במחקר מקיף וייחודי זה מתמקד עופר ישראלי בשישה מקרי בוחן מן המזרח התיכון ומנתח את התוצאות הבלתי צפויות והלא־מכוונות של התערבויות באזור זה מצד ארצות הברית, בריטניה ומעצמות מערביות נוספות בתקופת המלחמה הקרה. מתוך מחקרו הוא מפתח מנגנון סיבתי מורכב, או כלי יישומי, שמדינות יכולות להפעיל בעת עיצוב ויישום מדיניות חוץ - במטרה להפחית את מספר הסכסוכים והמלחמות בעולם, ובייחוד במזרח התיכון. בתוך כך בוחן הספר את ההשפעות המורכבות של יחסים בינלאומיים הנוגעות למגוון תוצאות עקיפות – מכוונות ובלתי־מכוונות - של פעולה אנושית מכוונת. השפעות אלה עשויות להיות רצויות או בלתי רצויות, גלויות או סמויות, צפויות או מפתיעות, ניתנות לחיזוי אך לא נצפו בפועל, או כאלה שנצפו אך בו־זמנית הוזנחו או הוקטנה חשיבותן. "בספר חשוב ורלוונטי בימים אלה, ד"ר עופר ישראלי פורס מסכת תיאורטית המנסה לפענח את התופעה המרתקת של "השלכות מורכבות" ביחסים בינלאומיים בכלל, ובסכסוכים במזרח התיכון בפרט. ד"ר ישראלי מדגים את התיאוריה תוך כדי התייחסות לסכסוך הישראלי-הערבי, בהקשרים של מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, ומדיניות העמימות הגרעינית של ישראל, לצד המדיניות של בריטניה ושל ארצות הברית במשברים של איראן (1951, 1953) וסואץ. התוצאה היא חיבור מרתק, שניתן היה להרחיב את היישום האמפירי שלו בהתייחסות למלחמה הנוכחית, 'חרבות ברזל'״. פרופ' אריה קצוביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים

סיפור ההגירה של יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם הוא סיפור רבגוני המשתרע על פני מסלולים ויעדים שונים: לארצות הברית, ארץ ישראל, בריטניה ומקומות נוספים בעולם. הספר חוקר את הסיפור הזה במבט השוואתי ומנקודת הראות של המהגרים עצמם. כך נפרמת המעטפת המגדירה את הגירת היהודים מגרמניה כתנועת פליטים נרדפים גרידא, כאובייקטים סבילים הנסחפים במהלך ההיסטורי. הספר מבקש לבחון את החלטות ההגירה, עיתוייה ויעדיה, ולהאיר את קווי הדמיון והשוני בדיוקנם של המהגרים במועדים וליעדים השונים. לשם כך הוא עוקב אחר מהלך ההגירה מרגע קבלת ההחלטה להגר, בחירת העיתוי והיעד, המעצורים וההזדמנויות, ועד לדפוסי ההסתגלות בארצות היעד והתפקיד שמילאו קבוצות המהגרים בארצות המארחות. נקודת מבט היסטורית זו מעמידה במרכז את השאלה אם ההגירה של יהודי גרמניה יצרה תפוצה יהודית גרמנית מובחנת או שמא ציינה את סופו של הפרק הגרמני בהיסטוריה היהודית.

בגיליון 76 ביקשנו לתת ביטוי לממדים היסטוריים של הדיון הפילוסופי במושג ״זהות״, וכן לדון בשאלות פילוסופיות על זהות הקשורות לעת הזו: מה מקומה של ה"עצמיות" בעידן של שינויים מהירים? מה היחס בין זהות־אישית לתודעה של זהות? מה היחס בין תפיסות פסיכואנליטיות של זהות לפירוק מושג הזהות במחשבה הפוסט־מודרנית? איזה תפקיד יש לזהות אישית, לאומית ודתית בעולם רב־תרבותי וגלובלי? כיצד יש להבין את מקומם של תהליכי אינדיבידואציה – פרטיים, חברתיים, טכנולוגיים וסביבתיים – בכינונה של זהות? והאם ניתן לאפיין זהויות פילוסופיות במאבק לשלום, לצדק ולזכויות אדם?

פוליטיקה הוא אחד מחיבוריו המכוננים של הפילוסוף היווני אריסטו ואבן דרך בהגות המדינית המערבית. בראש ובראשונה זהו מחקר בענייני הפוליס, עיר־מדינה, שהיא "שותפות ממין מסוים בין אנשים דומים למען החיים הטובים ביותר הניתנים להשגה". במחקר זה מבקש אריסטו לברר כיצד תיבנה ותיכונן עיר טובה ומאושרת. בפרקים ז–ח, המתורגמים כאן לראשונה לעברית, אריסטו משרטט תמונה חיה של עיר יוונית אידיאלית ומנסח מדריך לכינונה של עיר משגשגת. ב פוליטיקה ז–ח נדונים נושאים מוכרים פחות בהגותו של אריסטו, ובעיקר היסוד הפוליטי ש"בראש ובראשונה צריך המחוקק לדאוג לו": החינוך. אריסטו דן בהרחבה בעקרונות החינוך, הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם, ובתקנות החינוך של העיר. הוא מתווה את תוכנית החינוך לפי גילאים: דן בטיפול בתינוקות, בחינוך לגיל הרך, ומתקדם בהדרגה עד האימונים הצבאיים בבגרות. בסוף החיבור דן אריסטו במוסיקה ובתפקידיה בחינוך ובתרבות.

פשיעה ועבריינות בחברה היהודית בימי הביניים עוסק בנושא סבוך וטעון, הרווי בדעות קדומות ובאפולוגטיקה. כבר מתקופות קדומות תוארו יהודים כפושעים המונעים מתאוות בצע. אף שברוב המקרים היו אלו האשמות חסרות בסיס, במקרים מסוימים היו גם בין היהודים מי ששלחו את ידם בפשיעה. ספר זה מבוסס על עבודת ארכיאולוגיה טקסטואלית שתכליתה לחשוף את השיח היהודי על פשיעה: כיצד מתוארים פשעים אלימים, כלכליים או מיניים במקורות מימי הביניים – בעיקר חיבורים רבניים, אך גם בסוגות ספרותיות שונות ובארכיונים. בהתבסס על כל המקורות הללו מצייר הספר תמונה רחבה של מעורבות יהודים בפשיעה באירופה של ימי הביניים. הספר בוחן את הסיבות לכך ומנסה לשרטט את הפרופיל החברתי של מי שבחרו בפשיעה ובעבריינות, או נדחקו אליהן. בד בבד עוסק הספר גם בדרכים שהפעילו גורמי שפיטה ואכיפה פנים קהילתיים כדי להתמודד עם עבריינים ופושעים בתוך הקהילות היהודיות. גישתה של חברה כלפי היחידים המזוהים כעבריינים – בעיני עצמם או בעיני אחרים - יכולה לשמש צוהר הצצה לערכיה של החברה הנחקרת.

בין דפיו של התלמוד הבבלי מצויים עשרות סיפורים המתארים עימותים חריפים בין האמוראים, חכמי התלמוד. סיפורים אלו משרטטים באופנים שונים את מערכות היחסים הטעונות בין החכמים, את התהוות העימות ואת הפגיעה הרגשית הקשה הנובעת ממנו. מה פשר העיסוק הספרותי האינטנסיבי בעימותים בין יוצריה של הספרות התלמודית, ומדוע זכו סיפורים אלו למקום מרכזי בתוך החיבור הקאנוני של העם היהודי? הספר חולשת הדעת מבקש להתחקות אחר משמעותם של הסיפורים לאור בחינתם כמכלול סוגתי. העיון בהם מגלה כי העימות בין חכמי התלמוד מתמקד בתחום אחד: הפגיעה בכבודם האישי. סיפורים אלו מתייחדים גם במבנה עלילה אופייני, כאשר העימות מתהווה באופן בלתי-מכוון ובלתי-נשלט, מעין 'כדור שלג' טראגי המביא לקרע בין הדמויות. באמצעות מגוון הכלים של חקר הנרטיב והפואטיקה ההשוואתית, בוחן הספר את דרכי פעולתם של סיפורי העימות. הקריאה בהם משליכה את הקורא אל סבך אי-ההבנות וכשלי התקשורת בין הדמויות, ומקשה עליו לאמץ נקודת מבט שיפוטית על פעולותיהן. באופן זה משהים הסיפורים הכרעה מוסרית פשוטה וממקדים את הקריאה בעולמן הפנימי והבין-אישי של הדמויות. כל הסיפורים נבחנים כחלק מעיצובו הספרותי של בית-המדרש התלמודי כזירה של תלות הדדית וכינון זהות אישית. **זוכה פרס אידלמן לחקר הספרות לשנת תשפ“ו**

For thousands of years, people pictured the sky as a giant dome surrounding the Earth. The stars were thought to be fixed to this dome, which slowly turned above us, much like the motion of the Sun, the Moon and the planets. This book tells the story of the scientific revolution that changed that picture forever—the moment humanity realized that the motions we see in the sky are only apparent motions, created by the Earth spinning on its axis and traveling around the Sun. The “celestial dome,” it turned out, was an illusion. It is the Earth—and the heavens—that move. This revolution began with Nicolaus Copernicus’s book On the Revolutions of the Heavenly Spheres , published in 1543, just as the author was nearing the end of his life. The bold ideas in that book sent shockwaves through the scientific world and helped lay the foundations of modern physics. They also transformed the way people thought about nature—and about humanity’s place in the universe. This book follows the dramatic story of the Copernican Revolution and the long struggle to convince the world of its truth, from Galileo’s telescopic discoveries—made with a telescope he built himself—to the fierce scientific and religious debates that followed. The Copernican Revolution opened the door to an even bigger idea: The universe is vast, stretching far beyond our solar system. The “fixed stars,” we learned, are actually distant suns, so far away that they appear as tiny points of light. From there, it was only natural to wonder whether some of those stars might have planets of their own. At the end of the twentieth century—more than 400 years after Copernicus—astronomers finally discovered that planets are everywhere, orbiting stars across the galaxy. And who knows—perhaps some of those distant worlds may even host life.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: ענת צור מהלאל | "זכר הילדות הענוג עדיין": דימויי ילדות בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין אורית יושינסקי | אתיקה של זיכרון ושכחה מירב רוט | איך חיים אחרי המוות? מחסימה מלנכולית להמשכיות סימבולית יעל חנין | הכלה שנוצרת מתוך תנועה ספירלית: הקשבה לעולם הפנימי ולמציאות החיצונית בימים של מלחמה, אובדן וזעזוע נילי שור | לחרוט את הכאב: על תופעת קעקועי שבעה באוקטובר כביטוי לטראומה אישית וקולקטיבית מיכל בת אור | ליפוף כפעולה נפשית באמנות ובטיפול באמנות באזורי טראומה קולקטיבית בסטודיו פתוח־בטוח: מחשבות פסיכואנליטיות בשמת קליין | "הזיכרון מקפיא תמונות": מסה על צילום ועל עיבוד נפשי תמוז אפללו | מטפורת קינון הבית: הפנטסיה, האלביתי והעמדה הנפשית שי לוינגר ונורית פרל | הרהורים על תהליכי התמרה בעצמי בטיפול במוזיקה באוריינטציה פסיכואנליטית אלון רועה | תפקיד התנועה בכינון ההבחנה בין פנים לחוץ אצל פרויד

מתי והיכן נוצרה ה"ייִִדישע מאַַמע" ומה הרקע לכתיבת השיר המנציח אותה ומוּכר בכל העולם? מי הייתה אמו של איציק מאנגר, שאהבתה לא נתנה לו לפרוש כנפיים, ומה הקשר בין שירו "על הדרך עץ עומד" לבין "עוּף גוזל" של אריק איינשטיין? מה היא הבדיחה הסקוטית העתיקה שעומדת ברקע "חיימקה שלי" (ש"אוהב את אמא באמת")? היכן עמד הפנס הבודד והיכן ניטעה חורשת האקליפטוס? כיצד התגלגל השיר "בואי אמא" מברית המועצות ועד לכיכר החטופים? בעשרת פרקיו של ספר זה עומדת דמותה הטעונה ורבת הפנים של אמא. האִִם אמא יהודייה ואמא ישראלית היינו הך הן, או שמא לכל אחת ייחוד משלה? מה הם סימניה הקבועים והמשתנים של אֵֵם זו וכיצד הם משתקפים בשירי הזמר בעברית וביידיש? זהו מסע מודרך בעקבות גלגולם המרתק והמסחרר של שירים וניגונים ידועים ושכוחים. הדיון המדוקדק בשירים מעשיר את הבנתם, משמש חלון הצצה להכרת יוצריהם, ומציע פיענוח של אירועים ותהליכים שעברו על העם היהודי והחברה הישראלית בדורות האחרונים. הספר מלא וגדוש במידע, בתובנות ובקוריוזים משעשעים ומלווה בעשרות רבות של איורים. הוא פרי של מחקר מדוקדק ועם זאת לשונו בהירה, קולחת ושובת לב. זהו הספר שכל אמא תרצה לקרוא, ושכל ילד וילדה ירצו להביא לה כמנחת אהבה.

נאורות אסלאמית בעידן רדיקלי פותח צוהר למגמות של חדשנות ופתיחות באסלאם המודרני באמצע המאה העשרים, תקופה שעמדה בסימן של דה-קולוניזציה, עלייתם של משטרים ריכוזיים והופעתם של ארגוני ג'האד. סוכנים חשובים בפיתוח השיח הרפורמיסטי היו מוצטפא אל-סבאעי והאחים המוסלמים בסוריה בשנים 1946–1964. בהנהגת אל-סבאעי חתרו האחים המוסלמים לכינונה של נאורות אסלאמית השואפת לזקוף את קומתם של המאמינים ולשלבם בעולם הגדול, אך תוך שמירה על הזהות הילידית. מפעלו העשיר – ההגותי והציבורי – של אל-סבאעי הוזנח עד כה בספרות המחקר, וספר זה מביא אותו לקדמת הבמה ועושה עמו צדק היסטורי והיסטוריוגרפי. אל-סבאעי קרא להחייאת מורשת האסלאם וקשירתה לערכים אוניברסליים של חירות וצדק, הומניזם ואחווה, דמוקרטיה ולאומיות. הוא שימש קול לחסרי הקול בחברה באמצעות מחויבות לחינוך ציבורי, חקיקה סוציאלית ותמיכה בזכויות נשים בכפוף לסייגים מוסריים. בקידום גרסה דינמית של אסלאם – קשוב ומגיב לסוגיות מפתח בוערות על סדר היום הציבורי – אל-סבאעי ותנועתו תרמו לשימור הרבגוניות של המחשבה האסלאמית בעידן של טהרנות, הקצנה ואלימות.

כיצד התמודד העולם היהודי עם המציאות הטרגית של יהודים שנתפסו ונשבו בזמן מלחמה למטרות כופר ועם פליטים יהודים שנאלצו לנוס על נפשם? פליטים ושבויים בוחן את המשבר העצום שפרץ בעקבות המלחמות בממלכת פולין-ליטא באמצע המאה השבע-עשרה, אשר כתוצאה מהן נשבו אלפי יהודים או נאלצו להימלט על נפשם והתגלגלו חסרי כול ברחבי אירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. זהו הספר הראשון המציג את הדרכים שבהן העולם היהודי פעל כדי להתגבר על האסון. לצד סיפורי הסבל של הקורבנות חושף הספר תמונה מופלאה של התגייסות ושיתוף פעולה חוצה גבולות בעולם היהודי במאמץ לתת מענה לשורדים בכל מקום שאליו הגיעו – מפרס ועד העולם החדש, ומארצות גרמניה ועד מצרים. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשבויים היהודים שנשלחו באלפיהם להימכר בשוקי העבדים באיסטנבול ולרשתות הכלכליות היהודיות הבין-אזוריות שנוצרו כדי לפדות אותם. בהתבסס על מסד עשיר של מקורות בשתים-עשרה שפות עוקב הספר אחר חוויותיהם של הפליטים והשבויים עצמם – וכן אחר מגוון הדרכים לסיוע שפיתחו המרכזים היהודיים החשובים באותה תקופה כדי לעזור לשורדים להתגבר על חוויותיהם הטראומטיות ולבנות את חייהם מחדש. פליטים ושבויים הוא מבט אינטימי במשבר בינלאומי מתחילתו ועד לפתרונו – ותוך כדי כך מגולל סיפור אנושי מרתק, הרלוונטי לחיינו גם כיום. הספר זכה בפרס רחל פלדחי ברנר מטעם המכון הפולני לאמנות ומדע באמריקה, נכלל ברשימה הסופית של הזוכים בפרס הספר היהודי הלאומי בארצות הברית, וזכה לציון לשבח במסגרת פרס קולצ'יצקי בלימודים פולניים מטעם האגודה ללימודים סלאביים, לימודי מזרח אירופה ואירו-אסיה. "ספר זה הוא תרומה מרכזית לחקר ההיסטוריה היהודית בתחומי הכלכלה, הטראומה, המגדר, הפילנתרופיה, ההגירה והפוליטיקה. זהו מחקר בעל חשיבות ראשונה במעלה" (סטיבן ג' זיפרשטיין, אוניברסיטת סטנפורד). "בספר זה חושף טלר פרק בעל חשיבות מכרעת בהיסטוריה היהודית. טענתו המרכזית היא כי עקירת היהודים מאוקראינה, ליטא ופולין באמצע המאה השבע-עשרה השפיעה בדרכים מגוונות ומשמעותיות על הקהילות היהודיות לא רק באימפריה העות'מאנית ובאירופה, אלא אף בצפון אפריקה ובפרס. פליטים ושבויים הוא ספר שיקראו בו ויצטטו אותו עוד שנים רבות" (גרשון ד' הונדרט, אוניברסיטת מקגיל).

שמעון ברנפלד (1940-1860) היה אחד הכותבים הפופולרים בתחילת המאה העשרים, מחברם של רבי מכר במגוון נושאים בהיסטוריה ובמדעי היהדות, ושותף מרכזי במפעל התחייה התרבותי הלאומי. מכלול חיבוריו יוצא דופן בתוכנו ובהיקפו: עשרות ספרים, מאות מאמרים בכתבי עת מדעיים ואלפי טורים יומיים בעיתונים בעברית ובגרמנית. אך חרף פועלו ותפוצת חיבוריו הוא נותר מחוץ לזרם המרכזי. נוכחותו הבולטת עד שלהי שנות העשרים של המאה העשרים עומדת ביחס הפוך לדמותו הנשכחת לאחר מכן, ופער זה מעלה את הצורך לבחון אם "נשכחותו" מכוונת וקשורה לנרטיב ההיסטורי שביקש להוביל. גם השקפתו הפוליטית, שהתבטאה בדרשותיו כרב מודרני בבלגרד ובטוריו הפובליציסטיים הביקורתיים נגד הרבנות לגוניה, ובהתרסתו כלפי האגפים השונים בקונגרס הציוני, הלכה ונדחקה. מחוץ למחנה: שמעון ברנפלד, ביוגרפיה מגולל את סיפור חייו, השזור בהיסטוריה של חוגי האינטליגנציה היהודית בגליציה ערש הולדתו ובברלין. התכתבויותיו עם גלריה רחבה של אישים מתוות את התגבשותם של תקשורת ההמונים העברית ומדף ספרים מדעי ולאומי. באמצעות ניתוח מרחבי ותרבותי, ותוך דיון בשאלות של מרכז ופריפריה, יחסי יהודים ואימפריות, והגירה פנים אירופית, הספר משרטט את הרשתות האינטלקטואליות שפעלו בגליציה, בתחום המושב ובמוקדים נוספים, ובוחן את השפעתן על התהליכים של עיצוב מוקדי הכוח התרבותיים והמדעיים היהודיים במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים.

מעטים הטקסטים שעיצבו את ההיסטוריה כמו המניפסט הקומוניסטי. מאז ראה אור ב־1848 הפך המסמך הקצר הזה מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס לאחד החיבורים המשפיעים ביותר על דמות האדם המודרני והחברה המודרנית. הוא הצית מהפכות, עורר פחד והתנגדות ודיון מתמשך על טבע האדם, אך גם יצר תנועות פוליטיות ותרם להבנת הכוחות הכלכליים והחברתיים המעצבים את עולמנו עד היום. אבל המניפסט הקומוניסטי הוא הרבה מעבר למסמך פוליטי. הוא ביטוי נדיר של מחשבה פילוסופית ומוסרית, המנסה להבין את האדם בעולם שבו הכול משתנה בלי הרף – עולם של קפיטליזם, תודעה ותשוקה לחידוש מתמיד. קריאתו מחדש חושפת את הטקסט כראי לימינו: טקסט שמבקש מאתנו לבחון מחדש מהי חירות, מהו צדק ומה כוחו של רעיון לשנות מציאות. הספר שלפניכם הוא מבוא חדש להבנת המניפסט הקומוניסטי ומקומו בהיסטוריה של הרעיונות, והוא נעזר בקריאה צמודה ובפרשנות רעיונית. הוא מבקש להשיב לטקסט המכונן הזה את חיוניותו – לא כחיבור מן העבר, אלא כהזמנה לחשוב על ההווה ועל העתיד של כולנו.

מורה דרך: ורשה היהודית 1938 הוא ספר יוצא דופן, המתאר מקום שאינו קיים זה מכבר: ורשה היהודית חרבה כידוע עד היסוד במלחמת העולם השנייה. ואף על פי כן מבקש הספר להעמיד פנים כאילו הכול שריר וקיים, ואפשר ללכת לסיור בעקבותיו או לצאת למסע מדומיין. כל פרט מבוסס על מידע הנוגע לוורשה היהודית בשנת 1938 מתוך מקורות אין-ספור: עיתונות, ספרות, מדריכי נסיעות, זיכרונות בכתב ובעל פה, ארכיונים, ראיונות, סרטים ותערוכות. מורה דרך: ורשה היהודית 1938 מבקש לגלות את היופי הנסתר מעין בעיר היהודית הגדולה באירופה שלפני המלחמה. ההתוודעות לוורשה היהודית נעשית באמצעות מבואות כלליים ושימושיים, המתארים את תולדותיה, את האמונות והדעות שלה, את שפתה הייחודית ואת טעמיה וריחותיה. במרכז הספר שבעה סיורים רגליים, המגלים את חמודותיה של העיר: חנויות הספרים העתיקים ברחוב שְׁוְיֶנטוֹקְזִ'יסְקָה; המזנון באיגוד הסופרים והעיתונאים בטְלוֹמַצְקָה 13; בריכת השחייה של "מכבי" ומגרש הספורט של הבונד; חזנות בבית הכנסת הגדול וניגונים חסידיים בחצר מוֹדְזִ'יץ בעיירת הקיט אוֹטְבוֹצְק; מרפסת הקיץ בקפה רובנצ'יק, הנפתחת לגן קְרַשִׁינְסְקִי, "הגן היהודי"; פסלי שיש מודרניים בבית הקברות; בית הקפה "תל אביב" ברחוב נוֹבוֹלִיפְּיֶה; שכיות החמדה במוזיאון היהודי; חצרות שהן עולם ומלואו ברחוב נָלֶבְקִי וסביבתו, ועוד ועוד.

כיצד נוכח העבר במרחב האורבני – בבתים, ברחובות ובכיכרות – גם לאחר שהתרבות שנשאה אותו הושמדה? מה קורה כשההיסטוריה אינה רק זיכרון מופשט אלא מציאות חומרית שממשיכה לעצב ולטלטל את ההווה? ב יום רביעי הארור , יחיאל ויצמן מבקש להתחקות אחר נוכחות הרפאים של יהדות אולקוש, עיירה בדרום־מרכז פולין, שבה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה עד שנחרבה בשואה. על אף ההיעדר המוחלט, מאז תום המלחמה ועד ימינו זכרון היהודים נוכח ומפעפע – ובה בעת מושתק ומודחק – בכל פינת רחוב; בבתים ריקים, בבתי קברות ובתי כנסת נטושים, בלוחות זיכרון ובאנדרטאות ובדיונים ציבוריים סביב רכוש, מורשת והנצחה. באמצעות מקרה המבחן של עיירה אחת בפולין, הספר מדגים כיצד הטופוגרפיה העירונית של מזרח אירופה השתנתה והוגדרה מחדש ללא הרף ביחס למורשת מלחמת העולם השנייה, לסוגיית הרכוש היהודי ולפוליטיקת זכרון השואה בתקופה הקומוניסטית ולאחר נפילת מסך הברזל. אימוץ העדשה המיקרו-היסטורית וירידה לרזולוציות הגבוהות ביותר של חיי היומיום וההיסטוריה האורבנית מגלה כיצד הדיון הבלתי פוסק בשאלת נוכחות היהודים המתים במרחבים הקונקרטיים והמדומיינים של עיירה אחת בפולין הפך לזירה דרמטית של עימות כואב, אינטימי ונוסטלגי עם טביעות האצבע האלימות של המאה העשרים ועם סוגיות נוקבות של אחריות, אתיקה ואשמה.

איך ניתן לשנות מוסד להכשרת מורים כך שתהליכי ההכשרה של המורים העתידיים יביאו לפיתוח מקצועי איכותי? שאלה זו מעסיקה מכשירי מורים בעולם ובישראל. באוניברסיטה העברית התרחשה מהפכה מבנית ופדגוגית ארוכת טווח שנועדה לתת מענה לאתגרי הכשרת המורים בעידן הנוכחי. מטרת הספר שלפנינו לתרום לתחום הכשרת המורים באמצעות תיאור וניתוח של ההצלחות והאתגרים העולים מרפורמה זו. תהליכי השינוי שהתרחשו יצרו קרקע פורייה למחקר על אודות רפורמות פדגוגיות בהכשרת מורים. זהו המחקר המקיף והשיטתי ביותר שנערך עד כה בישראל על אודות תהליכי שינוי בהכשרת מורים.

מה הכין את הח"כיות הראשונות לתפקידן החדש? מה היו האינטרסים הפמיניסטיים שלהן? מה היו החוקים שיזמו? כיצד היטיבה נציגת מפלגת הנשים רחל כהן-כגן לשרת את האינטרס הנשי, ומעל לכול להביא לחקיקת חוק שיווי זכויות האשה? המחוקקות הראשונות ומעמד האשה בראשית המדינה 1949–1951 פורס את מטרותיהן והישגיהן של שתים-עשרה הח"כיות הראשונות בכהונת הכנסת הראשונה שנמשכה כשנתיים וחצי. עיון מעמיק בפרוטוקולים של מליאות הכנסת וועדותיה, בעיתוני התקופה ובמחקרים רבים, שופך אור על סוגיות אלה, ובייחוד על תפיסת מעמד האשה בראשית המדינה. המחקר בוחן במיוחד את הדיונים שעוררה החקיקה של חוקים אלה: חוק גיל הנישואין, שניתן לכנותו 'חוק לקידום הנערה'; פקודת מס הכנסה שמהווה ראי למעמד האשה הנשואה; חוק שירות ביטחון, שהוא מעין נייר לקמוס להבנת אופיה של החברה; וחוק שיווי זכויות האשה תשי"א, שחקיקתו חתמה את פעולת הכנסת הראשונה. בחינת עניינים אלה חושפת את המניעים שעיצבו, או לחלופין מנעו, את החקיקה בכל הנוגע למעמד האשה במדינת ישראל מראשיתה, חקיקה שהשפעתה נמשכת גם בימינו אלה.

מיד עם הקמת מדינת ישראל נקלטו בה כ-720 אלף נפש שהיגרו במסגרת ״העלייה הגדולה״. יותר משליש מהעולים, המהגרים והפליטים הללו שוכנו במחנות העולים ולאחר מכן במעברות. חלקם הוצאו או יצאו מהן לימים; אחרים נותרו במעברות שנים ארוכות והמעברות נותרו בהם. בשנים הראשונות לקיומן מילאו מעברות העולים תפקיד חברתי חשוב וכוננו בהן יחסים בין-עדתיים וזהויות חדשות. בפרק זמן קצר ובמרחב שנועד להיות תחנת מעבר זמנית התהווה במעברות קיום משותף שהכתיב כללי התארגנות, שיתופי פעולה חוצי גבולות של מוצא אתני ועדתי, והתגבשות קהילתית שנוצרה חרף גבולות הממסד הקולט. הספר בוחן מחדש את החיים במעברות באמצעות חלוקה לשלוש תת-תקופות מובחנות, המשקפות שינויים עמוקים בהרכב החברתי, בדפוסי הכוח ובתודעת הזהות של העולים. ביטול ההטרוגניות שאפיינה את מרקם החיים לא רק שינה את מעמד תושבי המעברות בעיני המדינה והחברה, אלא גם צמצם את האפשרויות החברתיות והעתידיות שנפתחו לפניהם. באמצעות עיון במקורות מגוונים, תיאור גדוש של חיי היום־יום וניתוח תמאטי של שפה, ענייני דת וחינוך, נפרש פרק מכונן בהיסטוריה החברתית של ישראל, דרך עולמם של העולים כפי שהם עצמם עיצבו אותו. מתוך מפגש טעון בין גלויות, קבוצות חברתיות ושגרת חיים קשה, אכזרית ובלתי אפשרית, מתגלה חברה שנותרה עד כה בשולי המחקר ההיסטורי.

להקות הקומדיה דל'ארטה האיטלקיות נדדו ברחבי אירופה במשך כמאתיים שנה, והקסימו קהלים רחבים ומגוונים. המשחק במופעי הקומדיה דל'ארטה היה מאולתר, כשהשחקנים פיתחו על הבמה מתווה תמציתי של הצגה המכונה "סצנריו". הספר מביא לראשונה בתרגום לעברית סצנרי שלמים, אותם חיבר אחד מאנשי התיאטרון הגדולים של הרנסנס האיטלקי, פלמיניו סקאלה. הסצנרי מלווים בהערות ובמסה מקיפה הסוקרת את חייו ופועלו של סקאלה, ומציגה את הסצנריו שלו כמתכון מושלם לאלתור קומדיה. הספר עשוי לפיכך לעניין שוחרי תיאטרון וחוקרים, ולספק לבמאים, לשחקנים ולתלמידי משחק אמצעים חדשים ומרעננים להעלאת הצגות קומיות.

מצוות הנתינה היא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. הקוראן ודברי החכמים מעודדים כל מוסלמי לתת, ככל שידו או ידה משגת, "ולו כדי חצי תמר", או אפילו ברכה פשוטה. מצווה זו הביאה מוסלמים לתרום מעושרם במשך ארבע-עשרה מאות שנים, ואולם תולדות האסלאם והמוסלמים נבחנו מנקודת מבט זו רק לעתים רחוקות. הספר צדקה בחברות המוסלמיות דן במושגים ובמוסדות בסיסיים – החל ב זכאת , החובה לתרום מדי שנה, וכלה במגוון צורות של צדקה , נתינה מרצון – בכל שכבות החברה ולאורך שנות חייהם של גברים ונשים. פרק מיוחד בספר דן בווקף, ההקדשים שעיצבו חברות ותרבויות אסלאמיות בכל עידן: מסגדים ובתי ספר, גשרים ובארות מים, וסיוע לנזקקים, בני אנוש ובעלי חיים. הדיונים בספר מתבססים על טקסטים כתובים, מבנים, איורים וחפצים מחברות מוסלמיות בארצות ובתקופות שונות, כדי להראות כיצד נסיבות היסטוריות, מעמד חברתי, מגדר, גיל ומשתנים נוספים השפיעו על עקרונות דתיים ויצרו מגוון עשיר של פרקטיקות צדקה מראשית האסלאם ועד ימינו. הספר דן במניעים השונים לנתינה, השלכותיה על עשירים ועניים גם יחד, והפוליטיזציה של הצדקה. כך עשוי חקר הפילנתרופיה להציע זווית ראייה ייחודית להבנת העבר. הספר ראה אור באנגלית בשנת 2008 ותורגם אף לתורכית. המחברת הוסיפה הקדמה למהדורה העברית ועדכון לביבליוגרפיה.

במסורת הפילוסופית והפסיכולוגית, מושג הדמיון נקשר, קודם כול, ליכולתה של התודעה האנושית להתכוון ולצייר לעצמה מושאים שאינם נוכחים ישירות בפניה. במנוגד לתפיסה חושית, הדמיון משויך לא פעם לספקטרום של מצבים מנטאליים – כגון פנטזיה, הזיה, חלום – שמשוחררים מעולו של העובדתי ומההיגיון של מה שאפשרי במסגרתו. מצבים כאלה זוכים בדרך כלל לעניין בשל הפוטנציאל היצירתי – לעיתים האנומלי – שגלום בהם, אף שהם על פי רוב מובנים כתוספות משניות לפרויקט הידע האנושי. הדמיון – על שלל ביטוייו החומריים – לא רק מעמיד בפנינו מרחבים של אפשרויות לא ממומשות אלא אף כאלה שאינן יכולות כלל להתממש במציאות, ובמובן זה הן חוץ־מציאותיות, ״מעבר״ או ״מעל״ לממשי. כך, במובנו המילולי, הדמיון הוא סוריאליזם. כשמכירים בפוטנציאל של הדמיון לאתגר את הקיים, אי אפשר עוד לחשוב על מציאות ודמיון כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ומתחדדת ועולה שאלת האינטראקציה ביניהם. ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

המשפט האחרון עוסק בפרשת משפטו של איוון דמיאניוק, שהועמד לדין במדינת ישראל ב-1986 באשמת היותו "איוון האיום", מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה, ובתום הליך משפטי שנמשך שבע שנים זוכה בדינו. הספר מבוסס על מחקר ארכיוני מעמיק וחושף לראשונה אוסף עשיר של תעודות היסטוריות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. כמו כן מבוסס הספר על ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. תיק דמיאניוק נחשב הן לתיק בעל סיכויי הרשעה גבוהים ופוטנציאל ענישה חמור הן לתיק שצפוי היה לשוב ולהעלות על סדר היום הציבורי את זיכרון השואה, כחצי יובל לאחר משפט אייכמן. הוא נבחר מבין תיקיהם של חשודים נוספים להיות מקרה המבחן הראשון לאפשרות הסגרתם של פושעים נאצים מארצות הברית לישראל. לתוצאות המשפט נודעה על כן השפעה מכרעת על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהבאתם של פושעים נאצים לדין. משזוכה דמיאניוק בדינו התברר כי לא רק שהתביעה לא הצליחה להשיג את התוצאה המיוחלת של הרשעת הנאשם, אלא גם שההליך המשפטי בעניינו לא הצליח להגשים את המטרות החינוכיות, התיעודיות וההיסטוריות שנתלו בו. במבחן התוצאה, כישלון מהדהד זה הביא את עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל אל סופה. המתח בין התחום המשפטי לתחום ההיסטורי ובין ההכרעה המשפטית לאמת העובדתית שזור לאורכו של הספר. הסכנה הגדולה ביותר מטשטוש התחומים בין "המשפט" ל"היסטוריה" טמונה בכך שהתוצאה המשפטית של הליך פלילי – "אשם" או "זכאי" – עלולה להיקשר בטעות לקביעה ההיסטורית של "היה" או "לא היה". הבנה מוטעית של הזיכוי המשפטי כזיכוי היסטורי היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת משפט פלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. כפי שמראה הספר, פרשת הסגרתו של דמיאניוק והעמדתו לדין בישראל מלמדת על הקשיים הטמונים בעיסוק בשואה בין כותלי בית המשפט, וכן מחדדת את הבעייתיות בשימוש בכלים של המשפט הפלילי לצורך קביעתן של אמיתות היסטוריות.

איסור הריבית בספרות חז"ל הוא רחב ומסועף. הוא חל לא רק על הלוואות כסף אלא על סוגים רבים ומגוונים של השקעות ועסקאות, ושולח זרועות גם ליחסים חברתיים ואפילו לשיחות חולין. בניגוד לאיסור הריבית שבמקרא, אין לו קשר לעוני ולעניים, והוא חל על עניים ועל עשירים כאחד. בעזרת שפה משפטית פורמלית, הגדרות מושגיות וגדרי איסור והיתר, מצייר איסור הריבית תמונת עולם חברתית מפותחת ועשירה, של חברת-שווים עירונית. בחברה זו כל הגברים היהודים שווים זה לזה במעמדם, ללא תלות בהונם. איסור הריבית גם מבוסס על תמונת עולם חברתית זו וגם מתחזק אותה, בכך שהוא מונע יצירה של יחסי תלות או כפיפות בין בני העיר בעקבות הלוואות. תמונת עולם זו שונה הן מן הדגם הרומי של פטרונים וקליינטים הן מן הדגם הנוצרי של עשירים הדואגים לעניים. נשך מתחקה אחר תולדותיו של איסור הריבית הזה בספרות חז"ל. הוא מצביע על שורשיו בשולי הקאנון המקראי ובקולות שוליים בספרות הבית השני עד להתפתחותו הרחבה במשנה ובתוספתא. הוא מתאר את האופנים שבהם פועל איסור הריבית בחיבורים הללו, את העקרונות המנחים אותו ואת תמונת העולם החברתית שהוא מנסה להציג. הוא מצביע על יישומים אחרים של איסור הריבית המקראי בקורפוסים קרובים, אשר נדחו בעיקרה של ספרות חז"ל. הוא גם מתחקה אחר דעיכתו של המודל הזה בספרות היהודית שלאחר התלמוד. באמצעות עיון בשפה הכלכלית והרגולציה העסקית של החכמים, נשך מציע לקוראיו מבט אל החברה היהודית שניסו החכמים לעצב ושבה ראו אידיאל רצוי.

ספרו האחרון של יהודה ג'אד נאמן, אושוויץ בירת המאה העשרים , מציג את פרי עבודתו של אחד החוקרים החשובים של הקולנוע הישראלי, שהיה גם במאי ויוצר פורץ דרך. בספר זה משתף נאמן את קוראיו במעורבותו כיוצר וכאינטלקטואל בכינונו של הקולנוע הישראלי כמרחב של שיח אמנותי מרכזי, תרבותי ופוליטי, שתרומתו המשמעותית לתרבות ולחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. הספר כולל שני חלקים המשלימים זה את זה. בחלק הראשון דיון חדשני ומקורי שממפה את תולדות הקולנוע הישראלי באמצעות השוואתו לקולנוע שראשיתו בתקופת היישוב. בפרק הזמן הזה היה הקולנוע מחויב לנרטיב העל הציוני, והיצירה מאופיינת בו כעימות מתמשך בין אוונגרד לאידיאולוגיה, בדומה לקולנוע האוונגרדי הסובייטי. במסגרת השוואה זו מדגיש נאמן את העיסוק בקולנוע המודרניסטי של "הרגישות החדשה", מונח שטבע לפני שנים, ומתייחס לסרטים שיצרו במאים ישראלים בעקבות "הגל החדש" הצרפתי, ובהם סרטיו שלו. בתוך כך הוא טוען כי בין הסרט העממי הישראלי ("סרטי הבורקס") לבין המודרניזם של סרטי "הרגישות החדשה" התקיים למעשה שיתוף פעולה בהתנגדות לממסד ולאידיאולוגיה הציונית. חלקו השני של הספר דן בסרטי קולנוע שנוצרו במדינת ישראל ובתקופת היישוב המתמודדים עם ייצוגיה של השואה כמקרה מבחן מרכזי. בין השאר מראה נאמן כי הניסיון לרפא את מוראות השואה בדרך לאומית פשטנית מבטא תחושות אשמה ומציע פתרון מוגבל לבעיותיהם של הניצולים. על העטיפה: מנחם רון קסלר, קדיש עולה בעשן. אקריליק על בד 2005.

כרך זה הוא ספר יובל, החוגג בהוקרה את פועלו של פרופ' יונתן כהן – מורה, הוגה, חוקר, חבר ועמית נאמן – שהוא מן הדמויות המרכזיות בפילוסופיה של החינוך היהודי בדורנו. הספר מחולק לחמישה שערים. הראשון מוקדש לדמותו של כהן ולהגותו, וארבעת השערים הנוספים מקיפים נושאים שבליבת עולמו: השיח הפילוסופי-הספרותי, מושג התרגום בין פנים לחוץ, המעבר מהתיאוריה למעשה חינוכי, והתמודדות עם הגות חינוכית של אחרים לאור דרכו. כמה מטובי חוקרי החינוך היהודי בזמננו התכנסו כאן להצעת מסע אינטלקטואלי מרתק, שמשתהה בין היתר על הדיאלוג בין מסורת וחדשנות, עיון טקסטואלי ופדגוגיה, אוניברסליות ופרטיקולריות. קובץ מאמרים זה מיוחד בשילוב שבין עיון פילוסופי לבין מחקר חינוכי הנטוע בשדה החינוכי. הדיונים המקוריים הטמונים בו בסוגיות מפתח מדגימים מצדדים שונים את תרומתו של פרופ' כהן ועולמו האינטלקטואלי לפילוסופיה של החינוך היהודי. קובץ זה הוא עוד עדות חשובה לאפשרות של פילוסופיה מעשית הנענית לקריאות הזמן על כל אתגריו ומתוך תחושת נאמנות עמוקה לחינוך הצופה פני אדם ולמסורת היהודית.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

כישלון המרד הגדול ברומאים וחורבן ירושלים והמקדש חוללו משבר לאומי עמוק, שערער את החברה היהודית בארץ והעמיד בספק את עתידה. המענה העיקרי למשבר ניתן בבית מדרשם של תנאי יבנה. כאן, ביבנה, החל מאמץ שיקומם של החיים היהודיים נטולי המקדש ועיצובה מחדש של ההלכה לאחר החורבן. מסורותיהם של חכמי יבנה ומעשיהם גיבשו את הנחות היסוד שבבסיס השיח ההלכתי עד עצם היום הזה. אולם דווקא תפקידה המכונן של יבנה טשטש את דמותה לאורך הדורות. המיתוסים שנקשרו בה עמעמו את דיוקנם המקורי של חכמיה, והמסורות המאוחרות שצמחו ממנה הסתירו את קווי הייחוד של משנתם. הספר יבנה וחכמיה מזמין את הקוראים למסע פרשני, היסטורי ורעיוני בין סבך מסורות הלכתיות ואגדיות, אל שורשי ההלכה התנאית הנעוצים בתורת חכמי יבנה הראשונים. מבעד למסורות הללו, בעזרת מיטב כלי המחקר והפרשנות התלמודית, נגלה עולמם ההלכתי והרוחני העשיר והקשריו הרחבים. הספר בוחן את תפיסות העומק המצויות ביסוד מחלוקותיהם ההלכתיות. הן יונקות ממגוון זרמים ומסורות קדומות, וטבועות בחותם השקפות עולמם הנבדלות ודפוסי אישיותם הייחודיים. בד בבד, העיון הרוחבי בשיטותיהם חושף זיקות גומלין מפתיעות בין תחומי ההלכה השונים שבהם פעלו. תורתם של חכמי יבנה, הניצבת על פרשת דרכים הרת גורל, מתווכת בין מסורות הפרושים מימי הבית השני ובין משנתם הערוכה של התנאים, אך גם משקפת התמודדות שקולה ומרחיקת ראות עם אתגר החייאת עולם ההלכה והרוח היהודי.

AMILAT – Asociación Israelí de Investigadores de Judaísmo Latinoamericano se complace en presentar el décimo volumen de la serie Judaica Latinoamericana, inaugurada en 1988. El objetivo de la serie es publicar trabajos expuestos en la Sección de América Latina que forma parte, desde 1985, del Congreso Mundial de Estudios Judaicos realizado cada cuatro años en Jerusalén. Judaica Latinoamericana X incluye los correspondientes al décimo-octavo de dichos congresos, que tuvo lugar en la Universidad Hebrea en agosto de 2022. El volumen reitera el enfoque multi- e interdisciplinario de la serie: sus artículos presentan investigaciones sobre distintos aspectos de la experiencia judía en América Latina, en sus dinámicas intra- y extracomunitarias, nacionales y transnacionales. Todos los trabajos constituyen un aporte original e inédito al respectivo campo de estudio. Este volumen se inicia con las exposiciones presentadas en una sesión especial en homenaje al Prof. Haim Avni y su fructífera labor en su larga carrera académica como pionero del desarrollo de la investigación y la enseñanza académicas del Judaísmo Latinoamericano.

In this landmark volume, noted Jewish scholar Alon Goshen-Gottstein offers a full-orbed treatment of the Jewish faith for today. Goshen-Gottstein's presentation explores the history and practice of Judaism and offers a framework in which this complex religious tradition makes sense to both the insider and the outsider. Painting a composite picture of Judaism from its beginnings until today, Goshen-Gottstein draws on history, literature, theology, spirituality, and practiced religious life to craft an overview in which these different parts are appreciated as pieces of a larger whole. Beyond the canonical foundations of the Bible and the Talmud, Goshen-Gottstein incorporates mystical sources in presenting an image of spiritually engaged Jewish practice and belief. He thus argues that Judaism is best understood as a religious tradition that seeks to uphold not only a life lived in allegiance to God's law but, more importantly, a life lived in God's presence. Written by a senior scholar well known in Jewish, Christian, and interreligious circles, In God's Presence will appeal to Jewish and Christian academic readers, those interested in the intersection of Jewish and Christian thought, and students in introduction to Judaism courses.

"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

האנטישמיות הופיעה בשלהי המאה התשע-עשרה כתנועה פוליטית שסחפה המונים. היא הציגה תמונת עולם שלפיה שבט מגובש הנקרא "היהודים" קשר קנוניה למשול בכדור הארץ באמצעות שליטה על שוק ההון הבינלאומי, על המסחר ועל הלוואת כספים, אך בו בזמן פעל להרוס – במזימות מהפכניות – אותה מערכת קפיטליסטית שבה שלט לכאורה. קל לשרטט קו ישר מהחשיבה הפראנואידית הזו במפנה המאות להזיות הרצחניות של הפשיזם במאה העשרים. אבל, טוענת לורה אנגלשטיין, הקו לא היה ישר. לאנטישמיות ככלי נשק פוליטי היו מתנגדים, אפילו במזרח אירופה שבה היו תוצאותיה איומות במיוחד. מנהיגים יהודים שנרתמו למשימה במדינות שונות ובשיתוף פעולה עם אישי ציבור לא-יהודים פעלו למען זכויות היהודים ובהתנגדות נחרצת לרדיפות ולמעשי האלימות נגד יהודים. ברוסיה הצארית והסובייטית, וכן בפולין ובאוקראינה – אזורים שנודעו לשמצה במערב כמרכזי שטנה ליהודים – היו גם מי שראו באנטישמיות נטל מזיק לחברה ולתנועתם. בהקדמה לספר מתארת אנגלשטיין את האופנים השונים שבהם התייחסו אל יהודים באמצעות הדרכים שבהן התמודד יהודי אחד, מוריס גרינפלד, סבה של המחברת, עם התהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים בעקבותיה, לרבות גילויי האיבה והאהדה שבהם נתקל בגלגולי חייו. בפרקים הבאים היא חושפת את עמדותיהם – המפתיעות לעתים – של ליברלים רוסים כדוגמת הנסיך סרגיי אוּרוּסוֹב, המנהיג האוקראיני סימון פטליורה והמהגר הפולני בפריז אנדז'יי בובקובסקי. הפרקים ב עלייתה הנמנעת של האנטישמיות בוחנים אפוא את הסיבות המורכבות לכך שמנהיגים ואנשי רוח התנערו מהפוגרומים ומההסתה נגד האוכלוסייה היהודית. למהדורה העברית של הספר הוסיפה אנגלשטיין הקדמה קצרה.

הממשל הצבאי הוקם במהלך מלחמה ופעל במסגרת הצבא, אך קידם יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים. ביולי 1948, למחרת כיבושן של לוד ורמלה וערב כיבושה של נצרת, כונן דוד בן-גוריון גוף שנועד לשלוט בפלסטינים שנותרו בשטח מדינת ישראל. מטרותיו העיקריות היו שלוש: להקל על העברת אדמות הפלסטינים לידיים יהודיות; להדיר את הפלסטינים משוקי העבודה ולמנוע מהם להתארגן על בסיס כלל ארצי. הממשל הצבאי קידם יעדים אלה באמצעות מנגנון ביורוקרטי שמנע מהם יציאה ממקום מגוריהם ללא אישור המושל. המנגנון הזה אִפשר למעשה לשלטון לקבוע מי יעבוד ומי יהיה מובטל, מי ירכוש השכלה ומי יזכה לטיפול רפואי. הממשל הצבאי היה שנוי במחלוקת במערכת הפוליטית בישראל, אך עוצמת ההתנגדות לקיומו מותנה לעתים בגלל האינטרסים המפלגתיים והאידיאולוגיים של המתנגדים, משמאל ומימין: מפ"ם, שהתנגדה לו משמאל, לא בחלה בצירוף אדמות מופקעות לקיבוציה; תנועת החרות, שבחלק מהזמן התנגדה לו מימין, לא ראתה פסול בהדרת הערבים משוק העבודה או במניעת התארגנותם. רק מק"י, המפלגה הקומוניסטית מעוטת ההשפעה, התנגדה לקיומו בעקביות. יהודית או דמוקרטית מתאר את הגורמים שעיצבו את יחסה של המערכת הפוליטית לממשל הצבאי, עוקב אחר עוצמתו המשתנה של הוויכוח סביבו, מסביר את התפנית שחלה ביחס אליו בעקבות הטבח בכפר קאסם באוקטובר 1956 וגם את התעצמות המחאה נגדו במחצית הראשונה של שנות השישים. הספר מבקש בין השאר להשיב על השאלה אם החלטת ממשלתו של לוי אשכול לבטל את הממשל הצבאי בדצמבר 1966 נבעה ממאבק המתנגדים, או שמא מן ההכרה שהממשל הצבאי מימש את יעדיו.

בישראל של המאה העשרים ואחת, המגזר החסידי הוא עולם מורכב ורב-השפעה, המונה מאות אלפי חסידים ומונהג על ידי אדמו"רים – מנהיגים כריזמטיים הנתפסים כצדיקים ומחזיקים בכוח כמעט בלתי מוגבל על קהילותיהם. האדמו"רים ה"גדולים" עומדים בראש קהילות חזקות, אוחזים בשליטה על משאבים כלכליים ניכרים ומפעילים השפעה ישירה על המערכת הפוליטית בישראל באמצעות נציגיהם בכנסת. גם האדמו"רים ה"קטנים", שלמרותם סרים חסידים מעטים יחסית, נהנים מגילויי הערצה ומחזיקים בידיהם כוח רב. הספר ה מנהיגות החסידית בישראל עוקב אחר התמורות והגלגולים של החסידות בארץ: מן הדורות המייסדים ומשלב השיקום של התנועה עם הקמת המדינה ועד לאתגרים של הדור השלישי בימינו. הספר מתאר כיצד התבססה דמותו של הצדיק כמוקד של סמכות רוחנית, חברתית ופוליטית, ומציג ניתוח יסודי של האופן שבו דוקטרינת הצדיק הוותיקה ממשיכה לעצב את חיי החסידות – מההיבט הרוחני ועד הפוליטי – בישראל של ימינו.

בספר זה תיאור ממצה של מסורת העברית של יהודי דרום תימן. מסורת זו נבדלת בפרטים רבים מזו שהילכה בעיר צנעא, המסורת המרכזית של יהודי תימן. הספר מושתת על עבודת שדה שכללה מאות שעות הקלטה מפי מסרנים מהימנים יוצאי דרום תימן ועל כתבי יד מנוקדים מאזור זה. התיאור מקיף תחומי לשון רבים, ובעיקר הפונולוגיה והיבטים מגוונים בקריאת המשנה. לוז החיבור הוא סקירה של כ-1200 שמות עצם שנתחדשו בלשון המשנה, ושהמחבר השווה בפירוט רב למסורת מרכז תימן על פי כלל עדיה ולמסורות רבות אחרות של לשון המשנה – כתבי היד המעולים שלה והמסורות שבעל פה שתוארו במחקרים קודמים. מבוא על מסורות הלשון ועל מחקרן מחקר מסורת תימן מחקר מסורת דרום תימן על הקהילות הנחקרות שרעב עדן יהודי דרום תימן וספרי הדפוס שיטות העבודה במחקר זה הקורפוס העדים הצגת הממצאים ודרכי הניתוח שלה הפונולוגיה של קריאת המקרא פתיחה תיאור ההגאים העיצורים התנועות ההטמעה בקריאת המקרא הטעמה ראשית הטעמה משנית הטעמה משנית בהברה סגורה המכפל פתח גנוב הפונולוגיה של קריאת המשנה מכפל המכפל ב-ר המכפל באותיות אהח"ע מכפל ב-י שוואית וב-מ שוואית מכפל לאחר מה דגש דחיק השפעת הגרוניות ניקוד התחילית לפני גרונית תנועת הגרונית הפתח הגנוב שינויים בפעלים בעלי גרונית ניקוד ה הידיעה לפני גרוניות ולפני ד דגש ורפה באותיות בגדכפ"ת דיגוש שלא על פי כללי טבריה ריפוי שלא על פי כללי טבריה ניתוח ומסקנות ההטעמה בקריאת המשנה תצורת שם העצם במסורת קריאת המשנה השמות העבריים השמות השאולים מן הלעז ענייני לשון שונים במסורת קריאת המשנה צורות בינוני מעניינות ניקוד ש' הזיקה ניקוד ובכ"ל במעמד פרטוני צורות הפסק בינוני צמוד לכינוי המדבר בינונית בכינויי מושא נפרד במקום נסמך נסמך במקום נפרד חיבור של למילה התוכפת כינוי הנוכח יידוע שמות עצם כתיב וקרי בקריאת המשנה מסורת דרום תימן – סיכום הפונטיקה מסורת הקריאה בלשון חז"ל הערות הנוגעות לתצורת השמות מאפייניה של מסורת דרום תימן תובנות על מסורת מרכז תימן דברי חתימה ביבליוגרפיה וקיצורים מפתח המילים

צעדיה הקדומים ביותר של הדיפלומטיה מתועדים בתעודות מן המזרח הקדום. השליחים שימשו ערוץ תקשורת כמעט בלעדי בין שליטי המזרח הקדום וזרוע עיקרית של השלטון במדיניות החוץ. הספר סוקר את התהוותה של הדיפלומטיה העולמית ואת הפרק הראשון בתולדותיה, ההתפתחות ההיסטורית של מוסד השליחות במזרח הקדום והנורמות הכרוכות בהפעלתו, תוך שימת לב להבדלים שבקרב התרבויות והעמים השונים. המחבר סוקר את מערכת התקשורת בין מדינות, את תפקידי השליחים ואת כינוייהם ומונה נהלים בסיסיים אחידים שגובשו בעקבות התנסות ארוכת ימים. העדויות המרובות ביותר על מוסד השליחות שביסודו של הספר הן מתקופת ארכיון מארי (המאות התשע עשרה והשמונה עשרה לפסהנ) ומן המקרא. העדויות הללו באות בעיקר ממקורות היסטוריים וממכתבים אך גם מטקסטים משפטיים, מאפוסים ואף מיצירות מיתולוגיות. לצורך השוואה שולב מידע על מוסד השליחות בתרבויות ובאזורים מחוץ למזרח הקדום: ביוון וברומא בתקופה הקלסית, באיטליה של תקופת הרנסנס, בביזנטיון, בארצות האסלאם, במזרח הרחוק, באירופה בעת החדשה העכשווית ובחברות הפרימיטיביות העכשוויות.

I. Colonización e Inmigración Zvi Loker On the Jewish Colony at Remire, French Guiana Jose A. Itzigsohn La atención médica- en las colonias agrícolas judías Qt la Argentina Moshe Nes-El La colonización agrícola judía en Chile Margalit Bejarano Cuba as America's Back Door: The Case of Jewish Immigration Avraham Milgram Rezende e outras tentativas de colonização agrícola a refugiados judeus no Brasil (1936-1939) II. Nacionalismo y Antisemitismo Maria Luf'za Tucci Carneiro Heróis sem armas Graciela Ben-Dror La Conferencia de Evian: El periodismo católico argentino y la conformación de la opinión pública Alberto Spektorowski La imagen del judío en las corrientes integralistas y populistas del nacionalismo argentino: M. Galvez, R. Droll y L. Dellepiane III. Regímenes Políticos y Comunidades Judías Leonardo Senkman El peronismo visto desde la legación israelí de Buenos Aires: Sus relaciones con la OIA (1949-1954) Mario S. Sznajder El judaísmo chileno y el gobiemo de la Unidad Popular (1970-1973) IV. Educación y Cultura Efraim Zadoff Las relaciones entre las escuelas judías de Buenos Aires, el gobiemo y el Vaad Hajinuj (1935-1943) Iosi (Jorge) Goldstein El movimiento hebraísta en la Argentina (1948-1959) V. S ionismo Silvia Schenkolewski-Kroll La conquista de las comunidades: El movimiento sionista y la comunidad ashkenazi de Buenos Aires (1935-1949) VI. Latina y la Creación del Estado de Israel Judit Bokser-Liwerant El movimiento sionista, la sociedad y el gobiemo de Mexico frente a la partición de Palestina Rosa Perla Raicher El Comité Uruguayo Pro Palestina Hebrea (1944-1948): Su acción y cauces de pensamiento Ignacio Klich Failure in Argentina: The Jewish Agency's Search for Congressional Backing for Zionist Aims in Palestine (1946) VII. Literatura Regina Igel La inmigración judía en la ficción de Brasil Naomi Lindstrom Zionist Thought and Songs of Zion: Two Jewish Argentine Poets Sabine Horl Groenewold Jusep Torres Campalans de Max Aub: Su significación autobiográfica

ספר זה הוא מחקר מעמיק על מהותם ועל תוכנם של השטרות שבתלמוד. באמצעות הקבלות אל הפפירוסים העתיקים ואל המשפט היווני והרומי המחבר מוכיח שהלכות רבות המשמשות אבני יסוד במשפט העברי הן קדומות ביותר והיו ידועות מאות שנים לפני חורבן הבית.

כיצד הפכה תקשורת ההמונים לתחום מחקר חשוב ולמקצוע אקדמי מבוקש באוניברסיטאות ובמכללות תוך זמן קצר יחסית? אין חולקים עוד על מקומם המרכזי של אמצעי התקשורת בחיי היום-יום ועל התפקיד שהם ממלאים בהנעת מערכות חברתיות וציבוריות. עם זאת רבות התהיות לגבי טיבו של נושא תקשורת ההמונים כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. פרופ' חנה אדוני וד"ר ענת פירסט מתמודדות עם סוגיה זו. הן בוחנות ומנתחות בספרן את הבעיות המרכזיות הכרוכות במעמדו של המקצוע כתחום אקדמי במחקר ובהוראה. הן מסתמכות על ניסיון אקדמי עשיר ועל מקורות מגוונים הכוללים תעודות מארכיונים של האוניברסיטה העברית, פרסומים של מכון גוטמן בירושלים (המכון למחקר חברתי שימושי), תכניות לימודים וידיעונים של המחלקות לתקשורת במוסדות האקדמיים בישראל, וכן על ראיונות עם חוקרים בכירים בתחום זה. הספר מחקר התקשורת והוראתה הוא פרי מחקר חלוצי, יחיד מסוגו, המניח נדבך חשוב לחקר התקשורת בישראל: בחינת התפיסה של מקצוע התקשורת באקדמיה באמצעות מקרה בוחן - לימודי התקשורת באוניברסיטה העברית, שעד שנות השמונים של המאה העשרים הייתה המוסד האקדמי היחיד שהציע לימודים בקומוניקציה. ניתוח מקיף וממצה של התפתחות המחלקה לתקשורת מאפשר להתחקות אחר הדילמות המובְנות במחקר ובהוראה האקדמית של התחום. שתיים מן הבעיות המרכזיות הנדונות הן התוויית הגבולות הדיסציפלינריים המדעיים של המחקר ובחינת השילוב של המחקר העיוני עם הכשרה פרופסיונלית בעיתונאות. לספר שני חלקים: הראשון מציג את המסגרת התיאורטית שממנה נשאבו הממדים הרלוונטיים להתפתחות התחום ואת הדילמות המובְנות בחקר התקשורת, על רקע הוויכוח המתנהל בסוגיה זו בארצות הברית ובאירופה. חלקו השני והעיקרי מוקדש לסיפור הקמתה והתבססותה של המחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר נועד לחוקרים, למורים ולתלמידי תקשורת ועיתונאות באוניברסיטאות, במכללות ובמסגרות אחרות. עניין רב ימצאו בו גם היסטוריונים וחוקרי תרבות המתחקים אחר התפתחותם של המוסדות האקדמיים בישראל.

בספר ניתן בידי חוקריה ולומדיה של תורת הסוד בישראל יצירת מופת מתקופת ראשית הקבלה בספרד במהדורה מדעית-ביקורתית. הבעיות הכרוכות בטיב הספר ובדמות המחבר רבי עזריאל, מראשי חבורת המקובלים בגירונה וביניהם הרמב"ן, מבוררות מבחינה פילולוגית, היסטורית וביו-ביבליוגרפית בפרקי המבוא. היסודות הרעיוניים מוסברים ומובהרים בהערות. רבי עזריאל הצטיין בחשיבה מקורית ובחדשנות נועזת, בייחוד ביחסו לכתבים פילוסופיים, מהם בשם אפלטון ואריסטו, ובאופני שימושו ברעיונותיהם.

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

האימפריה הביזנטית עמדה בשנת 1025 בשיאה של תקופת שגשוג. שלטונה השתרע מהמגף האיטלקי במערב ועד ארמניה במזרח, מחופיה של סוריה בדרום ועד חצי האי קרים בצפון. קונסטנטינופוליס בירתה הייתה הכרך הגדול ביותר באירופה, מטרופולין שבה כחמש מאות אלף נפש; עיר מסחר שוקקת שאוצרותיה לא יסולאו בפז. במהלך המאה האחת עשרה התמודדה האימפריה עם כוחות שאיימו להחריבה: פלישות של שבטים טורקיים לאסיה הקטנה; פלישות של שבטים נודדים שונים אל הבלקן; האיום הנורמני על השליטה באיטליה וביוון, ובסוף אותה מאה – מסע הצלב הראשון, שאיים על ביטחונה של עיר הבירה עצמה. מיכאל פסלוס, מחבר הכרונוגרפיה , שימש שר בכיר בחצר הקיסרים הביזנטיים במשך כשלושים שנה והיה עד לתהפוכות המדיניות והחברתיות שעברו על קונסטנטינופוליס ועל השלטון המרכזי באימפריה. הוא בחן בעין חדה ותאר בלשונו המושחזת את השליטים על שאיפותיהם וחולשותיהם; את שכיות החמדה שבנו ואת הפשעים שביצעו; את הצלחותיהם ואת כישלונותיהם. אך יותר מכול זהו סיפורה של חברה משתנה; של הכוחות והקולות הרוחשים בעיר התוססת; של מעמדות עולים, ושל שלטון מרכזי המבקש לענות על אתגרים חדשים בפתרונות מסורתיים. בביוגרפיות של אחד עשר קיסרים ושלוש קיסריות מצליח פסלוס להחיות את סיפורה של חברה במשבר, שעל אף מרחק הזמן מעוררת בקורא השוואות מפתיעות לחברה בת-ימינו. הכרונוגרפיה היא תיאור שלטונם של 14 קיסרים ביזנטים (11 קיסרים ושלוש קיסריות), בסדר כרונולוגי מן המוקדם למאוחר, החל משנת 976 ועד סוף שנת 1077. מיכאל פסלוס, ששימש כשר בכיר בממשלם של הקיסרים הביזנטים במשך למעלה משלושים שנה, השכיל לתאר אותם על חולשותיהם ואנושיותם, תיאוריו מחיים לא רק את החצר הקיסרית כי אם גם את עיר הבירה קונסטנטינופוליס ואת התרבות הביזנטית בימיו. חוט השדרה הכרונולוגי אינו אלא אמצעי בידיו של פסלוס לקשור אליו את הסיפורים הצדדיים שונים, ואת הנרטיב המרכזי: התדרדרותה של הקיסרות מאז ימיו של בסיליוס השני. פסלוס נולד וגדל בחברה אשר הלכה והשתנתה לנגד עיניו. הוא ביכה את החמדנות האזרחית, את אובדן הסדר והערכים בחברה, את המתעשרים החדשים ואת אינפלציית התארים שקיסרים חלשים מרעיפים על אזרחי העיר, בתקווה לזכות לתמיכתם. התקופה הסוערת אותה מכסה הכרונוגרפיה מהווה קו פרשת מים בתולדותיה של הקיסרות הביזנטית. ביזנטיון עמדה בתחילת המאה ה-11 בשיא השפעתה המדינית והתרבותית. אוכלוסיית קונסטנטינופוליס מנתה בשנת 1000 בין 400,000 ל-500,000 נפש. זאת, בזמן שאוכלוסיות לונדון או פריס לא עלו על 20,000—30,000 נפש. השגשוג החל להתערער עם פשיטותיהם הראשונות של הטורקים הסֶלְג'וּקִים על מזרח אסיה הקטנה בשנות השלושים של המאה האחת עשרה. אט אט החלה אחיזת השלטון המרכזי להתערער במזרח האימפריה, עד לאובדן השליטה הסופי על אסיה הקטנה בעקבות קרב מנזיקרט בשנת 1071. למרות שפסלוס לא היה אמון על תיאור מסעות מלחמה וכיבושים והתמקד במתרחש בחצר ובפוליטיקה העירונית, הכרונוגרפיה היא אחד המקורות החשובים לתקופתה. יצירה ספרותית לא פחות מהיסטורית, הכרונוגרפיה מחיה לנגד עינינו קיסרים וקיסריות, מאהבים, פילגשים, מורדים במלכות ואף אנשים פשוטים, בנסיון מתמיד להתחקות אחר האנושי שבהם ולהבינו. הכרונוגרפיה , יצירה מרכזית בספרות הביזנטית מימי-הביניים, תורגמה מיוונית בידי שי אשל. הספר מלווה בהערות, הארות, ומבוא ובו סקירה על הספר ומחברו ועל התקופה.

הספר דן בדגמים של היחס בין הכוח האלוהי לכוח האנושי בספרות המיסטית היהודית. דגמים אלה חולצו מתוך שלל טקסטים, שרבים מהם נמצאים בכתבי יד וטרם נידונו במחקר. הדיון מצביע על ההמשכיות העמוקה בין מקורותיה הקדומים של המיסטיקה היהודית, המצויים כבר בספרות חז"ל, לדיונים קבליים עד קבלת צפת במאה השש עשרה ועד בכלל. עם זאת הובלטו החידושים של הקבלה המאוחרת ויחסם לתפיסת כוחו של האדם בתרבות הרנסנס. תפיסות קבליות של הכוח מושוות לדגמים רווחים שלו בשיח המודרניסטי והפוסט-מודרניסטי, כגון זה של מישל פוקו. לטענת המחבר השפיעו התפיסות הקבליות על שורשי המחשבה הפוסט-מודרניסטית בעניין הכוח בתקופת הרנסנס. במיוחד מודגשת כאן השפעה אפשרית כזאת על הגותו של ניקולו מקיאוולי. רוב דגמי תפיסת הכוח בקבלה מתארים את הדרכים שבהן, לדעת המקובלים, האדם מסוגל למשוך, לתעל, להפיץ, לעצב ואף ליצור את הכוח האלוהי, בעיקר באמצעות המצוות וכוונתן, אך יש גם דגם סביל, שעל פיו האדם הופך למעין מְכָל לכוח האלוהי הממלא את ישותו. עניינים נוספים העולים בספר הם, לדוגמה, כוחה של השפה לעומת כוח המבט והחיזיון וכן כוחה של החלימה.

כרך זה, הרביעי בסדרת תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים , רואה אור בשנת המאה להחלטת הקונגרס הציוני על הקמת האוניברסיטה בירושלים (וינה 1913). שלושה הכרכים הקודמים הוקדשו לשורשי הרעיון לייסד תשתית רוחנית ותרבותית לישות הלאומית בארץ-ישראל, להקמתה של האוניברסיטה ולהתפתחותה בימי 'המדינה שבדרך', עד הירידה מהר הצופים בשנת 1948, שעמם נחתם הפרק הראשון בתולדות המוסד. בכרכים הראשונים נפרשו לעיני הקורא העלילות המורכבות של כינון האוניברסיטה, במחקרים מעמיקים ופרטניים שעסקו בצדדים המדעיים, הארגונים והפוליטיים, הכלכליים והחברתיים. רק מעט הוקדש לפועלם של האנשים שעמדו מאחורי מפעל זה. הכרך שלפנינו מביא את הביוגרפיות של המייסדים והפרופסורים הראשונים של האוניברסיטה, שטבעו את חותמם על כינונה והתפתחותה של האוניברסיטה בשנות המנדט. אמנם סיפורם האישי הוצג לעתים במאמרי הכרכים הקודמים - אך זאת במקוטע ובמובלע, והבלטתו כאן מציירת את תמונת ימי האוניברסיטה בראשיתה דרך סיפורם של מעצביה. שלושה פרקים בספר: הראשון בהם עוסק במייסדיה ומעצביה של האוניברסיטה, וכולל את אנשי המעש שליוו את הקמתה ואפשרו את תפקודה; הפרק השני מוקדש לראשוני המורים והחוקרים במדעים העיוניים: מדעי הרוח, מדעי היהדות וראשוני החוקרים בתחומי המשפט והחברה; בפרק השלישי מובאות הביוגרפיות של החוקרים והמורים בתחומי המתמטיקה והמדעים הניסויים. ספר זה מוקדש לאנשים שהגיעו לירושלים בנסיבות שונות מרחבי העולם ומתפוצות רבות, אך בפועלם המשותף על הר הצופים אפשרו את הגשמתו של הרעיון, שנזרע במחצית השנייה של המאה ה-19 ונשא פרי מבורך בתקופת היישוב. הם שהניחו את התשתית למעמדה הבכיר של האוניברסיטה העברית בשנים הבאות, בימי מדינת ישראל.

ר’ אלעזר בירבי קליר (‘הקליר’ בפי העם) הוא המפורסם והפורה שבין משוררינו בתקופת השיא של הפיוט הקדום העברי בארץ ישראל – בין המאה השישית למאה השמינית לספירה. חלק מאלפי הפיוטים שכתב השתמר במחזורי אשכנז, צרפת ואיטליה, ומקצת מיצירותיו נאמרות בבתי הכנסת עד היום. ממצאי גניזות קהיר מלמדים שבמחזורים האירופיים לא נשתמרו אלא מקצת מיצירותיו של הקלירי. מתברר שהוא עיטר בכמה סדרות של פיוטים – ובעיקר בקדושתאות, הן מערכות הפיוטים לתפילות העמידה המתרחבות לקראת הקדושה – כל אחת מתפילות היום, וכתב שוב ושוב יצירות חדשות שבאו להחליף את קודמותיהן. בצד קדושתאותיו למוסף ולנעילה שבדפוסי אשכנז, התגלו בגניזה קדושתאות מקבילות לתפילות אלה, וכן פיוטים לערבית, לשחרית ולמנחה. כמו כן התברר שהקדושתאות שבמחזורי אשכנז השתבשו, חלק מהקטעים המקוריים שהיו בהן הושמטו, ונוספו בהן קטעים מאוחרים. בספר שלפנינו מרוכזים כל הפיוטים ששרדו ממורשתו של ר’ אלעזר בירבי קליר לכל התפילות, תוך ניסיון לשחזר את הקומפוזיציות השלמות מתוך קטעי הגניזה, כמובן גם בעזרת החומר שבמחזורים האירופיים. הפיוטים מודפסים באופן המבליט את תבניותיהם השיריות, והם מנוקדים ומלווים בביאור מקיף. בצד כל פיוט מפורטים, במדור נפרד, גם שינויי נוסחיו על פי מקורותיו שבידינו. שחזור הקדושתאות העלה שאלות רבות, ואלו נדונות בפירוט במבוא מקיף. הדיון כולל בירור ממצה של הרכבה של כל קומפוזיציה, של ייעודה המדויק ושל שאלת ייחוסו לקלירי של כל קטע, גם מסוגי פיוט אחרים. במבוא מתוארות גם תבניות הפיוטים לסוגיהם, סגולותיהם השיריות, לשונם הייחודית, תוכניהם וכן מסורות מדרש ייחודיות וענייני הלכה ומנהג המופיעים בהם. בספר מופיעים קטעי שיר רבים מאוד שטרם נדפסו במהדורה מדעית מתוקנת.

באמצע המאה השש עשרה יצרו מקובלי צפת טקס של קבלת שבת ובו נתנו ביטוי לראייתם בשבת כלה ומלכה וביום השבת יום נישואין ויום הכתרה. חטיבה של קבלת שבת שולבה בתפילת ליל השבת ובה השיר 'לכה דודי' מאת ר' שלמה אלקבץ. השיר היה לציר המרכזי בתפילה הזאת, ואף על פי כן אין שיר מובן פחות ממנו. 'לכה דודי' משקף את התפיסה הכפולה של קבלת השבת כקבלת פני שבת וקבלת עול שבת. לפי ספרות הקבלה שתיהן מתמזגות למעין קבלת עול מלכות שמים. כיוון שאין 'לכה דודי' יוצא מידי סודו הקבלי, תוכנו וצורתו של השיר מצריכים קריאה מעמיקה. ספר זה יאפשר לקורא להבין את השיר ולעמוד על הסודות הגלומים בו ועל הרמזים השזורים לאורכו. הבנת הסודות הקבליים תאפשר ללוות את הדוד בהליכתו לקראת הכלה. קבלת השבת השבועית באה לזַכות בקבלת השבת הקוסמית. קבלת פני השבת היא דוגמה לגאולה העתידה, ו'לכה דודי' סולל את הדרך לאמירת 'מזמור שיר ליום השבת' בשני משמעיו – הן כמזמור לכבוד השבת הן כמזמור לעתיד לבוא ליום שכולו שבת. הספר פותח צוהר להבנת עולמם הדתי של חכמים ומקובלים בצפת בשיא פריחתה, במאה השש עשרה. זהו חלק ממפעל פרשני מקיף הבוחן את סידור התפילה מזווית ראייה היסטורית וספרותית. תקציר באנגלית נמצא בסוף הספר.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. בכרך זה נדפסו: קדושתא קלירית לשבת שובה; פרקים מספר המצרנות של רב שמואל בן חפני גאון; קטעים מקובצי תפילה ארץ-ישראליים מן הגניזה; פירוש רבנו תם לספר איוב; סיבוב ר' פתחיה מרגנשבורג בנוסח חדש; קובץ הלכות תפילה ומועדות לאחד מתלמידי רבינו יונה; פירושו של ר' שלמה בן מנחם ל'בתי הנפש והלחשים' בסוגיית השכל. המהדירים של הטקסטים הללו הם: עדן הכהן, גדעון ליבזון, עזרא פליישר, ישראל תא-שמע, אברהם דוד ודב שוורץ.

מסורת המוזיקה המערבית הניבה לא רק מוזיקה, אלא גם אינספור כתבים על מוזיקה, המצויים בדיאלוג רצוף ורב-השפעה עם נושאם. בטווח הרחב שהוא מכסה ובעומקו הפילוסופי, שפה משלה מתחקה אחר הדו-שיח המתמשך הזה באלף הקודם. רות כ"ץ טוענת שהיחסים החיוניים בין תנובה אינטלקטואלית ליצירה מוזיקלית הולידו את התפיסה המערבית של המוזיקה. בעת שרעיונות חדרו למוזיקה מתוך ההקשרים שבהם היא צמחה, לשונה הפנימית התפתחה יד ביד עם תמורות בהיסטוריה האינטלקטואלית והחברתית. כ"ץ חוקרת כיצד התשתית הזאת אִפשרה למוזיקה להסביר את עצמה מבפנים, תוך יצירת בסיס רציונלי ומערכת של התייחסות עצמית שהחלו להישחק בשנים האחרונות. כמחקר סמכותי של הצומת שבו נפגשות האמנות והפילוסופיה המערביות, צומת שמרבים להתעלם ממנו, שפה משלה מחזיר את המוזיקה למקום הראוי לה בהיסטוריה של הרעיונות.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

עלילת ספרה של אנה הולצר-קוואלקו , בבתים זרים , מתרחשת בשלזיה התחתית , חבל ארץ שעם תום מלחמת העולם השנייה עבר מגרמניה לפולין. על רקע שרטוט הגבולות המחודש באירופה חושפת המחברת ללא כחל ושרק את החוויה האנושית והאישית שליוותה את חילופי הבעלות. עמדת המספרת הבלתי מגויסת מערערת על הרגלי החשיבה המקובלים, ול וּ בשל בחירתה לדון בשלוש הקבוצות - גרמנים, פולנים ויהודים - בו זמנית ובנשימה אחת. מבעד למסכת שלמה של איבוד וניכוס חפצים מתגלה לעינינו הגורל המשותף, לכאורה כמובן, שזימנה ההיסטוריה הפוסט-מלחמתית למי שנחלקו זמן קצר קודם לכן לרודפים ולנרדפים. פרויקט ההומוגניזציה האתנית שהוטל על מרכזה של אירופה ומזרחה שירת את השלטתה על המרחב החדש של האוטופיה הקומוניסטית, קרי הלאמתו של רכוש וחלוקתו מחדש בצלה ובחסותה של ברית המועצות. על בסיס תיעוד ארכיוני עשיר מספר בבתים זרים סיפור אמביוולנטי על מתיישבים פולנים ויהודים-פולנים מן הטריטוריות שאיבדה פולין לטובת ברית המועצות במזרח, המוצאים עצמם ב " בתיהם " של גרמנים בשטחים שסיפחה פולין במערב. החיים אלה לאחר אלה של מתיישבים גרמנים הנסים מערבה, מתיישבים פולנים שחוו זה עתה חילופי אוכלוסין כפויים ויהודים פולנים ניצולים היורשים בעל כורחם את קניינן החומרי והתרבותי של קהילות יהודיות-גרמניות עתיקות יומין שחרבו בשואה, נפרטים בספר לפרטי פרטים של החוויה האנושית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

רובנו מתנסים בתחושות אבסורד וריקנות, באותו הלך רוח שמילט מחזהו של קֹהלת את נהמת ההבל הבלים שלו. רגשות אלה, טוען נייגל, נובעים מפער בין ההתייחסות הרצינית לחיינו לבין הכורח להתבונן בהם מדי פעם בריחוק ולהשתאות על הרצינות; ולהתבייש בה, ללעוג לה, לקלל אותה – וקצת להתמוטט. הרצינות מתלווה לקיום כשמתנסים בו מבפנים, מפרספקטיבה סובייקטיבית. כשמסתכלים עליה מבחוץ, באובייקטיביות, היא מתנפלת עלינו בצחוק רע ונובחת שהיא – הרצינות – אינה יכולה להיות רצינית כי אנו עצמנו איננו רציניים: אנו אפסיי ערך וקיקיוניים. אך בעוד האדם מרשרש "החיים חסרי משמעות, החיים חסרי משמעות" הוא ממשיך להתמסר להם ולקיימם ברצינות. עשן האבסורד מתאבך מהתנגשות זו בין נקודת המבט האובייקטיבית לסובייקטיבית. ההתנגשות בין הפרספקטיבה האישית למרוחקת מארגנת נתח חשוב מהגותו של נייגל. בשוּרת מחקרים המתפרסמים ב שאלות עלמוות – רובם זכו למעמד המיוחד של קלסיקה בת זמננו – הוא משתמש בה כדי לפענח טווח רחב של בעיות יסוד בפילוסופיה. "איך זה להיות עטלף?", אחד הידועים והעשירים במחקריו, עוסק בבעיית הגוף והנפש, היינו בניסיון להבין כיצד הנפש מקיימת קשר שיטתי עם הגוף החומרי. "מזל מוסרי" דן במאמץ ליישב את חופש הרצון עם ההשקפה שהכול קבוע מראש בידי נסיבות קודמות. "מלחמה וטבח" בוחן מהן האינטואיציות המוסריות הניצבות ברקע המגבלות שמטילים דיני המלחמה. ותחת הכותרות "האבסורד" ו"מוות" מתבררות סוגיות הנוגעות למשמעות החיים ולפחד מפני המוות. בחלקים אחרים של הספר מראה נייגל כיצד שאלות בקשר להתנהגות מינית, לפערים חברתיים, לעוצמה פוליטית ולחציית מוחות מובילות לבעיות פילוסופיות מסורתיות על זהות אישית, על ערכים ועל תודעה. דיוניו כולם – תמיד נמרצים ומאלפים – נועדו להעמיק את הבנתנו הן במישור האישי-סובייקטיבי הן במישור התאורטי-אובייקטיבי. על הסדרה: מאה שנים של אנליזה פילוסופית הן הזדמנות חגיגית לערוך סינתזה היסטורית בעברית, שעת כושר להשקיף על המסורת האנליטית מבעד לסדרת תרגומים של יצירות מופת מתוכה – ובתוך כך להרחיב את אוצר המונחים הנחוצים להתפלספות (ב)עברית. כך נמשכת הסדרה בְּדִיּוּק מאותו מפעל תרגום שלימים כונן סביבו את הוצאת מאגנס – ספרי מופת פילוסופיים . אם לערוך פרפראזה על דבריו של ח"י רות, מייסדה של סדרת האם, סדרת הבת נועדה לאפשר לנו ללמוד – אך גם להעשיר – את רולס בלשונו של ישעיהו. ב-1912 נסע ויטגנשטיין לקיימברידג' כדי ללמוד אצל ראסל, ומסעו הצמיח – על גבי המצע שהניחו קודם לכן פְרֶגֶה וראסל עצמו – את הזרם האנליטי בפילוסופיה. למרות הדמיון בין הפילוסופיה האנליטית לאחותה הקונטיננטלית יהיה זה הוגן לקבוע כי שתי המסורות נבדלות זו מזו. הן הבשילו בשפות שונות – הקונטיננטלית בגרמנית ובצרפתית, האנליטית באנגלית (לכן הכינוי "אנגלו-אמריקאית") – וכל אחת מהן פיתחה אישיות ומזג אופייניים. פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק. על הכריכה: מכיוון שכריכות הספרים בסדרה למעשה יוצרות חלל תצוגה המאפשר למסור רעיונות ודעות, החלטנו להציב בו תערוכה (בלתי מתחלפת) שמצלמת את המתח בין הנכים לסביבה הבנויה – מתוך ביטחון שהמתח אינו בלתי מתחלף, שניתן לסלק אותו. אלפי תודות לאנשים המיוחדים שהעמידו לרשותנו את סיפורי חייהם. פרוייקט הכריכות התאפשר הודות לשיתוף הפעולה של מילב"ת (המרכז הישראלי לאביזרי עזר, בינוי ותחבורה לנכה), עמותה העוסקת בהתאמת הסביבה הבנויה לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות. בתצלום: שושנה גולדברג-מאיר, אישה עם מוגבלות כתוצאה ממחלת הפוליו. עיצוב הסדרה וצילום: נעמה צבר

כדורגל היה מאז ומעולם מרכיב מרכזי בחייהם של יהודים בארגנטינה, ומועדון הכדורגל של אטלנטה מזוהה כבר עשרות שנים עם הקהילה היהודית של הבירה, בואנוס איירס. לדור הראשון של מהגרים הייתה החברות במועדון ערוץ של השתלבות חברתית במרקם החיים העירוני של בואנוס איירס. לדור השני הייתה זו דרך לשימור מרכיב זהות אתני ולדור השלישי –מסורת משפחתית בעיקר. ספר זה הוא מחקר חלוצי על ספורט וזהות אתנית. אף שרוב ההיסטוריונים יסכימו על חשיבותו של הכדורגל בחִברות של אמריקה הלטינית , מעט מאוד נכתב על אתניות ועל ספורט בחברות מהגרים כמו ארגנטינה וברזיל. גם ההיסטוריה החברתית של היהודים באמריקה הלטינית נוטה להתמקד באנטישמיות ולהזניח היבטים רבים מן התרבות העשירה של חיי היומיום בבואנוס איירס, שנוצרה בידי מהגרים יהודים וצאצאיהם , ובמיוחד יהודים שאינם חברים במוסדות הקהילה . מחקר זה מתאר פן מרכזי בעולמם של יהודי ארגנטינה ובתפקיד הפעיל שמילאו בעיצוב התרבות המקומית. אבל כדורגל הוא לא רק זירה לדיאלוג, אלא גם למתחים פוליטיים, אתניים ודתיים. קריאות אנטישמיות ליוו את משחקיה של אטלנטה לפחות מאז שנות השלושים. אוהדי אטלנטה לא נשארו חייבים והשמיעו לא פעם קריאות גזעניות משלהם כלפי אוהדי קבוצות יריבות. שחקנים, אוהדים ומנהלי קבוצות יהודים הם גיבוריו של ספר זה, המתבסס על מחקר ארכיוני וסדרה של ראיונות עם אוהדים של הקבוצה בארגנטינה ובישראל.

בצד התרגום הארמי הרשמי לנביאים, המכונה 'תרגום יונתן', הילכו בקהילות ישראל תרגומים ארמיים נוספים. תרגומים אלה, המצויים רובם ככולם בכתבי יד, מכונים במחקר המודרני 'תוספתות תרגום', באשר יש בחלקם הרחבות מדרשיות. מקורן של 'תוספתות התרגום' עמום: אפשר שהן חלק מתרגום ארצישראלי שלם לנביאים, ואפשר שהם תרגומים לפרקי הפטרה בלבד. הספר מכיל אוסף של מאה וחמישים קטעים, בעלי אופי דיאלקטי מגוון, שנתלקטו מתוך למעלה ממאה כתבי-יד ודפוסים ראשונים.

ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי – עיתונאי, מבקר תרבות, מתרגם, סופר, משורר ופוליטיקאי – הוא דמות חידתית ושנויה במחלוקת בתולדות הציונות. נוכחותו בשיח הפוליטי והאינטלקטואלי של התנועה הציונית, מתחילת המאה העשרים ועד ימינו, תרמה לכך שמורשתו האידאולוגית הייתה לגורם מעצב במציאות הישראלית, אך הדימוי הציבורי שיוחס לו העמיד את דמותו ופועלו ההיסטוריים ואת מורשתו הספרותית בצלו של השיח האידאולוגי. הספר בין ענני זוהר מתחקה אחר הביוגרפיה האינטלקטואלית של ז'בוטינסקי כסופר. נבחנת בו יצירתו הספרותית בהקשר הרחב של חייו ופעילותו הפוליטית וביחס לכתיבתו בסוגות ובמסגרות כתיבה אחרות – כתיבתו העיתונאית, ביקורת הספרות והאמנות שלו ושיח ה"עצמי" שעוצב במכתביו, בכתיבתו האוטוביוגרפית ובעדויות בני התקופה. לצד הצבעה על רצפים ומוטיבים חוזרים נחשפות בספר סתירות ומתוארים נתקים בין התקופות השונות, הסוגות והנושאים בכתיבתו, וכן בין הספרה הספרותית, הפוליטית והאישית בחייו. לצד העיסוק ביצירותיו הקנוניות – הרומנים "שמשון" ו"חמשתם" – מוצגות יצירות שחלקן לא נדונו עד כה.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

ספר זה הוא מהדורה חדשה, מורחבת ומתוקנת, של החיבור בין יהודים לנוצרים בפרשנות המקרא , שראה אור לראשונה בשנת תשנ"ב. הספר הוא אסופת מאמרים על פרשנות המקרא לדורותיה שבמוקד עניינה יחסי הגומלין בין הפרשנות היהודית למקרא ובין הפרשנות הנוצרית. יחסי גומלין אלו מתגלים כמערכת עשירה ומורכבת של השפעה ופולמוס, הבאה לידי ביטוי הן במפורש והן ברמז ובדרכי עקיפין. חיבורי הפרשנים היהודים, ובהם רש"י, רשב"ם ור' יוסף בכור שור, נבחנים על רקע העולם התרבותי ומציאות החיים בתקופתם וכתגובה לעולם זה, והפרשנות הנוצרית נבחנת ביחסה המורכב ורב הפנים למסורת היהודית ולפרשנות המקרא היהודית.

The aim of this commentary is to explain, with the help of an historico-philological method of interpretation, the simple meaning of the Biblical text, and to arrive, as nearly as possible, at the sense that the words of the Torah were intended to have for the reader at the time when they were written. I investigated the history and principles of the literary tradition with no less care than the development of the thematic tradition. The study of the history of the traditional themes is bound up with the study of the sources… In my opinion the sources are very different from the documents J (Jahwist), E (Elohist), P (Priestly Code), postulated by the commonly-held theory. I made every effort to note accurately all the linguistic details of the text, its grammatical niceties, its allusions, even its play upon words. It was not my object to defend any particular viewpoint or any particular exegetical method, but only to arrive at a thorough understanding of the Torah’s meaning, whatever that might be.

תרפויטיקה וגאולה מבקש להציע פתרון לשאלת החירות בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד באמצעות עיון במודל פילוסופי של הלא-מודע, שהציע הפילוסוף הגרמני שלינג בתחילת המאה התשע-עשרה. התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד מאתגרת את תפיסת החירות המקובלת בעולם המערבי מאז אפלטון: אם האדם החופשי הוא השולט בגורלו ומקבל החלטות הנוגעות לחייו, כיצד חירותו אפשרית במסגרת תורת האדם של פרויד, המכירה בחלקים לא מודעים של הנפש? כיצד יכול ה"אני" לשלוט בנפש, כאשר המוטיבציה האמיתית להחלטותיו אינה ידועה לו לעתים, או כאשר אינו מכיר חלקים חשובים של נפשו? הספר מציג בהרחבה את תרומת רעיונותיו של שלינג לתורת האדם של פרויד, נושא שלא נחקר כראוי עד עתה, ומתמקד באופן המהפכני שבו מחשבת פרויד מתכתבת עם מחשבת שלינג ועם ההגות הפילוסופית בגרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. פרויד החדיר לתוך הפסיכואנליזה את התשתית הרעיונית של המודל האידיאליסטי של הלא-מודע אצל שלינג, אך בה בעת גם שינה, ולמעשה ניסח מחדש, אלמנטים בסיסיים בתוכו. בכך הצליח פרויד להתמודד בהצלחה גם עם מגבלות יסודיות של הפילוסופיה הגרמנית המאוחרת, ש הובילו את שלינג לעבור למחשבה על העולם דרך תפיסות רדיקליות של דת ומיסטיקה. פרויד הפך את הדרמה שבין האדם לאלוהיו אצל שלינג למפגש בין האדם למטפל, והציע התערבות אנושית במקום השגחה אלוהית, תרפויטיקה במקום גאולה. הספר עומד כך על מקומם של הפסיכואנליזה והאידיאליזם הגרמני בתהליכי החילון במודרנה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מגדולי אנשי הרוח בעולם היהודי בעידן המודרני, נתן דעתו על סוגיות יסוד שהסעירו את עם ישראל נוכח ההשכלה, החילון והתנועה הציונית. התבטאויותיו, שנוסחו באופן פיוטי ומורכב, יצרו הד ציבורי ופרשנויות שונות וסותרות, והשפעתו על הציבוריות הישראלית הייתה ועודנה רבה מאוד. הספר ההלכה הנבואית: הפילוסופיה של ההלכה של ההלכה במשנת הראי"ה קוק מבהיר לראשונה את מכלול כתיבתו ההגותית וההלכתית, על שלל הניגודים והמתחים המגולמים בה. בד בבד, הספר מדגים את הזיקה שבין הלכה, אגדה ונבואה. לטענת המחבר אין הלכה ללא אגדה ומאחורי כל פסיקה ניצבת הגות מנהירה. למען הבהרת טענה זו והכרת עולמו ההלכתי של הרב קוק, הקורא מובל אל מחוזות הגותו של המקיפים את עולם המחשבה הכללית ואת נבכיה הכמוסים של ספרות ישראל על כל גוניה: האגדה וההלכה, הפיוט והפסיקה, תורת הסוד ותורת הנגלה. על מצעם של אלה נחשפים עקרונות הפילוסופיה של ההלכה העומדים ביסוד פסיקתו. פסיקתו של הראי"ה קוק נוגעת בעולם הנבואה, ומתוך יומניו, המובאים בהרחבה בספר, נחשפות תחושותיו הנבואיות הקשורות לחווית השיבה לארץ ישראל, חוויה שיש לה תפקיד מרכזי בהבנת כתיבתו ההלכתית.

מתוך עיון היסטורי-פילולוגי במקורות התנאיים והשוואתם לכתבי כת מדבר יהודה משרטט המחבר את מהלך התגבשותה של תורת העונשים של חז"ל. יצירתה של מסכת משפטית שלמה ולכידה, המבוססת על עקרונות אחידים, על בסיס הוראות הענישה המקראיות בעלות האופי הפרטני, אינה רק תהליך פרשני מורכב אלא יש בה ביטוי לעמדותיהם של חז"ל בנוגע למטרותיה של הענישה ולמקומם של בית הדין ושל החברה ביחסים שבין האדם לאלוהיו. שמו של הספר, 'עונשים וחטאים', רומז להנחה שסיווג החטאים לקבוצות משנֶה מלמד על תפיסתם של חז"ל את חומרת העברות. בהקשר זה נידונים בספר המונחים 'מיתות קלות' ו'מיתות חמורות', תולדות היווצרותן של ארבע מיתות בית דין והיחסים ביניהן וכן כמה מחלוקות בין החכמים בעונשם של עבריינים מסוימים כביטוי לתפיסות שונות של מהות החטאים. עוד מייחד המחבר דיון נרחב לעונש הכרת המקראי, לפרשנותו וליישומו בהלכה הכיתתית ובהלכה של חכמים. בתוך כך הוא מנתח את התפיסות הנבדלות של מטרות הענישה ודרכי כפרת החטא בקבוצות השונות . עונשים וחטאים הוא ספר חדשני ומקורי הדן לראשונה בשאלות הללו. הטיעונים וההצעות שבו חשובים לליבונם של נושאים אלו בפרט ולחקר הלכת חז"ל ומקורותיה בכלל .

כיצד קהילות הנבדלות זו מזו באורח חייהן ובתרבותן יכולות להתקיים במסגרת מדינית אחת? שאלה זו רלוונטית במדינות רבות ובישראל במיוחד, ותאוריית הרב-תרבותיות מנסה למצוא לה תשובות . צ'רלס טיילור, פילוסוף ואיש ציבור קנדי, כתב חיבור רב השפעה ששמו 'הפוליטיקה של ההכרה', ובו בחן את תביעתה של קהילת דוברי הצרפתית בחבל קוויבק להכיר בתרבותה ובשפתה. בחיבורו הוא פיתח גישה חדשנית ומאוזנת לרב-תרבותיות, גישה הנשענת על ניתוח פילוסופי והיסטורי, המכירה ומוקירה את הזהות האותנטית והייחודית של כל קהילה ועם זאת מדגישה את קיומו של מרחב מושגי והיסטורי משותף. טיילור סבור שהזהות התרבותית מתהווה במרחב משותף זה באמצעות דיאלוג. מושג הזהות הדיאלוגית מאפשר לדחות את הטענה שלכל קבוצה אמות מידה משלה ולכן אין מקום לשיג ושיח ביניהן. אדרבה, גישתו מעודדת ריבוי זהויות המנהלות ביניהן משא ומתן להכרה הדדית . חיבורו של טיילור רואה כאן אור לראשונה בתרגום לעברית. לאור גישתו נידונה גם שאלת הרב-תרבותיות במציאות הישראלית ממגוון היבטים: מהו מעמדן של קהילות אנטי-דמוקרטיות בחברה רב-תרבותית? התיתכן זהות ישראלית אותנטית? כיצד משפיע השיח התקין פוליטית על ההכרה בקבוצות למיניהן? מה מקומה של המסורתיות שבין החילוניות לדתיות? כיצד משפיעה התפרקות הזהות הישראלית האחידה על האפשרות לסולידריות ולפעולה משותפת? כיצד נקלטה העלייה ממדינות חבר העמים? מהו יחס הערבים לשואה? ועוד ...

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר. הספר זכה בפרס גולדשטיין-גורן לספר הטוב במחשבת ישראל לשנים 2024-2022.

הקהילה העברית שחיה בעכו בתקופת המנדט הבריטי לא הותירה חותם ממשי בנוף העירוני ולא רשמה עלילות מפוארות של גבורה או חורבן. אבל סיפורה, שנשמט מהזיכרון הקולקטיבי ונחשף לעומקו בספר זה, מאיר את מקומה בבניין החברה הלאומית היהודית בארץ ישראל. במיוחד נחשפות כאן מערכות היחסים המורכבות שהתקיימו בין המוסדות הציוניים ובין ההתיישבות היהודית והעברית בערים הערביות. על רקע דעיכתן של הקהילות היהודיות הוותיקות בערים הערביות מתחדד סיפורה החריג של עכו, שהצליחה למשוך התיישבות לאומית חדשה. לרגע קצר בהיסטוריה היישובית התקיימה בעיר קהילה עברית ששילבה יישוב ותיק עם יישוב חדש, יישוב בעל הכרה לאומית ציונית ויהודים בעלי הכרה מזרחית-מקומית. הסיפור הוא מקומי, אך הוא מבקש להאיר את היחס המורכב והשונה של המפעל הציוני לערים הערביות ולערים המעורבות. במיוחד מעלה המחקר הזה שאלות על הקשר שבין "היסטוריה של מקום" ובין "היסטוריה לאומית". מתוך תיאור כישלונה של ההיאחזות העברית בעכו המנדטורית מתבונן המחקר במפעל הציוני כמפגש מרתק בין חלומם של המתיישבים החדשים לבין האינטרסים המקומיים והתנאים הגיאוגרפיים הייחודיים לאזור.

מנהגי התפילה ואוצר הפיוטים שהביאו ארצה עדות ישראל זוכים למחקרים שונים בשנים האחרונות. כל עדה ומנהגיה, כל עדה ופיוטיה. הספר שלפנינו סוקר את תולדות מנהגי התפילה של הקהילות השונות למן התקופה הקדומה ועד למאה התשע עשרה. המחבר סוקר את היחוד של כל קהילה הן מבחינת הנוסח של תפילות הקבע הן מבחינת אוצר הפיוטים שנאמרו בה בימי הביניים ובעת החדשה. קשרים והשפעות בין העדות השונות נידונים בהרחבה. פרקי מבוא מספרים את תולדות התפילה בעם ישראל מאז תקופת הגאונים, עם התגבשות הסידורים והמחזורים הראשונים, דרך היווצרות כתבי היד של הקהילות ועד השפעת הדפוס והתקבעות התפילה בציבור. עוד נידונים בספר נושאים נלווים: ספרי הלכה העוסקים בתפילה והלכותיה, ספרי מנהגים, פרשנות התפילה והפיוטים, תרגומים לשפת המדינה, הוספות והשמטות בנוסח התפילה, מעמד שליח הציבור ותפקידו, השפעת תורת הסוד והקבלה, השפעת הצנזורה ותקופת ההשכלה. פרקים מיוחדים מוקדשים לתפילות יום כיפור, למעמדי הסליחות השונים, לוויכוח על שילובם של פיוטים בתפילת הציבור, ולתיאור סידור התפילה של הקראים. הספר שימש תקופה ארוכה ספר יסוד למחקר תולדות התפילה. הוא נכתב בשנת 1859 בידי יום טוב ליפמן צונץ, מי שנחשב כאבי חכמת ישראל. המהדורה העברית כוללת עדכונים מחקריים, הבהרות רבות ומפתחות מפורטים, ביניהם: מפתח התפילות, מפתח מנהגי התפילה, מפתח הפיוטים ומפתח כתבי יד ודפוסים קדומים של סידורים ומחזורים המוזכרים בספר. במהדורה העברית נדפסו לראשונה מאות הערות והשלמות של צונץ עצמו, שנמצאו על העותק האישי שלו.

קיבוצים רבים עוברים כיום שינויים מרחיקי לכת באורחות חייהם: שיוך דירות לחברים, שכר דיפרנציאלי, הכנסת אוכלוסייה של תושבים או חברים "בעצמאות כלכלית", הנפקת מניות לענפי ייצור וחלוקתן בין החברים ועוד. שינויים אלה יצרו טשטוש בהגדרה מה הוא קיבוץ והעלו את השאלה איך לאפיין אותו בין סוגי היישובים הקיימים ברחבי החברה. כבר בראשית שנות ה- 80 הוקמה ועדת סיווג הקיבוצים ("ועדת בן-רפאל") שהציעה גישה חדשה ומושגים חדשים. אולם עבודה זו, שנתקבלה על ידי הממשלה ושימשה בסיס לניסוח תקנות חדשות לטיפול בקיבוצים מצד גופים ממלכתיים, הייתה רק נקודת זינוק לגלגולים נוספים של השתנות הקיבוצים ולא מנעה מרבים לפרש שינויים אלה כקריסה ממש של המושג 'קיבוץ' והיעלמותו למעשה מנוף החברה הישראלית. ספר זה דוחה את התפיסה הזאת. עיון ומחקר בעומק השינויים המתרחשים היום בחלק גדול של הקיבוצים מבהיר, שמאז הוחלו שינויים מרחיקי לכת אלה בקיבוצים, רבים מהם חווים תקופה חדשה של התפתחות והתחזקות, רבים התגברו על מצב כלכלי קשה והגבירו את כוח המשיכה שלהם על בניהם ובנותיהם וגם על אוכלוסייה צעירה ללא רקע קיבוצי קודם. אולם כל אלה אינם מונעים הטלת סימני שאלה כבדים לא מעטים: בקיבוצים רבים של היום התיישבה אוכלוסייה גדולה של תושבים או חברים "חלקיים" אשר רכשו דירות ומשתתפים בחיי הקהילה רק בהקשרים נבחרים מסוימים. כמו כן נוצרו בקיבוצים הבדלים שלא היו מעולם: פערים בין בעלי הכנסות, קבוצות אינטרס שונות הנאבקות זו בזו על חלקן היחסי במשאבי הקיבוץ, וכמו בחברה החיצונית הופיעו גם פה תופעות של ניכור ושוליים חברתיים. יש אפוא מקום לשאול: מה מתוך כל אותן עובדות מורכבות של המציאות הקיבוצית של היום עדיין מייחד סוג של יישוב ומעניק משמעות מיוחדת למושג קיבוץ? וחשוב מכך, עד כמה ההתפתחויות החדשות הללו, שיש בהן התחזקות והתעצמות, אינן טומנות גם סכנה גורלית להישרדות הנוכחית של הקיבוץ ועמה סכנה לכל השאיפות שהיו תמיד נשמת אפו של המפעל הקיבוצי.

The second Jerusalem Philosophical Encounter was held in Jerusalem on April 25-28, 1976. The symposium was originally planned to celebrate the 60th birthday of Yehoshua Bar-Hillel the philosopher. But his sudden death intervened, and turned celebration into commemoration. The topic of the symposium was Meaning and Use.

מאז נכתבה התורה שבעל פה היה הספר לכלי העיקרי שבאמצעותו נשמרה והועברה מדור לדור. כלי זה עבר פיתוחים ושכלולים רבים באלף שנות ההיסטוריה של התלמוד הכתוב. הדרמטי שבהם היה המצאת מכבש הדפוס באמצע המאה הט"ו. המצאה זו חילקה את תולדות ספר־התלמוד לשתי תקופות שוות פחות או יותר באורכן: תקופת כתבי היד ותקופת הדפוס. החלפת הטכנולוגיה של שכפול הטקסט מעלה שאלות על אופני מסירת הידע והתקבלותו: כיצד השפיעה החלפת הטכנולוגיה על תפיסת הידע, על דימויי הידע, על קריאתו, על פירושו ועל עיבודו? דפוס ראשון עוסק ברגע שבו הוחלפה טכנולוגיית מסירת הידע באמצעות בחינה מדוקדקת של ממצא היסטורי חד־פעמי ורב־משמעות. כתב יד ימי־ביניימי של התלמוד הירושלמי, שנוצר במאה הי"ג ברומא, התגלגל במאה הט"ו לוונציה ושימש מקור למהדורת הדפוס הראשונה של התלמוד הירושלמי. כתב היד מלא בטביעות של אצבעות מוכתמות בדיו, בסימני מדפיסים ובעיקר באלפי הגהות ושינויי נוסח שסומנו עליו כהכנה לקראת ההדפסה. כתב יד זה, הנמצא כיום בספריית אוניברסיטת ליידן שבהולנד, פותח לפנינו צוהר אל סדנת ההדפס, וחושף את האופן שבו חשבו המדפיסים הוונציאניים על מסורת כתבי היד הימי־ביניימית, על מותה הצפוי בצל ההמצאה הטכנולוגית החדשה ועל משמעותו ההיסטורית של מעשה ידיהם. באמצעות ניתוח מדוקדק של כתב היד מבקש דפוס ראשון לדון בשאלות ההיסטוריות והמתודולוגיות שמציב לפנינו רגע ההחלפה של טכנולוגיית מסירת הידע.

הרייך הגרמני השני התקיים בשנים 1871-1918. הוא קם ונפל בְּמלחמה. שתי דמויות דומיננטיות נקשרות לשמו: הנסיך אוטו פון ביסמרק והקיסר וילהלם השני. אולם יותר מכול נקשר הרייך השני לרייך שבא אחריו: הרייך השלישי ההיטלראי. האם אכן בישר הרייך השני את עלייתו של הרייך השלישי? האם הוקם בדם וברזל, ומלחמה ומילטריזם מאפיינים את 47 שנות קיומו? איזה תפקיד מילא ביסמרק במדינה הגרמנית? האם הייתה זו יצירה פוליטית אנכרוניסטית או הרכב פוליטי שמודרניות ושמרנות משמשים בו זה בצד זה? על שאלות אלו ואחרות עונה קובץ המאמרים שלפנינו. לראשונה נחשף הקורא הישראלי לפרות מחקריהם של חוקרים גרמנים, אנגלים, אמריקנים וישראלים העוסקים כמעט בכל היבט אפשרי של תקופת הרייך השני עד מלחמת העולם הראשונה, למשל: טכניקות השליטה והמניפולציה שהפעיל ביסמרק, המשברים הכלכליים שאפיינו את התקופה, חיי הקתולים והיהודים הגרמנים ותיאור דפוסי הקריאה, מנהגי השתייה והטעם של ההמון הגרמני. מן הספר עולה כי 'הרייך חסר המנוחה' התאפיין בריתמוס חיים תוסס, ליברלי ומודרני.

ברבע האחרון של המאה התשע עשרה התחוללה בישיבות ליטא מהפכה אינטלקטואלית: שיטת לימוד חדשה כבשה את ליבותיהם של תלמידי הישיבות בסערה. השיטה החדשה התמקדה בלימוד התחום המשפטי של התלמוד, העלתה לדיון שאלות חדשות שלא נשאלו עד אז, ופיתחה חשיבה משפטית אנליטית מתוחכמת ומשוכללת, אשר עסקה בניתוח ובהגדרת הנורמות והמושגים ההלכתיים-משפטיים בספרות התלמודית. כל אלה הפכו את ישיבות ליטא למעין אקדמיות ללימודי המשפט התלמודי. בספר נפרשים מאפייניה של שיטת הלימוד החדשה דרך עיונים במשנתו של הרב שמעון שקופ (1859—1939), מהיוצרים היותר מקוריים ומשפיעים בעולם הישיבות הליטאי. במשך למעלה מחמישים שנה הנחיל הרב לתלמידיו הרבים, בישיבות טלז, מאטלש, בריינסק וגרודנה, את שיטת הלימוד החדשה שפיתח ואת ה'יסודות' המשפטיים שהציב כהסבר לדרכי פעולתו של המשפט התלמודי. הספר בוחן מאפיינים מרכזיים בחשיבה המשפטית ובתורת המשפט של הרב שקופ, ומנסה להתחקות אחר הדומה והשונה בין החשיבה הישיבתית לחשיבה המשפטית המערבית. משולבות בו סוגיות של חוק, משפט ותרבות, תולדות ישראל בעת החדשה, היסטוריה של הרעיונות, פילוסופיה של ההלכה ומחקר תלמודי. הספר כתוב בשפה בהירה ושווה לכל נפש ומיועד לכל מי שמתעניין בתחומי הידע הנזכרים.

במשך יותר מאלף וארבע מאות שנים מהלכת בישראל רשימה הכוללת לפחות צום אחד אך לעתים גם שניים, שלושה ואף ארבעה צומות בכל חודש וחודש. הצומות מציינים אסונות שאירעו בתקופת המקרא, בימי בית שני או סמוך לזמן חורבנו, ובעיקר את ימי פטירתם של אישים מפורסמים. הרשימה חדרה לספרי הלכה מרכזיים, ובכמה חוגים מציינים עד היום חלק מן התאריכים הרשומים בה, אם כי לא בצום. במחקר היא מכונה 'מגילת תענית בתרא'. בספר זה נערך מעקב אחרי הרשימה וגלגוליה. נחשפים כאן ענפים בלתי ידועים של הרשימה, המתגלים מתוך רשימות בכתבי יד, פיוטים קדומים ועוד מקורות מפתיעים. כל אלו מוצגים בפירוט תוך מעקב אחרי התפתחויותיהם במרוצת הדורות. לאחר מכן בא ניתוח סינופטי של כל תענית ותענית, ונעשה ניסיון לפתור כמה חידות ותעלומות הכרוכות בחלק מן הצומות. לקראת סיום הספר מוקדש פרק מפורט להופעותיה המורכבות של הרשימה בספרות ההלכה לדורותיה. בפרק האחרון נחשף סדרה הפנימי של הרשימה ונעשה ניסיון לעמוד על דמותה המקורית, ומתוך כך לעקוב אחרי מפת גלגוליה בתפוצות ישראל.

הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980. הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורת י ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

' ספר דלתא הוא לקסיקון מונחים פילוסופיים שחיבר אריסטו. מדובר באוצר מונחים יסודי והכרחי, שקיבץ אריסטו למען ייקל על תלמידיו לעקוב אחר אורח מחשבתו. ספר דלתא הוא אפוא אוצר מונחי שפתו הפילוסופית של אריסטו, שהתקין אריסטו בעצמו, ובכך ייחודו הראוי לציון.' [מתוך ההקדמה] הוסיפו ביאור: מרסל דיבואה ואביטל וולמן.

האם יש הצדקה להוסיף ולדבר על תופעה רציפה ונהירה של יהדות אורתודוקסית? קובץ המחקרים אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים מציג את היהדות האורתודוקסית כתופעה מגוונת ועשירה מכפי שהצטיירה אי פעם הן מבחינה היסטורית, הן מבחינה חברתית והן מבחינה גאוגרפית. בהיבט ההיסטורי, המחברים מעלים שאלות על כמה מהנחות היסוד המקובלות: מתי החלה ההתעוררות האורתודוקסית, באילו נתיבים חדרה לקהילות ישראל, האם תגובתה לכל חידוש ולכל סטייה מן הדפוס המסורתי הייתה אחידה? קצתם צועדים צעד נוסף ועומדים גם על התפתחותן של תגובות "אורתודוקסית" ראשוניות שכלל לא התייצבו נגד תנועה יריבה של תיקונים בדת (כגון בגליציה) וודאי שלא הוליכו לפילוג פנימי בקרב הקהילה (כגון בצרפת). בהיבט החברתי, מחברים אחדים נותנים דעתם לא רק על עולמם של חכמים ומורי דרך, על מחברים וחיבורים, אלא גם על עולמו של יהודי אורתודוקסי מן השורה, על קשריו המשפחתיים והחברתיים, ועל מגעיו היום-יומיים עם אחים ושכנים שאינם שותפים לדרכו הרוחנית. הם שואלים אפוא לא רק על הרעיונות אלא גם על דרכי קליטתם ותפוצתם בקרב שלומי אמוני ישראל. בהיבט הגאוגרפי, רבים ממשתתפי הקובץ אינם מסתפקים עוד באיתורה של הצמיחה האורתודוקסית (במאה התשע עשרה) במערב אירופה ומרכזה אלא פונים גם אל המרחב של יהדות מזרח אירופה. הם גם מדגישים את החיוניות האורתודוקסית, שהתגלתה מאוחר יותר, בהסתגלות מפתיעה לשינוי הנסיבות בארצות אירופה, במדינת ישראל ובארצות הברית; קצתם שואלים גם על מקומה של התופעה הנדונה בתרבותם הדתית של חכמי ארצות האסלאם, שאלה השנויה כיום במחלוקת מרתקת. מחקרים אלה, המציגים את הגיוון והעושר הרב של התופעה האורתודוקסית, מרחיבים מאוד את טווח המחקר וכל הכללה קודמת בנושא זה תידרש לפיכך להיבחן מחדש.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הנו פורום דמוקרטי המיועד לחקר פסיכואנליטי, לעבודה תיאורטית וקלינית, ולביקורת. יוצא לאור ביוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה של האוניברסיטה העברית לבין איגוד ישראלי לפסיכולוגית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, החברה הפסיכואנליטית בישראל, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, מכון ישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ומכון תל–אביב לפסיכואנליזה בת–זמננו והאגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. המאמרים בכרך זה: אפרת אבן צור - האם יכול 'החורג־מגבולות־הדיבור' לדבר?: הסמלי, הממשי והדמיוני אצל לאקאן, דֶלז וגואטרי ובאטלר דנה אמיר - כשהלקוּנה הטראומטית פוגשת שפה: מוֹדוּסים של עדות, מוֹדוּסים של החלמה צבי גיל - עיבוד של סיום טיפול באמצעות חלומות שי גיל - 'פחות אבל כואב': עיון פסיכו־מיתי באהבה זוגית, בנפתוליה ובמשבריה שמואל גרזי - משק כנפי העצמי: התמודדות עם ריבוי גישות בפסיכואנליזה בת־זמננו נעמי טלר - שני פרקי שירה: הרהורים (REVERIE) על אמא ותינוקת, מילים מרפאות ענת צור מהלאל - 'לחקור ארץ חדשה שאך זה התגלתה': קריאה בספר הזיכרונות של 'איש הזאבים' רות נצר - סיפורָיו של ברוּנוֹ שוּלץ וקרבת מוטיבים לעולמו של יונג יוחאי עתריה - מות העֵד בעידן העֵדות: פרימו לוי וז'ורז' פֶּרֶק אירית קליין - 'יופיה אינו ידוע': האובייקט האֶסתטי – היבטים פסיכואנליטיים ממשנתו של דונלד מלצר מירב רוט - מבט פסיכואנליטי על העֵד הפנימי הניצב 'לפני שער החוק' של הטראומה ועל כוחה המַתמִיר של קריאת ספרות

אחד המדדים לעוצמתה הכלכלית והתרבותית של מדינה הוא רמת האוריינות של אזרחיה. השליטה בשפה הדבורה, בקריאה ובכתיבה קובעים במידה רבה את מידת השתלבותו של הפרט בעולם התעסוקתי והחברתי. בכיתה ישראלית ממוצעת כשליש מהתלמידים אינם מבינים את הנקרא . יתר על כן , הפערים ב רמת האוריינות של תלמידים בין העשירון העליון ל תחתון הם מהגדולים ביותר מתוך 43 מדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, ה- OECD . בשנים האחרונות, הניסיון לקדם ילדים המתקשים ברכישת השפה הדבורה והכתובה הולך ורב. בישראל, כמו בארצות הברית ובארצות רבות באירופה, הוקמו ועדות ציבוריות לקידום החינוך בתחומים אלה, והן מתבססות על מחקרים עדכניים. אולם למרות המחקר הענף בנושא זה ולמרות ההתעניינות הרבה בו, יצאו לאור בעברית מאז שנות התשעים של המאה הקודמת שני ספרים בלבד. ספר זה נועד למלא את החסר. הספר, עוסק ב הבנת ה התפתחות והאוריינית של הלומד, בתהליך רכישת הקריאה והכתיבה, ובתכניות התערבות בתחום זה . מוצגות בו עבודות של טובי החוקרים ב ישראל על אוכלוסיות חד-לשוניות ודו-לשוניות, תלמידים ש התפתחות ם תקינה ו תלמידים בעל י צרכים מיוחדים , לקויות למידה, קריאה, שפה ושמיעה. הספר מיועד לקהל קוראים רחב: מעצבי מדיניות החינוך, פסיכולוגים, מורים, גננות, יועצים חינוכיים, קלינאיות תקשורת, רופאים, מאבחנים דידקטיים ומטפלים בקשיי למידה וקריאה. מרצים בכל שלבי ההוראה והלמידה ימצאו בו עניין רב.

הספר הוא פרי מחקר של למעלה מימי דור והוא דן בבלשנות עברית על תקופותיה השונות, בעיקר בהתפתחותה ההיסטורית של העברית הקדומה. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לגלגולי ההטעמה של עברית המקרא, מבחינות רבות המפתח להבנת תורת הצורות, עד שנתוסף מאמר חדש על נושא זה. אולם מרביתם של המאמרים פורסמו מקודם, רובם בעברית, מיעוטם בגרמנית, ואלה תורגמו לעברית. כל המאמרים עודכנו ונוספו להם מפתחות.

The Journal of Rural Cooperation (JRC) is an interdisciplinary journal focusing on cooperatives and related rural organizations in developed and less developed countries. Topics of particular interest are cooperatives facing trends of globalization and privatization, the web of cooperative-community relationships, and cooperatives as part of such broader systems as mainstream economics, economies in transition, the social economy or related alternative paradigms.

לפנינו מחקר שיטתי ומקיף שמאתר ומנתח את נוכחות הטראומות הישראליות בלשון, בפואטיקה ובפוליטיקה של הספרות הישראלית. הספר מעלה בכל חריפותן שאלות בדבר הפוליטיקה של הספרות וסמכותה המוסרית, ובעיקר בדבר אחריותו של הסופר הניכרת ביצירתו. המחבר מתחקה אחר תהליכי העיבוד הספרותי של הטראומות הישראליות לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, מלחמת 1948, הנכבה הפלסטינית ומלחמת 1973 ביצירותיהם של ס. יזהר, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, דן פגיס, ארז ביטון, יצחק לאור, שמעון בלס, חיים באר ורבקה בסמן בן-חיים. הספר מתמקד גם באחריותם של החוקר ושל הקורא, ומציע דיון מדוקדק בדרכים הייחודיות שבאמצעותן יכולה ספרות להתמודד עם ייצוגים של טראומות. לאור בחינת אחריותו של הסופר, המציג לקוראים עקבות של ייצוגי הפוסט-טראומה הישראלית בטקסט הספרותי, מתעמקים פרקי הספר גם בשאלת אחריותן של הדמויות הספרותיות המיוצגות בו.

עולמם הדתי-רעיוני של התנאים והאמוראים – 'מחשבת חז"ל' – זוכה בדורנו להתעניינות רבה ומחודשת, המלווה בחיפוש דרכים אמינות ופוריות לעיון משמעותי בחיבוריהם. ספר זה מציע כעין מפתח-זהב לספרות חז"ל. כדי להשתמש בו, מוזמן המעיין לרדת אל בית היוצר של ספרות זו ולהתחקות על טיבה ופשרה של אמנות העריכה. כיצד הרכיבו האמנים-העורכים את הפרק (במשנה ובתוספתא), את הפרשה (במדרש) או את הסוגיה התלמודית? כיצד עיבדו את המסורות שבידיהם וארגו אותן ליחידות ספרותיות עתירות-משמעות? במרכז הספר ניצבת הדגמה שיטתית של גישת חקר-העריכה באמצעות עיון מעמיק בחמש דוגמאות, המייצגות את מרבית הסוגות העיקריות של ספרות חז"ל. מתוך כך, נחשפים מעגלי-משמעות על היחס ההייררכי בין גברים לנשים בנישואין ובמעמד הדתי, על גמול אלוהי בהיסטוריה שעיקרו קרבת אלוהים, על התאולוגיה של מתן צדקה, ועוד. לדוגמאות המפורטות נלווים מבוא ופרק סיכום.

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

ספר יהושע זכה להתייחסויות מקיפות של חוקרי היסטוריה, ארכאולוגיה וגאוגרפיה, אולם טרם נידונו היבטיו הרעיוניים והספרותיים. מחקר זה בא למלא את החסר. במוקדו עומד בירור האידאולוגיה המשתקפת בפרקי הכיבוש ביהושע באמצעות ניתוח ספרותי-מבני שלהם וניתוח מפורט של הסיפורים שבהם. ספר יהושע מציג שני שינויים חשובים שהתרחשו במעבר מתקופת המדבר לתקופת ההתנחלות בארץ: מותו של משה והפסקת הנסים. סיפור כיבוש הארץ מתמודד עם פירושם של השינויים האלה: האם מותו של משה מסמן סיום של תקופה ושינוי יסודי במערכת היחסים בין ה' לבין ישראל? האם הפסקת הנסים מבטאת את ניתוק הקשר שבין ה' לישראל? ואולי היא כרוכה במותו של משה? האם פירוש הדבר שה' עזב את ישראל? תשובות על השאלות הללו ימצא הקורא בחיבור שלפנינו. מן הניתוח החדשני המוצע כאן עולה כי סיפור הכיבוש בספר יהושע הוא יצירה מרתקת ומורכבת הן מבחינה פואטית הן מבחינה תאולוגית.

בספר מסופר על אנשים בעלי רצון ויזמה אך חסרי ניסיון בארגון ובפוליטיקה שהצליחו לפתח מערכת פוליטית דמוקרטית, תרבות אזרחית וארגון קהילתי מתוך התמודדות עם אתגרים כלכליים ותרבותיים עצומים. הסיפור מתחיל בשנים 1950-1949 עם בואם לארץ של העולים מתימן במבצע 'מרבד הקסמים'. הוא מתרחש בראש העין, שהתחילה את דרכה כמחנה מעבר לעולים ובשנת 1951, ביזמתם של העולים, הפכה ליישוב קבע. בשנת 1994 קיבלה מעמד של עיר. אחרי מסע ארוך ומסוכן לעדן הוטסו העולים לארץ. בן לילה עברה הקהילה בשלמותה מאורח חיים של כת נחותה בממלכה ערבית מסורתית אל תוך המאה העשרים. הם הביאו אתם תרבות עתיקת יומין ועשירה, אמונה דתית חזקה ואהבת ציון, שמכוחה חשו שחזרו הביתה לארצם. ואולם המציאות במדינה המודרנית הייתה קשה: לכישוריהם הייחודיים כאומנים לא הייתה דרישה; הם נתקלו בפעם הראשונה ביהודים שאינם שומרי מצוות וברפואה מודרנית; מנהיגיהם לא היו מנוסים בארגון קהילתי או בפוליטיקה, והעולים הפכו לתלויים בממסד תלות כלכלית ומנהלית. עד 1990 נשארה אוכלוסיית ראש העין ממוצא תימני, ורובה עובדי צווארון כחול. מאז באו אליה רבבות תושבים חדשים מכל שדרות העם. העיירה הנידחת הייתה לעיר משגשגת. תולדות היישוב מתוארות דרך התוודעות קרובה אל הנפשות הפועלות מכל הדורות ואל מעשיהן. אנו לומדים על מאמצים מתמשכים ליישב את הניגוד בין השאיפה לקידום טכנולוגי ובין שמירת המסורת, על תהליכי התפתחות התרבות הפוליטית ועל המתח בין יזמות קהילתיות ובין מעורבות פוליטית. ראש העין יכולה ללמד אותנו על יכולתם של העולים לתרום לעיצוב אופייה ולאיכותה של החברה הישראלית בכלל ולפתיחת כיוונים חדשים ביחסי דתיים וחילוניים בפרט.

Journal of Rural Cooperation Home Page

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

שיטת המשפט המוסלמי היא בת אלף וארבע מאות שנה; שורשיה בעולם העתיק. מטבע הדברים עברה שיטה זו תהפוכות רבות במהלך הזמן: בתקופה הקלסית הגיעה להישגים המשתווים להישגיהן של שיטות משפט מודרניות; בהידרדרותה בתקופה הבתר-קלסית נתהוו בה תקלות ופגמים שגם בהם לא נגרע חלקו של המשפט בימינו. סוגיות משפטיות העולות בתקופה הבתר-קלסית משקפות תהליכים הדומים למתרחש בימינו. ההשתחררות ממסגרות שנקבעו בתקופה הקלסית תואמת את בשורת השופט האמריקני הולמס, שחיי המשפט הם ניסיון ולא היגיון. השרירותיות בהעמדה לדין ובפסיקת הדין מוכרות בדין המוסלמי מקדמת דנא. הריבית בדין המוסלמי מקבילה לדין עשיית עושר ולא במשפט. הערבות שבדין המוסלמי, בהיותה סולידרית בלבד, זהה לערבות המקובלת בימינו במוסדות פיננסיים ובבנקים בעולם הגדול. המתנה בדין המוסלמי נושאת אופי קנייני בדומה להתפתחות העכשווית בנושא זה במשפט הישראלי. העיון במשפט המוסלמי, כפי שהוא נעשה בספר זה, שופך אור על שיטות ומגמות במשפט בן ימינו, לרבות המשפט הישראלי.

שני חידושים בפירוש זה לתוספתא: האחד, הגישה הספרותית לטקסט התוספתא מסכת בבא קמא נוסף על הפירוש הענייני שלה; האחר, מערכת המקבילות (סינופסיס) בין המשנה לתוספתא במסכת בבא קמא, המוצעת בפעם הראשונה. הפירוש, אף שבהכרח הוא גם ענייני, עוסק במיוחד בבעיות ספרותיות הנוגעות למבנה הטקסט של התוספתא בבא קמא ובכל מה שקשור ליחסה למשנה, למדרשי ההלכה ולברייתות שבתלמודים. בעיות אלה באות לידי פתרון כאשר עומדים על דרכו של מסדר התוספתא בסידור ההלכות ובחלוקת הפרקים ומפענחים את הכללים הלשוניים והספרותיים שקבע לעצמו. כל זה בניסיון לגלות את השכבות השונות בתוספתא. עצם הצבת הסינופסיס מסייע הרבה גם לפתרונן של בעיות ספרותיות במחקר המשנה והתוספתא בכלל: זמן העריכה ושם העורך או העורכים; עד כמה התוספתא היא פירוש למשנה ועד כמה היא המשך למשנה; יחס התוספתא לעריכות קדומות למשנה, אם היו כאלה. ישנה בספר הקדמה באנגלית.

השירה והפיוט הם חלק בלתי נפרד מן ההווי ומאורח החיים היום-יומי של יהודי צפון אפריקה. אין אירוע בחיי הקהילה או בחיי הפרט שאינו מלווה בשירה ובפיוט המתאימים לו. השירה חובקת את מעגל השנה על כל מועדיו ואת מעגל החיים על כלל תחנותיהם. ומילות השירים ולחניהם מתנגנים באוזניהם של יהודי צפון אפריקה והם חלק מזהותם. שירים בני מאות שנים שחיברו משוררי ספרד ושירים 'צעירים' יותר שכתבו משוררי צפון אפריקה חיים ומושרים עד היום. הספר מציג בהרחבה את השירה העברית בצפון אפריקה על מסורותיה וחידושיה, סוגיה ותכניה, מקצביה ותבניותיה, והוא ללא ספק אחד המפתחות להבנה שלמה של בני הקהילה הגדולה במדינת ישראל כיום.

במהלך שני מיליון השנים האחרונות התרחשו בעולם שני תהליכים חשובים שעיצבו את עולם הטבע הקדום של הארץ: שינויי אקלים, שהתבטאו במספר מחזורים של תקופות קרח וביניהן תקופות בין-קרחוניות, והופעת האדם. טביעת ידו של האדם בנוף הקדום במשך מאות אלפי שנות היסטוריה אנושית הפכה למרכיב מרכזי ומשפיע בעיצוב עולם החי. מסע בזמן בין שרידי בעלי החיים העתיקים מאפשר לנו להכיר את המינים שנעלמו ואחרים שהופיעו במקומם, את אלו מהם שהשתקעו בארץ ואת אלה שהיו פה רק לתקופות קצרות, מהם שנכחדו מהעולם או רק מאזורנו אבל קיימים עדיין בארצות אחרות. בספר זה חקרנו את אירועי ההכחדה והשינויים שחלו בהרכב עולם היונקים בארץ ישראל לאורך הזמן, דרך לימוד של שרידי בעלי חיים שהיו טמונים בשכבות ארכיאולוגיות בקרקע במשך אלפי ולעיתים מיליוני שנים. באמצעות מחקר רב-תחומי המשתמש בשיטות מתחומי הארכיאולוגיה, הזואולוגיה, הגיאולוגיה, הבוטניקה וחקר האקלים, ומסתייע בדוגמאות רבות של שרידים ארכיאוזואולוגיים, אנו מציגים את השחקנים בזירה ומתארים מערכות מרכזיות בהיסטוריה הסביבתית של עולם החי של ארץ ישראל: מי הן קבוצות בעלי החיים שנעלמו, ומתי ובאיזה קצב התרחש השינוי. הספר מוליך את קוראיו לאורך היסטוריה של שינויים המושפעים ממיקומה של הארץ באזור מעבר בין שלוש יבשות ומהשפעות האקלים בתקופות השונות, שאפשרו חדירה של עולם חי אפריקאי, אוריינטלי ואירופי, לסירוגין. ההיסטוריה של עולם החי מאפשרת לשחזר "דלת מסתובבת" שנפתחה ונסגרה בתקופות אקלימיות שונות בעבר שעיצבו את הטבע כפי שהוא מוכר היום. אירועי ההכחדה בעשרות אלפי השנים האחרונות, וביתר שאת באלפי השנים האחרונות, הם מעשה ידי אדם. הכחדת המינים ההמונית בזמננו נראית כמו סרט קולנוע המוקרן במהירות גבוהה – הקצב והשיעור שלה מהירים פי כמה משל הכחדות העבר. ספר זה הוא פרי שיתוף פעולה בין פרופסור יורם יום-טוב, זואולוג שתחומי מחקריו מגוונים (חתן פרס לנדאו 2018 בתחום אמנויות ומדעים), הפעיל זה עשרות שנים בשמירת טבע בישראל, ופרופסור גיא בר-עוז, מומחה לארכיאוזואולוגיה החוקר את השפעות האדם על סביבות עתיקות ואת התפתחות נופי התרבות של הארץ. המפגש ביניהם, המשלב בין תחומי הידע של העבר וההווה, מציג נקודת מבט עדכנית וייחודית על תהליכים ביולוגיים, היסטוריים ותרבותיים שהשפיעו על הסביבה בעבר ובהווה וישפיעו עליה גם בעתיד.

ברוך שפינוזה, מהאישים המרכזיים בתולדות המחשבה האירופית (1677-1632). לאחר שעבר על תורת ישראל בפרהסיה, ניסו הרבנים להשפיע עליו שיחזור בו, אבל לא קיבל מרות. בשנת 1656 הוחרם בידי רבני אמסטרדם ונותק מהציבור היהודי. בספרו מאמר תיאולוגי-מדיני , שנתפרסם בשנת 1670, דורש שפינוזה מהמדינה חופש המחשבה, לשם קיום עצמה, ומעמיד את השכל כקנה מידה עליון של הדת וכתבי הקודש. מאמר תיאולוגי-מדיני מצטרף לספריו האחרים של שפינוזה: מאמר מדיני , מאמר קצר על אלוהים , האדם ואושרו ו מאמר על תיקון השכל , שיצאו לאור בהוצאת מאגנס וזכו להכרה ולהערכה בקרב הציבור המשכיל בישראל. הוסיף הערות: חיים וירושובסקי

מה היו יחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות? האמנם לפנינו מלחמת מעטים נגד רבים, כפי שמקובל לחשוב? שאלות אלו נדונו ביום עיון שבית הספר להיסטוריה של האוניברסיטה העברית קיים בדצמבר 1999. המשתפים היו תמימי דעים שדיון ביחסי כוחות אסור לו להצטמצם למניית מספרי הלוחמים וכי חובה לתת את הדעת על שורה של משתנים נוספים. עם זאת, יש חשיבות גם למספרי הלוחמים. לגבי מלחמות יהודה המקבי הושמעו הערכות מנוגדות, ואילו לגבי מלחמת העצמאות, שררה הסכמה רחבה שאין לקבל בצורה גורפת את התפיסה של ניצחון המעטים על הרבים. בקובץ הנוכחי מתפרסמים לראשונה מסמך מטכ"לי משנת 1952, ומחקר של יהושע בן-אריה שנערך בענף היסטוריה בצה"ל בשנת 1955. משותפת להם המסקנה שמבחינת מספרי החיילים אין לדבר על ניצחון המעטים על הרבים במלחמת העצמאות. כן מתפרסמים כאן מאמרים המתבססים על הרצאות ביום העיון: מאמריהם של בצלאל בר-כוכבא וישראל שצמן על קרבות יהודה המקבי; של בני מוריס ועמיצור אילן על הערכת יחסי-הכוחות במלחמת העצמאות; של אייל נווה ומרדכי בר-און על הבנייתו של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי על יחסי-כוחות אלה והדרכים האפשריות להמחשת העובדות בספרי הלימוד; של שמריה בן-פזי, משה ארנוולד ונמרוד הגלעדי על שלושה מקרי בוחן: צפת, הרובע היהודי בירושלים העתיקה, והמושבה רחובות. מסתו של יוסף הלר הל מרכזיות מוטיב 'מעטים מול רבים' בחשיבתו של דוד בן-גוריון מרחיבה את היריעה שנפרסה ביום העיון.

ספר חובה לכול המבקשים להבין את התפתחות הילד, לרבות הורים, מחנכים, סטודנטים לפסיכולוגיה והעוסקים בהתפתחות הילד. הספר הפסיכולוגיה של הילד והמתבגר: מבוא לפסיכולוגיה ההתפתחותית – מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת הוא סיכום מקיף ומעמיק של הידע העכשווי בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית. הספר עוסק בהתפתחותו הנפשית של הילד מהתקופה שלפני הלידה דרך הינקות, הגיל הרך, גיל הגן וגיל בית הספר, וכלה בהתפתחותו לאורך תקופת ההתבגרות. הספר מנוסח בלשון בהירה והוא ניתן לקריאה שוטפת. סטודנטים ואנשי אקדמיה, וכן בעלי מקצועות מגוונים העוסקים בילדים, וכאלה המבקשים להבין את התפתחות הילד, ימצאו בו עניין רב. בדומה למהדורה הראשונה, שהופיעה בשנת תשנ"ד (1994) והתקבלה כספר לימוד באוניברסיטאות ובמכללות, כוללת המהדורה החדשה סקירה מקיפה של ההתפתחות הנפשית של הילד והמתבגר תוך שילוב בין החלק התאורטי והמחקרי ובין ההתייחסות לשאלות המעשיות. הפסיכולוגיה ההתפתחותית קשובה תמיד לסוגיות יומיומיות. לכן מוקדש בספר דיון נרחב לנושאים כמו יחסי הגומלין בין הילד לבין דמויות ההורים, חיי הילד במשפחה חד-הורית, תפקודו של הילד בעולם בית הספר, קשיי הסתגלות ואלימות בגיל ההתבגרות, ונושאים נוספים שעניינם יחסי הגומלין בין הילד וסביבתו. תשומת לב מיוחדת ניתנת בספר לנושאים פסיכולוגיים במציאות הישראלית. המהדורה החדשה כוללת סקירה נרחבת על דפוסי ההסתגלות של ילדים ומתבגרים ישראלים למצבי מלחמה ולאירועי טרור לאור מחקרים חדשים שבחלקם טרם פורסמו. כמו כן מובאים בו מחקרים עדכניים מישראל ומהעולם שעניינם ההתקשרות הרגשית של התינוק ושל הילד בגיל הרך עם הדמות המטפלת בו ועם דמויות ההורים. הסתגלותו של הילד לעולם בית הספר ובעיות של תת-הישגיות בלימודים נדונות בו בהרחבה, ומתקיים דיון מקיף בקשיי הסתגלות בגיל ההתבגרות, כגון ביטויים של אלימות והתנהגות אנטי-סוציאלית בקרב מתבגרים בארץ ובארצות אחרות הרשימה הביבליוגרפית המעודכנת כוללת כ-150 ספרים ומאמרים בעברית ויותר מאלף פרסומים באנגלית.

בספר מכונסים מאמרים פרי עטם של כמה מטובי החוקרים בתחום ההלכה והפילוסופיה של ההלכה. המאמרים חושפים את תפיסת עולמם הגלויה והסמויה של פוסקים שונים ואת דרך התמודדותם עם תרבויות ועם רעיונות חוץ-הלכתיים. יש מהם שהפנימו מושגים 'מהחוץ' ויש מהם שהתמודדו עם 'החוץ' על ידי שימוש חדש במושגים 'פנימיים' של עולם ההלכה. נוסף על כך, המאמרים דנים בזיקה בין אידאולוגיה ובין הפסיקה ההלכתית. הקורא ימצא בהם דוגמאות להשפעתן של אידאולוגיות על ההלכה, בצד טיעונים השוללים מכול וכול את חלקה של האידאולוגיה בחשיבה ההלכתית. בספר גם טמונות תשובות על שאלות כגון האם כוחה של ההלכה בהיותה אנטי-אידאולוגית, ומה עומד ביסוד הטענה שההלכה היא טקסט אידאולוגי.

ספר זה מיועד לכל העוסקים בהדרכה של אנשי מקצוע בתחומי העזרה הנפשית. עקרונות ההדרכה המתוארים בפרקיו השונים יכולים להיות מיושמים גם בתחומי החינוך וההוראה. ספר מקיף בעברית המציג גישות וסוגיות בהדרכה. זהו ספר המכיל את האני מאמין המקצועי של המחברים, אשר ביטאו בכתיבתם את הירהוריהם וניסיונם בגוון אישי מאוד. הספר מציג לראשונה גישות שונות ומגוון התיחסויות להדרכה, אשר הבאתן תחת קורת גג אחת מאפשרת דיאלוג והפריה הדדית.

קובץ מחקרים על מחזור כמנהג בני רומא בעריכת אנג'לו מרדכי פיאטלי בקובץ זה מספר מחקרים, מאת מלומדים ישראלים שונים, המוקדשים על 'מנהג בני רומא', על נוסח תפילותיו ופיוטיו, על מהדורותיו ועל תרבותם של יהודי איטליה בתקופת ההדפסה של דפוסו הראשון של המחזור במחצית השנייה של המאה הט"ו (ראובן בונפיל, פיטר לנרד, אנג'לו מרדכי פיאטלי ויצחק עקיבא סץ). כמו כן נדפסים כאן מאמרים עיוניים על תולדות הדפוס הראשון של המחזור בפרט, הן מבחינה טיפוגרפית והן מבחינת תכנו (יצחק יודלוב, מיכאל ריז'יק ופיטר לנרד, שערך את מפתח הפיוטים שבמחזור) . נוסח התפילות המכונה 'מנהג בני רומא' — עם מנהג רומניא הקרוב אליו — הוא מנהג התפילות העתיק ביותר הנהוג בארצות אירופה. נוסח זה הוא חוליה חשובה בתולדות התפילה בישראל, ובו ניכרים בעליל שרידי מנהג ארץ ישראל הקדום, על אף שכוסה לימים בשכבות של פסקי דין, הלכות ונוסחים בבליים כבשאר המנהגים. השם המקורי הוא 'מנהג לועז' או 'מנהג לועזים' (דהיינו מנהג היהודים דוברי השפה הלאטינית או השפות הרומניוטיות למיניהן), או 'מנהג בני רומי' (בני רומא, או בני רומה). נוסח זה היה נהוג ברומא רבתי וכנראה גם בקהילות דרום איטליה עד גירושן הסופי במאה הט"ז (1541). מרומא התפשט המנהג לקהילות מרכז איטליה וצפונהּ, ומכאן השם 'מנהג איטאלייאני', כלומר המנהג המשותף לכל קהילות אדמת איטליה. כמו כן התפללו, לפי מנהג זה גם קהלים בעיר צפת, במהלך המאה הט"ז ועד תחילת המאה הי"ז, ובבתי כנסת אחדים שבקושטא ובשאלוניקי. כהיום נוסח זה נהוג במספר קהילות איטליה ובבית הכנסת כמנהג בני רומי בירושלים.

טראומה (היפגעות, חבלה) היא סיבת המוות השלישית בשכיחותה בקרב בני אדם לאחר מחלות לב וכלי דם וממאירויות, והיא סיבת המוות המובילה בקרב צעירים עד גיל 15. תחום הטראומה ברפואה היה מהמוזנחים ביותר בעולם המערבי עד שנות השמונים של המאה העשרים. אירועי הטרור בבנייני התאומים ב-11 בספטמבר 2001 נתנו דחיפה עצומה למודעות לטראומה בעולם וסללו את הדרך לקידום יכולתן של מערכות הבריאות להתמודד עם אירועי טרור ועם הצורך לטפל במספר רב של נפגעים בו זמנית. מערכת הטראומה בישראל היא בעלת מוניטין בין-לאומי רב ומדינות רבות מהמערב ומהמזרח משחרות לפתחנו כדי שנחלוק עמן את הידע הרב שהצטבר כאן בעניין זה. מבנה בתי החולים, חיל הרפואה ומגן דוד אדום, שיתוף הפעולה ביניהם ותשתית מקצועית מעולה הביאו לבניית תפיסת עולם כוללנית, תורת הפעלה מוצקה ודפוסי התנהגות ונהלים ברורים. הספר מיועד לסטודנטים לרפואה, לסיעוד, למנהל רפואי ולשאר המקצועות הפרה- רפואיים, לרופאים, לאחיות, לפרמדיקים, למנהלי מוסדות רפואיים ולמקבלי החלטות במערכת הבריאות ובמשרדי הממשלה השונים וכן לאנשי מערכת הביטחון על זרועותיה השונות. גם אזרחים מהשורה בוודאי ישכילו מקריאת החומר הרב המוצג בדרך בהירה ושווה לכל נפש.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות. חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות. הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה. (משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית) איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011. (שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales ) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

שמואל פָּאלאָצֶ'ה (1550 בקירוב – 1616), יהודי יליד מרוקו ממוצא ספרדי, היה סוחר, דיפלומט, מרגל ושודד ים, שתמרן כל חייו בין השלטונות בהולנד לסולטן מרוקו, בין המרחב הנוצרי לעולם האסלאם ובין המדינות הפרוטסטנטיות לספרד הקתולית. מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס משחזרים, באמצעות הגישה המיקרו-היסטורית, את תולדות משפחת פאלאצ'ה בעת החדשה המוקדמת ואת העולם המורכב של הפזורה היהודית-הספרדית בצפון אפריקה ובמקומות המקלט המעטים באירופה. ספרם חושף דמויות המסתגלות כזיקית לארצות מושבן, ניסיונות לחזור ולהתיישב בספרד, המרות דת של בני המשפחה, קשרים ושיתוף פעולה עם המוריסקוס (צאצאי המוסלמים-המתנצרים בספרד, שגורשו ממנה בשנים 1614-1609), את ידיעת השפות המאפשרת את מעמדם כמתורגמנים ומתווכים בין מדינות, את חקירות האינקוויזיציה, את הסכסוכים והמשפטים ואת עסקי המסחר החוקיים והלא-חוקיים. הספר שמואל פאלאצ'ה מבוסס על מחקר יסודי ומעמיק בארכיונים בספרד, בפורטוגל ובהולנד, לרבות בארכיוני האינקוויזיציה – מחקר המשנה במידה רבה את מה שנכתב בעבר על שמואל פאלאצ'ה ומציב אותו בתמונה הרחבה של היחסים הבינלאומיים בתקופתו. למהדורה העברית הוסיפו המחברים תת-פרק חדש, הפניות לתעודות שהתגלו באחרונה והקדמה מיוחדת, ולפיכך הגרסה הזאת היא השלמה והמעודכנת ביותר של הספר, שהופיע בראשונה בספרדית בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות אחדות.

ר' יוסף בן שלום אשכנזי היה מקובל במאה הארבע עשרה. מוצאו מאשכנז, הוא חי בספרד וכנראה נפטר במרוקו. חיבר כמה ספרים, שחלקם אבד ככל הנראה, ובהם פירוש קבלי למדרש בראשית רבה שעד כה מצוי היה רק בשלושה כתבי יד ומעולם לא נדפס. בתולדות הקבלה נודעת חשיבות רבה לחיבור זה הן בשל הפולמוס שנערך בו עם הפילוסופיה האריסטוטלית הן בשל תורת הגלגול המיוחדת המוצגת בו הן בשל השפעתו על חוגו של המחבר. הספר המוגש בזה הוא מהדורה מדעית של הפירוש. ההדיר בצירוף מבוא, הערות וחילופי נוסחאות - משה חלמיש.

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

בנובמבר 1915 , לאחר הגשת הגרסה הסופית של תורת היחסות הכללית, התיישב איינשטיין לכתוב סיכום מקיף של התאוריה לקהילה המדעית. כבר אז חשב על כתיבת ספר פופולרי לציבור הרחב ... הוא כתב על כך לידידו הקרוב מישל בסוֹ: "ההצלחה הגדולה בנושא הכבידה משמחת אותי מאוד. אני שוקל ברצינות כתיבת ספר בעתיד הקרוב על תורת יחסות הפרטית והכללית, ... אם לא אעשה כן, התאוריה לא תהיה מובנת כפשוטה, למרות שהיא כזו, בבסיסה." ספר זה הוא מסמך ייחודי בהיסטוריה של הכתיבה המדעית. זהו ניסיון לאפשר לקורא המתעניין, שאין לו רקע בפיזיקה, לתפוס ולהעריך את גדולתו של אחד ההישגים האינטלקטואליים המתוחכמים ביותר של המוח האנושי. (מתוך ההקדמה לתרגום החדש) הספרון המונח לפניכם נועד להעניק לקורא המתעניין, אך אינו שולט בכלים המתמטיים של הפיזיקה העיונית, הבנה מדויקת ככל שניתן בתאוריה של תורת היחסות מנקודת מבט מדעית, פילוסופית וכללית... נקטתי במרב המאמצים להציג את הרעיונות העיקריים באופן ברור ופשוט ככל האפשר, ובדרך כלל בסדר ובהקשר שבו הם נוצרו בפועל מלכתחילה. נראה לי שלמען הבהירות מן הנמנע הוא שלא לחזור על עצמי תכופות מבלי להתחשב ולו במעט בהצגת הדברים באופן נאה. הקפדתי לשמור על ההנחיה של התאורטיקן הגאוני ל' בולצמן, שאת ענייני הצורה הנאה יש להשאיר לחייט ולסנדלר. א' איינשטיין (מתוך הקדמת המחבר למהדורה הראשונה, דצמבר 1916)

ההקדמה המפורסמת של הגל לפנומנולוגיה של הרוח היא פנינה פילוסופית מבריקה ושוכנת עומק, הדורשת אורך נשימה ממי שרוצה לצלול אליה. לכן בצד התרגום ניתן ביאור שיטתי עוקב ומפורט, פרי עטו של ירמיהו יובל, שהוא חיבור פילוסופי בפני עצמו. צירף מבוא וביאור שיטתי: ירמיהו יובל

הספר הזה דן ברגש של הכרת התודה, ובמעמדו המוסרי. הוא מראה שהכרת התודה היא חובה מוסרית מן המעלה הראשונה. היא התגובה הראויה על מעשים הנעשים עבורנו ולמעננו. ככל שרב המעשה כך גדולה יותר הכרת התודה שלנו. ואף על פי כן דומה שמי שמעניק לנו מתת, או נותן לנו שירות, ועושה זאת בלב שלם, עושה זאת שלא על מנת שנכיר לו תודה. הכרת התודה הופכת איפוא לחובה פרדוקסלית: מקבל החסד חייב תודה לנותן, אבל הנותן איננו חפץ בה. לעתים גם המקבל איננו חפץ בהכרת התודה. היא מייצרת קרבה מעיקה בינו לבין הנותן: קרבה שהיה עושה ככל שביכולתו כדי להיפטר ממנה. הוא אסיר תודה במלוא מובן המלה: הוא כבול אל התודה. הספר מנתח מקרים של אסירות תודה ושל כפיות טובה, ומנגיד אותם למקרים של הכרת תודה שלמה הנעשית בשמחה. הכרת התודה של ילדים להוריהם משמשת כאן כפרדיגמה הראויה ביותר להכרת תודה שלמה. אולם כיצד יכירו הילדים תודה להוריהם? מה עליהם לעשות לשם כך? האם ניתן בכלל להודות כראוי על עצם עיצובנו והפיכתנו למי שאנחנו? זהו ספר פילוסופי, המתעמת עם גישותיהם של ההוגים המרכזיים שכתבו על הכרת התודה מסנקה דרך קאנט ועד לכותבים בני זמננו. אבל עם גיבוריו נמנים גם פיפ מ"תקוות גדולות" לדיקנס, רבי חייא, רבי וכובס עלום מן התלמוד, תיאורטיקנים של הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של הכרת התודה, ז'ן ולז'ן וז'בר מ"עלובי החיים" להוגו, וחברה לבניין ופיתוח הנסחרת בבורסה.

הספר ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים כולל עיונים ביצירות ספרותיות מסוגות שונות ושיקולי דעת ביישום עקרונות פסיכו-היגייניים בעת הוראתן. הספר מתבסס על ניסיון רב-שנים של המחברת בהפעלת שיטה ביבליותרפית ייחודית לטיפוח בריאות הנפש באמצעות תקשורת סיפורית. יש בו תיאורים מפורטים של מהלכי דיון ביצירות, המדגימים את דרכי ההנחיה האפשריות המותאמות למצבים אישיים וחברתיים שונים, ואת התהליכים הנפשיים המתרחשים אצל התלמידים. ספר זה משלים וממחיש את העקרונות התיאורטיים שהונחו בספריה הקודמים: הוראה טיפולית (1970) וספרותראפיה (1992), שיצאו לאור בהוצאת מאגנס. הספר ספרותרפיה: הוראה טיפולית במבחן השנים מיועד לאנשי חינוך, למורים, ליועצים ולפסיכולוגים המבקשים לשלב עקרונות טיפוליים בהוראת ספרות. ד"ר דבורה קובובי, פסיכולוגית, מרצה בכירה בגמלאות באוניברסיטה העברית וממעצבי תפקידיו של הייעוץ החינוכי בישראל. שיטתה המקורית לטיפול במצוקות נפשיות באמצעות טקסטים ספרותיים נלמדת במכללות להכשרת מחנכים ומיושמת על ידי יועצים חינוכיים ומורים במערכת החינוך.

"שופנהאור כמחנך מכיל את תמציתה של הפילוסופיה הניטשיאנית המוקדמת... מרבית הנושאים של חיבוריו הראשונים נידונו כאן מחדש." ואלטר קאופמן, ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט , 1982, עמ' 147 "שתי המסות שלפנינו, שהם הדיונים השלמים היחידים של ניטשה בשאלות חינוך, עוסקות בקשר המהותי החייב לשרור לדעתו בין חינוך לתרבות. החינוך הנכון על פי ניטשה הוא מטעם התרבות ולמענה. על כן, חובה על כל מחנך וחניך שהחינוך ההומניסטי עדיין יקר לליבו, לקוראן ולנסות וליישם את לקחיהן בכיתתם ובבית ספרם." יעקב גולומב , "הקדמה", עמ' 1

מרטין בובר עורר דעות לוהטות, לעתים קרובות סותרות, הן ביחס לאישיותו הן ביחס להגותו. גרשום שוקן, עורך עיתון הארץ , סיפר שיום אחד הלך עם ש"י עגנון: "טיילנו בסביבת תלפיות ושאלתי אותו מה יחסו לבובר. עגנון נעצר בהליכתו ואמר: "אני רוצה לומר לך דבר. יש אנשים שלגביהם אתה צריך להחליט פעם אחת: אתה אוהב אותם או אתה שונא אותם. אני החלטתי לאהוב את בובר". כתביו הפילוסופיים והתיאולוגיים של בובר, ובהם אני ואתה הנודע, תרמו רבות למחשבה הדתית והיהודית, וכן לחקר המקרא, לתיאוריה הפוליטית ולהגות הציונית. בביוגרפיה החדשה הזאת ממקם פול מנדס-פלור את מורשתו של בובר בתווך שבין החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של יהדות גרמניה והחיים האירופיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. זוהי הביוגרפיה המלאה הראשונה של הפילוסוף היהודי המודרני פורץ הדרך. הספר מאורגן סביב כמה אירועים מרכזיים בחייו, כמו אִמו שנטשה אותו פתאום בהיותו בן שלוש – טראומה מכוננת, שהותירה בבובר חותם מתמשך של רגישות לשבירותם של היחסים האנושיים ולצורך לטפחם עם מה שהוא עתיד לכנות "קשב דיאלוגי". "ביוגרפיה מקיפה זו היא התיאור הטוב ביותר עד כה של חייו ויצירתו של אחד ההוגים היהודים המודרנים הבולטים ביותר. זהו מבט פנורמי על החיים האינטלקטואליים והתרבותיים העשירים של יהדות גרמניה". (אמיר אשל, אוניברסיטת סטנפורד) "מרטין בובר היה אדם גדול ואישיות רבת פנים: פילוסוף, אקטיביסט, שלאורך הקריירה שלו חיפש בדבקות אחר יהדות מודרנית שתשמור על קשר עם חיי היומיום במלוא יופיים, מורכבותם והטרגדיה שלהם. הביוגרפיה לוכדת את רב-צדדיותם של חיי בובר ויצירתו. זוהי תשורה נאה לכל מי שזה כבר התוודעו לבובר ונחשפו להגותו, ולרבים שעדיין אינם מכירים". (מרתה ס' נוסבאום, אוניברסיטת שיקאגו)

Jewish settlement patterns in Palestine are of interest because of their cooperative forms, the Kibbutz and the Moshav. However, the Jews preferred a different type of pioneer settlement: the Moshavah. For over 30 years the early settlers chose the Moshavah as the type of settlement most suited to lead them to their basic goal: creating a Jewish village, and structuring a "new" Jew – a farmer who would live on his land and so lay the cornerstone of a renewed "national home". The cultural landscape of the Moshavah, its planning its design and development, constitute the subject of this book, which studies the ideological aspirations of Jewish pioneers in Palestine and illustrates the link between ideology and landscape in their settlement patterns.

This volume presents expanded versions of papers read at a binational symposium convened in Jerusalem in December 1992. Organized within the framework of meetings held worldwide in remembrance of the expulsion of the Jews from Spain in 1492, this conference focused on aspects of the profession and ethics of medicine. The major topics explored at the symposium were the relationships among physicians of different denominations and between them and the authorities; the image and status of the converso physician; questions of medical licensing and compensation; attitudes regarding suffering, pain and the care of infants; and the influence of medieval Jewish and Moslem religious law concepts underlying the care and treatment of patients. Other papers relate to the early modern period and to current problems of medical ethics, illustrating the impact of historical approaches on the development of the discipline of medical ethics today.

Leah Goldberg was for most of her life an Israeli writer. She was in her twenties when she immigrated to Palestine (in 1935) and wrote virtually only in Hebrew. She had a great poetic gift, and was the author of some of the most memorable lyrical poetry in modern Hebrew literature. The verses of her last period when, as she felt, words, the stuff of poetry, were deserting her, are perhaps her best. She was also a novelist, a playwright, and a critic. Everything she wrote bears the direct impress of her personality. This collection of essays is not meant to be a systematic history. The reader is given a sort of personal acquaintanceship with some of the major writers of 19th century Russia, and may receive a vivid impression of some of their works and necessarily those which are most famous outside Russia.

“ Comment peut-on être Persan ? ” demandaient les Parisiens à l’aimable héros de Montesquieu. “ Comment peut-on être écrivain, ‘’scripteur ‘’ juif en marge du judaïsme ? ” se demandent les auteurs qui ont participé au présent volume de Perspectives. La réponse n’est pas simple. Le judaïsme pour beaucoup de ces scripteurs n’est guère plus que traces (Zard) mais il déclenche un processus identitaire ou une quête des origines qui ne laisse pas l’écriture indemne. Mais qui sont ces scripteurs ? Comment, pour chacun d’entre eux, se situe le rapport au judaïsme ? Telles sont les questions auxquelles se sont efforcés de répondre les participants du colloque qui s’est tenu à Jérusalem (26-28 octobre 2004) sur les “Scripteurs en marge du judaïsme dans les grandes littératures européennes du XXe siècle “ et dont Perspectives 12 recueille quelques conférences marquantes.

הביוגרפיה המשיחית של ישוע מנצרת מעוצבת בבשורה על פי יוחנן באופן שונה מאוד מעיצובה בשלוש הבשורות האחרות שנכללו בברית החדשה – הבשורות על פי מתי, מרקוס ולוקס. בשורה זו, שנכתבה ככל הנראה לקראת סוף המאה הראשונה לספירה מחוץ לארץ ישראל על ידי מי שיוונית הייתה שפת אמו, משקפת את עמדתו הייחודית של מחברה שניצב מול היהדות הרחבה מכאן ומול קבוצות מתחרות מבין חסידי ישוע מכאן. הבשורה על פי יוחנן, שהיא מסה תאולוגית יותר מאשר היא סיפור חייו של ישוע, זכתה לאהדה רבה בקרב נוצרים בשל רעיונותיה הדתיים החדשנים והנועזים. החיבור גם עורר עניין רב ביותר בקרב החוקרים, אם כי דווקא ספרות המחקר העברית על אודות יוחנן דלה. שמונה שיחות על הבשורה הרביעית בין חוקר המקרא יאיר זקוביץ לבין חוקר הנצרות הקדומה סרג' רוזר, מבליטות את שתי תכונותיה המרתקות : האחת – המשחק המורכב של מחברה בין הרצון לטעון כי המשיחיות של ישוע איננה אלא המשך הדרך המקראית לבין הרצון להתוות מהלכים רעיוניים חדשניים; השנייה – שיקוף מסורות יהודיות, אשר עדויותינו עליהן מחוץ להופעתן ביוחנן מאוחרות הרבה יותר. השיחות ממחישות את אופיו הפולמוסי של יוחנן ואת דרכו בפיתוח אסטרטגיות של הפרדה והיבדלות שתאומצנה על ידי הנצרות בהמשך הדרך .

המפתח המשפטי לשאלות ותשובות חכמי ספרד וצפון אפריקה מופיע עתה, מרישא ועד גמירא, בשני כרכים. מלאכת מחשבת זו של הכנת המפתח המשפטי השתרעה על פני תקופה ארוכה ונטלו בה חלק, בפרקי זמן שונים, עובדי מחקר רבים. אוצרות עשירים ועצומים של הלכה ומשפט, של היסטוריה ומקורות ספרות ההלכה, מסודרים ומפורטים, דבר דבור על אופניו ומסילותיו, גלויים הם לכל מבקש תורה ודעת, ובכך הורמה תרומה של ממש גם למחקרו של המשפט העברי ולקידום עיונו ושימושו.

ספר זה בא לגולל פרשת הגותם הדתית והחברתית של התנאים והאמוראים. תוך עיון ודיון ממצה במקורות גופם, בדרכי המחקר הפילולוגי-היסטורי, מעלה המחבר תיאור חי ועד של הרעיונות וההרגשות שהתסיסו את האומה מבפנים. הוא חושף את המאבקים שהתחוללו בימי הבית השני ולאחר חורבנו ואת מהלכי הקליטה והדחיה של אמונות ודעות שבאו מבחוץ. הוא מציג את תפקידם ואת פעולתם של חכמים במשך מאות בשנים ואת גיבושם של עיקרי-אמונה, שעיצבו את דמותה של האומה במשך דורות.

AMILAT se honra en presentar el séptimo volumen de su serie Judaica Latinoamericana , que incluye una amplia selección de los trabajos presentados en la Sección América Latina del XV Congreso Mundial de Estudios Judaicos (Jerusalén 2009), por investigadores establecidos en las Américas e Israel, especializados en diversas disciplinas de las humanidades y las ciencias sociales. El volumen enfoca una variedad de temas pertenecientes a las experiencias históricas, sociales y culturales del judaísmo en América Latina, tanto respecto de lo que poseen en común como en cuanto a sus diferencias debidas a los diversos contextos nacionales. A ello se suman renovadoras propuestas metodológicas, necesarias en vista de fenómenos socio-culturales recientes originados en la globalización y el transnacionalismo, que se proyectan hacia el futuro de las investigaciones en el área.

מקום המדינה ועד 1985 שוק ההון הישראלי היה כמעט מולאם. הממשלה שלטה ברוב הפעולות הפיננסיות, והפעילות הפרטית המצומצמת התנהלה בין גופים מעטים, בתנאים של העדר תחרות ממשית. שורה ארוכה של רפורמות, שהתנהלו מאז 1985 ועד היום, חוללו מהפכה במבנה הבנקאות, בשוק ההון ובמערכת הפנסיה: הממשלה צמצמה את מעורבותה כמעט לחלוטין; אמצעי המימון והחיסכון של המגזר העסקי ומשקי הבית התרחבו מאוד; ניתן חופש מלא להשקיע בחו"ל וללוות מחו"ל; צומצמו האפליות במיסוי בין הון לבין עבודה ובין הכנסות מריבית לבין רווחי הון ממניות; וגם התחרות בין המוסדות הפיננסיים שופרה. אך המלאכה עדיין לא נשלמה. בספר שלושה חלקים: הראשון – החיסכון והיצע המימון ; השני – הביקוש של המגזר העסקי למימון השקעות באמצעי ייצור והביקוש של משקי הבית למימון דיור; השלישי – מוסדות התיווך הפיננסי והמערכת המפקחת עליהם. בכל פרקי הספר ימצא הקורא: - תיאור יסודי של מאפייני השוק והתפתחותו - ניתוח הכשלים ששררו בכל תחומי שוק ההון ונזקיהם – במיוחד אלה שנבעו ממעורבות הממשלה, מהעדר התחרות ומניצולם של ניגודי עניינים - הצגה מפורטת של כל הרפורמות בשוק הפיננסי שבוצעו מאז 1985 ועד היום ותרומותיהן לרווחת המגזר העסקי ומשקי הבית. - המאבקים עם האינטרסנטים שהערימו מכשולים רבים כדי לסכל את הרפורמות וללקחים שיש ליישם במשימות שעוד נותרו. - כל התיאורים והניתוחים מלווים ב-149 לוחות ותרשימים.

מנזר שאולין בסין, שהוכרז על ידי ארגון אונסק"ו ב-2010 כאתר מורשת עולמית, הוא מן הסתם המקדש הבודהיסטי המפורסם ביותר ברחבי העולם בשל זיקתו לאומנויות הלחימה. מאיר שחר דן בהתפתחויות ובמשמעויות של האומנויות הללו, מימי הביניים ועד ימינו, על סמך התיעוד שהשתמר בכתובות על אבן, בכרוניקות, בספרות ובשירה הסיניות ובדימויים שעוצבו במערב בספרות ובקולנוע. בכמה פרשות היסטוריות במרוצת הדורות אכן פעלו הנזירים כלוחמים בשירות הקיסר. כיצד מתיישב עיסוק מיליטריסטי זה עם האיסור הבודהיסטי על אלימות? מהו הקשר בין עקרונות הצ'אן (זֶן) בודהיזם לתרגילי לחימה? באיזו מידה הושפעו אומנויות הלחימה מהדת הדאואיסטית הסינית? מתי ומדוע עברו הנזירים מלחימה במוט לתרגילי קרב בידיים ריקות? הספר שאולין דן בסוגיות אלה ומראה כיצד במעבר משושלת מינג לשושלת צ'ינג במאה השבע-עשרה חל מפנה שהוביל למזיגה הייחודית של לחימה, ריפוי וטיפוח עצמי רוחני. מבעד לפריזמה של תולדות המנזר העתיק יפגשו הקוראים את המורכבות של התרבות הסינית וההשפעות עליה, פרקים מרכזיים בהיסטוריה הפוליטית של סין, וכן דמויות מרתקות של קיסרים, סופרים, אלים וגיבורים מהעבר ומהמיתולוגיה הסינית. ספר זה ראה אור במקור בשפה האנגלית ותורגם ללשונות רבות.

באתונה הקלסית קמה הדמוקרטיה הראשונה בתולדות האנושות, שהייתה לדמוקרטיה הישירה המפורסמת ביותר בכל הזמנים. הספר בוחן את תהליכי צמיחתה והעמקתה, את תפקוד מוסדותיה והליכי קבלת ההחלטות בה, את עקרונותיה האידאולוגיים ואפיוני תרבותה, את יכולת עמידתה במשברים וחידת יציבותה ועוד סוגיות היסטוריות הנוגעות לה. אף כי במובנים רבים הייתה הדמוקרטיה הקלסית שונה מהדמוקרטיה המודרנית, יש לשתיהן יסודות משותפים. העניין הרב במשטרם המדיני של האתונאים, כמו במכלול תרבותם, נובע גם מקווי הדמיון המאלפים למציאות המוכרת לנו וגם מקווי השוני החדים ביניהם: זהו עולם שנראה זר ומוזר ובה בעת מוכר. הדמוקרטיה האתונאית נתפסת בספר לא כמופת לחיקוי או כמושא לגינוי, אלא כנושא מרתק למחקר היסטורי וכדוגמה לחשיבותו של דו-שיח בין הווה לעבר.

הדפסה ראשונה אזלה לאחר חודשיים מצאת הספר לאור. עכשיו חזר למלאי! זוכה פרס ויילר לשנת תשס"ו. הפוסקים נוהגים לשלב בפסקיהם אמירות מטה-הלכתיות השאובות מתחומי המחשבה והמוסר, המדרש והאגדה, הפילוסופיה וספרות החכמה, תורת הקבלה וכדומה. שילוב זה נועד לשוות לדבריהם משנה תוקף, אם כדי להקל את חדירת הדברים ללב הנמען, אם כדי להוסיף נוי לדברים ואם מתוך רצון לנצל הזדמנות שבאה לידם להטיף מוסר ולחנך לעשיית הטוב. לעתים רחוקות בלבד הופכות אמירות כאלה לחלק מן המשא ומתן ההלכתי גופו, ומסורות אשכנז וספרד נחלקו בשאלת הלגיטימיות של השילוב. מהי עמדתו של הראי"ה קוק בשאלה זו? הספר מעלה שהרב מרבה לשלב אמירות כאלה בתשובותיו ובפסיקותיו, הרבה מעבר למקובל אצל הפוסקים העיקריים בתקופתו ובתקופה הסמוכה לה. מיצוי המשנה ההלכתית שיצאה מתחת ידיו והשוואת גישתו אל גישתם של חמישה פוסקים מרכזיים בני תקופתו חושפים כי בניגוד לעמיתיו שילב הרב קוק בהכרעותיו ההלכתיות מגוון שיקולים מטה-הלכתיים. בכך לא רק השיב עטרת מסורת אשכנזית קדומה ליושנה, אלא גם אימץ דרך ספרדית ושילב את שתי המסורות באופן הרמוני במשנתו ההלכתית. אם עד עתה דובר על 'המשנה האחדותית' של הרב קוק בעיקר מצד הפן ההגותי שלה, ולכל היותר באשר לפילוסופיה של ההלכה, הרי ספר זה, הממוקד בפן ההלכתי, מביא לידי ביטוי את משנתו הכוללת של הרב כהוויה אחדותית שריבוי פניה אינו סימן למצוקה אלא דווקא מסימני עושרה. זוכה פרס ויילר מטעם אוניברסיטת בר אילן הפקולטה למשפטים לשנת תשס"ו.

מגמתו של הספר להחזיר אל מחזור הקריאה והחיים סופרים קלסיים כמנדלי, עגנון, ברנר וביאליק. כיום אפילו חיי המדף של ספרות שרק אתמול נולדה קצרים מאוד, קל וחומר ספרות קלסית שנעלמת מעיניהם ומאוזניהם של מרבית הקוראים. הסופרים המרכזיים אשר להם הוקדשו המחקרים בספר הם נכסי צאן ברזל של הקנון העברי, ואילו האחרים (האפרתי וברודס) הנידונים כאן הם אבני הדרך שבלעדיהם לא הייתה הספרות העברית מגיעה לתחנות החשובות שאליהן הגיעה. מורשת תרבותית אינה חומר שאנו מופקדים עליו כארכיונאים בלבד. כל דור חייב לגלות בה פנים חדשות ולבנות אותה מחדש. כל שיבה לאחור היא התחלה חדשה, ומי שחוקר את העבר מקווה בסתר לבו ש'גם למראה נושן יהיה רגע של הולדת', כמאמר המשורר. מחבר ספר זה נטל על עצמו למלא מקצתה של משימה זאת.

כמו כל תופעה אחרת בעידן המודרני, שנדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם, גם הדיסציפלינה האקדמית של ההיסטוריה נולדה למעשה במהפכה הצרפתית. כי אף שאמנות הכתיבה של "היסטוריה" הייתה צורה ספרותית ידועה ועתירת הישגים מאז העת העתיקה, הרי שמבחינות קונקרטיות ופרקטיות, ובכללן גם כדיסציפלינה אקדמית, ההיסטוריה לא הייתה קיימת: לא לימדו אותה בבתי הספר ובאוניברסיטאות, לא היו לה כללים וסטנדרטים מקובלים של חקירה מדעית ולא הייתה לה השפעה ממשית על המאבקים הדתיים, החברתיים או הפוליטיים-האקטואליים. המהפכה הצרפתית היא שחוללה את הזעזועים האדירים בתרבות הפוליטית המודרנית אשר שינו מיסודה את תפיסת ההיסטוריה של בני התקופה. מעתה ואילך לא נתפסה עוד ההיסטוריה כתהליך שנע לאטו וכסדרו לעבר הגאולה, אלא כמאבקם הפוליטי של עמים ולאומים לחירותם, לזכויות טבעיות ולהכרה בתרבותם הייחודית. ספר זה מבקש אפוא לבחון את עלייתה של ההיסטוריה במאתיים השנים שבין 1740 ל-1940. הוא מתמקד בכמה היסטוריונים ששינו את תפיסת ההיסטוריה ואת מחקרה בעת החדשה. כל אחד מחמשת הפרקים בספר עוסק בהוגה (או שניים) שהרים תרומה ייחודית להתפתחותה של ההיסטוריה, והפך אותה שוב, כשם שהייתה בימי קדם, ל"מורה הגדולה לחיים" (Magistra vitae). אותם מלומדים לא יצרו אסכולה היסטורית מסוימת, אך מבחינה אינטלקטואלית הם היו שותפים לרעיון שההיסטוריה היא יצירה אנושית, במלוא מובן המילה – חופשית, ספונטנית ופתוחה – שנעשתה על ידי בני האדם עצמם.

למחבר הטרגדיות אֶוּריפידס נודע שהנשים זוממות להמיתו, משום שהוציא את דיבתן רעה במחזותיו. קרובו, מחופש לאישה, מגן עליו באספת החג של הנשים, שבה אין לגברים דריסת רגל. נאומו מכעיס אותן עוד יותר, כי הוא מונה חטאים שאוריפידס נמנע מלהזכירם. הנשים הזועמות מגלות את המתחפש, ואוריפידס מנסה למלטו מידן בתחבולות הלקוחות מהטרגדיות שלו. המחזה, שאינו פוליטי, עוסק בנשים, ביחס הגברים אליהן, במעמדן ותדמיתן בחברה ובעיצובן בדרמה, וכל זאת באמצעות פרודיות על טרגדיות של אוריפידס. אוריפידס משחק את הגבר המציל וקרובו את הנערה שיש להצילה. תחבולות הטרגדיה אינן מצליחות ואוריפידס ממציא תכסיס חדש לחלוטין, מתאים לקומדיה. גם הוא מתחפש לאישה, לסרסורית זקנה, ובעזרת רקדנית שובת לב הוא מפתה את השוטר לנטוש את משמרתו ולהתייחד עם הרקדנית. בסיועה של המקהלה, המטעה את השוטר, נמלטים אוריפידס וקרובו מן המקום. הקומדיה חג הנשים , שהוצגה בשנת 411 לפנה"ס, משעשעת בלשונה ובהלצותיה וגם במבנה הקומי המיוחד שלה: שילוב פרודי של מעמדים מטרגדיות ידועות של אוריפידס בעלילה הקומית. התחפשות לנשים מאפשרת לשחקנים להציג את הווירטואוזיות שלהם בגילום דמויות שונות זו אחר זו ובמעבר מהיר מתפקידים קומיים לפרודיות קומיות של תפקידים טרגיים.

הדיאלוגים נחשבים כיום לאחת המסות המבריקות והמעמיקות בפילוסופיה של הדת ולאחד הטקסטים המושלמים של יום. הדיאלוגים של יום הם ללא ספק יצירתו הפילוסופית המוצלחת ביותר מבחינה ספרותית. אפשר לומר בבטחה, שיום של הדיאלוגים רחוק מלנקוט עמדה תיאיסטית, כלומר עמדה המניחה אל פרסונאלי, בעל תארים של אחדות, אינסופיות, ידיעה ויכולת כוללות, ובעיקר טוב, צדק וחסד. כדי להבין את עצמתו המהפכנית של החיבור של יום, יש להביא בחשבון לא רק את הפופולאריות של הטיעון מתוך הכוונה, אלא גם את הרוח הקלווינסטית הדוגמאטית והקנאית, שאפיינה את סקוטלנד של המאה הי"ח. (מתוך המבוא)

כרך זה – זבחים, מנחות, חולין – הוא התשיעי בסדרה מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד . כקודמיו הוא מבחין בין מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) לבין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). גם בו מתקיימת הבחנה בין החלק האמוראי לבין החלק הסתמאי שבתלמוד, והוא מראה שלפני בעלי הסתמאים, כמאתיים שנה לאחר סוף תקופת האמוראים, לא עמדו המקורות בשלמותם ובצורתם המדויקת, ולכן נדרשו לפעמים לפרש את הטקסט שלא כפשוטו, בדוחק.

מה מצאו שוחרי הספרים בהיכנסם לחנויות הספרים היהודיות באודסה, בוורשה ובקרקוב בשלהי המאה התשע עשרה? מי היו האנשים שעסקו בהפצת הספרים? אילו ספרים מילאו את מדפי חנויותיהם? איזו תרבות ביקשו להציע לבאים בפתחם? הספר בחנותו של מוכר הספרים עניינו התפתחותה של תרבות יהודית מודרנית במזרח אירופה באמצעות המיקרוקוסמוס של חנות הספרים. חגית כהן משחזרת את עולמם ואת דפוסי פעילותם של מוכרי ספרים בערים שונות במזרח אירופה בעזרת תיעוד עשיר שנחשף כאן לראשונה. מוכרי הספרים חשו מחויבות עמוקה להפצת ספרות ההשכלה העברית במזרח אירופה. הם הפיצו בחנויותיהם מחקרי יהדות, ספרי מדע פופולרי ואת חידושי הבלטריסטיקה העברית. בשלהי המאה התשע עשרה חל שינוי ניכר באופיין של חנויות אלה. למורת רוחם, בניגוד להשקפת עולמם ומתוך היענות לתביעות הקהל, החלו מוכרי ספרים אלה לשווק כמויות גדלות והולכות של ספרות יידיש מקורית ומתורגמת וספרי דת. צעד אחר צעד נחשף בפנינו תהליך התגבשותה של תרבות קריאה המונית בלשון היידיש והתרחבותם של מעגלי הקוראים היהודים.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורם האמיתי והלא ייאמן של יהודים מגטו וילנה שהצילו אלפי ספרים וכתבי יד נדירים – תחילה מידי הנאצים ואחר כך מידי הסובייטים. הם הסתירו אותם על גופם, טמנו אותם בבונקרים והבריחו אותם מעבר לגבול. זה סיפור של גבורה והתנגדות, של חברות ודבקות בספרות ובאמנות, עד סכנת חיים. הספר מבוסס על תעודות ביידיש, בגרמנית, בעברית, באנגלית וברוסית, בין השאר יומנים, מכתבים, זיכרונות וראיונות עם כמה מגיבורי הסיפור. הוא מתאר את פעילותה הנועזת של קבוצת משוררים שהיו לפרטיזנים ונאבקו ב"מטה מבצע רוזנברג", הגוף הנאצי שביקש להעביר לגרמניה את החומרים יקרי הערך מירושלים דליטא ולהשמיד את השאר. קבוצה זו כונתה "בריגדת הנייר", והובילו אותה המשוררים שמרקה קצ'רגינסקי, הרפתקן מוזר וחכם, ואברהם סוצקבר. במקביל עסקה הקבוצה ברכישת כלי נשק ובכתיבת שירה, שנודעה לתהילה בגטו וילנה המתמעט והולך. עם ההשתלטות הסובייטית על וילנה גילו חברי הקבוצה שנותרו בחיים כי אדוני העיר החדשים אינם מסבירי פנים לתרבות היהודית יותר מאשר הגרמנים, ויש לשוב ולהציל את אוצרות הרוח שנמצאו במטמונים באמצעות הברחתם מברית המועצות. "מרתק ולעתים קרובות גם מאיץ את הדופק... [פישמן] כותב בדיוק של היסטוריון, אך מבחין בפרטים כסופר מיומן. הקריאה בספר חיונית לכל מי שיקרים ללבו ספרים, ההיסטוריה היהודית והיכולת האנושית להתריס נגד משטרים אדירים כדי להחזיק את התרבות בחיים." - אהרן לנסקי , מחבר הספר נגד כיוון ההיסטוריה (כתר 2005)

הביוגרפיה של ישו מאת פרופסור דוד פלוסר היא פרי של כארבעים שנות מחקר על מי שיכול להיחשב כדמות הידועה ביותר מתקופת הבית השני. גישתו האנליטית הנועזת של פרופ' פלוסר מצריכה חשיבה מחודשת על אופן קריאתנו המקורות הספרותיים. הוא מנצל במחקרו את שפע המידע החדש של המאה הראשונה לספירה לאור מגילות ים המלח , המחקר ההיסטורי העדכני ותגליות ארכיאולוגיות. התוצאה של מפעל ביוגרפי זה היא דיוקן של ישו הזוכה לעומק נוסף, משום שהוא מואר בהקשרם הפנימי של המחשבה והחיים היהודיים במאה הראשונה לספירה. אין ספק כי קוראים יהודים ונוצרים כאחד ימצאו אתגר בתוצאות מחקרו של פלוסר. ספר זה מבוסס על חיבורו המוקדם של פלוסר משנת 1968, אולם בעיקרו הוא נכתב מחדש כדי לשלב את שפע המידע החדש שנצטבר במהלך השנים. אם המהדורה הראשונה, שאזלה מזמן, שיקפה את ראשית מחקרו של פלוסר על ישו ההיסטורי, הרי ספר זה שהתפרסם באנגלית 1998 ומופיע עתה בעברית, הוא פרי הבשלתו של המחקר. אפשר להשיג ספר זה גם באנגלית כאן .

The book Research Ethics , was written by leading researchers from different faculties and departments of the Hebrew University of Jerusalem. The chapters illuminate various ethical issues in research and their theoretical and practical implications. Among the subjects discussed in the book are human personal rights versus the public's wellbeing, academic freedom and research financed by industries, ethics of scientific publications, and directions and current trends in research ethics. The book includes also chapters which discuss various applications of research ethics such as psychology, genetics and the use of animals and stem cells for research. In addition, six practical illustrative ethical case examples in research practice are analyzed. The book is a challenging reading for researchers and students in universities and other high education institutes, and for whoever thinks that scientific work should be carried out with responsibility and transparency

מהדורת יוצרותיו של ר' שלמה סולימן אלסנג'ארי לפרשות השבוע מביאה לפני הקורא את מחזור היוצרות הקדום ביותר והשלם ביותר שנותר בידינו מן האלף הראשון לספירה, שחובר בידי אחד מבכירי משוררי האומה במאה התשיעית לספירה. המהדורה מבוססת על מאות כתבי יד שמקורם בגניזה הקהירית, והיא מלווה במנגנון מפורט של חילופי נוסח. למערכות היוצר נוסף ביאור החושף את המקורות המקראיים והמדרשיים של פיוטי היוצר לסוגיהם. במסגרת המבוא המדעי המקיף של המהדורה נסקרים הרכבן של מערכות היוצר, נידונות שאלות של ייחוס הפיוטים וייעודם, ומתוארים דרכו של הפייטן במלאכת השיר והקווים האופייניים של לשונו ושל סגנונו הפייטני. פרקים נוספים במבוא דנים במנהגי התפילה והקריאה בתורה, הן הבבליים והן הארץ ישראליים, העולים מן היוצרות, בתכנים הייחודיים לפיוטי היוצרות של שלמה סולימן, ובשאלת זמנו ומקומו של הפייטן.

המחקרים המכונסים בספר חקרי קבלה ושלוחותיה , שיצא לאור בשלושה כרכים, משתרעים על פני מאות שנים בימי הביניים ובעת החדשה.

בספרו פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים בוחן הפילוסוף הנודע הילרי פטנאם את הגותם של שלושה פילוסופים יהודים מרכזיים במאה העשרים – פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר ועמנואל לוינס – בבואו ליישב בין הצד הפילוסופי והצד הדתי של חייו. נוכח בספר גם לודוויג ויטגנשטיין, ופטנאם מעמת את חשיבתו עם עמדותיהם של השלושה. הוא מסביר את הרעיונות המרכזיים של כל אחד מן ההוגים הדגולים האלה וחושף את תרומתו האינטלקטואלית והרוחנית המכרעת של כל אחד מהם. הדת היא היהדות, אך בזכות העמקות והמקוריות של הפילוסופים הללו, בפרשנותו המעמיקה, הגותם היא אכן מדריך לחיים. לספר נלווה פתח דבר מאת פרופ' ימימה בן מנחם, העומדת – בין השאר – על ראייתו של פטנאם את הדיון הפילוסופי כאמצעי להבנה טובה יותר של המציאות, ועל ציפייתו מן הפילוסופיה להיות מקור השראה קיומי. פטנאם חותר לגלות בפילוסופיה היהודית של המאה העשרים תובנות העשויות לאפשר לו ולקוראיו להיענות לאתגר פילוסופי חדש-ישן זה.

במילון זה כונסו כמה אלפי קטעים קצרים מתוך עיתונים, כתבי-עת, ספרים ושאר פרסומים שנדפסו בארץ-ישראל ב"תקופת התחייה" - מאז שנות השבעים של המאה ה-19 ועד מפלתם של התורכים ונסיגתם מהארץ ב-1918. המשותף לקטעים אלה שהם מכילים מילים אובדות: מילים זרות שעם הזמן נמצא להן תחליף הולם בעברית, כגון פוטוגרפיה, אבטוריטט, פראנג'י; מילים שלא הצליחו לדחוק מילים זרות, כגון בית-ישחק (תיאטרון), ירכתון (פיליטון), נעמני (רומנטי), שחרחוק (טלפון); מילים שמילים מחודשות אחרות באו על מקומן, כגון אבחמץ (חמצן), יציצור (חיידק) ומכושית (פסנתר); וגם מילים המשמשות אותנו כיום במובן שונה לגמרי. כגון בלשן (נואם משובח), גבורה (הספק), חוץ (רחוב), מפסעה (מדרכה) ועצירות (מיתון). כל אלה מילים אובדות הן, אך לאו דווקא אבודות: יהיו ביניהן ודאי כאלה שימשכו את לב הקורא עד שלא יהסס להשתמש בהן גם בימינו. המילון נועד לא רק לאוהבי הלשון, חוקריה ומוריה, אלא גם לכל המתעניינים בתולדות שנות בראשית של ישראל החדשה, הן מפני שיוכלו לחוש בציטוטים הרחבים שבמילון את פעימות רוח התקופה והן מפני שיוכלו להסתייע בו בהבנה נכונה של כתבי אותם ימים. חובבי אנקדוטות תרבותיות ימצאו אף הם במילון זה שלל רב.

מהי מנהיגות חברתית? מהו הסוד שעושה אדם למנהיג/ה? כיצד מגדירים מנהיגים חברתיים את מרחב האחריות שלהם? הספר מנהיגים חברתיים בישראל מתמקד בסיפורי החיים של מגוון מנהיגים ומנהיגות חברתיים, כפי שסופרו לקבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים; סיפורים אותנטיים, מתובלים בהומור או בעצב, המגוללים בכנות קשיים ותלאות, חששות ומכאובים, בצד תקוות גדולות, ראייה מפוכחת וגם אופטימית באשר למציאות הישראלית. הקריאה מותירה את הקוראים בתחושה של השתאות והוקרה, ומעוררת מחשבות על מנהיגות ואחריות חברתית, חשיבותם והמחירים הכרוכים בהם. הספר הוא פרי פרויקט של קבוצת מרצים ודוקטורנטים מתכנית הופמן למנהיגות ואחריות, תכנית ייחודית לדוקטורנטים באוניברסיטה העברית, המשלבת מחקר עם פעילות התנדבות במיזמים חברתיים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי. מדברי ד"ר אבי שילון באירוע השקה שהתקיים לכבוד הספר ב-28 בנובמבר 2024

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

לפני מותו הורה פרנץ קפקא למקס ברוד לשרוף את כל הכתבים הנותרים אחריו. ברוד, לא זו בלבד שלא קיים את בקשת חברו, אלא שב-1939 לקח איתו את כתבי היד של קפקא והביא אותם לארץ ישראל. מאז הקדיש את שארית חייו לעריכת הכתבים ולהפצתם. בעצם הבגידה בצוואת חברו הוא הציל את מורשת קפקא מכיליון. בספרו המשפט האחרון של קפקא מתאר בנימין באלינט את הקרב על כתבי היד הללו בין הטוענים לבעלות עליהם ואת ההליך המשפטי השנוי במחלוקת שהתנהל סביבם. זהו דין וחשבון מרתק, המעורר דילמות משפטיות, אתיות ופוליטיות. בה בעת זהו דיוקן ביוגרפי של גאון ספרותי וסיפורן של שתי מדינות, ישראל וגרמניה, המבקשות להתמודד עם טראומות העבר שלהן באמצעות התביעה לבעלות על מורשתו של הסופר המודרניסט הדגול. המשפט האחרון של קפקא זכה בפרס "ספר השנה" של האקונומיסט ובפרס סמי רוהר לשנת 2020. "מרתק ועמוק, מציג באור חדש לא רק את גדול הסופרים במאה העשרים ואת גורל כתביו, אלא גם את שאלת הבעלות על יצירת האמנות". ניקול קראוס "באלינט משלב באלגנטיות תמונות מבית המשפט ופרקים מתוך הביוגרפיה של קפקא והתרבות שנוצרה לאחר מותו. הוא מבליט את הפרדוקסליות של ההליך המשפטי שהתיימר לקבע את הזהות של הסופר השנוי במחלוקת, ה'מוקצה' האולטימטיבי. [...] הקוראים את הפרוזה המוקפדת והאירונית של באלינט יתאהבו בקפקא ויתייראו מפני החוק". האקונומיסט

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש