ר' יוסף רוזין (1936-1858), "הרוגוצ'ובר", מחבר ספרי הלמדנות צפנת פענח , היה גאון תלמודי נערץ, רב קהילה חסידי, פוסק הלכה מקורי ומן הדמויות הרבניות הססגוניות באירופה בעת החדשה. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה הוא ספר המחקר האקדמי הראשון המוקדש למשנתו, והוא עוסק בזיקה מרתקת המצויה בכתביו בין למדנות תלמודית ועיון הלכתי לבין רעיונות ממקורות פילוסופיים. אינטראקציה זו, בין הלכה ולמדנות לבין שדות הפילוסופיה והמדע, התהוותה אצלו ברובה בעקבות עיסוקו ב מורה נבוכים ובפרשניו, והיא חסרת תקדים בהיסטוריה של הכתיבה הרבנית מבחינת ממדיה, עושרה, שיטתיותה ומקוריותה. לצד השפעה בולטת של הפילוסופיה האריסטוטלית והמיימונית, מחשבתו הלמדנית־הלכתית של הרוגוצ'ובר מצאה עצמה משוחחת באופן ישיר עם אסכולות נוספות וקשת של הוגים: המֻתכלִמון, אבן רֻשד, משה נרבוני, ברוך שפינוזה ואנשי תנועת ההשכלה – יצחק סטנוב, שלמה מימון ושד"ל. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה בוחן את מגוון אופני הזיקה והשיח שבמפגש בין שני העולמות וחושף בהם תופעות הגותיות יוצאות דופן.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול גיליון כפול (78-77). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

בעיר קראקוב, בירתה העתיקה של מלכות פולין, ובפרבר העיר קאז'ימייז', ישבה מאות שנים קהילה יהודית עשירה בחומר וברוח. היו בה סוחרים, אומנים ובעלי מלאכה וגם רבנים, סופרים וחכמים. הייתה זו קהילה תוססת ומלאת חיוניות ויצירתיות. למדנות תורנית, מיסטיקה, ציפיות משיחיות ולעתים גם רוחות כפירה טבעו חותם על בתי מדרשיה ונפוצו על ידי מדפיסיה. מנהיגי הקהל קבעו תקנות וקיימו, הלכה למעשה, שלטון יהודי עצמי בתוך עולם נכרי ומאיים. כל אלה עשו את העיר למוקד חברתי ולמרכז תרבותי גדול ורב השפעה במזרח אירופה. מאיר בלבן (1942-1877), מגדולי ההיסטוריונים של יהדות פולין, הקדיש לקהילת קראקוב את חיבורו הגדול, פרי מחקר רב שנים בארכיונים ובספריות שחלקם נשמד ונעלם לאחר שנים מעטות בזמן השואה. הספר תולדות היהודים בקראקוב ובקאז'ימייז', 1868-1304 ראה אור בשנות השלושים בשפה הפולנית. הוא נכתב בשעתו עבור קהל קוראים גדול של יהודים קוראי פולנית. חורבן יהדות פולין בימי מלחמת העולם השנייה, ובתוכו חורבנה של קהילת קראקוב ומותו של ההיסטוריון בגטו ורשה, העביר מן העולם חלק נכבד מקהל הקוראים שראה בלבן לנגד עיניו. המרכז לחקר תולדות יהודי פולין ותרבותם באוניברסיטה העברית בירושלים יזם והוציא לפועל את תרגום החיבור המונומנטלי של בלבן, והוא מעמיד לרשות הקורא העברי מחקר מופת שלא היה נגיש עד כה בשל המחסום הלשוני.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

הפירוש המיוחס לרש"י לספר דברי הימים הוא אבן דרך בפרשנות המקרא בימי הביניים שלא זכה עד כה לחקירה יסודית ושיטתית. ספר זה בא להשלים את החסר. נבחן בו הפירוש מכל היבטיו: בירור מקורותיו ורבותיו של מחבר הפירוש, תיאור סגנונו ושיטתו הפרשנית, בירור זמנו ומקומו והשפעת סביבתו על הפירוש, בדיקת הערותיו הלשוניות ותפיסותיו הספרותיות, מקומו של הפירוש בין פרשני הפשט בימי הביניים והשפעתו על פרשנות ספר דברי הימים המאוחרת לו. פירוש מעניין וחשוב זה נכתב באשכנז ב-1155 לסה"נ בקירוב. מחברוֹ האנונימי הושפע עמוקות מן הפרשנות היהודית שהייתה נפוצה בימיו בתחום התרבות היהודית באשכנז, הן מקורות ידועים ומוכרים הן מקורות שאינם בידינו. תיאורו השיטתי של הפירוש שופך אור על פירושים אחרים בני הזמן, ובכלל זה על חוג מלומדים עלום ונשכח שחבריו הקדישו תשומת לב מיוחדת לספר דברי הימים.

התפילה מלווה את האדם משחר קיומו. בישראל נעשתה התפילה אחד מהעמודים המרכזיים, ואולי המרכזי, של הפעילות הדתית והתרבותית מימות חורבן המקדש ועד ימינו. בספר זה מובא מחקר חדשני על התפילה היהודית. לא הטקסט של התפילה הוא עניינו של מחקר זה כי אם דרכי המבע הלא מילוליות של התפילה - מחוות הגוף, הלבוש, המנעד וממד הקול. כשם שבשיח בין בני אדם משמשים מרכיבי תקשורת לא מילוליים, כגון תנועות ידיים, השימוש בקול, המרחק בין בעלי השיח ועוד, כך גם בתפילה. מרכיבי התפילה הלא מילוליים יוצרים שפה עשירה ומורכבת והם עומדים לרשות המתפלל - נוסף על הטקסט של התפילה - כדי לבטא את מאווייו לפני קונו. בספר נידונים המקורות המלמדים על עיצובם של מרכיבי התפילה הלא מילוליים במטרה לעמוד על המשמעויות שמרכיבי תפילה אלו נושאים בחובם. בניתוחם של המקורות נעשה שימוש בגישות מחקר חדשות המביאות בחשבון את המחקר במדעי החברה, את חקר הדתות המשווה ועוד, נוסף על דרכי המחקר הפילולוגיות וההיסטוריות. הספר מיועד לקהל החוקרים במדעי היהדות ולקהל המתעניינים בתפילה בכלל ובתפילה היהודית בפרט.

יש סדר למקרא: חז"ל ופרשני ימי הביניים על מוקדם ומאוחר בתורה מבקש להבהיר את השיטות השונות של גדולי המפרשים רש"י, ראב"ע ורמב"ן לשאלת סדר התורה על רקע המסורת המדרשית שקדמה להם. לכאורה נוקט ספר התורה סדר כרונולוגי, אך עיון מדוקדק מגלה לא מעט סטיות מקו זה. תגובה אחת בתלמוד ובמדרש היא הקביעה 'שאין מוקדם ומאוחר בתורה'. כלל זה הורחב ויושם גם במקומות שלא הייתה בעיה בסדר הנתון וכך קיבל הביטוי את המשמעות בלשוננו, שאין סדר כלל. במקרים אחרים של חוסר רצף שאלו חז"ל 'למה נסמכה' פרשה מסוימת למקומה. תשובתם הייתה על פי רוב בדרך הדרש: הם קישרו בין שני סיפורים או פסוקים סמוכים, אף אם לא היה בסיס לכך בטקסט, כדי להפיק לקח מוסרי. אבל כבר בספרות חז"ל ניתן להבחין בהתייחסויות אחרות לשאלת סדר התורה. מצוידים בתובנות אלה, פנו פרשני ימי הביניים להסביר את מיקום הפרשה באמצעות קשר ענייני, רעיוני או ספרותי לפרשות ולפסוקים הסמוכים אליה. ניסיונות אלה הביאו אותם למודעות חדשה באשר לסדר התורה. הספר מכיל את מאות מקרי הסמיכות ומקרי 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' בפירושי רש"י, אבן עזרא ורמב"ן לתורה שהמחבר אסף ובדק על רקע המקרים שהובאו בתלמוד ובמדרש. מתוארים בו דרכו של כל פרשן, התמודדותו עם המסורת המדרשית ועם הפרשנים שקדמו לו ועקרונות הסידור שעולים מתוך שלל הדוגמות. הספר יצא לאור בשיתוף עם הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

הספר כוונת התורה וכוונת הקורא בה סוקר את דרכי ההתמודדות במסורת הפרשנות היהודית לדורותיה עם הקשיים הספרותיים והענייניים המתגלים בתורה על רקע האמונה במקורה האלוהי ובקדושתה. "כל הבעיות מקורן בציפיות". קוראי התורה ומפרשיה לאורך הדורות הניחו, ורבים מוסיפים ומניחים כך גם כיום, כי התורה מופתית ומושלמת ונטולת פגמים. הם מצפים מהתורה לשקף אמות מידה מוסריות עליונות, על-זמניוֹת, ועקרונות תאולוגיים נכונים ונצחיים, ומובן להם כי כל הכתוב בה הוא אמת ונכון, מהותי, חשוב ומחושב. את תולדות העיסוק בתורה, מסוף ימי הבית השני ועד ימינו אנו, ניתן להציג כרצף בלתי פוסק של התמודדויות שאופק ציפיות ייחודי ולמעשה בלתי אפשרי זה כפה על הקוראים והפרשנים. אלו הם ניסיונות רבי הוד לקרב את התורה אל זמנם ומקומם של האוחזים בה ולהתאים את כוונתה לכוונתם. ספר זה הוא ניסיון ראשון מסוגו לבחון את תולדות העיסוק הפרשני בתורה ממבט-על. במרכזו עיון בעשרות קטעי מפתח מחיבורים מסוף תקופת הבית השני, מקורות תלמודיים ומדרשיים, היגדים של חכמי ימי הביניים ופרקי הגות ומחקר של חכמים בני תקופת ההשכלה והזמן החדש. ממעוף הציפור, הפרטים המבחינים את הטקסטים אלו מאלו מיטשטשים ומאפשרים לעמוד ביתר קלות על קווי האחידות, אך גם על צמתים מרכזיים של שינוי והתפתחות המייחדים כל תקופה ותקופה. זהו ספר יסוד לכל המתעניין בפניה המשתנים של פרשנות המקרא לאורך הדורות.

עם תום הגילויים הטקסטואליים של פיוטי הגניזה ולאחר שהעיסוק הפילולוגי בהם מיצה את עצמו, הגיעה השעה לשאול שאלות מסוג אחר. הקורפוס העומד לרשותנו רחב די הצורך לדון בשאלות של מהלכים גדולים והקשרי תרבות רחבים. בין השאר דן ספר זה בשאלת היחסים בין תרבות השיר ובין תרבות הדרשה, בין העברית לארמית של התרגומים, בין חשיבה רציונלית למיסטיקה של יורדי מרכבה, בין שירת הקודש לשירת חצר ביזנטית. גם הצד החומרי נדון בפרקי הספר. בגולן נרשמו פיוטים מקומיים על גבי פפירוס, בעזה העתיק אותם בשלב מאוחר יותר פייטן, שהיה גם דיין מקומי, על גבי נייר. חלק מהפיוטים גם הגיע לפוסטאט (קהיר העתיקה) כתובים על גבי קלף מחוק, שהכתב התחתון שלו מורכב מכתבים פגניים או נוצריים. מן הקהילה שאימצה את יצירותיו של פייטן ומכאן אל מחזורי התפילה האירופיים ואל מנהגי התפילה עשו הפיוטים דרך ארוכה ומאבק הישרדות לא קטן, מארץ-ישראל ליוון ואיטליה, ומשם לאשכנז וצרפת. מבעד לכל השכבות הללו ספרנו מנסה להפליג גם אל עולם הרוח והיצירה.

מכתבי העתים: עיתונות ההשכלה מ-1820 עד 1845 כולל מפתחות מוּערים ומונוגרפיות על שמונה כתבי-עת עבריים של ההשכלה בהולנד, גליציה, גרמניה וליטא שיצאו לאור במחצית הראשונה של המאה הי"ט (תק"פ–תר"ו). הספר דן בכתבי-העת 'בכורי תועלת' (1820), 'פרי תועלת' (1825), בעריכת שמואל מולדר, ו'בכורי השנה' (1844), בעריכת גבריאל פולק, שיצאו לאור על ידי מרכז ההשכלה באמשטרדם, 'הצפירה' (1823/4) בעריכת מאיר הלוי לטריס, הירחון העברי 'ציון' (1841, 1842) שפרסמו שני מלומדים מהאסכולה הגרמנית, מרדכי יוסט ומיכאל קרייצנאך, 'פרחי צפון' (1841, 1844), שהוציאו שני משכילים בווילנה, שמואל יוסף פין ואליעזר ליפמן הורוויץ, וניסיונות לחדש את 'בכורי העתים' בידי מנדל שטרן שערך את 'ספר בכורי העתים', וכן ב-1844, וב-1845 הוציאו יצחק שמואל ריג'יו (יש"ר) וישראל בוש את 'בכורי העתים החדשים'. המונוגרפיות מנתחות את תופעת הפריודיקה המשכילית העברית, המציינת התפתחויות חשובות בתולדות ההשכלה העברית, כהתפתחות חכמת ישראל בעברית והתפתחות מרכזי ההשכלה בהולנד, בגליציה, ובליטא. הן דנות בנושאים שהועלו בכתבי-העת, הרקע להוצאתם, בעיות עריכתם, אזכור החוקרים והסופרים שהשתתפו בהם, והאידאולוגיה המשכילית שהוּבּעה בהם. השתתפו בכתבי-העת הללו גדולי ההוגים והחוקרים בהשכלה העברית: שלמה יהודה ראפופורט (שי"ר), נחמן קרוכמל (רנ"ק), שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), ומרדכי יוסט, וכן סופרים ומשוררים כיצחק ארטר, שמואל מולדר, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן לבנזון, ואחרים. החומר שנדפס בכרכים אלה מייצג את מכלול הסוגות הספרותיות ונושאי המחקר של המשכילים וההוגים במחצית הראשונה של המאה הי"ט: שירים, סיפורים, משלים, מכתמים, ביקורת ספרים, סאטירות, ביוגרפיות, מסות ומחקרים בנושאי המקרא, התלמוד והלשון העברית, הגות יהודית בימי הביניים, ופרסום וחקר כתבי-יד עתיקים. לרשות הקורא עומד עתה כלי-עזר חיוני – מפתחות ממוחשבים ומוּערים המסודרים לפי שמות מחברים ולפי נושאים, ומאפשרים גישה ישירה לרשימות מוּערות וממויינות, הניתנות ל'שליפה' אלקטרונית לחתומים, של כל החומר המדעי, ההגותי והספרותי. הספר הוא הרביעי בפרויקט המִפתוח והמונוגרפיות של כתבי-העת של ההשכלה העברית, 'המאסף', 'בכורי העתים' ו'כרם חמד', שהופיעו בהוצאת מאגנס. זכה בפרס "ביבליוגרפיית יודאיקה" לשנת 2014 מ- Association of Jewish Libraries

כ"י ציריך, יסלזון 5, הינו החצי הראשון של כתב יד שלם של המקרא עם מסורה, שסיימו משה ן' זבארה בשנת 1477, ואשר נוספו לו מאוחר יותר הגהות מרובות, במיוחד בתורה, על ידי מנחם די לונזאנו. החצי השני של כתב היד נשמר בכ"י ששון 1209. מחקר זה בודק תחילה את עבודתו של זבארה בכתב היד, בהשוואה לכתבי היד האחרים שלו. החלק העיקרי של המחקר מוקדש למנחם די לונזאנו: הביוגרפיה והביבליוגרפיה שלו, עבודתו רחב ההיקף בביקורת הנוסח, ועבודתו המפורטת על התנ"ך של זבארה. הכרך מלווה בקרוב ל-150 צילומים צבעוניים, עם ריכוז של 32 צילומים בנספח הראשון של דפי כתבי היד עם מיקרוגרפיה. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5. שני נספחים אחרים מאת מומחים מוקדשים לאומנות, לפליאוגרפיה ולקודיקולוגיה של כ"י יסלזון 5; הקודם על ידי אנדראינה קונטסה, והאחרון על ידי תמר לייטר ושלמה צוקר.

This volume comprises a collection of English and French articles in Jewish studies published by Professor E. E. Urbach in the course of over fifty years, as well as several articles and lectures found among his papers after his death in 1991. The articles collected here include contributions to various spheres of Jewish studies, particularly those to which the author dedicated most of his scholarly career and in which he became a leading figure: Halakhah, Aggdah, classical rabbinic thought, anti-Christian polemics, Jewish history of the Second Temple, and the Talmudic and Medieval periods. The history and spiritual world of Polish Jewry, a topic on which the author concentrated his later years, is also represented here. Also included are several essays in which the author surveyed trends and developments in the field of Jewish Studies.

בתודעה העממית, כמו גם במחקר, נהוג לקשור את "החסידות" עם אמונה ב"השגחה פרטית" פשוטה. הספר בוחן קשר זה בדרושים של חכמים בני הדור השני והשלישי של החסידות: המגיד ממעזריטש, ר' יעקב יוסף מפולנאה ור' מנחם נחום מטשרנוביל. קריאה זהירה בדרושים – טקסטים שנאמרו בעל פה – חושפת את הקהלים שהדברים נועדו אליהם ואת התכנים השונים שנאמרו לקהלים שונים. בתוך כך מתברר, שלעתים אין הדרשן מתכוון לתאר את אמונתו בשלמותה אלא ליצור תודעה ואמונה אצל שומעיו. בדברי הדרשנים מתגלה תפיסה מורכבת שהיא המשך ישיר של בתי המדרש הקבליים. בתפיסה זו, כל אדם מושגח לפי מידת שלמותו ומידת מחויבותו למשימה של ייחוד העולמות העליונים והורדת שפע לעולם הזה. לאיש המעלה, הצדיק, הדבק באל ואינו פועל ממניעים אנוכיים, מיוחסת בדרושים יכולת הכוונה של העולם הזה, ושל העולמות כולם, בעיקר בכוח המחשבה ובכוח הדיבור. מתוך אמונתם כי בכוח האמונה והדיבור לפעול במציאות, לשנותה ולעצבה, חינכו הדרשנים הללו את הקהל הפשוט, שאין לצפות ממנו לפעולות קבליות מודעות, להאמין כי הכול קורה בהשגחה פרטית, ובכך אמנם להביא את המציאות להיות נתונה בידי שמים. כך בידי האדם נתונה גאולתה של השכינה, היא "יראת שמים": "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

הכרך המונח עתה בידי הקורא משלים מפעל שנטל על עצמו פרופ' משה גושן־גוטשטיין ז"ל לפני למעלה מיובל שנים: פרסום מהדורה מדעית של תרגום המקרא לסורית ארץ־ישראלית המבוססת על קריאה מחודשת של שרידיו. פרופ' גושן ביקש להעמיד מהדורה שתשמש הן את חוקרי המסורת היוונית – שהרי התרגום לסורית ארץ־ישראלית נעשה מתוך תרגום השבעים – הן את חוקרי הארמית לניביה. החלק הראשון של המהדורה, המחזיק את ספרי התורה והנביאים, ראה אור בשנת תשל"ג. החומר לחלק השני – שיועד לכלול את ספרי הכתובים והספרים החיצונים – עובד לפני שנים רבות בידי פרופ' גושן ועוזרו חנן שירון ז"ל, ואולם גורמים שונים מנעו את פרסום החלק השני במועדו. התקדמות המחקר בסוגיה מאז חייבה לשנות את הכרך לעומת תכניתו המקורית של פרופ' גושן. בעצתו של פרופ' משה בר-אשר הוחלט לפרסם את הכרך במתכונתו הנוכחית. הקדים מבוא: משה בר-אשר.

מנהגי התפילה ואוצר הפיוטים שהביאו ארצה עדות ישראל זוכים למחקרים שונים בשנים האחרונות. כל עדה ומנהגיה, כל עדה ופיוטיה. הספר שלפנינו סוקר את תולדות מנהגי התפילה של הקהילות השונות למן התקופה הקדומה ועד למאה התשע עשרה. המחבר סוקר את היחוד של כל קהילה הן מבחינת הנוסח של תפילות הקבע הן מבחינת אוצר הפיוטים שנאמרו בה בימי הביניים ובעת החדשה. קשרים והשפעות בין העדות השונות נידונים בהרחבה. פרקי מבוא מספרים את תולדות התפילה בעם ישראל מאז תקופת הגאונים, עם התגבשות הסידורים והמחזורים הראשונים, דרך היווצרות כתבי היד של הקהילות ועד השפעת הדפוס והתקבעות התפילה בציבור. עוד נידונים בספר נושאים נלווים: ספרי הלכה העוסקים בתפילה והלכותיה, ספרי מנהגים, פרשנות התפילה והפיוטים, תרגומים לשפת המדינה, הוספות והשמטות בנוסח התפילה, מעמד שליח הציבור ותפקידו, השפעת תורת הסוד והקבלה, השפעת הצנזורה ותקופת ההשכלה. פרקים מיוחדים מוקדשים לתפילות יום כיפור, למעמדי הסליחות השונים, לוויכוח על שילובם של פיוטים בתפילת הציבור, ולתיאור סידור התפילה של הקראים. הספר שימש תקופה ארוכה ספר יסוד למחקר תולדות התפילה. הוא נכתב בשנת 1859 בידי יום טוב ליפמן צונץ, מי שנחשב כאבי חכמת ישראל. המהדורה העברית כוללת עדכונים מחקריים, הבהרות רבות ומפתחות מפורטים, ביניהם: מפתח התפילות, מפתח מנהגי התפילה, מפתח הפיוטים ומפתח כתבי יד ודפוסים קדומים של סידורים ומחזורים המוזכרים בספר. במהדורה העברית נדפסו לראשונה מאות הערות והשלמות של צונץ עצמו, שנמצאו על העותק האישי שלו.

בדורות קדומים עוטרו תפילות בית הכנסת בכל קהילות ישראל בפיוטים רבים, הן במועדים והן בשבתות רבות במשך השנה. כתבי היד משמרים אלפי פיוטים שרק מקצתם ידועים היום, וחלקם לא נדפס עד ימינו. בספר זה נאספו למעלה ממאתיים פיוטים אותם נהגו בני מנהגי אשכנז וצפון צרפת לומר בשבת חתן ובשבת שאירעה בה ברית מילה. עשרות פייטנים כתבו פיוטים למאורעות חגיגיים אלה. רוב הפיוטים נכתבו בידי פייטנים שהיו בני אשכנז וצרפת (בין המאה האחת עשרה והמאה הארבע עשרה), אך יש ביניהם גם פיוטים שמקורם בארץ ישראל, באיטליה ובספרד. חלק מהיצירות נכתבו לרגל השמחות המשפחתיות של הפייטנים עצמם. מלבד הסוגים הנפוצים של הפיוט האשכנזי (יוצר, אופן וזולת), מיוצגים באוסף שלפנינו סוגי פיוט רבים שאינם רגילים (מקצתם על פי דוגמאות מפיוטי ספרד) – ניכר שבשבתות שיש בהן שמחות משפחתיות רצו פייטני אשכנז וצרפת לשלב פיוטים במקומות רבים ומגוונים בסדר התפילה. ביחוד ניכרת חטיבה גדולה של פיוטים שנאמרו סביב עליית החתן לתורה בשבת חתן: פיוטי רשות לעליית החתן ולעליות השושבינים, שירים לחתן לאחר עלייתו לתורה, פיוטים סביב קריאת פסוקי פרשת ‘ואברהם זקן’ (קריאה שנוהגת בימינו לכבוד החתן בבתי כנסת של עדות המזרח, ונהגה לפנים גם באשכנז), ופיוטי ‘מי שבירך’. כמה פיוטים נכתבו בארמית. לספר צורפו גם פיוטים שנהגו לאומרם (לאו דווקא בשבת) סביב טקסי החתונה וברית המילה עצמם, וכן פיוטים שיועדו לברכת המזון של הסעודות החגיגיות שנערכו לכבוד הנישואין וברית המילה. פייטני אשכנז היו תלמידי חכמים מובהקים, והם שילבו בפיוטיהם בהרחבה גדולה דברי אגדה מספרות התלמוד והמדרש. את כינוס פיוטי שבתות השנה של קהילות אשכנז וצרפת התחיל פרופ’ יונה פרנקל זכרונו לברכה, כהמשך למהדורת מחזור אשכנז לשלושת הרגלים שהוציא לאור ולמחזורי ד”ר דניאל גולדשמידט לימים הנוראים. הכרך של פיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה הוא הראשון בסדרה המיועדת להוציא לאור את פיוטי כל שבתות השנה שנהגו בארצות אשכנז ובצרפת. חוקר הפיוט ד”ר גבריאל וסרמן השלים את עבודת המחקר של כרך זה, הכוללת איסוף של שינויי נוסח מעשרות רבות של כתבי יד וכתיבת ביאור מפורט לפיוטים. לספר צורף גם מבוא גדול, הסוקר בין היתר את כל הפיוטים לסוגיהם, ועוקב אחר התפתחות מנהגי אמירתם בקהילות השונות במשך הדורות. אברהם פרנקל הוסיף למבוא תיאור של מנהגי החתונה וברית המילה באשכנז ובצרפת, זאת על פי ספרות המנהגים ועל פי סידורי קהילות אשכנז וצרפת.

ר' מרדכי בן אליעזר כומטינו, בן המאה החמש עשרה, היה ממנהיגיה הרוחניים של הקהילה הרבנית בקושטא בעת התמוטטות המשטר הביזנטי וכיבוש הבירה על ידי העותמאנים. הוא היה עד לפריחה אחרונה של התרבות היהודית הביזנטית והיה מעורב בהתפתחות היחסים בין היהודים הרבניים לבין הקראים. לכומטינו היו הרבה תלמידים קראים והוא קשר קשרים גם עם נציגים נכבדים של החברה הנוצרית והמוסלמית המקומית.רוב כתביו של כומטינו הם פירושים על התורה ועל חיבורי קודמיו הגדולים. מבחינה זו, הם עיבוד מחדש של מורשת ספרותית יהודית ספרדית בעיקרה וגם מורשת יהודית ביזנטית ופילוסופית ומדעית כללית. אך כתביו הם גם תוצר של הקשר היסטורי, יש בהם תגובות למתחים ולסכסוכים שהסעירו אותו, והם מושפעים מחוויותיו האישיות. הספר הפירוש כדיאלוג מסרטט את הדיוקן האינטלקטואלי ואת קורות חייו של ר' מרדכי כומטינו בהקשר של מקומו וזמנו ומנתח את חיבורו הראשי: פירושו על התורה. כומטינו מתמודד בחיבור זה עם שני אתגרים מרכזיים: מחד, עליו להתחשב בציפיותיהם ובדעותיהם של תלמידיו וקוראיו הקראיים ובמסורת הפרשנית שהם מסתמכים עליה, כשהוא עצמו נשאר נאמן לעקרונותיה של האמונה הרבנית. מאידך, עליו להתמודד עם אחד הנציגים הדומיננטיים של פרשנות המקרא בימי הביניים, ר' אברהם אבן עזרא. וכל זאת בעודו שומר על עצמאות מחשבתית. הספר חושף דמות של עולם רוחני ותרבותי שאינו ידוע דיו ומנסה גם לענות לשאלות בדבר מהותה ומשמעותה של כל פעילות פרשנית, שהיא מעצם טבעה דיאלוג עם טקסט, עם קונטקסט, עם קודמים מפורסמים ועם תלמידים, קוראים, שותפים לדעה ובני פלוגתא. התמונה המגוונת ורצופת הניגודים שהספר הפירוש כדיאלוג חושף מרגשת ומלהיבה גם את הקוראים בני ימינו. סגולותיו של הדיאלוג והקשיים הכרוכים בו ראויים תמיד לשמש נושא למחשבה.

הפירושים בכרך זה, כמו הפירושים בכרכים הקודמים, מבוססים על שלוש הנחות יסוד שעליהם מושתת סידור התלמוד הבבלי: (א) סידור הגמרא לא נסתיים עם רבינא ורב אשי במאה החמישית, אלא נמשך מאות שנים אחריהם על ידי הסתמאים, שמסרו את תורתם בעילום שם. החלק הסתמי שבגמרא מאוחר לחלק הנקוב שם, והסתמאים מאוחרים הם לאמוראים. (ב) האמוראים לא מסרו לדורות שקלא וטריא, הם מסרו רק הלכות פסוקות, ולכן חלק הגון מן השקלא וטריא שלהם נשתכח בהדרגה, והמעט שנשאר שרד מאליו. לא התנהלה מסירה מסודרת, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את השקלא וטריא והנציחוה לדורות. (ג) הגמרא לא נערכה. בימי התלמוד איש לא עבר על כל הש"ס כולו כדי ללבנו, לבררו ולשכללו (כלשון בעל תולדות תנאים ואמוראים, ערך רב אשי) ולטהרו מסתירות ואי-התאמות, טיהור הרווח בתוך הסוגיה עצמה. הסוגיות בכללותן לא נערכו, ורק הוסברו על ידי הסבוראים שחיו אחרי הסתמאים ונצטרפו על ידי "המאספים". ביניהם היו גם אלה שחיו קרוב לאמצע המאה השמינית, כשהגמרא כבר היתה חתומה, ולא ניתן היה להוסיף עליה משא ומתן חדש ולהשלים בין המקורות השונים. ואשר למימרא "רב אשי סוף הוראה" אין הכוונה שהם היו עורכי התלמוד, שכן "הוראה" אינה תלמוד ו"סוף" אינה עריכה, אלא שבימיהם נפסקה מסורת הלכות פסוקות, מקור להוראה, ונשזרו עם השקלא וטריא – שכן בלי הלכה פסוקה אין שקלא וטריא - ונמסרו אחר כך על ידי הסתמאים.

התוספות למנחת שי משלים את הפרסום של מנחת שי על התורה , אשר לידידיה שלמה רפאל נורצי.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר. הספר זכה בפרס גולדשטיין-גורן לספר הטוב במחשבת ישראל לשנים 2024-2022.

"פסיקתא דרב כהנא" (פסיקתא) הוא מדרש אגדה קדום וייחודי שנוצר ככל הנראה במאה החמישית בארץ ישראל ויש בו דרשות על קריאות התורה למועדים ולשבתות מיוחדות ואף להפטרות מסוימות. מדרש זה נוצר לצורך עיצוב התכנים בבית הכנסת לאורך לוח השנה העברי, ועל כן גדולה חשיבותו בין השאר לשחזור המפגש הרוחני והתרבותי שהתרחש בין שכבת החכמים והדרשנים לבין הקהל המגוון של באי בתי הכנסת. איתרע מזלה של הפסיקתא והיא כמעט ואבדה מארון הספרים היהודי, ואף לאחר שהתגלתה ושוחזרה עדיין רב בה הנסתר על הנגלה. עד עתה לא פורסמה מונוגרפיה כוללת עליה אלא רק מחקרים חלקיים ונקודתיים. הספר בני, היו קורין פרשה זו - עריכה ומשמעות בפסיקתא דרב כהנא נועד למלא חלל זה ולאפשר להציץ לסדנתו של עורך הפסיקתא. בספר שלושה שערים עיקריים: השער הראשון כולל פרקי מבוא ובהם התייחסות מפורטת לכל ההיבטים הבסיסיים של חקר הפסיקתא; בשער השני, עיקרו של הספר, מופיעה קריאה עקבית ושיטתית במבחר פסקאות מתוך הפסיקתא מתוך כוונה לזהות את קולו הייחודי של עורכה או מחברה, והשימוש שעשה במקורותיו הגולמיים; והשער השלישי עוסק בניסיון להכללת הממצאים לתובנות כלליות באשר לעריכתה של הפסיקתא ולהקשרים התרבותיים, הספרותיים וההיסטוריים שבהם נוצרה.

מהי התגלית המפתיעה שנודעה ל'מתנגד' לגלגן בשעה שהסתתר מתחת למיטתו של הרבי החסידי בליל אמירת הסליחות? כיצד הגיב ר' נחמן מברסלב למצבה החשוך והמאובן של היהדות הלמדנית? מדוע ברח הרבי מביאלא מן הישיבה של הגאון מבריסק? על כל אלה ועוד מספר הסופר היידי והעברי המפורסם י"ל פרץ שנודע במעשיות החסידים שלו, שאותן עיבד והגיש לקהל קוראים מודרני. הספר מתמקד בשלוש יצירות קצרות של י"ל פרץ הבנויות במתכונת של סיפורי חסידים: 'אם לא למעלה מזה', 'בין שני הרים' ו'העופות והגוילים'. לצד הטקסט של כל אחת מן היצירות, בעברית וביידיש, מובאים כמה מקורות חסידיים המקבילים לעלילה ולצדם דיון נרחב במשמעותה של כל אחת משלוש היצירות. המחבר מנתח את האופן בו 'משוחח' פרץ עם מקורותיו החסידיים, וזאת בעזרת השוואה ספרותית ורעיונית בין המעשייה המקורית לבין עיבודה האמנותי, המיועד לקהל קוראים חדש. בתוך כך מתבארת שיטתו הספרותית של פרץ במאמציו להחדיר למעשיות החדשות-ישנות הללו אידאולוגיה מודרנית ורעיונות החורגים מעולמה של החסידות.

פרופסור שמואל ספראי פרסם במשך יותר מארבעים שנה מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית ובתקופת התלמוד, בתולדות ארץ ישראל, בתולדות התרבות והחברה היהודית בארץ ובתפוצות וביחסים בין ארץ ישראל לבין התפוצות. רוב המחקרים באסופה דנים בבעיות יסוד בתקופה מכרעת זו בתולדות ישראל: עבודת האלוהים במקדש, בית המקדש ובית הכנסת, העיר היהודית ומוסדותיה, העלייה לרגל בימי הבית ולאחר החורבן, התנועה החסידית בימי הבית ובימי התנאים והערכת מעשיו של רבן יוחנן בן זכאי. מחקרים אלה הם אבני בוחן בהבנת ההיסטוריה הישראלית בימי הבית, במשבר שעבר על עם ישראל עם חורבן המקדש וירושלים ובתנופת היצירה הרוחנית והחברתית בדור שלאחר מכן.

במהלך שני מיליון השנים האחרונות התרחשו בעולם שני תהליכים חשובים שעיצבו את עולם הטבע הקדום של הארץ: שינויי אקלים, שהתבטאו במספר מחזורים של תקופות קרח וביניהן תקופות בין-קרחוניות, והופעת האדם. טביעת ידו של האדם בנוף הקדום במשך מאות אלפי שנות היסטוריה אנושית הפכה למרכיב מרכזי ומשפיע בעיצוב עולם החי. מסע בזמן בין שרידי בעלי החיים העתיקים מאפשר לנו להכיר את המינים שנעלמו ואחרים שהופיעו במקומם, את אלו מהם שהשתקעו בארץ ואת אלה שהיו פה רק לתקופות קצרות, מהם שנכחדו מהעולם או רק מאזורנו אבל קיימים עדיין בארצות אחרות. בספר זה חקרנו את אירועי ההכחדה והשינויים שחלו בהרכב עולם היונקים בארץ ישראל לאורך הזמן, דרך לימוד של שרידי בעלי חיים שהיו טמונים בשכבות ארכיאולוגיות בקרקע במשך אלפי ולעיתים מיליוני שנים. באמצעות מחקר רב-תחומי המשתמש בשיטות מתחומי הארכיאולוגיה, הזואולוגיה, הגיאולוגיה, הבוטניקה וחקר האקלים, ומסתייע בדוגמאות רבות של שרידים ארכיאוזואולוגיים, אנו מציגים את השחקנים בזירה ומתארים מערכות מרכזיות בהיסטוריה הסביבתית של עולם החי של ארץ ישראל: מי הן קבוצות בעלי החיים שנעלמו, ומתי ובאיזה קצב התרחש השינוי. הספר מוליך את קוראיו לאורך היסטוריה של שינויים המושפעים ממיקומה של הארץ באזור מעבר בין שלוש יבשות ומהשפעות האקלים בתקופות השונות, שאפשרו חדירה של עולם חי אפריקאי, אוריינטלי ואירופי, לסירוגין. ההיסטוריה של עולם החי מאפשרת לשחזר "דלת מסתובבת" שנפתחה ונסגרה בתקופות אקלימיות שונות בעבר שעיצבו את הטבע כפי שהוא מוכר היום. אירועי ההכחדה בעשרות אלפי השנים האחרונות, וביתר שאת באלפי השנים האחרונות, הם מעשה ידי אדם. הכחדת המינים ההמונית בזמננו נראית כמו סרט קולנוע המוקרן במהירות גבוהה – הקצב והשיעור שלה מהירים פי כמה משל הכחדות העבר. ספר זה הוא פרי שיתוף פעולה בין פרופסור יורם יום-טוב, זואולוג שתחומי מחקריו מגוונים (חתן פרס לנדאו 2018 בתחום אמנויות ומדעים), הפעיל זה עשרות שנים בשמירת טבע בישראל, ופרופסור גיא בר-עוז, מומחה לארכיאוזואולוגיה החוקר את השפעות האדם על סביבות עתיקות ואת התפתחות נופי התרבות של הארץ. המפגש ביניהם, המשלב בין תחומי הידע של העבר וההווה, מציג נקודת מבט עדכנית וייחודית על תהליכים ביולוגיים, היסטוריים ותרבותיים שהשפיעו על הסביבה בעבר ובהווה וישפיעו עליה גם בעתיד.

בשנת אלפיים יצאה לאור החוברת דרכי הבשמים 2000 . מאז חלו שינויים רבים הן במצב בשטח, הן בידע ובמחקרים והן במצב הגיאופוליטי, לאור הסכמי השלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון. טובי החוקרים בנושא דרכי הבשמים חברו יחדיו להוציא לאור ספר חדש ומעודכן, העוסק במחקרי דרך הבשמים מעומאן ותימן ועד לים התיכון. דגש מיוחד ניתן בספר לקטע מפטרה לערבה וממנה לעבדת - תיאור מפורט של הנתונים הטבעיים של התוואי וכן של השרידים הרבים הפזורים לאורכו, כולל חידושי מחקר ותגליות מהשנים האחרונות שמתפרסמים כאן לראשונה. תקוותנו שספר זה ישרת נאמנה את ציבור שוחרי הידע וחובבי הטיולים בשטח, ושכולנו נזכה לטייל בקטעים הדרומיים יותר של דרך הבשמים.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

ב שנת 1552 כתב המזרחן והמיסטיקאי הקתולי הצרפתי גיום פוסטל (1510 – 1581) חיבור משיחי בשפה העברית שיועד לקוראים יהודים, וכותרתו "טעם הטעמים". זוהי תעודה היסטורית נדירה ולא מוכרת מן הרנסנס, המלמדת על הלכי רוח ותפיסות פוליטיות ייחודיים במעגלי הרפורמטורים הקתולים במאה השש-עשרה על רקע התגברות הרפורמציה הפרוטסטנטית. חיבור קתולי-עברי זה, שמעולם לא נדפס ותכניו לא היו מוכרים עד כה, הוא נדבך חשוב בהבנת השיח היהודי-הנוצרי בתקופה זו ופרק ייחודי בתולדות ספרות הפולמוס הנוצרית. נוסף לכך, לאורך הספר מתייחס פוסטל לכמה פרשות וסוגיות היסטוריות מפורסמות מנקודת מבטו הייחודית, המורכבת ממילנאריזם יואכימי, לאומיות גאלית והתבססות על מקורות יהודיים ובעיקר קבליים. בין הללו בולט תיאור עלילותיה של ז'אן ד'ארק, הנערה בת המאה החמש-עשרה שדמותה גילמה בעיני פוסטל אידיאל של לאומיות גאלית נשית. כל אלה מובאים ב טעם הטעמים תוך הבלטת המשמעות המשיחית שייחס להם פוסטל. לבסוף, טעם הטעמים הוא דוגמה ייחודית לכתיבה בשפה העברית על ידי נוצרי בראשית העת החדשה, והוא מתאפיין בתופעות לשוניות מפליאות הנובעות מתפיסותיו התאולוגיות של פוסטל ביחס לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט. מבוא ומהדורה מוערת: יהודית וייס

תשעים וחמשה משירי רבי יהודה הלוי, המשורר הימי-ביניימי הגדול, תרגם לגרמנית ופירש הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויי ג (1886 — 1929). תרגום ופירוש זה הוא גשר הנטוי על פני תקופות והשקפות עולם, גורלות ואמונות . הלוי היה משורר ופילוסוף אירציונליסט המגיב על ההגות האריסטוטלית הערבית בימי הביניים; רוזנצוויג גדל בבית יהודי מתבולל ואף עמד להתנצר. בסופו של מאבק רוחני סוער הוא דבק ביהדותו ועשה אותה למוקד חייו, יצירתו והגותו. הוא היה ליהודי דתי בדרך מיוחדת לו, וניגש מתוך כך לתרגום ולפירוש שיריו של יהודה הלוי. התרגום והפירושים המגשרים בין שירי הלוי לעולמו הרוחני של רוזנצווייג הם עדות מעמיקה על אמונה ושירה, הגות וכמיהה לציון. תרגום הפירוש מגרמנית לעברית, ואיתור המקורות מקראיים וחז"ליים העומדים ביסוד שיריו של הלוי, הם פרי עמלו של מיכאל שורץ, חתן פרס ישראל לשנת תשע"א. הספר נפתח במבוא מקיף מאת יהוידע עמיר. פרופסור עמיר הוא מרצה למחשבה יהודית מודרנית בהיברו יוניון קולג'. מחקריו הרבים עוסקים במגוון רחב של הוגים בני העת החדשה. בשנת תשס"ד יצא לאור ספרו "דעת מאמינה: עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצוויג". עמיר ערך את תרגום "הספרון על השכל הבריא והשכל החולה" של פרנץ רוזנצווייג, שהתקין הראל קין (תשס"ה).

המהדורה המלאה של השירים החילוניים של יהודה הלוי מתפרסמת כאן לראשונה על בסיס האוסף המקורי של שיריו בעריכת חייא המגרבי, בן ימי הביניים שפגש את המשורר במצרים. בראש השירים עומדים מקורות יהודיים-ערביים אשר נדונים ומתורגמים לעברית על ידי העורך המודרני. הוכנסו גרסאות ונוסף תרגום מלא לעברית מודרנית.

העלייה לרגל שימשה בזמן שבית המקדש היה קיים ביטוי תמציתי לתודעתו הלאומית והדתית של אדם מישראל. שרטוט מרכזי בדמותה של חגיגת העלייה הייתה השמחה: "ושמחת בחגך". הספר שמחת הרגל בתלמודם של תנאים בוחן כיצד נתפסה מצוות השמחה, בהגדרתה העצמית וביחסה לשאר מצווֹת הרגל, ומה היו תולדות הבנתה בידי חכמי ההלכה, מימי בית שני ועד לתקופת התנאים והאמוראים. שיטת המחקר היא עמידה על תולדות ההלכה מתוך ניתוח המקורות בספרות חז"ל. כי ספרות זו עשויה מעין פסיפס שארוג מעשה חושב מחוטי מקורות נבדלים בני זמנים שונים ואסכולות מובחנות. הפרדתה של מסכת זו למרכיביה מציירת בבהירות - נוסף למטווה הספרותי שלה - את השתלשלות המושגים ההלכתיים וגלגולי פרשנותם. מתודה זו חשפה בניין שלם של הלכה תַנאית קדומה בסוגיית הרגָלים ומצווֹתיהם, ואגפיו תומכים זה בזה ומשתרגים זה מזה. אך משנה ראשונה זו שקועה בתוככי נדבכיה של ההלכה האחרונה; ציור דמותה של ההלכה הראשונה מבהיר אפוא מיניה וביה את מגוון הדרכים שנקטו תַנאים אחרונים בבואם להכילה במסכת ההלכתית והספרותית הנחתמת בידיהם. הספר זכה לאחרונה בפרס התוכנית ללימודים מתקדמים על-שם קולאץ', אוניברסיטת בר אילן

לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר הגיעו בני ישראל לתחנתם האחרונה במסע – ערבות מואב. בתיאור קורותיהם בשלב זה של המסע הוקדשה תשומת לב מרובה להכנות לכניסה לארץ. מסופר על חילופי הדורות בעם ובהנהגה וניתנים חוקים הנוגעים לכיבוש הארץ ולחלוקתה בין השבטים. ניתוח קטעים אלה חושף את האמונות והדעות שרצו המחברים להנחיל לקוראים ואת הרקע ההיסטורי לפעולתם. הניתוח מגלה כי עמדות מגוונות ולעתים אף סותרות מצאו את ביטוין בקטעים שבסוף ספר במדבר, וכי הנושאים העולים בהם היו בעלי חשיבות רבה בתקופת החיבור. המחקר על יצירת התורה נמצא היום במעין מערבולת של דעות והשקפות ונדרשים ניתוחי טקסט יסודיים כדי לבסס עליהם את התאוריות המקיפות בסוגיה זו. הספר על סף הארץ המובטחת: תיאור ההכנות לכניסה לארץ ומקומו בהתהוות התורה הוא ניתוח מסוג זה, ולמסקנותיו יש השלכות על הבנת תהליך חיבור התורה.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

מדינת ישראל לאן? עוסק באתגרים לזהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל שמציבות הקבוצות התרבותיות השונות בתוכה (דתיים, חילוניים, ערבים, עולים וכו'), וכן זרמים אידאולוגיים, החל בשמאל הפוסט-ציוני וכלה בימין הלאומני. מעצם הסוגיות הקשות שבספר עולה המתח בין זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל. כמו כן מציע הספר בפרק האחרון מתווה לחיזוק זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל בעת ובעונה אחת. מתווה זה עשוי לפתור חלק גדול מהאתגרים המועלים בספר, אם יהיה בסיס משותף לזרמים ולקבוצות שונות ומנוגדות בחברה הישראלית. "הספר כולל מפגן בקיאות אנציקלופדית בכל המחקר הנוגע לאופיו של המשטר הישראלי, למתחים וקונפליקטים חברתיים בקרב החברה בישראל, וזיהוי של הזרמים האידאולוגיים והרעיוניים שמזינים את המשטר ואת המחלוקות שמאיימות על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ברור שהמחבר בקיא במידה לא מצויה בכל הנכתב אודות מסדי ומתחי החברה בישראל במסגרת חקר החברה והמשטר בישראל. יש כאן סדרה מרשימה של תובנות וניתוחים על אודות האתגרים הרעיוניים והמבניים שניצבים בפני המשטר המדיני בישראל. ובעיקר – העלאה של סדר יום חלופי". (פרופ' דן אבנון, מופקד קתדרת לאון בלום וראש המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית) "מדובר בספר חשוב ביותר, שלהערכתי יהפוך למרכזי ולבולט בהקשר הרחב מאוד של סוגיית הגדרתה ותפקודה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכמה וכמה תחומים דוגמת מדע המדינה, סוציולוגיה, משפט ועוד. הספר בנוי היטב מנקודת מבט מחקרית והוא ברור ונוח מאוד לקריאה מבחינת הרציונל שבו. עם צאתו לאור, הוא יהיה הספר שמכניס את הסוגיה הכוללת והמקיפה של 'יהודית ודמוקרטית' על מגוון היבטיה תחת קורת גג מחקרית אחת. הוא מציע דרך התמודדות רעיונית ומעשית עם המתחים האפשריים העולים מהגדרתה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. מעבר לתחום האקדמי המוגדר ניתן להעריך שכל מי שמתעניין בסוגיות ובהיבטים שונים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה חייב להתייחס לספר". (פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה וראש בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן)

הקובץ כולל שלושים ושלושה מאמרים בספרות התלמוד ובלשונות השמיות. אלה שופכים אור חדש על מילים, על קטעים ועל סוגיות במקרא, בספרות התלמודית, בספרי הגאונים והראשונים ובפפירוסים לאור המחקר הפילולוגי של השפות השמיות.

פרופסור שרגא אברמסון ז"ל היה החוקר החשוב בדורו בתחום של ספרות הגאונים ומורם של מרבית העוסקים בתחום זה בדור שלאחריו. ספר זה הוא האוסף השלישי של מחקריו העוסקים בתקופת הגאונים, והוא מצטרף לשני האוספים הקודמים, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים (תשכ"ה) ו עניינות בספרות הגאונים (תשל"ד), הידועים כספרי חובה לכל המתעניין בתקופה מכוננת ומרתקת זו. הוא מכנס מחקרים שפרסם פרופסור אברמסון בחייו שלא נכנסו לשני קובצי מחקריו הקודמים יחד עם כמה מחקרים שנמצאו בעזבונו. המאמרים הכלולים בו עוסקים בנתחים שונים של ספרות הגאונים, ובייחוד ראויים לציון כמה מחקרים המוקדשים לסדר רב עמרם גאון, לאגרת רב שרירא גאון ולספר המקח והממכר של רב האיי גאון.

התלמוד הבבלי הוא ספר היסוד של התורה שבעל פה, בין בלימוד האינטנסיבי שלו ובין בפסיקת ההלכה על פיו, מזה למעלה מאלף שנים. מרכזיותו זו התעצבה בתקופת הגאונים. בתקופה זו הוא עבר ממסירה על פה לכתיבתו בכתבי יד, נוסחו התעצב, והוא הופץ מן המרכז שבבבל לכל תפוצות הגולה. העיסוק הרב בתלמוד ותהליכי מסירתו בעל פה ובכתב יצרו לא מעט חילופים בנוסחאותיו. מחקר זה עוסק בסוגיות הקשורות לתהליך שבו הפך התלמוד הבבלי לספר כל כך מרכזי, ובעיקר בשאלת יחסם של גאוני בבל לנוסח התלמוד הבבלי: כיצד התייחסו לגרסאותיו השונות, כיצד הכריעו ביניהן ועל פי אלו קני מידה עשו זאת; עד כמה שימרו את גרסאותיו הקדומות ועד כמה שינו אותן. בחלקו השני של הספר מובאים ונדונים כל המקורות שבהם דנו גאוני בבל בגרסאות התלמוד.

ספר זה מאיר באור חדש את תולדות מעמדה של ירושלים באסלאם הקדום. קדושת העיר ניכרת כבר בקוראן המתאר כיצד האל הסיע את הנביא מוחמד בחזון הלילה מן "המסגד הקדוש" (אלמַסְגִ'ד אלחַראם) אשר במֶכּה אל "המסגד הקיצון", הלא הוא אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, כלומר הר הבית בירושלים. במסעו הלילי אל מקום המקדש שחרב סימן מוחמד ליהודים בני דורו את מסלול הגאולה שכבר משה הוליך בו את בני ישראל אל ארצם המובטחת. חזון הגאולה שהקוראן פורס מעוגן בדריכות המשיחית שנוצרה באזור כולו בעקבות מאבק האיתנים המתמשך בין שתי האימפריות האדירות, ביזנטיון ופרס. מנגד מצטיירת בקוראן גם קדושתן של מֶכּה והכעבה. ספר זה מראה כיצד הקוראן מטפח את קדושתן הקדם-אסלאמית סביב דמותם של אברהם וישמעאל. התנודה בין קדושת ירושלים לקדושת מֶכּה מתרחשת בקוראן על רקע התפניות שחלו ביחסים שבין מוחמד והיהודים בערב. עם בוא ראשוני המוסלמים לארץ ישראל לאחר מות מוחמד התחדשה בתודעתם קדושתו הקוראנית של אלמַסְגִ'ד אלאַקְצַא, וספר זה מציג היבטים מרכזיים במרכיבי קדושתה המתעצמת של ירושלים ושל אלשאם (סוריה וארץ ישראל) בכלל. כמו בקוראן, גם לאחר מות מוחמד המשיכה מֶכּה להיאבק על שימור קדושתה במדינה האסלאמית. היבטים מרכזיים במאבק זה משתקפים במסורות שבהן תבניות קדושה נודדות מירושלים למֶכּה ואשר גם בהן עוסק ספר זה.

הפנקס של קהילת קאסאלי ( Casale ), הקהילה הראשית במדינת מונפיראטו ( onferrato M ) שבאיטליה הצפונית, מתפרסם כאן לראשונה. הפנקסים ששרדו מקהילות איטליה הם מן הקדומים שהגיעו אלינו מאירופה, וכמה מהם כבר ראו אור במהדורות מדעיות משובחות. אליהם מצטרף עתה פנקס זה, השופך אור יקרות על חייה של קהילה יהודית תוססת ואגב כך פותח אשנב להשקיף ממנו על תולדות היהודים ועל זיקתם לסביבה הנוצרית באיטליה בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. יהודים ישבו בקאסאלי עוד במחצית הראשונה של המאה החמש עשרה. כפי הנראה רובם היו מהגרים מגרמניה או צאצאיהם של מהגרים אלו. בסיס הקיום של הקהילה היו "המלווים", בעלי הבנקים. הם שקיבלו את זכות המגורים במקום. לצדם היו בקהילה גם "בלתי מלווים", ובין היתר ניתן להבחין פה ושם בפנקס במתח ששרר לעתים בין שתי הקבוצות.

הספר משנה ותוספתא כתובות: נוסח, פרשנות ועריכה כולל מהדורות חדשות של מסכת כתובות במשנה ובתוספתא ומציע דגם חדש של ההדרת שני החיבורים האלה במקביל, כדי להמחיש את תלותם ההדדית ולהקל על קריאתם הסינופטית. המבוא עוסק בהרחבה בסוגיות מרכזיות בחקר המשנה והתוספתא, ובייחוד בסוגיות הקשורות לביקורת הנוסח של שני החיבורים הללו, ומסביר את העקרונות המונחים ביסוד המהדורות הכלולות בספר. לאחר מכן מחולקת המסכת, הן במשנה והן בתוספתא, ל-16 חטיבות נושאיות. לפני כל חטיבה באה הקדמה המתמקדת בסידור החומר שבה במשנה ובתוספתא ובטיב הקשרים בין שני החיבורים הבאים לידי ביטוי בחטיבה. לאחר מכן מובאות שתי המהדורות, כאשר קטעים מקבילים במשנה ובתוספתא מוצגים במידת האפשר זה מול זה. כל אחת מן המהדורות מלווה בשינויי נוסח נבחרים ובפירוש. לשימת לב הקוראים: הספר סודר כך שישנה הקבלה בין משנה והתוספתא המתאימה. מסיבה זו נותרו עמודים 76, 82, 97, 100, 124, 177, 180, 220, 240, 256, 298, ו-300 ריקים. העמודים הללו הושארו ריקים במכוון.

"שמורת טבע" היא ביטוי שגור ומוכר. לא כך היה בשנותיה הראשונות של המדינה. מרבית גורמי התכנון והביצוע בארץ לא הבינו מה הן שמורות טבע ולשם מה הן דרושות, ואילו השפה העברית טרם הכירה את המושג. קומץ של "משוגעים לדבר" ניהל מאבקים רבים למען שמירת הטבע, מאבקים הנמשכים מאז ועד עתה. רבים מהם נחלו הצלחה. את תוצאותיהם אפשר לראות כיום ברחבי הארץ - בשמורות הטבע, בגנים הלאומיים ובמרבדי פרחי הבר. קורותיהם של מאבקים אלה מובאים בספר זה מפיו של המחבר, ד"ר עוזי פז, מחלוצי שמירת הטבע בישראל, שלקח חלק פעיל ברבים מהם. לצידם מסופר גם על התמורות והשינויים שהתחוללו בנופי הארץ, על החי והצומח שבהם, מימי קדם ועד ימינו. הספר עשיר בתמונות שהמחבר צילם, והן נותנות ביטוי לנופיה המגוונים של הארץ ולצמחים ולבעלי החיים שבה.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. זהו המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. כל הערכים, בערבית ובעברית, מופיעים בו בניקוד מלא. מהדורה זו שלפניכם היא המהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש השלם מאת מנחם מילסון (מאגנס 2023), והיא מופיעה בפורמט קטן ונוח יותר לשימוש. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה או ללשון החדית'. כמו המילון השלם, גם מהדורה מקוצרת זו נועדה לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

ספר זה הוא ניסיון חלוצי לתאר באופן שיטתי את תולדותיה של פרשנות התלמוד באירופה. חלקו הראשון של הספר, שראה אור בשנת תשנט, עסק במאתיים השנים הראשונות להתהוותה של הפרשנות שם, למן תחילת המאה היא ועד לסוף המאה היב, וכרך זה ממשיך את התיאור למאה היג והיד. לפרשנות קדומה זו, שהיא ממיטב היצירה העברית בימי הביניים, מעמד משפטי 'קלסי', כחלק בלתי נפרד מן התלמוד עצמו וכבסיס האיתן להבנתו. החיבור סוקר את מלוא היצירה הפרשנית שנתחברה בצפון אפריקה ובספרד, בצרפת ובאשכנז, באיטליה ובפרובנס, ככל שזו הגיעה לידינו, בדפוס ובכתבי יד. פרקי הספר מקיפים את הנושא משלוש בחינותיו העיקריות: (א) תיאור כרונולוגי שוטף, לכל אזור גאוגרפי בנפרד, תוך הדגשת סדר השתלשלות המסורת בכל אחד מן האזורים; (ב) הגדרת היחסים החדשים שנוצרו במאה היג בין האסכולה הפרשנית המערבית לבין האסכולה 'המזרחית': צפון אפריקה וספרד; (ג) תיאור תמציתי של הרקע המקביל בעולם התרבות והרוח בצרפת (ובספרד) עד סמוך לפתיחתה של האוניברסיטה הראשונה בגרמניה.

בספרו פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים בוחן הפילוסוף הנודע הילרי פטנאם את הגותם של שלושה פילוסופים יהודים מרכזיים במאה העשרים – פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר ועמנואל לוינס – בבואו ליישב בין הצד הפילוסופי והצד הדתי של חייו. נוכח בספר גם לודוויג ויטגנשטיין, ופטנאם מעמת את חשיבתו עם עמדותיהם של השלושה. הוא מסביר את הרעיונות המרכזיים של כל אחד מן ההוגים הדגולים האלה וחושף את תרומתו האינטלקטואלית והרוחנית המכרעת של כל אחד מהם. הדת היא היהדות, אך בזכות העמקות והמקוריות של הפילוסופים הללו, בפרשנותו המעמיקה, הגותם היא אכן מדריך לחיים. לספר נלווה פתח דבר מאת פרופ' ימימה בן מנחם, העומדת – בין השאר – על ראייתו של פטנאם את הדיון הפילוסופי כאמצעי להבנה טובה יותר של המציאות, ועל ציפייתו מן הפילוסופיה להיות מקור השראה קיומי. פטנאם חותר לגלות בפילוסופיה היהודית של המאה העשרים תובנות העשויות לאפשר לו ולקוראיו להיענות לאתגר פילוסופי חדש-ישן זה.

הפירוש לקהלת הוא אחד השרידים הבודדים ממפעלו הפרשני רב ההיקף של ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם), נכדו של רשי – מגדולי אנשי הרוח שקמו ליהדות צרפת בימי הביניים וגדול פרשני הפשט. במהדורה ביקורתית חדשה זו מבקשים מחברי הספר להביא לפני הקורא את תרומתו הייחודית של רשב"ם לא רק להבנתו של ספר קהלת, אלא ללימוד המקרא כולו. הם בטוחים שיש בחיבור זה כדי לעורר את עניינו המחודש של הקורא בעולמה של פרשנות המקרא היהודית בימי הביניים ובמשמעותה לדורנו. הספר מיועד הן לחוקר המקרא והן לכל מי שעניין לו בספר קהלת, בתולדות פרשנותו ובפרשנות המקרא כולה. שני מלומדים, החוקרים ומלמדים מקרא בשני חלקי עולם, שיתפו פעולה בהוצאתה לאור של מהדורה מדעית זו: פרופ' שרה יפת, מן החוג למקרא של האוניברסיטה העברית בירושלים ודר ב. סולטרס, מרצה למקרא וללשון עברית באוניברסיטת סט. אנדרוס בסקוטלנד. פרופ' שרה יפת עוסקת במחקר האמונות והדעות של המקרא, בתקופת שיבת ציון וספרותה ובחקר תולדות הפרשנות. דר רוברט סולטרס עוסק במחקר ספרות החכמה ובעיקר בספר קהלת וכן במגילת איכה.

כרך זה – זבחים, מנחות, חולין – הוא התשיעי בסדרה מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד . כקודמיו הוא מבחין בין מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) לבין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). גם בו מתקיימת הבחנה בין החלק האמוראי לבין החלק הסתמאי שבתלמוד, והוא מראה שלפני בעלי הסתמאים, כמאתיים שנה לאחר סוף תקופת האמוראים, לא עמדו המקורות בשלמותם ובצורתם המדויקת, ולכן נדרשו לפעמים לפרש את הטקסט שלא כפשוטו, בדוחק.

הקובץ מוקדש ל מתחים מוכרים בקשרים שבין חינוך ודת, אלה הנטווים בין מסורת לשינוי ובין סמכות לאוטונומיה. המחקרים המובאים בקובץ, והמבנה הדיאלוגי שבו הם ערוכים, מאירים את הסוגיות הנידונות בו מכיוונים חדשים. כך, לדוגמה, נבדקים הקשרים שבין מסורת לשינוי בחברה היהודית ובחברות אחרות, נבחנת הסתירה, לכאורה, בין חינוך דתי לחינוך ביקורתי, ומתבררים המנגנונים המוסדיים ו האידאולוגיים שבאמצעותם מתחוללות תמורות באתוסים דתיים. הזיקה שבין סמכות לאוטונומיה נבחנת בתוך מערכות חינוך דתיות. המחקרים מבקשים לבדוק אם יש סתירה מהותית בין אכיפת משמעת לבין הפנמת ערכים, בין סמכותיות חיצונית, המופעלת תדיר על המתחנכים, לבין השאיפה להעמיד אנשים אוטונומיים. סוגיות אלה, המעסיקות את כלל המתעניינים בערכים, זוכות במאמרי הקובץ לתובנות מפתיעות. המאמרים הם פרי עבודתה של קבוצת המחקר "דת וחינוך" שפעלה במסגרת "סכוליון – מרכז למחקר רב תחומי בלימודי היהדות" בשנים תשס"ה–תשס"ז. השתתפו בה היסטוריונים, פסיכולוג חינוכי ואנתרופולוגים. לכל מאמר מתלווה מאמר תגובה.

ה אודיסיאה מאת הומרוס היא סיפור שיבת אודיסאוס לביתו לאחר עשרים שנות מלחמה ונדודים. האפּוס מגולל את קורות הגיבור במסעותיו, את הייסורים שלו ושל בנו טלמכוס היוצא לחקור על אביו הנעדר, וכן את נקמת אודיסאוס במחזרי אשתו, פּנלופּיאה. שירה עתיקה זו היא עדות נצחית לכמיהת האדם לשוב הביתה, אל חיק יקיריו, ולהתמודדותו המתמשכת לא רק עם סכנות העולם שסביבו, אלא גם עם לבטי נפשו. תרגום הפרוזה החדש ליצירת מופת זו משקף נאמנה את שגב השירה האפּית ואת הוד הקדומים העולה ממנה, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. כעת, יחד עם תרגומו של ארואטי ל איליאדה , יש לראשונה בידי קוראי העברית גרסת פרוזה אמנותית ומדויקת ליצירתו השלמה של גדול משוררי יוון העתיקה.

לפנינו עיון בפניה הרוחניים של חסידות חבד בדור השני, מסוף המאה השמונה עשרה עד השליש הראשון של המאה התשע עשרה, מנקודת מבט היסטורית של התורות והתפתחותן ומנקודת מבטם של המקורות החסידיים. הוא מאפשר לקורא להכיר צד חשוב בהגות החסידית.

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

החיבור אהבה בתענוגים נכתב בין השנים 1353–1356 בידי משה בן יהודה והוא אנציקלופדיה המסכמת את ענפי הידע המרכזיים של התקופה: הפיסיקה והמטפיסיקה האריסטוטלית וכמה מעיקרי היהדות. על אף שאנציקלופדיה מטבעה אינה באה לחדש אלא לסכם ידע קיים, המחבר לא היה מעביר של תכנים גרידא. הוא דן בנושאים המרכזיים של המדעים על פי הפילוסופים החשובים של המסורת האריסטוטלית, תוך שהוא מרחיב, מפתח ומפרש את דעותיהם באופן עצמאי החורג לא פעם מדעותיהם המקוריות ואף סוטה לעיתים מאבני היסוד של השיטה האריסטוטלית כולה. בפרשנות המקורית והחדשנית הוא תרם תרומה לפילוסופיה ולמדע של ימי הביניים בנושאים כגון החומר, אטומים, זמן ותנועה. לפיכך יש לראות בחיבור זה חלק מחוליה רחבה בשרשרת התפתחותן של הפילוסופיה והמדע, שבמאה י"ד התבטאה בביקורת הולכת וגוברת על הפילוסופיה האריסטוטלית עד לשלילתה המוחלטת. בספר מוצגת מהדורה מדעית של שבעת המאמרים הראשונים של חלקה הראשון של האנציקלופדיה העוסקים בפיזיקה. כל מאמר דן בסוגיה מדעית אחת וחותם בפרקים פרשניים שמטרתם להראות כיצד הסוגיה תואמת את דעת התורה ואת הסודות הצפונים בכתביהם של ר' אברהם אבן עזרא ור' משה בן מיימון מחד ומקובלים שונים, בעיקר הרמב"ן, מאידך. למהדורה קודם מבוא העוסק בשאלות היסודיות והבסיסיות העומדות מאחורי החיבור, כגון: מי כתבו, היכן ולשם מה, מהו מבנה החיבור, מהם מקורותיו של המחבר וכיצד הוא נדרש להם? המבוא גם סוקר ומבאר את תוכני הדיון של שבעת המאמרים המוצגים במהדורה תוך שימת דגש על החידושים העיקריים הטמונים בהם ותרומתם להתפתחות המדע.

הספר האדם הבוחר: הסיפור המקראי כדרמה של בחירה דן בשאלת הרעיון המרכזי של הסיפור המקראי, המוגדר על ידי רוב החוקרים כקשור לאל. חיבור זה קורא תיגר על ההנחה זו, ומעמיד את האדם, וליתר דיוק, בחירתו של האדם בין טוב לרע, כמרכז הסיפור המקראי. הדרמה המקראית סובבת סביב דמויות הנדרשות לבחור בין דרכים שונות ולעתים אף מנוגדות. דמויות אלו מייצגות את האדם המורכב על כל הקונפליקטים וההתחבטויות שבו, החייב להכריע בין רצונותיו וערכיו המתנגשים. הספר מתפלמס עם דעה רווחת הסוברת שהספרות המקראית משקפת תפישת עולם דיכוטומית הצובעת את היקום בצבעי שחור לבן. טענה זו נדחית באמצעות ניתוח ספרותי של אותם סיפורים שהיוו מקור למסקנות הללו: סיפורי אברהם ולוט, סיפור דוד וגלית וסיפורי אליהו, אחאב ואיזבל. בניתוח ספרותי מבריק ופורץ דרך מציג המחבר כיצד סיפורים אלו מתמקדים בדמויות מורכבות ומרתקות שקשה להגדירן באופן חד-משמעי. ההתלבטויות העזות של הדמויות עומדות במוקד הסיפור המקראי ויוצרות דרמה של בחירה שבמרכזה האדם הבוחר.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

החברות במזרח הקדום ובישראל הקדומה נחשבו פטריארכליות. התא המשפחתי היה כפוף לשלטונו של האב שהחזיק בידיו סמכויות נרחבות על בני ביתו. צפוי היה אפוא שבמקורות הקדומים תשתקף דמות אב דומיננטית, שתוזכר לבדה או כמעט לבדה. אולם ברבים מהטקסטים המסופוטמיים והמקראיים, ובמיוחד בטקסטים המשפטיים, נזכרת האם בהקשרים שונים ובמגוון תחומים, ובעיקר באלה הנוגעים לצאצאיה. תופעה מסקרנת זו עוררה את השאלה, האִם היו לאֵם במזרח הקדום ובישראל הקדומה סמכויות משפטיות בבית האב? הספר מעמדה המשפטי של האם במזרח הקדום ובמקרא פותח צוהר לעולמן של האימהות הקדמוניות ולמעמדן בבתי האב שאליהם הן השתייכו ובחברות שבהן חיו. מתברר שהאם פעלה מכוח המעמד המשפטי שהיה לה בתחומים הקשורים בנישואי בניהן ובנותיהן והתנהגותם כלפיה. הספר מיועד להולכים בשדות המחקר המסופוטמי והמקראי, ולקהל הרחב המתעניין בנושא האוניברסלי הנדון בו – יחסי אֵם וצאצאיה.

יום הכיפורים שונה מכל ימות השנה. שטף החיים נעצר, צורכי גוף כאילו נמוגים, ואין לאדם אלא עמידתו בתפילה לפני הקב"ה. עם ישראל משול ביום זה למלאכים, ובימי ר' אלעזר בירבי קליר נהגו בו בני ארץ ישראל לעמוד על רגליהם בבית הכנסת לאורך כל היום הקדוש ולהאזין לשליחי הציבור שאריכו בתפילותיהם. את עיקר החומרים לתפילות הארוכות סיפקו הפייטנים, ובראשם ר' אלעזר בירבי קליר. הוא חידש את פיוטיו פעם אחר פעם, והציג בפני שומעיו לא את השירים שכבר שמעו בעבר אלא קדושתאות-ענק מרהיבות שבאו להחליף את קודמותיהן. ביצירות אלה הוא שימש פה לקהל העומד במתח ומצפה לכפרה, וזעק בשמם: 'כּפֵּר, רַחוּם, לְשׁוֹפְכֵי לָךְ שִֹיחָה, טוֹב וְסַלָּח וְעִימָּךְ הַסְּלִיחָה'; אך לא רק תיאורי תפילה ובקשת מחילה באים בפיוטים. נושאיהם רבים ומגוונים, כגון עבודת הכוהן הגדול במקדש ביום הכיפורים; שבח ה' ונפלאותיו, לעיתים בצד הצגת אפסות האדם; ומעשה אליהו הנביא בהר הכרמל ותפילתו ' בעלות המנחה'. גם אבות האומה נוכחים כמעט בכל היצירות, ואפילו יושבי מרום מצטרפים לתפילותיהם של בני אנוש. ואין אלו אלא כמה ניצוצות מהעושר העצום הטמון בפיוטים שבספר.

מדרש אגדת בראשית הוא מדרש לספר בראשית, בעל מבנה ייחודי. הוא כולל עשרים ושמונה יחידות, שכל אחת מהן מורכבת משלושה פרקים: פרק תורה - על פסוק מבראשית; פרק נביאים - על פסוק מהנביאים ופרק כתובים - על פסוק מתהלים. חלוקה זו משקפת את קריאת התורה בשחרית של שבת, ההפטרה שלאחריה וקריאת פרקי כתובים במנחת השבת. מדרש זה מסתעף מן הספרות התנחומאית והוא נוצר כנראה במאה התשיעית בדרום איטליה. מהדורה ביקורתית זו מורכבת משני חלקים: החלק הראשון כולל מבוא מקיף על אודות עדי הנוסח של המדרש וענפיהם, מקורותיו, מבנהו המיוחד, האמצעים הספרותיים שבו והפולמוס האנטי נוצרי המשוקע בו. החלק השני כולל את נוסח הפנים של המדרש על מאתיים וחמש פסקאותיו עם מנגנון חילופי הנוסח. לכל פסקה הוקדם מבוא נפרד המתייחס למבנה שלה למקורותיה ולתכניה ולאחריו מובא ביאור שיטתי לפסקה.

הספר מכיל מאמרים שדנים באישיותו ובהגותו של שלמה לוי שטינהיים שהתפרסם לא רק כתיאולוג, אלא גם כרופא, מדען ולוחם לטובת האמנציפציה של יהודי אירופה במאה היט. בנוסף להרצאות שהושמעו בכנס הראשון על שטיינהיים שהתקיים בארץ במלאת מאתיים שנה להולדתו באוניברסיטת בר - אילן מובאים גם תרגומים מכתבי שטיינהיים ומחקרים על האיש והגותו שהתפרסמו בכתבי - עת שונים בארץ ובחול. המאמרים מסודרים לפי ארבעה נושאים עיקריים בהגותו של שטיינהיים: התגלות מול פילוסופיזם, שטיינהיים מול קאנט ושלינג, שטיינהיים והנצרות, והתפיסה המדינית של שטיינהיים. איש אשכולות זה משתדל להסביר בכלים של הפילוסופיה הכללית, במיוחד בטרמינולוגיה אריסטוטלית וקאנטיאנית, את אמיתותה ותוכנה של ההתגלות ולטהר אותה מכל השפעות מעולם האלילות בצורתה הדתית והפילוסלפית. גרשם שלום ניבא בדברי אזכרה ביום השלושיס למותו של פראנץ רוזנצווייג שאין ספק שעוד יבוא היום ויגלו את חיי המחשבה הגנוזים בספרים נשכחים ובזויים כמו 'ההתגלות לפי מושג התורה של בית - הכנסת' של שלמה לוי שטיינהיים הספר שלפנינו יתרום רבות להעמקה בשיטה התיאולוגית הייחודית של שטיינהיים ובהבנת משנתו.

הקובץ כולל שבעים ושבעה מאמרים בספרות התלמוד ובלשונות השמיות. אלה מסודרים לפי נושאיהם: משנה, מדרשי הלכה, ירושלמי ותורת ארץ ישראל, גאונים, ראשונים, ענייני לשון, פירושים והערות ביקורת.

'גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה' ( בבלי, נזיר כג ע"ב; הוריות י ע"ב ). מסר זה של רב נחמן בר יצחק מערער על אחד מעקרונות היסוד של העולם הרבני, והוא שיש לקיים מצוות ולהימנע מעבירות. מחקרים רבים הוקדשו לרעיון החטא לשם שמים בתנועת השבתאות ובחסידות, אולם מקורותיו התלמודיים של הרעיון הוזנחו. הספר חטא לשם שמים: 'עבירה לשמה' בעולמם של חכמים , מאיר פן ייחודי, עלום ומסתורי זה בעולם הרעיונות והדעות של חכמים. המונח 'עבירה לשמה' הוא מונח סתום וחידתי ובפירושו התקשו רבנים וחוקרים. המחבר מציע, לראשונה במחקר, ניתוח של רעיון החטא לשם שמים בספרות התלמודית. משורטטת בו התשתית הרעיונית שקדמה למונח, כיצד הובן בתקופה שבה נוצר ונוסח וכיצד הצליח העולם הרבני להכיל רעיון רדיקלי זה, המערער על הסדר המקובל, אל תוך התלמוד, הטקסט הקנוני של העולם הרבני. נוסף על כך נדון בו הביטוי המעשי של רעיון החטא לשם שמים בעולמם של חכמים.

עניינו של הספר הוא מפגש בין הלכה לפילוסופיה כפי שהוא בא לידי ביטוי ייחודי בכתביו של רבי מנחם המאירי ובחיבוריהם של בעלי הלכה בפרובנס. חיבוריו הגדולים של המאירי, הקטעים שנותרו מ'ספר התמיד' של רבי ראובן בן חיים רבו של המאירי, ספרו של רבי דוד הכוכבי 'ספר הבתים' וחיבורים של בעלי הלכה אחרים מלמדים על האופן שהם פירשו את המסורת המיימונית ומגלים את עקבותיה של עמדתם הפילוסופית בגישתם ההלכתית. קבוצה זו של בעלי הלכה מיימונים העניקה הכשר למסורת הפילוסופית שהתפתחה בפרובנס בהנהגתו של שמואל אבן תיבון, בני משפחתו ותלמידיו, ובזכות תמיכתם העקיבה עמדה הפילוסופיה המיימונית בפרובנס בפולמוסים שנוהלו נגדה במאה השלוש עשרה ובראשית המאה הארבע עשרה. יכולתה של התרבות הפילוסופית המיימונית בפרובנס לעמוד כיחידה נבדלת ועצמאית היא בין היתר עדות למעמדם של בעלי הלכה שהיא הצמיחה. גירוש היהודים מפרובנס ערער את בסיסה הקהילתי של תרבות זו ומאז ואילך היא נותרה ללא ממשיכים. כתביהם של המאירי ושל בעלי ההלכה המיימונים ותיעוד המאבק שהתנהל בפרובנס בראשית המאה הארבע עשרה מאפשרים להעמיד באור חדש את היחסים בין הלכה לפילוסופיה בימי הביניים. השפעתה ועמדתה של קבוצה זו לא נחקרה עד כה, ויש בחשיפתה משום תרומה לשינוי דמותה של הפילוסופיה היהודית בימי הביניים.

בספר זה נעשה ניסיון ראשון מסוגו לרכז פיוטים במהדורה מדעית לא על פי מחברם אלא על פי סוגם: נאספו בו מכתבי יד מן הגניזה הקהירית כל מחזורי השבעתות (פיוטים לתפילת עמידה של שבת) שנתחברו על פי סדר הקריאה השבועית בתורה. בספר מוצגים שלושה מחזורים מרכזיים המייצגים שלוש תחנות בתולדות הפיוט: שרידי מחזור שבעתות קדום (מסביבות המאה השישית) המוקדש לסדרי הקריאה על פי המחזור התלת-שנתי של בני ארץ ישראל, ושני מחזורי שבעתות לפרשות המחזור השנתי: האחד, שנתחבר כנראה בסביבות המאה התשיעית או העשירית, עדיין נאמן למסורות הקלסיות הבסיסיות של הסוג, והאחר - כנראה מסוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת-עשרה - משקף שלב שבו זונחים הפייטנים המאוחרים את התבניות הקדומות ומקצצים בהן. בצד המחזורים הללו נדפסים קטעים ממחזורי שבעתות נוספים שרק שרידיהם נמצאו בגניזה. הפיוטים מובאים בספר במלואם, עם שינויי נוסח מכתבי היד וביאור מפורט. לפניהם בא מבוא המתאר במפורט כל אחד מן המחזורים השונים ועוקב אחרי התפתחות הסוג לדורותיו.

מנחת שי לר' ידידיה שלמה נורצי הוא חיבור העוסק בצורתן, בניקודן ובמסורתן של תיבות המקרא כסדר הכתובים, ומטרתו לברר וללבן את גרסאות המקרא בענייני כתיב, ניקוד וטעמים, ולקבוע את הנוסח המבורר והנקי משגיאות. החיבור נדפס לראשונה במנטובה באמצע המאה הי"ח (מחברו חי כמאה שנה קודם לכן) ומאז חזר ונדפס במקומות שונים, לרוב בחלקים, ולעולם בצמוד למהדורות של חומשי התורה, של חמש המגילות או של חלקי המקרא. החיבור משמש היום לנזקקים לו על פי הנדפס במקראות גדולות (דפוסי וילנה / ורשה / וינה וצאצאיהם), שבהם הובאו החלקים המתאימים אחרי כל ספר מספרי התנ"ך. גם היום נחשב החיבור מורה דרך בענייני הנוסח ומשקף פסיקות חשובות בדרכי הכתיבה והקריאה במקרא. חוקרים ולומדים הנזקקים לו ומכבדים את הכרעותיו. זאת אף על פי שנוסח החיבור כמות שהיה לפנינו (בעיקר במקראות גדולות) נדפס בשיבושים רבים, וחלק גדול מן הניקוד והטעמים שסימן מחברו שונו בו או הושמטו, ובכך נמנעת הבנת העניין ולעתים גם משתבשת עד כדי היפוך כוונת המחבר.

העטלפים מהווים כשליש ממאה מיני היונקים החיים בבר בארץ-ישראל. אחד מהם הוא עטלף הפירות, הנפוץ והמוכר ביותר בציבור הרחב. שלושים ושניים המינים האחרים הינם עטלפי חרקים. אותם כמעט אין איש מכיר ויודע על קיומם. לעטלפים תפקיד חשוב במארג חיי הבר בטבע הישראלי. מעצם היותם אוכלי חרקים רבים, יש בפעילותם תועלת רבה לאדם. למרות תרומתם הרבה לסביבה, יש לבני האדם פחד קמאי מפניהם. מקורו כנראה בהיותם פעילי לילה בעלי יכולת מופלאה לנוע ולתמרן בחושך מוחלט. דבר שנפלא בעיני האדם והובן רק במאה העשרים. מטרתו של ספר זה להביא לידיעת חובבי הטבע והציבור הרחב מידע מקיף ומפורט עליהם. תקוותנו שבכך נסייע לשפר את תדמיתם ואת ההגנה והשימור של אוכלוסיותיהם, למען ירבו ויפרצו לאורך ימים.

בספר זה מקובצים מאמרים שחלקם נכתבו ופורסמו במשך שנות השמונים ובראשית שנות התשעים וחלקם טרם ראו אור. מטרת הספר היא להציג לפני הקוראים היבטים שונים של הדיון הציבורי בכל תחומי הפעולה העיקריים של מדינת הרווחה הישראלית ושירותי הרווחה הפועלים בה, ואת אופי ומהות הוויכוח החברתי-הפוליטי המתנהל סביב היבטים אלה. פרקי הספר השונים עוסקים בנושאים כמו: מגמות ההתפתחות במדיניות החברתית ובמדינת הרווחה הישראלית בשנים האחרונות, בעיות של עוני ומצוקה ודרכי התמודדות עמן, ושינויים במבנה שירותי הבריאות והשלכותיהם האפשרית על איכות והיקף השירותים לאוכלוסיה. הדיון בסוגיות השונות מונחה על ידי האמונה הבסיסית בחיוניותה של מדיניות חברתית החותרת לקיים צדק חלוקתי בחברה הישראלית ולקדם את רווחתה של כלל האוכלוסיה. וזאת תוך שמירת עקרון האוניברסליות ומניעת הבדלה והכתמה של קבוצות אוכלוסיה חלשות באמצעות בידודן בקטגוריות נפרדות של עניים.

הספר הלכה, מֵטה-הלכה ופילוסופיה הוא פסיפס מחקרי מרתק, המרחיב ומגדיר מחדש את גבולות השיח של המחקר המטה-הלכתי. הקוראים מוזמנים להתבוננות חדשה בדינמיקה ההלכתית לאור תובנות ודגמי מחשבה חוץ-הלכתיים מן הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, המשפט, הפסיכולוגיה והחינוך. אלה מאירים את הבנתנו באשר לקורפוס ההלכתי ומהלכיו. בקובץ נדונים שאלות כגון: מהתרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי? (תמר רוס); על הלוגיקה האריסטוטלית וההלכה (אבירם רביצקי); בין פילוסופיה של המדע והלשון (מאיר בוזגלו); על ההבדל בין השפה ההלכתית לשפה הקבלית (יוסף דן); על עמנואל לוינס וההלכה (ז'ואל הנסל); על האבל והתקווה של ההלכתיות (חנוך בן פזי) ועוד. הספר נחתם ברב-שיח על ערכים, השקפת עולם ושינוי הלכתי, בהשתתפותם של יצחק אנגלרד, דוד הלבני, דוד הרטמן ואביעזר רביצקי. בכירי החוקרים, בד בבד עם חוקרים צעירים ומבטיחים, תרמו מעבודותיהם לספר ייחודי זה. ספר זה יצא לאור בשיתוף עם מכון ון ליר בירושלים.

מעמדו של תרגום אונקלוס כתרגום המוסמך והמקודש לתורה נשמר עד ימינו. בקרב המוני בית ישראל הלימוד בו נתפס כחובה הלכתית: נאמנות לתקנת 'שניים מקרא ואחד תרגום'. להערכה המיוחדת כלפי התרגום שותפים גם חוקרי מקרא ולשון, שבעיניהם הוא בכיר תרגומי התורה והמובחר שבהם. ואולם אף שפשט הלימוד בתרגום אונקלוס, רק מעטים עומדים על צפונותיו. מחמת אופיו המילולי וצמידותו הרבה למקור מתקבל הרושם כי הוא תרגום גרידא, ואפילו קורא חד עין אינו מבחין בנקל ב'סטיות' התרגומיות. דווקא סטיות אלה הן העושות את תרגום אונקלוס לכלי פרשני מן המעלה הראשונה. הספר בוחן את עקיבותו התרגומית של תרגום אונקלוס, רוצה לומר, באיזו מידה 'סטייתו' של המתרגם מדרכו הסטנדרטית מכוונת ושיטתית, מהם הגורמים לסטייה וכיצד ניתן לעמוד על מטרתה. לסטיות תרגומיות התייחסו כבר כמה מגדולי הפרשנים מימי הביניים, ומובן מאליו שעסקו בנושא זה גם חוקרי התרגום למן תקופת ההשכלה ועד ימינו. ואולם החידוש בספר שלפנינו הוא בהיקף המחקר ובשיטת הביצוע: בשלושת פרקי הספר נעשה ניסיון ראשון מסוגו לבחון בדרך שיטתית וביקורתית את הכיוונים השונים שהלכו בהם המחקר והפרשנות בניסיון לתת טעם ל'סטיות' התרגום.

כשהיינו ילדים נהגנו לכתוב זה לזה זיכרונות. את הפינה השמאלית התחתונה של הדף היינו מקפלים וכותבים עליה את המילה 'סוד'. אבל הסוד אמור להיות כמוס. מדוע אין הוא מתחבא באמת ובתמים מבלי להכריז בגלוי: הנה אני כאן, הושט היד וגע בי? משום שכדי שיוגדר כסוד צריך למלל אותו, לספר אותו למישהו, בסוד. מי שמספר את הסוד כורת עם הנמען ברית של נאמנות, המבקשת להפוך אותם לישות החורגת מן היחיד, אבל איננה מתרחבת אל ממדי הציבור כולו. בעל הסוד והנמען שלו הם שניים המבקשים לתפקד כאחד, או אחד המפצל עצמו לשניים. מן האפיון הזה של הסוד עולות דילמות הכרוכות בכריתת בריתות ובבגידה בהן במישור האישי וגם במישור הציבורי. מאיזה רגע כפוי עלינו הסוד ומה משמעותה של הכפייה הזאת? חבר קרוב שלי מספר לי בסוד שהוא בוגד ברעייתו, שגם היא חברה קרובה שלי. האם עלי לספר לה? אני מרכל עם א על מעשיו של ב. האם זהו מעשה בלתי מוסרי? מהם גבולות המותר והאסור בשיחות סגורות של מקבלי החלטות בדרג הפוליטי? את מי הם מייצגים כאשר הם נועדים בארבע עיניים? מי צריך להיות מוסמך להחליט על סודות מדינה שהשתיקה יפה להם? ומה תפקיד העיתונות בהקשר הזה? למי חייבים רופאים להיות נאמנים: לחולה? לציבור? למעמדם המקצועי? אם החולה לוקה באיידס והוא מסרב לספר על כך לבת זוגו, האם חייב הרופא להזהיר אותה? חלק מן השאלות נענות כאן בביטחון. אחרות – בהיסוס, ויש גם שנשארות פתוחות. אל תוך הדיון נשזרים גם נושאים כמו מהותה של הבטחה; תפקודם של פוליטיקאים; יחסו של יחיד לקולקטיב שהוא חלק ממנו; ומהותה של אהבה. הספר מנתח מקורות פילוסופיים, ולצדם כתבים סוציולוגיים, סיפורים תנ"כיים, סוגיות תלמודיות, חוקים והצעות חוק ושיר של לאה גולדברג

לספר זה כונסו מאה תשעים ושתיים תשובות שהשיב בכתב ובעל פה ר' יעקב בן מאיר, המוכר יותר בכינוי 'רבנו תם', ושלא נכללו בחלק התשובות של ספר הישר שנערך על ידי תלמידיו. פרקי המבוא הראשונים יוקדשו להצגה תמציתית של דמותו, משפחתו, תחנות חייו ומוריו, ואילו הפרקים האחרים ידונו בתשובותיו, נמעניו, המקורות שבהם נמצאו התשובות, המהדורה ותרומתה. בראש כל תשובה מופיע מבוא קצר שדן בתכניה העיקריים של התשובה ומצביע על היבטים היסטוריים ואחרים שעולים ממנה.

כתב היד של ספר 'פתרון תורה', ילקוט מדרשים בצירוף פירושים על ספרי ויקרא-דברים, שחובר כנראה בסוף המאה התשיעית או ראשית המאה העשירית, והכלול בכי ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי Heb. 5767 ,40 יצא לאור כצלמו וכדמותו במהדורת פקסימילי, כחמש עשרה שנים לאחר שההדירו ופרסמו אא אורבך בהוצאת מאגנס. כי ירושלים כולל שני העתקים שונים, שנכרכו יחדיו: דפים 146-1 מחזיקים העתק של מדרש תהלים; דפים 287-147 מחזיקים את ההעתק של ספר 'פתרון תורה' לספרים ויקרא, במדבר ודברים (דפים 147ב 287א), והתחלת העתקה של דרשה בפרסית-יהודית, שהמשכה חסר (דף 287ב). ההעתק של מדרש תהלים כתוב ביד שונה מהיד שהעתיקה את ספר 'פתרון תורה' והדרשה, אם כי שני חלקי כתב היד כתובים בכתיבה מטיפוס אחד. בסופו של ההעתק שלפנינו כתב סופר כתב היד קולופון, כדרכם של מעתיקים רבים בימי הביניים לחתום את מלאכת ההעתקה בכתובת שבה מציין המעתיק פרטים שונים, בצמצום או בהרחבה, המתייחסים לטקסט המועתק, תאריך השלמת ההעתקה ומקומה, שם המעתיק וייעודה של ההעתקה. כתב-יד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הקדים מבוא מלאכי בית-אריה.

העסקנים החרדים מקבלים את הוראותיהם; התקשורת החרדית מפארת אותם; האינטרנט החרדי מלא בתמונותיהם. החרדים קוראים להם 'גדולי ישראל' או בקיצור ה'גדולים'. מי הם אישים אלה, מנהיגיו הרוחניים של הציבור החרדי לדורותיו, שהפכו לסמלים האנושיים שלו? מה היה פועלם ומה סוד כוחם? בספר הגדולים: אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל , חברו יחדיו רבים מטובי חוקריה של היהדות האורתודוקסית כדי לפרוש לראשונה לפני הקורא את ה'פנתאון' של היהדות החרדית מראשית המאה התשע עשרה ועד אתמול. גדולי הרבנים והאדמו"רים של מזרח אירופה, של ארץ ישראל, של ארצות הברית ושל מדינת ישראל – מן החתם סופר ועד הרב עובדיה יוסף –זוכים לניתוח מחקרי רב צדדי המקיף את תולדות חייהם, יצירתם התורנית ופועלם הציבורי. אישים שנדונו עד עתה בעיקר בספרי שבחים ובסיפורי צדיקים מוצגים לראשונה תחת קורת גג אחת בניתוחים היסטוריים שיטתיים, המציגים אותם על רקע זמנם, מקומם וקהלם, אך גם מבקשים לעמוד על התכונות האישיות החד-פעמיות שהעמידו אותם בפסגת ההנהגה הרוחנית ועשו אותם לדמויות מופת. קובץ הגדולים נכתב לכבודו ובהשראתו של פרופ' מנחם פרידמן, חלוץ מחקר החברה החרדית בישראל ומחברם של ספרים ומאמרים רבים בנושא. עורכי הקובץ נמנים עם חוקרי היהדות החרדית.

קצב גידול האוכלוסייה במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות וצפיפות האוכלוסייה בה היא השנייה בגודלה. בשל כך מתחולל בארץ תהליך מהיר של גידול ניכר של השטחים המבונים על חשבון השטחים הפתוחים, אשר דוחק את רגלי תושבי המקום מקדמת דנא - חיות הבר וצמחי הבר. רובם נכחדים או נוטשים, אבל חלקם מסתגלים לחיים בקרבת האדם ונותרים בתוך יישובי האדם ובשוליהם. הספר שלפניכם, מתאר את חיות הבר החיות ביישובי אדם בישראל ואת החיכוך ההולך וגדל בינן ובין האדם, ומצביע על הצורך הדחוף בקביעת מדיניות באשר ליחס הראוי לשכנינו אלה. בספר מציע יורם יום-טוב - הן מתוך חוויותיו האישיות כתושב המרחב העירוני והן מעשרות שנים של לימוד ומחקר בתחום כאחד מבכירי הזואולוגים בארץ - רקע רחב על הנושא, המהווה בסיס מצוין לדיון בדרכי ההגנה על חיות הבר בעיר ובכפר.

ר' יוסף בן שלום אשכנזי היה מקובל במאה הארבע עשרה. מוצאו מאשכנז, הוא חי בספרד וכנראה נפטר במרוקו. חיבר כמה ספרים, שחלקם אבד ככל הנראה, ובהם פירוש קבלי למדרש בראשית רבה שעד כה מצוי היה רק בשלושה כתבי יד ומעולם לא נדפס. בתולדות הקבלה נודעת חשיבות רבה לחיבור זה הן בשל הפולמוס שנערך בו עם הפילוסופיה האריסטוטלית הן בשל תורת הגלגול המיוחדת המוצגת בו הן בשל השפעתו על חוגו של המחבר. הספר המוגש בזה הוא מהדורה מדעית של הפירוש. ההדיר בצירוף מבוא, הערות וחילופי נוסחאות - משה חלמיש.

ה איליאדה מאת הומרוס ניצבת בפתח השירה האפית של תרבות המערב ואוצרת בחובה עולם ומלואו. עלילתה מתרחשת בשנה האחרונה של מלחמת טרויה, מעמודי התווך של סיפורי המיתולוגיה היוונית; עיקרה הוא זעמו הנורא של אכילס, גדול גיבורי היוונים, ותוצאותיו ההרסניות. הומרוס פורס בפנינו את מורכבותם של חיי אנוש, מאבק האדם בגורלו וההשלמה עמו, מעלות הגיבורים וחולשותיהם. אנו נחשפים אף לעולמם של האלים בני-האלמוות, אשר שולטים במהלכי המלחמה ומנווטים אותה, על פי רוב, כפי רצון זאוס. התרגום החדש הנו תרגום ראשון של יצירה אדירה זו לפרוזה עברית אמנותית ופיוטית, שנעשה בנאמנות רבה למקור היווני. ה איליאדה מקורה במסורת השירה שבעל-פה וככזו נועדה להשמעה ולהאזנה יותר מאשר לקריאה שבלב. לפיכך, מנסה התרגום לשמור כל העת על סגנון קולח וברור, המאפיין מאוד את המקור היווני, תוך שימת לב מרבית ליפי מצלול העברית ולמוזיקליות ערבה לאוזן. לתרגומו הוסיף אברהם ארואטי מבוא קצר וכן הערות רבות כדי ליצור חווית קריאה שלמה ומעמיקה . במהדורה השנייה נוסף מפתח בסוף הספר.

Yehuda Halevi: Poetry and Pilgrimage follows the life story of the greatest Hebrew poet of medieval times from his first publication in Christian Toledo to his heroic journey toward Zion from Muslim Spain. The description is based, for the first time, on the entire collection of his poetry- the Diwan , which was edited and reedited between East and West at every important crossroad of his life. This in turn is done through comparison to autobiographical letters and contemporary correspondence discovered and collected over the past 50 years in the Cairo Geniza collections. Documentary material and Literary works, which were shun behind the iron wall in The Russian National Library in St. Petersburg, are woven for the first time into one, enabling us to examine closely the intricate relationship between old Jewish traditions and the ideological heritage associated with Halevi's innovative writings in prose and in poetry. Confronting Halevi's "Zion, will thou not ask"? opens the study which is mainly concerned with the story of Halevi's odyssey from Christian to Muslim Spain and eventually to Egypt, including the epic quest to the beloved yet fatal Zion. Professor Joseph Yahalom Studies and teaches Hebrew poetry at the Hebrew Literature Department of The Hebrew University in Jerusalem.

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

הספר מסעות הנפש: גן עדן במחשבה ובדמיון בספרות הקבלה בימי הביניים עוסק בתקופה המכריעה ביותר בתולדות עיצובו של גן עדן כמקום הגמול בספרות היהודית. במרכזו ניצבות יצירות שונות שכתבו בעלי סוד לאורך ימי הביניים, ובהן יוחד הדיון במחוזות הגמול מנקודות מבט שונות: לצד תיאוריהם המוחשיים והמופשטים של מחוזות גן עדן נדונו בכתבים אלה גם תפקידיו של הגן במבני האלוהות, באסכטולוגיה של היחיד, בתורת האדם ובתורת הנפש. תולדות הפרשנות על גן עדן המקראי במחשבה הדתית בימי הביניים, ובייחוד בספרות הקבלה, נדונים בספר בראי מגמות שונות בפרשנות הקדומה למקרא; תפיסת הריבוי של מקומות הגמול בגן עדן מבוררת לאור מקורות השפעה אפשריים שהשפיעו על התפתחותה; והופעתו של הגן בתורת הנפש הקבלית נבחנת לאור שיטות תיאוסופיות בספרות הקבלה במאה השלוש-עשרה. דיון נרחב מוקדש לחיבורים שיוחדו לתיאור המבנה הארכיטקטוני של גן עדן השמימי ולמראותיהם של היכלות ארציים בגן עדן התחתון, בזיקה לשרטוט המבנים המורכבים של האלוהות. במסגרת זו נדונות בהרחבה כמה תעלומות ספרותיות הכרוכות בלב התהוותה של הספרות הקבלית הקאנונית, ובמרכזה – הופעתו של ספר הזוהר. במקביל לבירורים אלה נבחנים לאורך הספר דפוסי מחשבה מדעיים, מסורות אגדתיות ופולמוסים תיאולוגיים בספרות הדתית הכללית בת הזמן על אודות מראהו ומבנהו של גן עדן. ביחס לכל אלה מוצגים קווים של דמיון פרשני, מסורות משותפות ותשתית רעיונית קרובה, שהזינו את עיצוב גן עדן האסכטולוגי בספרות היהודית בימי הביניים בצד גלגוליהם של מקורות מן הספרות החיצונית, התלמודית והחזיונית. מחבר הספר, ד"ר אבישי בר-אשר, זכה בפרס מתנאל לספר הטוב ביותר במחשבת ישראל לשנת תשע"ט

לכבוד יום הולדתו השבעים של פרופ' מנחם בן־ששון מוגשת לו אסופה ובה עשרים וארבעה מחקרים, פרי עטם של ילדיו, ידידיו, עמיתיו ותלמידיו. מנחם בן־ששון הוא מראשי המדברים בתחומי מחקר רבים, וצמיחת קהילות ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים והנהגתן היא מן הבולטים והמרכזיים שבהם. בהתאם לכך המאמרים בכרך זה בוחנים את תופעת המנהיגות בקהילות באסיה, באפריקה ובאירופה מנקודות מבט מגוונות ובזמנים המשתרעים על פני מאות שנים. בספר נדונים טקסטים ממבחר עשיר של סוגות ספרותיות: פרשנות המקרא והתורה שבעל פה, הפיוט, תעודות היסטוריות ומשפטיות, מכתבים, ספרות הגות ופולמוס, שאלות ותשובות בהלכה. האסופה הולמת את מפעלו המחקרי רחב ההיקף ומתווה הדרך של פרופ' מנחם בן־ששון, והיא גם מחוות הערכה לתפקידי ההנהגה הבכירים שבהם הוא משמש למעלה מעשרים וחמש שנה באוניברסיטה העברית, בזירה האקדמית בישראל במובנה הרחב ובמרחב הציבורי־החברתי.

ספר זה הוא ניסיון לפרש מסורות מספרות הקבלה המתייחסות לגוף האלוהי הנשי. ריכוזן של מסורות אלה במחקר מיוחד מסב את תשומת הלב לפן חשוב של ספרות הקבלה: היותה של האלוהות בעלת בחינות זכריות ובחינות נקביות כאחת. באמצעות כלים פרוידיאניים, ליתר דיוק תאוריות של תלמידי פרויד ומבקריו – בעיקר ז'אק לקאן ולוס איריגרה – המחבר מנתח במפורט מיתוסים קבליים שנבנו על מסורות מקראיות וחז"ליות, החל מזיהויה של התורה עם ה'חכמה', שנמשלת כבר בספר משלי לאישה, ועד לתפילה המכוונת לספירת השכינה, אשת החסיד בעליונים, בספרות החסידית. ניתוח זה מציג תמונה חלופית לתיאור האנתרופומורפי-הגברי של האלוהות העולה מחיבורים קבליים רבים וממחקרם. בתמונה המוצגת כאן האלוהות היא גם אם לעולם, המיניקה את המקובל ואת עם ישראל ומספקת מזון רוחני וגשמי לנמצאים בעולם של מטה. עוד נחקרים בספר משמעות האהבה בין העליונים לתחתונים ומודל האהבה הרגשית בין בני הזוג הנשוי. דיון זה פותח בביקורת על גישה רווחת במחקר, שעל פיה אין אהבה רגשית בספרות חז"ל ולכן יש להבין כל אמירה של 'אהבה' כביטוי לחשק הגופני של הזכר בלבד. המחבר מציג מסורות חשובות ומראה שספרות חז"ל מבוססת על הרעיון של אהבה רגשית בין אלוהים לאדם, וגם בין איש לאישה. ברוח זו הבינו המקובלים את המסורות הללו ובנו את תורתם על הצורך באהבה רגשית. הספר נחתם בדיון בשאיפתם של מקובלים אחדים לכלול את נשותיהם בלימוד תורת הסוד.

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

בספר הזה מוצעים תשעה-עשר עיונים (בפרק המבוא ובפרקים א–יח). רובם עוסקים בלשונות ובמסורות של יהדות המגרב. מקום מרכזי בספר תופסות הקהילות במרוקו, ועמן יש פרקים העוסקים בתעודות מקהילת גרדאיה שבדרום-אלג'יריה. כן מוצעים תיעוד של מנהגים ושל מעשים מקהילות אחדות ועיון נרחב בהם. רוב פרקי הספר מבוססים על כתבי יד ותעודות הנמצאים באוסף כתבי היד היהודיים מצפון-אפריקה בספריית אוניברסיטת ייל. אחרי המבוא ושמונה-עשר הפרקים המוצעים בחמשת השערים הראשונים מובאים בשער השישי שלושה נספחים. אף שאינם מוגשים כפרקי מחקר, יש בהם תיעוד מבורר. שני הנספחים הראשונים מוקדשים לארבעה מסרנים שלא מעט ממחקריו של המחבר התבססו על מסירותיהם בכתב או בעל פה.

ספרי במדבר הוא מדרש תנאי לספר במדבר הנחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של ספרותנו העתיקה. מהדורתו הקודמת יצאה לפני כמאה שנה על ידי רח"ש הורוביץ בלייפציג. מאז נתגלו עדויות חדשות של החיבור ושל פרשניו הראשונים, הן בכתבי יד עתיקים והן בילקוטים מימי הביניים, המצטטים חלקים רחבים ממנו. בד בבד שוכללו שיטות המחקר של ספרות חז"ל וגובשו עקרונות חדשים על אודות הדרך הראויה להוצאת מהדורות מדעיות של ספרות זו. כל אלה מצדיקים את כינונה של מהדורה חדשה לספרי במדבר המיועדת לחוקרי ספרות חז"ל, ללומדי התורה ולשוחרי הדעת. נוסח הפנים של המהדורה החדשה מבוסס על כ"י וטיקן 32, בכיר כתבי היד של הספרי, השונה במקומות רבים מנוסח המהדורה הקודמת. נוסחאות המהדורה החדשה שופכות לעתים מזומנות אור חדש על דרשותיו והלכותיו של הספרי. צמוד לו מדור עצמאי, שבו פורטו ונומקו כל סטיות המהדורה מנוסחו של כ"י וטיקן 32. במדור חילופי הנוסחאות תועדו חילופים מכל עדי הנוסח הידועים, שמספרם כפול ולעתים אף משולש ממספר העדים שבהם נעזר הורוביץ במהדורתו. אף במדור המקבילות נכלל הרבה חומר חדש. ואולם דומה שתרומתה העיקרית של מהדורה זו בפירוש המפורט הכלול בה. פירוש זה מבוסס על פרשני הספרי הקודמים, שסללו את הדרך להבנת דרשותיו הקשות ולהארת משמעותן הפרשנית וההלכתית, וכן על ההישגים של חקר לשון חז"ל ושל מחקר תורת התנאים בדורות האחרונים, התורמים תרומה מכרעת לביאורן הפשטני של הדרשות ולמחקר דרכי עריכתו של הספרי. חצייה הראשון של המהדורה , אשר יצא לאור בהוצאת מאגנס בשנת תשע"א, כולל שלושה חלקים: חלק א – מהדורה מדעית של הספרי לפרשות נשא ובהעלותך, פיסקאות א – קו (נוסח פנים ומדור הנלווה לו, רשימת מקבילות וחילופי נוסחאות). חלק ב – פירוש דרשות הספרי לפרשת נשא, פיסקאות א – נח. חלק ג – פירוש דרשות הספרי לפרשת בהעלותך, פיסקאות נט – קו. חצייה השני של המהדורה, כולל שני חלקים: המהדורה כרך ב – מהדורה מדעית של הספרי לפרשות שלח עד מסעי, פיסקאות קז – קסא (נוסח פנים ומדור הנלווה לו, רשימת מקבילות וחילופי נוסחאות). חלק ד – פירוש דרשות הספרי לפרשות שלח עד מסעי ומפתחות למהדורה כולה.

ספרים רבים נכתבו על הבעש"ט. פועלו והשפעותיו הנרחבות משכו את תשומת לבם של חוקרים חשובים בעבר ובהווה, ולרבים מהחוקרים יש בעש"ט פרטי משלהם. דרכה של ציפי קויפמן בחיבור שלפנינו שונה מהם: היא אינה מנסה לשחזר את הבעש"ט ההיסטורי, האחד, אלא להתחקות בספרה אחר השתקפויות של מסורות על אודות הבעש"ט בחיבורים ובמסורות שנקשרו לר' נחמן מברסלב, נינו המפורסם. ר' נחמן ראה עצמו לא רק כמשמר, אלא כמי שממשיך את דרכו של הבעש"ט ומפתחה, בתוך מאבקים בחזיתות שונות וחדשות. אחת החזיתות החדשות הללו היא הזירה הפנימית, שעיקרה לבטיה של התודעה העצמית. המתח שבין הרצון של ר' נחמן לחקות את הבעש"ט, רגשות האשם שהוא איננו ראוי לכך, והמאמץ למצוא מוצא למצבו הנפשי המסוכסך, הם זירה אחרת של התגוששות. בכך, דמות הבעש"ט ומסורותיו עיצבו את נינו, אך בה בעת גם הנין עיצב את דמות הבעש"ט בעיני הדורות הבאים, וזוהי אחת התזות המרכזיות של הספר שלפנינו. ספרה של ציפי קויפמן ז"ל הוא תרומה חשובה מאוד להבנתן של כל אחת משתי הדמויות המרכזיות בחסידות בנפרד. אין ספק כי כמו ספרה הקודם על העבודה בגשמיות בראשית החסידות ומקורותיה, גם הוא יהפוך לנקודת ציון חשובה לחקר ההגות החסידית בדורותיה הראשונים. המחברת אינה מהססת לפלס דרך משלה בסוגיות רבות, מתוך התכתבות, לפעמים ביקורתית, עם כמה מהחוקרים החשובים. מי שיקראו בעיון בחיבורה ייווכחו בנקל כי לפנינו יצירה מחקרית מקורית ומפתיעה שמעטות כמותה ( משה אידל).

ר' שמואל בן מאיר (רשבם) הוא גדול פרשני הפשט בצפון צרפת, אבל עד עתה נודעו ללומדים ולחוקרים רק חלקים ממפעלו הפרשני. בפרוס שנת תשס יוצא לאור בפעם הראשונה פירושו לספר איוב על פי כתבי-יד. שנים רבות נמנה הפירוש הזה עם החיבורים שאבדו ואינם ורק בשנת 1931 נודע לראשונה ברבים שהפירוש האבוד כלול בכתב-יד יקר ערך אשר מצא את דרכו לספריית בית המדרש לרבנים בניו-יורק. עוד כמעט שבעים שנה עברו עד שזכה החיבור הזה לראות את אור הדפוס וזכינו אנו להשיבו אל גבולנו.פירוש רשבם לאיוב מדגים את מלוא גדולתו של רשבם כפרשן המקרא, את מקוריותו ורעננות מחשבתו, את ידענותו וחידושיו המפתיעים. יותר מכול הוא מבטא את משמעות ה'פשט' כשיטה פרשנית בכל עצמתה ומעמיד גשר איתן בין הפרשנות היהודית המסורתית בפסגת הישגיה ובין מחקר המקרא המודרני.החיבור הנוכחי מביא לפני קהל הלומדים את פירוש רשבם לאיוב במהדורה ביקורתית מדוקדקת בלוויית מבוא מקיף המעלה את הנושאים העיקריים הנוגעים לפירוש: דמותו, מבנהו, שיטתו, השקפת עולמו, עמדותיו בענייני ספרות ולשון, הלעזים הצרפתיים שבו וכן קורות גילויו ודרכיה של המהדורה. ספר זה הוא תרומה רבת חשיבות לחקר הפרשנות היהודית בתקופת הזוהר שלה ולמחקר ספר איוב.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

הספר עוסק בדמותו של רש"י כפרשן המקרא ובוחן את הדרך הפרשנית שבה נקט- על שיקוליה, מגמותיה והכרעותיה. השאלה העומדת ביסודו של הספר היא, האם במפעלו הפרשני של רש"י מצויה ההבחנה בין פשט ודרש, כשתי קטגוריות פרשניות מוגדרות ונבדלות. הדיון מיוסד על בדיקה קפדנית של מונחיו הפרשניים של רש"י ועל עיון במבחר גדול מפירושיו למקרא.

ר' שמואל חסיד, בנו ר' יהודה חסיד (בעל 'ספר חסידים'), ותלמידו של האחרון ר' אלעזר מוורמס, אישיה הבולטים של חסידות אשכנז בת המאות הי"ב י"ג, הציתו את הדמיון העממי כבר בסמוך לזמנם, והולידו במשך כמה דורות עשרות סיפורי שבח לפועלם, אם כמופת להתנהגות 'חסידית', ואם – בעיקר – כבעלי יכולת על-טבעית מופלגת: ידיעה פלאית של נסתרות ועתידות וכושר מעשי בתחום המאגיה. סיפורי שבח אלה החלו כנראה במסורת שבעל-פה בשפת הדיבור בת המקום והזמן (יידיש ימי-בייניימית), והתגבשו למחרוזת בת כשלושים סיפורים, שהועלתה אל הכתב לראשונה בתרגום לעברית, הלשון המקודשת, וממנה תורגמה חזרה ליידיש, לשון החול המובנת לקהל קוראים רחב. מחרוזת זו, בשלמותה או מקוטעת, שרדה והגיעה לידינו בכמה מקורות, בכתב-יד ובדפוס, וכולם מתפרסמים כאן לראשונה כלשונם ובשלמותם. לצד דיון בכל סיפור לעצמו – מבנהו, גילגוליו ומשמעותו – מוצגת כאן תמונה כוללת על היווצרות מחזור השבחים כסוגה של ספרות עממית, ונחשף עולמה הרוחני והתרבותי של יהדות אשכנז, כפי שהוא מצטייר מתוך פסיפס ססגוני זה של סיפורת פלאית מרתקת.

בספר מכונסים מאמרים פרי עטם של כמה מטובי החוקרים בתחום ההלכה והפילוסופיה של ההלכה. המאמרים חושפים את תפיסת עולמם הגלויה והסמויה של פוסקים שונים ואת דרך התמודדותם עם תרבויות ועם רעיונות חוץ-הלכתיים. יש מהם שהפנימו מושגים 'מהחוץ' ויש מהם שהתמודדו עם 'החוץ' על ידי שימוש חדש במושגים 'פנימיים' של עולם ההלכה. נוסף על כך, המאמרים דנים בזיקה בין אידאולוגיה ובין הפסיקה ההלכתית. הקורא ימצא בהם דוגמאות להשפעתן של אידאולוגיות על ההלכה, בצד טיעונים השוללים מכול וכול את חלקה של האידאולוגיה בחשיבה ההלכתית. בספר גם טמונות תשובות על שאלות כגון האם כוחה של ההלכה בהיותה אנטי-אידאולוגית, ומה עומד ביסוד הטענה שההלכה היא טקסט אידאולוגי.

Moreshet Sepharad: The Sephardi Legacy sets out to summarize the monumental legacy of a Jewish community that resided within the historical boundaries of Spain for some fifteen hundred years. Many chapters evaluate the contribution of Sephardi Jewry to the renaissance of Hebrew Language and science. These as well as many issues in Jewish communal life, have been analyzed and evaluated both in the context of Spain prior to the Expulsion and in the various settings where the exiles settled and formed new social patterns. The thirty-eight chapters which make up the work provide guidelines which the student or interested reader may utilize to gain a deeper understanding of the essence of Sephardi Jewry in the basis of its glorious past and heritage.

כיצד מתארת הספרות החרדית-ליטאית את הגוף הגברי? מה מסמל עבורה הגוף הגברי? איזה גוף גברי נחשב כאידאלי? הספר הוא מחקר הגותי-פילוסופי על אודות דימויי הגוף הליטאי הגברי בדורות האחרונים. הבחירה בגוף כציר שדרכו נבחנת המחשבה הליטאית-חרדית נובעת ממעמדו המיוחד כמרחב שאינו מצוי בשליטה מוחלטת של האדם, ומכאן שדרכו יכולים לבוא לידי ביטוי כוחות בטבע האדם שהם יותר אנושיים ופחות מבטאים את דרישת האל. בדיקה של דימוי הגוף ומאפייניו פותחת צוהר להבנת הקיום האנושי הליטאי. בחלקו הראשון של הספר המחבר מגדיר את "בעיית הגוף" ואת הדרכים להתמודד עמה, ומציג קולות שונים הרואים בגוף מרחב שדרכו האדם יכול להכיר את עצמו. חלקו השני עוסק בתיאורי הגוף האידאלי וכיצד הרבנים מאמנים את גופם להיות כזה. באמצעות התחקות אחר סיפורי ה"גדולים" (הצדיקים), נבחנות הדרכים שבהן מנהיגי הקהילה עיצבו את גופם מגיל צעיר, ואת יחסם אל גופם הבוגר ולעתים הנכה. כמו כן מתבררת פרשנות של קולות חרדים המהללים את הגוף ומבקשים לחקות את דימויו האירופאי האצילי בן הזמן. בפרקי המבוא נבחנות הסוגות הנידונות בספר: ספרות המוסר וספרות ה"גדולים" לאחר השואה, סוגות שהמחקר כמעט ולא עסק בהן עד כה.

נוסח הפנים של מהדורת ספר יחזקאל משקף את כתר ארם צובה, כתב היד החשוב ביותר של נוסח המסורה הטברני במסורת בן אשר. מתחת לו סדורים ארבעה אפרטים המביאים חילופי גרסאות מעדי הנוסח הקדומים: (א) התרגומים העתיקים – תרגום השבעים ליוונית, הוולגטה ללטינית, תרגום יונתן לארמית והפשיטתא לסורית; (ב) מגילות מדבר יהודה וציטוטי המקרא בספרות חז"ל; (ג) מבחר קטעי גניזה וכתבי יד עבריים 'חוץ-מסורתיים'; (ד) כתבי יד של אסכולות מסרנים שונות עד למהדורת מקראות גדולות של יעקב בן חיים. עורך עמית-גילן מרכוס. מפעל המקרא הוא מפעל מחקר רב-תחומי במכון למדעי היהדות ע"ש מנדל של האוניברסיטה העברית בירושלים, המוציא לאור מהדורה מדעית של המקרא: תנ"ך האוניברסיטה העברית.

מסותיו ומחקריו של חוקר ומומחה בתורת הקבלה ותולדותיה. על השבתאות וגלגוליה מנתן העזתי ועד לרמחל וחבורתו ועד לחסידות בכלל. מסות ומחקרים רצופים גילויים חדשים שלא נודעו עד עכשיו. בפתח הספר שני מאמרי מבוא על יסודי הקבלה, דרכיה, סמליה וצורותיה. מלבד החקירה המדעית הזהירה במסמכים חדשים שנתגלו וגילוי עובדות חדשות בתנועה המשיחית היהודית מצויים בספר ערכים ספרותיים כלליים שיש בהם עניין לכל משכיל עברי.

Jewish settlement patterns in Palestine are of interest because of their cooperative forms, the Kibbutz and the Moshav. However, the Jews preferred a different type of pioneer settlement: the Moshavah. For over 30 years the early settlers chose the Moshavah as the type of settlement most suited to lead them to their basic goal: creating a Jewish village, and structuring a "new" Jew – a farmer who would live on his land and so lay the cornerstone of a renewed "national home". The cultural landscape of the Moshavah, its planning its design and development, constitute the subject of this book, which studies the ideological aspirations of Jewish pioneers in Palestine and illustrates the link between ideology and landscape in their settlement patterns.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ בוחן את עולמו התרבותי של הרב חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א (1806-1724). דמותו התרבותית והאינטלקטואלית של החיד"א, בן ירושלים, אשר העביר שנים רבות מחייו בנדודים בצפון אפריקה ובאירופה עד שהשתקע בליוורנו שבאיטליה, נבחנת בספר זה באמצעות כמה מחיבוריו הרבים המייצגים סוגות שונות. מתוך חיבוריו של החיד"א עולים מאפייני דמותו. נדונים כאן ביטויי דימויו העצמי, יחסו לחֲבָרוֹת ולתרבויות שונות ולגופי ידע שונים המושפעים מהמרחבים התרבותיים שחצה במסעותיו. כן מיוחד כאן דיון נרחב במקומו של החיד"א בתולדות הספר העברי לאור הבנתו את עולם הספר והדפוס ולנוכח כתיבתו, השוברת את מסגרותיו של הקנון ויוצאת מגבולותיהם של מרחבים מקומיים. העיון בכתבי החיד"א על סוגותיהם השונות מעלה כי יש בדמותו הן מן העולם הישן, המסורתי, שאל תוכו הוא נולד ושבו עוצבה אישיותו, והן מן העולם המודרני שנתגלה לו במסעותיו ואשר עורר את התעניינותו והשפעותיו עליו ניכרות יפה בכתביו. דמותו המיוחדת של החיד"א מאפשרת אפוא את בחינת השפעת החדש בתוך הסביבה המסורתית באופן המקיים את שתי ההוויות האלה זו לצד זו והיוצר את דמותו של תלמיד חכם שידיו רב לו בעולם הרוח ובעולם המעשה שעל סף העת החדשה.

בהקדמה לספרו עמק המלך ר' נפתלי בכרך (רנ"ב) מונה רשימה של עשרת ספריו, ומציין כי הראשון הוא עמק המלך , והשני הוא גן המלך , פירושו על הזוהר הנדפס כאן לראשונה. סגנונו של רנ"ב ב עמק המלך וב גן המלך , מערב את קבלת האר"י בנוסח סרוק עם יסודות של קבלת הראשונים. רנ"ב אף מגדיר את גן המלך כחלקו השני של עמק המלך . ככלל, כתיבתו הקבלית של רנ"ב מתאפיינת בכך שהיא מלאה במתח משיחי, ובשונה ממרבית תיאורי האצילות בקבלת האר"י המוכרת לנו, רנ"ב מתאר אף את שלבי האצילות הראשונים במונחים משיחיים.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש