מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

רכישת המנוי השנתי דרך האתר כוללת את עלות המשלוח לנקודת איסוף. באמצעות מילוי ה טופס המקוון ניתן לבחור אפשרויות נוספות: איסוף עצמי מההוצאה, שליח. משלוח למנויים בחו"ל באמצעות FedEx. מנוי זה יכלול שני גיליונות (76-75). עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים ב עיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. עיון נוסד ב-1945 על ידי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, יוליוס גוטמן וסיני אוקו. לאחרונה עבר כתב העת תהליך התחדשות. כתב העת יוצא בדפוס במקביל לאתר הבית המקוון של עיון , שמהווה במה אקטיבית לפילוסופיה.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים הוא קובץ מאמרים המוקדש לאכילה משותפת בחברת אחרים, מכרים או זרים – פעולה שגרתית, אמנם, אך רוויית מתחים. המאמרים שבקובץ בוחנים כיצד ארוחות מתפקדות בחברות שונות ובזמנים שונים כציר נורמטיבי שמסמן יחסים בין קבוצות והיררכיות פנימיות. אכילה משותפת יכולה להיות יומיומית, אך גם פוליטית וחגיגית; הסועדים יאכלו בהתאם לכללי נימוס מקובלים לזמנם; יתפלמסו או ישתקו; יתרכזו בארוחה עצמה או בניהול מוניטין ורושם. אך מעבר לזמן ולמקום, האכילה המשותפת מסמנת תמיד הן את המפריד והן את המחבר, ובכוחה לכונן זהויות חברתיות מובחנות ומורכבות. מגוון של מקרי מבחן היסטוריים ועכשוויים נדונים במאמרים בקובץ: מסעודות ראווה של מלכי אשור; ארוחות בעולם הרומי, במקורות יהודיים וערביים; ועד תופעות מודרניות כגון מכירת פלאפל בתל אביב המנדטורית, חתונות ישראליות או תזונה מיקרוביאלית ומותאמת אישית. יחד הם משרטטים את מאפייניה של אינטראקציה חברתית מורכבת זו, ועוזרים לזהות את הזיקות שבין ההיבטים החומריים של הארוחה למשמעויות התרבותיות שלה. זהו קובץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם שלוש שנות עבודה משותפת וכנס בינלאומי של קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות חברתיים ומעברים בין תרבותיים" במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקובץ מציע לקוראי העברית מבט עכשווי אל חזית המחקר הרב-תחומי על אכילה משותפת בתחום המתפתח של לימודי אוכל.

The Hebrew University campuses are not just buildings and lawns. They are a huge museum, where walls are paintings, sculptures are stories, and every work of art invites the viewer to a conversation. Art at the Hebrew University is present not only physically, but also in spirit. Art at HUJI presents eighty-three artworks selected from the thousands of pieces on display at the Hebrew University – on the lawns and in enclosed spaces – ranging from well-known works by Henry Moore and Yigal Tumarkin to hidden gems by Marina Abramović and Sigalit Landau. The book is an invitation to embark on a journey through time and discover the stories behind each piece, the artists who created them, and the way in which art has influenced the university. Art at HUJI weaves a dialogue between the works of art displayed at the university and its academic faculty, students, and employees. Inspired by Plato's dialogues, these individuals were invited to choose one work that spoke to them and write about it. Each work featured in this book is accompanied by these reflections, alongside commentary written by the editor of the book and curator of the university, Dr. Michal Mor.

מאז יצירתו ועד היום עומד התלמוד הבבלי במרכזו של ארון הספרים היהודי ובמוקד עיסוקם של לומדי ולומדות תורה. אך למרות תפוצתו ומרכזיותו קשה להגדירו. זהו ספר דתי, אבל הוא כמעט אינו עוסק בתיאולוגיה; הוא עוסק בחוק, אבל אינו מתמקד דווקא בשאלות פרקטיות; הוא מאורגן כטקסט המפרש את המשנה, אבל סוטה בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים. מהו חיבור זה? כיצד הוא בנוי? איך היה לספר הלימוד הבסיסי ביותר? וכיצד הוא נקרא לאורך הדורות? חלקו הראשון של התלמוד: תולדות הלמדנות מוקדש לתלמוד "כשלעצמו", ובו מבודדים המחברים את המרכיבים השונים של הדיון התלמודי ומבררים כיצד נוצרו, לשם מה ובאיזה הקשר. חלקו השני של הספר מוקדש להתקבלות התלמוד, כלומר לאופנים שבהם הוא נקרא ופורש מחתימתו ועד היום. כותרת הספר משקפת כפילות זו. מחד גיסא מתארת הכותרת את המהלכים הלמדניים שיצרו את הטקסט התלמודי, ומאידך גיסא – את תולדות לימודו ואת השיח שנוצר סביבו בתקופות השונות.

המכילתות לפרשת יתרו (שמות יח) הוא, במובן מסוים, השלמה לספרו הקודם של מנחם כהנא, המכילתות לפרשת עמלק מפני שבחלוקה הקדומה של המכילתא דר' ישמעאל, "מסכתא דעמלק" כללה את פרשת עמלק בשתי פרשיותיה הראשונות, ואת פרשת יתרו בשתי פרשיותיה האחרונות. המכילתות לפרשת עמלק נערך על פי נושאים, והוא כולל גם דיונים כלליים במגוון נושאי מבוא על מדרשי התנאים והתפתחות מחקרם בכלל, ועל המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי בפרט. ספר זה מבוסס על מהדורות טקסט חדשות של המכילתא דר' ישמעאל והמכילתא דר' שמעון בן יוחי לפרשת יתרו. הוא כולל פירוש סדיר ומפורט של דרשות המכילתות, השופך אור חדש על דרשות רבות – מובנן המילולי, הקשרן הריאלי וההיסטורי ותפיסות העולם המשתקפות בהן. הספר סוקר את המהדורות הקודמות של המכילתות לפרשת יתרו ומציג את תרומתם החשובה של קטעים מן הגניזה הקהירית שנתגלו לאחר צאתן של המהדורות הקודמות. הוא משווה בין המסורות של שתי המכילתות בלשונן, בסגנונן ובתוכנן, ומבסס את התובנה שגם בפרשת יתרו, כמו בפרשת עמלק, בדרך כלל יש עדיפות למסורת של מכילתא דר' ישמעאל. המכילתות לפרשת יתרו מבוסס על מחקר מדעי, אולם הוא מתאים לציבור לומדי התורה ושוחרי הדעת, ומבקש לקרב את לב הלומדים להכרה בערכם ובעוצמתם של מדרשי התנאים. כך, בעזרת דרכי מחקר התלמוד המודרני, נפתחים אופקים חדשים בלימוד משנתם של התנאים, מעצבי עולמה ההלכתי וההגותי של האומה.

התלמוד הירושלמי הנו אחד החיבורים הסתומים והבעייתיים ביותר בספרות חז"ל, ולעתים קרובות נוסחו המשובש וסגנונו הלקוני, המשונה והבלתי מובן, מקשים מאוד על הבנת הכתוב בו. לפיכך, הכרת מאות המונחים המיוחדים המצויים בו עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנתו ולפרשנותו, וכן לבירור נוסחו ולחקר התהוותו ועריכתו. הספר המינוח של הירושלמי: המונחים המשניים בוחן באופן שיטתי ומקיף את המונחים המִשניים שבתלמוד זה, ובכך משלים את הדיון במונחים העיקריים בירושלמי שפרסם המחבר לפני למעלה מעשור. סקירת המונחים בכרך הנוכחי מבוססת על בדיקה שיטתית של כל היקרויותיהם המוּבָנות לפי כל עדי הנוסח של הירושלמי המצויים בידינו, תוך סקירת ספרות הפרשנות והמחקר הרלוונטית. המונחים השונים הוגדרו ונתפרשו, וכן נידונו היבטים אחרים החשובים לפרשנות הירושלמי ולמחקרו, ובכלל זה בירור תפקידו של כל מונח; קביעת סוגי המקורות שאליהם הוא מתייחס וסוגי המקורות שהוא מציע; ובירור לשונו, כתיבו ו'סגנונו' של כל מונח. כן מבואר היחס בין כל מונח למונחים אחרים הדומים לו או שמתחלפים בו במקורות מקבילים או בעדי נוסח אחרים של הירושלמי, כדי לחדד את הגדרת המונח ולברר את הבדלי המשמעות בינו לבין מונחים אחרים.

Among the medieval liturgical manuscripts from Ashkenaz, the Nuremberg Mahzor takes a special place. Its size, its extraordinary selection of piyyutim and piyyut commentaries, and its lavish decoration that differs from the model used for many mahzorim in southern Germany make it a spectacular object. This aroused curiosity and interest, as reflected by those who are known to have viewed the manuscript, including Emperor Leopold I (1658–1705), who visited the Nuremberg Municipal Library in 1658, and several 17th and 18th century Christian scholars who wrote about the treasures of Nuremberg. In the 19th century, several Jewish scholars studied the manuscript in Nuremberg, among them Leopold Zunz from Berlin and Rabbi Isaak Meier Eppstein from Jerusalem, culminating in the detailed study and description by Nuremberg rabbi Bernhard Ziemlich (1884–1886). Salman Schocken had hoped to acquire the manuscript already in 1934 and succeeded in adding it to his collection in 1951. The fact that during its 56-year stay at the Schocken Library in Jerusalem the Mahzor was rarely exhibited and not easily accessible to scholars and the wider audience shrouded the manuscript in mystery.

בראשית מלחמת העולם השנייה, באחת מהפצצות חיל האוויר האיטלקי בחיפה, פרצה מרגרט פוסטר, בתו של מפקח בריטי זוטר במחלקת הדואר והטלגרף, בצווחות פחד בנוכחות השכנים היהודים. ״איך את מעזה לעשות הצגה שכזאת? ועוד בפני זרים?" נזף ויליאם בבתו. "אל תשכחי, את בריטית. לעולם אל תראי להם שאנחנו מפחדים!״ מה זה אומר להיות בריטים בפלשתינה המנדטורית? מהן הזכויות ומהן החובות שנשאה עמה הזהות הבריטית? איזו משמעות הייתה לה בעיצוב חיי היומיום, מבחינה אישית וקולקטיבית? ואיך שיקפו פחדיה של ילדה בריטית את עוצמתה של האימפריה הגדולה בהיסטוריה? פינה בשדה נכר משרטט את דיוקנה של הקהילה הבריטית בתקופת המנדט ואת אורחות חייהם של חבריה – גברים, נשים וילדים. הספר מאיר באור חדש את ההוויה הבריטית כמכלול של פרקטיקות והרגלים, רגשות ותודעות, זהויות והשתייכויות, ומתאר כיצד היו חלק בלתי נפרד ממנגנוני ביסוס ושימור השליטה בפלשתינה, בשזירה מתמדת של הציבורי בפרטי, הפוליטי באינטימי. ניתוח הנוכחות הבריטית דרך הפריזמה של קהילה מאפשר לראשונה לבחון את הבריטים כקבוצה הטרוגנית והייררכית שהתאפיינה במתחים מסוגים שונים ולשרטט בתוך כך מציאות מגוונת, מורכבת ודינמית יותר משמקובל לדמותה. קורות הקהילה נפרשים דרך מגוון עשיר של נושאים: רווקוּת ונישואים, מיניות, משפחה וחינוך, גוף ובריאות, בית, מוסדות פנאי ותרבות, חגים וריטואלים – כולם נקשרים ליחסי כוחות פוליטיים, אתניים, מעמדיים ומגדריים. בהפניית הזרקור אל הרכבה של הקהילה הבריטית ומרקם חייה, פינה בשדה נכר הוא מחקר חלוצי המביא את ההיסטוריה החברתית והתרבותית של הבריטים המנדטורים מן השוליים אל המרכז, וטווה אותה לתוך ההיסטוריה של הקולוניאליזם הבריטי בפלשתינה.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מכתב שנכתב בעיצומה של השמדת קהילות גליציה באביב 1943 בידי סלומאה אוכס לבית לופט, שנמצא בעזבונו של גנרל בוורמאכט והתגלגל לתערוכה בברלין העכשווית, הופך בידיו של ההיסטוריון רם בן-שלום לסיפור תיעודי רחב יריעה. המכתב של סלומאה, בכתב ידה, מתאר לא רק את זוועות הטבח וההשמדה אלא נוגע בעמקי העלבון והחורבן שחשו היהודים הכורעים מול היורים בהם. בלשון צלולה ורבת כוח הוא מצליח להיות צעקה אדירה הרבה יותר מקולה של 'יהודייה אלמונית' – כפי שכונתה בפרסומים הגרמניים הראשונים של המכתב. זהו קול של איתן-טבע שהושתק; משהו החזק משירה ומקינה, גם אם הוא עתיד להיזכר בוודאי לצד הקינות היהודיות הגדולות מימי הביניים ולצד 'על השחיטה' של ביאליק. רם בן-שלום, היסטוריון של יהדות ימי הביניים במקצועו, גילה כי המכתב הזה אינו אלא מכתבה של דודתו למשפחתה לפני הירצחה, וכי המכתב היה שמור במגירת שולחנו של אביו בביתו שבתל אביב. מכאן צמח מסע חיפוש מסועף, בעל ממדים מפתיעים בגודלם: חיפוש אחר רשת הזיקות המשפחתיות המקיפות את המכתב, אחר מהלך גורלה של משפחתו ושל קהילות פולין וגליציה לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה ואחריה. מעבר לכך יורד המחבר לחקר רשת הידיעות שאפפה את מהלכי המלחמה וההשמדה בגליציה וגם לתולדות התיעוד הגרמני, מהלכי ההשכחה והזיכרון, דברי סופרים, עיתונאים ואמנים, המצטברים כאן לתמונה בעלת ממדים אפיים מובהקים. בן-שלום עוסק בין השאר בחפצים שמילאו את בית הוריו, לצד הדיבורים, הספרים ומכלול אורח חיי משפחה ישראלית בדור הזה, ומוצא את הקורים העזים הטוויים בין הדורות, השתיקות והזיכרונות המבעיתים. הוא מוצא את הזרמים המקשרים בין חודשים של מחבוא בתוך בור (אביו שמואל בן-שלום, שרד כך בחורף שלאחר הירצחה של סלומאה והשמדת הגטו בטרנופול, כפוף ושחוח, מתחת לצריף ששימש מוסך לגרמנים) לבין צורות דיבור ושתיקה של המשפחה ששרדה. בדרך הזאת, ביד אמן, אורג בן-שלום סיפור שהוא בה בעת פואטיקה של חיים, ביקורת תרבות וניתוח עדין מאין כמותו של מעמקי העצמיות של היהדות הישראלית.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הנו פורום דמוקרטי המיועד לחקר פסיכואנליטי, לעבודה תיאורטית וקלינית, ולביקורת. יוצא לאור ביוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה של האוניברסיטה העברית לבין איגוד ישראלי לפסיכולוגית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, החברה הפסיכואנליטית בישראל, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, מכון ישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ומכון תל–אביב לפסיכואנליזה בת–זמננו ו האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. בין המאמרים בכרך זה: לכתוב או לא לכתוב – זו השאלה? מעשייה טיפולית - רוני אלפנדרי חשיפה עצמית של ההעברה־הנגדית של המטפל ּכְ גֶשר בין דמיון לאַ חֵ רּות במטופלים בעלי הפרעות אישיות - ליאת והרפטיג ארן פגיעה ביכולת ההכלה של המטפל עקב משבר בחייו האישיים: איום על הטיפול לצד אפשרות לצמיחה - רני לוי "עוד זה מדבר וזה בא": מיניות אינטימית לאחר שכול - מיכל ניר לעמוד מול אמת כואבת: בדרך להשלמה ולסליחה - גילה עפר

מי קבע את השעה באיסטנבול של המאה השמונה-עשרה ובאיזה אופן? מתי הגיעו פקידי ממשלה למשרדיהם? האם חיילים נדרשו "לעמוד בזמנים" וכיצד נמדדו הזמנים האלה? כיצד השפיעו טכנולוגיות חדשות כמו הרכבת וספינת הקיטור על מוסכמות של דייקנות ואיחור ומה היו המשמעויות החברתיות והפוליטיות של הַמְתָּנָה? מה הקשר בין שעונים לרגשות ובין זמן לכוח? ספר זה מנתח את "תרבות הזמן" של האימפריה העוסמאנית המאוחרת ועוקב אחר השתנותה משלהי המאה השמונה-עשרה ועד הקמתה של הרפובליקה הטורקית. על רקע התמורות המהירות שהתחוללו באזור באותה תקופה החלו גופים שונים של המדינה העוסמאנית להכפיף את שגרת העבודה ללוחות זמנים ושעונים מכניים כדי להשיג רמות גבוהות יותר של שליטה, סדר ויעילות. רשת זמן חדשה החלה נפרשת בהדרגה מאתרים כמו בסיסי צבא, משרדי ממשלה ובתי ספר אל צירי התנועה ומרכזי הערים, והכפיפה תושבים רבים יותר ויותרלזמן שעון ולמוסכמות חדשות שנקשרו בו. שינויים אלה, בתורם, עוררו לעתים קשיים, מתחים ואף התנגדות, שהיו קשורים לא רק בחיי המעשה אלא גם בשאלות של זהות, אידיאולוגיה ואוריינטציה תרבותית. השעונים של ראשית המאה העשרים הראו, אם כן, זמן עוסמאני, על כל מורכבותו.

מהם הכוחות המעכבים נשים פלסטיניות פרופסיונליות בנגב להתקדם בשווקי העבודה בישראל? מהם גורמי ההצלחה המאפשרים להן לתמרן בין עבודה למשפחה? מדוע זהותן המעמדית החדשה מסתכסכת עם זהויות אחרות? מתי זהותן המעמדית מסייעת להן בקידום מעמדן הציבורי ומתי היא מהווה חסם בפני התקדמותן? הספר זהות מעמדית בהתהוות בוחן את צמיחתו של מעמד ביניים בקרב פלסטיניוֹת פרוֹפסיוֹנליוֹת בנגב באמצעות ניתוח מוצלב של ניסיון חייהן המקצועיים בזירות הפרטיות והציבוריות. תהליך זה נבחן דרך הממד החווייתי סובייקטיבי באמצעות שני היבטים: היבט האפליה והיבט הסוכנות (agency) . בהיבט האפליה נבחנים ה"קנסות" המושתים על נשים פרופסיונליות אשר עובדות בשוק העבודה היהודי והערבי ונחשפים ארבעה: קנס אתנו-לאומי (אפליה על רקע גזעי), קנס דתי (אפליה על רקע דתי), קנס מגדרי (אפליה על רקע מגדרי) וקנס שבטי (חיכוך בין הקוד המקצועי לקוד השבטי). במחקרה של ד"ר סראב אבורביעה־קווידר, המבוסס על ראיונות עם עשרות נשים פלסטיניות־בדוויות, המחברת מאירה את הקטגוריה המעמדית כציר ניתוח החושף פרקטיקות קולוניאליות ופטריארכליות אשר אינן מכירות בזהותן הפרופסיונלית, ומפעילות מסמנים תרבותיים, דתיים וקולקטיביים המייצרים פרדוקס של שוליות מעמדית. למרות שנשים אלה רכשו הון כלכלי ואנושי המקנה להן מעמד גבוה בחברתן, הון זה אינו מוכר בשוק העבודה. הפרדוקס מתחדד כאשר זהותן המעמדית הפרופסיונלית מצטלבת עם גזענות, דת ושבטיות. בעוד שבתחום הציבורי נשים אלה אינן זוכות להכרה מלאה, כמתבקש מזהותן החדשה, העלייה בכוחן המעמדי ניכרת בס ֵפרות הביתיות — בחיי הזוגיות והמשפחה, ובקהילה, שבהן זוכות הנשים להכרה וליוקרה.

במחקר פרובוקטיבי זה טוען אלווין ה' רוזנפלד כי שפע הספרים, הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, המוזיאונים ואמצעי ההנצחה הציבוריים הקשורים בשואה, גרמו באופן פרדוקסלי לפיחות במשמעות השואה ולהשחתת זיכרונה. הוא מנתח מגוון רחב של אירועים ושל תופעות תרבותיות, דוגמת ביקורו של הנשיא רונלד ריגן בבית הקברות הגרמני בביטבורג ב-1985, הסילופים בסיפורה של אנה פרנק, והאופן שבו תוארה השואה על ידי אמנים ובמאים דוגמת ג'ודי שיקגו וסטיבן שפילברג. רוזנפלד סוקר את הכוחות התרבותיים שגרמו לפיחות בערכה של השואה כפי שהיא נתפסת על ידי הציבור הרחב. הוא מעמיד כנגדם את ייצוגי השואה המפוכחים של עדים דוגמת ז'אן אמרי, פרימו לוי, אלי ויזל ואימרה קרטש. הספר מסתיים באזהרה רבת עצמה מפני התוצאות האפשריות של "קץ השואה" במודעות הציבורית.

קובץ זה בוחן סוגיות נבחרות במעשיהם של יזמים יהודים בשני מרכזי יהדות גדולים בעת החדשה – במזרח אירופה ובארץ-ישראל. כל מחקר בקובץ מהווה תרומה חשובה להבנת העבר היהודי, מנקודת המבט של תפקוד אישים וקבוצות בחיי היום-יום. המחברים, מבחירי דור החוקרים הצעיר בארץ, מתבססים על מקורות בלתי ידועים או על מקורות שלא נוצלו עד כה. הם משתמשים בשיטות חדישות בניתוח החומר שאספו ומציגים שאלות מחקריות מקוריות בצורה מרתקת, המתאימה הן לקורא המקצועי והן לקורא המשכיל.אחת ההבחנות העולות מן המאמרים היא כי קיים הבדל בין פעילותם של יזמים יהודים בעת החדשה בגולה לבין פעילותם בארץ-ישראל. בהיותם מיעוט לאומי חסר טריטוריה נאלצו יהודי התפוצות לחפש לעתים קרובות תחומי פעילות מסחרית חדשים, ורק בזכות יזמות הצליחו לשמור על מקורות הכנסתם המוגבלים ובכך על עצם קיומם. בתנאים השונים של הארץ נדרשו העולים למיניהם לפרוץ גם לתחומים חדשים של התיישבות עירונית וחקלאית, כדי ליצור בסיס מרחבי לפעילותם. תולדות היזמות הן בעצם תולדות בניית התשתית של הקיום היהודי בכל תקופה ומקום, ולפיכך המאמרים שבקובץ זה מהווים ביחד פריצת דרך בהבנת העבר היהודי כולו. ישנם בספר תוכן עניינים ותקצירים באנגלית.

עד העשורים הראשונים של המאה השש-עשרה היה הגוף האנושי נתון וסמל, מפרט נִצפָּה וטקסט כתוב בבשר. הוא היה מושכל ויפה להלל, חוטא, אנוס וענוש, מעון רימה ותולעה והיכל לרוח הקודש. הביולוגיה שלו נחקרה בבחינת היותו נברא בצֶלֶם ומסור לחשבונן של ישויות עליונות. סכין הנתיחה ביצרה את הידע על אודותיו ברשתות המחשבה הקוסמולוגית והתאולוגית. כעת נבקעת המסכת הזאת. מכאן ואילך, ככל שיונהר המבנה האנטומי של הגוף, כן יומר הכאן האנושי האינטימי ביותר בשָם נטול מובן ונוכרי חרף קרבתו. נולדת הפרוזה של הגוף המודרני: נולדות יהירותה והבטחת החירות הגלומה בה. נולדות בהלותיה. הרגע הזה שבין העבר לבין העתיד אצור בשלמות, במקוריות וביופי מיוחדים במינם בקורפוס האנטומי של לאונרדו דא וינצ'י. זה מה שהספר אדם מן הבשר מבקש להראות, ובזה ייחודו בשדה המחקר. עינו דרוכה לקראת שיח הגוף המשוקע בדפים המבוכיים, המסוחררים הללו, ואשר אינו מסתכם במונחי ההישג או הכישלון על פי תקני המדע של זמננו. המבט הזה חושף עולם אינטלקטואלי ורגשי רב מועקות ורהב, חדור אירוניה עצמית וביקורתי. מתוך כך הוא קושר את האתר ההרואי הזה בעבודתו של לאונרדו אל אמנותו ואל תחומים אחרים בהגותו - מטפיזיקה, אנתרופולוגיה, אמונה דתית, הנדסה, פילוסופיית המדע ומחשבת הלשון, הציור והמוזיקה.

הספר דן בדגמים של היחס בין הכוח האלוהי לכוח האנושי בספרות המיסטית היהודית. דגמים אלה חולצו מתוך שלל טקסטים, שרבים מהם נמצאים בכתבי יד וטרם נידונו במחקר. הדיון מצביע על ההמשכיות העמוקה בין מקורותיה הקדומים של המיסטיקה היהודית, המצויים כבר בספרות חז"ל, לדיונים קבליים עד קבלת צפת במאה השש עשרה ועד בכלל. עם זאת הובלטו החידושים של הקבלה המאוחרת ויחסם לתפיסת כוחו של האדם בתרבות הרנסנס. תפיסות קבליות של הכוח מושוות לדגמים רווחים שלו בשיח המודרניסטי והפוסט-מודרניסטי, כגון זה של מישל פוקו. לטענת המחבר השפיעו התפיסות הקבליות על שורשי המחשבה הפוסט-מודרניסטית בעניין הכוח בתקופת הרנסנס. במיוחד מודגשת כאן השפעה אפשרית כזאת על הגותו של ניקולו מקיאוולי. רוב דגמי תפיסת הכוח בקבלה מתארים את הדרכים שבהן, לדעת המקובלים, האדם מסוגל למשוך, לתעל, להפיץ, לעצב ואף ליצור את הכוח האלוהי, בעיקר באמצעות המצוות וכוונתן, אך יש גם דגם סביל, שעל פיו האדם הופך למעין מְכָל לכוח האלוהי הממלא את ישותו. עניינים נוספים העולים בספר הם, לדוגמה, כוחה של השפה לעומת כוח המבט והחיזיון וכן כוחה של החלימה.

סיפור עלייתה של עדת ביתא ישראל, היא יהדות אתיופיה, סיפור מופלא הוא ופנים רבות לו. בספר זה מוצג רק פן אחד מני רבים והוא סיפור קליטתם התרבותית, החברתית והלימודית של חניכים יוצאי אתיופיה במוסדות החינוך של עליית הנוער. מתוארים מפגשה של עליית הנוער עם קבוצת חניכים זו והתמודדותה עם הקשיים הכרוכים בתהליך קליטתם וחינוכם בתקופה שבין סוף שנות השבעים לראשית שנות התשעים של המאה העשרים. קבוצת החניכים יוצאי אתיופיה היא ייחודית, אין לה אח ורע. תוך כדי תהליך הקליטה למדו הצדדים זה את זה במטרה לגשר על פערים בתחומים שונים. תהליך זה היה כרוך בלימוד, בניסוי, בטעייה ובתהייה רבים. כל אחד מכותבי המאמרים המופיעים בספר עבד במישרין עם בני הנוער האלה, איש איש בתחומו: היסטוריה, סוציולוגיה, בריאות, אנתרופולוגיה, אמנות, חינוך והוראה, וכולם כאחד עבדו במסירות, בכבוד ובאהבה.

הקובץ ההוויה הלאומית וההוויה האנושית מציג בפני קוראים בני הזמן הזה מבחר מאמרים ממרב שדות העיון, ההגות והניווט החברתי-מדיני של נתן רוטנשטרייך. המחבר היה קשוב תמיד לדופק הזמן מתוך מעורבות עמוקה ומתוך פרספקטיבה כפולה – זו של הזיכרון ההיסטורי וזו של חזון לעתיד. הוא הרבה לכתוב על סוגיות ערכיות, חינוכיות ופוליטיות. המאמרים שבקובץ מתייחסים לשינויים התרבותיים והמדיניים שעברו על החברה הישראלית והעם היהודי במשך שלושים שנה, חלקם בירורים עקרוניים וחלקם עוסקים בנושאים אקטואליים. במרכזן עומדת תפיסה מפוכחת של המציאות ותביעה מוסרית לפעול בתוכה. כלולות בקובץ גם רשימות זיכרון לאנשי תרבות ורוח. רוטנשטרייך הציב אמות מידה ערכיות להתמודדות עם מצוקות השעה ועם מבוכי הרוח של זמננו. אמות מידה אלה, שחצב וגם ליטש בהגותו ובביקורת החברתית שלו, מתבררות כבעלות אקטואליות חריפה, מעבר להקשרי כתיבתן וזמנן. פרופ' נתן רוטנשטרייך (1914–1993) נולד למשפחה ציונית בגליציה. הוא עלה ארצה ב-1932 בהיותו בן 18 והחל את לימודיו באוניברסיטה העברית. מאז שנת 1950 הוא לימד בחוג לפילוסופיה והדריך סטודנטים רבים. הוא כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח (1958–1962) וכרקטור האוניברסיטה (1965–1969), ונמנה עם מקימי האקדמיה הלאומית למדעים. רוטנשטרייך כתב 80 ספרים ופרסם יותר מ-1000 מאמרים בשפות שונות. יחד עם מורו וידידו, פרופ' שמואל הוגו ברגמן, תרגם את כתבי עמנואל קאנט לעברית. הוא הרבה לכתוב גם על סוגיות ערכיות, חינוכיות ופוליטיות. הוא זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת בשנת 1954, בפרס ישראל במדעי הרוח בשנת 1963 ובפרס ביאליק (לחכמת ישראל) בשנת 1992.

גרשם שלום (1982-1897) היה מענקי הרוח של התרבות היהודית המודרנית במאה העשרים ומגדולי החוקרים של מדעי היהדות בכלל ושל הקבלה, השבתאות, המיסטיקה ותורת הסוד היהודית בפרט. גם דור לאחר פטירתו לא חדלים מעיינות יצירתו הרבגונית לפכות. אישיותו ומפעלו ההגותי והמדעי פושטים צורה ולובשים צורה ומפרנסים עשרות ספרים ומחקרים בכל השפות. שלום עסק לא מעט בחסידות ובעולמה, ו השלב האחרון – הקרוי כך על שם המאמר הפותח את הקובץ – מכנס לראשונה את כל מאמריו בתחום זה. מנעד עיסוקם של מחקרי החסידות של שלום רחב ומגוון: החל בעולמו הרוחני של הבעש"ט ודמותו ההיסטורית, עבור בשאלת נטרולה של המשיחיות בחסידות וכלה בפולמוסו הידוע עם מרטין בובר. הגות, היסטוריה, ביבליוגרפיה, תעודות היסטוריות שזוכות לפירוש מקורי ומפתיע, ביקורות נוקבות של סופרים וספרים, חידושים ותובנות – כל אלה פילסו דרכים חדשות בהבנת החסידות, הם מלווים את מחקרה ועדיין לא נס לֵחם. כל המחקרים נדפסו מחדש וצורפו להם הערות רבות ונספחים הממקמים את המאמרים המקוריים בהקשר המיוחד של כתיבתם ומעשירים אותם מבחינה ביבליוגרפית.

כיצד ניתן להסביר את הופעתה של לאומיות דתית במדינות שעברו תהליך עמוק של חילון כמו טורקיה וישראל? מהם השורשים ההיסטוריים והדתיים של העוינות של רוסיה למערב, הנמשכת גם לאחר נפילת מסך הברזל? מדוע ההימנון האנגלי הבלתי רשמי מסתיים בתפילה לבניין ירושלים – באנגליה? הספר לאומיות וחילון פורס תמונה רחבה ומורכבת של מערכות היחסים הטעונות בין לאום ודת מכאן ובין התפתחות הלאומיות ותהליכי החילון מכאן – סוגיות שזוכות לעניין מחקרי וציבורי רב בעולם כולו. מאמרי הספר, פרי עטם של מיטב החוקרים, בוחנים מזוויות דיסציפלינריות שונות את היחס בין דת לחילון בשורה של דגמים היסטוריים בולטים: הלאומיות האמריקאית, האנגלית, הגרמנית, הטורקית, הרוסית, הפולנית והיהודית-ישראלית. השאלות העולות בספר רלוונטיות לא רק למחקר ההיסטורי והסוציולוגי, אלא גם להבנת המציאות שבה אנו חיים כיום כישראלים וכאזרחי העולם.

הספר הרמנויטיקה במחשבה היהודית בעת החדשה עוסק בבעיות הפילוסופיות של פרשנות טקסטים שכתבו פילוסופים יהודיים ממשה מנדלסון במאה התשע עשרה עד ז'ק דרידה ועמנואל לוינס במחצית השנייה של המאה העשרים. מודגשות בו בעיות הרמנויטיות במחשבת זמננו הכוללות דיונים על היחס למסורת, על מעמדה של המיתולוגיה בפילוסופיה המודרנית ועל סוגיות הכרוכות בקשר בין תרגום ופירוש. בספר נבדקת גם ההשפעה של זרמי מחשבה חדשניים, כמו הסטרוקטורליזם והדקונסטרוקציה, על קידומה המדעי של ההרמנויטיקה במחשבה היהודית בת זמננו. פרק על 'הקריאות התלמודיות' של עמנואל לוינס, שהן הרמנויטיקה פילוסופית למופת, חותם את הספר. ספר זה ממשיך את העיונים שבספר הרמנויטיקה מ–1986 שחלקו הראשון עסק בהרמנויטיקה של מחשבת חז"ל, רמב"ם וברוך שפינוזה, ושני חלקיו הבאים דנו בהרמנויטיקה הכללית של העת החדשה, החל מפרידריך שליירמאכר בראשית המאה התשע עשרה עד הדקונסטרוקציה בסוף המאה העשרים.

פתחי היכל: עיוני אגדה ומדרש בספר הזוהר בוחן את ספר היסוד של הקבלה כחיבור מדרשי. הספר מתמקד בסיפור המקראי המורחב שבזוהר, ובעיקר בזיקה שבין אגדת הזוהר לאגדה התלמודית-מדרשית הקדומה. בפני הקוראים נפתחים שנים עשר שערים של עיון בסוגיות האגדה שבספר הזוהר. נידונים נושאים כמו חטא אדם הראשון, עקדת יצחק, דמותו של עשו, מעמדו של אליהו הנביא, ועוד. בחינה ספרותית מדוקדקת של מסורות האגדה הללו לאור מקורותיהם העתיקים ומקבילות בנות הזמן, חושפת לראשונה - באופן שיטתי - רצף ושינוי בגלגוליה של האגדה העתיקה אל תוך הקורפוס הזוהרי ובתוכו. מבעד לגרסאות המתחדשות של הסיפורים העתיקים משתקפות מגמות מיסטיות, דילמות רוחניות ותודעה עצמית ייחודית ומפתיעה. \הספר הוא פרי מחקר רב שנים. חלק מפרקיו התפרסמו בבמות שונות וצורפו להם פרקים חדשים ומבוא מתודולוגי רחב, הסולל נתיבים להבנת דרכי הדרשה ולאפיון הטיפולוגי של אגדת הזוהר.

"האם נוכל לתאר לנו שאלוהים דחה את הצו המוסרי ודרש מאברהם דבר שהוא מבחינה מוסרית… חטא? זוהי הבעיה הגדולה של סיפור העקדה המוצג בהימנון הנפלא הזה שתורגם במלואו לעברית." - שמואל הוגו ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר "למתרגם הספר, איל לוין מגיעות ברכות ותודות רבות על התרגום העשיר והחי הזה הממזג לשון גבוהה, כיאות, עם עברית חיה…" - יורם ברונובסקי, הארץ , תרבות וספרות "מחברו הפסידונימי של הספר 'חיל ורעדה', שבו מוצגת לראשונה ובמפורש הספירה הדתית, הוא יוהאנס של השתיקה הנקרא כך מפני שהוא יודע, כי יש דברים שאין הוא יכול להסבירם, אף-על-פי שהוא יכול לתאר אותם. סיפורו של אברהם מתואר על-ידי קירקגור בשלבים עוקבים ודראמאטיים, שמתוכם מתגלעות הקאטגוריות הדתיות העיקריות של הגותו." - יעקב גולומב , הקדמה

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

הספר תורת ההגה והצורות של העברית, פונטיקה ופונולוגיה: שיעורי יסוד , מבוסס על רישומי ההרצאות שנשא פרופ' שלמה מורג בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. את ההרצאות רשמה עדה ירדני, היום ד"ר עדה ירדני, מומחית עולמית באפיגרפיה ובתולדות הכתב העברי. רישומיה מאותם הימים לא נס לֵחָם, ועתה הם רואים אור, לתועלת תלמידי האוניברסיטאות והמכללות ולמוריהן ולקהל שוחרי הלשון העברית באשר הם. המבואות בספר מיועדים להכניס את הלומד המתחיל בעולמן של סוגיות יסוד בתורת הלשון העברית והוא מגיש בסגנון הרצאי, שיטתי, דידקטי וידידותי את אבני היסוד של תורת הלשון העברית. הספר דן בהבחנה העקרונית בין פונולוגיה לפונטיקה, ובין תורת ההגה של תקופת לשון המקרא כפי שהיא עולה מעדויות חיות של הלשון העברית לבין ההגה המשוער והמשוחזר מתעתיקים קדמונים. בכלל הסוגיות הנידונות בספר, הוא סוקר דרך שיטה את קבוצות ההגאים, מעלה שאלות כוללות הנוגעות לצורות הלשון לגלגוליהן מן השמית הקדומה ועד ללשון המקרא, ומסביר את השפעת חוקי ההגה על הצורות. רשמה וכינסה עפ"י השיעורים: עדנה ירדני לאתר לזכרו של פרופ' שלמה מורג ז"ל

"סרטים כמו בני אדם, רוצים שיאהבו אותם בזכות עצמם. כך קל להם להשיב אהבה". מבטי קרבה עוסק בכושרו האינטלקטואלי וברב-גוניותו של הקולנוע מאז יומני האחים לומיאר משלהי המאה התשע עשרה ושל מריי רוזנברג הארץ ישראלי מראשית המאה העשרים, דרך יצירות מופת עולמיות (של היצ'קוק, ולס, גודאר ועוד) ועד מיטב הסרט הישראלי (מ'סאלח שבתי' ו'מציצים' עד 'ביקור התזמורת', ו'ואלס עם באשיר'). המחבר דן בשפה בהירה וצלולה בתמורות הרבות שעברו על יחסי סרט-צופה מאז נוצרו הסרטים הראשונים ועד ראשית שנות האלפיים: מצלמות אלקטרוניות זולות וקלות-תפעול, עריכה דיגיטלית, אנימציה ממוחשבת, אינטרנט ודי-וי-די מגשימים מול עינינו את החזון של 'קולנוע עט'. צילום סרטים ועיון בסרטים הופכים לנחלת הכול, הם נגישים ורב-גוניים כמו כתיבה וקריאה. בה בעת מאיימת תרבות הרייטינג על חיוניותם של הסרטים ועל כושרם האינטלקטואלי והרגשי של הצופים. כך הולך ומחריף העימות בין מיטב יצירות הקולנוע בישראל ובעולם לבין תרבות הרייטינג המדכאת והמדלדלת את היצירה המקורית ואת מקוריות היצירה – ועמן את האינטליגנציה של הצופה. מבטי קרבה זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב לשנת תשס"ז.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. בין המאמרים בכרך זה: דן גרינברגר | חיבור על עשרת הדיברות המיוחס לרב סעדיה גאון חגי מזוז | 'מעשה מהמ"ט': בחינה מחודשת ומהדורה מוערת גד פרוידנטל וחנה כשר | קלונימוס בן קלונימוס גומז את יוסף אבן כספי פנחס רוט | קובץ פסקים ממונפלייה אליעזר שלוסברג | פירוש ר' אברהם בן שלמה התימני לספר צפניה - מהדורה מוערת

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בקבץ זה: מנחם איזנברג | קרובות לשבעה עשר בתמוז המיוחסות לרבי אלעזר בירבי קליר שרה כהן | תוכחות בתבנית 'שכחי יגונך' לר' שלמה אבן גבירול שמחה עמנואל | הגהות נוספות של רשב"ם על הרי"ף חן מערבי ואדם אפטרמן | נוסח לא־ידוע של הליקוטים המיוחסים לחלק הרביעי של ספר 'שערי קדושה'

בספר שפה באור חדש מכונסים מיטב מאמריו של פרופ' רפאל ניר, מבכירי חוקרי הלשון העברית. מאמרים אלה משתרעים על פני תחומי ידע רבים ומגוונים, המיוצגים בארבעת השערים בספר: מילים וצירופים, מילונות וסמנטיקה; לשון כלי התקשורת והרטוריקה שלה; הוראת הלשון; לשון, ספרות ותרבות. ניר היה מחלוצי המחקר של הטקסט הזעיר: הניב, צירוף המילים, הפתגם – וגם כותרות, סיסמאות ואפילו סטיקרים. הוא חקר את השקיפות הלשונית בעברית החדשה, בחן את התקינות הפוליטית בלשון ועמד על השימוש בצורות סביל כדי להעלים את עושה הפעולה כאשר המעשה אינו ראוי מוסרית. גם האירוניה נבחנה בכמה ממאמריו, וכן התקבעותן של נורמות לשוניות.

באמצע המאה השש עשרה יצרו מקובלי צפת טקס של קבלת שבת ובו נתנו ביטוי לראייתם בשבת כלה ומלכה וביום השבת יום נישואין ויום הכתרה. חטיבה של קבלת שבת שולבה בתפילת ליל השבת ובה השיר 'לכה דודי' מאת ר' שלמה אלקבץ. השיר היה לציר המרכזי בתפילה הזאת, ואף על פי כן אין שיר מובן פחות ממנו. 'לכה דודי' משקף את התפיסה הכפולה של קבלת השבת כקבלת פני שבת וקבלת עול שבת. לפי ספרות הקבלה שתיהן מתמזגות למעין קבלת עול מלכות שמים. כיוון שאין 'לכה דודי' יוצא מידי סודו הקבלי, תוכנו וצורתו של השיר מצריכים קריאה מעמיקה. ספר זה יאפשר לקורא להבין את השיר ולעמוד על הסודות הגלומים בו ועל הרמזים השזורים לאורכו. הבנת הסודות הקבליים תאפשר ללוות את הדוד בהליכתו לקראת הכלה. קבלת השבת השבועית באה לזַכות בקבלת השבת הקוסמית. קבלת פני השבת היא דוגמה לגאולה העתידה, ו'לכה דודי' סולל את הדרך לאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בשני משמעיו – הן כמזמור לכבוד השבת הן כמזמור לעתיד לבוא ליום שכולו שבת. הספר פותח צוהר להבנת עולמם הדתי של חכמים ומקובלים בצפת בשיא פריחתה, במאה השש עשרה. זהו חלק ממפעל פרשני מקיף הבוחן את סידור התפילה מזווית ראייה היסטורית וספרותית. תקציר באנגלית נמצא בסוף הספר.

המבוא הבהיר של ארתור ק' דנטו לנושאיה המרכזיים של החשיבה הפילוסופית המערבית נשאר מדריך ללא מתחרה לבעיות במטפיזיקה ובתורת ההכרה המעסיקות את הפילוסופים זה כמה אלפי שנים. כשהוא בוחן את יצירותיהם של אפלטון, ברקלי, דקרט, יום וּויטגנשטיין, דנטו מתעמק בוויכוחים על אמפיריציזם, בעיית הגוף והנפש, טיבו של החומר ומעמדם של השפה, התודעה וההסבר המדעי. בהקדמה חדשה למהדורה זו הוא דן ביחס העכשווי בין הפילוסופיה והמקצועות ההומניסטיים. 'דנטו הוא חריף ובקיא ככל שתמצא בין הפילוסופים, וספרו הוא תצוגה מצוינת של מה שקורה כשלוקחים מושגים אלה ברצינות. אין מבוא טוב יותר לפילוסופיה של אסכולה זו'. ריצ'רד רורטי, Newsday 'סקירה כוללת אלגנטית על המחשבה הפילוסופית… אחת ההנאות העיקריות מהספר נעוצה בידע התרבותי וההיסטורי הרב של מר דנטו… מתוחכם וגם נגיש'. ג'וליה אנָס, New York Times Book Review

אתיקה של תחום פעילות כלשהו של החיים האנושיים היא תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה באותו תחום. עיסוק בהתנהגות הראויה בתחום אנושי כלשהו הוא מטבעו עיסוק בתחום הזה עצמו, בזהותו, במה שמשותף לו ולתחומים אחרים ובמה שמבדיל בינו לבין תחומים אחרים. הספר מבואות לאתיקה פותח דלתות אל תוך עולמות האתיקה. שתי הדלתות הראשונות מזמינות את הקורא אל תוך המרחב הכולל של עולמות האתיקה. המאמר הראשון, מאת פרופ' אסא כשר, עורך הספר, מציג את התמונה המושגית הכללית של אתיקה מקצועית. מאמרו של פרופ' יצחק זמיר פורש תמונה כללית של היחסים בין מרחב האתיקה לבין עולם המשפט. כל אחת מהדלתות הבאות פותחת בפני הקורא עולם מסוים של אתיקה מקצועית: בחינוך – פרופ' נמרוד אלוני; במחשוב – פרופ' שיזף רפאלי; בעסקים – ד"ר אביבה גבע; בפוליטיקה סביבתית – פרופ' שלמה חסון; בפסיכולוגיה – פרופ' גבי שפלר; ברפואה – פרופ' שמעון גליק; בתקשורת – פרופ' מרדכי קרמניצר וד"ר יעל סימונדז-יועז. כל מאמר מביע נקודת מבט מסוימת, תפיסה של המחבר בדבר התחום שלפניו ובדבר האתיקה שלו. הקורא יוכל ללמוד על האתיקה של כל אחד מהתחומים בין אם הוא מזדהה עם נקודת המבט שממנה נכתב המאמר ובין אם לאו. הספר יוצא לאור מטעם המרכז לאתיקה בירושלים הפועל במסגרת משכנות שאננים בחסות הקרן לירושלים. המרכז לאתיקה לקח על עצמו להרחיב את ההכרה, להעמיק את ההבנה ולשפר את הרמה בתחומים שונים, בעולמות אתיקה מגוונים.

What do we do when we are suddenly subjected to traffic and senseless suffering – suffering we did not bring upon ourselves, that we feel we do not deserve? This book is about the suffering of Jewish men, women and children who were singled out as targets of senseless hatred and ruthless persecution by the Nazi’s during the Second World War. The struggle of Holocaust survivors to come to terms with what happened to them in the Nazi concentration and death camps gives us a poignant picture of the human struggle to understand what life is all about in the face of its tragedies and hardships, and of the evil of man’s inhumanity to man.

16 באוקטובר 1943 היא מן היצירות העזות, המזעזעות והמרהיבות ביותר שנכתבו על פרשה אחת מתוך השואה של יהודי אירופה. המפתיע בטקסט הזה הוא הצירוף המתקיים בו בין תיעוד עיתונאי שנעשה בזמן אמיתי כמעט, כתיבה ספרותית מפוארת, בעלת עוצמה פואטית ורגשית מטלטלת, ומסה הגותית מעמיקה על דפוסי ההתנהגות הנאציים ועל "מסורת המכות וההסכנה למכות" של היהודים. ג'אקוֹמוֹ דֶבֶּנֶדֶטִי – יהודי-איטלקי, סופר, עיתונאי, מבקר וחוקר ספרות דגול – פורס ב- 16 באוקטובר 1943 את מסכת ההתהוות של האימה: גירוש יהודי גטו רומא. הסיפור (כי הוא קודם כול סיפור) חושף בכוח המזכיר רגעים בטרגדיות עתיקות מעין דקדוק שמכוחו מתרחש גירוש של קהילה יהודית בתוך מנגנון ההשמדה הנאצי; דקדוק שגם אם הוא חד-פעמי, יש בו איזו חוקיות עמוקה, מבעיתה, בין הדורס ובין הנדרסים. מבין סדקיו של התיאור הקפדני מבצבצים גם פרקי היסוד של המיתוס היהודי: בשיאו של הגירוש עולה פתאום זכר שיירי המצה הנשמרים בליל הסדר ומתוכם – יציאת מצרים, ובסיומו הנורא, בדממה הנותרת לאחר השלמתו של הגירוש, מביא דבנדטי את פתיחתה של מגילת איכה – "איכה ישבה בדד", והפעם – בלטינית, כהצבעה מתריסה אל עבר הנצרות המחרישה למראה הפשע הזה. בספר כלולות עוד שלוש מסות קצרות הנוגעות ברגעים שוליים יותר, אך עקרוניים, בתולדות השואה, וכל אחת מהן מרתקת בתובנותיה הנוקבות. חשובה במיוחד, דווקא היום, היא "שמונה יהודים" העוסקת בסוגיית האפליה המתקנת (של היהודים לאחר ההשמדה הנאצית ובכלל), המראה עד כמה כרוכה האפליה הזאת, האהבה והחסד המורעפים בדיעבד על מי שפשעו נגדם, באפליה הגזענית עצמה.

"....בשעת בין הערביים, אחרי מרדף קצר עם גשם לח, אני מגיע ללבה הפועם של העיר ושל בורמה כולה: פגודת שְׁווֶּה־דָאגוֺן, 'יאנגון המוזהבת'. היא ניצבת בראש גבעה אך חמקמקה: היא כאן מולי, ובאותו זמן נעלמת. כדי להגיע אליה אני מסתבך בדרכים וכבישים פתלתלים, וכדי לראותה אני נעזר במעלית. אבל הפגודה מחכה בסבלנות לכל מי שיגיע, במעלית או ברגל, בודהיסט או לא, משתנה בכל שנייה ומכל זווית, חיה ונושמת, מוחשית ודמיונית כאחת. יחפים נעים כולם סביבה בשקט, ונחים לרגע ועוד רגע בצל הזהב, שכאן בבורמה יש לו אלף ואחד גוונים...." זהו סיפור קורותיו של מסע הרפתקני אל עולם קסום, עלום ובלתי מובן שבו הטבע חי ובעל נפש, לרבות עצים. מדענים אולי יפקפקו בעצם השאלה אם לעצים יש נפש, נשמה או רוח, אבל יש תרבויות שמתייחסות לעצים כבעלי נפש משל עצמם. הספר מתאר כניסה מסחררת, הלכה למעשה, אל עולם של רוחות ועצים, עולם של אנימיזם – אותו תחום באנתרופולוגיה המייחס נשמה לחי, לצומח ולדומם. באמצעות יומן מסע מלווה באיורים חושף המחבר את רגישותם וחוכמתם של כפריים בצפון בורמה, שפתחו את ביתם, עציהם ולבם לפניו, אפשרו לו לגעת באמונתם ולהבינה, ודרכה להבין את עצמו. "מסע פואטי ויפהפה אל מיאנמר, אל נפש האדם ואל נשמת העצים, שהוא חקירה אנתרופולוגית מעמיקת שורשים הנפרשת לצמרת של הקשרים פסיכולוגיים ותאולוגיים. קראו ולכו חבקו את העץ הקרוב". ( נועה מנהיים )

'גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה' ( בבלי, נזיר כג ע"ב; הוריות י ע"ב ). מסר זה של רב נחמן בר יצחק מערער על אחד מעקרונות היסוד של העולם הרבני, והוא שיש לקיים מצוות ולהימנע מעבירות. מחקרים רבים הוקדשו לרעיון החטא לשם שמים בתנועת השבתאות ובחסידות, אולם מקורותיו התלמודיים של הרעיון הוזנחו. הספר חטא לשם שמים: 'עבירה לשמה' בעולמם של חכמים , מאיר פן ייחודי, עלום ומסתורי זה בעולם הרעיונות והדעות של חכמים. המונח 'עבירה לשמה' הוא מונח סתום וחידתי ובפירושו התקשו רבנים וחוקרים. המחבר מציע, לראשונה במחקר, ניתוח של רעיון החטא לשם שמים בספרות התלמודית. משורטטת בו התשתית הרעיונית שקדמה למונח, כיצד הובן בתקופה שבה נוצר ונוסח וכיצד הצליח העולם הרבני להכיל רעיון רדיקלי זה, המערער על הסדר המקובל, אל תוך התלמוד, הטקסט הקנוני של העולם הרבני. נוסף על כך נדון בו הביטוי המעשי של רעיון החטא לשם שמים בעולמם של חכמים.

הספר סוקר את הספרות היהודית שבעל פה מתקופת המקרא עד ימינו אלו. הנחת היסוד של סקירה זו היא, שהמעבר מאורליות לאוריינות ספרותית איננו תהליך הנובע רק מהתפתחות תרבותית-חברתית, המתרחש ממילא עם היווצרותם של אמצעי תקשורת חדשים. תהליך זה כרוך בבקרה חברתית ומכוון למטרות אידאולוגיות, דתיות, ספרותיות, מסחריות או מדעיות. מתעדי הספרות שבעל פה בכל דור ודור פועלים כמתווכים תרבותיים המעצבים את המסורת לדורות הבאים; הם בוררים ומשמרים את הספרות שבעל פה. לכן בעוד שחלק מהספרות הזו הופך למסורת מבוקרת, חלק אחר ממשיך להימסר בעל פה וחלק נעלם בנבכי ההיסטוריה. לעתיקותה של ספרות עממית יש מקבילות בספרויות של עמים אחרים, ויש אף עתיקות מן הספרות היהודית העממית. אלא שזו היהודית מתייחדת בהמשכיות היסטורית של זהות לאומית ובגיבוש מוקדם של מסורת דתית וחברתית וכינונה במרכז החיים הקהילתיים. נוסף על כך תרמה הפזורה היהודית לגיוונה הלשוני והתרבותי של ספרות זו. בני עדות שונות מתעדים את מסורות עדותיהם, חוקרי פולקלור מתעדים אותן למען מטרות מדעיות, וסופרים ומשוררים - מטרותיהם אמנותיות. כל אלה מרחיבים את התיעוד ושואפים לייצג את הנאמר, המסופר והמושר בחברות היהודיות באופן מרבי.

הקומדיה דל'ארטה נחשבת כיום לאחת התופעות המשמעותיות ביותר בתולדות התיאטרון בזכות הצורות התיאטרליות המקוריות שהתגבשו בה. מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה הוא חיבור אקדמי, ראשון בעברית, על עלייתה של הסוגה, על איכויותיה התיאטרליות והשינויים שחלו בה בזמן ובמרחב. לפנינו מחקר עדכני ומקורי, משוחרר מההילה המיתית שדבקה בקומדיה דל'ארטה. הספר דן בטבעה הייחודי כיונקת משני עולמות: העולם הלמדני – מורשת התיאטרון הקלאסי – ועולם המקורות העממיים. הפרשנות המקיפה של זיקת הקומדיה דל'ארטה לשורשיה הדואליים, ובעיקר לקרנבל, מסבירה את הסגנון החד - פעמי של המופע המאולתר, את חללי ההצגה, התבניות הדרמטיות, הדמויות, המשחק, התנועה ועיצוב התלבושות והבמה. הדיון בהיבטים המאתגרים של התפתחות הניסיון התיאטרוני המקצועי על הרקע ההיסטורי והתרבותי של התקופה מבהיר את שיטת ההתארגנות של הלהקות, את עלייתן של הנשים כשחקניות ואת התקבלותה של הסוגה על ידי קהל הצופים המגוון. הספר תורם לראייה רחבה ולהבנה מעמיקה של הסוגה בפרט ושל אמנות התיאטרון ככלל.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

לשאלת האופן שבו נמסרה והונחלה הספרות התנאית והאמוראית, בעל פה או בכתב, נודעת חשיבות רבה לקביעת עובדות יסוד תרבותיות והיסטוריות בעולמם של חז"ל, להבנת התפתחותה של התורה שבעל פה והתהוות ספרותה, וכן לדרכי מחקרה. במחקרו פורץ הדרך של יעקב זוסמן, 'תורה שבעל פה' פשוטה כמשמעה , נידון נושא מורכב זה מחדש על פי עיון יסודי ומעמיק במקורות תלמודיים מגוונים, תוך השוואת העולה מהם לעדויות חיצוניות בנות הזמן. המחקר פורסם לראשונה במחקרי תלמוד ג' בשנת תשס"ה, ובספר זה הוא מפורסם בשנית בתוספת מפתחות מפורטים למקורות ולנושאים הרבים שנדונו בו.

קובץ המאמרים מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס הוא הספר הראשון בעברית על משנתו של ג'ון רולס, הדמות הבולטת ביותר בפילוסופיה הפוליטית בחמישים השנים האחרונות. רולס, שנפטר לפני כארבע שנים, היה ללא ספק גדול הפילוסופים הפוליטיים בעולם דובר האנגלית במחצית השנייה של המאה העשרים. עבודתו היותה נקודת מפנה בתולדות האתיקה בהחזירה את המימד הנורמטיבי המסורתי שנדחק במשך כמה עשורים לטובת דיונים בלעדיים במטא-אתיקה (כלומר בשפה המוסרית ובמבנה של הטיעון המוסרי). בה בעת הייתה תורת הצדק שפיתח מפתח לחזרתה של הפילוסופיה הפוליטית לתחום הפילוסופיה בעולם האנגלוסכסי. רולס היה פילוסוף פורה ופרסם ספרים ומאמרים רבים. בספר מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס עשרה מאמרים מאת הטובים בחוקרי רולס בישראל, המציגים את תורת הצדק של רולס על חידושיה המתודולוגיים והמהותיים; סוקרים את הנושאים שבהם הייתה תרומתו חלוצית; ועומדים על חשיבות תורתו לבירור סוגיות של צדק חברתי בתחומי החינוך הבריאות והרווחה. המאמרים עומדים גם על הקשיים הטמונים בתורת הצדק של רולס, ובכך הם תורמים לדיון הכללי במושג הצדק בפרט ובפילוסופיה פוליטית בכלל. ההקדמה לקובץ מציגה את ג'ון רולס האיש, מסרטטת תמונה כוללת של שיטת הצדק שלו ומעגנת אותה במסורת של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.

ב מכתבים פילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות (1795) מנסח שלינג בבהירות את קווי המתאר של האתגר הפילוסופי הגדול של האידאליזם הגרמני: מיזוג בין הפילוסופיה 'הדוגמטית' של שפינוזה לזו 'הביקורתית' של קאנט. ברטרוספקטיבה על חיבורו זה מציין שלינג, כי 'ה"מכתבים הפילוסופיים על דוגמטיזם וביקורתיות" הכילו התנצחות מלאת חיות כנגד מה שכונה ההוכחה המוסרית לקיום האל [...] ושפעמים רבות נעשה בה שימוש שלא כהלכה, וזאת מתוך נקודת המבט של הניגוד [...] שבין סובייקט לאובייקט'. באמצעות אימוץ מוטיבים מרכזיים משיטת שפינוזה, מבקש שלינג להתיר את המתח שבין יסודות האתיקה הקאנטיאנית מחד גיסא לבין התאולוגיה הרציונלית הקאנטיאנית, שגילומה המזוקק ביותר הוא ההוכחה המוסרית לקיום האל מאידך גיסא. תרגום ראשון מגרמנית לעברית של אחד מן החיבורים המוקדמים והחשובים ביותר של שלינג, כולל מבוא והערות, מאת ד"ר עמית קרביץ.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

Ali Mohammed Abd El- Rahman Attia surveys the Hebrew periodical Ha-Shiloah in Europe during the years 1896-1919 and traces its impact on the development of Modern Hebrew literature. The work opens with a description of the Hebrew literature scene in Europe prior to the publication of Ha-Shiloah , and follows the fate of the periodical during its first period (1896-1902) under the editorship of Ahad Ha'Am. The author describes in detail Ahad Ha'Am’s editorial policy, the controversy with the "Young Writers" and financial and administrative problems facing the editor of the struggling journal. The period 1903-1919, during which Ha-Shiloah was edited by Joseph Klausner with Haim Nahman Bialik as co-editor, constitutes the second part of the work. A chapter is devoted to a comparison between Ha-Shiloah and Ha-Shahar, and the author concludes his study with a discussion on the contribution of the former to Hebrew journalism at the end of the nineteenth century.

בפרוס שנת המאה להקמתה של קרן קימת לישראל מבקש הספר שלפנינו לבחון ולסכם את מדיניותה ואת עשייתה של קק"ל בתפקיד העיקרי שנועד לה - רכישת קרקעות ארץ ישראל והעברתן לבעלות הלאום היהודי - בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. מקום מרכזי בחיבור זה תופסות השנים 1948-1936. בשנים אלו רכשה קק"ל כ600,000- דונם, שהם יותר מ60%- מרכישותיה מאז הקמתה בשנת 1901 ועד להקמת המדינה. מרכזיותה של קק"ל ברכישת קרקעות בי"ב השנים שקדמו לתום המנדט מקורה בראש ובראשונה בהכרת המוסדות העליונים של ההסתדרות הציונית בחשיבות המעשה ההתיישבותי לקידום האינטרסים המדיניים של התנועה הציונית בארץ ישראל. יצירתו של רכוש קרקעי של ממש בבעלות הלאום היהודי וכמצע להתיישבות הייתה תנאי להשגת מדינה יהודית. מפאת צו השעה היה על קק"ל לבצע רכישות גם עבור משקים קיימים ועבור תנועות מיישבות. לצד כל אלה נטלה עליה באותן שנים משימות רכישה לא שגרתיות, ובכללן רכישות מידי יהודים, שותפויות עם הון פרטי ומכירת קרקעות. בד בבד גורמים אחרים שעסקו בעבר ברכישת קרקעות צמצמו עד למאוד את רכישותיהם, במיוחד עקב אירועי הזמן - המאורעות, הספר הלבן, חוק הקרקעות ועוד. כך הפכה קק"ל בתקופה הנידונה לגורם היהודי המוביל והכמעט בלעדי ברכישת קרקעות במגזר היהודי, וכמובן, היו לדבר השלכות על מעמדן ועל ייעודן של הקרקעות הנרכשות וכן על מעמדה של קק"ל לאחר הקמת המדינה. מצורפות תמונות ומפות

החיבור אהבה בתענוגים נכתב בין השנים 1353–1356 בידי משה בן יהודה והוא אנציקלופדיה המסכמת את ענפי הידע המרכזיים של התקופה: הפיסיקה והמטפיסיקה האריסטוטלית וכמה מעיקרי היהדות. על אף שאנציקלופדיה מטבעה אינה באה לחדש אלא לסכם ידע קיים, המחבר לא היה מעביר של תכנים גרידא. הוא דן בנושאים המרכזיים של המדעים על פי הפילוסופים החשובים של המסורת האריסטוטלית, תוך שהוא מרחיב, מפתח ומפרש את דעותיהם באופן עצמאי החורג לא פעם מדעותיהם המקוריות ואף סוטה לעיתים מאבני היסוד של השיטה האריסטוטלית כולה. בפרשנות המקורית והחדשנית הוא תרם תרומה לפילוסופיה ולמדע של ימי הביניים בנושאים כגון החומר, אטומים, זמן ותנועה. לפיכך יש לראות בחיבור זה חלק מחוליה רחבה בשרשרת התפתחותן של הפילוסופיה והמדע, שבמאה י"ד התבטאה בביקורת הולכת וגוברת על הפילוסופיה האריסטוטלית עד לשלילתה המוחלטת. בספר מוצגת מהדורה מדעית של שבעת המאמרים הראשונים של חלקה הראשון של האנציקלופדיה העוסקים בפיזיקה. כל מאמר דן בסוגיה מדעית אחת וחותם בפרקים פרשניים שמטרתם להראות כיצד הסוגיה תואמת את דעת התורה ואת הסודות הצפונים בכתביהם של ר' אברהם אבן עזרא ור' משה בן מיימון מחד ומקובלים שונים, בעיקר הרמב"ן, מאידך. למהדורה קודם מבוא העוסק בשאלות היסודיות והבסיסיות העומדות מאחורי החיבור, כגון: מי כתבו, היכן ולשם מה, מהו מבנה החיבור, מהם מקורותיו של המחבר וכיצד הוא נדרש להם? המבוא גם סוקר ומבאר את תוכני הדיון של שבעת המאמרים המוצגים במהדורה תוך שימת דגש על החידושים העיקריים הטמונים בהם ותרומתם להתפתחות המדע.

The second Jerusalem Philosophical Encounter was held in Jerusalem on April 25-28, 1976. The symposium was originally planned to celebrate the 60th birthday of Yehoshua Bar-Hillel the philosopher. But his sudden death intervened, and turned celebration into commemoration. The topic of the symposium was Meaning and Use.

הספר מכנס עשרים ואחד מאמרים שהם מרבית חיבוריו הקצרים של מנחם ברינקר, הפילוסוף וחוקר הספרות הותיק. בספר מרבית החיבורים שנכללו בשני ספריו הקודמים מבעד למדומה: ייצוג ומשמעות ביצירה הבדיונית (1980) ו האם תורת הספרות אפשרית? (1988) שאזלו מזמן מן השוק. על אלה נוספו שישה חיבורים נוספים שטרם פורסמו או טרם פורסמו בעברית. כמחצית מן החיבורים דנים בספרות אך חיבורים אחרים דנים בעיקר בתיאטרון, בציור ובקולנוע, ואחרים דנים בשאלות של נורמה ומתודולוגיה המשותפות לכל מדעי הרוח. לאורך כל הספר נעשה מאמץ להבליט את הזיקה בין שאלת הפרשנות כפי שהיא נדונה בזרמים הוותיקים יותר והחדישים ביותר בפילוסופיה של זמננו לבין השאלות המיוחדות של מחקר הספרות והאמנות. בין השאלות הנדונות בספר בולטות שאלת האמת בספרות ובאמנות, שאלת האובייקטיביות או הסובייקטיביות של הפרשנות הנכונה, ההבדל בין כתיבה בדיונית לכתיבה היסטורית ומעמדם של הסופר והאמן בחברה (הדמוקרטית) המודרנית.

ספר זה נועד לשמש מבוא בלשני מקיף ומעודכן לימינו ללשון העברית בתחומי תורת ההגה ותורת הצורות. הוא נולד כמהדורה שנייה של הספר "דקדוק הפה והאוזן" שיצא לאור במחנה העצורים במזרח אפריקה בשנת 1947, במהדורה חדשה זו נכללו העניינים שנדונו במהדורה הראשונה, אבל חלו שינויים בגישה אליהם ונוספו עליהם הסברים חדשים שלא היו אז. אני זוכר את הרושם האדיר שעשה אז ספר דקדוק צנום שפרסם עוזי אורנן, מראשי וראשוני ה"עברים". הספר, "דקדוק הפה והאוזן", הראה לנו פתאום שמי ששפתו הטבעית עברית איננו זקוק לכל הכללים הנוקשים של הדקדוק שנוצר בדורות שבהם העברית היתה שפה "מתה". די לך להאזין לצלילים היוצאים מפיך, כדי לדעת איך לנקד, ומה השורש והבניין, הגיזרה וההטיה וכל שצריך לדעת. (זאב גלילי, מתוך הטור המקוון ) "עוזי הכניס חיים בתוכנו, בעיקר בהוראה של השפה העברית. הספר היה חידוש, והיה חידוש בצורת ההוראה שהוא לימד אותנו ב"דקדוק הפה והאוזן". זה קסם מאוד לאנשים ובאמת רוב האנשים שהיו שם התקדמו מאוד בלשונם ופיתחו אותה עד כדי כך שכשחזרנו לארץ חלק מהם, ואני בתוכם, הפך למורי לשון. היום יש לי תלמידים המתקרבים לשמונים שלמדו בקורסים לדקדוק שניהלתי תודות לעוזי אורנן, והם היום יודעי עברית רהוטה." (עזריאל לבנת ז"ל, זכרונות על מחנה העצורים ביום הולדת 90 של עוזי אורנן ) פעם עיכבתי אותו ליד מחסן הכלים. שאלתי מה הוא קורא. בועז משך בכתפיו וענה באי-חשק: "ספר. למה?" - ביקשתי לדעת איזה ספר. "ספר שָפָה." - כלומר? - "דקדוק הפה והאוזן. לגמור עם הכתיב וכל זה." האם אפשר לקרוא "ספר שֹפה" כאילו הוא חומר קריאה להעביר בעזרתו את הזמן? - "מלים וזה, " הוא תורם לי את חיוכו האטי, "זה כמו להכיר אנשים. מאיפה הם באו. מי קרוב של מי". (עמוס עוז, קופסה שחורה , עמ' 198)

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

הספר דן בנוסחים המיוחדים של תפילת העמידה של בני ארץ ישראל בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים, במנהגותיהם בתפילות לילי השבת והחג, בשיטתם בעיצוב חטיבת פסוקי הזמרה והטקסים שליוו את אמירתם ובסדרי הקריאות שלהם בתורה ובנביאים בשבתות ובמועדים. נושאים אלו נדונים על פי עיון בכשלוש מאות כתבי יד מן הגניזה בקהיר. מן הממצאים מופקות מסקנות מכלילות, הקובעות הבחנות עקרוניות באופיו הייחודי של מנהג ארץ-ישראל הקדום, שרובו אבד מן העולם.

ברבע האחרון של המאה התשע עשרה התחוללה בישיבות ליטא מהפכה אינטלקטואלית: שיטת לימוד חדשה כבשה את ליבותיהם של תלמידי הישיבות בסערה. השיטה החדשה התמקדה בלימוד התחום המשפטי של התלמוד, העלתה לדיון שאלות חדשות שלא נשאלו עד אז, ופיתחה חשיבה משפטית אנליטית מתוחכמת ומשוכללת, אשר עסקה בניתוח ובהגדרת הנורמות והמושגים ההלכתיים-משפטיים בספרות התלמודית. כל אלה הפכו את ישיבות ליטא למעין אקדמיות ללימודי המשפט התלמודי. בספר נפרשים מאפייניה של שיטת הלימוד החדשה דרך עיונים במשנתו של הרב שמעון שקופ (1859-1939), מהיוצרים היותר מקוריים ומשפיעים בעולם הישיבות הליטאי. במשך למעלה מחמישים שנה הנחיל הרב לתלמידיו הרבים, בישיבות טלז, מאטלש, בריינסק וגרודנה, את שיטת הלימוד החדשה שפיתח ואת ה'יסודות' המשפטיים שהציב כהסבר לדרכי פעולתו של המשפט התלמודי. הספר בוחן מאפיינים מרכזיים בחשיבה המשפטית ובתורת המשפט של הרב שקופ, ומנסה להתחקות אחר הדומה והשונה בין החשיבה הישיבתית לחשיבה המשפטית המערבית. משולבות בו סוגיות של חוק, משפט ותרבות, תולדות ישראל בעת החדשה, היסטוריה של הרעיונות, פילוסופיה של ההלכה ומחקר תלמודי. הספר כתוב בשפה בהירה ושווה לכל נפש ומיועד לכל מי שמתעניין בתחומי הידע הנזכרים.

"פסיקתא דרב כהנא" (פסיקתא) הוא מדרש אגדה קדום וייחודי שנוצר ככל הנראה במאה החמישית בארץ ישראל ויש בו דרשות על קריאות התורה למועדים ולשבתות מיוחדות ואף להפטרות מסוימות. מדרש זה נוצר לצורך עיצוב התכנים בבית הכנסת לאורך לוח השנה העברי, ועל כן גדולה חשיבותו בין השאר לשחזור המפגש הרוחני והתרבותי שהתרחש בין שכבת החכמים והדרשנים לבין הקהל המגוון של באי בתי הכנסת. איתרע מזלה של הפסיקתא והיא כמעט ואבדה מארון הספרים היהודי, ואף לאחר שהתגלתה ושוחזרה עדיין רב בה הנסתר על הנגלה. עד עתה לא פורסמה מונוגרפיה כוללת עליה אלא רק מחקרים חלקיים ונקודתיים. הספר בני, היו קורין פרשה זו - עריכה ומשמעות בפסיקתא דרב כהנא נועד למלא חלל זה ולאפשר להציץ לסדנתו של עורך הפסיקתא. בספר שלושה שערים עיקריים: השער הראשון כולל פרקי מבוא ובהם התייחסות מפורטת לכל ההיבטים הבסיסיים של חקר הפסיקתא; בשער השני, עיקרו של הספר, מופיעה קריאה עקבית ושיטתית במבחר פסקאות מתוך הפסיקתא מתוך כוונה לזהות את קולו הייחודי של עורכה או מחברה, והשימוש שעשה במקורותיו הגולמיים; והשער השלישי עוסק בניסיון להכללת הממצאים לתובנות כלליות באשר לעריכתה של הפסיקתא ולהקשרים התרבותיים, הספרותיים וההיסטוריים שבהם נוצרה.

דגנית ברסט היא מהאמניות הישראליות החשובות הפועלות מאמצע שנות השבעים ועד היום. אמנותה מתפרשת על מדיומים שונים כמו ציור, צילום, רישום, פיסול ומיצב. ספר זה הוא אוסף המאמרים המקיף הראשון על יצירתה וכולל גם רשימות פרי עטה. "ספר זה מנסה ללכוד את מפעל האמנות המפואר והחמקמק של דגנית ברסט, שנמשך כבר למעלה מארבעה עשורים. כל הפרשנים פורשים רשת מצודדת ומאורגנת כדי לגלות בחדווה את עקרון החמיקה ממובן של "הדבר הברסטי" ואת מהלכו הסימפטומטי, שבו מתרחשת כריתת ראשו של הרעיון בדרכו להיעשות דימוי. וזו היא עבודת העקבה והמעקב שקורית כאן, הערבול של אוצר סימבולי עם מסמנים של היעדר מובן. וכמו בהופעתו של סימפטום – מה שמציג עצמו כאמיתי עשוי להתגלות כפיקטיבי ולהפך. כל אחד מהמאמרים אוחז בהיבט שונה של העשייה האמנותית של ברסט, וכך הם מתכנסים ליצירת שלם שאצל ברסט הוא לעד לא סגור." - מיכל נאמן "על אף פשטותו לכאורה, גוף העבודות של דגנית ברסט הוא מורכב וחידתי. ברסט יצרה גוף עבודות ושפה ייחודיים לה, אתגר לא קל למי שמבקש להתחקות אחר העולם הזה ולהבינו. הכותבים השונים מיטיבים "לקרוא" את ברסט ולתווך את אמנותה לקורא. אין מדובר כאן במאמרים פרשניים עשויים "מצוות אנשים מלומדה" אלא בטקסטים מרתקים המתארים סקרנות והיקסמות מעבודותיה, המשקפים את ההתלהבות שבה ניגשו הכותבים למשימה. הטקסטים של ברסט המפוזרים בין המאמרים מאפשרים להתוודע למקורה של העבודה ואולי גם להשראה ולהשפעה שחוללה אותה." - יצחק ליבנה

Najib Mahfuz is Egypt's best known novelist. In 1988 he became the first Arab writer to win the Nobel Prize, and he is now internationally famous. This book which provides a detailed analysis of Mahfuz's major works (The Cairo Trilogy, The Thief and the Dogs, Children of Gebelawi) is intended for both the specialist and the general reader. Students of Arabic literature will find here a new approach to Mahfuz's work and many fresh insights into the writer's life and philosophy. For the general reader with an interest in world literature, modern Egypt or Arab culture, this book will serve as an introduction to this prominent and famous modern Arab writer.

הספר עוסק בדמותו של רש"י כפרשן המקרא ובוחן את הדרך הפרשנית שבה נקט- על שיקוליה, מגמותיה והכרעותיה. השאלה העומדת ביסודו של הספר היא, האם במפעלו הפרשני של רש"י מצויה ההבחנה בין פשט ודרש, כשתי קטגוריות פרשניות מוגדרות ונבדלות. הדיון מיוסד על בדיקה קפדנית של מונחיו הפרשניים של רש"י ועל עיון במבחר גדול מפירושיו למקרא.

בשיח הפוליטי והאקדמי בישראל נשמעת שוב ושוב הטענה שצה"ל זוכה לעוצמת יתר, וכי החשיבה הצבאית קובעת את החשיבה המדינית. בה בעת נשמעת טענה הפוכה, שלפיה הצבא מבוקר יתר על המידה הן על ידי הפוליטיקאים והן על ידי קבוצות אזרחיות כגון ארגוני זכויות אזרח, ארגוני הורים וקבוצות אחרות, ובתוך כך מצטמצם מרחב הפעולה האוטונומי שלו. הייתכן ששתי הטענות צודקות בעת ובעונה אחת? ואם כן, כיצד תוסבר הסתירה ביניהן? בכך עוסק הספר שלפנינו. במרכז הספר מי שולט על הצבא? מוצעת ההבחנה בין הפיקוח האזרחי על הצבא – הממוקד בתורת הלחימה, במדיניות הגיוס, בתפקוד המבצעי ובהיבטים המשקיים של התנהלות הצבא – ובין הפיקוח על הצבאיות כתרבות פוליטית, המעניקה לגיטימציה לשימוש בכוח ומשקפת את מפלס המיליטריזם בחברה. הטענה המרכזית הנפרסת בספר היא שהפיקוח על הצבא התחזק מאז שנות המדינה הראשונות, ואילו הפיקוח על הצבאיות נחלש, ובין שני תהליכים אלה מתקיימת זיקה של יחס הפוך. אבחנה זו מאפשרת לנתח תופעות רבות שליוו את העיסוק בצה"ל בעשור האחרון, וביניהן: - השלכותיו הפוליטיות של השינוי בהרכב החברתי של הצבא. - השלכותיה של מדיניות מניעת הנפגעים. - החותם שמטביעים על הצבא קבוצות וארגונים, המנסים לפקח עליו באמצעות פעולה בזירה הציבורית והמשפטית. - המשמעות של חדירת ערכי תרבות השוק אל צבא. - מורכבות הפיקוח על הצבא באמצעות העיתונות.

התלמוד הבבלי הוא החיבור היהודי הגדול ביותר בהיקפו, והשפעתו על החיים היהודיים הינה מכרעת. בלימודו, בפירושו ובפסיקת הלכה על פיו השקיעו חכמי ישראל ושלומי אמוני ישראל יותר זמן ואנרגיה מבכל ספר אחר, כולל התנ"ך, עד שהמושג 'תלמוד תורה' נתפס תדיר כלימודו של התלמוד הבבלי. לעומת זאת מחקרו האקדמי נמצא עדיין בשלביו הראשוניים. רק פרקים בודדים משלושים ושבע המסכתות של התלמוד הבבלי זכו למהדורות מדעיות, הכוללות הן נוסח המבוסס על כתבי היד הטובים, הן פירוש ביקורתי ממצה ומעמיק. שאלות מרכזיות הקשורות לדרכי התהוותו של התלמוד, עריכתו והשתלשלות מסירתו עדיין לוטות בערפל. זאת בשונה מחיבורים אחרים מספרות חז"ל שמחקרם התקדם התקדמות משמעותית בדורות האחרונים. פרשנות ביקורתית, שקולה וזהירה של סוגיות תלמודיות עשויה להדגים את השכר הרב השמור למעיין עיון מחקרי בתלמוד הבבלי. הדברים אמורים הן בהארת זוויות חדשות שהלימוד המסורתי אינו מודע להן, הן בהצגה עקיבה של עיצובו הספרותי המוקפד, עומקו התוכני והכוח היצירתי הגלום בו. כל אלה באים לידי ביטוי גם בסוגיות הנראות בעיני הלומד המסורתי כקלושות וכטרחניות. בחיבור הנוכחי נעשה ניסיון להרים תרומה צנועה לקידום מחקרו של התלמוד הבבלי בעזרת הצגת מהדורה מבוארת לפרק הרביעי של מסכת גיטין, פרק שבו קובצו תקנות שונות שתוקנו 'מפני תיקון העולם'. הבחירה בפרק זה נבעה מן הגיוון הרב של סוגיותיו – בתוכנן ובדרכי עריכתן כאחד, ומן התרומה הרבה שניתן להפיק מניתוחן הביקורתי. גם הלימוד הנפוץ של פרק זה בבתי ספר ובישיבות השפיע על הבחירה, וזאת מתוך תקווה שהוא יסייע ללומדים ולחוקרים כאחד בהארת קשייו ובחשיפת מגמותיהם הגלויות והסמויות של האמוראים ועורכי הסוגיות. בפתיחת הספר נידונו ההוראות התנאיות של 'תיקון העולם' במשנה ובתוספתא, כמו גם מבנה הקבצים העוסקים בתקנות מפני תיקון העולם בחיבורים אלה. במרכז הספר דיון סדיר במשניות ובסוגיות התלמוד על פי המתודה הפילולוגית-היסטורית, לצד ניתוחן הספרותי של הסוגיות, היבט שלא פותח דיו במחקר התלמודי עד עתה. הטקסט התלמודי חולק לארבעים ותשע סוגיות. בכל אחת מהן הוצג נוסח פנים חדש של הסוגיה המבוסס על כתב יד פירקוביץ 187, רשימת מקבילות, מבחר חילופי נוסחאות ודיון בהם, ופירוש. הפירוש כולל פרשנות מפורטת של הסוגיות וניתוח רובדיהן, וכן ניסיון ייחודי למחקר זה לחשוף בעקבות קשיי הסוגיות והצרימות שבהן את המגמות של עורכי הסוגיה, אשר לעתים קרובות חידשו הלכות ובו בזמן השקיעו מאמץ ספרותי מתוחכם במגמה להסוות חידושים אלה, ולשוות לסוגיה מראה הדוק וחלק. בספר זה הושקע מאמץ רב בחתירה להבנת אמיתה של תורה. מסיבות שונות רק מעטים מרבבות אלפי ישראל בדורנו המשקיעים בלימוד התלמוד הבבלי את מרב אונם ומרצם נזקקים לעולם המחקר ומוסיפים חוכמה ודעת מפירותיו הברוכים. העיון בספר זה יאפשר ללומדים נוספים להיחשף לעולם התובעני והמעמיק, ובה בעת המרתק והחדשני, של מחקר התלמוד הבבלי.

האומה בהיסטוריה מתאר את המחלוקות ההיסטוריוגרפיות העיקריות על מקומה של האומה בהיסטוריה, ומציג בפירוט יתר את יתרונותיה של הגישה האתנית-הסמלית, שסמית הוא אחד מנציגיה הבולטים. כבר שלושיםשנה ויותר נחשב אנתוני סמית לאחד התיאורטיקנים המרכזיים בחקר הלאומיות. בזה אחר זה הוא פרסם שורה מרשימה של ספרים הנחשבים ציוני דרך בהבנת התופעה של האומות והאתניות. עבודתו המחקרית מצטיינת הן בחדות מושגית ובתחכום תיאורטי והן בידע ובהבנה היסטוריים נרחבים. כתיבתו מתאפיינת בחיפוש עקבי אחר הקשר בין האתניות הטרום מודרנית ללאומיות שבאה אחריה, ובחתירה בלתי נלאית לתיאוריה מאחדת או לפרדיגמה מוסכמת, שיקיפו את מירב הבעיות והנושאים הכלולים בלאומיות. בספרו האומה בהיסטוריה הבשילו והגיעו לכלל גיבוש כמה מרעיונותיו המנחים בנושאים אלה.

הפנקס של קהילת קאסאלי ( Casale ), הקהילה הראשית במדינת מונפיראטו ( onferrato M ) שבאיטליה הצפונית, מתפרסם כאן לראשונה. הפנקסים ששרדו מקהילות איטליה הם מן הקדומים שהגיעו אלינו מאירופה, וכמה מהם כבר ראו אור במהדורות מדעיות משובחות. אליהם מצטרף עתה פנקס זה, השופך אור יקרות על חייה של קהילה יהודית תוססת ואגב כך פותח אשנב להשקיף ממנו על תולדות היהודים ועל זיקתם לסביבה הנוצרית באיטליה בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. יהודים ישבו בקאסאלי עוד במחצית הראשונה של המאה החמש עשרה. כפי הנראה רובם היו מהגרים מגרמניה או צאצאיהם של מהגרים אלו. בסיס הקיום של הקהילה היו "המלווים", בעלי הבנקים. הם שקיבלו את זכות המגורים במקום. לצדם היו בקהילה גם "בלתי מלווים", ובין היתר ניתן להבחין פה ושם בפנקס במתח ששרר לעתים בין שתי הקבוצות.

המאמרים והעבודות בספר חיים של אמנות הם מחווה והוקרה לפרופ' חיים פינקלשטיין, מייסד המחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חוקר בעל שם בינלאומי של הסוריאליזם, היסטוריון של אמנות, אוצר ויוצר. אמנים, אוצרים, מבקרים וחוקרים מציגים בו התייחסויות שונות לפנים המגוונות במפעלו של פינקלשטיין ולחיי האמנות בישראל. הספר נפתח במאמרה של קטרין קוג'מן-אפל המתאר את פועלו של פינקלשטיין, ויש בו שלושה חלקים: אמנות מודרנית באירופה, אמנות בישראל, צילום וקולנוע. כל אחד מהחלקים מואר ומאויר מכיוונים שונים: מחקר אקדמי, אוצרות ויצירה אמנותית. על אמנות מודרנית באירופה, תחום הקרוב במיוחד לפרופ' פינקלשטיין, כותבים רות מרקוס, רות איסקין, זיוה עמישי-מייזלש, אסתר לוינגר ומילי הד. בחלק המוקדש לאמנות ישראלית מוצגות עבודותיהם של בועז טל ומנשה קדישמן ובמופעיה השונים דנים גליה בר אור, גדעון עפרת, רות אופק, אבישי אייל וחיים מאור. החלק השלישי, המוקדש לצילום ולקולנוע, מרחיב את היריעה מן האמנות החזותית וגבולותיה המסורתיים לאופקים נוספים של התרבות הוויזואלית. ומשתתפים בו סטיבן שרוט, שוקה גלוטמן ויאיר גרבוז. אסופת המאמרים ועבודות האמנות שבספר מצטרפים לשיח האינטלקטואלי המתמיד המתקיים בין היוצרים, האוצרים, החוקרים וסביבתם.

מנזר שאולין בסין, שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2010 כאתר מורשת עולמית, הוא מן הסתם המקדש הבודהיסטי המפורסם ביותר ברחבי העולם בשל זיקתו לאומנויות הלחימה. מאיר שחר דן בהתפתחויות ובמשמעויות של האומנויות הללו, מימי הביניים ועד ימינו, על סמך התיעוד שהשתמר בכתובות על אבן, בכרוניקות, בספרות ובשירה הסיניות ובדימויים שעוצבו במערב בספרות ובקולנוע. בכמה פרשות היסטוריות במרוצת הדורות אכן פעלו הנזירים כלוחמים בשירות הקיסר. כיצד מתיישב עיסוק מיליטריסטי זה עם האיסור הבודהיסטי על אלימות? מהו הקשר בין עקרונות הצ'אן (זֶן) בודהיזם לתרגילי לחימה? באיזו מידה הושפעו אומנויות הלחימה מהדת הדאואיסטית הסינית? מתי ומדוע עברו הנזירים מלחימה במוט לתרגילי קרב בידיים ריקות? הספר שאולין דן בסוגיות אלה ומראה כיצד במעבר משושלת מינג לשושלת צ'ינג במאה השבע-עשרה חל מפנה שהוביל למזיגה הייחודית של לחימה, ריפוי וטיפוח עצמי רוחני. מבעד לפריזמה של תולדות המנזר העתיק יפגשו הקוראים את המורכבות של התרבות הסינית וההשפעות עליה, פרקים מרכזיים בהיסטוריה הפוליטית של סין, וכן דמויות מרתקות של קיסרים, סופרים, אלים וגיבורים מהעבר ומהמיתולוגיה הסינית. ספר זה ראה אור במקור בשפה האנגלית ותורגם ללשונות רבות.

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

הספר מציג לקורא מחקרים שנעשו בישראל בפסיכולוגיה של הלשון. שלושה חלקים בספר: הראשון דן ברכישת העברית כשפת אם, השני עוסק בהיבטים פסיכולוגיים של קריאה וליקויי קריאה והשלישי דן ברכישת קריאה וכתיבה. במבוא לחלק הראשון מציגה רות ברמן את שיטות המחקר העוסקות ברכישת הלשון: התצפיות, דרכי איסוף הנתונים והמבדקים. אסתר דרומי מתארת את התפתחות אוצר המילים החל מרכישת המילים הראשונות ועד לשלב שבו מפיקים הילידם מבעים דו-מיליים. רות ברמן, בפרק המדווח על מחקריה, דנה ברכישת מיומנות תחביריות, החל מתחביר ההבעות הדו-מיליות ועד לתחביר המשפט המורכב. דורית רביד דנה ברכישת הידע על סדר המילים במשפט העברי. היא מגדירה את המנגנון הפסיכולוגי המעצב את רכישת התחביר - מנגנון הטעינה - ומתארת את התפתחות השליטה בשני אופני סדר שכיחים בעברית. ישעיהו שן ורות ברמן עוסקים בהתפתחות היכולת לספר סיפור. הם דנים בהתפתחות הידע על צורות לשוניות האופייניות לסיפור והידע על ארגון הסיפור ומבנהו. חלקו השני של הספר מוקדש לפסיכולוגיה של הקריאה והכתיבה. חמשת הפרקים הראשונים מדווחים על מחקרים בפסיכולוגיה של קריאת העברית. אשר קוריאט, סת גרינברג וחמוטל קריינר עוסקים בתפקיד התחבירי של מילות היחס, כמרמזות על מבנה המשפט. אבישי הניק ויוסף צלגוב עוסקים באופיה של הקריאה כתהליך אוטומטי. שלמה בנטין דן במחקרים על הקשר שבין מודעות פונמית לרכישת הקריאה. יוסף שימרון דן בהיבט הפסיכולוגי של הניקוד בעברית. אורן לס דן בליקויי קריאה התפתחותיים וזיקתם לאיטרות. שני הפרקים האחרונים עוסקים ברכישת הקריאה והכתיבה. "ניצני הכתיבה" - תפיסת מהות הכתב והקיראה אצל ילדי הגן, שעדיין אינם קוראים. רם פרוסט מנתח את ההיבטים הפסיכולוגיים של גישה להוראת הקריאה, המבכרת הוראת מילים שלמות וללא ניקוד.

מסכת סוטה במשנה מתארת טקס המיועד לאישה שבעלה חושד כי נאפה ובמהלכו מבוצעים בגופה מעשים קיצוניים ואלימים - ניוול וכיעור, חשיפה בעירום ולבסוף השחתת הגוף עד מוות - והכול בפני קהל צופים ברחבת המקדש. הספר הטקס שלא היה הוא קריאה מחדש בטקס יוצא דופן זה. המחבר בוחן את התהוותו, את יחסו למקורו המקראי ואת תפקודו בבית המדרש החז"לי. במוקד הספר ניצבת חידת המעשים האלימים, שלרובם אין זכר במקורו הכוהני או בחיבורים מתקופת הבית השני, ועל כן דומה שהם חידוש של בית המדרש התנאי. אולם בה בעת סותרים מעשים אלה את דרכי הענישה המקובלים אצל חז"ל ואת אתוס הצניעות שלהם, שלפיהם מקפידים חכמים להימנע מהשחתת הגוף ומחשיפתו ברבים. באמצעות ניתוח מדוקדק של משנת סוטה, מקבילותיה בספרות התנאית ופירושיה בתלמודים, ותוך שימוש בכלים תאורטיים של חקר הטקסים ולימודי מגדר ותרבות, מצביע המחבר על מקורו של טקס הסוטה המשנאי בתיאורי עונשים של הנואפות בספרות הנבואה המקראית. מתוך כך נטען, כי הטקס שבמשנה אינו שריד של טקס שנהג בבית המקדש, כמקובל במחקר, אלא יצירה בית מדרשית מן המאה השנייה, וכי טקס מעין זה לא התקיים בפועל מעולם. הספר מציע לקרוא את הטקס לא כתיאור ראלי אלא כפנטזיה תנאית העוסקת בסכנות הטמונות בנשים וב(חוסר) האפשרות להתמודד עמן. מוצעת בו פרשנות חדשה למסכת סוטה החידתית, ועמה מבט חדש על היחסים שבין מקדש, מדרש ומגדר בתרבות התלמודית.

מעשה מנהיגות יוצא חוצץ נגד מוסכמות רבות שהפכו את שאלת המנהיגות לנושא נדוש. הספר מציע תפיסה חדשה, שלפיה המעשה הוא שמגדיר מנהיגות ואין הוא קשור לתפקידו או למעמדו של העושה. כאשר המעשה תופס את קדמת הבמה, שאלת המנהיגות אינה עוד שאלה בדבר תכונות נדירות של אנשים יוצאי דופן. עניינה במה שמצוי בהישג ידם של בני תמותה רגילים שהשאיפה לשנות את העולם אינה זרה להם. מנהיגות היא מימוש הפוטנציאל הגלום בנו להגות, ליצור או לפעול מחוץ לגבולות המוכר והבטוח על מנת להיטיב. כל מעשה מנהיגות הוא בגדר הרפתקה, צלילה אל הבלתי נודע בחיפוש נועז אחר החדש. למה להסתכן כשאין ערובה להצלחה? כי הדרך למעשי מנהיגות עוברת באותו נתיב של קיום בעל משמעות. מה שאנחנו עושים עושה את מי שאנחנו. מי אני ומה אני עושה כאן? מה עלי לעשות ואיך עלי לנהוג, כך שבשעות השקטות של הלילה אוכל לומר לעצמי: "לא שווא חלפו ימי"? "ספרו של פרופ' דרי הוא ספר מקורי, אנושי וכתוב ברוחב לב אופטימי. ניכר שהוא מבוסס על ניסיון רב ועל תובנות של מי שמכיר הן את התאוריה והן את המציאות בשטח. הספר שואב ידע וסיפורי-מעשה מתחומים רבים ומגוונים של מי שקורא גם ספרי היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביוגרפיות, שירה ועוד. יפה למצוא בו גם סימוכין רבים מהמקורות שלנו. המחבר מכיר את נושא המנהיגות לעומקו, ומטרתו היא להגדירו מחדש. הספר מעשה מנהיגות הוא כשלעצמו מעשה מנהיגות, כי הוא שואף ומצליח לנתץ מוסכמות נדושות בתחום עמוס לעייפה". - פרופ' יצחק גל-נור

הלשון הערבית הצחה, הכתובה – אַללֻּעַ'ה אלְפֻצְחַא – הייתה מסוף המאה התשע עשרה, בעקבות המפגש עם העולם המערבי והתחלת התגבשותו של רעיון הלאומיות הערבית, למוקד הדיון בקרב אנשי הרוח בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט. בעוד שריבוי הניבים הערביים המדוברים והשוני הגדול ביניהם עמדו בסתירה לשאיפת העולם הערבי לאיחוד השורות, הלשון הערבית הכתובה – לשון הקוראן ומורשת תרבותו – הייתה המכנה המשותף של כל חלקיו. אולם לא הייתה זו לשון חיים; לאחר תקופה ארוכה של תהפוכות היסטוריות ושלטונות זרים שעצרו את התפתחותה, היא הייתה לשון מאובנת, חסרת חיים, שלא תצלח לצורכי התקופה המודרנית. הצורך באחדות הלשון מצד אחד והשאיפה למודרניזציה מצד שני הניבו פעילות מאורגנת לחידוש הערבית הכתובה ולהכשרתה ליעדיה. מאז היווסדה בשנת 1932 מובילה האקדמיה ללשון הערבית בקהיר את תהליך חידושה ופיתוחה של הלשון הערבית הכתובה והפיכתה ללשון מודרנית. האקדמיות ללשון הערבית האחרות שותפות לפעילותה. הספר התחדשות הלשון הערבית בשליחות הרעיון הלאומי במצרים מצביע על הקשר ההדוק בין התפתחות הרעיון הלאומי במצרים לבין התפתחות הלשון הערבית הכתובה החדשה, וסוקר את פעילות האקדמיה בקהיר לאור התמורות ההיסטוריות והחברתיות שהתרחשו בעולם הערבי במהלך המאה העשרים. המחקר מוכיח שהאקדמיה השיגה תוצאות הפוכות מן המטרות שהציבה לעצמה בשאלת הגבולות בין המסורת למודרנה: את מה שביקשה לתקן הנציחה ואת מה שביקשה לשמר שינתה ותיקנה. יחד עם זאת היא מילאה את יעודה והגשימה את שאיפתו של דור מייסדיה: הפיכת הלשון הערבית ללשון מודרנית המשמשת גם ערך לאומי מאחד לעמי העולם הערבי.

“ Comment peut-on être Persan ? ” demandaient les Parisiens à l’aimable héros de Montesquieu. “ Comment peut-on être écrivain, ‘’scripteur ‘’ juif en marge du judaïsme ? ” se demandent les auteurs qui ont participé au présent volume de Perspectives. La réponse n’est pas simple. Le judaïsme pour beaucoup de ces scripteurs n’est guère plus que traces (Zard) mais il déclenche un processus identitaire ou une quête des origines qui ne laisse pas l’écriture indemne. Mais qui sont ces scripteurs ? Comment, pour chacun d’entre eux, se situe le rapport au judaïsme ? Telles sont les questions auxquelles se sont efforcés de répondre les participants du colloque qui s’est tenu à Jérusalem (26-28 octobre 2004) sur les “Scripteurs en marge du judaïsme dans les grandes littératures européennes du XXe siècle “ et dont Perspectives 12 recueille quelques conférences marquantes.

A fascinating document from 1929 unveils the political efforts of Judah L. Magnes, then president of the Hebrew University, who wished to achieve an immediate political arrangement between the Jewish Yeshuv and the Palestinian Arabs. It was an attempt to conduct independent negotiations with the Arabs on his own accord.

ולטר בנימין (1892-1940), ענק אינטלקטואלי ודמות טרגית, זוכה בעשורים האחרונים לתשומת לב הולכת וגוברת. אם בעבר נדחקה מן התודעה דמותו של חוקר ומבקר ספרות נכבד זה ואפילו האנציקלופדיה העברית לא טרחה להזכירו או להקדיש לו ערך מערכיה, הרי עתה ממלאים חיבוריו ואמירותיו תפקיד מפתח בכל אתר. ספק אם יש היום אדם משכיל שאינו יודע על חיבוריו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני', 'על מושג ההיסטוריה' או 'הפרגמנט התאולוגי-פוליטי' ואינו נזקק להם. בביוגרפיה הקצרה פרי עטו של ברנד ויטה נסקרת פעילותו של בנימין ומתוארת התפתחות הגותו על רקע תקופתה ומתוך התמודדות עם האתגרים שהיא מציבה; והלא בנימין היה מקורב לברטולט ברכט, לתאודור אדורנו ולחנה ארנדט. זו ביוגרפיה חשובה עבור מי שעניינו בספרות, בהגות ובהיסטוריה גם יחד. מעל הביוגרפיה מרחף כצל גורלו המר של גיבורה היהודי-גרמני: ולטר בנימין, ידידו של גרשם שלום, ביקש להגיע אל האוניברסיטה העברית בירושלים ולא זכה; ביקש להימלט מציפורני הרייך השלישי - מתוך שהוא נעצר פעמים מספר במחנות שונים - אך הצליח בכך רק בשימו קץ לחייו במעבר הגבול שבין צרפת לספרד.

מועדי ישראל הם מעמודי התווך של התרבות הישראלית ובחגיגותיהם מתאחדות כל שכבות הציבור בישראל – אם כי אין אחידות מלאה בין השכבות השונות בדרכי החגיגה ובמשמעות שהן מייחדות לסמלים השונים של החגים. מקורם של רוב החגים בתקופת המקרא, אך הידיעות שלנו על דרכי החגיגה בתקופת המקרא מצומצמות ביותר. גיבושם של אורחות החגים ושל סמליהם, כפי שהם מוכרים לנו היום, נעשה בימי הבית השני ובתקופת חכמי המשנה והתלמוד. גיבוש זה נעשה תוך התמודדות עם המקורות המקראיים, על פי מציאות החיים ולאור הערכים הרוחנים של עם ישראל. ספר זה מתאר את דרכי גיבושם של החגים המקראיים ואורחותיהם בתקופת ראשית זו. החלק הראשון מתאר את עקרונות הלוח העברי ואת תולדותיו כיסוד להבנת מחזור המועדים; שני החלקים שבאים אחריו מתארים את מועדי המקרא, שלוש הרגלים ומחזור הימים הנוראים; והחלק האחרון דן בחגים שראשיתם בימי הבית השני – פורים וחנוכה – ובצומות שנקבעו אחרי חורבן הבית. הספר מיועד לכל חוקר או קורא משכיל שמעוניין להכיר את שורשי התרבות היהודית של ימינו. ספר זה יכול לסייע במיוחד למורים המבקשים להציג את תולדות החגים לפני תלמידיהם.

הגן המסחרי - היסודות הכלכליים באבולוציה של האדם הוא מהדורה מורחבת ומעודכנת של הספר Second Nature, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' ונכלל ברשימת החיבורים האקדמיים המצטיינים (Outstanding Academic Titles) לשנת 2002 לפי בחירת כתב העת Choice - ירחון אגודת הספריות של ארצות הברית (ALA). "חיים אופק, בספרו המעניין והחשוב הכתוב כסיפור מתח מרתק, מציע פרשנות חדשה להבנת השלבים באבולוציה הביולוגית והתרבותית של האדם. חשיבותו של הספר בפתיחת כיוון חדש בחקר העבר. הספר מסתיים בנושא בעל חשיבות מיוחדת לקורא הישראלי: הופעתן של חברות חקלאיות וחברות רועים בארץ ישראל ובסביבתה מתוארים ומוסברים בו בגישה שונה מן המקובל. השילוב המוצלח והמעמיק של מידע ממקורות אקדמיים מגוונים מעורר מחשבה לא רק על אודות אבות המין האנושי אלא גם באשר לדורות הבאים." עופר בר-יוסף, פרופסור לפריהסטוריה, אוניברסיטת הרוורד "הנועזות, צלילות הדעת והתנופה של הספר מרשימות. לאופק רעיונות משכנעים ביותר בכל הכרוך בחשיבות המרכזית של הניתוח הכלכלי בחקר האבולוציה של האדם. ספר מרתק ומלהיב המעורר שאלות נוקבות – כיצד בני אנוש הגיעו עד הלום וכיצד אנו אמורים ללמוד את עצמנו." אלן גרפן, פרופסור לביולוגיה ומדעי החיים, אוניברסיטת אוקספורד, Science "זהו ללא ספק אחד הספרים החשובים ביותר שראו אור בשנים האחרונות בתחום הסציוכלכלי. אופק מגשר באופן מוצלח ביותר בין מה שהוא מכנה ביוכלכלה ופלאוכלכלה כדי להסביר את המעבר מהומו ארקטוס להומו סאפיינס. הקורא יפיק תועלת משפע הרעיונות החדשים הצצים ועולים כמעט מכל עמוד ועמוד." וורן יאנג, פרופסור לכלכלה, אוניברסיטת בר-אילן, European Journal of Political Economy "ספרו של אופק מספק תשובות ממצות ומאירות עיניים לשאלות ישנות, ובו בזמן, הוא מתווה גישה חדשה לחקר האבולוציה של האדם מנקודת מבט כלכלית." ג'ואו ריקרדו פאריה, פרופסור לכלכלה, אוניברסיטת טקסס, Economic History Network EH.Net "הספר מבשר את תחילתו של תהליך שיפוץ כללי בהשקפתנו על ראשית ההיסטוריה ועל אבותינו הקדמונים. העניין שהוא מעורר בקרב הכלכלנים גדול במיוחד, אבל גם חוקרי הביולוגיה והאנתרופולוגיה ימצאו בו עניין רב." גורדון טלוק, פרופסור לכלכלה ומשפטים, אוניברסיטת ג'ורג' מייסון, Journal of Bioeconomics

הספר השטן הנאצי – עיונים ב'מפיסטו' לקלאוס מאן וב'ממלא המקום' לרולף הוכהוט מתמקד בתיאור הנאציזם במונחים דתיים. במאה העשרים, החילונית בעיקרה, שני היוצרים הגרמנים החשובים ראו את התופעה ההיסטורית הזו במונחים דתיים: האידיאולוגיה הנאצית וגילויי האלימות האכזריים הולידו את החיבור אל דמותו העתיקה של השטן, שהתגלה שוב בלבוש חדש. מאן והוכהוט תיארו את הנאצים ואת השואה לאור דמות השטן מן המסורת היהודית-נוצרית וסיפור הברית עם מפיסטו. לפני המלחמה, קלאוס מאן פירש את עליית הנאציזם כביטוי לשטניות הטמונה בבני האדם; הגרמנים הפנימו את דמותו של מפיסטופלס ועתה הוא פועל מתוכם. לעומתו, לאחר שמוראות השואה כבר היו ידועים לכול, סבר רולף הוכהוט כי כוח על-אנושי שלט במאורעות ההיסטוריים וכיוון אותם. דוקטור מנגלה היה להתגלמות מחודשת של השטן הנצחי המכתיב ומעצב את המאורעות ההיסטוריים.

מהי הפילוסופיה של ההלכה? האם אפשר להבין את ההלכה באופן פילוסופי? האם ההלכה מושפעת מגורמים חוץ-הלכתיים? כיווני מחשבה ומחקר חדשים בנושאים אלה, מאת טובי החוקרים בתחום, מתבררים בספר עיונים חדשים בפילוסופיה של ההלכה. בספר ארבעה פרקים: בירור תחום המחקר; המאבק על מקומה והשפעתה של הפילוסופיה בהלכה; בין פורמליזם למהותניות; וקריאה סוציולוגית, אנתרופולוגית ומגדרית של ההלכה. בפרקים אילו מתבררות סוגיות יסוד ובהן אפיון תחום הפילוסופיה של ההלכה, מרכיבי ההלכה, ותרומתו של הפילוסוף של ההלכה להבנתה ולבירור דרכה ומשמעותה. עוד נדונות בספר שאלת עצמאותה ופתיחותה של ההלכה לעולמות ערכיים והגותיים שונים, משקלם של שיקולים חוץ-הלכתיים בעיצוב ההלכה והפסיקה, ועד כמה מודעוּת לשיקולים מהשדה האנתרופולוגי והסוציולוגי עשויים להנהיר את מהלכי הפסיקה ההלכתית. בד בבד מתבוננים המחברים בפילוסופיה של ההלכה מזווית ראייה ביקורתית ונורמטיבית. הספר פורש בפני הקוראים את חזית המחקר בפילוסופיה של ההלכה כיום, והוא שער מרתק להכרת התחום על צדדיו ולבטיו המגוונים.

שכנים, שכונות, שכונתיות בוחן את התפתחותן של שכונות עירוניות שהוקמו בתקופת המנדט הבריטי ואת התפקיד המרכזי שמילאו בעיצוב היישוב והחברה היהודית בארץ. בשילוב "היסטוריה מלמעלה" – תכנון וחקיקה – ו"היסטוריה מלמטה" – חיי היומיום של תושבי ותושבות השכונות – משחזר הספר כיצד נוצרו שכונות אלה לא רק כתוצאה של מדיניות מתוכננת, אלא גם מתוך יוזמות פרטיות והתארגנויות קהילתיות. הספר מתאר את המפגשים והקשרים בין תושבי השכונות – עולים חדשים, פועלים, עקרות בית ויזמים ובין התושבים לבין מוסדות שונים, החל בוועדי שכונה וכלה בוועד הלאומי ובממשלת המנדט. בתוך כך הוא בוחן מזווית חדשה תהליכי מודרניות ושאלות של מגדר ולאומיות. באמצעות ניתוח מקיף של התפתחות הבינוי, הקשרים החברתיים והיחסים בין קבוצות שונות – נשים וגברים, ילדים ומבוגרים, עולים וילידי הארץ, יהודים יוצאי אירופה וארצות האסלאם, יהודים וערבים – מראה הספר כיצד התנסויות יומיומיות יצרו "אזרחות שכונתית" שהשפיעה על התפתחות הערים והחברה. שכנים, שכונות, שכונתיות אינו רק היסטוריה של מקומות, אלא גם של אנשים וקהילות. הוא מאיר את סוד הלכידות החברתית של החברה היהודית בימי המנדט הבריטי וחושף את שורשי השסעים והמתחים שמלווים את החברה הישראלית עד היום.

מהי צפייה בסרטים? מה סרטים מראים? מה הם לא מראים ומדוע? מה חושבים סרטים על צופים? מה חושבים צופים על סרטים? איך הפך שעמום לכלי מבע בארגז הכלים של רבים (וטובים) מקולנועני זמננו? איך נהפכו סרטי הפריפריה העולמית (כמו רומניה, איראן, טאיוואן, מקסיקו וגם ישראל) למחדשי סגנונות בקולנוע העולמי? מישהו אמר פעם: "עוד לא קרה ששני אנשים קראו אותו ספר". אמירה זו בוודאי טובה לספרות, שבה הקורא נדרש לדמיין את העולם המוצג במילים. קולנוע מציג לכאורה עולם מן המוכן, ורק מזמין לצפות ולהאזין לו. אלא שכמעט מראשית הקולנוע, ובמיוחד בעשורים האחרונים, סרטים מרשים לעצמם לא להראות ולא להשמיע. על רבים מאוד מהסרטים שבהם דן מעשי צפייה אפשר לומר: "עוד לא קרה ששני אנשים ראו אותו סרט". כשמו, זהו חיבור על צפייה.

במילון זה כונסו כמה אלפי קטעים קצרים מתוך עיתונים, כתבי-עת, ספרים ושאר פרסומים שנדפסו בארץ-ישראל ב"תקופת התחייה" - מאז שנות השבעים של המאה ה-19 ועד מפלתם של התורכים ונסיגתם מהארץ ב-1918. המשותף לקטעים אלה שהם מכילים מילים אובדות: מילים זרות שעם הזמן נמצא להן תחליף הולם בעברית, כגון פוטוגרפיה, אבטוריטט, פראנג'י; מילים שלא הצליחו לדחוק מילים זרות, כגון בית-ישחק (תיאטרון), ירכתון (פיליטון), נעמני (רומנטי), שחרחוק (טלפון); מילים שמילים מחודשות אחרות באו על מקומן, כגון אבחמץ (חמצן), יציצור (חיידק) ומכושית (פסנתר); וגם מילים המשמשות אותנו כיום במובן שונה לגמרי. כגון בלשן (נואם משובח), גבורה (הספק), חוץ (רחוב), מפסעה (מדרכה) ועצירות (מיתון). כל אלה מילים אובדות הן, אך לאו דווקא אבודות: יהיו ביניהן ודאי כאלה שימשכו את לב הקורא עד שלא יהסס להשתמש בהן גם בימינו. המילון נועד לא רק לאוהבי הלשון, חוקריה ומוריה, אלא גם לכל המתעניינים בתולדות שנות בראשית של ישראל החדשה, הן מפני שיוכלו לחוש בציטוטים הרחבים שבמילון את פעימות רוח התקופה והן מפני שיוכלו להסתייע בו בהבנה נכונה של כתבי אותם ימים. חובבי אנקדוטות תרבותיות ימצאו אף הם במילון זה שלל רב.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

ספר זה מתמודד עם תופעה אשר רבים מכותבי תולדותיה של הספרות העברית זיהו ואפיינו אותה, אך לא הציעו לה הנמקה מניחה את הדעת: פריחתה של הנובלה בסיפורת העברית של ראשית המאה העשרים, בד בבד עם היעלמו של הרומן העברי מן הבימה הספרותית בתקופה זו. חידושו של מחקר זה נעוץ בשילוב בין הצבת מודל תאורטי יעיל לאפיונה של הנובלה כז'נר ספרותי לבין בחינה היסטוריוגרפית של הספרות העברית בראשית המאה העשרים. מסקנתו העיקרית היא כי הנובלה שימשה כלי הולם לביטוי תחושת המבוכה של יוצרי הספרות העברית, אשר התלבטו באותה עת בין הסתגרות בעולם הפרט על תהיותיו וכאביו לבין תחושת המחויבות הלאומית והחברתית, שעל ברכיה חונכו. בפתח המאה החדשה היטיבה הנובלה להיענות לשתי המגמות גם יחד, והתנודדותה בין סיפור קצר לרומן, בין צמצום להרחבה, בין המשעול לדרך המלך הייתה למעלתה. בין היצירות הבולטות הנדונות בספר: 'עורבא פרח' למ"י ברדיצ'בסקי, 'נפש רצוצה' לש' בן-ציון, 'בחורף' לי"ח ברנר ו'אצל' לא"נ גנסין. כמו כן נדונות לראשונה יצירות בלתי ידועות של יוצרים שנשכחו זה מכבר, וביניהם י"א לובצקי, ד"ב סלוצקי וא' קלאטשקא.

ברוך קימרלינג (1939–2007) היה חוקר מקורי שמעטים כמוהו, סוציולוג ציבורי ו"יצרן רעיונות". השאלות שבהן עסק רלוונטיות היום יותר מאי-פעם. כותבים וכותבות, יהודים ופלסטינים, בני דורות שונים וממגוון תחומי מחקר, פורסים בכרך זה, המוקדש לזכרו, מחקרים על המקום הזה – משני צדי הקו הירוק, בעבר ובהווה הנמשך. המחקרים נכתבו בהשראת דרכו המדעית ובדיאלוג עם המושגים שטבע וסדר היום המחקרי שהציע – על סְפָר והתיישבות, על הכפר והעיר, על חרדת הקיום ותפיסות של בית, מאבקים חברתיים וגבולות הדמוקרטיה, על מנגנוני הפרדה ותקשורת מוכוונת, מחאה, מצבות זיכרון ותפיסות ביטחון, ציונות ומיליטריזם – ועל ברוך קימרלינג עצמו.

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

' ספר דלתא הוא לקסיקון מונחים פילוסופיים שחיבר אריסטו. מדובר באוצר מונחים יסודי והכרחי, שקיבץ אריסטו למען ייקל על תלמידיו לעקוב אחר אורח מחשבתו. ספר דלתא הוא אפוא אוצר מונחי שפתו הפילוסופית של אריסטו, שהתקין אריסטו בעצמו, ובכך ייחודו הראוי לציון.' [מתוך ההקדמה] הוסיפו ביאור: מרסל דיבואה ואביטל וולמן.

התאטרון, כפי שאנו מכירים אותו היום, שורשיו ביוון העתיקה. בתאטרון דיוניסוס שבאתונה הוצגו המחזות הקלסיים הגדולים: הטרגדיות של איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס והקומדיות של אריסטופנס ומגדר. שם גם נקבעו המוסכמות הראשונות של התאטרון ומסורות משחק והצגה. משם עשה התאטרון דרכו לשאר חלקי העולם היווני, לרומא ולאימפריה הרומית, תוך שהוא מתאים עצמו בנדודיו מארץ לארץ לתנאים חדשים של מקום ותקופה. גם התאטרון של ימינו אינו אלא שלב בהתפתחות זו, שעדיין נמשכת והולכת. גם סוקרטס בעננים הוא אסופה של מסות ומחקרים הדנים בתאטרון היווני והרומי ובמקומו בחיי החברה, בתנאי הצגה והפקה, וכמו כן במבחר מחזות שהוצגו בו – טרגדיות וקומדיות. פרקי הספר מצטרפים יחד לתמונה מקיפה של התאטרון העתיק על היבטיו השונים. חותמות את האסופה ביוגרפיות של המחזאים מן הזמן העתיק, שזה תרגומן הראשון לעברית.

בשני חיבוריו הנודעים – משנה תורה ו מורה הנבוכים – מצהיר הרמב"ם בלשון חריפה על משבר שפקד שתי מסורות ידע: התערערותה של המסורת ההלכתית מזה ואובדנה של מסורת סתרי תורה מזה. הספר עת לעשות לה' הפרו תורתך הוא קריאה מחדש בהצהרותיו של הרמב"ם על המשבר והפיתוחים הנרטיביים שנקשרו בהן, או בלשון אחרת – שיח המשבר. עניינו של הספר הוא בבחינה מדוקדקת של שיח המשבר שעיצב הרמב"ם, תוך עיון בשורשיו הקדומים בקנון היהודי וכן במופעים מקבילים מן המרחב האסלאמי בן הזמן, בניסיון להשיב על השאלה: על שום מה נדרש הרמב"ם לשיח זה באופן כה בולט בכתביו? העיון בשיח המשבר חושף את הדרך שבה הציב הרמב"ם את שני חיבוריו במצב מתוח מאוד. מחד גיסא הוא מצהיר בהם על דבקות במסורת ההלכתית ובמסורת סתרי תורה, תוך שהוא מעצב אותן בדיעבד. מאידך גיסא הוא קובע בהם במוצהר מהלך של שינוי עומק הכרחי שנועד להתמודד עם השבר שפקד את המסורות הללו, ובא לידי ביטוי בעצם כתיבת החיבורים. הן מורה הנבוכים הן משנה תורה , מראה מחבר ספר זה, הם חיבורים שמוצגת בהם שבירתה של המסורת ועיצובה מחדש כנאמנות לה בשעת החירום.

The book presents ten essays focusing on the state of knowledge of some basic issues of nutrition in various periods and the ways of thinking about them, e.g. the digestion of food, the utilization of nutrients and their conversion into body substance, obesity, dietary standards or the need of specific nutrients. In the introduction, Professor Guggenheim endeavors to place each essay in its historical context. As a result, without claiming to present an abridged history of nutrition, the book encompasses a span of 2,400 years, from the Greco-Roman Antiquity until the twentieth century.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

ר' יצחק בן שמואל מדמפייר, שמוכר בשם ר"י הזקן, היה דמות מרכזית בתנועת בעלי התוספות, שהיו פעילים בצפון צרפת במאות ה-12 וה-13. גישתם הדיאלקטית לפירוש התלמוד וטקסטים רבניים אחרים חוללה מהפכה בהגות היהודית. כרך זה מאגד לראשונה 140 תשובות מאת ר' בן שמואל מדמפייר לשאלות הנוגעות לחוקים מעשיים ופרשנות משפטית. כל תשובה נערכה לפי כתבי היד הרלוונטיים ביותר ומלווה בפרשנות והערות היסטוריות וטקסטואליות נרחבות. המבוא מתאר את חייו והגותו של ר"י הזקן כפי שהם עולים מתשובותיו.

The author uses the case study of the bombing of Osiraq to test the limits of the right of self-defense in international law. The argument that the UN Charter preserves the right of self-defense in anticipation of an attack is based on a detailed study of the legislative history of the relevant provisions of the Charter as well as on examples from subsequent state practice. The author identifies the limits of a legitimate act of anticipatory self-defense and applies the legal principles to the factual situation. The conclusion is that Israel's action was a legitimate exercise of force in international law given the particular circumstances of the case.

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי, המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי, המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי, הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה והמודוס המוזלמני, המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.

גופן של נערות פורץ לתודעה הציבורית בעת דיון במראה שלהן, במיניותן ובפגיעותן. הספר נערות וגופן: מדברות, נוכחות, נסתרות , מאיר ומפענח את ההתייחסות החברתית לגופן של נערות ישראליות, שבה בעת מכחישה ומתעלמת ממנו, מחפיצה וחושפת אותו. פרקי הספר יוצרים פסיפס מעמיק, מעורר מחשבה ורגש, של התבוננויות בגופן של נערות, כשהוא נוכח ופועל, מוגבל ומושתק, בתרבות, בחינוך, ברווחה, בבריאות ובמשפט. הכותבות -- חוקרות ונשות מקצוע המתמחות במחקר על נערות ובעבודה עמן -- מבקשות לחלץ את גופן של הנערות מן הסמוי אל הגלוי, ולהמיר את המבט המחפיץ בהן בראייה רחבה של ההשתקפות החברתית של הגוף הנשי הצעיר ושל נוכחותו במערכות יחסים מרכזיות בחייהן. זהו ספר ראשון בעברית בתחום המתפתח של לימודי נערות ( girlhood studies ), הבוחן את חייהן של נערות על רקע השתייכותן לקבוצות חברתיות מגוונות מנקודת מבט מגדרית ביקורתית. פרקיו מעשירים את השיח האקדמי והידע המקצועי על אודות נערות ומרחיבים את אפשרויות הפעולה החברתיות עמן ולמענן.

בספר זה מקבץ ההיסטוריון הנודע קרל שורסקה שורת מאמרים החושפים את מקומה המשתנה של ההיסטוריה בתרבויות המאה התשע עשרה והמאה העשרים. ברוב תחומי הרוח והתרבות, טוען שורסקה, אירופים ואמריקנים בני המאה העשרים גיבשו את תפיסת עולמם בלי ההיסטוריה. האמנות המודרנית, האדריכלות המודרנית, המוזיקה המודרנית והמדע המודרני – כל אלה הגדירו את עצמם לא כצומחים מתוך העבר או אפילו כמתנגדים לו, אלא כנפרדים ממנו בחלל תרבותי חדש, אוטונומי. זה, לטענתו, בניגוד גמור להיסטוריציזם של המאה התשע עשרה, שבו רעיונות על העבר חדרו אל רוב תחומי המחשבה, מפילוסופיה ומפוליטיקה ועד לאמנות, למוזיקה ולספרות. ואולם שורסקה גם מראה שההיצמדות במאה התשע עשרה לחשיבה עם ההיסטוריה ודרך החשיבה המודרניסטית בלי ההיסטוריה הן יותר מאנטיתזות גרדא. אלה דרכים שונות של טיפול בִּבעיות המודרניוּת, של מתן צורה ומשמעות לציביליזציה האירופית בעידן הקפיטליזם התעשייתי ופוליטיקת ההמונים. שורסקה פותח בעיון בעיסוקו שלו כפי שהתעצב בהשפעת השינויים ההיסטוריים שהתחוללו לנגד עיניו בתרבות הפוליטית והאקדמית. אחר כך הוא מראה איך אינטלקטואלים אירופיים בני המאה התשע עשרה השתמשו במושגים מן העבר לטיפול בבעיות של תקופתם: העיר כקהילה וכמעשה ידי אדם; תפקידה של האמנות; חריגה חברתית. בקבוצת המאמרים השנייה הוא ממקד את עדשתו בווינה של שלהי המאה התשע עשרה ומנתח את עלייתו של המודרניזם הא-היסטורי בה. על רקע שתי המסורות הסותרות זו את זו של אוסטריה, הברוק והנאורות, שורסקה בוחן שלושה חלוצי מודרניזם אוסטריים – אדולף לוס, גוסטב מאהלר וזיגמונד פרויד – שחיפשו כיוונים חדשים כל אחד בתחומו. במאמר מסכם נותן שורסקה את דעתו לחשיבה על ההיסטוריה. בהקשר של התרבות הפוסט-מודרנית, כשדיסציפלינות אחרות שזנחו בעבר את ההיסטוריה מגלות שימושים חדשים בשבילה, הוא מהרהר בטבען של מגבלות ההיסטוריה לחקר התרבות.

הספר פרקים בהיסטוריה של תורת האבולוציה סוקר, לראשונה בעברית, את הרעיונות שהגו מדענים החל במאה השמונה עשרה ועד שלהי המאה העשרים בדבר המוצא והמקור של הרבגוניות בעולם החי. כל פרק מתמקד באחד מהא ישי ם ונועד להבליט את הייחוד של תרומתו למדע על רקע ההשקפות שרווחו בימיו. במיוחד מודגשת חשיבותו של דרווין, שספרו על מוצא המינים (1859) היה לאבן דרך בביולוגיה ובמדע בכלל, וכן תרומתם של בני דורו באמצע המאה התשע עשרה. רעיון הבררה הטבעית של דרווין שולב בראשית המאה העשרים במדע הגנטיקה הצעיר. בסוף המאה העשרים נוספו להם מחקרים תאורטיים על הביטוי הכמותי-מתמטי של האבולוציה ("הסינתזה המודרנית"),ועם העמקת הידע על מבנה החומר הגנטי והשימוש בטכנולוגיות המולקולריות לחקר אוכלוסיות, התבססה תורת האבולוציה כרעיון המנחה המרכזי במדעי החיים. איורים: אריאל-לייב-ליאוניד-פרידמן

Prof. Dov Levin was one of the first researchers who recognized the value of recording oral history as one of the primary sources for understanding the events of the twentieth century. This book includes brief summaries of 611 interviews, conducted between 1957 and 2008, that were deposited in the archive of the Oral History Division of the Avraham Harman Institute of Contemporary Jewry. Many of the interviews were conducted with Lithuanian Jews, as part of Prof. Levin's important research on the Jews of the Baltic countries in the inter-war period, during the Shoa and under Soviet rule. Other interviews deal with the history of Israel and its culture. Levin's collection of oral histories includes interviews of people from different countries, different social environments, and varied political views, reflecting the wide spectrum of his interests and studies. ספר זה הודפס ע"י הוצאת מאגנס עבור מכון אברהם הרמן ליהדות זמננו.

הספר שמאניזם וחקר הספרות מציע תפיסה חדשה להבנת תפקידו של חוקר הספרות במרחב החי של קהילייה. הוא מפנה קשב רדיקלי אל עבודתו של חוקר הספרות בעודו מתבונן בעבודתה של הספרות עצמה, בהתבוננותה בעבודת החיים של קהילייתה. התבוננות מסדר שלישי זה מבקשת לבחון מהו שעושה חקר הספרות ומה הוא מחולל - כתחום לעצמו, כשהוא ער ונתון בהתכוונות קיצונית ובפיענוח אמפתי הן כלפי האמנות הכתובה והן כלפי הקהילייה שלו עצמו. בשנים-עשר הפרקים של הספר נעשית עבודת קשב כזאת מול האמנות הכתובה של כמה ממחברי הספרות העברית הקאנוניים החל במפנה המאה העשרים: אורי ניסן גנסין, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמעון הלקין, א''ב יהושע, אהרן אפלפלד, רונית מטלון, אורלי קסטל בלום, דליה רביקוביץ ואנה הרמן, ככותבי סיפורים, כמשוררים, כשליחי ציבור ומשקפיו, כמרפאיו, כמטלטליו וכמכונניו. בתוך תהליכי אמפתיה מוחלטת, פיענוח מרושת, השאלת-ה"אני" והשאלת חיי החשיבה והחישה שלו, נעשה המבקר עצמו מכונן-קהילות וסיפורן. "הספר של פרופ' רחל אלבק גדרון מתייחד מספרי מחקר אחרים שנכתבו ונכתבים על הספרות העברית, ביניהם גם על יצירותי שלי, בכך שהוא משלב באופן מעמיק וחדשני שלוש קטגוריות של ידע. הראשונה היא ידיעה מהימנה של הספרות העברית לדורותיה, השנייה התמצאות במקורות היהדות והשלישית, המפתיעה מכל, היא שליטה בפילוסופיה הכללית והמודרנית. השילוב המיוחד הזה מעניק לספר של רחל אלבק גדרון מקוריות מענגת" א"ב יהושע .

בצרפת הצפונית צמח ועלה במאה היא אחד המרכזים היהודיים המפורסמים ביותר באירופה בימי הביניים. תוך זמן קצר הוא הפך למרכז הרוחני היהודי החשוב ביותר באירופה הנוצרית. חכמי צרפת הראשונים בא לדון בהתפתחות זו ולבחון את גורמיה ואת תוצאותיה. מתוארים בו בהרחבה קורותיהם של חכמי צרפת, מפעלם הרוחני והספרותי, דרכם בהנהגת הציבור וחלקם בפולמוס היהודי-הנוצרי. מקום נרחב מוקדש לדיון בזיקתם של חכמים אלה אל מרכזים יהודיים אחרים באותה עת, במיוחד אשכנז וספרד. חכמי צרפת הראשונים דן בפועלם של כמה מגדולי החכמים בימי הביניים ובהם רשי, ר' יוסף קרא ור' שמעיה. הדיון ברשי ובבית מדרשו, על קווי האופי המייחדים אותו, סולל דרך להבנת התפתחותם של חיי הרוח בצרפת ובאשכנז למן המאה היא ועד לתקופת בעלי התוספות. לפנינו חיבור ראשון המסכם תקופה עלומה זו, תוך הסתייעות בכתבי-יד רבים שעדיין לא ראו אור. הספר נועד לחוקר, למורה, לקורא המשכיל ולכל מי שתולדות עם ישראל וחכמת ישראל קרובים אל לבו.

כשבוטלה האינקוויזיציה בארגנטינה בטל האיסור הכולל על יהודים לבוא ולהתיישב בתחומיה. עם הקמת המדינה היהודית וחקיקת חוק השבות הובטח למהגר היהודי חוף מבטחים ופסקה תלותו בנכונות העמים האחרים לפתוח לפניו את שערי ארצותיהם. במאה וארבעים השנים בערך שבין שני המאורעות האלה חלו תמורות מופלגות ביחסם של הארגנטינאים להגירה בכלל ולהגירה היהודית בפרט וברצונו של העם היהודי להגר. בספר נפרסת פרשת ההגירה היהודית לארגנטינה על רקע תולדות ההגירה היהודית כולה ותולדות ההגירה הכללית לארגנטינה.

Since the publication in 1921 of I. Goldsiher's discussion of Imâmî exegesis in his groundbreaking Die Richtungen der islamischen Koransauslegung no comprehensive work on Imâmî exegesis has appeared. In the intervening years important Imâmî commentaries have become available, allowing for a reappraisal of the subject. The aim of this study is to contribute to this task, primarily by examining the features and methods of Imâmî exegesis. Principally it offers a description and analysis of the major tenets of Imâmî doctrine, as reflected in the earliest Imâmî works of exegesis and relates sources up to the Major Occulation of the twelfth Imam in 329/941.

"ספרו של משה מאיר , שניים יחדיו , מגלם פריצת דרך בפילוסופיה של הדת היהודית בזמן החדש. שורשיו מעוגנים במקורותיה של פילוסופיית הדת היהודית במאה העשרים, בייחוד בזו של הרמן כהן ושל הרב סולובייצ'יק, ובמורשת ההגות החסידית; רקעה הוא המריבה העקרה בין דתיות לחילוניות בעידן המוגדר כפוסט מודרני. הכרתו הכואבת של משה מאיר, היונקת מחוויה אישית, היא שזהותם העצמית של ה'דתיים' וה'חילוניים' לוקחת חלק זה בעולמו של זה ושהמריבה חוצה לא רק ביניהם אלא גם בתוכם. המחבר מפתח בספרו לשון דתית-פילוסופית חדשה שתאפשר לצאת מתוך השריון הסוגר עליהם ומונע מהם לראות זה את אנושיותו של זה, וליצור לא רק הידברות יהודית אנושית אלא גם זהות אישית מגשרת ומאחדת של מאמין חילוני מזה וחילוני מאמין מזה. כחוקר פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש שגיבש עמדה משלו בנושאים הללו, התרשמתי עמוקות מן התנופה החדשנית, הבהירות והיושר האינטלקטואלי המאפיינים את ספרו של משה מאיר, מיפי מבנהו ומן האלגנטיות של סגנונו. ספר יפהפה שעם עמקותו קריאתו קולחת ומהנה. זהו ספר שיעשיר ויפרה את עולמו הרוחני של כל קורא המתעניין בנושאים אלה והוא עשוי לחולל ויכוח ענייני ומעמיק בין חסידים נלהבים למתנגדים נלהבים, בין אם הם דתיים ובין אם הם חילוניים." (פרופסור אליעזר שביד, החוג למחשבת ישראל, האוניברסיטה העברית) "החיפוש אחר פילוסופיה דתית מרעננת היא אחד החיפושים החיוניים ביותר והמרתקים ביותר. משה מאיר מציג דרך שהיא גם תבנית וגם תוכן לכינון אחת מדרכי האמונה המיוחדים שבדור שלנו. דווקא כמי שלא הסכים עם כל דבריו, אני רואה חשיבות עליונה שמשנתו תיקרא על ידי כל אדם מאמין ותהדהד בתוכו - בין על ידי אימוץ ובין על ידי ביקורת, מכיוון שבוקע ממנה צליל מכוונן, ישר ומעמיק של בקשת אלוהים"(הרב יובל שרלו) "בספר היפה החשוב והמקורי הזה בורא משה מאיר מצלמו ומדמותו את האדם הדתי-חילוני הדומה באופן חיצוני בלבד לאדם הדתי-דתי. בריאה מרתקת זו גרמה לי להתבונן שוב בדמות דיוקני ולגלות שאחרי ככלות הכול אינני אלא אדם חילוני-דתי שדמיונו לאדם החילוני-חילוני הוא חיצוני בלבד." (ארי אֵלון מחבר "עלמא די" ו"בא אל הקֹדֶשׁ")

ראש השנה – יום הדין – זכה להתעטר בפיוטים רבים ומרתקים. ספר זה מוקדש ליצירות שכתב לראש השנה הפייטן המפורסם ר' אלעזר בירבי קליר, שפעל בארץ ישראל בראשית המאה השביעית. פיוטיו לראש השנה מגוונים, והם מעטרים את כל תפילות היום. חלק מהם ידועים ונאמרים עד היום בקהילות אשכנז, ואחרים נדפסים כאן בפעם הראשונה. גם הפיוטים המוכרים מן המחזורים זוכים כאן לפנים חדשות. המהדורה שלפנינו מבוססת על קטעי גניזה קדומים ולא על מחזורים אירופיים, ועל פי מקורות קדומים אלה הצליחו המהדירים לצרף ליצירות הידועות קטעים מקוריים חדשים: אין אפילו אחת מן היצירות המפורסמות שלא נוספו לה כאן קטעים חדשים שטרם נדפסו, חלקם אף זורעים אור חדש על המערכת כולה. גם במקרים אלה אין אנו מגישים אפוא רק יין ישן בכלי חדש, אלא מזג מחודש המעניק ליצירות טעמים שטרם נודעו. הפיוטים פוענחו מתוך קרוב לארבע מאות כתבי יד, וכל שינויי הנוסח שבכתבי היד נרשמו בשוליהם. ביאור מקיף מסייע לקורא לעקוב אחר לשונו הקשה של הפייטן, לעמוד על המקורות המקראיים והמדרשיים המרובים המשולבים בפיוטים ולעקוב אחר מהלך דבריו. מבוא כללי מלבן את השאלות הקשורות בפיוטים, למן בירורים הקשורים בייחוס הפיוטים למחברם ולשחזור חלקיה של כל קומפוזיציה פייטנית, ועד לדיונים בעיצובו הספרותי של החומר. ר' אלעזר בירבי קליר התייחס בפיוטיו לראש השנה לכל ההיבטים של היום: הדין, תקיעת השופר, מלכויות, זיכרונות ושופרות, זכות האבות ועוד. יצירות אחדות הוא הקדיש לראש השנה שחל בשבת. דרכו המיוחדת בעיצוב כל אחד מן הנושאים הללו מתבררת אף היא במבוא. מערכת קשרים מסועפת בין הפיוטים למקורותיהם מתלבנת אף היא, וכך למשל מתברר שאחד הפיוטים הנדפסים כאן לראשונה מאיר באור חדש גם את הפיוט המפורסם 'ונתנה תוקף קדושת היום'. 'מֶלֶךְ, זְכוֹר אָחוּז קֶרֶן'! במילים קצרות אלה, מתוך אחד הפיוטים שבספר, מתגלה גאונותו של הפייטן הגדול. בארבע מילים הצליח ר' אלעזר בירבי קליר לקפל את שלושת הנושאים העומדים במרכזן של ברכות היום המיוחדות בראש השנה: המלכות, הזיכרון והשופר ('קרן'), וזאת במבע של תפילה, המבקש שהקב"ה יזכור לנו ביום הדין את זכות עקדת יצחק, שסמלה הוא האיל שנאחז בסבך בקרניו. ואם בארבע מילים הצליח הפייטן לקפל משמעויות כה רבות, אפשר רק לשער מה גדול העושר שבאוסף הענק של כל פיוטיו ליום הדין העומד עתה לפנינו. שולמית אליצור כתבה את ביאורי הפיוטים ואת המבוא שבספר שלפנינו. מיכאל רנד אחראי על פיענוח כתבי היד, שחזור הטומוסים תוך צירוף הקטעים זה לזה, רישום חילופי הנוסחאות ותיאור כתבי היד.

אוצר שירי הביטלס, שהוקלט במשך 'שבע השנים הטובות' (1969-1962), מכיל לא פחות ממאתיים שירים, שהם כמכרה זהב למוזיקאי, לחוקר ולמאזין. למרות הספקטרום הססגוני הרחב של הקורפוס, התחדשותו המתמדת והיותו פרי יצירתם של כמה מלחינים, קיימים בו מאפיינים מוזיקליים העוברים כחוט השני לכל אורכו ומקנים לו מעין אחידות לשונית. הספר מנסה להגדיר את שפתם המוזיקלית של הביטלס ולתהות על סוד מקוריותה וקסמה של יצירתם, וזאת תוך שילוב מתמיד בין ניתוח מדוקדק לבין דיון קליל, מחויך ואסוציאטיבי. העיון בכל שיר משול למטבע בעל שני פנים: הפן האחד הוא השימוש בשיר לצורך הדגמתו של תכונות מוזיקליות המאפיינות את הרפרטואר בכללותו; ואילו הפן השני מתבטא בהתבוננות בשיר הבודד לנוכח מאפייני הרפרטואר ומתוך רגישות לטקסט וליחסי מילה וצליל. הדיון ערוך לפי נושאי חתך רחבים, המאפשרים לבחון את השירים מתוך שתי פרספקטיבות עיקריות – המוזיקה הקלסית על מערכותיה ומורשתה והעולם המוזיקלי של רית'ם אנד בלוז ורוק'נ'רול. מטרת הספר להעמיק ביצירת הביטלס כתכלית לעצמה – לא במגמה לטשטש את הגבולות בין אמנות גבוהה לאמנות נמוכה, אלא מתוך אמונה שאוסף השירים, עם היותו התגלמות המוזיקה הפופולרית, הוא מנכסי צאן הברזל של התרבות המערבית.

דן פרי נולד וגדל על הר הכרמל. מילדות, בהנחיית אביו, הרבה לשוטט בהר, להכיר את מרחביו ולהתחבר לצמחייתו ולבעלי החיים שבו. בבגרותו השתלב בראשית דרכה של תנועת שמירת הטבע שזה עתה קמה — תחילה כמדריך טיולים, ובהמשך במסגרת החברה להגנת הטבע. ב–1965 התחיל לפעול במסגרת רשות שמורות הטבע, שקמה ב–1964, כפקח בגליל במסגרת שיתוף פעולה בין החברה והרשות. מייד אחרי מלחמת ששת הימים עלה לגולן והקים בו מערכת מפוארת של שמורות טבע. ניהל את הרשות לפיתוח החרמון שהקימה את אתר החרמון, ולאחר מכן השתלב בהנהלת הרשות ומילא בה מגוון תפקידים.

אוצר יקר נתגלה בספרייה הציבורית והאוניברסיטאית בז ' נבה (בתצלום). שלוש מאות וחמ ישי ם דפים מהגניזה הקהירית, הכוללים מגוון נושאים בחיי התרבות היהודית וביניהם תעודות אותנטיות המאירות את חיי הקהילה היהודית במצרים במאות האחת עשרה והשתים עשרה . האוסף נקנה בקהיר בשנת /7 1896 ( שהוא התאריך ' הרשמי ' של גילוי הגניזה בידי ש " ז שכטר ) על ידי פרופ ' ז ' יל ניקול (Jules Nicole) , פפירולוג מאוניברסיטת ז ' נבה , שיצא לתור אחר פפירוסים יווניים . כ ' נספח ' לחומר היווני שקנה , ציידו אותו המוכרים בקופסת פח מלאה כתבים יהודיים . מאז שהגיע האוסף לז ' נבה , הייתה קופסת הפח ' גנוזה ' בספרייה , בלא שאיש ידע על קיומה . לפני כחמש שנים במסגרת המפעל הגדול לחקר פפירוסים יווניים המצוי בספריית האוניברסיטה נערכו מחדש פרסומיו של פרופ ' ניקול . משניערו את ממצאיו נתגלתה גם קופסת הפח . האוסף כולל קטעי מקרא , תרגומי מקרא , פירושי מקרא ( בערבית ) וחיבורי מסורה ; משנה , תלמוד , מדרש , חיבורי גאונים ; ספרי הלכה , תפילה שירה ופיוט , תעודות היסטוריות , מכתבים , שטרות וספרות הכתובה בערבית יהודית . היחס הכמותי בין תחומי הספרות שבאוסף דומה ליחס ביניהם בגניזה הקהירית כולה ויש בו קטעים חדשים בעלי עניין מיוחד. בספר מוצגים כל קטעי הגניזה שבאוסף בידי חוקרים כל אחד בתחומו. תחילה מתועד כל המצאי בקטלוגים (כולל השלמות לקטעים מן המצוי באוספי הגניזה האחרים) ובחלקו השני מתפרסמים מחקרים מפורטים המציגים את החומר החדש העולה מן הקטעים.

גרשם שלום, גדול חוקרי היהדות במאה העשרים, ששינה מעיקרה את תפיסת היהדות את עצמה, לא היה רק מלומד מופלג הספון בספריות בין כתבי הקדמונים אלא מהפכן נועז שקרא מחדש, אחרת, כל מה שנקרא ונלמד לפניו. שלום נולד בברלין, בשנת הקונגרס הציוני הראשון, עלה לירושלים בראשית שנות העשרים ונמנה עם ראשוני המורים של האוניברסיטה העברית. במשך שנות עבודתו הרבות הוא עיצב למעשה את מדעי היהדות המודרניים ואת כל תפיסת ההיסטוריה של היהדות. בביוגרפיה החדשה, המונחת כאן לפני הקוראים, חושף דוד ביאל לא רק את עולם האקדמיה הירושלמי ב"תקופת שלום" (משום שחותמו של שלום היה ניכר בכל חיי האוניברסיטה, הרחק מעבר לגבולות החוגים ליהדות), אלא גם, ובעיקר, את עולמו האינטימי של המאור הגדול; עולם סוער, חדור להט בעל עוצמות מסוכנות – ביניהן תקופות של בדידות ודיכאון – עולם המזמין שוב ושוב השוואות בין גרשם שלום לבין אחד ממושאי מחקרו הנודעים ביותר, שבתאי צבי. אלא שביאל מקפיד להראות, בצד ההזמנה להשוואה בין החוקר לבין העולם שחקר, גם את ההבדלים המהותיים ביניהם: את הפיכחון הגמור, הפתיחות הרוחנית, ההומור והאירוניה הצולבת, שלא נתנו להינף הגאוני של החוקר להינתק מן האחריות המחייבת ביותר למציאות הקיומית, הארצית, הפוליטית והמוסרית שלו ושל העולם היהודי שחקר. ביאל מחזיר לגרשם שלום משהו שנסתר תחת המוניטין הגדולים, הרכילויות הנודעות, ההערצה והטינות שאפפו אותו – את הקשר המהותי בין תולדות חייו כיהודי בברלין של תחילת המאה העשרים, כאדם יחיד במינו, חדור גדלות, ביטחון עצמי אדיר, דברן ושתלטן, מרדן אמיץ, יצירתי כאמן גדול, לבין הגותו הגדולה, שהיא מאור גדול דווקא בימים אלה.

Beginning with the exploration of the problem of secularization and the role of modern science in seventeenth century Europe, Michael Heyd focuses in on a specific case study: the examination of the diffusion of Cartesian science and its relationship with the secularization of society in the context of a particular educational institution - the Academy of Geneva between the period of Orthodoxy and the beginning of the Enlightenment.

הקובץ בלשנות עברית תאורטית עוסק בשפה העברית ובתכונותיה הייחודיות מתוך ראייה רחבה של הבלשנות הכללית ותאוריות בדבר השפה האנושית. מרבית המאמרים נכתבו לאור התאוריה הגנרטיבית מיסודו של נועם חומסקי ותאוריות שפותחו במסגרת הסמנטיקה הפורמלית. פרק המבוא מציג את מצב חקר הלשון העברית וקובע את מיקומה של הגישה התאורטית ואת חשיבותה בשיח הבלשני. שני הפרקים הבאים פורשים את היסודות של הבלשנות התאורטית ומסבירים אותם בלוויית דוגמאות. נושאיהם של יתר אחד עשר הפרקים דנים בתופעות התורמות להבנת המבנה של השפה העברית ומטילות אור על תרומתה להבנת התאוריה הכללית. עם אלה נמנים הנושאים: מערכת הבניינים, המילית 'אֵת', מערכת הזמנים, מערכת השם, הכינויים, תיאור הפועל ומילות היחס. שני הפרקים האחרונים מוקדשים לרכישת שפה ולנוירו-בלשנות. האחד מטפל בשתי תופעות הקשורות לרכישת העברית אצל ילדים והשני דן באפיון של הפרעות תחביריות אצל דוברי עברית הסובלים משכחת לשון או מאבדן מלא או חלקי של כושר הדיבור. מחברי המאמרים הם בלשנים תאורטית שחלק מעבודתם מוקדש לחקר השפה העברית. כולם חוקרים ומורים באוניברסיטאות מובילות בישראל, באירופה או בארצות הברית, שמחקריהם פורסמו בבמות חשובות ברחבי העולם. הוותיקים שבהם זכו להכרה עולמית והצעירים הם חוקרים מבטיחים ביותר. למעמד מיוחד זכתה טניה רינהרט, שנפטרה לא מכבר. הקובץ בלשנות עברית תאורטית פותח ערוץ הידברות בין אנשי לשון שמעוניינים להרחיב את יריעת הדיון בשפה העברית ובין בלשנים תאורטיים המתמקדים בשפה זו.

מדרש פסיכואנליטי הוא קובץ מאמרים על יוסף חיים ברנר ויצירתו מנקודת ראותה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, שנכתבו בשנות השלושים של המאה העשרים וראו אור בכתבי עת שונים, ולא כונסו מעולם. עורכי הספר קיבצו את המאמרים וגילו שמצטרפים הם לכדי ספר שלם ומורכב. ניסיונו של סדן, שהוא בלי ספק אחד הנחשונים בתחום זה של החקר הספרותי, שהתחלות שלו מצויות כתביו של פרויד עצמו, לא זו בלבד שלא נתיישן, אלא אף תורם תרומה משלו לשיח המתקיים בביקורת הספרותית כאן ועכשיו. הדמות הנירוטית, התלושה, של הגיבור הברנרי נגלית לסדן מתוך הבחנתו בסתירה שבין חוץ לפנים או בין דיבור ומעשה מכוונים לשגגות, מתוך עמידתו על פליטות פה, המגלות טפח ומכסות טפחיים, ומשימושו בכל כיוצא באלו טכניקות, שבאמצעותן מגלה הפסיכואנליזה את הקונפליקטים שבין המודע לבלתי מודע. המתבונן במרבית דמויותיו של ברנר, יראה שהן מאשרות את ההבחנות של סדן, שהעמיד את ברנר כנציגה המובהק של העלייה השנייה, המבטא את סבכי נפשם של בניה. ברנר היה הסופר הקרוב ביותר ללבם של בני העלייה השנייה והשלישית, ובכללם דב סדן, שעוד נמנה עמהם. ה'פגישה' בין סדן לברנר, דומה לפגישה בין מטפל למטופלו; הוא היטיב להבינו, מפני שרק מי שמבין היטב את חוליו של הדור, יכול להבין לנפשו של זה שנשא אותו בכל תוקפו.

ה'קנון' הוא ציר מרכזי בדיונים ובויכוחים רבים שהתנהלו בעשרות השנים האחרונות ברחבי העולם. ואולם, ברוב המקרים שבהם חוקרים את העבר הרחוק, לא נותר אלא חלק קטן ולא מייצג בהכרח של היצירה שנכתבה באותם הדורות. לעומת זאת, אם אנו בוחנים את המתרחש בימינו או בתקופות סמוכות, חסרה לעתים קרובות הפרספקטיבה ההיסטורית שתבהיר מה יזכה למעמד קנוני או מעין-קנוני. גניזות קהיר הן משאב נדיר של מקורות שכביכול 'לא שרדו', והן מאפשרות לנו להשוות בין מה שנותר לבין מה שאבד ולנסות לנסח 'חוקי הישרדות' שיסבירו מדוע חיבורים מסוימים נותרו על מדף הספרים היהודי ואחרים נשתכחו ונעלמו. מאמרי הקובץ על קנון וגניזה בוחנים את דרכי הישרדותה של יצירה וקביעתה כקנון מזוויות ראייה שונות: עקרונות רציונליים, דרכי בניית חיבורים, רטוריקה, מעמד וסמכות של יצירות קודמות, תחושת שליחות חברתית ומשיחית, תגובה לתנועות רוחניות לא יהודיות, ופתיחות מודעת ולא מודעת לחידושי הזמן. כמחצית מן המאמרים בכרך דנים באופן מרכזי יותר או מרכזי פחות בממצאים מגניזות קהיר ומאוספים דומים. מאמרים אחרים עוסקים בהיבטים עקרוניים של שאלת הקנוניוּת, בייחוד בהקשר של הגניזות; בספריות נוצריות מן המאות השנייה עד החמישית במצרים ארץ הגניזות, ובהיבטים רלוונטיים של התרבות הקלסית; וכמה מאמרים מתרחקים מתקופת הגניזה ועוסקים בתופעות הניתנות להשוואה בעולם המודרני.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש