לתוכניות חינוך-מחדש אחרות.

קובץ זה הוא מבחר מתורגם ראשון של סיפורים שכתבו נשים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים ושהתפרסמו בעיתונות יידיש בת הזמן. מאז ראשיתה אפשרה עיתונות זו לכל שכבות החברה היהודית להשמיע את קולן. גם הנשים נענו במהרה לאתגר, ועד למלחמת העולם הראשונה התפרסמו על דפי העיתון יותר מתשעים יצירות מפרי עטן: נובלות, מחזות, רומן ומגוון רחב של סיפורים קצרים. מבחר זה של תשעה-עשר סיפורים מייצג את השפע הרב הזה ואת איכויותיו הייחודיות. קובץ הסיפורים משמיע מחדש את קולן של סופרות נשכחות, שנעלמו אפילו מעיני המבקרים והחוקרים: מריה לרנר, איזבלה, רחל ברכות, ינטה סרדצקי, סלומה פרל, רחל פייגנברג ואחרות. הסיפורים שכתבו פותחים צוהר לעולמן של הנשים בתקופה של שינויים דרמטיים בחיי היהודים באימפריה הרוסית. הם מתארים את המתחים הבין-דוריים, בעיקר בין הסופרות לאמותיהן, את חיבוטי הנפש האוהבת ואת התנועה המיוסרת בין העיירה לעיר הגדולה, בין השמירה על המסורת לצורך לפרוץ מסגרות. סיפורים אלה מעשירים מאוד את הידע שלנו על החברה היהודית בתקופה זו ונותנים ביטוי מהותי לחלקן של הנשים בה.

ר' משה בן נחמן (1267-1194 לערך) – רב, פרשן, מקובל ומנהיג ציבור, היה מן הדמויות הבולטות והמשפיעות בימי הביניים. יצירותיו המגוונות מתכתבות עם תולדות הקהילות היהודיות במערב אירופה במאה השלוש-עשרה ובעיקר עם תולדות חייו. את הסיפור הזה מבקש הספר שלפנינו לספר. כיצד התגבשה הגותו של רמב"ן ומה היו מקורות ההשראה שלה? באיזה פרק של חייו הופיעה בעולמו הקבלה? איזו סיבה עשויה הייתה להביא אותו לצאת בשנות החמישים של חייו למסע ארוך ומפותל של כתיבת פירוש סדור ומקיף לתורה? איזה חותם הטביעו על עולמו הדתי אירועים כמו ויכוח ברצלונה שהוא נטל בו חלק או עלייתו לארץ ישראל? תוך כדי מעקב אחר סיפור חיי היצירה של רמב"ן לפרקיה השונים נמתחים כאן קווים לתפיסתו הדתית ולדרך התהוותה. לעיני הקוראים נגללת כאן מגילת חייו של רמב"ן ומוצעת נקודת מבט חדשה להבנת האיש ויצירתו, על הקשריה ההיסטוריים, הדתיים והאינטלקטואליים.

מילון זה הוא פרי מחקר שנמשך כשלושה עשורים על אוצר המילים הייחודי ללשון הגאורגית היהודית המדוברת בימינו, לרבות המרכיב העברי המשובץ בה. המחקר מבוסס על עבודת שדה רבת-שנים שנערכה במקומות שונים בגאורגיה ובארץ. אוצר מילים זה משקף את ייחודי הלשון והתרבות ובמידה רבה גם את האנתרופולוגיה וההיסטוריה של קהילת יהודי גאורגיה.

המשנה והתוספתא מציבות בפנינו הוראות מורכבות להתמודדות עם מצבי אי-ודאות בתחומים מגוונים של ההלכה – איסורי אכילה, טומאה וטהרה, יוחסין, קודשים וממונות. לפיתוח הקדחתני והפורה של הלכות ספקות בספרות התנאים לא היה תקדים של ממש במקרא ובספרות בית שני, והטיפול הנרחב באי-ודאות הוא אחד מהמאפיינים הייחודיים של היצירה ההלכתית המרהיבה שהתחוללה בבתי המדרש של החכמים. עניינו של הספר הוא בהבהרת משמעותן של הוראות הספק שנוצרו בספרות התנאים ובמה שניתן ללמוד ממסורת מסועפת זאת על המפגש הקיומי והמשפטי הסבוך והמורכב עם אי-ודאות. כיצד עיצבו החכמים את הוראות הספק שלהם אל נוכח יראת החטא והאשמה, ואל נוכח מחיר הטעות בפעולה במצב אי-ודאות? ועד כמה היו ההוראות הללו מכוונות לאפשר קיום חברתי וקהילתי במרחבים שבהם החיכוך במצבי ספק הוא חלק בלתי נפרד מחיי היום- יום. העיסוק בספקות הפך לאחד ממקצועות התורה המפותחים והמורכבים ביותר, ומהמאה השמונה- עשרה ואילך הוא נעשה לזירה למדנית מובהקת, שבה ההישגים המושגיים של דרכי הלימוד המתפתחות והמשתנות באו לידי ביטוי מפואר. ספרו של משה הלברטל חוזר לעיין בנקודת הראשית המפתיעה והמורכבת של הולדת הספק במשנה ובתוספתא, שבהם נוצקה השפה הייחודית לתחום הזה ונתכוננו המושגים הבסיסיים שכיוונו את ההתפתחויות העתידיות בתולדות ההלכה.

בין השנים 1390 ל-1414 המירו רבים מיהודי ספרד את דתם לנצרות. המרה זו הייתה אחת התופעות החשובות בתולדות היהדות בימי הביניים. גירושם של היהודים מספרד ב-1492 היה תוצאה ישירה של גל ההתנצרות שהחל מאה שנים קודם לכן והביא לסופה של הקהילה היהודית החשובה בימי הביניים, מבחינה דמוגרפית ותרבותית. ספרים רבים עסקו בתיאור ההיסטורי של ההמרה ההמונית לנצרות ובסיבותיה החברתיות, התרבותיות והפוליטיות. אך במפתיע, כל הדיונים האלו מתבססים על מקורות משניים. ספר זה הוא הניסיון הראשון לעסוק באופן שיטתי בהגותם של כלל המומרים האידיאולוגים בספרד. יהודים אלו, שהשתכנעו באמיתת הנצרות, יצרו אידיאולוגיה בעלת מאפיינים ייחודיים, שהשפיעה רבות על יהדות ספרד והייתה אחד הגורמים המרכזיים להמרה ההמונית. ספר זה דן בהגותם הדתית של חמישה מומרים ספרדים שהתנצרו בין תחילת המאה השתים-עשרה לתחילת המאה החמש-עשרה: פטרוס אלפונסי, אבנר מבורגוס, פבלו דה סנטה מריה, ג'רונימו דה סנטה פה ופדרו דה לה קבלירה. כל החמישה המירו את דתם לנצרות בבגרותם, בעת שהיו דמויות ידועות בקהילה היהודית.

ספרים רבים נכתבו על הבעש"ט. פועלו והשפעותיו הנרחבות משכו את תשומת לבם של חוקרים חשובים בעבר ובהווה, ולרבים מהחוקרים יש בעש"ט פרטי משלהם. דרכה של ציפי קויפמן בחיבור שלפנינו שונה מהם: היא אינה מנסה לשחזר את הבעש"ט ההיסטורי, האחד, אלא להתחקות בספרה אחר השתקפויות של מסורות על אודות הבעש"ט בחיבורים ובמסורות שנקשרו לר' נחמן מברסלב, נינו המפורסם. ר' נחמן ראה עצמו לא רק כמשמר, אלא כמי שממשיך את דרכו של הבעש"ט ומפתחה, בתוך מאבקים בחזיתות שונות וחדשות. אחת החזיתות החדשות הללו היא הזירה הפנימית, שעיקרה לבטיה של התודעה העצמית. המתח שבין הרצון של ר' נחמן לחקות את הבעש"ט, רגשות האשם שהוא איננו ראוי לכך, והמאמץ למצוא מוצא למצבו הנפשי המסוכסך, הם זירה אחרת של התגוששות. בכך, דמות הבעש"ט ומסורותיו עיצבו את נינו, אך בה בעת גם הנין עיצב את דמות הבעש"ט בעיני הדורות הבאים, וזוהי אחת התזות המרכזיות של הספר שלפנינו. ספרה של ציפי קויפמן ז"ל הוא תרומה חשובה מאוד להבנתן של כל אחת משתי הדמויות המרכזיות בחסידות בנפרד. אין ספק כי כמו ספרה הקודם על העבודה בגשמיות בראשית החסידות ומקורותיה, גם הוא יהפוך לנקודת ציון חשובה לחקר ההגות החסידית בדורותיה הראשונים. המחברת אינה מהססת לפלס דרך משלה בסוגיות רבות, מתוך התכתבות, לפעמים ביקורתית, עם כמה מהחוקרים החשובים. מי שיקראו בעיון בחיבורה ייווכחו בנקל כי לפנינו יצירה מחקרית מקורית ומפתיעה שמעטות כמותה. משה אידל

מקום המדינה ועד 1985 שוק ההון הישראלי היה כמעט מולאם. הממשלה שלטה ברוב הפעולות הפיננסיות, והפעילות הפרטית המצומצמת התנהלה בין גופים מעטים, בתנאים של העדר תחרות ממשית. שורה ארוכה של רפורמות, שהתנהלו מאז 1985 ועד היום, חוללו מהפכה במבנה הבנקאות, בשוק ההון ובמערכת הפנסיה: הממשלה צמצמה את מעורבותה כמעט לחלוטין; אמצעי המימון והחיסכון של המגזר העסקי ומשקי הבית התרחבו מאוד; ניתן חופש מלא להשקיע בחו"ל וללוות מחו"ל; צומצמו האפליות במיסוי בין הון לבין עבודה ובין הכנסות מריבית לבין רווחי הון ממניות; וגם התחרות בין המוסדות הפיננסיים שופרה. אך המלאכה עדיין לא נשלמה. בספר שלושה חלקים: הראשון – החיסכון והיצע המימון ; השני – הביקוש של המגזר העסקי למימון השקעות באמצעי ייצור והביקוש של משקי הבית למימון דיור; השלישי – מוסדות התיווך הפיננסי והמערכת המפקחת עליהם. בכל פרקי הספר ימצא הקורא : • תיאור יסודי של מאפייני השוק והתפתחותו • ניתוח הכשלים ששררו בכל תחומי שוק ההון ונזקיהם – במיוחד אלה שנבעו ממעורבות הממשלה, מהעדר התחרות ומניצולם של ניגודי עניינים • הצגה מפורטת של כל הרפורמות בשוק הפיננסי שבוצעו מאז 1985 ועד היום ותרומותיהן לרווחת המגזר העסקי ומשקי הבית. • המאבקים עם האינטרסנטים שהערימו מכשולים רבים כדי לסכל את הרפורמות וללקחים שיש ליישם במשימות שעוד נותרו. • כל התיאורים והניתוחים מלווים ב-149 לוחות ותרשימים.

ר' שמואל חסיד, בנו ר' יהודה חסיד (בעל 'ספר חסידים'), ותלמידו של האחרון ר' אלעזר מוורמס, אישיה הבולטים של חסידות אשכנז בת המאות הי"ב י"ג, הציתו את הדמיון העממי כבר בסמוך לזמנם, והולידו במשך כמה דורות עשרות סיפורי שבח לפועלם, אם כמופת להתנהגות 'חסידית', ואם – בעיקר – כבעלי יכולת על-טבעית מופלגת: ידיעה פלאית של נסתרות ועתידות וכושר מעשי בתחום המאגיה. סיפורי שבח אלה החלו כנראה במסורת שבעל-פה בשפת הדיבור בת המקום והזמן (יידיש ימי-בייניימית), והתגבשו למחרוזת בת כשלושים סיפורים, שהועלתה אל הכתב לראשונה בתרגום לעברית, הלשון המקודשת, וממנה תורגמה חזרה ליידיש, לשון החול המובנת לקהל קוראים רחב. מחרוזת זו, בשלמותה או מקוטעת, שרדה והגיעה לידינו בכמה מקורות, בכתב-יד ובדפוס, וכולם מתפרסמים כאן לראשונה כלשונם ובשלמותם. לצד דיון בכל סיפור לעצמו – מבנהו, גילגוליו ומשמעותו – מוצגת כאן תמונה כוללת על היווצרות מחזור השבחים כסוגה של ספרות עממית, ונחשף עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות אשכנז, כפי שהוא מצטייר מתוך פסיפס ססגוני זה של סיפורת פלאית מרתקת.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומא ן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוֹטוֹמָאן הוא כרוניקה מאת רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. לדברי המחבר, הוא התכוון לכתוב את "רוב התלאות אשר מצאונו בארצות הגוים מיום גְלוֹת יהודה מעל אדמתו עד היום הזה", "את מלחמות מלכי הגוים אשר נלחמו בארץ יהודה וירושלם" "ואת גירושי צרפת וספרד". לפי זה, הוא התכוון לשלב את התלאות שפגעו ביהודים בגולה, ובכללן "גירושי צרפת וספרד", בהיסטוריה של העימות בין מלכי צרפת לקיסרות העות'מאנית על השלטון "בארץ יהודה וירושלים", כלומר על השלטון בארץ ישראל. למעשה זה סיפור, מאורגן לפי סדר כרונולוגי, של אירועים נבחרים מן ההיסטוריה העולמית, דומה במבנה ובתוכן למאות חיבורים שראו אור בזמנו. אלא שבמקרה זה הוא כתוב בעברית מקראית משובחת, ובתור שכזה הוא מיועד לציבור יודע שפה זו ומסוגל להבין אותו ואת הסיבה לכך שדווקא העימות בין מלכי צרפת ובין הקיסרות העות'מאנית נבחר לסמל את ההיסטוריה העולמית. החיבור יוצא לאור במהדורה ביקורתית מבוארת, יחד עם ספר עמק הבכא של אותו מחבר שרואה אף הוא אור: שניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס באיטליה. המהדיר, ראובן בונפיל, הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה בעל מוניטין בינלאומיים בתולדות היהודים בימי הרנסנס.

"הייתה גם חומה שהקיפה את העיירה, אבל לעתים רחוקות היא הופיעה בחלומותיו אף על פי שבית המשפחה היה בנוי בתוכה סמוך לשער העיירה למטה. הגבעה עמדה תמיד במרכז החלום - אולי הקסם שלה היה טמון במורכבות ההתמודדות שלו עם הזיכרון, בסמלים הרבים שתלה בה כל אימת שהתבונן במשמעה בחייו, כאדם החוזר בשלב מאוחר למקום שבילה בו את ילדותו ומתמקד בגעגועים בחלקים שנותרו מן הפסיפס שהתפרק". יוסף הכהן היה רופא והיסטוריון יהודי בן איטליה של המאה השש-עשרה. ברומן היסטורי זה מעלה יוסף בערוב ימיו את סיפור אהבתו אל האשה שאתו, את געגועיו אל הימים שעברו ואת הרהוריו באשר לכוחם של ההיסטוריה ושל עיצוב הזיכרון. חוט של געגוע נמשך בין יוסף המזדקן לצד רעייתו ובין ימי ילדותו ונערותו. בנוף הפסטורלי של צפון איטליה, בין כפרים ציוריים ומבודדים, טווה יוסף קשרים אנושים, רגישים ואמיצים עם החברה הנוצרית הסובבת אותו ורוקם אריג של אהבה, שמחת ילדים וצער השכול. מבעד לסיפור האישי, הנוגע במורכבות הקיום היהודי בגולה ומבוסס על עובדות היסטוריות ועל ספריו של יוסף הכהן, עולה מסכת אנושית של זקנה ונעורים, אהבה ותודעת היותו של האדם בן חלוף.

מה היה קורה אילו נכשלה ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו ב-28 ביוני 1914? אולי לא הייתה פורצת מלחמת העולם הראשונה וכל ההיסטוריה של המאה העשרים הייתה נראית אחרת מכפי שהתרחשה במציאות? מה היה קורה אילו שמרה בריטניה על נייטרליות במלחמות העולם? האם האימפריה הבריטית הייתה מוסיפה להתקיים עד ימינו? האם ייתכן שהיטלר ואווה בראון לא התאבדו בבונקר בברלין, אלא נמלטו והסתתרו בארגנטינה? ואילו ניצחה הארמדה הספרדית את אנגליה בשנת 1588, האם לא הייתה מתנהלת מלחמת אזרחים באמצע המאה השבע-עשרה ואנגליה הייתה מדינה קתולית עד היום? איך הייתה נראית כיום ארצות הברית אילו הקונפדרציה של מדינות הדרום ניצחה במלחמת האזרחים האמריקאית? עוד כהנה וכהנה ספקולציות על רגעים בעבר, שבהם ההיסטוריה הייתה עשויה לפנות לנתיב אחר מזה שבו הלכה במציאות, ממלאות בעשורים האחרונים אינספור דפים בספרות בדיונית ובספרות המחקר. בספר עבר אחר בוחן ההיסטוריון ריצ'רד אוונס בעין ביקורתית את הסוגה הפופולרית הזאת ומנתח את מניעי מחבריה – משעשוע והבעת משאלות לב ועד כוונה רצינית של החוקר להבין לאשורו את המהלך שנבחר באמצעות בחינת החלופות האפשריות. היסטוריה נוגדת-מציאות מדגישה בדרך כלל את יד המקרה באירועים מכריעים ושוללת גישה דטרמיניסטית או טלאולוגית; ואולם ברוב המקרים, טוען אוונס, או שאינה מתקבלת על הדעת או שהיא מייחסת לשינוי אחד השפעות דרמטיות ארוכות טווח בלי להביא בחשבון היבטים קריטיים רבים אחרים במרוצת הזמן שהיו מובילים לתוצאות שונות לחלוטין. לדעתו, תפקיד ההיסטוריון הוא לנסות ולהבהיר את מה שקרה באמת ולא להפריז בהשערות על היסטוריה דמיונית.

דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור. מיכל נאמן על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה. יצחק ליבנה

מדוע קשה כל כך לשפר את מערכת החינוך? מדוע, אף על פי שפרויקטים של חדשנות פדגוגית מצליחים בקנה מידה קטן ויוצרים איים של מצוינות, הם אינם מצליחים להתחבר לכדי יבשה? רפורמה רודפת רפורמה, אך מערכת החינוך הישראלית דורכת במקום מבחינת איכות הלמידה וההוראה. הספר לחבר את האיים ליבשה מתריע על כך שתהליכי שינוי חינוכי נוטים להתמקד ברובד טכני ושטחי בעוד שינוי עמוק דורש תכנון אסטרטגי מפורט ועבודה שיטתית על ליבת תהליכי הלמידה וההוראה. בעזרת ניתוח הדוגמה של הטמעה מערכתית של הוראת חשיבה בבתי הספר מפצח הספר את הקוד של עבודה מערכתית רחבה ועמוקה בסוגיות כגון: ההתפתחות המקצועית של מורים, האתגרים הכרוכים בהטמעה רחבה של למידה בדרך החקר והמתח שבין הטמעה מערכתית של חשיבה למבחנים סטנדרטיים. הספר פונה למתעניינים בשיפור מערכת החינוך, בתהליכי שינוי ובהטמעת הוראה עם חשיבה במערכות חינוך.

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." (נחום ברנע, ידיעות אחרונות, 18.1.2011, עמ' 2). אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים". - אהרן לנסקי, מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

אוצר יקר נתגלה בספרייה הציבורית והאוניברסיטאית בז ' נבה (בתצלום). שלוש מאות וחמ ישי ם דפים מהגניזה הקהירית, הכוללים מגוון נושאים בחיי התרבות היהודית וביניהם תעודות אותנטיות המאירות את חיי הקהילה היהודית במצרים במאות האחת עשרה והשתים עשרה . האוסף נקנה בקהיר בשנת /7 1896 ( שהוא התאריך ' הרשמי ' של גילוי הגניזה בידי ש " ז שכטר ) על ידי פרופ ' ז ' יל ניקול (Jules Nicole) , פפירולוג מאוניברסיטת ז ' נבה , שיצא לתור אחר פפירוסים יווניים . כ ' נספח ' לחומר היווני שקנה , ציידו אותו המוכרים בקופסת פח מלאה כתבים יהודיים . מאז שהגיע האוסף לז ' נבה , הייתה קופסת הפח ' גנוזה ' בספרייה , בלא שאיש ידע על קיומה . לפני כחמש שנים במסגרת המפעל הגדול לחקר פפירוסים יווניים המצוי בספריית האוניברסיטה נערכו מחדש פרסומיו של פרופ ' ניקול . משניערו את ממצאיו נתגלתה גם קופסת הפח . האוסף כולל קטעי מקרא , תרגומי מקרא , פירושי מקרא ( בערבית ) וחיבורי מסורה ; משנה , תלמוד , מדרש , חיבורי גאונים ; ספרי הלכה , תפילה שירה ופיוט , תעודות היסטוריות , מכתבים , שטרות וספרות הכתובה בערבית יהודית . היחס הכמותי בין תחומי הספרות שבאוסף דומה ליחס ביניהם בגניזה הקהירית כולה ויש בו קטעים חדשים בעלי עניין מיוחד. בספר מוצגים כל קטעי הגניזה שבאוסף בידי חוקרים כל אחד בתחומו. תחילה מתועד כל המצאי בקטלוגים (כולל השלמות לקטעים מן המצוי באוספי הגניזה האחרים) ובחלקו השני מתפרסמים מחקרים מפורטים המציגים את החומר החדש העולה מן הקטעים.

באוקטובר 2018 התפרסמו תוצאות של מחקר קליני רב משתתפים, שעמד בניגוד למחקרים קודמים, והצביע על עודף תמותה, בעיקר מסרטן, בקרב אנשים "בריאים" מעל גיל שבעים שנטלו אספירין. זה היה שיא נוסף במשבר המתחולל ברפואה המדעית בעשורים האחרונים. פעמים רבות אנו מתבשרים על תוצאות מחקרים העומדים בסתירה למחקרים אחרים. כתוצאה מכך, היישום של הידע הופך מורכב יותר ונגיש פחות לרופאים, ונראה כמעט כאוטי למתבונן מבחוץ. תוצאותיו של משבר זה מרחיקות לכת: הבדלים ניכרים בהחלטות הרופאים ופגיעה קשה באמון הציבור. ספר זה מנסה להתחקות אחר הסיבות לזעזועים הפוקדים את גוף הידע המזין את הפרקטיקה הרפואית ומציע פתרונות לחיזוקו וייצובו. בחלקו הראשון של הספר נדון האספירין כמקרה מבחן: מתרופה לכל מכאוב וחולי, דרך הטיפול המועדף במחלות פרקים, מחלות לב וכלי דם, ועד המחקר האחרון, המאיים על עצם קיומו כתרופה לגיטימית. בהמשך הספר מתוארים היסודות של המחקר הקליני המודרני: השוואה הוגנת, כימות, פיזור אקראי, סמיות כפולה, פלצבו, מבחן המשמעות הסטטיסטית, מטה-אנליזה. מנגד נבחנות תגליות פורצות דרך כמקרי מבחן: הפניצילין, האינסולין, הפרוסטיגמין למיאסטניה גרביס, דפיברילטור, המשלב התרופתי למחלת הודג'קינס -- בכל אחת מהן מתפענח התהליך שהוביל לתגלית והפך למיותר את המחקר הקליני בדרך אל הפרקטיקה. הספר דן בסביבת העבודה של המדענים בני זמננו, המבוססת על תחרות אגרסיבית וחסרת פשרות, במישורים שונים: פרסים, פרסומים ומענקי מחקר. סביבה זו מדכאת את היצירתיות ופוגעת ביושרה של מדענים רבים. בספר חוקר המחבר את הדנ"א של הרפואה המדעית, מנסה לחשוף את השברים והפגמים ולהציע דרכים לתיקון הליקויים, שיאפשרו את המשך שגשוגה נוכח האתגרים הקשים העומדים בפני המין האנושי.

ספר זה בודק ומתאר את התמודדותה של הפרשנות היהודית המסורתית למקרא עם סוגיות יסוד בתחביר לשון המקרא. הסוגיות שנדונות בספר עלו מתוך התפיסות התחביריות המשתקפות בפרשנות, החל בפרשנות חז"ל, דרך הפרשנות המשתקפת בתרגומי המקרא הארמיים וכלה בנציגיה הבולטים של הפרשנות היהודית בימי הביניים ובדורות שאחריהם. דיונים תחביריים גלויים אינם מרובים בפרשנות, העוסקת בדרך כלל בעניינים לקסיקליים ומורפולוגיים, והם שולבו בעיונים שהוקדשו לסוגיות השונות לא רק לשם שלמות הדיון ולשם הצבעה על עצם קיומם, אלא גם לצורך הבהרתם, תוך גישור בין המונחים המשמשים בפרשנות לבין אלה המקובלים במחקרי התחביר המודרניים. עיקרו של המחקר מתמקד בענייני תחביר סמויים שבפרשנות, היינו בשאלות או בתפיסות תחביריות העומדות ברקעה של הפרשנות, גם כשזו עוסקת בשאלות תמטיות, פילוסופיות, תאולוגיות וכדומה, ואין לה לכאורה נגיעה לעניינים תחביריים. המחקר מציג את חלקו של הגורם התחבירי הסמוי בפרשנות הפשט ובפרשנות הדרש, בין שהוא המניע אותה בין שהוא מסייע לה ובין שהוא רק מאפשר אותה. במיונו ובניתוחו של החומר הסמוי ושל החומר הגלוי לפי נושאי התחביר תורם הספר מצד אחד להכרת תופעות תחביריות בלשון המקרא, הן לגופן – והדבר מתבטא בתיאור הסינכרוני שבפתיחת כל תופעה שנדונה ובניתוח האובייקטיבי של כל דוגמה – הן בהשתקפותן בפרשנות; ומצד אחר להכרת מתודות הפרשנות ומקומן של תפיסות לשוניות בכלל, ותחביריות בפרט, בעיצובן.

אבנרי היה במשך ארבעים שנים קול אחר בזירה הציבורית של מדינת ישראל. הוא ערער על אמיתות מוצקות וחשף, בלי מורא ובלי משוא פנים, פנים אפלות באוטופיה הציונית בהתממשותה. ניצה אראל בוחנת את ייחודו של 'העולם הזה' ואת האופן בו שיקף ואף זירז התפתחות של תהליכים שעיצבו את פניה של החברה הישראלית. זאת באמצעות ניתוח טקסטואלי של הדברים שהתפרסמו בו בשנים 1950—1965, ובדיקת מערכת היחסים בין השבועון ועורכו לבין כוחות שונים בשדה הפוליטי והעיתונאי. בסגנונו המיוחד ובחושיו העיתונאיים הצליח אורי אבנרי להביא לשינוי פניה של העיתונות הישראלית. הספיקות שעורר 'העולם הזה' דרבנו חשיבה עצמאית והעלו שאלות מרכזיות בדבר אופייה של החברה בישראל: האם תהיה מדינת ישראל מדינת לאום יהודית אתנוצנטרית או תפתח לאומיות ישראלית כלל-אזרחית פתוחה המבוססת על ערכים אוניברסליים? זו השאלה שהעלו אורי אבנרי ו'העולם הזה' לדיון מיד לאחר קום המדינה. זו גם השאלה העומדת ביסוד קיומה של ישראל היום.

הסדרה: "ספרות יידיש" יוצאת לאור ע"י החוג ליידיש של האוניברסיטה העברית ירושלים. מטרתה להגיש לסטודנט ולקורא המשכיל טקסטים נבחרים לקריאה ולעיון. הספרים יוצאים לאור בצירוף מבוא ומילון, שבו מתורגמים לעברית ולאנגלית מילים וביטואים שאינם מצויים במילוני יידיש המקובלים.

Exploring the military, legal, social and literary aspects of ancient warfare this study examines the multifaceted nature of the siege phenomenon in the ancient Near East. The book is based on Akkadian and biblical (and, to lesser degree, Greek, Aramaic, Egyptian, Hittite and Ugaritic) sources as well as on the depictions on reliefs from Assyrian palaces and Egyptian temples. The analysis incorporates lexical study and military thinking and focuses on the technology of warfare and human behavior is a state of emergency. תופעת המצור מורכבת ביותר ואי-אפשר להבינה כראוי אלא מתוך התוודעות למכלול היבטיה ומאפייניה. הספר דן במאפיינים הצבאיים, הכלכליים, המשפטיים, החברתיים והספרותיים של תופעת המצור במרחב התרבויות של המזרח הקדום. הוא מבוסס בעיקר על מקורות אכדיים ומקראיים ובמידה פחותה על מקורות יווניים, ארמיים, מצריים, חתיים ואוגריתיים, וכן על תבליטים שנתגלו בארמונותיהם של מלכי אשור ובמקדשי מצרים.

החברות במזרח הקדום ובישראל הקדומה נחשבו פטריארכליות. התא המשפחתי היה כפוף לשלטונו של האב שהחזיק בידיו סמכויות נרחבות על בני ביתו. צפוי היה אפוא שבמקורות הקדומים תשתקף דמות אב דומיננטית, שתוזכר לבדה או כמעט לבדה. אולם ברבים מהטקסטים המסופוטמיים והמקראיים, ובמיוחד בטקסטים המשפטיים, נזכרת האם בהקשרים שונים ובמגוון תחומים, ובעיקר באלה הנוגעים לצאצאיה. תופעה מסקרנת זו עוררה את השאלה, האִם היו לאֵם במזרח הקדום ובישראל הקדומה סמכויות משפטיות בבית האב? הספר "מעמדה המשפטי של האם במזרח הקדום ובמקרא" פותח צוהר לעולמן של האימהות הקדמוניות ולמעמדן בבתי האב שאליהם הן השתייכו ובחברות שבהן חיו. מתברר שהאם פעלה מכוח המעמד המשפטי שהיה לה בתחומים הקשורים בנישואי בניהן ובנותיהן והתנהגותם כלפיה. הספר מיועד להולכים בשדות המחקר המסופוטמי והמקראי, ולקהל הרחב המתעניין בנושא האוניברסלי הנדון בו – יחסי אֵם וצאצאיה.

לא אראה לך הוא ניסיון נועז לטעת קריאה תרבותית בקריאת הספרות היהודית במאה העשרים. מבעד ליצירה הקאנונית של קפקא, עגנון ופאול צלאן, וכן קריאה בשירה ישראלית מזרחית ובשירה עכשווית, הספר כורך את תורת הספרות והקריאה הפרשנית בניסיונות התרבותיים המהותיים למאה העשרים, בין האנטישמיות לפוסט-קולוניאליזם. בספרו האחרון הציג ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את האופן שבו קול המספר ברומן של המאה התשע-עשרה והעשרים הגיע לקריסה המשקפת את הניסיון הטראומטי המודרני. הספר בוחן כיצד שני המספרים היהודים הגדולים במאה העשרים, קפקא ועגנון, התמודדו ברומנים המאוחרים שלהם (שפורסמו לאחר מותם) – הטירה (1926) ו שירה (1971) – עם הניסיון היהודי הפוליטי של החצי הראשון של המאה העשרים: כיצד קול המספר שלהם אינו מאפשר את ייצוג האדם וקורס להשתברויות של קולות שונים ומפוררים, המפגינים עדות לקטסטרופה ואף לפעמים, עדות להעדר עצמו. בלב הספר קריאה תרבותית וביקורתית, קווירית ומזרחית, בסיפורת של גדול המספרים בלשון העברית, ש"י עגנון, ובייחוד בשתיים מהתמודדויותיו המובהקות עם היישוב היהודי הלאומי בארץ ישראל, ברומנים תמול שלשום (1945) ו שירה . שאלותיו התיאורטיות של החיבור, העוסקות בכינון האדם הריבוני באמצעות הלשון דווקא מתוך ניסיונו הטראומטי (העדותי), מאפשרות לו לדון גם במדיום השירה ובספרות השואה מבעד לעבודתם של שני משוררים יהודים שאינם חולקים מגדר, דור או מוצא אתני – פאול צלאן והמשוררת הישראלית ילידת בגדד אמירה הס. שאלת העדות לשואה ועמדתו של העד מאפשרת כך דיון על הפרפורמנס שבמעשה העדות, פרפורמנס המורה גם על ניכוס זהויות והפוליטיקה שלהן. לבסוף מוצע דיון בשירה ישראלית עכשווית של המשורר אלמוג בהר כניסיון אתני מאוחר לחזור לעמדה הומניסטית.

אליהו הנביא הוא אישיות רבת רושם, שקורותיה רצופים שיאים דרמטיים: גזירת עצירת הגשמים, העימות החריף עם המלך אחאב והמלכה איזבל, המלחמה בעבודה זרה ששיאה במעמד הר הכרמל והריגת נביאי הבעל, התגלות האל בחורב, העלייה במרכבת אש בסערה השמימה ועוד. אירועים אלה הציתו את דמיונם של קוראים ופרשנים, הוגים ויוצרים, ששבו ועסקו באליהו במהלך הדורות. הספר עד שיבוא אליהו: דמותו של אליהו הנביא בספרות התנאים מוקדש לבחינת דמותו רבת-הפנים כפי שהיא משתקפת ברובד הקדום של ספרות חז"ל, בספרות התנאים. עדיאל קדרי מציג בספר עיון מעמיק בסוגיות מרכזיות בעולמם המחשבתי של חז"ל שנקשרו לאליהו, כגון: כללי השיח ההלכתי וגבולותיו, משיחיות ואסכטולוגיה, סוגיית הקנאות הדתית והפוליטית, תופעת הנבואה ושאלת המשך קיומה בעידן הבתר-מקראי, היחס להיסטוריה, חסידות ואסקטיזם. העיון בפרקי הספר מתבסס על מחקר פילולוגי, העוסק בהתהוות הטקסט ומסירתו, ומעפיל ממנו לבחינת היבטים רעיוניים ותפיסות עולם. השילוב בין גישות שונות המקובלות בחקר ספרות חז"ל מוליד דיון עשיר ומגוון. ממכלול הדיונים בספר מתחוורת חשיבותו של אליהו בעיני החכמים ונחשפים המאבקים הפרשניים והרעיוניים סביב עיצוב דמותו.

'הנישואין ההלכתיים מקבעים את המעמד של האדם כקניין... זוהי שליטה טרוריסטית במיניות של האשה שלא חלה על הגבר'. דברים אלה מבטאים שמץ מחוסר הנוחות שחשות נשים דתיות מודרניות ביחס לטקס הנישואין המסורתי. הספר עוקב אחר ניסיונותיהן לשנות את הטקס, לאתגרו ולהתנגד לו, ובד בבד להישאר חלק ממנו. הן בוחרות להביע את הסכמתן ואת התנגדותן לרכיבים שונים במסורת באופן שישקף את תפיסת עולמן השוויונית והאורתודוקסית. יחסי הכוח החברתיים של הנשים עם סביבתן הקרובה מתארים מהפכה המתחוללת בחברה הדתית בצל המפגש שבין מסורת ומודרנה ובין אורתודוקסיה ופמיניזם. גם נשים שאינן דתיות המתקשות לקבל מרכיבים שונים בטקס הנישואין היהודי ימצאו בספר הד לרחשי לבן. מחקר אנתרופולוגי מרתק של אחת מפרשות הדרכים המשמעותיות בחייה של האישה האורתודוקסית המודרנית. לראשונה מתוארת ומנותחת הדרך שבה פמיניסטיות דתיות מותחות עד למקסימום את גבולות האפשר והמותר על פי ההלכה והמסורת. שילוב מבריק בין היכרות עם עולם זה מבפנים ובין ניתוח מושכל המביא לתובנות חדשות של הנשים ושל חוגן החברתי . פרופ' טובה כהן, ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן הספר מאפשר מבט מעמיק במשא ומתן בין ערכים בחברה הדתית הישראלית ומספק כלים מרתקים לבחינת המפגש שבין טקסים לבין זהות והזדהות. הספר תורם לא רק למי שמתעניין בפמיניזם דתי אלא גם לכל מי שמבקש להבין את האופן שבו דתות מתפקדות, משתנות ומשתמרות בעולם המודרני.

בספר שפה באור חדש מכונסים מיטב מאמריו של פרופ' רפאל ניר, מבכירי חוקרי הלשון העברית. מאמרים אלה משתרעים על פני תחומי ידע רבים ומגוונים, המיוצגים בארבעת השערים בספר: מילים וצירופים, מילונות וסמנטיקה; לשון כלי התקשורת והרטוריקה שלה; הוראת הלשון; לשון, ספרות ותרבות. ניר היה מחלוצי המחקר של הטקסט הזעיר: הניב, צירוף המילים, הפתגם – וגם כותרות, סיסמאות ואפילו סטיקרים. הוא חקר את השקיפות הלשונית בעברית החדשה, בחן את התקינות הפוליטית בלשון ועמד על השימוש בצורות סביל כדי להעלים את עושה הפעולה כאשר המעשה אינו ראוי מוסרית. גם האירוניה נבחנה בכמה ממאמריו, וכן התקבעותן של נורמות לשוניות.

האם יש קשר בין מערכון העליות מ"לול" לבין הפנתרים השחורים? בין יאצק והמהפך של 1977? בין הפולניות מ"זהו זה" לפוסט-פמיניזם? התשובה הקצרה לשאלות אלה היא "כן". התשובה הארוכה נחשפת בין דפיו של ספר זה, הראשון לבחון באופן שיטתי את ההומור הטלוויזיוני בישראל. הדיון מתמקד ב"קאנון הקומי" הישראלי -- קבוצה של מערכונים, דמויות ותוכניות טלוויזיה, שנוצרו בין ראשית שנות השבעים לשלהי שנות התשעים וצברו עם השנים מעמד תרבותי מיוחד. הניתוח מתחקה אחר יחסי הגומלין של ההומור עם ששה שסעי זהות מרכזיים בישראל: העדתי, הלאומי, המעמדי, הפוליטי, הדתי והמגדרי. העיון בטקסטים מעלה שבכל צחוק יש יותר משמץ של אמת – התהליכים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים הדרמטיים שעברה ישראל במהלך שלושה עשורים מהדהדים ומתחדדים בהומור הטלוויזיוני. בנוסף לכך, שימש ההומור כחיישן רגיש המזהה תהליכים חברתיים בזמן היווצרותם, ואפילו תפקד כשחקן בתהליכי שינוי חברתי-פוליטי. הספר חושף את האיכויות הרב משמעיות של ההומור הטלוויזיוני הפופולרי, המאפשרות לקרוא אותו כשמרני וחתרני, מאחד ומפלג בו זמנית. רב משמעיות זו מאפשרת לטקסטים הקומיים להכיל את שלל הפרדוקסים שהזינו, וממשיכים להזין, את החברה הישראלית, בלי להכריע ביניהם. היא מאפשרת להומור גם לשמש כליבה תרבותית המשותפת לקבוצות שונות ומנוגדות, כאשר כל אחת מהן יכולה לקרוא אותו בהתאם לצרכיה, ובו זמנית למצוא בו את הפרשנויות היריבות.

הכרמל של פון מולינן הוא מלאכת תרגום, עריכה והוספת הערות ונספחים רבים לספר המונומנטלי Beiträge zur Kenntnis des Karmels מאת הגרף אברהרד פון מולינן (Graf Eberhardt von Műlinen) , חוקר ודיפלומט שוויצרי , שראה אור בלייפציג בשנת 1908 בהוצאה הידועה .Baedeker הספר הוא סקר דקדקני ומקצועי של הר הכרמל בראשית המאה העשרים והוא אבן-דרך חשובה בתולדות חקר ההר בתחומי ידע רבים: דיאלקטולוגיה ערבית, בוטניקה, זואולוגיה, גאוגרפיה כללית, גאולוגיה, אקלים, אנתרופולוגיה, דת, ארכאולוגיה, פולקלור ועוד. עד ימינו אנו לא נכתבו ספרים על הכרמל בראייה רב-תחומית מגוונת וייחודית כשלו. בספר תיאור של הכרמל וחופו מימי קדם ועד העת החדשה; מעין חתך רוחב היסטורי, לשוני, נופי, אנושי וכלכלי של חבל ארץ הררי מיוחד זה, ערב היסחפותו לגלי השינוי הכבירים של הנוף התרבותי לאחר מלחמת העולם הראשונה. יש בו תרומה רבת ערך להכרת ההר בטרם החלו בו תהליכי התיישבות, פיתוח, נטיעה וייעור, ולפני התפתחותה העצומה של חיפה. כלולים בו ערכים שלא יסולאו בפז מבחינת תיאור הנוף, המורפולוגיה, הכפרים, האוכלוסייה, אתרי העתיקות, דרכים ושבילים, מנהגים, אוצר מילים ערבי אובד ומונחים שפסו מן העולם. בשתי המפות המלוות את הספר, מפת הכרמל ומפת מרחב העיר חיפה, מצויים מאות שמות בערבית המקומית שנעלמו מן המפות בנות ימינו של כל נקיק, נחל, שלוחה, כיפה ומעיין, וכל אתר עתיקות ויישוב. השרפה הגדולה בהר הכרמל בדצמבר 2010, שגבתה קורבנות רבים, העצימה את תודעת הכרמל בציבור. ספרו של פון מולינן עשוי לספק את הצמא להכרת תולדותיו ההר ושל הנוף שנחשף בגין האש שאיכלה את היערות והצומח הטבעי. התרגום מלווה בפענוח המונחים, זיהוי האתרים הרבים, והוספת מאות הפניות למחקרים חדשים שהופיעו מאז פורסם הספר ועד ימינו. הספר מוקדש לזכרם של 44 קורבנות השרפה הנוראה שפקדה את הר הכרמל בדצמבר 2010.

הספר עוסק במדינה, אשר חשיבותה לגבי ישראל היא גדולה, ובשלשלת אירועים והתפתחויות, שתוצאותיהם ניכרות בכל המזרח-התיכון. במשך ארבע מאות שנה שלטו התורכים העות'מאניים בארץ-ישראל ושכנותיה, והבנת-מה בהיסטוריה התורכית חיונית לחקר ההיסטוריה של הארץ ושל אזורה. בתקופתנו, תורכיה היתה המדינה המוסלמית הראשונה שהעניקה למדינת ישראל הכרה חוקית מלאה, והיא עדיין המדינה המוסלמית היחידה המקיימת אתה יחסים דיפלומאטיים דה-יורה. תקוותי שהנוסח העברי של ספר זה ישמש תלמידים וקוראים אחרים המתעניינים בהיסטוריה של הממלכה העות'מאנית, הרפובליקה התורכית והמזרח-התיכון. מתוך הקדמת המחבר למהדורה העברית.

בספר מכונסים מאמרים פרי עטם של כמה מטובי החוקרים בתחום ההלכה והפילוסופיה של ההלכה. המאמרים חושפים את תפיסת עולמם הגלויה והסמויה של פוסקים שונים ואת דרך התמודדותם עם תרבויות ועם רעיונות חוץ-הלכתיים. יש מהם שהפנימו מושגים 'מהחוץ' ויש מהם שהתמודדו עם 'החוץ' על ידי שימוש חדש במושגים 'פנימיים' של עולם ההלכה. נוסף על כך, המאמרים דנים בזיקה בין אידאולוגיה ובין הפסיקה ההלכתית. הקורא ימצא בהם דוגמאות להשפעתן של אידאולוגיות על ההלכה, בצד טיעונים השוללים מכול וכול את חלקה של האידאולוגיה בחשיבה ההלכתית. בספר גם טמונות תשובות על שאלות כגון האם כוחה של ההלכה בהיותה אנטי-אידאולוגית, ומה עומד ביסוד הטענה שההלכה היא טקסט אידאולוגי.

אחד האישים המרכזיים שביקשו להשפיע, הלכה למעשה, על יהדותה של מדינת ישראל היה הרב שלמה גורן. במשך עשרות שנים בלט הרב גורן בציבוריות הישראלית בתפקידיו כרב הראשי לצה"ל וכרב הראשי לישראל. הוא הצטיין בלמדנותו, הוכר כגדול בתורה ועסק כל ימיו בכתיבה תורנית. עם זאת, נאמן להשקפתו שהקמת המדינה היא " מפנה היסטורי מכריע באורח חייו הלאומיים של העם כולו", הוא הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ולכתיבתן של "הלכות מדינה", ועמד בקשרים הדוקים עם מנהיגי המדינה החילונים, ובראשם דוד בן-גוריון. עם השנים הפכה דמותו סמל לשילוב אפשרי של דת ומדינה. בין אדם למדינתו סוקר את התחומים המגוונים שבהם עסק הרב גורן ואת האתגרים הגדולים שעמדו לפתחו כפוסק הלכה: מעמדה ההלכתי של מדינת ישראל, מושג הריבונות, דיני צבא ומלחמה, קליטת עלייה, שינויים בנוסחי תפילות וברכות ועוד. הספר מתאר את עמדותיו המקוריות, היוצאות דופן לפעמים, בצמתים היסטוריים בתולדות המדינה ואת השפעתו על דרכי עיצובה. בתוך כך מתנסחת תפיסתו המדינתית הייחודית של הרב גורן, כפי שהיא עולה במשנתו ההלכתית, וכן ההנמקות השונות שבהן עשה שימוש כדי להביא לידי ביטוי הלכתי ואמוני את המהפך הגדול שעבר העם היהודי במאה העשרים.

מבוא ועריכה מדעית: פרופ' רות פיין 'אִם מַזִּיק לְךָ אִישׁ וְאַחַר מִצְטַעֵר מְצָא כָּל דֶּרֶךְ מִפָּנָיו לְהִזָּהֵר' מתוך ספרו של חואן מנואל, הרוזן לוקנור, בתרגום רהוט ועסיסי מהלשון הקסטיליאנית מאת מנחם ארגוב. היצירה הרוזן לוקנור, המאפיינת את מסורת הכתיבה של ספרות החכמה בימי הביניים, הנה לקט סיפורים עסיסיים העוסקים בין היתר בהורים ובנים, בעל ואישה, מלכים ונתינים, עוני ועושר, אמון והונאה, תעוזה ופחד, חברות אמת ועוינות מסותרת, קטנות האדם מול גדלות האל, חיים ומוות, אמת ושקר, תאוות בצע והסתפקות במעט, עימות בין נוצרים ומוסלמים, ועוד. אל גרעין סיפורי-לקח שמקורם מזרחי (פרס, הודו), וכאלה שמקורם במסורות הספרדית, הנוצרית והערבית, יצק המחבר מסר רעיוני ושילבו במשלי בעלי חיים, בסיפורים קצרים ובאירועים היסטוריים. בכך הוענק ליצירה ערך אוניברסלי, והיא הייתה לטקסט מכונן של הספרות הספרדית בימי הביניים בפרט ושל הספרות האירופית בכלל, ושימשה מקור השראה למחברים מאוחרים כצ'וסר, שייקספיר, לה פונטיין והנס כריסטיאן אנדרסן.

החינוך הוא אמצעי חשוב ומרכזי בביסוסן של תנועות לאומיות. הספר כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני מוסיף לחקר הלאומיות את ההיבט החינוך הלאומי בבתי הספר. הנחת המוצא בספר זה היא שה'איך' בחינוך בכלל ובחינוך לאידאולוגיה לאומית בפרט חשוב לא פחות מה'מה' – החינוך מסייע למאמץ הלאומי לא רק בתכנים, אלא גם במגוון הכלים שהוא משתמש בהם. חינוך לאומי משמעותו הן חינוך לכול הן חינוך ערכי או אידאולוגי ללאומיות. לאחר מבוא היסטורי ותאורטי, עוסק הספר ב'כלים השלובים' של החינוך הלאומי הציוני, החל משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל וכלה במדינת ישראל של ימינו. בחלק הראשון נדונים הכלים הבלתי-פורמליים שרובם שלובים בלימוד הפורמלי בבית הספר, ובהם חברות תלמידים, טקסים וחגים, טיולים והכשרה טרום-צבאית ומסגרות אחרות. החלק השני עניינו יזמות וחידושים בשדה החינוך ודרכי הפצתם. בחלק השלישי נדונים העקרונות החינוכיים הכוללים של החינוך הלאומי, כגון תכניות ליבה, שתפקידן להבליט את המכנה המשותף הלאומי ולהפיצו, או ההלכה החינוכית שנובעת מהעשייה של מורים ומחנכים מובילים. הספר עוסק בשלושה מעגלים קהילתיים: החינוך הקיבוצי, הייחודי במובנים רבים, ששימש מעבדה חינוכית-חברתית בישראל ובעולם; החינוך בבתי ספר של זרם העובדים; החינוך הכללי (הלא דתי) ביישוב והחינוך הממלכתי במדינת ישראל.

בספר לשונות ראשונים מכונסים שלושים מחקרים בעברית המקרא ובעברית של מגילות ים המלח ובארמית . המחקרים כוללים עיונים בדרכי כתיב, בענייני דקדוק (בתורת ההגה ובתצורה ובתחביר). כמו כן מצויים בספר בירורים באוצר המילים ובמשמעיהם, ויש בו כמה דיונים בסוגיות כוללות ובחמש כתובות בעברית ובארמית. המחקרים מוגשים בארבעה שערים: שער א. לשון המקרא; שער ב. לשון מגילות מדבר יהודה; שער ג. תעודות חיצוניות; שער ד. ארמית.

בספר רישומים של כאב מנתחת אסתר כהן את מגוון המשמעויות שהיה לכאב הגופני בימי הביניים המאוחרים: כסמל לקדוּשה או כסימן לחטא, כעונש או כשיטת ריפוי, כאמצעי להשגת הודאה מנאשם או כדרך להבעת הזדהות עם סבלם של ישו והמרטירים. מבעד לחיבורים ולמסמכים שכתבו משפטנים, רופאים ותאולוגים, נשמעת גם ההמולה של קולות המתייסרים במכאובים. רישומים של כאב מצטרף אל שורה של מחקרים חשובים שדנו בעשורים האחרונים בהיסטוריה של הרגשות. כהן פורשת לעיני הקוראים, באופן מקורי ומעמיק, את קשת ההסברים וההצדקות שנתנו מלומדים באירופה בימי הביניים המאוחרים לרגש הסבל הגופני, הסברים – סותרים לפעמים – שעיצבו חוויה נפשית שונה מאוד מהחוויה המודרנית. בתקופה שבה דן הספר היו הכאב והסבל חלק מהותי ממארג החיים בגלל המגפות וריבוי המחלות, הרעב והמלחמות האינסופיות, השימוש בעינויים במערכת המשפט, ובעיקר בגלל המגבלות של הידע הרפואי ושל אמצעי שיכוך הכאב ואִלחושו. ואולם אחד הצדדים הייחודים לכאב בימי הביניים המאוחרים היה במשמעות החיובית שהעניקו לו: לדברי הוגים רבים בעת ההיא, הכאב מביא תועלת למידותיו הטובות של האדם. רישומים של כאב הוא אפוא ספר מפתח לכל המתעניין בהיסטוריה של אירופה בימי הביניים בכלל, ובפרט בתולדות הנצרות ובהיסטוריה של המשפט, התאולוגיה והרפואה. זו היסטוריה אינטלקטואלית-חברתית במיטבה, שדרכה משתקפים גם חיי היומיום והחיים החומריים בחברה האירופית בימי הביניים המאוחרים.

מבחר זה של מחקרים מתפרס על פני תקופה של כחמישים שנה וכלולים בו גם מחקרים חדשים הרואים אור לראשונה בכרך זה. המחקרים שבמדור הראשון עוסקים כולם בפולחן בישראל בתקופת המקרא, והם מתאפיינים בשאיפה מתמדת לחדור, לתוך העולם האקזוטי והמסתורי הזה, המתואר במקרא בקווים אוטופיים ואנכרוניסטיים, ולראותו נכוחה, בלא להתכחש לנוקשות הלגליסטית שלו מצד אחד ולא לעוצמה הפנימית ולשלמות המרתקת שלו מצד שני. במדור השני כונסו מחקרים העוסקים במלאכת הספר ועבודת הסופר בתקופת המקרא, ומהם עולה שאין לעמוד כהלכה על טיב העיצוב הספרותי של המקרא ללא תשומת לב לתנאֵי העבודה שהסופר המקראי היה נתון בהם והחומרים שהשתמש בהם, בראש ובראשונה, המגילות. במדור השלישי נלקטו מחקרים שונים העוסקים בהיבטים שונים של הספרות המקראית ושל אמונת ישראל ודתה בתקפות המקרא, ובמדור הרביעי דברים פרוגרמטיים על הלימוד הביקורתי של המקרא וחקירתו בעת החדשה.

נהיה כולנו חלוצים מספר את סיפורה של תנועת החלוץ בפולין והתפקיד שמילאה בעלייתה של תנועת העבודה להנהגת התנועה הציונית בין מלחמות העולם. הוא מתאר את הקמתה של תנועת המונים לאומית וסוציאליסטית, ששינתה את פני המפה הציונית. באמצעות הקמת מנגנון שליחים מארץ ישראל יצרו מנהיגי תנועת העבודה בארץ קשרים הדוקים עם חלוצי פולין: כך נהפכה החלוץ לתנועה חוצה גבולות, שקישרה בין יהודים בעזרת פוליטיקה, לאומיות וסוציאליזם. החלוץ הכשיר רבבות עולים צעירים חסרי הון, שמילאו לימים את שורות ארגוני הפועלים ביישוב, ובהם הסתדרות העובדים, הקיבוצים, המפלגות וההגנה. הספר מציג מגוון דמויות של ציונים צעירים, חלקם מוכרים וחלקם אלמונים, שנעו בין תמיכה נלהבת באידיאלים חלוציים לאכזבה מרה. ה"גיבורים" מן השורה משרטטים דיוקן של הדור היהודי הצעיר בפולין - דור תוסס, בעל שאיפות גדולות ואפשרויות מועטות - ואת מעורבותו בהכרעות הפוליטיות של התקופה. הספר מתאר גם את תרומת החלוץ למהפך בבחירות הגורליות לקונגרס הציוני בשנת 1933, שמרכזן היה בפולין. חברי התנועה התגייסו בלהט בבחירות אלה, ובזכותם גבר השמאל הציוני על הימין וביסס את מעמדו החדש בהסתדרות הציונית העולמית. ניצחון השמאל הסוציאליסטי על הימין הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית הוא סיפור יוצא דופן על רקע התחזקות הימין באירופה באותן שנים.

הספר הרמנויטיקה במחשבה היהודית בעת החדשה עוסק בבעיות הפילוסופיות של פרשנות טקסטים שכתבו פילוסופים יהודיים ממשה מנדלסון במאה התשע עשרה עד ז'ק דרידה ועמנואל לוינס במחצית השנייה של המאה העשרים. מודגשות בו בעיות הרמנויטיות במחשבת זמננו הכוללות דיונים על היחס למסורת, על מעמדה של המיתולוגיה בפילוסופיה המודרנית ועל סוגיות הכרוכות בקשר בין תרגום ופירוש. בספר נבדקת גם ההשפעה של זרמי מחשבה חדשניים, כמו הסטרוקטורליזם והדקונסטרוקציה, על קידומה המדעי של ההרמנויטיקה במחשבה היהודית בת זמננו. פרק על 'הקריאות התלמודיות' של עמנואל לוינס, שהן הרמנויטיקה פילוסופית למופת, חותם את הספר. ספר זה ממשיך את העיונים שבספר הרמנויטיקה מ–1986 שחלקו הראשון עסק בהרמנויטיקה של מחשבת חז"ל, רמב"ם וברוך שפינוזה, ושני חלקיו הבאים דנו בהרמנויטיקה הכללית של העת החדשה, החל מפרידריך שליירמאכר בראשית המאה התשע עשרה עד הדקונסטרוקציה בסוף המאה העשרים.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

הספר אחרי הצלצול: עולם הפנאי של ילדים ובני נוער נולד בעקבות מחקר ארצי בנושא, שנערך במימון המדען הראשי במשרד החינוך. במחקר התגלה מחסור בידע שיטתי ואמין על הפנאי של ילדים ונוער בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט. ילדים ונוער הם הקבוצה הפעילה ביותר בתחום הפנאי, ולפעילותם נודעת השפעה מכרעת על עיצוב אישיותם וגיבוש זהותם – מכאן חשיבותו הראשונית של הספר. ייחודו של הספר נעוץ בכך שהוא משלב תאוריה, נתונים וממצאי מחקר מהארץ ומהעולם. כך הוא מספק לקוראים תמונה מקיפה של מאפייני הפנאי של ילדים ובני נוער. הספר מציג את תמצית הספרות על מהות הפנאי, על תיאוריות העומדות בבסיס התנהגות הילדים ובני הנוער בפנאי, על המניעים והגורמים המשפיעים על בחירות הילדים ובני הנוער ועל תפיסתם את התגמולים המתקבלים מהשתתפותם בעיסוקי הפנאי. הספר חותם בפרק על חינוך לפנאי, ובו תמצית הידע בנושא והצעות של דרכים ואמצעים לחינוך ראוי לפנאי המיועדות למחנכים ומקבלי החלטות.

כיצד אפשר לשמור על כבוד האדם בתנאי מלחמה? האם המחויבות לכבוד האדם כוללת את הדאגה לרווחתו ולצרכיו הבסיסיים? איך לנהל מדיניות ביטחון יעילה ובה בעת להגן על כבוד האדם ועל חירותו? משחר ימי ההיסטוריה נדרשו מסורות הגות לסוגיית כבוד האדם מתוך שאיפה לקבע ערכים הומניסטיים. העיסוק בסוגיה זו הוליד פילוסופיות ותפיסות עולם שלימים עיצבו את פני התרבות הדמוקרטית הליברלית. תורות המוסר והשיח החוקתי בני זמננו רואים בכבוד האדם ערך חוקתי ומעלים שאלות הנוגעות לזכויות, לאוטונומיות, למידות טובות ולמוסר. שאלות אלו מקבלות משנה תוקף ומעוררות יתר עניין בעידן של תמורות פוליטיות וחברתיות, המציבות לפנינו דילמות חדשות. ליברליזם, פמיניזם, גלובליזציה, גזענות, חסמים דתיים ומעצורים תרבותיים-כל אלה שזורים בערבוביה בתפאורה עוינת, והגבול בין ביטחון לבין רמיסת כבוד האדם הולך ומיטשטש. אסופה זו דנה בסוגיית כבוד האדם במאה העשרים ואחת מן ההיבטים המשפטי, הפילוסופי והמוסרי בנסיון לכונן בישראל תשתית מושגית של ערכי כבוד האדם, שתסייע לביסוס ערכים אלו בחיי היום יום שלנו.

המחקרים הכלולים בספר זה משקפים מפעל רב שנים של אחד המלומדים המובהקים במדעי האסלאם בדורותינו. עניין מיוחד בהם לקורא המשכיל המבקש להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בתולדות האסלאם וספרותו, וכן בהשפעת העבר המוסלמי על סוגיות מרכזיות בחיי הארץ והאזור. המחקרים זורים אור על השבטים הערביים בחצי האי הערבי לפני הופעת האסלאם, עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדואים, יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, התפתחות הביוגרפיה של הנביא מוחמד, מנהג המילה באסלאם, חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם, ועוד. העיונים המפורטים שספר זה משתבח בהם מעמידים את הקורא העברי באופן בלתי אמצעי, זו הפעם הראשונה, על תרומתו המקורית של מי קיסטר בתחומים אלה.

בעשורים האחרונים התחוללו תמורות מהפכניות במעמדן הפוליטי והצבאי של קהילות דתיות ואתניות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מבירא עמיקתא של נחיתות לאיגרא רמא של עליונות. קהילות שהיו דחויות ומקופחות במשך דורות עלו לשלטון או חיזקו את מעמדן הפוליטי במדינותיהן תוך מאבקים צבאיים. כאלה היו השיעים בעיראק, בלבנון ובתימן; הכורדים בעיראק ובסוריה, הנוצרים והאנמיסטים בדרום סודאן והברברים בצפון אפריקה; העלווים בסוריה ממשיכים להחזיק בכוח בשלטון מאז שנות השישים של המאה הקודמת. תמורות משמעותיות אלו פעלו לראשונה להחלשת הצביון הערבי-מוסלמי-סוני של חלקים חשובים במרחב. בתווך מצויות קהילות נוצריות בלבנון, מצרים, עיראק והרשות הפלסטינית שנפגעו ואולצו בחלקן להגר לחו"ל. אולם, חלקים מהן ומקהילות אחרות השתלבו בחברה ובפוליטיקה של מדינות אלה - כמו דרוזים, תורכמנים וצ׳רקסים בירדן, בסוריה ובישראל. במקביל ובאופן ייחודי, בישראל/פלסטין נמשך התהליך הדרמטי של הפיכת המיעוט הדתי-האתני היהודי לרוב שליט, אגב הדרה של קהילת הרוב לשעבר, הערבית-מוסלמית-סונית, לאחר מלחמות 1948 ו-1967. תמורות פוליטיות רבות מאופיינות עדיין בסכסוכים צבאיים ובהקזת דם בין קבוצות דתיות ואתניות באזור. הללו גבו בעשורים האחרונים מיליוני קורבנות, פי עשרה מכל מלחמות ערב-ישראל מאז 1948.

הספר שמאניזם וחקר הספרות מציע תפיסה חדשה להבנת תפקידו של חוקר הספרות במרחב החי של קהילייה. הוא מפנה קשב רדיקלי אל עבודתו של חוקר הספרות בעודו מתבונן בעבודתה של הספרות עצמה, בהתבוננותה בעבודת החיים של קהילייתה. התבוננות מסדר שלישי זה מבקשת לבחון מהו שעושה חקר הספרות ומה הוא מחולל - כתחום לעצמו, כשהוא ער ונתון בהתכוונות קיצונית ובפיענוח אמפתי הן כלפי האמנות הכתובה והן כלפי הקהילייה שלו עצמו. בשנים-עשר הפרקים של הספר נעשית עבודת קשב כזאת מול האמנות הכתובה של כמה ממחברי הספרות העברית הקאנוניים החל במפנה המאה העשרים: אורי ניסן גנסין, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמעון הלקין, א''ב יהושע, אהרן אפלפלד, רונית מטלון, אורלי קסטל בלום, דליה רביקוביץ ואנה הרמן, ככותבי סיפורים, כמשוררים, כשליחי ציבור ומשקפיו, כמרפאיו, כמטלטליו וכמכונניו. בתוך תהליכי אמפתיה מוחלטת, פיענוח מרושת, השאלת-ה"אני" והשאלת חיי החשיבה והחישה שלו, נעשה המבקר עצמו מכונן-קהילות וסיפורן.

T he writings of Yehezkel Kaufman (1889-1963), late Professor of Bible at the Hebrew University of Jerusalem, fall into three main categories: Bible studies, of which the four-volume History of the Religion of Israel is the magnum opus; socio-historical analysis of Jewry's fate and existence as a diaspora-nation community, with the two-volume Golah ve-Nekhar (Exile and Estrangement) being its most outstanding scholarly undertaking in this regard; finally topical articles dealing with immediate socio-political problems of Zionism and the emerging State of Israel. This book comprises three successive chapters from Yehezkel Kaufman's Golah ve-Nekhar which, though intrinsically related to the central topic of that work, constitute a distinct unit of its own. The basic difference between Judaism and Christianity is here defined as two forms of covenant being in conflict with each other. דפים מהספר גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

בינואר 1950, ישראל הייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון והשביעית בעולם הלא-קומוניסטי, שהכירה ברפובליקה העממית של סין. ישראל לא קידמה הקמת יחסים דיפלומטיים בעיקר בגלל לחץ אמריקני וחששות מהקומוניזם הסיני, ואילו סין נמנעה מקידומם כי העדיפה קשרים עם העולם הערבי והמוסלמי. רק אחרי 42 שנה, בינואר 1992, כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. חרף הריחוק הגאוגרפי, התרבותי והפוליטי בין ישראל וסין, כיום הקשרים בין השתיים פורחים בעיקר בתחום הכלכלי, אך לא רק בו. הקובץ סין וישראל מאיבה לקִִִרבה כולל מאמרים שעוסקים בזיקה בין שתי המדינות לפני כינון היחסים הדיפלומטיים ואחריהם. בין השאר נדונים בהם הרקע ההיסטורי והיהודי, ההיבטים הדיפלומטיים, האסייניים והמזרח תיכוניים, תפקיד המפלגה הקומוניסטית, תהליך הקמת היחסים, הממדים הבינלאומיים, הצבאיים והכלכליים של היחסים, וכן התפתחות הקשרים בין ישראל, הונג קונג וטייוואן. המחברים משקפים שילוב של העולם המחקרי-אקדמי ושל העולם המעשי-דיפלומטי. הספר עוסק ביחסי ישראל-סין ובמהפך שחל בהם מניתוק ואיבה לידידות וקִרבה . המאמרים מבוססים על מסמכים ומקורות ראשוניים ועל ניסיון אישי. נוסף למראי המקומות בכל מאמר, נכללת בספר רשימת קריאה ובה פרסומים שאינם מופיעים בו. הספר, שגרסה קודמת שלו פורסמה באנגלית בסוף שנות התשעים, כולל מקורות ומאמרים נוספים ומעודכנים המתייחסים ליחסים בין שתי המדינות עד היום. הוא מיועד לסטודנטים ולקהל קוראים רחב, מקצועי ולא מקצועי כאחד. את המהדורה הראשונה באנגלית ערך פרופ' יונתן גולדשטיין מאוניברסיטת ג'ורגיה המערבית בארצות הברית.

צעדיה הקדומים ביותר של הדיפלומטיה מתועדים בתעודות מן המזרח הקדום. השליחים שימשו ערוץ תקשורת כמעט בלעדי בין שליטי המזרח הקדום וזרוע עיקרית של השלטון במדיניות החוץ. הספר סוקר את התהוותה של הדיפלומטיה העולמית ואת הפרק הראשון בתולדותיה, ההתפתחות ההיסטורית של מוסד השליחות במזרח הקדום והנורמות הכרוכות בהפעלתו, תוך שימת לב להבדלים שבקרב התרבויות והעמים השונים. המחבר סוקר את מערכת התקשורת בין מדינות, את תפקידי השליחים ואת כינוייהם ומונה נהלים בסיסיים אחידים שגובשו בעקבות התנסות ארוכת ימים. העדויות המרובות ביותר על מוסד השליחות שביסודו של הספר הן מתקופת ארכיון מארי (המאות התשע עשרה והשמונה עשרה לפסהנ) ומן המקרא. העדויות הללו באות בעיקר ממקורות היסטוריים וממכתבים אך גם מטקסטים משפטיים, מאפוסים ואף מיצירות מיתולוגיות. לצורך השוואה שולב מידע על מוסד השליחות בתרבויות ובאזורים מחוץ למזרח הקדום: ביוון וברומא בתקופה הקלסית, באיטליה של תקופת הרנסנס, בביזנטיון, בארצות האסלאם, במזרח הרחוק, באירופה בעת החדשה העכשווית ובחברות הפרימיטיביות העכשוויות.

מבוא ומהדורה מוערת: יהודית וייס ב שנת 1552 כתב המזרחן והמיסטיקאי הקתולי הצרפתי גיום פוסטל (1510 – 1581) חיבור משיחי בשפה העברית שיועד לקוראים יהודים, וכותרתו "טעם הטעמים". זוהי תעודה היסטורית נדירה ולא מוכרת מן הרנסנס, המלמדת על הלכי רוח ותפיסות פוליטיות ייחודיים במעגלי הרפורמטורים הקתולים במאה השש-עשרה על רקע התגברות הרפורמציה הפרוטסטנטית. חיבור קתולי-עברי זה, שמעולם לא נדפס ותכניו לא היו מוכרים עד כה, הוא נדבך חשוב בהבנת השיח היהודי-הנוצרי בתקופה זו ופרק ייחודי בתולדות ספרות הפולמוס הנוצרית. נוסף לכך, לאורך הספר מתייחס פוסטל לכמה פרשות וסוגיות היסטוריות מפורסמות מנקודת מבטו הייחודית, המורכבת ממילנאריזם יואכימי, לאומיות גאלית והתבססות על מקורות יהודיים ובעיקר קבליים. בין הללו בולט תיאור עלילותיה של ז'אן ד'ארק, הנערה בת המאה החמש-עשרה שדמותה גילמה בעיני פוסטל אידיאל של לאומיות גאלית נשית. כל אלה מובאים בטעם הטעמים תוך הבלטת המשמעות המשיחית שייחס להם פוסטל. לבסוף, טעם הטעמים הוא דוגמה ייחודית לכתיבה בשפה העברית על ידי נוצרי בראשית העת החדשה, והוא מתאפיין בתופעות לשוניות מפליאות הנובעות מתפיסותיו התאולוגיות של פוסטל ביחס לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט.

פילוסופיית החיים', שרווחה בהגות הגרמנית במפנה המאה העשרים, העלתה על נס את הממד האי-רציונלי כתשתית התרבות, החברה והקיום האנושי, והייתה בסיס לביקורת פוליטית ולמרד חברתי. בה בעת התגבשה באירופה הגות ציונית שעסקה במהות יהודית, ביצירתו של 'אדם חדש' ובשלילת הגלות. הספר גנוסיס מודרני וציונות: משבר התרבות, פילוסופיית החיים והגות לאומית יהודית קושר בין שתי התופעות מתוך קריאה חדשה המדגישה את הרובד התאולוגי שבמחשבה המודרנית החילונית. חלקו הראשון של הספר דן בהגות הגרמנית במפנה המאה התשע עשרה ובשליש הראשון של המאה העשרים ומסביר מדוע ניתן לראות ב'פילוסופית החיים' גלגול מודרני של תאולוגיה גנוסטית. בחלקו השני עוקב הדיון אחר שורה של הוגים ציוניים כמו יעקב קלצקין, תיאודור לסינג, א"ד גורדון, מרטין בובר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, גרשם שלום ואחרים, ומראה כיצד 'פילוסופיית החיים', כצורה של גנוסיס מודרני, הזינה את הטיעון הפוליטי הציוני. סביב סוגיה זו נבחנת קשת של נושאים כמו מסורת ההשכלה, חילון, והמחקר המודרני על הגנוסיס, לצד תפיסת ההיסטוריה הציונית, יחסה של ההגות הציונית לאנטישמיות, התמודדותה עם קיומה של אוכלוסייה ערבית בארץ ישראל והדחף המשיחי הפנימי שלה. ספר למתעניינים בהיסטוריה אירופאית מודרנית, בהיסטוריה יהודית, במחשבת ישראל, ובתאוריה ומחשבה פוליטית.

סיפור דינה בת יעקב עיקרו אונס ואהבה, מרמה ונקמה, טבח המוני ובנים הקמים באביהם, דברים שבינו לבינה ועניינים שבין עם לעם. הסיפור מסתיים בשאלה רטורית נוקבת, אבל הוא לא נחתם בפסוק האחרון. הספר ותצא דינה – קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו, עוסק הן בסיפור בבראשית לד והן ביציאת דינה מחוץ לגבולות סיפורה ובואה אל מחוזות עלילתיים אחרים בתורה, בנביאים ראשונים ובספרות בית שני. סיפור דינה אף הוא לא נולד יש מאין, והספר מבקש להתחקות אחר הכתובים שעקבותיהם מצויים במעשה. עושר הכתובים המצויים בשיח עם סיפור דינה מלמד שהרושם שהותיר מעשה זה גדול הרבה יותר מכפי שנדמה, ועל המבקש לעמוד על האחיזה שקנה לו סיפור בספרות המקרא לתור גם אחר הסמוי מן העין.

בשנת אלפיים יצאה לאור החוברת דרכי הבשמים 2000 . מאז חלו שינויים רבים הן במצב בשטח, הן בידע ובמחקרים והן במצב הגיאופוליטי, לאור הסכמי השלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון. טובי החוקרים בנושא דרכי הבשמים חברו יחדיו להוציא לאור ספר חדש ומעודכן, העוסק במחקרי דרך הבשמים מעומאן ותימן ועד לים התיכון. דגש מיוחד ניתן בספר לקטע מפטרה לערבה וממנה לעבדת - תיאור מפורט של הנתונים הטבעיים של התוואי וכן של השרידים הרבים הפזורים לאורכו, כולל חידושי מחקר ותגליות מהשנים האחרונות שמתפרסמים כאן לראשונה. תקוותנו שספר זה ישרת נאמנה את ציבור שוחרי הידע וחובבי הטיולים בשטח, ושכולנו נזכה לטייל בקטעים הדרומיים יותר של דרך הבשמים.

הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות והשלישי בקדושתו לאסלאם לאחר מכה ומדינה. אופיו הקדוש הפך אותו לאחד ממוקדי הסכסוך הישראלי-ערבי. בחודש מרס 1996 פסק ועד רבני יש"ע, שחבריו הם רבני ההתנחלויות ביהודה, שומרון וחבל עזה, כי הכניסה להר הבית מותרת ואף מומלצת. פסיקה זו עמדה בסתירה לנוהג המקובל מזה דורות האוסר כניסה לשטח ההר מסיבות הלכתיות. מאז פתיחת האתר לכניסת יהודים, לאחר שהיה סגור בשל 'אינתיפדת אל-אקצה' (2001-2003) קיבלה הפסיקה את ביטוי מוחשי עם ביקורם של עשרות אלפי תלמידי הישיבות הלאומיות באתר הקדוש. תהליך זה התרחש, בין השאר, בשל תנועות בקרב הציבור הדתי הפועלות למען התרת התפילה על הר הבית וכינון בית המקדש השלישי. הספר מציג מבט עכשווי על עולמן של קבוצות אלה וחושף את השקפתם הדתית התובעת גאולה כאן ועכשיו ואת הדרכים שבהן הן פועלות על מנת לממש את חזון אחרית הימים. הספר גם עוסק בקשר שנרקם בין הפעילים היהודים לתומכיהם מהעולם הנוצרי פונדמנטליסטי. פונדמנטליזם יהודי והר הבית פותח צוהר לתמורות עכשוויות המתחוללות בציונות הדתית ומנתח מגמות של הקצנה הנובעות ממשברי אמונה. קריאת חובה לכל מי שחפץ להבין את הנטיות העכשוויות הרווחות בציבור הדתי כלפי מדינת ישראל. 'חומר מרתק, שאי אפשר להישאר שווה נפש כלפיו. ראויה לשבח יכולתו של ענברי להציג נכוחה את הפוטנציאל החדשני, המהפכני והחתרני שבאמצעותו מאתגרות הקבוצות הנחקרות את רשויות המדינה, את הציבור הלאומי-דתי ואף את הציבור החרדי בישראל'. פרופ' יורם בילו, האוניברסיטה העברית

חוות דעת של מומחים בבריאות הנפש, במטרה להעריך את היכולות ההוריות ולהמליץ בפני בתי המשפט מהי טובת הילד, היא תחום החורץ גורלות המטיל על המומחים מעמסה רגשית ואחריות כבדה. כתיבת חוות הדעת היא עבודה מורכבת הדורשת אינטגרציה בין תחומים רבים: נוסף על ידע תאורטי וקליני, על המומחים לגלות ידע בתחומי המשפט ולהכיר את מערכת המשפט ואת השירותים הסוציאליים העומדים לרשות המשפחה והקהילה. עליהם לשלב בין כל התחומים הללו ולתת המלצות ראליות המתייחסות לטובת הילד. כלים מקצועיים מגוונים עומדים לרשות המומחים ועליהם להכיר אותם וגם את מגבלותיהם. הספר מתאר בצורה שיטתית ובלוויית דוגמאות רבות את תהליך העריכה של חוות דעת של מומחים הממונים על ידי בתי המשפט (בית משפט לענייני משפחה, בית משפט לנוער, בית משפט מחוזי, בית הדין הרבני ועוד). מוצגים ומנותחים בו הכלים המקצועיים, צורת העבודה והעקרונות המנחים אותה. מובאים החוקים שעל פיהם מתבקשת חוות הדעת (חוק הנוער, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חוק האימוץ, אמנת האג). מוקדש בו פרק לסקירת השירותים הסוציאליים ובעלי התפקידים בשירותים אלו הפועלים בתחום דיני משפחה. התייחסות לסוגיות אתיות ולדילמות שכיחות שהמומחים מתלבטים בהן נידונות בספר בהרחבה. ייחודו של הספר בכך שהוא עוסק בעריכת חוות דעת בדבר היכולות ההוריות כמכלול, והוא ראשון בסוגו בישראל. המחברים השותפים לכתיבתו מייצגים את התפיסה האינטגרטיבית הרב-תחומית הנדרשת בנושא המסוגלות ההורית וטובת הילד. בהשתתפות יפעת שרון-הדס ועפרית לוי

עיונים בספרות התלמוד כולל את מאמריו המדעיים של הרא"ש רוזנטל ז"ל שפורסמו בחייו ואחר חייו. הם נכתבו מאז שנת תשי"ח ועד לפטירתו בלא עת בשנת תש"ם. כרך א כולל מחקרים בספרות התלמודית לתקופותיה: נוסח המשנה ועריכתה, חשיפת כתב יד חדש לירושלמי נזיקין, מחקרים בנוסחו של התלמוד הבבלי ועריכתו, בעקבות חשיפתה של מסורת מקבילה לנוסח הרווח של בבלי פסחים. חשיפה זו היוותה נקודת מפנה בחקר נוסח התלמוד הבבלי בכלל, הובילה דרך חדשה ושימשה בסיס לעיסוק בהתפתחות התגבשותו של התלמוד, עריכתו ודרכי מסירתו. הכרך הראשון מסתיים במאמר מתודולוגי בשם 'המורה', בו התווה דרכים למחקר התלמוד שהדגימם במחקריו של חברו הגדול מהר"ש שאול ליברמן. התמחויותיו בתחומים המצרניים לספרות התלמודית הניבו את המאמרים בכרך השני: מחקרים בלשונות השונים המשמשים בספרות התלמודית, בריאליה ובמציאות ההיסטורית ועד למחקריו ביסודות ההלכה ועקרונותיה. ריכוז המאמרים שהתפרסמו בקובץ על מפתחותיו יקל על המתעניינים ללמוד מתורתו, לדלות מלוא חופניים מהטוב הרב הצפון במחקריו ולעמוד על תרומתו הייחודית למחקר התלמוד.

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

ספר זה מוקדש לביוגרפיה תרבותית של הרמב״ם: הוא קורא את הרמב״ם בתוך ההקשר ההיסטורי, הדתי והאינטלקטואלי רב-הפנים שבו חי, ומראה כיצד הקשר זה עיצב את האיש ואת הגותו. לתרבות הערבית של עולם האסלאם הייתה השפעה עמוקה על הרמב״ם, והיא ניכרת בכל חיבוריו: לא רק הפילוסופיים, אלא גם ההלכתיים והרפואיים, באיגרות שכתב כרועה רוחני של הקהילה היהודית ובאיגרותיו האישיות. הצגתו של הרמב״ם כהוגה ים-תיכוני מאירה את הדרך העקבית שבה פירש את המסורת היהודית במונחים של זמנו כפי שעוצבו בעולם תרבותי זה. לאחר ביוגרפיה קצרה של הרמב״ם כתוצר התרבות הים-תיכונית של זמנו הספר בוחן היבטים שונים בהגותו. הוא מנתח את העולם התיאולוגי המורכב שפגש הרמב״ם: תיאולוגיה יהודית ונוצרית, התיאולוגיה של האסלאם הסוני ושל האסלאם השיעי-אסמאעילי, וכן זרמים שונים של הגות בעלת אופי מרדני-מהפכני, ובעיקר זו של המוּוַחִדוּן, שלחיים תחת שלטונם הייתה השפעה עצומה על כל היבטי הגותו. בהקשר התרבותי-הדתי הזה בוחן הספר גם את תפיסתו של הרמב״ם כפילוסוף, כתיאורטיקן ופנומנולוג של הדת, את גישתו למדעים, את תפיסתו החברתית ואת השלמות האנושית שאליה שאף.

עטרת זקנים עוסק בחקר תולדותיהם של כמה מחכמי ההלכה הנודעים בימי הביניים בצרפת, בגרמניה ובספרד. הדיון בספר מתמקד בביוגרפיות עצמן, בניסיון לפתור שאלות קשות שמנסרות בעולם המחקר זה שנים רבות. מחברו מבקש להסתמך בו על דברי קודמיו כדי להוסיף עליהם נדבך חדש, אך לוודא תחילה שהיסודות הראשונים הונחו כהוגן ואיננו משתתפים בבנייתו של מגדל עקום, שעתיד לקרוס ביום מן הימים. כך, למשל, בוחן המחבר מחדש את סיפור הגירתו של הרא"ש מגרמניה לספרד בראשית המאה הארבע-עשרה, הגירה שהביאה לשינויים דרמטיים בעולמם של יהודי ספרד ואשכנז כאחד. האומנם, כפי שמוסכם במחקר, תכנן הרא"ש בקפידה במשך עשרים שנה את בריחתו לטולדו הרחוקה, לאזור תרבותי שונה לגמרי? בבחינה מדוקדקת של המקורות מתברר עתה כי סיפור המעשה שונה היה לגמרי, ומעברם של החכם האשכנזי ושל מסורת ההלכה האשכנזית מגרמניה לספרד נעשה ברגע האחרון, ורק מחוסר ברירה. גם בשאלות אחרות בוחן המחבר מחדש את המקורות הישנים ומוסיף להם מקורות חדשים מכתבי יד שעדיין לא נודעו כדי לתקן "אמיתות" שנתקבעו במחקר בטעות. תיקונים אלו מחייבים לעתים לשנות את הבנתנו בנושאים מרכזיים בחקר הספרות הרבנית בימי הביניים, כמו נקודות הדמיון והשוני בין שני מרכזי התורה הגדולים שבמרכז אירופה – זה האשכנזי וזה הצרפתי – ומערכת היחסים המורכבת והדינמית ששררה ביניהם במאות השתים-עשרה והשלוש-עשרה.

לנין ברכבת הוא הזמנה להצטרף אל נסיעת הרכבת ששינתה את פני המאה העשרים: דרכו הארוכה של ולדימיר איליץ' לנין, בנובמבר 1917, ממקום גלותו בשווייץ אל תחנת הרכבת בסנקט פטרבורג. קתרין מרידייל משחזרת את שמונת ימי המסע הגורלי ההוא לאורך יותר מ-3,000 קילומטר, את המתח והדריכות בדרך הנמתחת בין נופים אפלים ומושלגים, ובתוך כך, ובעיקר, את הדרמה הגדולה של המהפכה הרוסית. בתחילת 1917 שמע לנין הגולה בציריך את החדשות ממולדתו: ההפגנות ההמוניות שהביאו להדחת הצאר ולכינונה של רפובליקה ברוסיה. משימתו הראשונה כראש המפלגה המהפכנית המיליטנטית ביותר הייתה לחזור הביתה, אך הוא היה לכוד במציאות הבלתי אפשרית של מלחמת העולם הראשונה. בריטניה וצרפת לא נטו אמנם לסייע לו במימוש תוכניותיו, אבל גרמניה ביקשה דווקא לעודד גורמים חתרניים כמותו במדינות האויב, ולכן התירה את המסע בשטחה והכריזה על הקרון שלו כישות אקס-טריטוריאלית. כך חצו לנין ותומכיו את גרמניה, עבדו בדנמרק ובשוודיה, ודרך פינלנד הגיעו לפטרבורג, תחנתם הסופית. "לבם פרפר בקרבם כשהפנו אל רוסיה את הנשק האיום מכול", כתב לימים וינסטון צ'רצ'יל. "הם הובילו את לנין בקרון משאות אטום, כחיידק הדֶבֶר, משווייץ לרוסיה". לנין ברכבת הוא גם נסיעה בזמן על פסי האפשרויות הנשכחות. הוא מגולל עלילות ריגול ותככים, קנוניות פוליטיות, מלחמות ותקוות לשלום. בה בעת זהו מחקר היסטורי מדוקדק, המבוסס על מגוון מקורות וחומר ארכיוני שנחשף כאן לראשונה, ובוחן בעין חדה את המיתוס של המסע. בתוך כך מוארות באור חדש, על כל צלליהן, דמויות נשכחות של דיפלומטים, עסקנים, עיתונאים ולוחמי חופש – ובעיקר דמותו המרתקת והמורכבת, של אבי ברית המועצות.

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

קובץ המאמרים בין זאב ז'בוטינסקי למנחם בגין עוסק בסוגיות מרכזיות בחקר תולדות התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות. המאמרים דנים במנהיגיה המרכזיים – בעיקר בזאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובמנחם בגין, מייסד תנועת החרות וראש ממשלת ישראל הראשון מטעם הימין – ובתופעות שמאפיינות אותן. נכללים בו מאמרים העוסקים בנושאים הבאים: קווי המתאר של התנועה הרוויזיוניסטית ושל תנועת העבודה; הביקורת הרוויזיוניסטית על הנהגת היישוב בתקופת השואה; יחסו המורכב של דוד בן-גוריון לרוויזיוניזם ולאישיה קווי המתאר של תנועת החרות מהקמתה ועד הקמת גח"ל; היעלמותו של מנחם בגין ב-1951 ומשמעותה; יחסה של תנועת החרות לגרמניה; תנועת החרות ושמואל תמיר לנוכח משפט קסטנר ; נסיכי ההדר – נסיכי תנועת החרות. הספר זכה ב"פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר" לשנת 2015

בספר זה מקבץ ההיסטוריון הנודע קרל שורסקה שורת מאמרים החושפים את מקומה המשתנה של ההיסטוריה בתרבויות המאה התשע עשרה והמאה העשרים. ברוב תחומי הרוח והתרבות, טוען שורסקה, אירופים ואמריקנים בני המאה העשרים גיבשו את תפיסת עולמם בלי ההיסטוריה. האמנות המודרנית, האדריכלות המודרנית, המוזיקה המודרנית והמדע המודרני – כל אלה הגדירו את עצמם לא כצומחים מתוך העבר או אפילו כמתנגדים לו, אלא כנפרדים ממנו בחלל תרבותי חדש, אוטונומי. זה, לטענתו, בניגוד גמור להיסטוריציזם של המאה התשע עשרה, שבו רעיונות על העבר חדרו אל רוב תחומי המחשבה, מפילוסופיה ומפוליטיקה ועד לאמנות, למוזיקה ולספרות. ואולם שורסקה גם מראה שההיצמדות במאה התשע עשרה לחשיבה עם ההיסטוריה ודרך החשיבה המודרניסטית בלי ההיסטוריה הן יותר מאנטיתזות גרדא. אלה דרכים שונות של טיפול בִּבעיות המודרניוּת, של מתן צורה ומשמעות לציביליזציה האירופית בעידן הקפיטליזם התעשייתי ופוליטיקת ההמונים. שורסקה פותח בעיון בעיסוקו שלו כפי שהתעצב בהשפעת השינויים ההיסטוריים שהתחוללו לנגד עיניו בתרבות הפוליטית והאקדמית. אחר כך הוא מראה איך אינטלקטואלים אירופיים בני המאה התשע עשרה השתמשו במושגים מן העבר לטיפול בבעיות של תקופתם: העיר כקהילה וכמעשה ידי אדם; תפקידה של האמנות; חריגה חברתית. בקבוצת המאמרים השנייה הוא ממקד את עדשתו בווינה של שלהי המאה התשע עשרה ומנתח את עלייתו של המודרניזם הא-היסטורי בה. על רקע שתי המסורות הסותרות זו את זו של אוסטריה, הברוק והנאורות, שורסקה בוחן שלושה חלוצי מודרניזם אוסטריים – אדולף לוס, גוסטב מאהלר וזיגמונד פרויד – שחיפשו כיוונים חדשים כל אחד בתחומו. במאמר מסכם נותן שורסקה את דעתו לחשיבה על ההיסטוריה. בהקשר של התרבות הפוסט-מודרנית, כשדיסציפלינות אחרות שזנחו בעבר את ההיסטוריה מגלות שימושים חדשים בשבילה, הוא מהרהר בטבען של מגבלות ההיסטוריה לחקר התרבות.

שיטת המשפט המוסלמי היא בת אלף וארבע מאות שנה; שורשיה בעולם העתיק. מטבע הדברים עברה שיטה זו תהפוכות רבות במהלך הזמן: בתקופה הקלסית הגיעה להישגים המשתווים להישגיהן של שיטות משפט מודרניות; בהידרדרותה בתקופה הבתר-קלסית נתהוו בה תקלות ופגמים שגם בהם לא נגרע חלקו של המשפט בימינו. סוגיות משפטיות העולות בתקופה הבתר-קלסית משקפות תהליכים הדומים למתרחש בימינו. ההשתחררות ממסגרות שנקבעו בתקופה הקלסית תואמת את בשורת השופט האמריקני הולמס, שחיי המשפט הם ניסיון ולא היגיון. השרירותיות בהעמדה לדין ובפסיקת הדין מוכרות בדין המוסלמי מקדמת דנא. הריבית בדין המוסלמי מקבילה לדין עשיית עושר ולא במשפט. הערבות שבדין המוסלמי, בהיותה סולידרית בלבד, זהה לערבות המקובלת בימינו במוסדות פיננסיים ובבנקים בעולם הגדול. המתנה בדין המוסלמי נושאת אופי קנייני בדומה להתפתחות העכשווית בנושא זה במשפט הישראלי. העיון במשפט המוסלמי, כפי שהוא נעשה בספר זה, שופך אור על שיטות ומגמות במשפט בן ימינו, לרבות המשפט הישראלי.

הספר מתאר את הגעת הקדמה לארץ הקודש, בצורת מסילת ברזל באורך 86 ק"מ המחברת בין יפו וירושלים. טקס החניכה המרהיב של פתיחת המסילה התקיים בנוכחות נציגים של האימפריה הטורקית, שגרירים, מנהיגי דת ומשלחות מחו"ל. המסילות הגיעו לירושלים מכיוון דרום-מערב, כשהן חוצות את הרי יהודה, דרך קרקעיתו הפתלתלה והעמוקה של עמק סורק. המדרון התלול היווה אתגר של ממש בעבור הקרונות, למרות שנתיב זה היה בעל השיפוע הקטן ביותר. הקרונות יכלו לטפס במעלה הדרכים הטבעיות, עד לפסגה שגובהה כ-700 מטרים מעל פני הים. מסילת הברזל הייתה המיזם ההנדסי הגדול ביותר בשטחה של ארץ הקודש בתקופה המודרנית. הסיבה לבנייתו הייתה ניסיון לניצול הצמיחה העצומה של תנועת הצליינים והתיירות לכאן בחצייה השני של המאה ה-19. מספר הצעות הועלו מאז אמצע המאה ה-19, אך רק בשנות ה-80 היו אלה יוסף נבון מירושלים ויוסף אמזלג מיפו, כשהם זוכים לתמיכה כלכלית מהבנקאי יוהנס פרוטיגר, שעשו את הצעדים הראשונים שהובילו לרכישת רישיון ממשלת טורקיה, והוא שהוביל להנחת מסילת הברזל. נבון לא הצליח לגייס מימון באירופה ומכר את הרישיון לאנשי עסקים קתוליים בפריס, והם שייסדו את "חברת מסילת הברזל העות'מאנית מיפו לירושלים'. למרות הקשיים, מסילת הברזל נפתחה והובילה לירושלים מספר גדול יותר של צליינים, ותרמה לצמיחתה של העיר. כמו כן, בתקופות בצורת, הביאה הרכבת לעיר את אספקת המים. זהו המחקר המקיף ביותר שהתפרסם על מסילת הברזל הראשונה שהובילה לארץ הקודש. ניתן למצוא בו תצלומים יוצאי דופן מהשנים 1914-1891, שנלקחו מארכיונים בישראל, ארה"ב, אנגליה וגרמניה. לכך מצורפות מפות, וטבלאות תוכן אשר יהפכו את הספר לחוויה לבעלי עניין ברכבות וכן לבעלי עניין בהיסטוריה, היסטוריה של הגיאוגרפיה, היסטוריה של א"י בתקופה המודרנית, היסטוריה של התחבורה, היסטוריה של התיירות ועוד.

ספר זה עוסק במחלות ריאומטיות שהן בעיקרן מחלות של מערכת השלד והשרירים. יש בו מידע מקיף ועדכני על יותר ממאה ועשרים מחלות מפרקים מולדות ונרכשות, כגון דלקות מפרקים שונות, מחלות של השלד ועמוד השדרה, בעיות גידים, דלקות כלי דם, תסמונות הנובעות מפגיעה בעצבים היקפיים, ועוד. הספר כתוב בשפה פשוטה, ברורה ומובנת לכול. מפורטים בו התסמינים השונים של המחלות, דרכי אבחון, כולל בדיקות מעבדה ואמצעי הדמיה שונים, גישות טיפוליות שונות ובהן טיפולים תרופתיים מקובלים וטיפולים חלופיים. פרק מיוחד בספר מוקדש לשאלות נפוצות הנשאלות לעתים קרובות על ידי החולים והתשובות להן. כמו כן מובאים בו הסברים למונחים ומושגים נפוצים במחלות ריאומטיות. הספר מיועד לקהל הרחב המתעניין בנושא ובעיקר לחולים ולבני משפחותיהם

הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים הן חלק מקובץ הביוגרפיות של קיסרי רומא הידוע בשם SCRIPTORES HISTORIAE AUGUSTAE ('המחברים של תולדות האוגוסטים'), ובקיצור – 'היסטוריה אוגוסטה'. מגילת הקובץ הייתה מוכרת למשכילי הרנסנס, ועל שום החשיבות שייחסו לתוכנה להכרת תולדותיה של רומא בימות האימפריה, היא הייתה מן החיבורים הראשונים שראו אור בדור הראשון של הדפוס (מילנו 1475). הביוגרפיות של הקיסרים האנטונינים פורסות יריעה רחבה של קורות האימפריה הרומית ומנהיגיה במאה השנייה. הן מאירות באור מיוחד את תקופתם- השנים 138–193 לסה"נ - שהן המחצית השנייה של פרק הזמן המכונה 'השלום הרומאי'. בצד קווי האופי של הקיסרים, נחשפות בהן הליכות האישות שלהם ונבדק הקשר שלהם להתרחשויות. הביוגרפיות מציגות את מערכות השלטון ומאירות את אורחותיה של האימפריה הרומית כמדינה וכחברה , ואת טבעם של מפעיליה בדורות שעיצבו את התרבות המדינית של המערב. ניכרת בהן המגמה שרווחה אז להשתית את חיי האזרחים והתושבים על חוק המעוגן בחשיבה פילוסופית כללית על העולם והאדם. הקיסרים האנטונינים לא ביטלו את מוסד העבדות, אך היחס לעבד בימיהם היה אנושי יותר. יהודי ארץ ישראל זכו בימיהם לביטול גזרות הדריאנוס והתאוששו מן המכה שהנחיתו עליהם הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא. המחבר-העורך של הביוגרפיות אינו מוכר לנו בשמו. הוא חי ככל הנראה במפנה המאה הרביעית לחמישית. נראה כי היה משכיל רומאי מן האריסטוקרטיה הישנה שהנצרות --דת האימפריה הרומית של ימיו -- לא כבשה אותו. הוא היה איש של רומא הקיסרית הפגנית, תרבותה והגותה. כתיבתו רבת עניין גם מהבחינה הספרותית. תרגם מלטינית, העיר והוסיף מבוא דוד גולן

ספרות הקבלה הימי ביניימית בכללה, וספר הזוהר בפרט, שבו לא רק את ליבותיהם של קוראים יהודים. מתקופת הרנסנס ואילך ניכר עניין נוצרי ער בחיבורים אלה ובתורת הקבלה עצמה, שנתפסה, בהתאם לנראטיב המסורתי היהודי, כתורה שבעל פה שמסר האל למשה על הר סיני. המאה ה-16 ראויה להיחשב כתור זהב של עיסוק נוצרי זה בקבלה היהודית, וניתן להצביע על שורה של אישים קתולים בעלי מעמד בכיר בהיררכיה הכנסייתית, השלטונית והמחקרית שהכירו את כתבי הקבלה במקורם או בתרגום, חיברו להם פירושים, תרגומים או פראפראזות, ושילבו גופי תורה קבליים-יהודיים בשיטותיהם התיאולוגיות האישיות. מבין כתבי הקבלה הקלאסית בהם גילו אותם נוצרים עניין, בולט ספר הזוהר כחיבור שזכה למעמד רם במיוחד, וכמה מבין אותם כותבים נוצרים שלחו ידם בתרגום חלקים מתוכו לשפה הלטינית. תרגום רציף ומקיף לזוהר, אף כי לא מלא, התחבר לראשונה באמצע המאה ה-16 על ידי המזרחן והמיסטיקאי הצרפתי גיום פוסטל. פוסטל פיתח שיטה תיאולוגית-משיחית מקורית ורדיקלית המתבססת על עקרונות מילנאריסטיים וקבליים, והוא תרגם את הזוהר מתוך שכנוע כי חיבור זה הינו הביטוי המושלם ביותר לתפיסותיו, והוסיף לו הערות פרשניות רבות הממחישות זאת. תרגום הזוהר המוער של פוסטל מעולם לא נדפס ולא תורגם לאף שפה. בספר זה מוגש לקורא העברי חלק מתרגומו הלטיני של פוסטל לזוהר יחד עם הערותיו הפרשניות כשהן מתורגמות לעברית, בלוויית מבוא והערות.

תורתם של בעלי התוספות, הלוא הם חכמי גרמניה וצרפת במאות השתים עשרה והשלוש עשרה, היא עמוד הברזל של ההלכה ושל המשפט העברי. אך מדף הספרים של בעלי התוספות המונח לפנינו אינו אלא קצה הקרחון של היצירה המקיפה שהם כתבו, יצירה שחלקה הגדול אבד במהלך הדורות בצוק העתים. בחיבור שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות נאספו אחד לאחד השרידים המועטים ששרדו מן הספרים האבודים, בעיקר בציטוטים בספרות ימי הביניים שבדפוס ושבמאות כתבי יד, במטרה לשחזר, לתאר, ולעתים אף לאתר בכתבי יד עלומי שם, את כתביהם האבודים של בעלי התוספות. הספר מורכב משתי חטיבות עיקריות. הראשונה, הגדולה יותר, דנה בספרים אבודים של ארבעה בתי מדרש של בעלי התוספות: ר' אליעזר בן נתן ממגנצא ומשפחתו, ר' ברוך ממגנצא, ר' שמחה משפירא ותלמידיו ור' יחיאל מפריז ומשפחתו. החטיבה השנייה מתמקדת בחיבורים אבודים שעסקו בנושאים ספיציפיים: ספרים בהלכות איסור והיתר, ספרי מנהגים, ספרי ליקוטים וקבצי תשובות. מקום נכבד בספר מוקדש לבירורן של שתי שאלות היסטוריות-תרבותיות בעלות חשיבות לחקר עולם הספר בכלל: האחת, מדוע אבדו מאתנו ספרים כה רבים ולמה ספרים מסוימים אבדו ואחרים השתמרו בידינו. והשנייה, האם וכיצד ניתן לשחזר את התמונה השלמה של הספרים שאבדו מתוך רסיסים מועטים כל כך שנותרו בידינו.

'מדוע אתם עוסקים בהיסטוריה יהודית גרמנית?', נשאלו כתריסר אקדמאים גרמניים צעירים, ותשובתה של ד"ר תקלה קויק יכולה לייצג את תשובותיהם של האחרים: 'אינני מסוגלת לתת על כך תשובה חד-משמעית. הקסימה אותי התרומה התרבותית העצומה שהצליח המיעוט היהודי לתרום <...> ההיסטוריה הגרמנית היא לעולם היסטוריה גרמנית-יהודית. יהודים היו ועודם רכיב קבוע בתרבות הגרמנית'. דעות, עמדות ורגשות דומים עודדו ומעודדים אלפים רבים של צעירים גרמניים ללמוד על תולדות היהודים והיהדות בתקופה העתיקה, בימי הביניים ובייחוד בעת החדשה בגרמניה. מאות רבות של קורסים בנושאים אלה ניתנים היום בעשרות אוניברסיטאות בגרמניה, שבהן פועלים כעשרים מכונים אקדמיים למחקר ולהוראה המעסיקים פרופסורים, מרצים ומורים לרוב שפרסומיהם רואים אור בכחצי תריסר במות אקדמיות ראויות ומכובדות. מדי שנה בשנה יוצאות לאור כחמישים עבודות דוקטור בהיסטוריה של יהודי גרמניה וכמה עבודות הביליטציה (המסמיכות את מחבריהן להוראה באוניברסיטה גרמנית). תופעות אלה מתעצמות בהדרגה ובעקיבות זה כשנות דור ויותר בלי שניתן להבחין בסימני האטה. באמצעות קובץ זה מבקשים מכון ליאו בק ירושלים והמרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים להביא לידיעת הציבור הישראלי המשכיל שמאמציו לשמר את מורשתם הרוחנית של יהודי גרמניה נתמכים על ידי חוקרים גרמניים צעירים מעולים. רבים מהם סבורים היום, ברוח דבריה של ד"ר קויק, ש'כל מה שנותר לנו היום הוא להיזכר בהיסטוריה (הגרמנית-יהודית) שירשנו'.

כמו כל תופעה אחרת בעידן המודרני, שנדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם, גם הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה נולדה למעשה במהפכה הצרפתית. כי אף שאמנות הכתיבה של "היסטוריה" הייתה צורה ספרותית ידועה ועתירת הישגים מאז העת העתיקה, הרי שמבחינות קונקרטיות ופרקטיות, ובכללן גם כדיסציפלינה אקדמית, ההיסטוריה לא הייתה קיימת: לא לימדו אותה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, לא היו לה כללים וסטנדרטים מקובלים של חקירה מדעית ולא הייתה לה השפעה ממשית על המאבקים הדתיים, החברתיים או הפוליטיים-האקטואליים. המהפכה הצרפתית היא שחוללה את הזעזועים האדירים בתרבות הפוליטית המודרנית אשר שינו מיסודה את תפיסת ההיסטוריה של בני התקופה. מעתה ואילך לא נתפסה עוד ההיסטוריה כתהליך שנע לאטו וכסדרו לעבר הגאולה, אלא כמאבקם הפוליטי של עמים ולאומים לחירותם, לזכויות טבעיות ולהכרה בתרבותם הייחודית. ספר זה מבקש אפוא לבחון את עלייתה של ההיסטוריה במאתיים השנים שבין 1740 ל-1940. הוא מתמקד בכמה היסטוריונים ששינו את תפיסת ההיסטוריה ואת מחקרה בעת החדשה. כל אחד מחמשת הפרקים בספר עוסק בהוגה (או שניים) שהרים תרומה ייחודית להתפתחותה של ההיסטוריה, והפך אותה שוב, כשם שהייתה בימי קדם, ל"מורה הגדולה לחיים" (Magistra vitae). אותם מלומדים לא יצרו אסכולה היסטורית מסוימת, אך מבחינה אינטלקטואלית הם היו שותפים לרעיון שההיסטוריה היא יצירה אנושית, במלוא מובן המילה – חופשית, ספונטנית ופתוחה – שנעשתה על ידי בני האדם עצמם.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מגדולי אנשי הרוח בעולם היהודי בעידן המודרני, נתן דעתו על סוגיות יסוד שהסעירו את עם ישראל נוכח ההשכלה, החילון והתנועה הציונית. התבטאויותיו, שנוסחו באופן פיוטי ומורכב, יצרו הד ציבורי ופרשנויות שונות וסותרות, והשפעתו על הציבוריות הישראלית הייתה ועודנה רבה מאוד. הספר ההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה של ההלכה במשנת הראי"ה קוק מבהיר לראשונה את מכלול כתיבתו ההגותית וההלכתית, על שלל הניגודים והמתחים המגולמים בה. בד בבד, הספר מדגים את הזיקה שבין הלכה, אגדה ונבואה. לטענת המחבר אין הלכה ללא אגדה ומאחורי כל פסיקה ניצבת הגות מנהירה. למען הבהרת טענה זו והכרת עולמו ההלכתי של הרב קוק, הקורא מובל אל מחוזות הגותו של המקיפים את עולם המחשבה הכללית ואת נבכיה הכמוסים של ספרות ישראל על כל גוניה: האגדה וההלכה, הפיוט והפסיקה, תורת הסוד ותורת הנגלה. על מצעם של אלה נחשפים עקרונות הפילוסופיה של ההלכה העומדים ביסוד פסיקתו. פסיקתו של הראי"ה קוק נוגעת בעולם הנבואה, ומתוך יומניו, המובאים בהרחבה בספר, נחשפות תחושותיו הנבואיות הקשורות לחווית השיבה לארץ ישראל, חוויה שיש לה תפקיד מרכזי בהבנת כתיבתו ההלכתית.

'להגאל צריך העולם!' 'באש ובדם. הבא ענש או ישע?' 'עשרה יותרו, יהודים-של-פצעים, שריד-הפליטה של דמים'. שורות אלה – של יצחק לייבוש פרץ, משה לייב האלפרן ואורי צבי גרינברג – הן תמצית של חזיונות קיצוניים ומורכבים, המעלים את השאלה המהותית: האם הקטסטרופה הלאומית והקוסמית הצפויה היא שלב לקראת הגאולה, או שמא היא מבשרת את הכיליון המוחלט? ספר זה מתחקה אחר התמטיקה האפוקליפטית והמשיחית בעולמם של כמה וכמה מן האישים המרכזיים בספרות יידיש – החל בשירתו ביידיש של ביאליק וכלה ביצירתו המגוונת של יצחק בשביס. חלקם היו יוצרים דו-לשוניים, והבנת זיקתם לנושא האפוקליפטי והמשיחי חיונית למיפוי הכולל של כתיבתם. בצורה קליידוסקופית, חופשית ופראית לכאורה שאפו סופרים אלה לפרוס את כל יריעת הנושאים שעמדו במוקד עולמם הרוחני: עמדתם האמביוולנטית כלפי האידאולוגיות המודרניות, אלימות וארוטיקה, יחס המשיכה והדחייה כלפי דמותו המעונה של ישו על הצלב ומעל לכול התחושה החריפה של הרס סדרי עולם. בהקשר זה הרבו לעסוק בדמויות המשיחיות הבולטות בהיסטוריה היהודית: דוד הראובני ושלמה מולכו, שבתי צבי ויעקב פראנק. הגיוון התמטי הרב וחיפושי הדרך האמנותיים אשר מציינים את היצירות הנידונות בספר הופכים אותן לפרק מרתק בתרבות היהודית המודרנית.

בספרו פורס המחבר את היריעה על תכניתה של ההנהלה הציונית משנות השלושים לחלוקת ארץ ישראל ולהקמת המדינה היהודית – תכנית שמעולם לא יצאה אל הפועל, אך גם לא הייתה אפיזודה חסרת משמעות. ראשיתה של התכנית בהמלצות הוועדה המלכותית הבריטית מ1937- אשר ראתה בחלוקה מדינית של ארץ ישראל את היסוד לפתרון הסכסוך הערבי-יהודי ארוך השנים. ההנהלה הציונית הסכימה לעקרון החלוקה אך לא לפרטים שהציעה הוועדה המלכותית. תחת זאת היא חיברה תכנית חלופית לחלוקה ולהקמת מדינה יהודית הכוללת התייחסות לנושאי משנה רבים כמו קביעת הגבולות, חלוקת ירושלים, העברת אוכלוסין, מעמדו של המיעוט הערבי במדינה היהודית העתידה, יסודות המשטר, מדיניות חוץ, ביטחון, עלייה ופיתוח, דת ומדינה, יסודות התקציב ועוד. לתכנית הציונית משנות השלושים היו השלכות על המדיניות ההתיישבותית הציונית באותו זמן, השלכות ארוכות טווח על תפיסת החלוקה במדיניות הציונית בשנות הארבעים, השלכות על תכנית החלוקה בשלהי 1947 והשלכות על מרכיבי יסוד במדינת ישראל המוקמת.

תהפוכות רבות עברו על היחסים שבין גרמניה לארץ ישראל (פלשתינה) בעידן המודרני. בראשית המאה התשע עשרה עוד עמד הקשר בעיקרו בסימן היחס הנוצרי וההיסטורי לארץ הקודש, אך מאז הקמת הקיסרות הגרמנית (1871) הוא התגלגל גם לתחום הכלכלי והפוליטי המובהק. עבור גרמניה, כמו עבור מעצמות אחרות, הייתה ארץ ישראל טריטוריה שיש בה אינטרס כלכלי בין-לאומי הקורא לתחרות עם מעצמות אחרות. אין תמה אפוא שאבי הציונות, תאודור הרצל, ביקש להיפגש עם הקיסר הגרמני כאשר הלה ביקר בארץ ישראל. גם יורשי הקיסרות הגרמנית, רפובליקת ויימר והרייך השלישי, גילו עניין בארץ ישראל, אלא שכאן נמזגו למערכת היחסים שני יסודות נוספים: האינטרס של יהודי גרמניה בארץ ישראל והעובדה שהיישוב היהודי שנוצר בה כלל אנשים שנמלטו מהרייך השלישי ונשאו עמם תרבות גרמנית. הקשר בין השתיים לאחר מלחמת העולם השנייה עומד בסימן זכר הרייך השלישי מחד גיסא ותפקיד ישראל מאז הקמתה בשימור זיכרון השואה מאידך גיסא.

הדפסה ראשונה אזלה לאחר חודשיים מצאת הספר לאור. עכשיו חזר למלאי! זוכה פרס ויילר לשנת תשס"ו. הפוסקים נוהגים לשלב בפסקיהם אמירות מטה-הלכתיות השאובות מתחומי המחשבה והמוסר, המדרש והאגדה, הפילוסופיה וספרות החכמה, תורת הקבלה וכדומה. שילוב זה נועד לשוות לדבריהם משנה תוקף, אם כדי להקל את חדירת הדברים ללב הנמען, אם כדי להוסיף נוי לדברים ואם מתוך רצון לנצל הזדמנות שבאה לידם להטיף מוסר ולחנך לעשיית הטוב. לעתים רחוקות בלבד הופכות אמירות כאלה לחלק מן המשא ומתן ההלכתי גופו, ומסורות אשכנז וספרד נחלקו בשאלת הלגיטימיות של השילוב. מהי עמדתו של הראי"ה קוק בשאלה זו? הספר מעלה שהרב מרבה לשלב אמירות כאלה בתשובותיו ובפסיקותיו, הרבה מעבר למקובל אצל הפוסקים העיקריים בתקופתו ובתקופה הסמוכה לה. מיצוי המשנה ההלכתית שיצאה מתחת ידיו והשוואת גישתו אל גישתם של חמישה פוסקים מרכזיים בני תקופתו חושפים כי בניגוד לעמיתיו שילב הרב קוק בהכרעותיו ההלכתיות מגוון שיקולים מטה-הלכתיים. בכך לא רק השיב עטרת מסורת אשכנזית קדומה ליושנה, אלא גם אימץ דרך ספרדית ושילב את שתי המסורות באופן הרמוני במשנתו ההלכתית. אם עד עתה דובר על 'המשנה האחדותית' של הרב קוק בעיקר מצד הפן ההגותי שלה, ולכל היותר באשר לפילוסופיה של ההלכה, הרי ספר זה, הממוקד בפן ההלכתי, מביא לידי ביטוי את משנתו הכוללת של הרב כהוויה אחדותית שריבוי פניה אינו סימן למצוקה אלא דווקא מסימני עושרה. זוכה פרס ויילר מטעם אוניברסיטת בר אילן הפקולטה למשפטים לשנת תשס"ו.

ז הו סיפור על מפגש. חינוך נתפס בדרך כלל כמושג השייך ל'בית הספר' ולסביבתו - הורים, מורים, חברים לכיתה, גני ילדים, ספרי לימוד, חוגים, מדריכים, תנועות נוער וכיוצא בהם. יש גם מי שמבינים כי מדובר בתהליך האנושי המרכזי - המתחיל בלידה ונמשך עד שיבה. הוא מעצב את האדם, את החברה, את העולם - ושואף לשפרם. אין אתגר ראוי ממנו. לפניכם הצצה לדרכם של אחדים מאלה המקדישים את חייהם לנושא מורכב זה ומחוללים שינוי.

האהב הטוב הוא אחת היצירות הספרותיות החשובות ביותר שנכתבו בספרד במאה הארבע עשרה. מחברה, חואן רואיז , שימש כוהן דת במנזר וכונה הארכינזיר מאיטה. במרכז היצירה מצויה האישה שהיא בין חוה למריה, המקור לאדיקות וגם לפיתוי. שתי אהבות מנוגדות לכאורה משתקפות בספר: 'האהבה המטורפת', הארצית , החושנית, ו'האהבה הטובה' – אהבת האלוהים הרוחנית, השמימית. משותפת להן החתירה לחזק את האהבה ולהאדירה. הארוטיות והמיסטיות, המיניות והרוחניות מבטאים ביצירה את אהבת האלוהים ליצוריו ואת האהבה השוררת בין ברואיו. בספר ארבע עשרה אפיזודות אהבה הקשורות ביניהן, כאשר הציר שלאורכן הוא קולו של המספר, גיבורן. שזורים ביניהן סיפורי לקח וסיפורי משנה שאופיין רציני ודידקטי. ביצירה מִשְׁלָבִים לשוניים שונים, מן הרציני לקומי, מן הלמדני ליומיומי ומן הקודש לחול. הספר כתוב בחרוזים ובמשקל המשתנים לעתים בהתאם לנושא. הוסיפו מבוא פרופ' מריה תרזה ופרופ' רות פיין

מרחבים וגבולות בצל האינתיפאדה מתמקד בסיפורת עברית עכשווית שנכתבה בצל הכיבוש והאינתיפאדות, בין השנים 1987 ל-2007. הספר בוחן את דרכי העיצוב הפואטיים ואת ההקשרים האתיים שבמסגרתם מתוארים גבולות, שטחים ומרחבים בספרות הישראלית בת ימינו . בתוך כך דן הספר ביצירותיהם של יניב איצקוביץ, יצחק בן-נר, מיכל גוברין, דויד גרוסמן, א"ב יהושע, איתמר לוי, רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום ועוד רבים אחרים. הייצוגים הספרותיים הישראליים של הכיבוש ושל שתי האינתיפאדות מעלים סוגיות אתיות חשובות הנוגעות למיליטריזם, הומניזם, זהות לאומית, אזרחות וחיילוּת, חינוך ציוני, הכרה באחר וטיבה של מדינת ישראל כדמוקרטיה. בספר שני שערים: השער הראשון מתמקד בחייל הישראלי ובגיאוגרפיה ובטופוגרפיה של השטחים, כפי שהם משתקפים בספרות; השער השני מעלה לדיון יצירות המתרחשות במרחבים אזרחיים בישראל – בעיקר בתקופת האינתיפאדה השנייה ואחריה – ובוחן את אופני השפעתו של הקונפליקט על חיי היומיום. בסיום, הספר מעמיד דיון תיאורטי בסוגיית האימפריאליזם המוסרי.

ספר זה עוסק בעולמם של רבני הקהילות בתחום המושב במאה התשע-עשרה. אך שלא כמקובל בחקר עולם הרבנות, גיבורי הספר אינם הרבנים המפורסמים, ראשי הישיבות והצדיקים החסידיים, אלא דווקא רבני "השורה השנייה" – רבני הקהילות הקטנות שהיו עמוד השדרה של עולם הרבנות בן הזמן; אלה שהכירו מקרוב את עולמם של בני ובנות קהילותיהם ונדרשו לתת מענה למגוון רחב של שאלות, יומיומיות וקיומיות כאחד. מי היו רבנים אלה? מה היו תהליכי הכשרתם? האם זכו במשרתם בשל כישוריהם בתחומי הלימוד והדרשנות, בשל ייחוסם וקשרי המשפחה שלהם, או בשל העובדה שהיה בידם ההון הדרוש לקניית משרה זו? האם זכו ל"קביעות", או שמא ריחף איום הפיטורין באופן מתמיד מעל ראשיהם? כיצד נקבעו תנאי עבודתם ורמת שכרם, ומה היה מצבם הכלכלי? האם נתפסו בעיני בני ובנות קהילותיהם כרועים רוחניים וכמנהיגים שלעמדתם נודע משקל של ממש בכל הנוגע להיבטים השונים של חיי הקהילה? מה הייתה מערכת היחסים שלהם עם מוקדי הכוח המקומיים – דיינים, קצבים ובעלי הון? כיצד ניווטו בין חובותיהם כפוסקי הלכה לבין רצונם לעסוק בלימוד ובהוראה? על שאלות אלה, ורבות אחרות, עונה ספר זה המבוסס על בחינת עולמם של למעלה מאלף רבנים ששירתו בתפקיד זה.

אדוארד וילסון, הנחשב בכל העולם מורה ראשון במעלה ללימודי המגוון הביולוגי, מוציא אותנו לסיור בזמן, עוקב אחר התהליכים שיצרו מינים חדשים ומצביע על מאורעות השבר הגדולים שקטעו את האבולוציה והקטינו את המגוון הגלובלי במרוצת 600 מיליון השנים האחרונות. האבולוציה נזקקה ל10- עד 100 מיליון שנה כדי לתקן את הנזקים של חמש המהלומות האדירות שהונחתו על הפלנטה (ובכלל זה התנגשויות עם מטאוריטים ושינויים אקלימיים). ההכחדה הגדולה השישית עלי אדמות – והפעם היא כולה מעשה ידי אדם – עלולה להיות זו שתשבור את כור המצרף של החיים. וילסון מזהה את המשבר הזה באין-ספור מערכות אקולוגיות על פני כדור הארץ כולו: שוניות אלמוגים, ערבות עשב, יערות גשם ובתי גידול טבעיים אחרים. בהתבססו על מגוון של דוגמאות, כמו שקיעת אוכלוסיות העופות בארצות הברית, הכחדת מינים רבים של דגי מים מתוקים באפריקה ובאסיה וההיעלמות המהירה של החי והצומח בעקבות עקירת יערות הגשם, הוא מתאר בחריפות את חבלי הגסיסה של רבגוניות החיים – הצפויה, לפי התחזיות, לרדת ב20- אחוז עד לשנת 2020. כל הראיות שנאספו כאן מהדהדות בדרישתו המנומקת של וילסון שלא להפקיר את העושר הביולוגי של העולם. הוא קורא לנקוט צעדים מיוחדים שיגבירו לא רק את רבגוניות החיים אלא גם את איכותם. וילסון אומר כי חלפה תקופת העימות בין הכוחות הלוחמים לשמירת הטבע ובין כוחות הפיתוח הכלכלי; הוא מפליא לנמק את טענתו כי אפשר, וצריך, לשלב את שתי המטרות. יצירת המופת של וילסון, שאין כדוגמתה לטווח ולעומק, היא ספר חובה לכל מי שרוצה לשמור על המגוון הביולוגי של העולם ולהבטיח את בריאות הפלנטה שלנו.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1993-1903) היה מהמנהיגים הבולטים של היהדות האורתודוקסית המודרנית בארצות הברית במשך קרוב לחצי מאה. דמותו בלטה בנוף הרבני בשל השכלתו התורנית והכללית הרחבה, יכולתו הפדגוגית, כוחו הרטורי וסמכותו ההלכתית. פעילותו הרבנית והציונית השפיעה גם על הציונות הדתית בישראל. הספר רב בעולם החדש: עיונים בהשפעתו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית , בוחן עד כמה השפיעה מנהיגותו על עיצובן של הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית, מה הן מאפייניה של השפעה זו ובאילו תחומים היא התבטאה; האם יש לראות ברב סולובייצ'יק מורה דרך לקהילתו, או שהשפעתו חרגה מגבולותיה של האורתודוקסיה באמריקה; האם ניתן לקבוע מי מתלמידיו משקף נאמנה את הגותו וחזונו; עד כמה חזונו היה גמיש לקראת אתגרי ההווה והעתיד, ועד כמה היה פתוח לשיח בין-דתי. מאמריהם של עשרים ושישה מלומדים, מומחים בהקשרים ההיסטוריים, הסוציולוגיים, החינוכיים, התאולוגיים והפילוסופיים של יצירתו ותקופתו של הרב סולובייצ'יק, נכללים בספר. ספר זה יצא לאור בשיתוף עם מכון ון ליר בירושלים

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה החלה קרנה של ההיסטוריה הקהילתית לעלות בקרב היהודים. ספרים שעניינם תולדותיהם של אנשי שם (גבירים, פרנסים, רבנים ודיינים) בקהילות חשובות ומפורסמות נפוצו ברחבי העולם היהודי. הלל נח מגיד שטיינשניידר, סתת מצבות שחי בווילנא, מהגדולות והחשובות שבקהילות מזרח אירופה, נטל עליו כמשימת חיים לחקור ולתעד את קורותיה של קהילת יהודי 'ירושלים דליטא'. בעבודת נמלים שנמשכה כחמישים שנה שחזר איש פשוט וצנוע זה את קורות חייהם של מאות רבות מהידועים שבבני עירו וכן את תולדותיהם של מוסדות החינוך, הצדקה והחסד המקומיים. חלום חייו היה לערוך ולפרסם טרילוגיה שראה בה 'מצבה ספרותית' לקהילתו, ובה יתועדו 'כל המעשים הטובים האלה על ספר, להיות לזכרון לקהלתנו לדור אחרון, וידעו בנים יבואו מה פעל ישראל בווילנא'. בערוב ימיו זכה לראות בהתגשמות חלקית של חלומו עם הופעת הכרך הראשון של ספרו 'עיר ווילנא' (1900), ובו תולדותיהם של רבנים, מגידים, דיינים, ראשי ישיבות ומנהיגי ציבור בעירו. כמאה שנים אחר כך נמצא בארכיונים שונים החומר שהועיד הלל נח מגיד לחלק השני של ספרו, תולדותיהם של משכילי וילנא – פתקאות קטנות, מכתבים אישיים, נוסחי מצבות, עדויות שבעל פה והעתקות מספרים ישנים. לאחר תהליך ממושך של איסוף החומר, מיונו, עיבודו ושחזורו מונח לפני הקורא החלק השני במפעל חייו של הלל נח מגיד, בנה של וילנא, עיר ואם בישראל, שהייתה ואיננה עוד.

מגמתו של הספר להחזיר אל מחזור הקריאה והחיים סופרים קלסיים כמנדלי, עגנון, ברנר וביאליק. כיום אפילו חיי המדף של ספרות שרק אתמול נולדה קצרים מאוד, קל וחומר ספרות קלסית שנעלמת מעיניהם ומאוזניהם של מרבית הקוראים. הסופרים המרכזיים אשר להם הוקדשו המחקרים בספר הם נכסי צאן ברזל של הקנון העברי, ואילו האחרים (האפרתי וברודס) הנידונים כאן הם אבני הדרך שבלעדיהם לא הייתה הספרות העברית מגיעה לתחנות החשובות שאליהן הגיעה. מורשת תרבותית אינה חומר שאנו מופקדים עליו כארכיונאים בלבד. כל דור חייב לגלות בה פנים חדשות ולבנות אותה מחדש. כל שיבה לאחור היא התחלה חדשה, ומי שחוקר את העבר מקווה בסתר לבו ש'גם למראה נושן יהיה רגע של הולדת', כמאמר המשורר. מחבר ספר זה נטל על עצמו למלא מקצתה של משימה זאת.

במחקר פרובוקטיבי זה טוען אלווין ה' רוזנפלד כי שפע הספרים, הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, המוזיאונים ואמצעי ההנצחה הציבוריים הקשורים בשואה, גרמו באופן פרדוקסלי לפיחות במשמעות השואה ולהשחתת זיכרונה. הוא מנתח מגוון רחב של אירועים ושל תופעות תרבותיות, דוגמת ביקורו של הנשיא רונלד ריגן בבית הקברות הגרמני בביטבורג ב-1985, הסילופים בסיפורה של אנה פרנק, והאופן שבו תוארה השואה על ידי אמנים ובמאים דוגמת ג'ודי שיקגו וסטיבן שפילברג. רוזנפלד סוקר את הכוחות התרבותיים שגרמו לפיחות בערכה של השואה כפי שהיא נתפסת על ידי הציבור הרחב. הוא מעמיד כנגדם את ייצוגי השואה המפוכחים של עדים דוגמת ז'אן אמרי, פרימו לוי, אלי ויזל ואימרה קרטש. הספר מסתיים באזהרה רבת עצמה מפני התוצאות האפשריות של "קץ השואה" במודעות הציבורית.

כדורגל היה מאז ומעולם מרכיב מרכזי בחייהם של יהודים בארגנטינה, ומועדון הכדורגל של אטלנטה מזוהה כבר עשרות שנים עם הקהילה היהודית של הבירה, בואנוס איירס. לדור הראשון של מהגרים הייתה החברות במועדון ערוץ של השתלבות חברתית במרקם החיים העירוני של בואנוס איירס. לדור השני הייתה זו דרך לשימור מרכיב זהות אתני ולדור השלישי –מסורת משפחתית בעיקר. ספר זה הוא מחקר חלוצי על ספורט וזהות אתנית. אף שרוב ההיסטוריונים יסכימו על חשיבותו של הכדורגל בחִברות של אמריקה הלטינית , מעט מאוד נכתב על אתניות ועל ספורט בחברות מהגרים כמו ארגנטינה וברזיל. גם ההיסטוריה החברתית של היהודים באמריקה הלטינית נוטה להתמקד באנטישמיות ולהזניח היבטים רבים מן התרבות העשירה של חיי היומיום בבואנוס איירס, שנוצרה בידי מהגרים יהודים וצאצאיהם , ובמיוחד יהודים שאינם חברים במוסדות הקהילה . מחקר זה מתאר פן מרכזי בעולמם של יהודי ארגנטינה ובתפקיד הפעיל שמילאו בעיצוב התרבות המקומית. אבל כדורגל הוא לא רק זירה לדיאלוג, אלא גם למתחים פוליטיים, אתניים ודתיים. קריאות אנטישמיות ליוו את משחקיה של אטלנטה לפחות מאז שנות השלושים. אוהדי אטלנטה לא נשארו חייבים והשמיעו לא פעם קריאות גזעניות משלהם כלפי אוהדי קבוצות יריבות. שחקנים, אוהדים ומנהלי קבוצות יהודים הם גיבוריו של ספר זה, המתבסס על מחקר ארכיוני וסדרה של ראיונות עם אוהדים של הקבוצה בארגנטינה ובישראל.

הרייך הגרמני השני התקיים בשנים 1871-1918. הוא קם ונפל בְּמלחמה. שתי דמויות דומיננטיות נקשרות לשמו: הנסיך אוטו פון ביסמרק והקיסר וילהלם השני. אולם יותר מכול נקשר הרייך השני לרייך שבא אחריו: הרייך השלישי ההיטלראי. האם אכן בישר הרייך השני את עלייתו של הרייך השלישי? האם הוקם בדם וברזל, ומלחמה ומילטריזם מאפיינים את 47 שנות קיומו? איזה תפקיד מילא ביסמרק במדינה הגרמנית? האם הייתה זו יצירה פוליטית אנכרוניסטית או הרכב פוליטי שמודרניות ושמרנות משמשים בו זה בצד זה? על שאלות אלו ואחרות עונה קובץ המאמרים שלפנינו. לראשונה נחשף הקורא הישראלי לפרות מחקריהם של חוקרים גרמנים, אנגלים, אמריקנים וישראלים העוסקים כמעט בכל היבט אפשרי של תקופת הרייך השני עד מלחמת העולם הראשונה, למשל: טכניקות השליטה והמניפולציה שהפעיל ביסמרק, המשברים הכלכליים שאפיינו את התקופה, חיי הקתולים והיהודים הגרמנים ותיאור דפוסי הקריאה, מנהגי השתייה והטעם של ההמון הגרמני. מן הספר עולה כי 'הרייך חסר המנוחה' התאפיין בריתמוס חיים תוסס, ליברלי ומודרני.

עמנואל לוינס (1906--1995), מגדולי הפילוסופים של זמננו, נודע מזה כארבעים שנה ברחבי תבל בשל יצירתו הייחודית היונקת הן מן המסורת הפילוסופית המערבית הן מן המקורות היהודיים-התלמודיים. מחשובי חיבוריו הפילוסופים וכתביו היהודים – "קריאות תלמודיות"- תורגמו באחרונה לעברית והם נלמדים בחוגי האקדמיה ובקהל הרחב. קובץ זה, היוצא לאור ביובל המאה הראשון להולדתו של לוינס, מעיד על התהודה שיצירתו זוכה לה בישראל. הקובץ עמנואל לוינס בירושלים: פרשנויות פילוסופיות ופרספקטיבות דתיות פורש מבט מקיף על יצירתו העשירה והמגוונת של עמנואל לוינס. המאמרים המקובצים בו, שחוברו על ידי טובי המומחים ללימודי לוינס בישראל ובחו''ל, מציגים את מכלול המִשלבים המרכיבים את יצירתו: הכתבים הפילוסופיים, הכתבים היהודיים, הקריאות התלמודיות, נושאים אקטואליים, ועמדותיו הפולמוסיות ביחס לזרמים או לאידיאולוגיות בנות זמננו (סטרוקטורליזם, פסיכואנליזה, מרקסיזם, אתנולוגיה, מדעי הדתות ועוד). 'משמעות העשייה הדתית', מאמר של עמנואל לוינס שפורסם ב-1937, מובא כאן לראשונה בתרגומו העברי. לקובץ שלושה חלקים: חלק ראשון - פילוסופיה ופנומנולוגיה; חלק שני - אתיקה ופוליטיקה; חלק שלישי - יהדות. שאלות מרכזיות הנוגעות להגותו של לוינס משמשות כקו מחבר בין המאמרים המרכיבים את המכלול: יחסו של לוינס להוסרל ולהיידגר; בעיית הסובייקטיביות; בין-סובייקטיביות ואחרוּת; השלישי, הצדק והמדינה; הציונות ומדינת ישראל; תיאולוגיה ודת; פרשנותו התלמודית של לוינס; יחסו למוסר היהודי הקלסי; תפיסתו את ההלכה; ומקומו של לוינס בפילוסופיה היהודית. המאמרים שכונסו בספר מבוססים על הרצאות בכנס בינלאומי שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים במאי 2002 והוקדש להגותו של עמנואל לוינס. אתר 100 שנה ללוינס http://www.levinas100.org/index-he.html

"ספרו של משה מאיר , שניים יחדיו , מגלם פריצת דרך בפילוסופיה של הדת היהודית בזמן החדש. שורשיו מעוגנים במקורותיה של פילוסופיית הדת היהודית במאה העשרים, בייחוד בזו של הרמן כהן ושל הרב סולובייצ'יק, ובמורשת ההגות החסידית; רקעה הוא המריבה העקרה בין דתיות לחילוניות בעידן המוגדר כפוסט מודרני. הכרתו הכואבת של משה מאיר, היונקת מחוויה אישית, היא שזהותם העצמית של ה'דתיים' וה'חילוניים' לוקחת חלק זה בעולמו של זה ושהמריבה חוצה לא רק ביניהם אלא גם בתוכם. המחבר מפתח בספרו לשון דתית-פילוסופית חדשה שתאפשר לצאת מתוך השריון הסוגר עליהם ומונע מהם לראות זה את אנושיותו של זה, וליצור לא רק הידברות יהודית אנושית אלא גם זהות אישית מגשרת ומאחדת של מאמין חילוני מזה וחילוני מאמין מזה. כחוקר פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש שגיבש עמדה משלו בנושאים הללו, התרשמתי עמוקות מן התנופה החדשנית, הבהירות והיושר האינטלקטואלי המאפיינים את ספרו של משה מאיר, מיפי מבנהו ומן האלגנטיות של סגנונו. ספר יפהפה שעם עמקותו קריאתו קולחת ומהנה. זהו ספר שיעשיר ויפרה את עולמו הרוחני של כל קורא המתעניין בנושאים אלה והוא עשוי לחולל ויכוח ענייני ומעמיק בין חסידים נלהבים למתנגדים נלהבים, בין אם הם דתיים ובין אם הם חילוניים." ( פרופסור אליעזר שביד, החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית) "החיפוש אחר פילוסופיה דתית מרעננת היא אחד החיפושים החיוניים ביותר והמרתקים ביותר. משה מאיר מציג דרך שהיא גם תבנית וגם תוכן לכינון אחת מדרכי האמונה המיוחדים שבדור שלנו. דווקא כמי שלא הסכים עם כל דבריו, אני רואה חשיבות עליונה שמשנתו תיקרא על ידי כל אדם מאמין ותהדהד בתוכו - בין על ידי אימוץ ובין על ידי ביקורת, מכיוון שבוקע ממנה צליל מכוונן, ישר ומעמיק של בקשת אלוהים"(הרב יובל שרלו) "בספר היפה החשוב והמקורי הזה בורא משה מאיר מצלמו ומדמותו את האדם הדתי-חילוני הדומה באופן חיצוני בלבד לאדם הדתי-דתי. בריאה מרתקת זו גרמה לי להתבונן שוב בדמות דיוקני ולגלות שאחרי ככלות הכול אינני אלא אדם חילוני-דתי שדמיונו לאדם החילוני-חילוני הוא חיצוני בלבד." (ארי אֵלון מחבר "עלמא די" ו"בא אל הקֹדֶשׁ")

הכותל המערבי הוא המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודי מדינת ישראל והתפוצות, זכר לבית המקדש החרב. חשיבותו נובעת הן מהתקדשותו לאורך הדורות והן מן המקום המרכזי שהוא תופס בציבוריות הישראלית, בפוליטיקה ובמערכת היחסים שבין מדינת ישראל ליהודי התפוצות. קדושה בעין הסערה מתמקד בהתפתחותו של המקום הקדוש הזה ממלחמת ששת הימים ועד לשנת 2000 ומציג אותו כזירה של מאבק מתמשך ובלתי פוסק על הגדרתו ומהותו, ובעיקר על השאלה למי שמורה הזכות להתפלל שם ומי קובע את סדר היום. בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים נוספה על יהדותו המובנת מאליה של הכותל המערבי היומרה לעצבו כמרחב בעל משמעות לאומית ולקדשו כאתר מורשת ישראלי. החפירות הארכיאולוגיות בסביבתו, הניסיון לעצב את רחבת הכותל המערבי מבחינה אדריכלית וטקסי הלאום המתקיימים שם היו כולם חלק ממגמה זו. אך אם בתחילה הצליחו חלקים רבים מן הציבור היהודי־ישראלי להזדהות עם הכותל המערבי ועם סמליותו בהקשרים לא-דתיים, בהמשך הלך והתעמעם קשר זה והיהדות דחקה את הישראליות משם. מרכיבי הישראליות בכותל המערבי התמעטו, והקדושה הדתית של המקום הלכה והתבססה. בדור האחרון גם התעצם העימות סביב מונופול היהדות האורתודוקסית בקביעת מנהג המקום ואורחותיו, ובתוך כך נדחקו משם "נשות הכותל" ותנועות יהודיות דתיות אחרות. מאבק זה הבליט עוד יותר את שאלת מהותו של הכותל המערבי כמקום קדוש יהודי וישראלי וערער את התפיסה שהתקבעה אחרי מלחמת ששת הימים כי המקום שייך לציבור היהודי־ישראלי וליהודי התפוצות כאחד.

הבמה כבית ארעי : התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורתי ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

בני הארץ והמזרח: יהודים וערבים בתקופת המנדט הבריטי עוסק ביחסים שבין יהודי ארץ-ישראל לערביי פלסטין בתקופת המנדט הבריטי תוך התמקדות ביהודי ספרד והמזרח. הספר בוחן את קיומה של תפיסה עצמית בקרב יהודי ספרד והמזרח, שהדגישה את ייעודם ההיסטורי ואת תפקידם המתווך מן הבחינה התרבותית, הפוליטית והחברתית, כמי שביקשו לגשר בין תרבות יהודית לערבית, בין לאומיות יהודית לערבית ובין זהות יהודית לערבית. בחינת יחסים אלה מן הפרספקטיבה של יהודי ספרד והמזרח מאירה באור חדש את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה של הציונות, היישוב והקונפליקט היהודי-ערבי. נקודת מבט זו, המציבה את ההיסטוריה המקומית בהקשר של המרחב המזרח-תיכוני והמחברת בין היסטוריה יהודית וציונית להיסטוריה ערבית ופלסטינית, נותנת מקום מרכזי לנרטיב ולקולות שהושתקו הן בתקופת היישוב והן בהיסטוריוגרפיה הציונית. דרך קולות אלה נחשפים בד בבד דפוסים של קִרבה, דו-קיום ושיתוף פעולה בין יהודים לערבים, שאיפה להשתלבות במרחב השמי, תפיסה שונה של הציונות וההתיישבות בארץ, וכן יחסי קונפליקט מתהווים. בבסיס דפוסים אלה, שנבחנו בזירות של מפגש ועימות ועל רקע חציית גבולות של זהות, עומדות הדומוּת והקִרבה התרבותית, האתנית והלשונית של יהודים וערבים, בני הארץ והמזרח.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

גרשם שלום, גדול חוקרי היהדות במאה העשרים, ששינה מעיקרה את תפיסת היהדות את עצמה, לא היה רק מלומד מופלג הספון בספריות בין כתבי הקדמונים אלא מהפכן נועז שקרא מחדש, אחרת, כל מה שנקרא ונלמד לפניו. שלום נולד בברלין, בשנת הקונגרס הציוני הראשון, עלה לירושלים בראשית שנות העשרים ונמנה עם ראשוני המורים של האוניברסיטה העברית. במשך שנות עבודתו הרבות הוא עיצב למעשה את מדעי היהדות המודרניים ואת כל תפיסת ההיסטוריה של היהדות. בביוגרפיה החדשה, המונחת כאן לפני הקוראים, חושף דוד ביאל לא רק את עולם האקדמיה הירושלמי ב"תקופת שלום" (משום שחותמו של שלום היה ניכר בכל חיי האוניברסיטה, הרחק מעבר לגבולות החוגים ליהדות), אלא גם, ובעיקר, את עולמו האינטימי של המאור הגדול; עולם סוער, חדור להט בעל עוצמות מסוכנות – ביניהן תקופות של בדידות ודיכאון – עולם המזמין שוב ושוב השוואות בין גרשם שלום לבין אחד ממושאי מחקרו הנודעים ביותר, שבתאי צבי. אלא שביאל מקפיד להראות, בצד ההזמנה להשוואה בין החוקר לבין העולם שחקר, גם את ההבדלים המהותיים ביניהם: את הפיכחון הגמור, הפתיחות הרוחנית, ההומור והאירוניה הצולבת, שלא נתנו להינף הגאוני של החוקר להינתק מן האחריות המחייבת ביותר למציאות הקיומית, הארצית, הפוליטית והמוסרית שלו ושל העולם היהודי שחקר. ביאל מחזיר לגרשם שלום משהו שנסתר תחת המוניטין הגדולים, הרכילויות הנודעות, ההערצה והטינות שאפפו אותו – את הקשר המהותי בין תולדות חייו כיהודי בברלין של תחילת המאה העשרים, כאדם יחיד במינו, חדור גדלות, ביטחון עצמי אדיר, דברן ושתלטן, מרדן אמיץ, יצירתי כאמן גדול, לבין הגותו הגדולה, שהיא מאור גדול דווקא בימים אלה.

במחקרו שובר המיתוסים מציג פרופ' ישעיהו פרידמן פרספקטיבה חדשה על המזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הוא מראה שהממסד הבריטי קיווה שהערבים ימרדו נגד טורקיה ויקדמו בברכה את הבריטים כמושיעים. שריף חוסיין, לימים מלך חג'אז, אמנם מרד, אך לא מטעמים לאומיים. בראשית המלחמה הוא ניהל בו-זמנית משא ומתן עם הבריטים ועם הטורקים, אבל לאחר שגילה שהטורקים מתכוונים להתנקש בחייו, החליט להתאחד עם הבריטים. בכל תחומי הסהר הפורה לא היה מרד ערבי; היו אלה החיילים הבריטים, האוסטרלים והניו-זילנדים שהביסו את הצבא הטורקי. תומס לורנס ("לורנס איש ערב") וסר מרק סייקס קיוו להחיות את הלאומיות הערבית ולבנות מזרח תיכון חדש. שניהם נחלו אכזבה. הערבים התקוממו נגד חדירתן של מעצמות זרות נוצריות והשתוקקו לשוב לחיקה של טורקיה. גם האמיר פייסל הפך לחסיד הרעיון הפן-ערבי. התוכנית נתמכה גם על ידי הממשל הצבאי הבריטי, שהתכוון בזאת לחסל תביעתה של צרפת לסוריה. הקצונה הבריטית גילתה עוינות כנגד הציונית והייתה אחראית למאורעות ירושלים באפריל 1920. בשנות העשרים, בניגוד ליחסה העוין של משפחת אל-חוסייני ובני בריתם בפלשתינה, הפלאחים, שהיו רוב באוכלוסיית בארץ ישראל, לא גילו כל איבה כלפי הציונית. הם טענו שהקדמה והשגשוג תלויים ביחסי אחווה בין יהודים לערבים, וראו במפעל ההתיישבות הציוני מקור של ברכה לארץ כולה. פרידמן טוען שבמדיניות נכונה הסכסוך הערבי-ציוני לא היה בלתי נמנע; האחריות הייתה בידיו של הממשל הבריטי.

מהו היחס המגיע לבעלי חיים? מתי אנו רשאים לאכול אותם או לערוך עליהם ניסויים? האם הפּלות שקולות לרצח? והמתות חסד? מהן חובותינו כלפי עניי העולם? וכלפי פליטים המתדפקים על שערי ארצנו? כיצד ראוי לתקן את העוולות הנובעות מאפליית מיעוטים? האם מדיניות של העדפת נשים מפרה זכויות של גברים? באיזו מידה עלינו להגן על הסביבה? מתי מותר להמרות את פי החוק ואילו נימוקים יכולים להצדיק את המרי? בעיות מעשיות אלה ניצבות במוקד "מוסר הלכה למעשה". סינגר מציע להן את הפתרונות המתקבלים כתוצאה מיישום, הלכה למעשה, של תורת המוסר הדורשת מאתנו למקסֵם תמיד את התועלת הכללית, ובתוך כך מנסה להראות כי התשובות התועלתניות עולות על אלה הנובעות מיישום של תורות אחרות. התעניינותו של סינגר ביישומי המוסר הניבה מבול של מחקרים, דרבנה את התעוררות המקצוע במחצית השנייה של המאה העשרים והשפיעה על עיצוב דמותו. הוא חקר רבים מהנושאים בתחום, ורבים ממחקריו נידונים בין כריכותיו של "מוסר הלכה למעשה". מאחר שסינגר מאמין כי יישומי המוסר צריכים להעסיק כל אדם חושב, הוא יוצא מגדרו כדי לנקות את ניסוחיו מז'רגון מקצועי ולנקוט לשון שווה לכל נפש. כתיבתו הסבלנית, הנושמת, מקנה לפרסומיו תפוצה מרשימה המיתרגמת ליעילות פוליטית. הידוע והמשפיע בספריו, שחרור בעלי החיים, נמכר עד כה במספר עותקים דמיוני יחסית לספרי פילוסופיה – חצי מיליון – ורבים מייחסים לו את הולדתה של התנועה לשחרור בעלי החיים בלבושה המודרני. "מוסר הלכה למעשה" נמכר אף הוא במאות אלפי עותקים, תורגם לשפות רבות ונעשה מבוא קלסי ליישומי מוסר. ספר ראשון בסדרה חדשה:בְּדִיּוּק הפילוסופיה האנליטית על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים. אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. בקרוב יתפרסמו בסדרה: שאלות עלמוות מאת תומס נייגל עובדות, בדיות וניבויים (שם זמני) מאת נלסון גודמן חיים בחקירה: הרהורים פילוסופיים מאת רוברט נוזיק תורת צדק מאת ג'ון רולס אנרכיה, מדינה ואוטופיה מאת רוברט נוזיק זהות (שם זמני) מאת דרק פרפיט על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום הכריכה: אסנת להט, משותקת בארבעת גפיה. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

אין הרבה מקרים כמו "מקיאווליזם" שבהם המשמעות הנקשרת לשמו של אדם רחוקה מן האמת ומטעה כל כך. האומר "מקיאוולי" מדבר על התגלמות ה"ריאל פוליטיק", על תועלתנות קרה ומניפולטיבית, על "מטרה המקדשת את האמצעים". רק מתי מעט מן האומרים כך אמנם קראו את הנסיך וראו כי המשפט הזה כלל אינו כתוב בו. מפני שמי שקרא את הנסיך יודע כי אין זה ברור כלל אם ההוראות לשליט הראוי הכלולות בספר נאמרות ברצינות, או שהן פארודיה על הוראות כאלה או סאטירה אכזרית על מוסד ה"נסיכות" שאינו אלא רודנות. מי שקרא אותו חש היטב באירוניה העמוקה, בתחכום המחשבה, ובקולות הרבים המשוקעים בו. ראש לשועלים הוא ביוגרפיה סוחפת וחדשנית על אחד האינטלקטואלים המרתקים ביותר של הרנסנס האיטלקי, חכם רב תושייה ואומץ לב, פוליטיקאי ודיפלומט נמרץ שפעל בימי הרפובליקה של פירנצה, בתקופה הקצרה שבה סולקו ממנה הנסיכים הרודנים לבית מדיצ'י. תקופת חייו נמצאת בתוך שיאה הגבוה ביותר של הפריחה התרבותית האיטלקית, זו המכונה רנסנס – ימיהם של לאונרדו, בוטיצ'לי, דונטלו, מיכלאנג'לו, זו שהפכה את איטליה להגמוניית התרבות של המערב למשך מאות שנים. אבל רבים שוכחים כי סביבת היווצרן של פסגות האמנות והספרות הללו שנותרו מאז בזיכרון העולם הייתה מרחץ דמים בלתי פוסק; מלחמות וקנוניות, מעגלי כיבוש וניצול ודיכוי ופיתוח מופלג של שחיתות השליטים והאפיפיורים. ספרה המבריק של אריקה בנר מגולל את מאבקיו האמיצים והמתוחכמים להפליא של מקיאוולי בכוחות העל הפוליטיים השועטים סביבו. איש לפניו לא הבין כמותו את רשת המניעים שמאחורי פעולות השלטון ואיש לפניו לא ניסח את תובנותיו בדיוק ובמורכבות כאלה. הוא היה ערמומי לא פחות משהיה טוב לב. כמו מיכלאנג'לו בן דורו, גם מקיאוולי מהווה חוליית חיבור חיונית בין המחשבה העתיקה, היוונית-הרומית, לבין המחשבה המודרנית והעכשווית. כל דבריו נשענים על המורשת הקלאסית, ובכל זאת הם נושמים עולם חדש ואדם חדש, העתידים להתנסח במחשבה המדינית המודרנית. אותו "הומניזם" מפעם גם באישיותו ובכתביו, אותה דאגה לאדם שאינו פריווילגי, לאזרח, לזכות הביטוי ולחירות המחשבה.

ספר זה הוא מהדורה חדשה, מורחבת ומתוקנת, של החיבור: בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא, שראה אור לראשונה בשנת תשנב. הספר הוא אסופת מאמרים על פרשנות המקרא לדורותיה שבמוקד עניינה יחסי הגומלין בין הפרשנות היהודית למקרא ובין הפרשנות הנוצרית. יחסי גומלין אלו מתגלים כמערכת עשירה ומורכבת של השפעה ופולמוס, הבאה לידי ביטוי הן במפורש והן ברמז ובדרכי עקיפין.. חיבורי הפרשנים היהודים, ובהם רשי, רשבם ור' יוסף בכור שור, נבחנים על רקע העולם התרבותי ומציאות החיים בתקופתם וכתגובה לעולם זה, והפרשנות הנוצרית נבחנת ביחסה המורכב ורב הפנים למסורת היהודית ולפרשנות המקרא היהודית.

בתי דפוס והוצאה לאור, עיתונים וכתבי עת, תשתיות שיווק וציבור קוראים הולך ומתרחב – כל אלה נולדו יחד במזרח התיכון בשלהי העידן העות'מאני, אחרי מאות שנות התעלמות מהתפתחויות דומות באירופה. הופעתם הדרמטית באזור תוך רגע היסטורי קצר חוללה תמורות מרחיקות לכת כמעט בכל תחום בחיי הפרט והקהילה. הספר מהפכת הדפוס הערבי בוחן את הנסיבות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות שבהן התרחש המפנה הזה. הספר דן בצמיחת תעשייה של ייצור ספרים ועיתונות, בהיווצרות קהל צרכנים למוצרים המודפסים ובהקמת מערכות הפצה – משירותי הובלה ודואר ועד חנויות ספרים ורשתות של סוכנים – שחיברו בין היצרנים ללקוחותיהם. ההתבוננות בתמורות הללו מטילה אור רב על היבטים של מסורת תרבותית ודתית באזור ועל דילמות שהיו כרוכות בדפוסי חשיבה ופעולה חדשים. זהו מסע מרתק וססגוני אל חברה העושה את צעדיה הראשונים לתוך עידן חדש.

נקודה עברית בבית שאן מגולל את סיפורה של הקהילה היהודית שהתקיימה בבית שאן משלהי המאה הי"ט ועד נפילתה עם פרוץ המרד הערבי ב-1936. ניסיון ראשון זה לשרטט את סיפורה של הקהילה, שנמחה כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית והמחקרית, מתבסס על עיון מעמיק בארכיונים ציבוריים ומקומיים ברחבי הארץ ועל מקורות נוספים ובהם עיתונות התקופה, מקורות ספרותיים ואוטוביוגרפיים וראיונות בעל פה עם צאצאי הקהילה. הספר מלווה את צמיחת הקהילה מראשיתה כקהילת בודדים דלת אמצעים לקהילה שמנתה בשיאה, ערב מאורעות תרפ"ט, מאות אנשים והפעילה מוסדות קהילתיים ודתיים. פרקים נרחבים מוקדשים לפעילותם של בית הספר והמרפאה העברית, ולמקום שמילאו בעיצוב זהותה הקולקטיבית והלאומית של הקהילה. כן נדונים קשריה עם ההתיישבות החקלאית הסובבת, עם הקהילה היהודית בטבריה, עם האוכלוסייה הערבית המקומית, ומעל לכול יחסיה המורכבים עם המוסדות היהודיים הלאומיים. לצד סיפורה של קהילת בית שאן, הספר פותח צוהר להכרת עולמן של הקהילות היהודיות הזעירות שפעלו בתקופה זו בערים ועיירות ערביות בכל רחבי הארץ: עזה, באר שבע, רמלה, לוד, נצרת, ג'נין, צמח, יריחו ועוד. סיפורן של קהילות אלו מאפשר בחינה מחודשת של סוגיות שונות הנוגעות לזהות חברתית וליחסי יהודים וערבים בארץ ישראל בתקופה זו.

בשיח הפוליטי והאקדמי בישראל נשמעת שוב ושוב הטענה שצה"ל זוכה לעוצמת יתר, וכי החשיבה הצבאית קובעת את החשיבה המדינית. בה בעת נשמעת טענה הפוכה, שלפיה הצבא מבוקר יתר על המידה הן על ידי הפוליטיקאים והן על ידי קבוצות אזרחיות כגון ארגוני זכויות אזרח, ארגוני הורים וקבוצות אחרות, ובתוך כך מצטמצם מרחב הפעולה האוטונומי שלו. הייתכן ששתי הטענות צודקות בעת ובעונה אחת? ואם כן, כיצד תוסבר הסתירה ביניהן? בכך עוסק הספר שלפנינו. במרכז הספר מי שולט על הצבא? מוצעת ההבחנה בין הפיקוח האזרחי על הצבא – הממוקד בתורת הלחימה, במדיניות הגיוס, בתפקוד המבצעי ובהיבטים המשקיים של התנהלות הצבא – ובין הפיקוח על הצבאיות כתרבות פוליטית, המעניקה לגיטימציה לשימוש בכוח ומשקפת את מפלס המיליטריזם בחברה. הטענה המרכזית הנפרסת בספר היא שהפיקוח על הצבא התחזק מאז שנות המדינה הראשונות, ואילו הפיקוח על הצבאיות נחלש, ובין שני תהליכים אלה מתקיימת זיקה של יחס הפוך. אבחנה זו מאפשרת לנתח תופעות רבות שליוו את העיסוק בצה"ל בעשור האחרון, וביניהן: - השלכותיו הפוליטיות של השינוי בהרכב החברתי של הצבא. - השלכותיה של מדיניות מניעת הנפגעים. - החותם שמטביעים על הצבא קבוצות וארגונים, המנסים לפקח עליו באמצעות פעולה בזירה הציבורית והמשפטית. - המשמעות של חדירת ערכי תרבות השוק אל צבא. - מורכבות הפיקוח על הצבא באמצעות העיתונות.

מרגלי היערות חושף — בפעם הראשונה — את היקף פעילותה המודיעינית של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הודות לניתוח מדוקדק של אלפי מסמכים מקוריים, שהמחבר גילה בארכיונים הסובייטיים לשעבר, מתוודעים הקוראים למידע החשאי על המאמצים המודיעיניים של הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות ומזרח אירופה שכבשו הגרמנים. הספר מנסה להשיב על השאלה הנתונה במחלוקת בדבר התרומה האמיתית של פעילות זו לצבא האדום ולמאמצי ההשפעה של מוסקווה מעבר לקו החזית. בתוך כך מתייחס הספר בהרחבה לדיווחי הגרילה הסובייטית על רצח יהודי ברית המועצות וחושף את מידת הבקיאות של ההנהגה הסובייטית הבכירה בנושא. המחקר ששימש בסיס לספר זה זכה לשבחים רבים של טובי ההיסטוריונים בארץ ובעולם. הספר זכה בפרס עם ועולם לספר מצטיין בהיסטוריה לשנת תשפ"א.

הספר עוסק בדמותו של רש"י כפרשן המקרא ובוחן את הדרך הפרשנית שבה נקט- על שיקוליה, מגמותיה והכרעותיה. השאלה העומדת ביסודו של הספר היא, האם במפעלו הפרשני של רש"י מצויה ההבחנה בין פשט ודרש, כשתי קטגוריות פרשניות מוגדרות ונבדלות. הדיון מיוסד על בדיקה קפדנית של מונחיו הפרשניים של רש"י ועל עיון במבחר גדול מפירושיו למקרא.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. המאמרים המופיעים בכרך זה : מירב רוט | מפונס הזכרן לאגנס השכחנית: על זיכרונות מתים ושכחות חיות עמנואל עמרמי | שתי פאזות ושלושה פנים של המיניות בפסיכואנליזה — עם מבט חטוף לאהבה ענת צור מהלאל | ' לכתוב כמו כלב שחופר לעצמו בור, כמו חולדה שחופרת לעצמה מחילה': נרטיבים של פרידה מנקודת המבט של מטופלי פרויד רקפת אפרת (לבקוביץ') הולצר | 'אין־קֵץ לאין־שוּבְךָ': מלנכוליה ושלילה כפולה )לבקוביץ'( הולצר תהומית איילת נאה | עצמי זה שאינו אחד: על יחסי השיקוף שבין העצמי להכרה מבעד לאספקלריה הקבלית יפעת איתן-פרסיקו | על תצורות אדיפליות במשפחות חד־מיניות עמרי בלום | מושג ה'אלביתי' במרחב הספרותי והפסיכואנליטי רות נצר | מיתוסים ומציאות על גילוי עריות, חטא וגאולה משה אלון | העברה, העברה־נגדית והמטפל הפצוע: פרספקטיבה יונגיאנית־אנליטית על יחסי מטפל־מטופל ציקי כהן | בין מונאדה לדיאדה: ריבוי הפנים של פעולת כינון העצמי אלינה שלקס | הנידונים לחיים: מחשבות על חיוניות והעדרה, בעקבות הסרט 'צבים יכולים לעוף' דפנה בן-צבי | מה מרפא ב'אִי אולי'? על תיקון וחזרה בספרָה של מרים ילן־שטקליס 'המסע אל האי אולי'

שאלת היחס בין העבר היהודי המסורתי לבין ההווה היא אחת משאלות המפתח במחשבה האינטלקטואלית היהודית מאז 'חכמת ישראל' במאה התשע עשרה ועד לימינו. הספר מלאך ההיסטוריה פורש התבוננות פילוסופית רחבה על השקפת עולמם המטפיזית של חמישה אישים בעלי השפעה מעצבת על מדעי היהדות בישראל: יוסף חיים ירושלמי, עמוס פונקנשטיין, גרשם שלום, ברוך קורצווייל ונתן רוטנשטרייך. השקפת עולם זו שימשה מחד גיסא עוגן ונקודת מוצא ליצירתם של החמישה, ומאידך גיסא הוזנה בהתמדה על ידי מפעלם הפרשני, שעסק בסוגיות הנוגעות לטיבה של היהדות המודרנית ולתהליכי התגבשותה, ובמרכזן: 'חכמת ישראל' וההיסטוריציזם, דמותם של העבר ושל המסורת היהודית, החילון ומעמדו של אלוהים במציאות היהודית שבהווה. סוגיות אלו נבחנות בספר על רקע התבניות המחשבתיות העיקריות שעיצבו שיח המתוח בין תפיסתה של המציאות היהודית המודרנית כקרע מן העבר והמסורת לבין גישה הטוענת לרציפות והמשכיות, חרף השינויים וההתפתחויות שזימנה המודרניות לקיום היהודי. הספר יצא בשפה האנגלית במקור.

בראשית המאה התשע עשרה נפתחה תקופה חדשה בחייהם של יהודי האימפריה הרוסית. בסמטאות הרובע היהודי ובין בתיה המטים ליפול של העיירה המזרח אירופית, החלו מנשבות רוחות חדשות, רוחות ההשכלה. במשך למעלה מיובל שנים עמדה תופעה זו במוקד חייהם של יהודי מזרח אירופה, תומכים כמסתייגים, והשפיעה השפעה מכרעת על מכלול עולמם הרעיוני והחברתי-כלכלי. ספר זה בוחן את ימי הבראשית של ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית, בעיקר מנקודת הראות החברתית-כלכלית. בפרקיו השונים מתוארים עולמו של המשכיל הבודד, התגבשותן של החבורות המשכיליות, עולמם התעסוקתי של המשכילים, מערכות החינוך שיסדו, המרחב התרבותי שעיצבו ומערכות יחסיהם עם חוגי החברה המסורתית.

התפילה מלווה את האדם משחר קיומו. בישראל נעשתה התפילה אחד מהעמודים המרכזיים, ואולי המרכזי, של הפעילות הדתית והתרבותית מימות חורבן המקדש ועד ימינו. בספר זה מובא מחקר חדשני על התפילה היהודית. לא הטקסט של התפילה הוא עניינו של מחקר זה כי אם דרכי המבע הלא מילוליות של התפילה - מחוות הגוף, הלבוש, המנעד וממד הקול. כשם שבשיח בין בני אדם משמשים מרכיבי תקשורת לא מילוליים, כגון תנועות ידיים, השימוש בקול, המרחק בין בעלי השיח ועוד, כך גם בתפילה. מרכיבי התפילה הלא מילוליים יוצרים שפה עשירה ומורכבת והם עומדים לרשות המתפלל - נוסף על הטקסט של התפילה - כדי לבטא את מאווייו לפני קונו. בספר נידונים המקורות המלמדים על עיצובם של מרכיבי התפילה הלא מילוליים במטרה לעמוד על המשמעויות שמרכיבי תפילה אלו נושאים בחובם. בניתוחם של המקורות נעשה שימוש בגישות מחקר חדשות המביאות בחשבון את המחקר במדעי החברה, את חקר הדתות המשווה ועוד, נוסף על דרכי המחקר הפילולוגיות וההיסטוריות. הספר מיועד לקהל החוקרים במדעי היהדות ולקהל המתעניינים בתפילה בכלל ובתפילה היהודית בפרט.

הספר מאמפתיה להכחשה הנו מחקר מקיף וקפדני, ראשון מסוגו, המביא מגוון רחב של תגובות לשואה ברחבי העולם הערבי. המחברים בוחנים את התפתחות ייצוגי השואה בשפה הערבית בעיתונות, בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה ובמרשתת. באמצעות ניתוח מקרי בוחן ומגמות לאורך תקופה המשתרעת על פני שבעים שנה – מתום מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל עד היום – מראים המחברים כיצד התגבשו הגישות כלפי השואה בצלו של הסכסוך הערבי-ישראלי והשתלבו במערכות שיח אנטי-ציוניות ואנטישמיות רחבות. המהדורה האנגלית של הספר זכתה במקום הראשון בתחרות מכון וושינגטון למדיניות במזרח הקרוב בשנת 2010.

תוקפנותם של גברים כלפי נשים ביצירותיהם של סופרים רוסים במאות התשע-עשרה והעשרים -- טולסטוי, דוסטויבסקי, צ'כוב, לסקוב, טורגנייב, טריפונוב, זושצ'נקו, גרוסמן, רספוטין, בולגקוב, וסילייב, דובלטוב, נגיבין ופוליאקוב -- נדונה בספר זה; תוקפנות שהגבר אינו מודע למניעיה, והיא ניזונה מרגשי נחיתות ומתסכול. הגבר רואה בעצמו אדם מכובד, בעל שיעור קומה ואישיות בעלת רוחניות עליונה. הוא מצפה ליחס של כבוד, להערצה ואפילו לסגידה מצד האישה. אולם האישה חכמה, אמיצה ובעלת תושייה יותר ממנו. כתוצאה מכך הוא מרגיש שהיא גוזלת ממנו את גבריותו ומנכסת אותה לעצמה, תוך שהיא הופכת אותו לאישה ואת עצמה לגבר. הוא מקנא באישה, חש מושפל על ידה ושונא אותה. מצב זה מעורר בו רגשי עלבון ותוקפנות כלפיה; הוא רוצה לנקום בה ולהענישה, רוצה לרצוח אותה. ואם אין ביכולתו ליישם את תוקפנותו כלפי האישה, הוא מפנה אותה אל עצמו – הוא מידרדר לאלכוהוליזם, חולה במחלה בעלת תסמינים פסיכולוגיים, מתאבד. בספר מוצגות גם יצירות שנכתבו על ידי מחברות-נשים: שצ'רבקובה, רובינה, אוליצקיה, פטרושבסקיה וגרקובה, שבהן הגיבורות מתייחסות לגבר אך ורק כאל אובייקט לסיפוק צורכיהן הגופניים, החומריים, החברתיים והרגשיים.

בשנים האחרונות גוברת בהתמדה חשיבותו של בג"ץ ותופס מקום חשוב יותר ויותר בחברה הישראלית. אין כמעט נושא המעסיק את הציבוריות הישראלית שאינו מגיע במוקדם או במאוחר לפתחו של בית המשפט, ואין כמעט יום שכלי התקשורת בישראל אינם מדווחים על פעולות של בגץ. תהליך הפיכתו של בית המשפט לגורם מרכזי בזירה הציבורית והפוליטית בישראל כרוך בטבורו בתופעת האקטיביזם השיפוטי, כלומר בנכונותו של בית המשפט עצמו לדון בנושאים העומדים במרכז הוויכוח הציבורי ולהתערב בהחלטותיהן של רשויות אחרות. אך מהו בג"ץ? מהם המאפיינים שהפכו אותו לגורם מרכזי כל כך בדמוקרטיה שלנו? והאם תהליך זה הוא התפתחות טבעית, רצויה ואף הכרחית, או שמא המדובר בהתפתחות מזיקה ומסוכנת? אלה הן השאלות הנדונות בספר הזה. בחלקו הראשון של הספר סוקר דר יואב דותן בפירוט את מוסד הבג"ץ ואת התפתחות האקטיביזם השיפוטי בעשרים השנה האחרונות. בשני החלקים האחרים מציגים שניים מהחשובים שבאנשי האקדמיה המשפטית בישראל, הפרופסורים רות גביזון ומרדכי קרמניצר, שתי דעות מנוגדות בנושא הלגיטימיות והתועלת של האקטיביזם השיפוטי. ספר זה, הכתוב בלשון בהירה ונוחה, מהווה נדבך בדיון החשוב על מקומו של בית המשפט העליון בחברה הישראלית, ומעניק הזדמנות מצוינת לקורא, גם זה שאינו משפטן מקצועי, לעמוד על שורשי הוויכוח בעד ונגד האקטיביזם השיפוטי בישראל.

בשנים 1620–1635 חי ופעל באמסטרדם צאצא האנוסים ר' אברהם כהן הירירה. שם נעשה לאחד המנהיגים הרוחניים של הקהילה היהודית וכתב שני חיבורים קבליים בלשון הספרדית, שנועדו להנחיל לבני ה'אומה' ששבו בגלוי ליהדותם את קבלת האר"י. הירירה, שלמד קבלה זו מפי ר' ישראל סרוג, גיבש לה פרשנות פילוסופית ברוח קונקורדנטית, הנשענת על כתבים נאופלטוניים וסכולסטיים ועל כתביהם של חכמי הרנסנס. בדרכו המקורית וברוחב אופקיו התרבותיים הוא ניסח פרשנות מטאפורית לקבלת האר"י, ובכך תרם תרומה חשובה למחשבת ישראל.

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח). אָמַר רָבָא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אַף עַל פִּי שְׁהִסְתַּרְתִּי פָּנַי מֵהֶם בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (בבלי, חגיגה ה ע"ב) הספר חלומות ופשריהם בספרות חז"ל יצא לאור לראשונה בווינה בשנת 1923. מצוטטות בו יותר ממאתיים מובאות מספרות חז"ל העוסקות בחלום על מכלול הסוגיות הכרוכות בו, והן מלוות בהערות שוליים רבות. הספר הוא מיזוג מופלא בין ידע ובקיאות במסורת היהודית על מגוון ספרותה הקדומה ובין המחקר בן זמנו של המחבר, יהודי ונוכרי גם יחד, כפי שעולה מן ההפניות הרבות שבשולי הטקסטים, הכוללות אוצרות הספרות הקדומה שעסקה בחלום והישגיה של תרבות העולם של אותם ימים. הספר הוא דוגמה מרתקת ליחס של כבוד והערכה למקורות המשולב בניסיון אמיתי וכן להאיר אותם ולהבינם על בורים. המחבר, הרב דוקטור אלכסנדר קריסטיאנפולר (1884—1942), בן למשפחת רבני העיר ברודי שבגליציה המזרחית, למד ואחר כך לימד בבית המדרש לרבנים בווינה. את ספרו זה, שהוא עיבוד של עבודת הדוקטור שלו, כתב בשנות העשרים לחייו וסיימו ב-1914, אך פרסומו התעכב בשל מלחמת העולם הראשונה. התרגום לעברית נעשה ביוזמת בנו של המחבר, פרופ' נחום קריסטיאנפולר, לזכר הוריו הי"ד שנרצחו בשואה.

"משנות נעוריו פגש לוינס בכתבי הקלסיקונים הרוסים והסופרים הגדולים של אירופה המערבית את 'הבעיה הפילוסופית, אם תופסים אותה כבעיית משמעותו של האנושי'. היכן הגרעין של 'אנושיות האדם', ביטוי כה רווח אצל לוינס? היכן יש לחפשה? מתי היא מוטלת בספק? כיצד יש לגונן עליה מפני המאיים עליה, ולא להתייאש ממנה, חרף הזוועות שהתחוללו? אלה השאלות שהציקו ללוינס. אופיה היוצא דופן, החריג והטרנסצנדנטי של התופעה האנושית, הניתקת מהברוטליות ומהאנונימיות של ההוויה, הוא ודאות שאינה מרפה ממנו. כאן עובר הקו המנחה את כל חקירותיו הפילוסופיות, קו הכורך את לוינס בתואם מפליא עם המחשבה היהודית בכלל ועם התלמוד בפרט" (ז'ורז' הנסל). המחשבה הפילוסופית של עמנואל לוינס התפתחה ועברה תמורות במשך קרוב לשישים שנה. אפשר לזהות בה שלושה שלבים עיקריים: היצירות שנכתבו לפני המלחמה; אלה שפורסמו בשנים 1961-1945, ששיאן בכוליות ואינסוף, ספר שבו מקנה לוינס להגותו האתית צורה שלמה ראשונה; והכתבים שראו אור אחרי 1961, שהמרכזי בהם הוא אחרת מהיות או מעבר למהות. בספר זה נעשית הפילוסופיה של לוינס רדיקלית יותר ונפתחת לשלל אופקים. הגותו של לוינס שזורה בזרמי המחשבה השונים שהטביעו חותם על המאה שלו. בחיבור זה מבקש פרופ' ז'ורז' הנסל, חוקרו של לוינס וחתנו, להראות כיצד השלבים השונים בהגותו הפילוסופית באים לידי ביטוי ביחסו אל הפוליטיקה, היהדות והנצרות.

ההנקה נתפסה מאז ומעולם כפעולה טבעית ואינסטינקטיבית, שהבטיחה את הישרדותו של הגזע האנושי לאורך הדורות. ואולם דרך ההנקה, תדירותה והחשיבות שייחסו לה, קשורות למגמות תרבותיות משתנות, כעולה מייצוגים חזותיים של ההנקה המעידים על קשרי גומלין בינה לבין אידאולוגיות חברתיות, דתיות וכלכליות. בעשורים האחרונים ניכרת בעולם המערבי מעין 'מַאניה' בנוגע להנקה ולחשיבותה . בספר השָׁד שיצא מן הבקבוק מתחקה המחברת אחר המקורות הרעיוניים של עידוד ההנקה האימהית בחברה המערבית המודרנית, זאת באמצעות סקירה של ייצוגי ההנקה במאות יצירות שנוצרו בצרפת בתקופה שבין המהפכה הצרפתית למלחמת העולם הראשונה. בעזרת מקורות חזותיים וטקסטואליים מגוונים, פורשת גל ונטורה את הגורמים ההיסטוריים, הפוליטיים, הדתיים והכלכליים שהשפיעו על ייצוגי ההנקה ותחליפיה באמנות הצרפתית. היא מאירה את הלכי הרוח המשתנים במאה התשע עשרה בצרפת בנוגע להנקה האימהית, שהשפעתם ניכרת גם בהאדרת ההנקה בעולם המערבי בימינו אנו.

הקומדיה דל'ארטה נחשבת כיום לאחת התופעות המשמעותיות ביותר בתולדות התיאטרון בזכות הצורות התיאטרליות המקוריות שהתגבשו בה. מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה הוא חיבור אקדמי, ראשון בעברית, על עלייתה של הסוגה, על איכויותיה התיאטרליות והשינויים שחלו בה בזמן ובמרחב. לפנינו מחקר עדכני ומקורי, משוחרר מההילה המיתית שדבקה בקומדיה דל'ארטה. הספר דן בטבעה הייחודי כיונקת משני עולמות: העולם הלמדני – מורשת התיאטרון הקלאסי – ועולם המקורות העממיים. הפרשנות המקיפה של זיקת הקומדיה דל'ארטה לשורשיה הדואליים, ובעיקר לקרנבל, מסבירה את הסגנון החד - פעמי של המופע המאולתר, את חללי ההצגה, התבניות הדרמטיות, הדמויות, המשחק, התנועה ועיצוב התלבושות והבמה. הדיון בהיבטים המאתגרים של התפתחות הניסיון התיאטרוני המקצועי על הרקע ההיסטורי והתרבותי של התקופה מבהיר את שיטת ההתארגנות של הלהקות, את עלייתן של הנשים כשחקניות ואת התקבלותה של הסוגה על ידי קהל הצופים המגוון. הספר תורם לראייה רחבה ולהבנה מעמיקה של הסוגה בפרט ושל אמנות התיאטרון ככלל.

הספר פותח צוהר למחשבה הביקורתית בת-זמננו, ומפלס דרך למתעניינים בדעותיו ובכתביו של יורגן הברמס – פילוסוף, תאורטיקן ואינטלקטואל המעורה בבעיות השעה, שהגותו מטביעה חותם בשיח הפילוסופי על המודרניות ובדיון על אתגרי הדמוקרטיה המערבית. מתן אורם מנתח סוגיות מרכזיות ביצירתו של הברמס, ובוחן את עמדותיו הביקורתיות בהקשר הרחב של המודרניות ומשבריה. תפיסתו של הברמס את הפוליטיקה מוצגת במסגרת השיח העכשווי על הליברליזם הפוליטי, ומתוך דיון ביחסי הגומלין בין רציונליזם וליברליזם. הספר עוקב אחר התפתחות תפיסתו התאורטית של הברמס, המתפרסת על פני שנות יצירה רבות ומגוון רחב של כתבים, ושופך אור על מקורותיה הפילוסופיים והאינטלקטואליים. הברמס מציג את אתגריה המרכזיים של הדמוקרטיה המערבית כתהליך דינמי של פיתוח דמוקרטי, ומעביר את מרכז הכובד של הדיון בפוליטי מן המבניות המוסדית אל החברתיות. המחבר בוחן את ייחודיותו של דיון זה מתוך הידרשות לעולם המושגים הרעיוני המאפיין את עבודתו של הברמס. מושגים כמו 'מרחב ציבורי אוטונומי', 'פעולה קומוניקטיבית', 'רציונליות אינסטרומנטלית', 'סולידריות קהילתית' – שבחלקם שגורים בשיח של המחשבה המדינית בת-זמננו – נידונים גם בהקשר של השפעות הגומלין בין מדינת הלאום ותהליכי הגלובליזציה.

אברהם יהושע השל הוא מן ההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים, משורר ופילוסוף בעל ספרי הגות ושירה רבים. כתביו מצאו הד נרחב בקרב יהודים ואף בקרב נוצרים ומתעניינים בהם גם באירופה ובדרום אמריקה. הם תורגמו לאיטלקית, לצרפתית, לגרמנית ולספרדית, ועתה יוצא לאור בשפה העברית הספר שלפנינו, שהוא ספרו העיקרי והממצה של השל. זהו אירוע המשמח את הלב. השל היה בקי מאוד במקרא, במדרש ובחסידות. הוא יצר שיטה שכינה 'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) ובה פיתח פרשנות מיוחדת של הפנמה הנובעת מן הסיטואציה העכשווית של האדם. הוא נחשב להוגה מזרם האקסיסטנציאליזם הדתי. קרוב הוא בדבריו במיוחד לריינהולד ניבוהר; לעתים משווים אותו גם לפאול טיליך, לגבריאל מרסל ולסרן קירקגור בעולם הנוצרי או למרטין בובר, לפרנץ רוזנצווייג, לאנדרה נהר ולרב סולובייצ'יק בעולם היהודי. שנים רבות שימש השל פרופסור לאתיקה יהודית ומיסטיקה בסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק, עד מותו ללא עת בשנת 1972. השל לא היה פרופסור החי במגדל שן, אלא אדם שהיה מעורב בפעילויות ציבוריות, פוליטיות וחברתיות. מפורסמת ביותר ידידותו עם הכומר מרטין לותר קינג, לוחם החופש הנודע, והליכתו על ידו בהפגנה למען חופש השחורים באלבמה.

הביוגרפיה של ישו מאת פרופסור דוד פלוסר היא פרי של כארבעים שנות מחקר על מי שיכול להיחשב כדמות הידועה ביותר מתקופת הבית השני. גישתו האנליטית הנועזת של פרופ' פלוסר מצריכה חשיבה מחודשת על אופן קריאתנו המקורות הספרותיים. הוא מנצל במחקרו את שפע המידע החדש של המאה הראשונה לספירה לאור מגילות ים המלח , המחקר ההיסטורי העדכני ותגליות ארכיאולוגיות. התוצאה של מפעל ביוגרפי זה היא דיוקן של ישו הזוכה לעומק נוסף, משום שהוא מואר בהקשרם הפנימי של המחשבה והחיים היהודיים במאה הראשונה לספירה. אין ספק כי קוראים יהודים ונוצרים כאחד ימצאו אתגר בתוצאות מחקרו של פלוסר. ספר זה מבוסס על חיבורו המוקדם של פלוסר משנת 1968, אולם בעיקרו הוא נכתב מחדש כדי לשלב את שפע המידע החדש שנצטבר במהלך השנים. אם המהדורה הראשונה , שאזלה מזמן, שיקפה את ראשית מחקרו של פלוסר על ישו ההיסטורי , הרי ספר זה שהתפרסם באנגלית 1998 ומופיע עתה בעברית , הוא פרי הבשלתו של המחקר. אפשר להשיג ספר זה גם באנגלית באתר ההוצאה.

ה אודיסיאה מאת הומרוס היא סיפור שיבת אודיסאוס לביתו לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים. האפּוס מגולל את קורות הגיבור במסעותיו, את הייסורים שלו ושל בנו טלמכוס היוצא לחקור על אביו הנעדר, וכן את נקמת אודיסאוס במחזרי אשתו, פּנלופּיאה. שירה עתיקה זו היא עדות נצחית לכמיהת האדם לשוב הביתה, אל חיק יקיריו, ולהתמודדותו המתמשכת לא רק עם סכנות העולם שסביבו, אלא גם עם לבטי נפשו. תרגום הפרוזה החדש ליצירת מופת זו משקף נאמנה את שגב השירה האפּית ואת הוד הקדומים העולה ממנה, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. כעת, יחד עם תרגומו של ארואטי ל איליאדה , יש לראשונה בידי קוראי העברית גרסת פרוזה אמנותית ומדויקת ליצירתו השלמה של גדול משוררי יוון העתיקה.

בספרו פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים בוחן הפילוסוף הנודע הילרי פטנאם את הגותם של שלושה פילוסופים יהודים מרכזיים במאה העשרים – פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר ועמנואל לוינס – בבואו ליישב בין הצד הפילוסופי והצד הדתי של חייו. נוכח בספר גם לודוויג ויטגנשטיין, ופטנאם מעמת את חשיבתו עם עמדותיהם של השלושה. הוא מסביר את הרעיונות המרכזיים של כל אחד מן ההוגים הדגולים האלה וחושף את תרומתו האינטלקטואלית והרוחנית המכרעת של כל אחד מהם. הדת היא היהדות, אך בזכות העמקות והמקוריות של הפילוסופים הללו, בפרשנותו המעמיקה, הגותם היא אכן מדריך לחיים. לספר נלווה פתח דבר מאת פרופ' ימימה בן מנחם , העומדת – בין השאר – על ראייתו של פטנאם את הדיון הפילוסופי כאמצעי להבנה טובה יותר של המציאות, ועל ציפייתו מן הפילוסופיה להיות מקור השראה קיומי. פטנאם חותר לגלות בפילוסופיה היהודית של המאה העשרים תובנות העשויות לאפשר לו ולקוראיו להיענות לאתגר פילוסופי חדש-ישן זה.

האיליאדה מאת הומרוס ניצבת בפתח השירה האפית של תרבות המערב ואוצרת בחובה עולם ומלואו. עלילתה מתרחשת בשנה האחרונה של מלחמת טרויה, מעמודי התווך של סיפורי המיתולוגיה היוונית; עיקרה הוא זעמו הנורא של אכילס, גדול גיבורי היוונים, ותוצאותיו ההרסניות. הומרוס פורס בפנינו את מורכבותם של חיי אנוש, מאבק האדם בגורלו וההשלמה עמו, מעלות הגיבורים וחולשותיהם. אנו נחשפים אף לעולמם של האלים בני-האלמוות, אשר שולטים במהלכי המלחמה ומנווטים אותה, על פי רוב, כפי רצון זאוס. התרגום החדש הנו תרגום ראשון של יצירה אדירה זו לפרוזה עברית אמנותית ופיוטית, שנעשה בנאמנות רבה למקור היווני. האיליאדה מקורה במסורת השירה שבעל-פה וככזו נועדה להשמעה ולהאזנה יותר מאשר לקריאה שבלב. לפיכך, מנסה התרגום לשמור כל העת על סגנון קולח וברור, המאפיין מאוד את המקור היווני, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. לתרגומו הוסיף אברהם ארואטי מבוא קצר וכן הערות רבות כדי ליצור חווית קריאה שלמה ומעמיקה . במהדורה השנייה נוסף מפתח בסוף הספר.

הספר הרפואה במקרא ובתלמוד , שראה אור לראשונה בברלין בשנת 1911, הוא מפעל חיים יחיד במינו המשלב רוחב יריעה ברפואה ובמקורות היהודיים והכלליים. פרקיו כוללים סקירה מקיפה של עולם הרפואה בתקופת המקרא והתלמוד לאור ההלכה היהודית, תיאור מפורט של המערכות הביולוגיות, מחלות גוף ונפש, מומים, גניקולוגיה וחיי מין, ויש בו גם פרקים על רפואה משפטית, רפואה מונעת, טיפול בריאותי ודיאטטיקה. המידע מבוסס על עיון מעמיק במקרא, במשנה, בספרות התלמודית והרבנית, במדרשים, בספרים החיצוניים, בכתבי יוסף בן מתתיהו, בברית החדשה ובספרות משפטית קדומה ומודרנית. כמו כן מביא המחבר מקורות מאלפים מן הספרות היוונית והלטינית ומספרי הרופאים הערבים, ונזכרים בו גם מאות פרסומים מן המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. המחבר, ד"ר יצחק (יוליוס) פרויס (1861 - 1913), נולד בעיירה קטנה בפרוסיה ובית הוריו היה הבית היהודי היחידי בה. הוא למד רפואה בברלין והיה מקורב לקהילה האורתודוקסית, שם רכש את עיקר ידיעותיו הרחבות ביהדות. במהלך השנים פרסם יותר משלושים מאמרים בתחום הרפואה והיהדות בבמות מדעיות שונות, בד בבד עם ניהול מרפאה בעיירת הולדתו ואחר כך בברלין. פרויס הלך לעולמו שנתיים לאחר שהוציא לאור ספר זה, המבוסס על מאמריו. הספר תורגם לאנגלית על ידי ד"ר פרד רוזנר וראה אור בארצות הברית בשנת 1978. בכנס על הלכה, רפואה ומשפט, שהתקיים בירושלים ב-1998, צוטט הספר, ונאמר עליו שהוא מחכה עדיין לגואל עברי. המתרגם לעברית, אורי וירצבורגר , הקפיד על נאמנות למקור הגרמני, אך הרחיב את הציטוטים ממראי המקום המופיעים בספר והביא גם פירושים מודרניים.

הקומדיה האלוהית, יצירת מופת של התרבות האנושית על שלושת חלקיה – תופת, פורגטוריו, עדן – בתרגום מלא ונאמן מן המקור האיטלקי, כולל מבואות וביאורים, מאת ראובן כהן, בן עירו של דנטה – פירנצה. הקומדיה האלוהית היא מעשה יצירה שקשה למצוא שלם ומוּבנֶה ממנו. רעיונות פילוסופיים, פוליטיים ודתיים מובאים בה בתוך מסגרת קפדנית ובאמצעים צורניים מחייבים ומדויקים. מפגשים מפתיעים, דיאלוגים ותפיסות עולם, מובאים לעתים בשורות קצרות ומעטות, מלוטשות עד גבישיות מושלמת. לא רק העולם המציאותי, הגאוגרפי והמדעי, עולה לפנינו כממשות חיה. גם העולם הקוסמי והעולם שמעבר לו, זה האלוהי, מוצגים כאילו ראה אותם המשורר בעיניו ממש, על שלל צבעיהם, צורותיהם והאורות המציפים אותם או הקורנים מהם. העולמות האלה, שהיצירה מעלה לא פעם כבדולים זה מזה, מתלכדים ל'סיפור' אחד שלם, דרך 'עלילה' שבה הפרטים אחוזים זה בזה אל נקודה אחת שהכול בא ממנה והכול אליה שב. השלמות מתגלה לדנטה סמוך לרגע סיומה של היצירה, שהוא גם רגע הגעתו אל סופו הנשגב של מסעו, בפסגה השמימית. שם, כאשר הוא מעז להישיר מבט אל מעמקיו האין-סופיים של היקום, סוף-סוף נראית לו המציאות כולה כספר האחד הקושר בעבותות של אהבה את כל מה שהיה מפוזר ומפורד בעולמנו: בְּמַעֲמַקָּיו רָאִיתִי כִּי אָסוּף, קָשׁוּר בְּאַהֲבָה בַּסֵּפֶר הָאֶחָד, מָה שֶׁבַּיְּקוּם נִפְזָר דַּפִּים-דַּפִּים: (עדן, שיר 33, ש' 85--87) בכל המעגלים שהמשורר סובב בהם – מעגלי הרִשעה של ה תופת , כרכובֵי ההיטהרות של ה פורגטוריו וחוגֵי הרקיע של טְהורי הנפש והישויות השמימיות ב עדן - אין הוא חדל למצוא יצורים אנושיים. בדרכו לאלוהים דנטה מוצא את האדם. 'תרגומה של יצירת מופת זו חותר להשגתם של איזונים בין כוחותיה הגלויים והנסתרים: הלשון, הציור, התוכן והצורה, האמת והיופי. במקום שבו היסודות מתאחדים, מעשה התרגום הוא סוג של פגישה; מענה לאפשרות של הקמת מבנה חדש שיסודותיו מוטמעים בתוכו'.

בנובמבר 1915 , לאחר הגשת הגרסה הסופית של תורת היחסות הכללית, התיישב איינשטיין לכתוב סיכום מקיף של התאוריה לקהילה המדעית. כבר אז חשב על כתיבת ספר פופולרי לציבור הרחב ... הוא כתב על כך לידידו הקרוב מישל בסוֹ: "ההצלחה הגדולה בנושא הכבידה משמחת אותי מאוד. אני שוקל ברצינות כתיבת ספר בעתיד הקרוב על תורת יחסות הפרטית והכללית, ... אם לא אעשה כן, התאוריה לא תהיה מובנת כפשוטה, למרות שהיא כזו, בבסיסה." ספר זה הוא מסמך ייחודי בהיסטוריה של הכתיבה המדעית. זהו ניסיון לאפשר לקורא המתעניין, שאין לו רקע בפיזיקה, לתפוס ולהעריך את גדולתו של אחד ההישגים האינטלקטואליים המתוחכמים ביותר של המוח האנושי. (מתוך ההקדמה לתרגום החדש) הספרון המונח לפניכם נועד להעניק לקורא המתעניין, אך אינו שולט בכלים המתמטיים של הפיזיקה העיונית, הבנה מדויקת ככל שניתן בתאוריה של תורת היחסות מנקודת מבט מדעית, פילוסופית וכללית... נקטתי במרב המאמצים להציג את הרעיונות העיקריים באופן ברור ופשוט ככל האפשר, ובדרך כלל בסדר ובהקשר שבו הם נוצרו בפועל מלכתחילה. נראה לי שלמען הבהירות מן הנמנע הוא שלא לחזור על עצמי תכופות מבלי להתחשב ולו במעט בהצגת הדברים באופן נאה. הקפדתי לשמור על ההנחיה של התאורטיקן הגאוני ל' בולצמן , שאת ענייני הצורה הנאה יש להשאיר לחייט ולסנדלר. א' איינשטיין (מתוך הקדמת המחבר למהדורה הראשונה, דצמבר 1916)

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

רחוב סמוֹצֶ'ה בוורשה היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם. בבתיו הצפופים התגוררו עשרות אלפי אנשים, שהרכיבו פסיפס מורכב ורבגוני מבחינה אידיאולוגית ומעמדית כאחת. היו בהם שומרי מצוות, ציונים, אנשי ה"בּוּנד", קומוניסטים וסתם עמך; סנדלרים ותופרות, משוררים ונשות רחוב. הרחוב שקק חיים ופעלו בו בתי כנסת וגם תיאטרון, בזאר, בתי קפה ועוד. סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה הוא ניסיון להקים לתחייה במילים רחוב יהודי בוורשה שנמחה לחלוטין בשואה. סיפורו מורכב כאן משברי ידיעות השאובות מתוך עיתונות התקופה ומן הספרות, מתעודות, מעדויות שבעל פה ומתצלומים. זה סיפור היסטורי רב־ממדי על התמורה הדרמטית שעברו תושבי הרחוב בחלקה הראשון של המאה העשרים. הספר הזה הוא גם מעין מדריך למטייל בוורשה של העבר, והקוראים מוזמנים לצאת אתו לטיול מדומיין או ליטול אותו לוורשה הנוכחית ולהשלים במעט את החסר.

הספר מציג תמונה רחבה ומגוונת ביותר של האסלאם. הוא דן בשורה של נושאים, וביניהם עיקרי אמונה, הלכה, תאולוגיה, פילוסופיה, מיסטיקה, תרבות וחברה, משחר האסלאם ועד ימינו. מבחינה גאוגרפית הוא מקיף אזורים נרחבים: המזרח התיכון, צפון אפריקה, תת־היבשת ההודית, מזרח אסיה ואירופה. הספר מאפשר לקוראים לעמוד מקרוב הן על גילויים של רציפות הן על תהליכי שינוי ותמורה באסלאם לדורותיו בסוגיות מורכבות דוגמת יחסי דת ומדינה, תפיסת הג'האד והיחס למיעוטים דתיים או לתרבות המערב הנוצרית. סוגיות אלו קיבלו משנה תוקף בתקופה המודרנית, בעיקר מסוף המאה ה-18, לאחר שחברות מוסלמיות נאלצו להתמודד עם קולוניאליזם אירופי, תהפוכות פוליטיות, החרפת שסעים חברתיים וכלכליים ומשברי תרבות וזהות. הצורך בספר מבוא מקיף ומעודכן לסטודנטים ולקוראים משכילים נעשה חיוני, והופעת הספר היא דבר בעתו. הפרקים שבו משקפים את חידושי המחקר בעשרות השנים האחרונות. פרט למידע ולחומרים החדשים יש בספר גם תובנות רבות, ובנושאים לא מעטים נבחנות בו מחדש גישות שהיו מקובלות עד כה ושעתה אפשר לראותן באור חדש.

בספר זה ימצא הקורא את ניטשה במיטבו כסופר מחונן ומבריק וכהוגה מקורי ומעורר השראה. יותר מכל חיבוריו האחרים, הספר שלפנינו מהווה אחדות של צורה ותוכן: צורה מכתמית, ותוכן המטיל ספק בשיטה פילוסופית, שמטבעה נכתבת בצורה סדורה, רציונלית ועקיבה; תוכן המערער על תוקפה המוחלט של התבונה הפילוסופית ומנסה להקפיא את נטייתנו להאמין במהימנותה של הפילוסופיה המטפיזית. החיבור הוא דוגמה לאי-שיטתיותו של ניטשה, שבו חובק העומק המחשבתי את הצורה הספרותית הקלילה, המרפרפת כביכול, מעל פני הדברים. הכתיבה האפוריסטית של ניסויי-מחשבה אלו מגיעה כאן לשיאה ומתגבשת בעוצמת ביטוי לכדי ספר מלא חכמת חיים ואהבת החכמה, שהיא כידוע – philo-sophia במיטבה. הנה כמה מן הפנינים הזוהרות שבספר: "דעת קהל -- עצלות הפרט" "הסגפן הופך את המידה הטובה למצוקה" "כל המשפיל את עצמו רוצה להיות מרומם" "המחבר הטוב ביותר הוא זה המתבייש להיות סופר" "מי שאינו יודע להניח את מחשבותיו על הקרח, אל לו להכניס עצמו ללהט המחלוקת" "האשה המושלמת היא טיפוס נעלה יותר של אדם מן הגבר המושלם: ואף יקר מציאות ממנו" "כל אחד נושא בקרבו דיוקן של האישה שמקורו באמו" "כשאין לאדם אבא טוב, ילך נא וירכוש לו כזה" "האהבה והשנאה אינן עיוורות, אבל הן מסונוורות מן האש שהן נושאות עמן" "החכמה היא הלחישה של האיש הבודד אל עצמו בשוק השוקק חיים"