בספר טוב אחרית דבר נבחנים התיקונים שעשו בספריהם שלושה מחכמי ימי הביניים – הרי"ף (ר' יצחק אלפסי), ר' צדקיה מרומי ור' הלל בן אליקים – ומידת הצלחתם לעדכן את נוסח ספריהם בכל תפוצות ישראל. על יסוד כלל כתבי היד הידועים של שלושת החיבורים בוחן הספר אילו עותקים משמרים את הנוסח המתוקן ואילו מעתיקים את הנוסח הראשון, שהמחבר עצמו כבר דחה וביקש להחליפו. עוד נדונה השאלה אם הפוסקים שהסתמכו על דברי הרי"ף הכירו את התיקונים שעשה בספרו, או שמא לא ידעו על מקצתם והמשיכו לצטט לפי תומם את נוסחו הראשון של ספר ההלכות, בלי לדעת שהרי"ף חזר בו ושינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. הדיון בספרו של ר' צדקיה מרומי, שבלי הלקט , חושף גם הוא תיקונים שעשה בו המחבר. ר' צדקיה תיקן את ספרו בשלב מאוחר מאוד של עבודתו, לאחר שחשב כי כבר השלים את כתיבתו ואף הכין כמה עותקים נקיים שלו, שעדיין מונחים היו על שולחנו. בעותקים אלה, הנחשפים כאן לראשונה, שילב המחבר ברגע האחרון הוספות ומחיקות, ולעתים אף תלש מהם דפים שלמים וגנזם – ולעולם לא נדע מה נכתב בהם ומה הניע אותו להסירם. מרתק במיוחד הוא סיפורו הידוע של ר' צדקיה על שרפת התלמוד בפריז בשנות הארבעים של המאה השלוש-עשרה: מחקר זה מגלה לראשונה כי גם את הסיפור הזה ערך המחבר פעמים אחדות ועשה בו שינויים משמעותיים.

ר' יוסף רוזין (1936-1858), "הרוגוצ'ובר", מחבר ספרי הלמדנות צפנת פענח , היה גאון תלמודי נערץ, רב קהילה חסידי, פוסק הלכה מקורי ומן הדמויות הרבניות הססגוניות באירופה בעת החדשה. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה הוא ספר המחקר האקדמי הראשון המוקדש למשנתו, והוא עוסק בזיקה מרתקת המצויה בכתביו בין למדנות תלמודית ועיון הלכתי לבין רעיונות ממקורות פילוסופיים. אינטראקציה זו, בין הלכה ולמדנות לבין שדות הפילוסופיה והמדע, התהוותה אצלו ברובה בעקבות עיסוקו ב מורה נבוכים ובפרשניו, והיא חסרת תקדים בהיסטוריה של הכתיבה הרבנית מבחינת ממדיה, עושרה, שיטתיותה ומקוריותה. לצד השפעה בולטת של הפילוסופיה האריסטוטלית והמיימונית, מחשבתו הלמדנית־הלכתית של הרוגוצ'ובר מצאה עצמה משוחחת באופן ישיר עם אסכולות נוספות וקשת של הוגים: המֻתכלִמון, אבן רֻשד, משה נרבוני, ברוך שפינוזה ואנשי תנועת ההשכלה – יצחק סטנוב, שלמה מימון ושד"ל. הצפנת פענח: למדנות פוגשת פילוסופיה בוחן את מגוון אופני הזיקה והשיח שבמפגש בין שני העולמות וחושף בהם תופעות הגותיות יוצאות דופן.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

הם היו אנשים רגילים – נתיני ארץ-ישראל המנדטורית – נשים, ילדים וגברים יהודים שנסעו לבקר בפולין ועם הכיבוש הגרמני לא יכלו לשוב לביתם. רובם נשארו בפולין והיו לבני ערובה, שבויים בידי גרמניה הנאצית, שניצלה אותם כדי להחליפם בגרמנים טמפלרים שחיו בארץ-ישראל. הטובע נאחז בשיבולת עוקב אחר גלגוליהם, הפעולות שנעשו למען חילוצם, המאמצים הרבים שהשקיעו גורמים מדיניים שונים והלחץ שהפעילו המשפחות בארץ כדי להחזירם. בסופו של דבר, בדצמבר 1941 ובנובמבר 1942 הוחזרו כ-120 אזרחים – "בלתי מעורבים" – לביתם בארץ-ישראל, ובבואם מסרו עדויות על גורל היהודים בפולין שהיכו את היישוב בתדהמה. גיבור נוסף של הספר הוא הדרכון הזר. מיד עם הכיבוש הגרמני האמינו יהודי פולין שדרכון זר יוכל להושיע אותם. הביקוש גבר ב-1943 אחרי ביצוע הרצח ההמוני של היהודים. מי שנשארו בחיים חיו בזהות בדויה או במסתור. לחלקם היו אלה פתרונות רעועים, והם תלו את יהבם בניירות זרים, בעיקר של מדינות אמריקה הלטינית, שנקנו בכסף רב. הגרמנים פיתו וצדו אותם, וריכזו אותם במחנה מיוחד בברגן בלזן. כך נהפכו שוב היהודים בעלי הדרכונים הזרים לבני ערובה, עד להירצחם. ועם זאת, לא כולם נרצחו. מתוך 2,500 אנשים, קבוצה של 275 יהודים שהחזיקה בדרכון בריטי-ארצישראלי, ואתם עוד עשרות אזרחי ארצות הברית ודרום אמריקה, הגיעו ליום השחרור וניצלו. הספר זכה בפרס "עם ועולם" על שם בלה ושלמה ברטל ז"ל לספר מצטיין בהיסטוריה.

במלון אורחים נידח, בחצות ליל, עומדת בתו של בעל הפונדק ומחזיקה בידה נר לשני חכמים שלומדים תורה; חבורת חכמים צועדת בדרך, מגיעה לשרשרת הרים גבוהים וחשוכים ומתמלאת פחד; איילה הקוראת לעזרה חולפת מול עיניהם של זוג חכמים היושבים תחת עץ בלילה חשוך; זקן מסתורי עולה מן המדבר. בכל אחד מהסיפורים הזוהריים הללו מתברר כי העלילה היא ייצוג של דבר-מה המתרחש במעמקי האלוהות. הנר בידה של הנערה מסמל את החסד האלוהי; האיילה מייצגת את השכינה הסובלת; ההרים החשוכים מסמלים את מידת הדין האלוהית; המדבר – את הסטרא אחרא, הרוע המטאפיזי. הסמל החי מבקש לעיין בסמלים הללו וברבים אחרים המופיעים בסיפורי הזוהר, ולהציג את האופן שבו רוקמים הסיפורים את הקשר שבין המציאות היומיומית לבין האלוהות, בין הארצי לנשגב, בין המצוי לנעלם, ובמישור הסיפורי – בין העלילה הארצית לבין הדרשות התיאוסופיות. ספרו של עמרי שאשא עוסק בסיפורים הזוהריים המשולבים – סיפורים האורגים יחד נרטיב ודרשות לכדי עלילות ספרותיות מובחנות – עומד על תכונותיהם המרכזיות ומנתח את האופנים השונים שבהם נשזרות בהם יחד העלילה הארצית עם הדרשה התיאוסופית. מעשה השילוב הזה בין עלילה לדרשה ניצב במוקד העיון של המחקר, המציע עיון מחודש באחד מיסודותיו של הזוהר: הסמל הקבלי. הספר מבקש לטעון כי הקשר הסמלי בין דרשה לעלילה קשור באופן עמוק לתפיסות זוהריות על העולם האנושי, העולם האלוהי והזיקה ביניהם.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

בלב אירופה של ראשית העת החדשה, בתקופה שנשים הוצגו כנחותות מבחינה מוסרית, אינטלקטואלית וחברתית, העז היינריך קורנליוס אגריפה לנסח טענה מהפכנית: נשים אינן נחותות מגברים, אלא דווקא עולות עליהם. ספרו על אצילותו של המין הנשי ועליונותו , שראה אור לראשונה בשנת 1529, נחשב כיום לאחד החיבורים החלוציים והנועזים ביותר בתולדות המחשבה הפמיניסטית. בחיבור זה אגריפה הופך על פיהן תפיסות יסוד של התרבות האירופית. באמצעות קריאה חדשנית של ספר בראשית, של ההיסטוריה העתיקה, של התאולוגיה ושל הפילוסופיה הקלאסית, הוא טוען כי בריאת האשה לאחר הגבר אינה סימן לנחיתות אלא עדות לשלמותה. חוה מוצגת כדמות המבקשת דעת וחוכמה, נשים מתוארות כבעלות עליונות מוסרית ורוחנית, והפערים בין המינים מוסברים כתוצאה של דיכוי חברתי ושלילת חינוך מנשים, ולא של טבע מולד. יותר מ-400 שנה לפני הוויכוחים המודרניים על שוויון מגדרי, אגריפה ניסח טיעונים שנשמעים בני זמננו: חברה שמונעת מנשים השכלה, כוח פוליטי וגישה לידע היא חברה המדכאת את הפוטנציאל האנושי שלה עצמה. בכך נהפך הספר לאבן דרך מוקדמת בתולדות הפמיניזם האירופי והשפיע, במישרין ובעקיפין, על דורות של הוגות והוגים, ממארי וולסטונקראפט ועד סימון דה בובואר. התרגום העברי הראשון של הספר חושף לפני הקוראים יצירה נדירה, מסעירה ורלוונטית מאין כמותה: טקסט רנסנסי שנכתב לפני כ-500 שנה, אך ממשיך להדהד גם בלב הדיונים העכשוויים על מגדר, ידע, כוח וחירות.

ספרו של אשר שקדי מילים המנסות לגעת , שהתפרסם לראשונה ב-2003, תפס מיד את מקומו הבולט על מדף הספרים של חוקרים ושל סטודנטים בתחום מדעי החברה וההתנהגות. עד היום זהו "ספר קורס" בקורסים רבים במוסדות אקדמיים, והוא אף אומץ כספר מנחה בקורס מחקרי באוניברסיטה הפתוחה. במרוצת השנים זכה הספר להדפסות רבות ואף ראה אור באנגלית. עוד מילים המנסות לגעת מוסיף סוגיות רבות שלא נדונו במהדורות הקודמות, והבולטת שבהם היא הדרכה בשימוש במתודולוגיה האיכותנית להבניית תיאוריה המעוגנת בנתונים. קוראי הספר ימצאו בו גם התייחסות נרחבת לסוגיות של איכות המחקר, בדגש על הגבול בין מחקר ללא מחקר. זהו הספר המקיף ביותר בעברית העוסק במחקר האיכותני. הספר כולל הדרכה תיאורטית ומעשית לביצוע מחקרים איכותניים בגישות ובסוגות מחקריות שונות. מצורפים לו תרשימים המבהירים את תהליכי המחקר, והוא כולל דוגמאות ממחקרים רבים. בשנים האחרונות רווחים מאוד המחקרים הממזגים יחד מתודולוגיות כמותניות עם מתודולוגיות איכותניות ונערכים לא פעם על ידי חוקרים המגדירים עצמם כחוקרים כמותניים. עריכת מחקרים אלו דורשת הקפדה מתודולוגית רבה. הספר מכוון אפוא גם לציבור הכללי המתעניין, שלא נחשף עדיין למחקר האיכותני ומזהה מחקר עם סטטיסטיקה ועם ריבוי נחקרים, ואינו מודע לאיכות הגלומה במחקרים האיכותניים, אף שאוכלוסיית הנחקרים בהם מצומצמת יותר. (ספר קורס)

בעשורים האחרונים הפכה קוריאה הדרומית ממדינת עולם שלישי לאחת המדינות החזקות והמשפיעות בעולם ולמעצמה כלכלית גלובלית המפתיעה את העולם שוב ושוב. הספר קוריאה: בין מסורת לחדשנות דן בהיבטים שונים של חצי האי הקוריאני מאז היווסדה של האומה הקוריאנית בשנת 2,333 לפנה"ס, דרך שושלות המלכים ששלטו בקוריאה ועד לתקופה המודרנית: הכיבוש היפני, חלוקת חצי האי לשתי מדינות, והדרך שעשתה כל אחת מהן מאז ועד ימינו. לאורך הספר נבחנת קוריאה מנקודות מבט היסטורית, תרבותית, פוליטית וכלכלית, תוך התמקדות בקוריאה הדרומית ובדרך המיוחדת שעברה ממסורת לחדשנות: משלטון צבאי למדינה דמוקרטית ולמעצמה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית עולמית. הספר סוקר תחומים שונים, בהם החברה והמשפחה הקוריאניות; הדתות והפילוסופיות של חצי האי הקוריאני תוך בחינת השפעתן על החברה והפוליטיקה הקוריאניות והתמורות שהתחוללו בהן עם תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה; הכלכלה; יחסי קוריאה הדרומית עם שכנותיה ועם מדינות משפיעות. תחום נוסף הוא "הגל הקוריאני" הכולל בתוכו מוזיקה, קולנוע, סדרות טלוויזיה, קולינריה, קוסמטיקה ועוד, שנודעה להם השפעה עצומה בעולם כולו בעשורים האחרונים. בנוסף, נבחנת גם קוריאה הצפונית כישות מדינית ופוליטית שהתפתחה בדרך שונה משכנתה מהדרום, ומשפיעה עליה ועל האזור כולו. פרק מיוחד מוקדש ליחסי ישראל ושתי הקוריאות. הספר סוקר תקופות, אנשים ודמויות מפתח, ופותח צוהר לקוראים להבנת התרבות הקוריאנית. קוריאה: בין מסורת לחדשנות מיועד לסטודנטים, לאוהבי היסטוריה ותרבויות, לאנשי עסקים ודיפלומטים, למטיילים ולאוהבי התרבות הקוריאנית המודרנית. קישור לספר קוריאנית למתחילים: צעדים ראשונים בשפה הקוריאנית

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי הטופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול גיליון כפול (78-77). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

הפילוסוף הרומי סנקה כתב את המסה על כעס לאחיו נוֹבָטוּס, שלא היה פילוסוף אלא איש מדינה. האח, מושל הפרובינקיה אסיה בימיו של הקיסר נירון, ביקש מאחיו הפילוסוף לסייע לו בעצות מעשיות כיצד להיטיב למשול ולשפר את יחסו אל נתיניו, ובייחוד איך אפשר למתן ולרסן כעס, רגש מטריד ולעתים גם מפחיד בהתפרצויותיו. סנקה, כפי שעולה מן המסה שכתב, חשב כי הדרך הטובה ביותר היא למנוע התפרצות של כעס ואת הדחף המלווה אותו תמיד – לנקום. היצירה מאירה באור חדש את הרגש הכלל-אנושי השולט בבני האדם בכל הזמנים והדורות, מתארת את הכעס ותוצאותיו, מציעה הצעות להשלטת ההיגיון על הרגש המזיק הזה, ומעניקה עצות למניעת נסיבות העלולות לעורר את הכעס ואת דחף הנקם הנובע ממנו. להמחשת דבריו מביא סנקה מבחר מאורעות היסטוריים על התנהגותם של שליטים היכולים לנקום בנתיניהם כאוות נפשם ועל אופני ההישרדות של הנתינים.

להאמין בתהליך מציע גישה רעננה ומרגשת לאנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסיות מבוגרות: מתודולוגיות פסיכודרמה חדשות המותאמות במיוחד לאנשים המתמודדים עם מחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים. הספר מתאר את השימוש הכללי בפסיכודרמה על שלל צורותיה ומבאר את המושגים, את השיטות ואת הרעיונות הקשורים בה. הספר גם עוקב, הלכה למעשה, אחר קבוצת מטופלים מבוגרת לאורך שש שנים ומתעד את התהליך הקבוצתי שהיא עוברת. הוא נוגע בחששות העיקריים המעסיקים אנשים שמתמודדים עם דמנציה; מציע התאמה לרמת התפקוד המשתנה תדיר, מקדם תחושת שייכות, משמר את כבוד האדם של המשתתפים ומגדיר מחדש מערכות יחסים ותפקידים. מדריך מעשי זה מיועד למטפלים, לעובדים סוציאליים, לבני המשפחה ולמטפלים אחרים, למורים ולאנשי הרפואה העובדים עם מטופלים מבוגרים. באמצעות פסיכודרמה קבוצתית הוא מציע מזור לבדידות הזקנה והדמנציה. "ספרה של ציפי סידר לא רק עורר בי השראה ועודד אותי לעבוד באופן יצירתי עם כל אדם באשר הוא, אלא שגם מצאתי את עצמי צוחקת ובוכה תוך כדי הקריאה, כאילו אני צופה בסרט או במחזה. הספר כתוב באופן נלהב ובהיר: סידר מתארת את האתגרים ואת ההישגים הטמונים בעבודה קבוצתית יצירתית עם אנשים הסובלים מדמנציה, זקנה ובדידות, והיא עושה זאת בכנות מרבית, בעומק רחב אופקים, ומתוך רצון עז לגעת בלב הקוראים". פרופ' סוזאנה פנדזיק, המכללה האקדמית תל חי והאוניברסיטה העברית "בתחום הטיפול בדמנציה אנו מחפשים ללא הרף דרכים נוספות לעורר את המשתתפים בקבוצות שלנו. בעבר נעשה שימוש אך ורק בטיפול במוזיקה ובתרגילי התעמלות. הספר הזה שולט היטב בנתונים תיאורטיים ובדוגמאות מהחיים, ומעודד דור חדש של מטפלים להצטרף למסע הפסיכודרמה. הוא מדגיש את מה שיש למשתתפים ולא את מה שאבד להם, מתייחס אליהם בכבוד ומשתמש באינטראקציה המתקיימת בין חברי הקבוצה כדי לבנות מערכת תמיכה בטוחה ואוהבת". לאה אברמוביץ', ממקימי עמותת מלב"ב, כלת אות "יקיר ירושלים" ופרס בוני ציון "ספר מעורר השראה זה אשר נכתב בידי מומחית מציג כיצד הגיבה קבוצה של אנשים מבוגרים הסובלים מהידרדרות קוגניטיבית, ממחלת אלצהיימר וסוגי דמנציה נוספים, באופן פרטני וקבוצתי גם יחד, לסדרת תרגילים המתוארת בבהירות לאורך הספר. נפלא לגלות כיצד אנשים מבוגרים הסובלים מליקויים קוגניטיביים שונים הגיבו למנעד רחב של טכניקות פסיכודרמה המתוארות בספר בצורה יוצאת מן הכלל". פרופ' סולדאד בלסטרוס, אוניברסיטת UNED, מדריד

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

מהו היחס המגיע לבעלי חיים? מתי אנו רשאים לאכול אותם או לערוך עליהם ניסויים? האם הפּלות שקולות לרצח? והמתות חסד? מהן חובותינו כלפי עניי העולם? וכלפי פליטים המתדפקים על שערי ארצנו? כיצד ראוי לתקן את העוולות הנובעות מאפליית מיעוטים? האם מדיניות של העדפת נשים מפרה זכויות של גברים? באיזו מידה עלינו להגן על הסביבה? מתי מותר להמרות את פי החוק ואילו נימוקים יכולים להצדיק את המרי? בעיות מעשיות אלה ניצבות במוקד מוסר הלכה למעשה . סינגר מציע להן את הפתרונות המתקבלים כתוצאה מיישום, הלכה למעשה, של תורת המוסר הדורשת מאתנו למקסֵם תמיד את התועלת הכללית, ובתוך כך מנסה להראות כי התשובות התועלתניות עולות על אלה הנובעות מיישום של תורות אחרות. התעניינותו של סינגר ביישומי המוסר הניבה מבול של מחקרים, דרבנה את התעוררות המקצוע במחצית השנייה של המאה העשרים והשפיעה על עיצוב דמותו. הוא חקר רבים מהנושאים בתחום, ורבים ממחקריו נידונים בין כריכותיו של מוסר הלכה למעשה . מאחר שסינגר מאמין כי יישומי המוסר צריכים להעסיק כל אדם חושב, הוא יוצא מגדרו כדי לנקות את ניסוחיו מז'רגון מקצועי ולנקוט לשון שווה לכל נפש. כתיבתו הסבלנית, הנושמת, מקנה לפרסומיו תפוצה מרשימה המיתרגמת ליעילות פוליטית. הידוע והמשפיע בספריו, שחרור בעלי החיים, נמכר עד כה במספר עותקים דמיוני יחסית לספרי פילוסופיה – חצי מיליון – ורבים מייחסים לו את הולדתה של התנועה לשחרור בעלי החיים בלבושה המודרני. "מוסר הלכה למעשה" נמכר אף הוא במאות אלפי עותקים, תורגם לשפות רבות ונעשה מבוא קלסי ליישומי מוסר. ספר ראשון בסדרה חדשה: בְּדִיּוּק הפילוסופיה האנליטית על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים. אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. בקרוב יתפרסמו בסדרה: שאלות עלמוות מאת תומס נייגל עובדות, בדיות וניבויים (שם זמני) מאת נלסון גודמן חיים בחקירה: הרהורים פילוסופיים מאת רוברט נוזיק תורת צדק מאת ג'ון רולס אנרכיה, מדינה ואוטופיה מאת רוברט נוזיק זהות (שם זמני) מאת דרק פרפיט על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום הכריכה: אסנת להט, משותקת בארבעת גפיה. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

כסנופון האתונאי (354-428 לפסה"נ בקירוב) היה סופר פורה מאוד ורבים מכתביו שרדו וביניהם היצירה הקצרה מדינת הספרטנים , תיאור המשטר בספרטה. כסנופון לחם בשורות הצבא הספרטני תחת פיקודו של המלך אַגֶסילַאוֹס והוגלה בשל כך מאתונה מולדתו. הוא היה מעריץ של ספרטה וחוקיה, התגורר זמן מה בספרטה ושני בניו התחנכו בחינוך הספרטני. הוא הכיר אפוא את העיר ואת משטרה היכרות אישית. יצירתו מדינת הספרטנים היא מקור עיקרי להכרת משטרה של ספרטה במאות החמישית-הרביעית לפסה"נ. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה.

פולנים ויהודים – שני עמים אשר תולדותיהם משולבים זה בזה. הם הכירו זה את זה היכרות אינטימית אך עם זאת היו מרוחקים ונבדלים, הם ידעו תקופות של קירבה לצד שנים של עוינות ואנטישמית, אשר הגיעו לשיאן ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופת הכיבוש הנאצי. השואה והיעלמותה של יהדות פולין ממרקם חייה של החברה הפולנית, ומדיניות השלטון הקומוניסטי שהתבסס בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה השפיעו במשך עשורים ארוכים על ההיסטוריוגרפיה של יהודי פולין. היסטוריונים יהודים, בני הדור שחווה את הקריעה והחורבן, בחנו את ההיסטוריה של יהודי פולין מתוך פרספקטיבה של שני הקטבים שהכירו מקרוב: הפריחה הגדולה שלפני השואה והריק הנורא שבא בעקבותיה. אי לכך, נוכחותה של השואה בחקר יהודי פולין במיוחד בהיסטוריוגרפיה הישראלית, הייתה בולטת במיוחד. ספר זה יוצא מנקודת מוצא שונה. מטרתו אינה להביא תמונה מקיפה על תולדות יהדות פולין שחרבה, אלא להתמקד בזווית שזוכה לטיפול חלקי בחקר ההיסטוריה היהודית-פולנית - היבט הקיום המשותף: ההשפעות ההדדיות, החיכוכים והעוינות, הזיכרון ההיסטורי המשותף. אי לכך המחקרים שכונסו בספר הזה מתמקדים בזווית היהודית של המפגש היהודי-פולני לאורך הדורות.

הגותו של פילוסוף אינה מוצאת את ביטויה אך ורק בתכנים אינטלקטואליים. היא משתקפת גם בדרכי חשיבה ועשייה, בדרכי פעולה ותגובה - במכלות שלם, שבדרך כלל ממעטים לייחס לו חשיבות, אך רב חלקו בכל מה שנעשה או נאמר בתחום הפילוסופיה. ההיבטים העיוניים של פעילות הפילוסופים - הטיעונים, התיאורים, ההסברים - נסמכים על תשתית שאינה עיונית גרידא, ועם זאת אינה שייכת לתחום הפסיכולוגי או החברתי. כאשר מדגישים את הממד הקיומי, היוצר, האומנותי בעשייה הפילוסופית, כאשר בוחנים את מעשיהם של פילוסופים כשם שבוחנים את דבריהם, מתגלה נוף אחר, רצף אחר, שאינו הרצף שהרגיל אותנו אליו חקר הפילוסופים "הקלסי". כאשר פילוסוף אומר: "אני" - למי הוא מתכוון? מאין הוא שואב את הביטחון באמיתות דבריו? מה קורה כאשר פילוסוף משנה את דעתו? מה היא האחריות שיש לו כלפי הקהל שהוא פונה אליו? האם כל הפילוסופים הם רודפי החוכמה? לשאלות אלה, להיבט זה של פעילות הפילוסופים, שעל פי רוב מתעלמים ממנו, מוקדש ספר זה

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

ה פואטיקה , יצירתו של הפילוסוף היווני אריסטו בן המאה הרביעית לפסה"נ, מנסחת את אחת התאוריות הספרותיות החשובות ביותר שהגיעו אלינו מהעת העתיקה. ביצירה זו אריסטו מגדיר את רכיביה העיקריים של הטרגדיה ומנתח את מאפייניהם. הוא בוחן את ארגון האירועים, את הדמויות, את הלשון ואת החיזיון ופורס בפני קוראיו את תפיסתו באשר למקומה של הטרגדיה בחיי נמעניה ולתרומתה הייחודית לאושרם. ה פואטיקה , שנכתבה זמן לא רב לאחר תקופת השיא של הטרגדיה האתונאית, מסתמכת על יצירותיהם של הטרגיקונים הגדולים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס ומציגה ניתוח מעמיק ומרתק של כמה מיצירותיהם המרכזיות. מושגי יסוד של התאוריה כדוגמת ייצוג אמנותי (מימזיס), טיהור (קתרזיס), כשל, מהפך והכרה הפכו לנכסי צאן ברזל של ביקורת הספרות במערב. ליצירה הייתה השפעה עצומה על אנשי הרנסנס והנאו-קלסיקה, אשר תרגמוה, פירשוה וניסחו בעזרתה את כללי הכתיבה של הטרגדיה הטובה, והיא משמשת עד היום מקור השראה לכותבי ספרות ולקוראיה. הוסיף מבוא הערות ומאמר מסכם: יואב רינון.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

המודעות לדילמות אתיות שמורים עומדים בפניהן והצורך לבחון אותן בכלים ביקורתיים הם נקודות המוצא לספר זה, המבוסס על סיפורים שנאספו במאות ראיונות עם אנשי חינוך ממגזרים שונים. מן הראיונות עלה כי התמודדות עם דילמה אתית היא מציאות יומיומית בעבודת אנשי החינוך. מורים ומנהלים מתלבטים כיצד ראוי כי יבטאו בעבודתם מגוון של ערכים ומחויבויות בתנאים מורכבים של לחצים המופנים אליהם מגורמים שונים וקושי לנבא את תוצאות פעולתם. מורים רבים אינם שבעי רצון מן הדרך בה הם פועלים ויחד עם זאת מותירים את ההתלבטות האתית בדלת אמותיהם, מבלי להסתייע באיש. הזיקה בין מקצוענות, היינו איכות הפרקטיקה המקצועית, לבין אתיקה הולכת ומשתרשת בהוראה והעיסוק באתיקה חינוכית ניכר בתכניות להכשרת מורים בישראל, אך הוא עדיין נמצא בשוליהן. לצד הגישות הקושרות בין אתיקה לבין מקצוענות של מורים, רווחות ואף מתחזקות גישות אחרות. גישות אלה דוגלות בחיזוק השליטה והפיקוח על המורה ובית הספר, בהצבת סטנדרטים ברורים לתהליכי החינוך וביישום מודלים ומונחים כלכליים עליהם. המתח בין הגישות מחלחל אל בתי-הספר וחושף את המורים לציפיות סותרות וללחצים המקשים עליהם לברור את דרכי פעולתם. על רקע כל אלה מתחדד הצורך להעמיק המודעות להיבטים האתיים של עבודת החינוך ולעורר שיח בין אנשי חינוך וזאת מבלי להינתק ממציאות החיים המורכבת של בתי-ספר. הספר מציג מקרים נבחרים מסיפורי הדילמה של מורים ומנהלים בשבעה שערים נושאיים: הערכת הישגי התלמידים; אכיפת כללי התנהגות; טובת היחיד מול טובת הכלל בכיתה; זכות התלמיד לפרטיות; מפגש בין השקפות עולם שונות; יחסי צוות חינוכי-הורים; יחסי מורים עמיתים. בכל אחד מהשערים הקוראים מעמידים עצמם לנוכח ניסיון הזולת ושואלים במה הדברים נוגעים לו ולבתי-הספר שלהם בעוד הדילמות נבחנות בביקורתיות ונקשרות אל מושגים עיוניים הספר פונה אל העוסקים בחינוך והוראה ואל כל המתעניינים בחינוך ובהוראה. לבד מהיותו חומר קריאה ועיון, הוא יכול לשמש לפעילות בקרב אנשי חינוך – בחדרי מורים בקרב צוותי הנהלה, בהשתלמויות בית ספריות וחוץ בית ספריות, וכן באוניברסיטאות ובמכללות העוסקות בהכשרת מנהלים ומורים. פעילות סביב לדילמות יכולה לזמן בחינה מעמיקה של האתיקה של איש החינוך היחיד ולהוביל לגיבוש 'אני מאמין' בית-ספרי. ניתן להיעזר בה בכדי ללמוד על נושאים פדגוגיים בתכנית ההכשרה המקצועית (למשל הערכת תלמידים), או לטפל דרכה בבעיות אשר עולות לסדר היום הבית-ספרי (למשל מעורבות הורים). בכוחה לסייע למעוניינים בהעמקת השיח בין מורים עמיתים, מורים -והנהלה, מורים ותלמידים ואף מורים, הורים ותלמידים.

מדוע קשה כל כך לשפר את מערכת החינוך? מדוע, אף על פי שפרויקטים של חדשנות פדגוגית מצליחים בקנה מידה קטן ויוצרים איים של מצוינות, הם אינם מצליחים להתחבר לכדי יבשה? רפורמה רודפת רפורמה, אך מערכת החינוך הישראלית דורכת במקום מבחינת איכות הלמידה וההוראה. הספר לחבר את האיים ליבשה מתריע על כך שתהליכי שינוי חינוכי נוטים להתמקד ברובד טכני ושטחי בעוד שינוי עמוק דורש תכנון אסטרטגי מפורט ועבודה שיטתית על ליבת תהליכי הלמידה וההוראה. בעזרת ניתוח הדוגמה של הטמעה מערכתית של הוראת חשיבה בבתי הספר מפצח הספר את הקוד של עבודה מערכתית רחבה ועמוקה בסוגיות כגון: ההתפתחות המקצועית של מורים, האתגרים הכרוכים בהטמעה רחבה של למידה בדרך החקר והמתח שבין הטמעה מערכתית של חשיבה למבחנים סטנדרטיים. הספר פונה למתעניינים בשיפור מערכת החינוך, בתהליכי שינוי ובהטמעת הוראה עם חשיבה במערכות חינוך.

זהות בלא נחת הוא מסע אינטלקטואלי, הגותי, שחוקר ופורש לפני הקוראים את סיפורם האישי והגותם של ארבעה-עשר "יהודי שוליים", אינטלקטואלים יהודים ממגוון דיסציפלינות שחיו באירופה משלהי המאה התשע-עשרה עד מחצית המאה העשרים. יעקב גולומב מיטיב לתאר את נפתולי זהותם המפולשת, היהודית-אירופית, של ענקי רוח אלה לנוכח השבר של האידיאל ההומניסטי האירופי. הספר בנוי כאריג שנוצר מסיפוריהם המצטלבים של הוגים מרכזיים שהשאירו חותם אינטלקטואלי סינגולרי על המאה העשרים ועל עיצוב התודעה היהודית בה – מקפקא לפרויד, מברונו שולץ לגנסין, מאחד העם לברדיצ׳בסקי, מהרצל ונורדאו למרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי, ומסטפן צווייג לפרימו לוי. המפתח המקורי שגולומב מציע להבנת מנגנוני בניית הזהות של ״יהודי השוליים״ הוא יחסם של הוגים אלה להגותו של פרידריך ניטשה, ולאופנים שזו מאירה על שאלת פוליטיקת הזהויות ועל המאבק הפנימי ביהדות המודרנית בין לאומיות להומניזם אוניברסלי. זהות בלא נחת הוא פרי עבודה מחקרית חשובה ורבת שנים של המחבר על קירקגור וניטשה ועל התקבלותם בספרות ובהגות העברית. פרופ' חגי כנען

מהי התגלית המפתיעה שנודעה ל'מתנגד' לגלגן בשעה שהסתתר מתחת למיטתו של הרבי החסידי בליל אמירת הסליחות? כיצד הגיב ר' נחמן מברסלב למצבה החשוך והמאובן של היהדות הלמדנית? מדוע ברח הרבי מביאלא מן הישיבה של הגאון מבריסק? על כל אלה ועוד מספר הסופר היידי והעברי המפורסם י"ל פרץ שנודע במעשיות החסידים שלו, שאותן עיבד והגיש לקהל קוראים מודרני. הספר מתמקד בשלוש יצירות קצרות של י"ל פרץ הבנויות במתכונת של סיפורי חסידים: 'אם לא למעלה מזה', 'בין שני הרים' ו'העופות והגוילים'. לצד הטקסט של כל אחת מן היצירות, בעברית וביידיש, מובאים כמה מקורות חסידיים המקבילים לעלילה ולצדם דיון נרחב במשמעותה של כל אחת משלוש היצירות. המחבר מנתח את האופן בו 'משוחח' פרץ עם מקורותיו החסידיים, וזאת בעזרת השוואה ספרותית ורעיונית בין המעשייה המקורית לבין עיבודה האמנותי, המיועד לקהל קוראים חדש. בתוך כך מתבארת שיטתו הספרותית של פרץ במאמציו להחדיר למעשיות החדשות-ישנות הללו אידאולוגיה מודרנית ורעיונות החורגים מעולמה של החסידות.

צדק מאחה היא גישה שנועדה להחליף או להשלים הליך פלילי. היא מפגישה עובר חוק עם נפגע העברה בדרך שתאפשר להם לשוחח באורח מוסכם, מכובד ובטוח על העברה ומשמעותה, ועל הדרך לאחות את הפגיעות שנגרמו לנפגע הישיר וגם לנפגעים העקיפים בעטיה. הליכי צדק מאחה נערכים בחסות המדינה, באישור ובפיקוח רשויות אכיפת החוק. הליכים של צדק מאחה קיימים בישראל מאז שנות התשעים. באחרונה רב מספר ההיוועדויות שהמדינה מאשרת לקיימן, בין היתר לנוכח שינוי חקיקתי המחייב את קציני המבחן לנוער לבחון הפניה של כל מקרה של עבריינות נוער להליכים חלופיים, ובמרכזם היוועדויות צדק מאחה. שינוי זה, והמודעות לקיומן של חלופות להליך הפלילי, צפוי להביא עלייה בשימוש בהן. זהו ספר חדשני, המציג היבטים עיוניים ומעשיים של הגישה תוך התייחסות לכלל הפעולות הנעשות בתחום זה. גישת הצדק המאחה ועקרונותיה הם בסיס לתיאור ולפיתוח שיח מאחה בזירה הציבורית והפרטית. השיח המאחה מעודד דיון ענייני ומושכל במשא ומתן בין תושבים, רשויות, קבוצות וקהילות. השיח המאחה מבהיר צרכים ואינטרסים שימנעו חיכוכים וקונפליקטים המעיבים על איכות החיים בישראל. כותבי הפרקים הם ממיטב ההוגים והעוסקים בתחומי המשפט, הקרימינולוגיה, העבודה הסוציאלית והחינוך מהאקדמיה ומעולם המעשה בישראל. מחברים משתתפים: נורית בכרך,אפי ברוור,בת־עמי ברוט,מאיר־דב ברקוביץ', טלי גל, שרי גרבלי, דליה טאובר, אורי ינאי, פני לייסט, עֹזי נבון, שקמה ניצן־בירן, שאוקי עדווי, גלי פילובסקי־מנקס, נאוה קידר, כרמית קלר־חלמיש, יאיר רונן, רינה ריטר, ליאת שוסטרי־זיני, אסתי שחף־פרידמן, ויקי שרזמן, רון שפירא

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד נוצרו ונשתמרו חיים חברתיים המבוססים על שיתוף פעולה? בעיה זו היא אחת הסוגיות הגדולות שהעסיקו את חוקרי האבולוציה מאז דרווין. אחד ההסברים הראשונים שהוצעו היה בררה ברמת הקבוצה: קבוצות שהפרטים החברים בהן משתפים פעולה מגדילות את סיכוייהן לשרוד כקבוצות. הועלו גם הסברים אחרים, כמו הסבר ברמת הפרט שעל פיו בסופו של דבר יוצא הפסדו של האלטרואיסט בשכרו: הוא זוכה לעזרה מנעזריו לשעבר בעת מצוקה, או נעשה בעל סטטוס גבוה בחברה, ולכן עולים סיכוייו למצוא בת/בן זוג. הסבר נוסף הוא ההסבר ברמת הגֵן: אף שפרט העוזר למקורביו מוריד את כשירותו הישירה, הנמדדת במספר צאצאיו, הוא מעלה את שכיחותם של גנים זהים לאלה שלו באוכלוסייה. כל אחד מההסברים טוען למרכזיות או אף לבלעדיות – לבכורה תאורטית – בשאלת האבולוציה של האלטרואיזם. הספר הוא תרומה מקורית ורב-תחומית בחקר האבולוציה של השיתופיות. הוא מאפשר דיון מחודש מנקודת ראות רעננה וביקורתית בבעיות קלסיות בביולוגיה אבולוציונית ובפילוסופיה של הביולוגיה, ומעלה שאלות מרתקות הקשורות להיסטוריה ולסוציולוגיה של הביולוגיה ולקשר המורכב שבין מדע לערכים. ספרה של אילת שביט דן בהסברים השונים לשאלת האבולוציה של האלטרואיזם, ובאופיו של תהליך ההכרעה בין ההסברים האלה בקרב חוקרי האבולוציה. המחברת מנסחת את אופי הבעיות והכשלים השכיחים בקרב החוקרים בתחום זה, מנסה לעמוד על שורשי הסיבות לכשלים אלו ובעקבות התובנות הללו להציע כיווני מחשבה שיאפשרו להימנע מהם בעתיד. ספר מרתק לכל מי שבמתעניין בטבע שמאחורי האמרות הידועות על טבע האדם (מתוך ההקדמה של פרופ' ימימה בן מנחם ופרופ' חוה יבלונקה).

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

אברהם יהושע השל הוא מן ההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית בארצות הברית במחצית השנייה של המאה העשרים, משורר ופילוסוף בעל ספרי הגות ושירה רבים. כתביו מצאו הד נרחב בקרב יהודים ואף בקרב נוצרים ומתעניינים בהם גם באירופה ובדרום אמריקה. הם תורגמו לאיטלקית, לצרפתית, לגרמנית ולספרדית, ועתה יוצא לאור בשפה העברית הספר שלפנינו, שהוא ספרו העיקרי והממצה של השל. זהו אירוע המשמח את הלב. השל היה בקי מאוד במקרא, במדרש ובחסידות. הוא יצר שיטה שכינה 'תאולוגיית המעמקים' (depth theology) ובה פיתח פרשנות מיוחדת של הפנמה הנובעת מן הסיטואציה העכשווית של האדם. הוא נחשב להוגה מזרם האקסיסטנציאליזם הדתי. קרוב הוא בדבריו במיוחד לריינהולד ניבוהר; לעתים משווים אותו גם לפאול טיליך, לגבריאל מרסל ולסרן קירקגור בעולם הנוצרי או למרטין בובר, לפרנץ רוזנצווייג, לאנדרה נהר ולרב סולובייצ'יק בעולם היהודי. שנים רבות שימש השל פרופסור לאתיקה יהודית ומיסטיקה בסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק, עד מותו ללא עת בשנת 1972. השל לא היה פרופסור החי במגדל שן, אלא אדם שהיה מעורב בפעילויות ציבוריות, פוליטיות וחברתיות. מפורסמת ביותר ידידותו עם הכומר מרטין לותר קינג, לוחם החופש הנודע, והליכתו על ידו בהפגנה למען חופש השחורים באלבמה.

במילון זה כונסו כמה אלפי קטעים קצרים מתוך עיתונים, כתבי-עת, ספרים ושאר פרסומים שנדפסו בארץ-ישראל ב"תקופת התחייה" - מאז שנות השבעים של המאה ה-19 ועד מפלתם של התורכים ונסיגתם מהארץ ב-1918. המשותף לקטעים אלה שהם מכילים מילים אובדות: מילים זרות שעם הזמן נמצא להן תחליף הולם בעברית, כגון פוטוגרפיה, אבטוריטט, פראנג'י; מילים שלא הצליחו לדחוק מילים זרות, כגון בית-ישחק (תיאטרון), ירכתון (פיליטון), נעמני (רומנטי), שחרחוק (טלפון); מילים שמילים מחודשות אחרות באו על מקומן, כגון אבחמץ (חמצן), יציצור (חיידק) ומכושית (פסנתר); וגם מילים המשמשות אותנו כיום במובן שונה לגמרי. כגון בלשן (נואם משובח), גבורה (הספק), חוץ (רחוב), מפסעה (מדרכה) ועצירות (מיתון). כל אלה מילים אובדות הן, אך לאו דווקא אבודות: יהיו ביניהן ודאי כאלה שימשכו את לב הקורא עד שלא יהסס להשתמש בהן גם בימינו. המילון נועד לא רק לאוהבי הלשון, חוקריה ומוריה, אלא גם לכל המתעניינים בתולדות שנות בראשית של ישראל החדשה, הן מפני שיוכלו לחוש בציטוטים הרחבים שבמילון את פעימות רוח התקופה והן מפני שיוכלו להסתייע בו בהבנה נכונה של כתבי אותם ימים. חובבי אנקדוטות תרבותיות ימצאו אף הם במילון זה שלל רב.

מוטל בן פייסי החזן, יצירת המופת של שלום עליכם, מוגשת בזה לקורא בלשון המקור במהדורה חדשה, מתוקנת ומלאה, בכתיב מודרני תקני (על פי תקנות ייווא). הטכסט מלווה ב'אחרית דבר' של פרופסור חנא שמרוק, הדן בתולדות היצירה, ובאפרט טקסטולוגי מפורט. בגלוסאר הנלווה (יידיש-יידיש) מבוארים מילים וביוטיים שאינם מצויים במילונים הנפוצים. מהדורה זו של מוטל בן פייסי החזן, היא פרי הביכורים של 'מפעל שלום עליכם', המשותף לאוניברסיטה העברית בירושלים ול'הברו יוניון קולג'' בסינסינטי, בראשותם של הפרופסורים חנא שמרוק וחיים פייפר, מפעל אשר שם לו למטרה להוציא לאור מהדורה של כל כתבי שלום-עליכם על פי המתכונת שנקבעה בספר זה.

סוד קסמן של יצירות עגנון - בהתמזגות משכרת של המצחיק והרציני , באירוניה המפורסמת שלו , המערערת את הקרקע מתחת לכל ודאות בטוחה ואף מתחת לעצמה . ההומור העגנוני מתחמק מגבולות רטוריים , אינו סובל מסגרות ז ' אנריות ואינו מציית לפתרונות פרשניים פשוטים . בספרו החדש של רומן כצמן מוצעת שיטה ספרותית - אנתרופולוגית לפענוח ' צופן הצחוק ' העגנוני המורכב – השיטה שמתבססת על פרשנות תרבותית וסמיוטית של סמלים . הקריאה במבחר נרחב של יצירות , הכולל את ארבעת הרומנים הגדולים של עגנון , מעלה תמונה שלמה של עולם סמלי הצחוק העגנוני – עולם של אלימות וקדושה , תמיהה טרגית ומפץ אפשרויות . בעולם זה תיבות פורחות , בני מלכים נעלמים , נחשים נושכים בזנבם , מלאכים ושדים מרקדים , מדומה הופך לממשי ונסים היתוליים ואכזריים אחרים עשויים להתרחש . המחקר מנסה לפתור את החידה : איך ייתכן שבכל מקרה , אם קוראים את סיפוריו כרציניים או אירוניים , דתיים או חילוניים , לגלגנים או אמפתיים , ארכאיים או מודרניסטיים , אם מתנפחים מפתוס או מתפוצצים מצחוק , עגנון הוא תמיד זה שצוחק אחרון .

מהי היצירה העצמית של האדם? כיצד חירותו אפשרית? מהם תהליכי ההיריון והלידה של השפע הפנימי של האדם היוצר? האם העל-אדם הוא בר מימוש או אוטופיה? כיצד התרבות והמציאות קשורות בחוויה האינטימית ביותר של הפרט? למה האדם רשאי לקוות בעולם שאינו אלא כלא המטפורות שהוא עצמו יצר? המחבר מעמיד בחיבורו המרתק פירוש חדש להגותו הפולמוסית של פרידריך ניטשה (1844–1900), שמשפיעה עד היום על המחשבה ועל התרבות. החיבור משחזר הגות זו סביב רעיון יסוד מהפכני: האדם הוא שיוצר את עצמו. במהלך החיבור מעיין המחבר גם בהגותם של שופנהאור, מורו הרוחני של ניטשה, ושל הוגים אחרים שהשפיעו עליו, ומציף אל פני השטח מבנים פנימיים ועלומים בהגותו. הספר מיישב סתירות עקרוניות אצל ניטשה אך אינו חוסך ממנו את שבט הביקורת בנקודות מכריעות. "בחיבורו המקורי אלי אילון נוטל את אחד הנושאים הסבוכים ביותר בהגותו של ניטשה – היצירה העצמית – ואינו מוותר אף על רעיון אחד במכלול רעיונותיו של ניטשה העשוי לשפוך עליו אור. החיבור, מן החשובים שנכתבו על ניטשה עד כה, מצליח לסרטט בצורה מרשימה את קווי המתאר של הגותו של ניטשה ולהתמודד בעומק ובמקוריות עם פרקים מכריעים וסותרים אצל ניטשה כמו הפטליזם ורעיון היצירה העצמית. אילון דן ברצינות הדרושה בהיבטים בהגותו של ניטשה שפרשנים אחרים לא הביאו בחשבון, ובהיותו בן בית בספרות הפרשנית הוא מתפלמס בהצלחה עם פרשנויות של הוגים חשובים כהיידגר, לווית, הברמס ונחמס. מעטים ביותר הפרשנים המסוגלים לבנות תמונה מקיפה, מרתקת ומקורית של מכלול רעיונותיו של ניטשה כמו זו שאילון מציע כאן" (פרופ' מנחם ברינקר).

רובנו מתנסים בתחושות אבסורד וריקנות, באותו הלך רוח שמילט מחזהו של קֹהלת את נהמת ההבל הבלים שלו. רגשות אלה, טוען נייגל, נובעים מפער בין ההתייחסות הרצינית לחיינו לבין הכורח להתבונן בהם מדי פעם בריחוק ולהשתאות על הרצינות; ולהתבייש בה, ללעוג לה, לקלל אותה – וקצת להתמוטט. הרצינות מתלווה לקיום כשמתנסים בו מבפנים, מפרספקטיבה סובייקטיבית. כשמסתכלים עליה מבחוץ, באובייקטיביות, היא מתנפלת עלינו בצחוק רע ונובחת שהיא – הרצינות – אינה יכולה להיות רצינית כי אנו עצמנו איננו רציניים: אנו אפסיי ערך וקיקיוניים. אך בעוד האדם מרשרש "החיים חסרי משמעות, החיים חסרי משמעות" הוא ממשיך להתמסר להם ולקיימם ברצינות. עשן האבסורד מתאבך מהתנגשות זו בין נקודת המבט האובייקטיבית לסובייקטיבית. ההתנגשות בין הפרספקטיבה האישית למרוחקת מארגנת נתח חשוב מהגותו של נייגל. בשוּרת מחקרים המתפרסמים ב שאלות עלמוות – רובם זכו למעמד המיוחד של קלסיקה בת זמננו – הוא משתמש בה כדי לפענח טווח רחב של בעיות יסוד בפילוסופיה. "איך זה להיות עטלף?", אחד הידועים והעשירים במחקריו, עוסק בבעיית הגוף והנפש, היינו בניסיון להבין כיצד הנפש מקיימת קשר שיטתי עם הגוף החומרי. "מזל מוסרי" דן במאמץ ליישב את חופש הרצון עם ההשקפה שהכול קבוע מראש בידי נסיבות קודמות. "מלחמה וטבח" בוחן מהן האינטואיציות המוסריות הניצבות ברקע המגבלות שמטילים דיני המלחמה. ותחת הכותרות "האבסורד" ו"מוות" מתבררות סוגיות הנוגעות למשמעות החיים ולפחד מפני המוות. בחלקים אחרים של הספר מראה נייגל כיצד שאלות בקשר להתנהגות מינית, לפערים חברתיים, לעוצמה פוליטית ולחציית מוחות מובילות לבעיות פילוסופיות מסורתיות על זהות אישית, על ערכים ועל תודעה. דיוניו כולם – תמיד נמרצים ומאלפים – נועדו להעמיק את הבנתנו הן במישור האישי-סובייקטיבי הן במישור התאורטי-אובייקטיבי. על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים . אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום: שושנה גולדברג-מאיר, אישה עם מוגבלות כתוצאה ממחלת הפוליו. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

מהם יחסי הגומלין בין מחשבה מדינית כללית למחשבה מדינית יהודית? האם ניתן להצביע על ביטויים של רעיונות מדיניים כדוגמת יחסי יחיד-קבוצה, צדק, חירות, שלטון וחוק, במחשבה היהודית הקלסית והמתחדשת? כיצד מתמזגות סוגיות הגותיות-פוליטיות מן העבר היהודי הקרוב והרחוק עם הווה ישראלי מתחדש? המחקרים שבקובץ מיזוג אופקים: מחשבה מדינית יהודית-ישראלית מעידים על כך שהזהות המדינית היהודית בישראל נוצרת ומתפתחת מתוך מפגש בין מחשבה מדינית כללית לבין רובדי עומק המצויים במסורת היהודית כמו גם בשפה הישראלית, הממזגת עבר והווה. המחקרים, שנכתבו על ידי עמיתות ועמיתי קרן שייר למחשבה מדינית יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, מאירים היבטים שונים של קשר בין מקורות יהודיים מסורתיים ומקורות ישראליים בני זמננו, ודנים במגוון סוגיות ובהוגים מרכזיים במסורת המחשבה המדינית לדורותיה.

עשור ההכרעה מתאר פרק נעלם וחשוב בהיסטוריה היהודית. הוא בוחן את קשרי הגומלין בין התהליכים שהתרחשו בשנים 1949-1939 בעולם היהודי, בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בצפון אפריקה, שגם להן היה זה עשור הכרעה. הספר מתאר את התמורות שהתחוללו אז ביהדות צפון אפריקה, בין השאר הבשלתה של הציונות והמעבר לשלב ההגשמה: ההגירה והעלייה לארץ. כמו כן בוחן הספר את המפגשים המורכבים והטעונים שהתהוו בין התנועה הציונית והיישוב ליהודי צפון אפריקה. סיפורה של ההעפלה מצפון אפריקה מוצג בספר זה כחלק מההיסטוריה המקומית של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. התנועה הציונית יזמה ומימשה באותו עשור את ההעפלה מארצות צפון אפריקה, אבל היהודים המקומיים לקחו את גורלם בידם והיו לכוח פועל בהיסטוריה. כנגד כל הסיכויים הצליחו המעפילים – נשים, גברים ומשפחות – להתגבר על המכשולים הרבים שבדרך. עשור ההכרעה מבוסס על מסמכים רבים מארכיונים בארץ ובעולם, על עדויות של הפעילים ושל המעפילים ועל התשתית המחקרית שהתפתחה בשנים האחרונות. הספר מעורר דיון בנושאים נוספים, כמו למשל: תפקודה של הנהגת הקהילה במצבי משבר, עמדת ה"אחרים" (הצרפתים והמוסלמים), הקשר שבין ההעפלה לבין הדה-קולוניזציה, ארגון ההגנה, הציונות ויסודות השסע העדתי בישראל.

הספר החינוך הבלתי פורמלי במציאות משתנה עוסק בתחום חינוכי שבו העשייה רבה ודינמית ואילו המחקר והכתיבה האקדמית על אודותיו מועטים. הספר מקיף את תחומי החינוך הבלתי פורמלי מתקופת היישוב עד ימינו על היבטיהם התאורטיים והמעשיים. נדונות בו דיסציפלינות שהחינוך הבלתי פורמלי מבוסס עליהן, כמו הפילוסופיה החינוכית, הסוציולוגיה החינוכית, הפסיכולוגיה החברתית והחינוכית, הפדגוגיה וההיסטוריה. נוסף על כך, הספר מקיף את תחומי העשייה העיקריים של החינוך הבלתי פורמלי. מתוארות בו מסגרותיו הארגוניות העיקריות והפעילויות המתקיימות בהן הן במסגרות החוץ-בית-ספריות: תנועות נוער ומוסדות חינוך קהילתיים ופנימיתיים - הן במסגרות התוך-בית-ספריות - חינוך חברתי, פעילויות מחוץ לתכנית הלימודים ומיזמים ופעילויות שמשרד החינוך יוזם כגון הפרויקטים "מחויבות אישית", "מסעות בני נוער לפולין" ו"קהילה הוגנת". הספר מיועד למורים ולסטודנטים המתמחים בתחום החינוך הבלתי פורמלי באוניברסיטאות, במכללות האקדמיות ובמכללות להכשרת מורים בישראל. ימצאו בו עניין אנשי חינוך וכל מי שתחום החינוך קרוב ללבו.

משברי חיים מציעים לאדם החווה אותם הזדמנות לצאת למסע פילוסופי שאינו מנותק מחיי היומיום. הליווי הפילוסופי שבספר הזה מסייע לאדם להגדיר את שאלות היסוד שלו ותומך בו בתהליך פיתוח יצירתי, אוטונומי, ביקורתי ואותנטי של תפיסת עולם מתחדשת. מטרתו לאפשר לאדם ליישם רעיונות מן ההגות האנושית ולעזור לו להפוך את חייו למשמעותיים יותר. אלי אילון מזמין את הקוראים לצאת למסעות, המבוססים על ניסיונו כמלווה פילוסופי ליזמים, למנהלים, לאנשי חינוך ולאחרים בצומתי החיים. פרקי הספר כתובים כדיאלוג ומוקדשים בין השאר להתבגרות, להורות ואהבה, לחזרה בשאלה, לגיל הפרישה, ליזמות ולניהול. כולם מדגימים את האפשרות לשילוב בין מחשבה, חקירה, יצירה ומימוש שהמסע הפילוסופי מזמן. בנספח מופיעים תרגילים שהמחבר פיתח במשך השנים. " ספרו של ד"ר אלי אילון הוא חשוב, עמוק מחשבה ויצירתי, ומהווה תרומה של ממש לתחום הייעוץ הפילוסופי בארץ ובעולם. הספר מגביה את חיי היומיום אל הפילוסופיה על ידי כך שהוא מראה את המורכבות הרעיונית המאפיינת אותם. זהו ההישג החשוב של הספר, שהוא מלמד את הקורא איזה עושר רעיוני טמון בחיינו, כיצד חיינו מעוצבים על ידי הנחות סמויות ומושגים מורכבים. כל אדם חושב ימצא בספר מקור השראה להתבוננות עצמית מכיוונים חדשים ומעמיקים " - ד"ר רן להב , מחלוצי הייעוץ הפילוסופי בעולם.

The eBook version of this book can be bought here This book situates Levinas in the pantheon of modern Jewish thinkers, discussing a number of themes that frequently occur in Jewish thought. The author presents Levinas’s oeuvre, which comprises two parts - his Jewish, “confessional” writings and his philosophical, “professional” writings - as a unity. The question of the exact relationship between these two types of writings is a lively discussion in present day scholarship. How does Levinas perceive the relationship between revelation and philosophy, the biblical address and the logos, the Saying and the said, faith and reason? There is a long oppositional tradition which contrasts Athens with Jerusalem, yet Levinas does not take part in such an antithetical tradition. Without reconciling or harmonizing, he belongs to the philosophical tradition as well as to the Jewish tradition. This double allegiance explains the presence of philosophical terms and themes in his Jewish thought and the presence of Jewish words and ideas in his metaphysics. Levinas is presented by the author as a frequent traveler between Athens and Jerusalem and as a great translator from “Hebrew” to “Greek.” However, the relationship between “Hebrew” and “Greek” in Levinas’s writings is not one of prototext and phenotext or of subtext and text, but rather one of a primordial inspirational word and the conceptual discourse. In an inclusive reading, Meir shows that the acquaintance with Levinas’s Jewish writings is helpful in understanding his subtle philosophical analyses and a necessary condition for the understanding of the whole Levinas.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

הרלב"ג – ר' לוי בן גרשום (1344–1288) – היה הוגה רב-צדדי ודמות מרתקת ומיוחדת במינה. הוא כתב ביאורי-על לרבים מפירושיו של אבן רשד לכתבי אריסטו, ספר פילוסופי-תאולוגי בשם' ספר מלחמות ה'' שבו פתר בעיות שלא נפתרו לדעתו עד לזמנו ופירושים כמעט לכל ספרי המקרא. הספר פירוש הרלב"ג לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מוקדש לאחד מפירושיו המעניינים ביותר למקרא. נידונים בו שני היבטים של פירושו הפילוסופי והפרשני. בהיבט הפילוסופי מוסברת המשמעות שייחס הרלב"ג לסיפורים. היא מתמקדת בתורת האדם, תורת השכל, תורת ההכרה, הישארות השכל, כוח הדמיון, השגת הטוב והרע והבחירה. בהיבט הפרשני עוסק הספר במתודות הפרשניות שבהן השתמש ובדרך שבה הציג את פירושו. תשומת לב מיוחדת ניתנת למדרשים שהביא במסגרת פירושיו לסיפורים הללו ולדרך שבה השתמש בהם. כמו כן עוסק הספר בהשוואת פירושו של הרלב"ג לזה של הרמב"ם המאפשרת לראות את השפעת הרמב"ם וגם להבליט את עצמאותו המחשבתית. הרלב"ג ראה את כל מפעל חייו כשלמות אחת שבה כל החלקים קשורים אלו באלו. פירושו לסיפורי בריאת האדם ולסיפור גן העדן מושווה למקבילותיו בפירושיו האחרים למקרא, ובאופן מיוחד לפירושו לשיר השירים, ל'ספר מלחמות ה'' ולביאורי-העל שלו לפירושי אבן רשד לאריסטו.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, אדמו"ר חסידי מפורסם במחצית השנייה של המאה התשע- עשרה, כתב אוסף משפיע של דרשות בעברית, שפורסמו לאחר מותו בספר שפת אמת . ואולם לא רק הרבי מגור כתב את דרשותיו, כי אם גם תלמידיו שומעי לקחו, שסיכמו את דבריו בשפה שבה דרש – ביידיש. ספר זה מביא לפני הקורא מהדורה סינופטית של כתב יד לא ידוע, המכיל כ-150 דרשות של הרבי מגור, ומשווה את הדרשות ביידיש (ובתרגום) לדרשות שנדפסו בספר שפת אמת . פונטים שונים נבחרו כדי להמחיש את השינויים בין הגרסאות השונות וכדי לעמוד על היווצרותן ודרכי עריכתן של הדרשות, משלב הדיבור ביידיש לשלב הכתיבה בעברית. במבוא הנרחב לספר נדונה התופעה הנדירה של כתיבת דרשות ביידיש, ומאליהם עולים דיונים היסטוריים ועיוניים רחבים יותר, כמו היחס בין טקסטים כתובים לתרבות אוראלית; התפתחות היידיש הספרותית; טבעם של תרגומים וגבולותיהם, והתהליך המורכב של העברת תורה מן המורה לתלמיד.

שלמה המלך מתואר במסורת היהודית כמלך, בונה בית המקדש, חכם, שופט, נביא ואפילו מגיקון. בתורתו של הרמב"ם יש לו מקום מיוחד. הרמב"ם רואה בו בעיקר נביא וחכם, אלא ששני אפיונים אלו הוא מפרש לשיטתו. כ'נביא' מצוי שלמה במדרגת הנבואה של 'המדברים ברוח הקודש'. שהיא מדרגה תת-נבואית. כ'חכם', שלמה הוא האב טיפוס של 'החכם-האזוטריסט' המורה על הסתר תכנים פילוסופיים מפני ההמון הרחב, אבל גם מי שמודע למגבלות ההכרה האנושית. הוא מדריך את זולתו שלא לנסות להשיג השגות שהן מעבר ליכולת האנושית ולהימנע משיפוט בעניינים שאין הוא יכול להוכיחם באופן מופתי . החלק הראשון של הספר עוסק במפגש בין שתי מסורות של אזוטריזם בכתבי הרמב"ם: מסורת האזוטריזם הפילוסופי המצויה במחשבה היוונית ובמחשבה הערבית של ימי הביניים ומסורת האזוטריזם היהודי המצויה במשנה ובתלמוד. הרמב"ם משלב את שתי המסורות הללו בפרשו את האזוטריזם היהודי כאוזטריזם פילוסופי.

' ספר דלתא הוא לקסיקון מונחים פילוסופיים שחיבר אריסטו. מדובר באוצר מונחים יסודי והכרחי, שקיבץ אריסטו למען ייקל על תלמידיו לעקוב אחר אורח מחשבתו. ספר דלתא הוא אפוא אוצר מונחי שפתו הפילוסופית של אריסטו, שהתקין אריסטו בעצמו, ובכך ייחודו הראוי לציון.' [מתוך ההקדמה] הוסיפו ביאור: מרסל דיבואה ואביטל וולמן.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

בספר מקובצים שלושים טקסטים ממיטב הספרות הפילוסופית בכל הדורות, ובהם מובאים שיקוליהם המרכזיים של גדולי ההגות המערבית (אפלטון, אריסטו, אנסלם, דקארט, קאנט, הגל, היידגר, פרגה, וייטהד, ראסל, קוויין ואחרים) בבעיות ההוויה ואופני הקיום. מתלווים להם מבואות העוקבים אחר מהלך הדיון האונטולוגי מדור לדור.

שנים-עשר מאמרים הדנים במשנותיהם של כמה הוגי-דעות גדולים מבני דורנו. לא הייתה כוונתי לכתוב את תולדות הפילוסופיה של זמננו וגם לא עלה בדעתי לחסוך לקורא את הדרך אל ספרי הפילוסופים עצמם, שעליהם ידובר בפרקים הבאים. פחות מבכל מדע אחר יכול לבוא בפילוסופיה המאמר על איזו שיטה במקום למוד השיטה עצמה. אין שום ערך לידיעה אינפורמטיבית-שטחית על "עיקריה" של שיטה פילוסופית ושכרה יוצא בודאי בהפסד. הרצאתי על השיטות השונות היא קצרה וחד-צדדית במתכוון. מגמתי להבליט בהן קו אחד משותף: להראות כיצד, עם התחלת מאה העשרים, עבר משבר על התודעה המדעית, וכיצד היא מחפשת בדור האחרון בדרכים שונות ובאמצעים שונים מוצא מתוך המשבר. שורש המשבר הזה הוא, לפי דעתי, בפילוסופיה של ע. קנט. הפילוסופיה שלפני קנט, ובייחוד הפילוסופיה של דוד יום, הרסה את הביטחון התמים של האדם בעולם ובחוקיותו. יום הראה שהחוקיות הזאת, הנראית כל כך מובנה מאליה, נתונה בסימן שאלה גדול. התזרח השמש מחר כשם שזרחה הבוקר ואתמול ושלשום? אין שום הוכחה לכך ואין שום בטחון בכך. יסוד העולם הוא בחינת תיקו. קנט רצה להציל את המדע מספקותיו של יום. תשובתו ידועה: "המהפכה הקופרניקנית". יסוד חוקיותו של העולם הוא בתוך הסוביקט. השכל מטיל את חוקותיו על הטבע. החומר הניתן לנו מוכרח להופיע כחומר מסודר וחוקי, כי בלי זה לא היה יכול להופיע כלל וכלל. בהופיעו לפנינו, לובש "החומר" בהכרח את "הצורות" של השכל, כי אלמלא כך, לא היה יכול להיות "נתון" לנו כלל. כעת קבלה, כנראה, שאלתו של יום את תשובתה. החוקיות שעליה שאל יום, אינה דבוקה, מבחינה ראשונה, לדבר, אלא לסוביקט שהדבר מופיע לפניו (מתוך המבוא)

"הספר שלפנינו הוא ביטוי בשל לתפיסתו הפילוסופית של אדמונד הוסרל. תפיסה זאת [המכונה] 'פינומנולוגיה' חורגת מעבר לתחומה של משנת יחיד... והיא מן החשובות ביותר ורבות ההשפעה בפילוסופיה של המאה העשרים... הוגים מבני דורו של הוסרל ואחריו, כגון מאכס שלר, מארטין היידגר, מוריס מרלו-פונטי, פול ריקר, רומן אינגארדן, נתן רוטנשטרייך ואחרים סיגלו לעצמם כמה מעיקרי תפיסתו, אך פיתחום בדרך משלהם… המהדורה הצרפתית של הספר יצאה לאור בשנת 1931, אך המהדורה המקורית הגרמנית נדחתה עד שנת 1950 בגלל פגיעות אישיות בהוסרל מידי המפלגה הנאצית מחמת מוצאו. נגזלו ממנו כל זכויותיו ותאריו המדעיים, לרבות הזכות לייצג את הפילוסופיה הגרמנית בחו"ל ולהשתתף בכנסים מדעיים בינלאומיים." - אברהם צבי בראון (מן המבוא) "התנועה הפינומנולוגית, ששלטה בחיים הפילוסופיים של גרמניה במאה העשרים, החלה עם עבודותיו של אדמונד הוסרל... דרך התפלספות זאת איחדה הוגים כה שונים זה מזה כמו הוסרל, שלר והיידגר." - עמנואל לוינס (מן המבוא לספרו "תורת האינטואיציה בפינומנולוגיה של הוסרל", 1963). הקדים מבוא: אברהם צבי בראון.

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש

"האם נוכל לתאר לנו שאלוהים דחה את הצו המוסרי ודרש מאברהם דבר שהוא מבחינה מוסרית… חטא? זוהי הבעיה הגדולה של סיפור העקדה המוצג בהימנון הנפלא הזה שתורגם במלואו לעברית." - שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר "למתרגם הספר, איל לוין מגיעות ברכות ותודות רבות על התרגום העשיר והחי הזה הממזג לשון גבוהה, כיאות, עם עברית חיה…" - יורם ברונובסקי, הארץ , תרבות וספרות "מחברו הפסידונימי של הספר 'חיל ורעדה', שבו מוצגת לראשונה ובמפורש הספירה הדתית, הוא יוהאנס של השתיקה הנקרא כך מפני שהוא יודע, כי יש דברים שאין הוא יכול להסבירם, אף-על-פי שהוא יכול לתאר אותם. סיפורו של אברהם מתואר על-ידי קירקגור בשלבים עוקבים ודראמאטיים, שמתוכם מתגלעות הקאטגוריות הדתיות העיקריות של הגותו." - יעקב גולומב , הקדמה

דוגן זֵנְגִ'י (1200–1253) נחשב לאב המייסד של זרם הסוטו זן ולאחד מהוגי הדעות המשפיעים ביותר ביפן. יצירתו, מבוא לסוֹטוֹ זֵן - שׁוֹבּוֹגֵנְזוֹ זוּיְמוֹנְקִי, שפירושה תיעוד הדברים שנשמעו מ'אוצר עין הדהרמה האמיתית', מתעדת את דבריו של דוגן לתלמידיו שנרשמו במאה השלוש עשרה בידי אֵג'ו, תלמידו המצטיין וממשיך דרכו. שׁוֹבּוֹגֵנזוֹ זוּימוֹנקֵי שימש לראשונה כמקור העיקרי להצגת משנתו הפילוסופית של המורה דוגן בשנת 1925, ומשם התפשט למערב. חשיפת כתביו של דוגן בפני קוראים שאינם נמנים עם חוגי הסוטו ביפן, חילצה אותם מחוגים בדלניים והביאה לשינוי בתפיסת דמותו של דוגן מדמות מופת, אגדית כמעט, השמורה לחוג נבחר בלבד, לדמות אנושית של אדם ומורה. ביצירה נכללות שיחות קצרות, הערות עידוד, דברי הנחיה ואזהרות מפי המורה, הממחישות את רוח הסוטו זן. שאלות בתחום המטפיזיקה הבודהיסטית הקשורות בזמן ובחיים ומוות מתבררות בספר. נידונים בו נושאים הקשורים במהות התרגול במדיטציה ועולות תהיות של תלמידי דוגן בנוגע למה שנדרש מהם כדי להגיע להתעוררות: • האם התלמיד מוכשר דיו כדי להשיג התעוררות? • מה מקדם ומה מעכב התעוררות? • מה דינו של מי שחורג ועובר על העיקרים הבודהיסטיים? • האם חשוב להקפיד על דיאטה צמחונית או שאפשר להתיר אכילת בשר? • איזה מקום תופסים הטקסים והכתבים ומה חשיבותם? • האם אמביציה להישג רוחני מסייעת או מכשילה? • האם ההליכה בדרך הזן מקדשת את האמצעים? דוגן תובע מתלמידיו למצות עד תום את הפוטנציאל שלהם באמצעות מדיטציה. שער הכניסה לבודהיזם בעיניו הוא מדיטציית הזָאזֶן, מדיטציה עמוקה ושקטה בישיבה שבלעדיה הבודהיזם אינו מתקיים: 'רבים מהאנשים השיגו התעוררות רק בכוח הזאזן. חלק, שהיו נבערים כל כך עד שלא יכלו לענות אפילו לשאלה אחת, התעלו מעבר למלומדים שלמדו במשך שנים אך ורק בזכות דבקותם העיקשת בזאזן. לכן, על התלמידים להתרכז בזאזן בלבד ולא להיות טרודים בעניינים אחרים. דרכם של הבודהות ואבות הזן היא זאזן בלבד.' פרופ' מָסוּנָגָה רֵיהוֹ (1900–1981), מורה זן מעשי ומלומד בקי בפילוסופיה ובהיסטוריהשל הזן בודהיזים, נחשב ליורשו הרוחני של דוֹגֵן זֵנְגִ'י ושל רצף מורי זן שראשיתם בבודהא, הוא שתרגם את היצירה מיפנית לאנגלית (ב-1971), ומתרגום זה היא תורגמה לעברית. למרות מרחק השנים והתקופה, הנושאים המוצגים ביצירה משמרים את הניחוח הרענן והאותנטי של שוחרי דרך שהפכו אותה לחלק משגרת יומם. תרגם מיפנית מָסוּנָגָה רֵיהוֹ , תרגמה מאנגלית ענבל טפר

"בספרו פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית פורש ארווין יאלום את המסד הפילוסופי, התאורטי והקליני של שיטת טיפול שמבליטה את חשיבות האחריות לקיום ולעולם ואת משמעות המוות והבדידות עבור היחיד בהתמודדויותיו עם החיים, עם שפיות ועם חולי נפשי. כל אלה כניגוד קוטבי לתפיסה הפסיכודינמית הפסיכואנליטית, שגרסה כי המהות הנפשית מצויה בתוך האדם, בדחפיו, ביצריו ובמניעיו, כשהאני הוא הייצוג הפנימי המתמודד עם המציאות והעולם, ושלמציאות ולעולם אין השפעה רבה על הנפשיות. היסודות הפילוסופיים המודגשים בספר הם מתן משמעות למרכיבים בחיי המטופל ולמפגש הבין-אישי בין המטפל והמטופל והדגשת הסובייקטיביות כבסיס ראשוני בטיפול הנפשי. הספר, העשיר בדוגמאות קליניות ובתבונה הטיפולית והאנושית שלו, הוא נדבך נוסף בספרות העולמית המתורגמת לעברית מתחום הפסיכותרפיה." - פרופ' גבי שפלר, האוניברסיטה העברית, ירושלים "ספר יוצא דופן, הבוחן את הרלוונטיות של הפסיכותרפיה לבעיות העיקריות של הקיום האנושי. סגנונו בהיר, שוטף, ויש בו הברקות שנונות. פסיכותרפיסטים יכולים להפיק ממנו תועלת רבה בהיותו משקף נושאים רחבים של חיי אנוש." - ג'רום ד' פרנק "ספר נפלא זה הוא הקלסיקה של העוסקים בפסיכותרפיה אקזיסטנציאלית ושל מטופליהם. כל מי שמתעניין בפעילות אנושית יכול להיעזר בו." - רולו מיי

אף שסוגיית המצב הפוסטמודרני והשיח הפוסטמודרניסטי זכתה בשנים האחרונות להתייחסות נמרצת בתרבות הישראלית, עדיין לא יצא לאור ספר עברי העוסק בפוסטמודרניזם באופן כללי. הספר תורם את חלקו למילוי החסר הזה. זוהי התמודדות כוללת ראשונה במקומותינו עם הפוסטמודרניזם ולנוכח הפוסטמודרניזם בשדה החינוך. בספר משתתפים מלומדים מן השורה הראשונה – חלקם פוסטמודרניסטים מוצהרים, חלקם מבקרים את הפוסטמודרניזם מתוכו וחלקם שוללים אותו בתקיפות. עניין החינוך מוצג בספר בהקשריו הרחבים ביותר, ואין הדיון מצטמצם למרחב הבית-ספרי. בין הנושאים הנדונים: אופני הייצור של האדם בעידן הנוכחי, השינוי שחל בתפקוד הידע והשינוי שחל ביחס לייצוגים שונים של ידע וביחס לגופי ידע מתחרים, פלורליזם בין קהילות שיח שונות ובתוכן, ביקורת פרקטיקות הפעולה של מנגנוני העיצוב של התודעה הפרטית והקולקטיבית שבית הספר הוא אחד מביטוייהן, פמיניזם פוסטמודרניסטי, הפוליטיקה של החינוך ועוד.

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי, המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי, המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי, הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה והמודוס המוזלמני, המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.

בריאיון משנת 1992 אומר עמנואל לוינס על ספרו זה: 'הספר קל לקריאה. לא משום שהוא קצר, אלא משום שמהלך המחשבה פשוט מאוד וקונקרטי מאוד לאורך כל הספר'. הקדים מבוא: אפרים מאיר.

"משנות נעוריו פגש לוינס בכתבי הקלסיקונים הרוסים והסופרים הגדולים של אירופה המערבית את 'הבעיה הפילוסופית, אם תופסים אותה כבעיית משמעותו של האנושי'. היכן הגרעין של 'אנושיות האדם', ביטוי כה רווח אצל לוינס? היכן יש לחפשה? מתי היא מוטלת בספק? כיצד יש לגונן עליה מפני המאיים עליה, ולא להתייאש ממנה, חרף הזוועות שהתחוללו? אלה השאלות שהציקו ללוינס. אופיה היוצא דופן, החריג והטרנסצנדנטי של התופעה האנושית, הניתקת מהברוטליות ומהאנונימיות של ההוויה, הוא ודאות שאינה מרפה ממנו. כאן עובר הקו המנחה את כל חקירותיו הפילוסופיות, קו הכורך את לוינס בתואם מפליא עם המחשבה היהודית בכלל ועם התלמוד בפרט" (ז'ורז' הנסל). המחשבה הפילוסופית של עמנואל לוינס התפתחה ועברה תמורות במשך קרוב לשישים שנה. אפשר לזהות בה שלושה שלבים עיקריים: היצירות שנכתבו לפני המלחמה; אלה שפורסמו בשנים 1961-1945, ששיאן בכוליות ואינסוף, ספר שבו מקנה לוינס להגותו האתית צורה שלמה ראשונה; והכתבים שראו אור אחרי 1961, שהמרכזי בהם הוא אחרת מהיות או מעבר למהות. בספר זה נעשית הפילוסופיה של לוינס רדיקלית יותר ונפתחת לשלל אופקים. הגותו של לוינס שזורה בזרמי המחשבה השונים שהטביעו חותם על המאה שלו. בחיבור זה מבקש פרופ' ז'ורז' הנסל, חוקרו של לוינס וחתנו, להראות כיצד השלבים השונים בהגותו הפילוסופית באים לידי ביטוי ביחסו אל הפוליטיקה, היהדות והנצרות.

ולטר בנימין (1892-1940), ענק אינטלקטואלי ודמות טרגית, זוכה בעשורים האחרונים לתשומת לב הולכת וגוברת. אם בעבר נדחקה מן התודעה דמותו של חוקר ומבקר ספרות נכבד זה ואפילו האנציקלופדיה העברית לא טרחה להזכירו או להקדיש לו ערך מערכיה, הרי עתה ממלאים חיבוריו ואמירותיו תפקיד מפתח בכל אתר. ספק אם יש היום אדם משכיל שאינו יודע על חיבוריו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני', 'על מושג ההיסטוריה' או 'הפרגמנט התאולוגי-פוליטי' ואינו נזקק להם. בביוגרפיה הקצרה פרי עטו של ברנד ויטה נסקרת פעילותו של בנימין ומתוארת התפתחות הגותו על רקע תקופתה ומתוך התמודדות עם האתגרים שהיא מציבה; והלא בנימין היה מקורב לברטולט ברכט, לתאודור אדורנו ולחנה ארנדט. זו ביוגרפיה חשובה עבור מי שעניינו בספרות, בהגות ובהיסטוריה גם יחד. מעל הביוגרפיה מרחף כצל גורלו המר של גיבורה היהודי-גרמני: ולטר בנימין, ידידו של גרשם שלום, ביקש להגיע אל האוניברסיטה העברית בירושלים ולא זכה; ביקש להימלט מציפורני הרייך השלישי - מתוך שהוא נעצר פעמים מספר במחנות שונים - אך הצליח בכך רק בשימו קץ לחייו במעבר הגבול שבין צרפת לספרד.

בספר מובא מבחר מצומצם של מחזות מפרי עטו של אהרן צייטלין. מחזות אלו עוסקים בשתי הבעיות הקיומיות המרכזיות שיהודי פולין התמודדו עמן: ארץ ישראל והמדינה מצד אחד והחשבון הארוך של קיום יחדיו על אדמה אחת של יהודים ופולנים מצד אחר. המחזות 'ברנר' ו'המלוכה היהודית או וייצמן השני' מוקדשים למסכת הסבוכה של היטלטלות הנפש היהודית בין ארץ ישראל לגלות, והמחזה 'אסתרקה וקאזימיר הגדול' מוקדש לסיכום היסטורי-אמנותי של היחסים בין יהודים לפולנים במשך הדורות, מנקודת ראותו של המחבר, בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים. הוסיף פתח דבר ומבוא: יחיאל שיינטוך.

יוהנס קלימקוס בן השלושים מבקש להשיג אושר נצחי. האושר ממתין לכל אחד, לדבריו, והוא מניח שהתנאי להשגתו הוא להיעשות נוצרי. קלימקוס הוא דמות בדויה של סרן קירקגור, הפילוסוף הדני הנודע, בן המאה התשע עשרה, שנחשב ל'אבי האקזיסטנציאליזם'. בשני ספרים שכתב: פרגמנטים פילוסופיים ו נ.ב. סוף-פסוק בלתי-מדעי לפרגמנטים הפילוסופיים , קירקגור מתאר את התפתחותו הרוחנית של קלימקוס, שמחפש את דרכו שלו לאמונה. דרך זו משולה לטיפוס ב'סולם' פסיכולוגי והכרתי אל פסגת הקיום הרוחני. ההתפתחות הרוחנית מגיעה לשיאה בדיאלוג שמקיים המאמין עם האל-המוחלט. בספר דיאלוג אנושי עם המוחלט מתארת המחברת את מסעו הפילוסופי של קלימקוס אל האמונה השלמה. הספר עוסק בשלב הדתי שבהגות קירקגור, ובמיוחד בהבנת פסגת הקיום האמוני, שבה מצליח המאמין להסיר את ספקותיו ולכונן עמדה רצינית, טוטלית, ביחסו לאל-המוחלט. הספר מתמודד עם שאלות פילוסופיות וקיומיות: על פי מה יכיר המאמין בהתפתחותו הרוחנית? איך יֵדע שהוא מתקדם באמונתו? כיצד יכיר בכך שכבש את פסגת הקיום הרוחני, שהשיג אמונה שלמה, שהוא נמצא ביחס מוחלט אל המוחלט? שאלות משמעותיות אלו יעסיקו גם כיום את מי שתופס עצמו כאדם רוחני ומאמין.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

אנחנו חיים בעולם ארגוני. אנחנו עובדים בארגונים, לומדים בארגונים, מקבלים שירותים מארגונים. חלקנו מנהלים וחלקנו עובדים מן השורה. לחלקנו, הקשר עם ארגון כלשהו הוא ארוך טווח ולחלקנו – קצר ומזדמן. רובנו מכירים את הארגון באופן שטחי אך יש בינינו כאלה המתוודעים גם לצדדים הפחות מוכרים שלו. בתחום ההתנהגות הארגונית מקובל היה לעסוק בעיקר בחלקים היותר פשוטים להבנה והנראים לעין, ובעיקר לבחון את פני הארגון מנקודת מבט מושגית, שהיא נורמטיבית וחיובית. ספרם של יואב ורדי ואלי וייץ התנהגות לא נאותה בארגונים מבקש להגיש לקורא מפת דרכים כדי לבחון את החיים בארגון באופן מאוזן וריאליסטי יותר. הוא עוסק בהתנהגות ארגונית לא נאותה כתופעה אינהרנטית בחיים הדינמיים בארגונים. פרקי הספר סוקרים תיאוריות ומחקרים שנעשו בישראל ובעולם, ומארגנים אותם לכדי מודל מושגי-מחקרי-פרקטי המפרט את הגורמים להתנהגויות לא נאותות, התהליכים המעצבים אותן, הביטויים שלהן והמחיר שהן גובות.

כיצד הפכה תקשורת ההמונים לתחום מחקר חשוב ולמקצוע אקדמי מבוקש באוניברסיטאות ובמכללות תוך זמן קצר יחסית? אין חולקים עוד על מקומם המרכזי של אמצעי התקשורת בחיי היום-יום ועל התפקיד שהם ממלאים בהנעת מערכות חברתיות וציבוריות. עם זאת רבות התהיות לגבי טיבו של נושא תקשורת ההמונים כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. פרופ' חנה אדוני וד"ר ענת פירסט מתמודדות עם סוגיה זו. הן בוחנות ומנתחות בספרן את הבעיות המרכזיות הכרוכות במעמדו של המקצוע כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. הן מסתמכות על ניסיון אקדמי עשיר ועל מקורות מגוונים הכוללים תעודות מארכיונים של האוניברסיטה העברית, פרסומים של מכון גוטמן בירושלים (המכון למחקר חברתי שימושי), תכניות לימודים וידיעונים של המחלקות לתקשורת במוסדות האקדמיים בישראל, וכן על ראיונות עם חוקרים בכירים בתחום זה. הספר מחקר התקשורת והוראתה הוא פרי מחקר חלוצי, יחיד מסוגו, המניח נדבך חשוב לחקר התקשורת בישראל: בחינת התפיסה של מקצוע התקשורת באקדמיה באמצעות מקרה בוחן - לימודי התקשורת באוניברסיטה העברית, שעד שנות השמונים של המאה העשרים הייתה המוסד האקדמי היחיד שהציע לימודים בקומוניקציה. ניתוח מקיף וממצה של התפתחות המחלקה לתקשורת מאפשר להתחקות אחר הדילמות המובְנות במחקר ובהוראה האקדמית של התחום. שתיים מן הבעיות המרכזיות הנדונות הן התוויית הגבולות הדיסציפלינריים המדעיים של המחקר ובחינת השילוב של המחקר העיוני עם הכשרה פרופסיונלית בעיתונאות. לספר שני חלקים: הראשון מציג את המסגרת התיאורטית שממנה נשאבו הממדים הרלוונטיים להתפתחות התחום ואת הדילמות המובְנות בחקר התקשורת, על רקע הוויכוח המתנהל בסוגיה זו בארצות הברית ובאירופה. חלקו השני והעיקרי מוקדש לסיפור הקמתה והתבססותה של המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר נועד לחוקרים, למורים ולתלמידי תקשורת ועיתונאות באוניברסיטאות, במכללות ובמסגרות אחרות. עניין רב ימצאו בו גם היסטוריונים וחוקרי תרבות המתחקים אחר התפתחותם של המוסדות האקדמיים בישראל.

המילון מכיל למעלה מאלפיים ניבי היידיש. ניבים אלה באים בליווי מקבילות (תרגומים) בעברית, אנגלית ורוסית. הן מובאות גם בנפרד בסדר אלפביתי, עם הפנייה למקור ביידיש, ועיקרון זה הופך את המילון לדו-סטרי, דו-כיווני. חלק מביטויי היידיש מלווים בהערות אטימולוגיות. מערכת רחבה של מפתחות עוזרת לקורא להתעמק ב"אנטומיה" של צירופי לשון מטפוריים אלה ביידיש. המילון יסייע לקוראי ספרות יידיש להכיר את עולמם הלשוני העשיר של מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וסופרי יידיש אחרים, שיצירותיהם גדושים בביטויים עממיים. המילון מיועד גם לבלשנים העוסקים בפרזיולוגיה השוואתית ולמתרגמים מיידיש וליידיש.

הקומדיה האלוהית , יצירת מופת של התרבות האנושית על שלושת חלקיה – תופת, פורגטוריו, עדן – בתרגום מלא ונאמן מן המקור האיטלקי, כולל מבואות וביאורים, מאת ראובן כהן, בן עירו של דנטה – פירנצה. הקומדיה האלוהית היא מעשה יצירה שקשה למצוא שלם ומוּבנֶה ממנו. רעיונות פילוסופיים, פוליטיים ודתיים מובאים בה בתוך מסגרת קפדנית ובאמצעים צורניים מחייבים ומדויקים. מפגשים מפתיעים, דיאלוגים ותפיסות עולם, מובאים לעתים בשורות קצרות ומעטות, מלוטשות עד גבישיות מושלמת. לא רק העולם המציאותי, הגאוגרפי והמדעי, עולה לפנינו כממשות חיה. גם העולם הקוסמי והעולם שמעבר לו, זה האלוהי, מוצגים כאילו ראה אותם המשורר בעיניו ממש, על שלל צבעיהם, צורותיהם והאורות המציפים אותם או הקורנים מהם. העולמות האלה, שהיצירה מעלה לא פעם כבדולים זה מזה, מתלכדים ל'סיפור' אחד שלם, דרך 'עלילה' שבה הפרטים אחוזים זה בזה אל נקודה אחת שהכול בא ממנה והכול אליה שב. השלמות מתגלה לדנטה סמוך לרגע סיומה של היצירה, שהוא גם רגע הגעתו אל סופו הנשגב של מסעו, בפסגה השמימית. שם, כאשר הוא מעז להישיר מבט אל מעמקיו האין-סופיים של היקום, סוף-סוף נראית לו המציאות כולה כספר האחד הקושר בעבותות של אהבה את כל מה שהיה מפוזר ומפורד בעולמנו: בְּמַעֲמַקָּיו רָאִיתִי כִּי אָסוּף, קָשׁוּר בְּאַהֲבָה בַּסֵּפֶר הָאֶחָד, מָה שֶׁבַּיְּקוּם נִפְזָר דַּפִּים-דַּפִּים: (עדן, שיר 33, ש' 85--87) בכל המעגלים שהמשורר סובב בהם – מעגלי הרִשעה של התופת , כרכובֵי ההיטהרות של ה פורגטוריו וחוגֵי הרקיע של טְהורי הנפש והישויות השמימיות ב עדן - אין הוא חדל למצוא יצורים אנושיים. בדרכו לאלוהים דנטה מוצא את האדם. 'תרגומה של יצירת מופת זו חותר להשגתם של איזונים בין כוחותיה הגלויים והנסתרים: הלשון, הציור, התוכן והצורה, האמת והיופי. במקום שבו היסודות מתאחדים, מעשה התרגום הוא סוג של פגישה; מענה לאפשרות של הקמת מבנה חדש שיסודותיו מוטמעים בתוכו'.

מאה בני נוער בגיל תיכון – בנים ובנות, דתיים וחילוניים, "מכורי סלולר" כבדים ומשתמשים רגילים – מתנתקים ממכשיר הסמארטפון שלהם למשך שבוע. נשמע דמיוני, אך כך אירע בניסוי מרתק ושאותו מתאר הספר שלפניכם. במהלך שבוע ארוך ומאתגר תיעדו הצעירים את חוויותיהם ביומנים אישיים ובראיונות פרטניים וקבוצתיים. הם שיתפו בתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות של העדר המכשיר ובהשפעת הניתוק ממנו על חייהם החברתיים והמשפחתיים, על ניהול הזמן ומטלות היומיום. המשתתפים תיארו את ההתרחשויות ללא הסמארטפון בבית הספר ובשעות הפנאי, את תחושת חסרונו ברגעי ההשכמה בבוקר ובדקות שלפני השינה, ואף את חלומותיהם הרוויים בגעגועים לחבר הדיגיטלי שנלקח מהם. ספר זה מביא את קולותיהם האותנטיים של בני הנוער שהשתתפו בניסוי ואת התובנות של החוקרים על מקומו של הסמארטפון בחיי היומיום של "ילידים סלולריים", בני דור ה- Z . החוויות המנוגדות המלוות את שבוע הניסוי – הקושי והגעגוע מצד אחד, ותחושות הסיפוק והשחרור מהצד האחר, מספקות זוויות מבט חדשות לשאלות המעסיקות הורים, מחנכים, חוקרים ואנשי מקצוע: כיצד ומדוע נהפך הטלפון הסלולרי לגורם מרכזי המעצב את חיינו, והאם אכן יחסינו אתו מתאפיינים בתלות ואולי אף בהתמכרות, או שמא מדובר ביחסים מסוג אחר לגמרי.

מדרש פסיכואנליטי הוא קובץ מאמרים על יוסף חיים ברנר ויצירתו מנקודת ראותה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, שנכתבו בשנות השלושים של המאה העשרים וראו אור בכתבי עת שונים, ולא כונסו מעולם. עורכי הספר קיבצו את המאמרים וגילו שמצטרפים הם לכדי ספר שלם ומורכב. ניסיונו של סדן, שהוא בלי ספק אחד הנחשונים בתחום זה של החקר הספרותי, שהתחלות שלו מצויות כתביו של פרויד עצמו, לא זו בלבד שלא נתיישן, אלא אף תורם תרומה משלו לשיח המתקיים בביקורת הספרותית כאן ועכשיו. הדמות הנירוטית, התלושה, של הגיבור הברנרי נגלית לסדן מתוך הבחנתו בסתירה שבין חוץ לפנים או בין דיבור ומעשה מכוונים לשגגות, מתוך עמידתו על פליטות פה, המגלות טפח ומכסות טפחיים, ומשימושו בכל כיוצא באלו טכניקות, שבאמצעותן מגלה הפסיכואנליזה את הקונפליקטים שבין המודע לבלתי מודע. המתבונן במרבית דמויותיו של ברנר, יראה שהן מאשרות את ההבחנות של סדן, שהעמיד את ברנר כנציגה המובהק של העלייה השנייה, המבטא את סבכי נפשם של בניה. ברנר היה הסופר הקרוב ביותר ללבם של בני העלייה השנייה והשלישית, ובכללם דב סדן, שעוד נמנה עמהם. ה'פגישה' בין סדן לברנר, דומה לפגישה בין מטפל למטופלו; הוא היטיב להבינו, מפני שרק מי שמבין היטב את חוליו של הדור, יכול להבין לנפשו של זה שנשא אותו בכל תוקפו.

מכבר מורגש חסרונו של ספר לימוד ליידיש המיועד לדוברי עברית. הספר הוא תרגום לספר שיצא לאור לראשונה על ידי מכון ייווא למדעי היהדות (ניו יורק) ב-1949 וזכה למהדורה חמישית מתוקנת ב-1971. עתה הותאם הספר לצרכיו של הקורא העברי. הספר משלב בתוכו הוראת השפה והצגה שיטתית של יסודות דקדוקה וגם משמש מבוא לתולדותיהם ותרבותם של דובריה.

סיפור בלתי ידוע המתאר אירוע של גירוש רוח - 'דיבוק' - שהתרחש בניקלסבורג (מורביה שבמרכז אירופה, היום מיקולוב שבצ'כיה) בשנת 1696 ניצב במרכז הספר. האירוע תועד בדוח עברי שהתפרסם במועד סמוך לו, אך הדוח ביידיש קדומה שנדפס זמן קצר אחריו יוצא נגד קיצורו ו'שקריו', ופורש יריעה רחבה פי כמה ושונה ברבים מפרטיה על מה שהתרחש באותו אירוע מאגי רב משתתפים. הספר צא טמא דן במעשה לעומקו לאורן של הנורמות האופייניות לסוגת 'סיפורי רוח' מאז ראשיתה במאה השש עשרה, עוקב אחר גלגוליו והשפעתו במהלך השנים והדורות הבאים, ומגלה כי שימש דגם-אב לסיפורי דיבוק שנוצרו במאה השמונה עשרה במרחב של יהדות אשכנז. המחברת מזהה את האישים המעורבים באירוע, ועומדת על קרבה משפחתית, חברתית ואידאית של כמה וכמה מהם לשבתאים ולשבתאות. לצד סיפור הרוח נידונה כאן הסוגה הבלתי ידועה והבלתי נחקרת של 'מדריך לגירוש רוח' , ומתפרסם במלואו המדריך בכתב-יד ששימש את מגרש הרוח באירוע המרשים בניקלסבורג. הספר מאיר זווית מרתקת ופחות מוכרת של יהדות אשכנז במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, ומציג את משקלה הנכבד של המאגיה בעולמה התרבותי המגוון.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

'מדוע יש בכלל דבר-מה ולא רק מאומה?' שאלה זו על עצם ההיות ועל פשר ההיות – שאלת ההוויה – היא פתח יציאה מן השגור וההמוני ופתח כניסה לכל מחשבה שניתן לכנותה פילוסופית. שאלה זו היא גם מוקד ההתפלספות של מרטין היידגר והציר שסביבו נעה הגותו, הגות שקוֹלה מהדהד עד ימינו ואשר יש לה השפעה מכרעת על עתיד הפילוסופיה. הספר חלום הטוהר הוא ניסיון מקורי לחשוב את מחשבת ההוויה של היידגר מנקודת הראות של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. בין השניים קיימים יחסים סבוכים של המשכיות מזה ושל חריגה מזה, יחסים המגלמים מעבר בין שני עידנים של מחשבה. השאלה הנבחנת בספר בעיניים דרידיאניות נסבה על אפשרות החריגה של היידגר ממסורת המחשבה של המטפיזיקה, שעליה קרא תיגר ושממנה ביקש להיחלץ. אין זו שאלה של מה בכך, שכן נוסף על השלכותיה הפילוסופיות יש לה גם השלכות פוליטיות ואתיות מרחיקות לכת. ההתמודדות עם שאלת החריגה שופכת אור חדש על הגותם של היידגר ודרידה, כמו גם על הזיקה בין הגותו של היידגר לבין מעורבותו בנאציזם, ומובילה ליצירת הגדרה חדשה למושג הכתיבה, אחד ממושגי היסוד בהגותו המוקדמת של דרידה. הספר חלום הטוהר מזמן התוודעות מקיפה לשניים מענקי המחשבה של המאה העשרים ומאפשר היכרות עם כמה מערכי היסוד, כמו הבדל, נוכחות, מקור, עִקבָה , אחרוּת, זיהום ואתיקה – שהדיון המתפתח סביבם מכונן את מה שניתן לכנות השיח הפוסט-מודרני.

אסופה זו כוללת כ-400 בדיחות שנונות וביטויים הומוריסטיים ביידיש. האסופה ערוכה על-פי נושאים, 51 במספר, כאשר כל נושא מייצג היבט מסוים בחיי היהודים במאות ערים ועיירות במזרח אירופה; לדוגמה: עניים ועשירים, יהודים וגויים, גנבים, קמצנים, חזנים, בריאות, הומור שחור, בדיחות מפולפלות ועוד. הבדיחות, הקללות העסיסיות והפתגמים מתורגמים לעברית, אנגלית ורוסית. האסופה מלווה באיורים חינניים של נקודא זינגר. בשל כל אלה אפשר לומר שהספר הזה הוא יחיד במינו בחקר ההומור ביידיש.

הספר תקוות הנאורות פותח צוהר למחשבה הביקורתית בת-זמננו, ומפלס דרך למתעניינים בדעותיו ובכתביו של יורגן הברמס – פילוסוף, תאורטיקן ואינטלקטואל המעורה בבעיות השעה, שהגותו מטביעה חותם בשיח הפילוסופי על המודרניות ובדיון על אתגרי הדמוקרטיה המערבית. מתן אורם מנתח סוגיות מרכזיות ביצירתו של הברמס, ובוחן את עמדותיו הביקורתיות בהקשר הרחב של המודרניות ומשבריה. תפיסתו של הברמס את הפוליטיקה מוצגת במסגרת השיח העכשווי על הליברליזם הפוליטי, ומתוך דיון ביחסי הגומלין בין רציונליזם וליברליזם. הספר עוקב אחר התפתחות תפיסתו התאורטית של הברמס, המתפרסת על פני שנות יצירה רבות ומגוון רחב של כתבים, ושופך אור על מקורותיה הפילוסופיים והאינטלקטואליים. הברמס מציג את אתגריה המרכזיים של הדמוקרטיה המערבית כתהליך דינמי של פיתוח דמוקרטי, ומעביר את מרכז הכובד של הדיון בפוליטי מן המבניות המוסדית אל החברתיות. המחבר בוחן את ייחודיותו של דיון זה מתוך הידרשות לעולם המושגים הרעיוני המאפיין את עבודתו של הברמס. מושגים כמו 'מרחב ציבורי אוטונומי', 'פעולה קומוניקטיבית', 'רציונליות אינסטרומנטלית', 'סולידריות קהילתית' – שבחלקם שגורים בשיח של המחשבה המדינית בת-זמננו – נידונים גם בהקשר של השפעות הגומלין בין מדינת הלאום ותהליכי הגלובליזציה.

"לוק לא היה הראשון שכתב בזכות הסובלנות הדתית. אולם פנייתו הייתה הנרגשת ביותר, הישירה ביותר ובעלת העצמה הרבה ביותר… איגרתו של לוק הניעה את הדורות הבאים לאמץ לעצמם את רוח הסובלנות בענייני הדת. היא עדיין מהווה חלק מהותי של האידאל הדמוקרטי הליברלי וחורגת מעבר לזמן חיבורה." 'האנציקלופדיה לפילוסופיה', לונדון וניו יורק 1967. "לשתי האיגרות על הסובלנות הדתית חשיבות רבה מבחינה היסטורית שכן הייתה להן בשעתן תהודה גדולה והן השפיעו השפעה ניכרת על שניים מענקי הדור ההוא: ברוך שפינוזה ופייר בייל. חשיבותן אינה היסטורית בלבד והן מאירות פנים אחדות מן המכלול המורכב והסבוך של סוגיית הסובלנות… דיונו הבהיר, המרוכז והקריא, החריף והאירוני לעתים, והסובלני תמיד, של לוק מעורר אותנו לעיון מחודש בזכות הסובלנות הדתית על סוגיה, שהיא גם סוגיה מרכזית מאוד לחיינו, בעיקר בעיר ירושלים שבה התפרסם לראשונה תרגום זה." יעקב גולומב, 'פתח דבר' "אם כי לא בחל ברשמים רטוריים, לוק שאף בעיקר להשיג 'סדר ובהירות'. כתוצאה מכך, לשון ה'איגרת' הולמת את התנגדותו של מחברה ל'להט תאולוגי' ואת אמונתו המוצהרת ש'השיטה היחידה הנכונה להפיץ את האמת היא לצרף למשקל הטיעונים השכליים את האנושיות ואת הרצון הטוב." ריימונד קליבנסקי, 'הקדמה' (עמ' 35)

"הספר שלפנינו הוא הספר הראשון ל'מטפיסיקה'. והוא מכיל מה שנראה לפי המבט הראשון כדברי ימי הפילוסופיה היוונית." "אולם באה ההיסטוריה עצמה ומתוך שהשכיחה את כתבי הפילוסופים הראשונים הפכה את התיאור החלקי הזה לאחד מן המקורות העיקריים שלנו לתולדות הפילוסופיה היוונית בכלל. הרבה ממה שלומדים אנו כאן, אין למצוא אלא כאן בלבד. מצד אחד, זוהי מעלה יתרה וצריכים אנו להיות אסירי-תודה לאריסטו על המעט שמסר לנו; אבל לפעמים יש להצטער מאוד על שמסר לנו רק את המעט הזה." "לא בא אריסטו לגרוע מדברי הקדמונים אלא לבררם ולמלא אחריהם. כביולוג מובהק, יסוד קבוע בשיטתו אחדותה ועקביותה של ההתפתחות. אין בכלל דעות חדשות בהחלט כשם שאין בכלל דעות נושנות בהחלט; האגדות העממיות יש בהן משום אמת, כשם שהשיטות הפילוסופיות יש בהן משום טעות. החכמה השלמה (פילו-סופיה). שאיפה זו היא ה"התפלאות" (שאינה סוף סוף אלא ה'מבוכה' ו'אי-הידיעה' הסוקרטית) שהיא מקור כל דרישה לדעת." (מתוך ההקדמה)

'את דעותיו בענייני המוסר [...] הביע קאנט בעיקר ב'ביקורת' השנייה, 'ביקורת התבונה המעשית' (1788). אולם תמצית דעותיו אלו נמצאת בספר הקצר הניתן כאן בתרגום עברי.' שמואל הוגו ברגמן, 'דברי פתיחה' 'לו היה קאנט כותב את "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" בלבד – מקומו בתולדות הפילוסופיה היה מובטח [...] עבודה זו נכתבה בצחות לשון, בעומק תובנה ובעצמה ריגושית המעוררת השפעה מידית על הקורא והופכת אותה לאחת הקלסיות ביותר בנושא [...] קאנט מבקש לסרטט בה את המאפיינים המרכזיים של הנסיבות שבהן נעשות החלטות מוסריות, ובכך להבהיר את האופי המיוחד של החלטות אלה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967

אחד המדדים לעוצמתה הכלכלית והתרבותית של מדינה הוא רמת האוריינות של אזרחיה. השליטה בשפה הדבורה, בקריאה ובכתיבה קובעים במידה רבה את מידת השתלבותו של הפרט בעולם התעסוקתי והחברתי. בכיתה ישראלית ממוצעת כשליש מהתלמידים אינם מבינים את הנקרא . יתר על כן , הפערים ב רמת האוריינות של תלמידים בין העשירון העליון ל תחתון הם מהגדולים ביותר מתוך 43 מדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ה- OECD . בשנים האחרונות, הניסיון לקדם ילדים המתקשים ברכישת השפה הדבורה והכתובה הולך ורב. בישראל, כמו בארצות הברית ובארצות רבות באירופה, הוקמו ועדות ציבוריות לקידום החינוך בתחומים אלה, והן מתבססות על מחקרים עדכניים. אולם למרות המחקר הענף בנושא זה ולמרות ההתעניינות הרבה בו, יצאו לאור בעברית מאז שנות התשעים של המאה הקודמת שני ספרים בלבד. ספר זה נועד למלא את החסר. הספר, עוסק ב הבנת ה התפתחות והאוריינית של הלומד, בתהליך רכישת הקריאה והכתיבה, ובתכניות התערבות בתחום זה . מוצגות בו עבודות של טובי החוקרים ב ישראל על אוכלוסיות חד-לשוניות ודו-לשוניות, תלמידים ש התפתחות ם תקינה ו תלמידים בעל י צרכים מיוחדים , לקויות למידה, קריאה, שפה ושמיעה. הספר מיועד לקהל קוראים רחב: מעצבי מדיניות החינוך, פסיכולוגים, מורים, גננות, יועצים חינוכיים, קלינאיות תקשורת, רופאים, מאבחנים דידקטיים ומטפלים בקשיי למידה וקריאה. מרצים בכל שלבי ההוראה והלמידה ימצאו בו עניין רב.

בכרכים אלו מכונסים מאמריו של פרופ' יעקב זוסמן, רובם ככולם. המאמרים כוללים דיונים מורכבים ומסועפים בכל תחומי הספרות התלמודית מראשיתה ועד לחוקריה במאות האחרונות. כינוסם בספר אחד בלוויית מפתחות מפורטים מעמיד לפני המעיינים את מכלול מפעלו המחקרי של פרופ' זוסמן, ובד בבד מאפשר לאתר ולצרף דיונים במקומות רחוקים שהיו חבויים מן העין.

מרטין היידגר הוא אחד ההוגים החשובים של המאה העשרים. השפעתו ניכרת בתחומים רבים של תרבות המערב, בפילוסופיה המודרנית, אקזיסטנציאליזם, פוסטמודרניזם, ביקורת התרבות, תורת הספרות, אסתטיקה, תאולוגיה ופסיכותרפיה. הספר קיום ומשמעות מביא את עיקרי הגותו של היידגר. יש בו דיון בנושאים המרכזיים שהעסיקו אותו בכתביו הרבים, כגון אדם, לשון, אמנות, ישות, היסטוריה, טכנולוגיה והומניזם. ההצגה היא מתוך עמדה ביקורתית, במטרה לאפשר לקוראים שאינם מכירים את משנתו להתקרב אליה ולהבינה, ולקוראים המכירים אותה לבחון אותה מזווית שונה, המבליטה את האחדות התמטית והתוכנית שלה. קשריו של היידגר עם המשטר הנאצי הוא נושא המחייב התייחסות מפורטת בספר המציג לראשונה בעברית, בהיקף כה נרחב, את עיקרי הפילוסופיה שלו. הנושא נידון בנספח ובו העובדות הקשורות בקשריו של היידגר עם המשטר הנאצי וכן הרקע ההיסטורי-פילוסופי שבו פעל.

האדם והטבע , יצירתו המרכזית של אהרן דוד גורדון (1922-1860), נכתבה ברובה בעשור השני של המאה העשרים. זוהי יצירה פילוסופית מקורית, שיש בה תורת מוסר, אסתטיקה ופילוסופיה של הדת. בד בבד עם ההישג העצום שבעצם העמדתה של פילוסופיה חובקת כול בעברית, גורדון דן ביצירה זו בסוגיות שהיו למרכזיות ובוערות יותר ויותר בדורות שלאחריו, כמו אקולוגיה, מגדר והתחדשות יהודית. לכן אין זה מפתיע שכתביו של גורדון שבו בימינו להלך קסם על צעירים ומתעניינים חדשים. בשיבה אל הטבע, כמו בקריאה אל חיי עבודה, קורא גורדון לחיי מלאוּת יצירתיים. קריאה זו רלוונטית גם לעולם האוּרבני שבו חיים כיום רוב תושבי ישראל והאנושות כולה. יובל גובני ורון מרגולין , עורכי מהדורה חדשה זו של האדם והטבע , כללו בה קטעים מתוך ארכיון דגניה א' שהושמטו מן המהדורות הקודמות של הספר. במבוא לספר עומדים העורכים על האופן שבו הוא חורג ממעטפת המקום והזמן שבו נכתב כדי להסביר את הגל החדש של העיסוק וההתעניינות בהגותו של גורדון. בשולי החיבור נוספו גם דברי פרשנות של העורכים, וכן מידע ביבליוגרפי וביוגרפי על החיבורים והאישים הנזכרים בו, וביניהם הגותו של פרידריך ניטשה, שהשפעתו על גורדון נסקרת באחרית דבר מאת יעקב גולומב . "אדם כגורדון נראה כאילו הוא מתהלך עם כוחות הטבע במישרין ולא באמצעות הצורות החברתיות. חזיון יקר המציאות הוא בתוכנו. וכשם שגורדון בלתי תלוי הוא לגבי החברה כן בלתי-תלוי הוא לגבי ההיסטוריה... יש שמתקרבים לו בזה, אבל אין אדם שהדביקו; לא מצאנו כמותו". - מרטין בובר

דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. "ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור." - מיכל נאמן "על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה." - יצחק ליבנה

כרך א אבא קובנר: שירי עם ללא עם, שירי אהבה, שירי ערש כרך ב שירי ילדים, שירי משפחה והווי, שירי חתונות, שמחות וחגים כרך ג הומור וסטירה, שירי חסידים, שירים דו לשוניים, שירי דלות, עמל ומצוקה, שירי טירונים וחיילים כרך ה כרך מרדכי גבירטיג כרך ו כרך מרק ורשבסקי כרך ז: כרך איציק מנגר

בשנות השמונים של המאה התשע עשרה נעשתה ורשה מוקד משיכה לסופרים ולעסקני תרבות יהודים מרחבי האימפריה הרוסית ומחוצה לה. בתוך שני דורות הייתה העיר למרכז הדינמי והפורה ביותר של ספרות ועיתונות בעברית וביידיש. כותבים שפעלו בה לא רק העשירו את התרבות היהודית אלא גם נטלו חלק פעיל במכלול החיים של יהודי פולין על מגוון האתגרים שניצבו לפניהם יום יום ושעה שעה. הציר המרכזי שסביבו נעו החיים הספרותיים היה האיגוד המקצועי של הסופרים והעיתונאים היהודים, מוסד בעל תפקיד חברתי-תרבותי חשוב ביותר ואבן שואבת לשוחרי התרבות היהודית. באיגוד השתקפו היטב תווי פניה המשתנים של הסביבה הספרותית היהודית בוורשה. בחיבור שלפנינו נחשפים לראשונה מקורות שונים הקשורים בחיים השוקקים האלה בשנים 1939-1918 ובשנות הגטו והכיליון 1942-1939. על סמך מקורות אלו ואחרים נבחנים היבטים היסטוריים וחברתיים של תקופה זו בתולדות היהודים.

הספר אידאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון , הוא קובץ מאמרים על אפלטון, שפרסם פרופסור שמואל שקולניקוב במהלך יותר משלושים וחמש שנים בשפות שונות. המאמרים פורשׂים קשת רחבה של נושאים אפלטוניים, וביניהם: מעמד הלוגוס ותפקיד האירוניה, המתודה ההיפותטית, שאלות בתורת ההכרה ובמטפיסיקה של אפלטון, מושגו של האהבה ויחסו למתודה ההיפותטית, תורתו המאוחרת ותורת הטבע של אפלטון, תורת הלשון, תפיסתו את החינוך, תורתו המדינית והשקפתו על הטרגדיה. המתודה הפילוסופית העומדת ביסוד הדברים האלה מעמידה מושג חדש של פילוסופיה לא כמדע דדוקטיבי אלא כמאמץ למצוא את ההנחות שעליהן מושתת השכנוע העמוק של אפלטון בדבר הנורמטיביות של התבונה ובדבר הפילוסופיה כדרך חיים. בכך מקנה אפלטון בסיס פילוסופי קפדני לאמרתו של סוקרטס ש"חיים בלתי נחקרים אינם ראויים לאדם לחיותם". הדגשת החשיבות המכרעת של המתודה הדיאלוגית ושל האירוניה בצורותיה השונות משותפת לכל פרקי הספר, לצד דרישתו הבלתי מתפשרת של אפלטון לבסיס אונטולוגי איתן, גם אם השגתו לעולם איננה מובטחת. חוקרים, תלמידים וקוראים שאפלטון אינו זר להם ימצאו עניין רב בספר זה. שמואל שקולניקוב הוא פרופסור לפילוסופיה וחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר נשיא אגודת אפלטון הבינלאומית.

כשהיינו ילדים נהגנו לכתוב זה לזה זיכרונות. את הפינה השמאלית התחתונה של הדף היינו מקפלים וכותבים עליה את המילה 'סוד'. אבל הסוד אמור להיות כמוס. מדוע אין הוא מתחבא באמת ובתמים מבלי להכריז בגלוי: הנה אני כאן, הושט היד וגע בי? משום שכדי שיוגדר כסוד צריך למלל אותו, לספר אותו למישהו, בסוד. מי שמספר את הסוד כורת עם הנמען ברית של נאמנות, המבקשת להפוך אותם לישות החורגת מן היחיד, אבל איננה מתרחבת אל ממדי הציבור כולו. בעל הסוד והנמען שלו הם שניים המבקשים לתפקד כאחד, או אחד המפצל עצמו לשניים. מן האפיון הזה של הסוד עולות דילמות הכרוכות בכריתת בריתות ובבגידה בהן במישור האישי וגם במישור הציבורי. מאיזה רגע כפוי עלינו הסוד ומה משמעותה של הכפייה הזאת? חבר קרוב שלי מספר לי בסוד שהוא בוגד ברעייתו, שגם היא חברה קרובה שלי. האם עלי לספר לה? אני מרכל עם א על מעשיו של ב. האם זהו מעשה בלתי מוסרי? מהם גבולות המותר והאסור בשיחות סגורות של מקבלי החלטות בדרג הפוליטי? את מי הם מייצגים כאשר הם נועדים בארבע עיניים? מי צריך להיות מוסמך להחליט על סודות מדינה שהשתיקה יפה להם? ומה תפקיד העיתונות בהקשר הזה? למי חייבים רופאים להיות נאמנים: לחולה? לציבור? למעמדם המקצועי? אם החולה לוקה באיידס והוא מסרב לספר על כך לבת זוגו, האם חייב הרופא להזהיר אותה? חלק מן השאלות נענות כאן בביטחון. אחרות – בהיסוס, ויש גם שנשארות פתוחות. אל תוך הדיון נשזרים גם נושאים כמו מהותה של הבטחה; תפקודם של פוליטיקאים; יחסו של יחיד לקולקטיב שהוא חלק ממנו; ומהותה של אהבה. הספר מנתח מקורות פילוסופיים, ולצדם כתבים סוציולוגיים, סיפורים תנ"כיים, סוגיות תלמודיות, חוקים והצעות חוק ושיר של לאה גולדברג

החיבור חקירות פילוסופיות הוא יצירתו המרכזית של לודוויג ויטגנשטיין, גדול הפילוסופים של המאה העשרים ומחשובי ההוגים של כל הזמנים. מפילוסוף של פילוסופים הפך ויטגנשטיין בשנים האחרונות לגיבור תרבות רב השפעה במערב ולמקור השראה לרבים שיש להם עניין ברעיונות ובהישגים של רוח האדם בשיאה. את הספר תרגמה פרופ' עדנה אולמן-מרגלית מן המהדורה הגרמנית התקנית, שזכתה במרוצת השנים להתקבל כטקסט 'קנוני'. המתרגמת הקדימה מבוא עיוני הדן במבנה הספר ובתכניו. זוהי מסה המסרטטת את קווי המתאר הרעיוניים של הספר ומהווה מעין מבוא פרשני תמציתי לפילוסופיה של ויטגנשטיין. "להלן אני מפרסם מחשבות, משקעים של חקירות פילוסופיות. הן נוגעות לנושאים רבים: מושגי המשמעות, ההבנה, המשפט, הלוגיקה, יסודות המתימטיקה, מצבי התודעה ודברים אחרים. את המחשבות הללו כולן כתבתי כהערות, כפסקות קצרות – נוכחתי שהמיטב שביכולתי לכתוב יישאר תמיד רק בגדר הערות פילוסופיות. החקירה הפילוסופית מאלצת אותנו לנסוע דרך שדה מחשבות רחב, שתי וערב, לכל הכיוונים. ההערות הפילוסופיות שבספר הזה הן כביכול אוסף של מתווי נוף, אשר נוצרו בשעת מסעות ארוכים וסבוכים אלה. – אין בחפצי, באמצעות חיבורי, לחסוך מן האחרים את החשיבה. אלא, ככל האפשר, לעורר מישהו למחשבות משלו." [מתוך פתח דבר] הקדימה מבוא: עדנה אולמן-מרגלית.

These two collections of Yiddish letters date from the second half of the 17th century and are being published here in full for the first time. The opening five-letter collection was archived together with extensive information about three Jews from Hamburg-Altona, who had been arrested and investigated in Copenhagen in August 1666. The second collection consists of eighteen letters exchanged between Hamburg-Altona and Copenhagen in January 1678. They concern the family and business affairs of a range of people, among them some of Glikl Hamel’s relatives, business associates and acquaintances. Together, the two collections provide a wealth of illuminating new details about the economic, cultural, social, and family life of early modern Ashkenazi Jews in Northern Europe, and also shed light on the practice of Yiddish letter-writing at the time. The English section consists of an introduction followed by a synopsis of each letter, while the Hebrew section comprises a transcription of the original texts as well as their facsimile images.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

הספר ביקורת התרבות החילונית עוסק ביסודות הערכיים, המוסריים, החברתיים, הלאומיים-פוליטיים והרוחניים-דתיים של התרבות החילונית המודרנית בעם היהודי ובמדינת ישראל. נושאים אלה נדונים בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית כללית, אך מתוך התמקדות בהווה. הספר מציג את ערכי היסוד של ההומניזם המערבי מנקודת מבט היהודית, את המטרות והיעדים שחתרו אליהם ואת הבעיות הנוקבות שעלו בניסיונות להגשימם. המחבר מנתח את שורשי הכישלונות, מגדיר את הבעיות, מתאר את ההתמודדות של מדעי החברה, המדינה והתרבות עם בעיות אלה, מבקר אותם, מצביע על עיוותים, ומציע תיקונים המתחייבים מביקורת זו.

במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

בנות סוררות חושף לראשונה את תופעת בריחתן של צעירות יהודיות ממשפחות אורתודוקסיות מבתיהן בקרקוב וסביבתה בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים. במקרים קיצוניים, מאות מהצעירות הללו חיפשו מקלט במנזר בקרקוב והמירו שם את דתן לקתוליות, ובמקרים אחרים הן ביקשו לממש את זכותן להשכלה גבוהה, לרבות באוניברסיטה שזה מקרוב פתחה את שעריה לנשים. הספר מסתמך על שפע של תעודות ארכיוניות, ביניהן חקירות משטרה ובתי משפט, התכתבויות ותזכירים של משרדי ממשלה וכן מכתבים אישיים, דיווחים בעיתונות ויצירות ספרותיות, בין השאר הסיפור הנודע "תהלה" מאת ש"י עגנון. באמצעות כל אלה משוחזרים סיפוריהן של שלוש מן הצעירות הבורחות ונחשפים הרקע לבריחתן, המאבק של משפחותיהן בניסיון להחזירן לביתן והדיונים הסוערים שתופעת הנערות הבורחות עוררה בחברה היהודית על גוניה השונים. חלקו האחרון של הספר מתאר כיצד משבר הבנות המורדות הניע בהמשך את שרה שנירר, אשה צעירה מקרקוב, להקים בית ספר של אחר הצהריים לבנות, מוסד שהקנה לילדות חינוך דתי במסגרת פורמלית והתפתח בהמשך לרשת החינוכית בית יעקב. בנות סוררות הוא החיבור הראשון העוסק בנשים יהודיות בגליציה ההבסבורגית.

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

הספר הוא פרי מחקריהם של חוקרים ישראלים בתחומי הלמידה המוטורית, הפסיכולוגיה של הספורט והמאמץ הגופני והסוציולוגיה של הספורט. שלושה תחומי דעת אלו מספקים מידע על התנהגותו המוטורית של האדם, לאו דווקא באירועי ספורט ולאו דווקא ספורטאים מיומנים ומומחים אלא ההתנהגות הנצפית במסגרות של פעילות גופנית מבוקרת יותר המשמשת ללמידת מיומנויות מוטוריות, לטיפוח כשרים תנועתיים יום-יומיים ולשיקום תנועתי. הספר מציג מחקרים שבחנו את מערכת היחסים המורכבת בין העיסוק העממי והספורטיבי בפעילות גופנית לבין היבטים התנהגותיים, קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים של בני גילים שונים, ספורטאים ולא-ספורטאים, בריאים ובעלי לקויות. ההנחה שעמדה בבסיס מחקרים אלו היא שהאדם הפעיל גופנית הוא בעל חשיבה טובה יותר, קשב רב יותר לסביבה ויכולת חברות טובה יותר. ההתנסות בפעילות גופנית מגבירה את יעילותה של תפיסת הסובב, את מהירותה ודיוקה של קבלת ההחלטות ואת מהירותה של התגובה למתרחש. עשרת הפרקים הכלולים בספר יעשירו את ידיעותיהם של החוקרים, המורים והסטודנטים על התנהגותו המוטורית של האדם. בצד מידע בסיסי על גישות מתודולוגיות ופילוסופיות של המחקר בתחום דעת זה ימצא הקורא מידע גם בנושאים ייחודיים, כגון היבטים קוגניטיביים של מוכנות ללמידה ולביצוע והיבטים חברתיים בספורט - ומתברר שלהתנהגותו המוטורית של האדם, כמו להתנהגותו הקוגניטיבית, החברתית, הרגשית והמוסרית, יש פנים רבים.

In the ongoing flood of studies of memory in its manifold forms and meanings, the no less powerful subject of forgetting tends to be forgotten. We often think of forgetting as a passive process, something that simply “happens” to us and to other living beings; but many of the studies in this inter-disciplinary volume reveal the active and even creative nature of forgetting, its positive features, and its varied roles in a wide series of cultural and intercultural templates. Neuroscientists joined with historians, philologists, a linguist, philosophers, sociologists and anthropologists, an archaeologist and an artist in the two joint workshops that generated this volume, under the auspices of the Zukunftskolleg at the University of Konstanz and the Martin Buber Society of Fellows at the Hebrew University of Jerusalem. The lively exchanges in the workshops are reflected in the comments and discussion that follow many of these experimental, meditative essays.

החל בימי הביניים עורר חג הפורים השראה לסוגה ספרותית חדשה בארון הספרים היהודי: הפרודיה לפורים. מדי שנה, לקראת החג, נעשו החיבורים הקנוניים ביותר בעולם היהודי – התלמוד, המקרא, הפיוט והתפילה – בסיס לחיבורים הומוריסטיים, שעניינם באכילה ובשתייה לשוכרה בחג. הפרודיה לפורים היא נקודת מפגש – או התנגשות – תרבותית. היא משתמשת בשפה ובטרמינולוגיה של הספרות הרבנית הקנונית לצורך יצירה של ספרות היתולית ומשעשעת, אך לזמן ריטואלי מוגדר וידוע. היא עומדת בין קודש לחול, בין תרבות גבוהה ומקודשת לבין תרבות פופולרית והומור נמוך, ובין יצירה ספרותית לבין ריטואל דתי. מעמדה המיוחד מאפשר לבחון באמצעותה צמתים חשובים בתולדות יהודי אירופה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת. קרנבל וקנון בוחן את סוגת הספרות הפרודית לפורים תוך התמקדות בשלוש היצירות המרכזיות והמפורסמות ביותר בסוגה: מסכת פורים , פרודיה על התלמוד שכתב המתרגם, הפילוסוף והסופר הפרובנסלי קלונימוס בן קלונימוס בתקופת שהותו ברומא, בשנים 1324–1328, ו מגילת סתרים , פרודיה על התלמוד, שאליה נוסף ספר חבקבוק , פרודיה על המקרא. את שתיהן כתב הפילוסוף, האסטרונום ופרשן המקרא הפרובנסלי רבי לוי בן גרשום בשנת 1332. שלוש היצירות, שנדפסו לראשונה זו לצד זו בשנת 1513, זכו לפופולריות רבה שבאה לידי ביטוי בכמה דפוסים ובהעתקות מרובות, בעיקר במרחבים פרובנסליים, איטלקיים ואשכנזיים. הן היו גם השראה לפרודיות נוספות שנכתבו לפורים במאות הט"ו–י"ח. ספר זה מציג לראשונה דיון היסטורי-תרבותי ביצירות. הוא מתמקד באקלים התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי, היהודי והלא יהודי, שבו נוצרו היצירות; במקומן ובתפקידן במסגרת מנהגי הפורים בני התקופה, ובתולדות התקבלותן של היצירות. המעקב אחר ההיסטוריה המסועפת של סוגת הספרות הפרודית לפורים משרטט תמונת עולם תרבותי שכמעט לא נדונה עד היום. הספר זכה בפרס עמותת "עם ועולם" על שם שלמה ובלה ברטל לקידום המחקר ההיסטורי בישראל.

איגרות הסופר אהרן צייטלין (1973-1898) מצטרפות כסוגה נוספת ומאירת עיניים לכלל יצירתו המגוונת בכל תחומי ספרות יידיש והספרות העברית: שירה, דרמה, פרוזה, רומנים, מסות, ביקורת ספרות, כתיבה עיתונאית ועוד. באמצעות ניתוח תוכן איגרותיו והרקע לכתיבתן נעשה ניסיון לבחון את פעילותו בפולין בין שתי מלחמות העולם, ברשות הרבים וברשות היחיד, בארבעה תחומים: (א) עבודתו העיתונאית כפופולריזטור של מדעי היהדות ומדעי הרוח; (ב) פעילותו כמבקר ספרות ופולמוסן חריף; (ג) עבודתו כעורך של כתב העת לספרות 'גלאבוס'; (ד) מעמדו ופעילותו בתור יושב ראש הפן קלוב של סופרי יידיש בוורשה ואחד מיוזמי הצטרפות ספרות יידיש בעולם לתנועת הפן הכללית. בספר פוענחו איגרות צייטלין שנכתבו רובן בוורשה ומקצתן בזכרון יעקב. לאיגרות אלה צורפו הערות והסברים מקיפים שמטרתם להבהיר את הרקע, הנסיבות והמהות של העניינים הרבים מאוד שנדונים בהן.

דמוסתנס, הנואם הדגול, התנדב לממן את הוצאותיה של מקהלת גברים לחגיגה העירונית הגדולה לכבוד דיוניסוס שנערכה באתונה באביב שנת 348 לפסה"נ. הוא הכין לחברי המקהלה וגם לעצמו תלבושות מפוארות שזורות בחוטי זהב וכתרי זהב. גאה צעד בתהלוכה ונכנס לתאטרון במלוא הדרו, והנה ניגש אליו מידיאס יריבו ולעיני כל הצופים, אזרחים ונכרים כאחד, הלם בו באגרופיו וסטר על פניו. על אלימות כזאת ברשות הרבים לא היה אפשר לעבור לסדר היום. דמוסתנס לא השיב למידיאס מכה תחת מכה כי לא רצה לעורר קטטה שתפגע בחגיגה ובמופעים שהוצגו בה, ובמיוחד במופע של מקהלתו. אולם בתום ימי החגיגה תבע את מידיאס לפני אספת העם על מעשה האלימות כלפיו ועל הפגיעה בהדר החגיגה. אספת העם הרשיעה את מידיאס. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה

איזה שסע יוצרת השפה הפסיכוטית? מהו תחביר אוטיסטי? מהן צורות הביטוי של הגוף וכיצד מיתרגמים כל אלה לתורת המידות המיוחדת של מלאכת הפירוש? בשאלות אלה וברבות אחרות הקשורות בהן עוסק הספר תהום שפה . פרקיו השונים מאירים את הגוונים של השיח הנפשי הן בתוך המבנה הנפשי והן בשיח הבין-אישי, הן באזורי הקצה הפתולוגיים והן במופעיהם היום-יומיים בתוך השפה הרגילה ובאישיות הלא-פתולוגית. דוגמאות קליניות מפורטות, בצד עיונים ביצירותיהם של ריינר מריה רילקה, סמואל בקט, ז'אן-פול סרטר, יוסיף ברודסקי ופאול צלאן, שזורים לכל אורכו. 'ספרה של דנה אמיר מביא בשורה של ממש לכתיבה הפסיכואנליטית בעברית. יש בו עדינות, אוריינות וחכמה רבה.' ד"ר ערן רולניק, החברה הפסיכואנליטית בישראל 'לספר זה יש סיכוי להיכנס לפנתאון ההגות הפסיכואנליטית בארץ ובעולם. דנה אמיר מחדירה במיומנות כירורגית את השפה והשימוש הפואטי בה ללב הפסיכופתולוגיה והעבודה הקלינית.' פרופ' גולן שחר, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון 'הפסיכואנליטיקאית והמשוררת דנה אמיר מתווה ומפתחת אפשרות ייחודית להכיר, לחשוב ו"לחלום" את הקליניקה הפסיכואנליטית באמצעות ידע פסיכואנליטי רב, תיאורי מקרה מפורטים, ושימוש ביצירות ספרות. ספר עשיר ומעשיר.' ד"ר עפרה אשל, מרכז ויניקוט; החברה הפסיכואנליטית בישראל

הלוואה בריבית הייתה מקור מחיה ראשון במעלה ליהודי אירופה בימי הביניים. הספר מתאר את תהליך הגישור שבין הצורך "לתת מחיה לבני - ברית" לבין הצורך לעמוד על משמר טהרת ההלכה, תוך בדיקת השונה והמשותף שבין חכמי אשכנז לבין חכמי פרובנס וספרד.

תמונת העולם הרווחת היא אטומיסטית: לכל אדם תודעה אחת וכל אדם לעצמו. לכל אדם החוויות, התחושות והרגשות שלו; לזולת אין – ולא יכול להיות – חלק בהם. בפני תמונת עולם זו עומדת בעיה מוסרית קשה: על פיה ברור למה עליי לדאוג לעצמי ולספק את רצונותיי שלי, אבל מדוע אדאג לזולת? מה אכפת לי מה יקרה לזולת, שאת סבלו לא אני ארגיש? בספר זה מוכיח עדי צמח שתמונת העולם האטומיסטית מוטעית. ראשית, לא נכון שלכל אדם יש תודעה אחת. מה שפרויד קרא לו בטעות 'הלא-מודע' אינו אלא מערכת של תודעות שונות זו מזו, שלרוב הן מסוכסכות עם התודעה השלטת. שנית, לא נכון שכל אדם הוא בהכרח אישיות נפרדת. המחיצות בתוך עולם הרוח אינן אלא מוסכמות לשוניות. לכן תקשורת אינה רק גשר ארעי בין אנשים שונים המעבירים מידע זה לזה, אלא היא תהליך של יצירת תודעה על-אישית, לידת נפש קיבוצית, ששיאה הוא הברהמן – נפש העולם. תמונת עולם חדשה זו מעמידה תורת מוסר חדשה: המוסר הוא תרפיה ברמה קוסמית. כמו שתרפיה מנסה להשכין שלום בתוך האדם, המוסר מבקש לגבש את הפרטים הבודדים, הנבערים, המנותקים זה מזה והלוחמים זה בזה לנפש אחת: נפש עולם הרמונית, עשירה ומגוונת, כלומר יפה.

סמנטיקה מושגית היא ענף חדש ומתפתח של הבלשנות ההכרנית (קוגנטיבית). היא חוקרת קשרי מילים, מושגים, רשתות, תבניות לשון, מטפורות ושדות סמנטיים. בפרק המבוא ימצא הקורא תיאור של ההתפתחויות שהתרחשו בתחום זה בשנים האחרונות. שאר פרקי הספר מתחקים אחרי שישה מושגים מופשטים היוצרים רשת מושגית ומילולית. בחקר יחסי משמעות בין מילים, ניבים, מטפורות בשדה סמנטי יש יסוד בלשי: האם יש משותף לדוקר ,טמא ,מחוספס, אין וגיהינום? כיצד הם יוצרים את שדה השלילות ומה מיוחד לו? האם הדו - משמעות של מצוין (נפלא מול מצוין במפה) קשורה לדו - משמעות של מעריך או של בסדר? ששת השדות של מושגים מופשטים הנפרסים כאן: תכונות ,שונות, שלילות, השתנות ,חלוקה וספירות וערך מתחקים אחרי האופן שבו ביטויי חושים, יסודות ציוריים מטפורות וריבוי משמעות, בונים את מנגנוני ההפשטה של הלקסיקון הלוגי - מושגי. הספר נועד לחוקרים וללומדים בבלשנות המודרנית, בעיקר בסמנטיקה, לעוסקים בפילוסופיה של הלשון, בפסיכולוגיה הכרנית (קוגנטיבית), ולכל מי שיופיה, עושרה ותהליכי התפתחותה של הלשון העברית קרובים ללבו.

הספר שאלה של מקום: ארכיטקטורה בין הפואטי לאתי קורא להבין מחדש את יסודות המעשה הארכיטקטוני תוך חשיפתו למחשבה הפנומנולוגית. באמצעות חזרה למפגש הראשון, והכושל, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, בין הפנומנולוגיה המתארת תופעות לאור הניסיון האנושי לבין השיח הארכיטקטוני, מציעה עדנה לנגנטל קריאה חדשה של השיח, המאמצת את הגותו של הפילוסוף מרטין היידגר ודנה בהשפעתו של תיאורטיקן הארכיטקטורה כריסטיאן נורברג-שולץ. כדי להדגיש את הפוטנציאל הגלום בהגותו של היידגר בהבנת שאלת המקום והאפשרויות לשכון בו דנה המחברת במשמעותו של הפואטי כציר מכונן בהבנת מושגים מרכזיים בשיח האדריכלי העכשווי. אולם הממד הפואטי, לדידה, אינו יכול להתקיים ללא הממד האתי. דרך עיון בהגות תלמידו ומבקרו של היידגר, הפילוסוף עמנואל לוינס, מבנה המחברת זיקה בין האתי לבין הבית ואפשרויות ההשתכנות בו.

אסופת המאמרים קבלה מיסטיקה ופואטיקה , פרי עטם של טובי החוקרים בארץ ובעולם, מתחקה אחר יחסי הגומלין בין קבלה, ספרות ומיסטיקה. המאמרים ממשיכים מסורת של חיפוש מתמשך ודיאלוג בין דיסציפלינות ורבדים פרשניים, לעתים מתוך הבנה, לעתים מתוך עימות ומאבק. מפגשים בין טקסטים מתרבויות שונות – יהדות, נצרות ואסלאם, וכלי פרשנות שונים – פיוטיים, דתיים ומיסטיים, הצומחים מתוך המפגש שבין הדיסציפלינות השונות במדעי האדם: אסתטיקה, ספרות ופואטיקה מזה ומיסטיקה ותאולוגיה מזה – אלה התכנים של מאמרי האסופה. האופן שבו מקובלים ומיסטיקנים נעזרים בטכניקות נרטיביות ופואטיות; פרשנויות קבליות ומאגיות לטקסטים פואטיים; ביקורת ספרותית והגות פילוסופית במונחים קבליים או מיסטיים – כל אלה באים בהם לכלל ביטוי: סודו של הבל בספר הזוהר ומסתורין השושנה; אהבה בשירת ישראל נג'ארה; הסוד ביצירת עגנון ויסודות קבליים ביצירותיו; השכינה במיסטיקה בספרות העברית החדשה; פרק תהלים לפאול צלאן; חורחה בורחס והשפה הקבלית; קריאה בפואטיקה הקבלית לאור הגותה של ז'וליה קריסטבה; דיונים במיסטיקה האסלאמית על ספרות, דמיון, מיסטיקה ויצירה; עיון במיסטיקה, שירה ותהליך היצירה בתרבות הערבית החילונית המודרנית; המיסטיקה כמפתח לרובד הסודי בקומדיה של דנטה; דון קישוט היהודי במסכה; מוות ואלכימיה אצל ג'ון דאן; ומיסטיקה וכתיבה ביצירתו של מרסל פרוסט.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

This volume covers some fifty years of Pines' work in the field of Islamic philosophy, from the very first article he published ("Some Problems of Islamic Philosophy", in 1937") to an article that was found in his paper after his death and is published here for the first time (" The origin of the Tale of Salâmân and Absâl").

הספר משחזר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הפסימיסטית בעידן המודרני משופנהאואר וניטשה ועד לאדורנו ולדרידה. תשומת לב מיוחדת מוקדשת להוגי אסכולת פרנקפורט, ובמיוחד לוולטר בנימין, לתאודור אדורנו, למקס הורקהיימר ולהרברט מרקוזה. הגותם מוצגת בהרחבה בהקשר ההיסטורי והפילוסופי שלה. מתוך מחקר טקסטים ארכיוניים שטרם פורסמו ומתוך כתביהם הידועים של פילוסופים אלה מגיע המחבר למסקנה כי אין להבין את הגותם אלא על רקע ההיסטוריה של הפסימיזם. הגותם מוצגת כתאולוגיה יהודית נגטיבית וכמאמץ להציל את האוטופיזם (השלילי) מתוך הפסימיזם. לדעת המחבר יצירה זו הרת משמעות היא לדין וחשבון שאנו חייבים לעצמנו כיהודים וכבני אדם. הפסימיזם האוטופיסטי של המחבר מבקר את הנאורות אך מחייב אותה, ומעלה את 'הסירוב הגדול' כנגד המציאות כעמדה תאורטית רלוונטית וכדרך של מאבק אזרחי קונקרטי.

"לתורתו של הוסרל היתה השפעה עצומה על התפתחות המחקר הפסיכולוגי […] הוסרל התקומם נגד העברת מתודות מדעי-הטבע לשדה שאין השיטה הניסויית הולמת אותו. מאמרו 'פילוסופיה כמדע חמור' נכתב בעיקרו לשם כך […] התלהבות מוסרית מפעמת במפעלו […] בזמן שהתמוטטו יסודות התרבות האירופאית […] ניסה הוסרל לבנות את הפילוסופיה על יסודות איתנים ובדייקנות מתמטית […] דרכו מהמתמטיקה אל הפילוסופיה נקבעה על-ידי חוויות דתיות עצומות." שמואל הוגו ברגמן, הוגי הדור "במבחר שלהלן ניתנו שלושה ממאמריו של הוסרל שיש בהם כדי לייצג את השלבים העיקריים בהתנסחותה של ההשקפה הפנומנולוגית […] השפעתו של הוסרל על הפילוסופיה החדשה היתה גדולה מאוד […] גם מרטין היידגר היה תלמידו." נתן רוטנשטרייך, פתח דבר "הוסרל היה פילוסוף גדול בגלל עיקשותו היוצאת מן הכלל במשימתו הבלתי סופית: להחזיר את התקווה בשיבה אל התובנות הבסיסיות של ההכרה ולנחול ניצחון על העמדה היחסית והספקנית […] מאמצו האדיר להגיע לפנומנולוגיה היא הניסיון הגדול והרציני ביותר במאה שלנו להשיג את המקורות הסופיים של הידיעה." לשק קולאקובסקי, הוסרל והחיפוש אחר הוודאות

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

התפנית מגולל בפרוזה סוחפת ווירטואוזית את סיפור היעלמו ומציאתו מחדש של הספר על טבע היקום , יצירת המופת של לוקרטיוס הרומי, בתקופת הרנסנס באחד ממנזרי גרמניה. סיפורו של ספר אחד בתולדות התרבות המערבית, ספר בן למעלה מאלפיים שנה, אוצר בחובו את גרעינה של ההשקפה המדעית, של החילוניות ושל המודרניות כולה. מציאתו מחדש של על טבע היקום בידי ההומניסט האיטלקי פוג'ו בארצ'וליני ב-1417 נבנית בכתיבתו של סטיבן גרינבלט כאירוע המכונן את העידן החדש בתולדות המערב, האירוע שהחל לערער על הדוקטרינות הדתיות בדבר טבעו של העולם ולבנות כנגדן מדע המבוסס על ניסיון ומחקר אמפירי. הישגו הגדול של סטיבן גרינבלט טמון בסגנונו המיוחד: ספר שהוא בגדר מחקר מדעי ובחינה ביקורתית של ההיסטוריה, הכתוב כיצירה סיפורית סוחפת ובעלת אמינות, אמינות פסיכולוגית וקול עז. גרינבלט, פרופסור להיסטוריה של הספרות באוניברסיטת הרווארד, אורג בסיפורו תועפות של ידע היסטוריוגרפי, ארכיאולוגי, פילולוגי וספרותי, והוא מלמד את קוראיו להביט על המציאויות מתוך שפע של נקודות ראות. כתיבתו אינה מפחיתה את מינון המדע שבה ואת חומרתו המחקרית, אלא היא מביאה אליו את מורכבות המבט של הפרוזה הספרותית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש