"דרוש לנו בייחוד במקום הזה מי שיראה את האופקים הרחבים יותר... מי שעדיין קופץ קפיצות עילוי ממאמר חז"ל לאמרת פילוסופים וקטע שירת אחרון המשוררים וחוזר חלילה אל גנזי אחת מקהילות הגולה ומשם אל חוויית כיבוש הארץ בהתיישבות, בעבודה ובמלחמה. מי ששום דבר יהודי אינו זר לו ומי ששום דבר שיוצא מלב אנוש אינו לזרא לו". (עזריאל קרליבך על זלמן שזר) 84 שנות חייו של זלמן שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל (1974-1889), מקיפות את הדרמה הגדולה של חיי היהודים מסוף המאה התשע-עשרה ועד למחצית השנייה של המאה העשרים: צמיחת התנועה הלאומית והתרבותית במזרח אירופה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל, הקמת המדינה והמאבק על ביטחונה וצביונה. בדרכו של שזר נקרו דמויות נודעות כמו ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, הרבי מלובביץ', ושלוש אהבותיו הגדולות: רחל כצנלסון, רחל המשוררת וגולדה מאיר. מי היה האיש הזה? חסיד שהתחפש לחילוני או חילוני שנעשה חסיד חב"ד? רומנטיקן שפגש רועת אווזים יפת עיניים ולא שכח אותה כל ימיו או בעל המתרחק מאשתו ואוהב להיעדר מהבית? חוקר מעמיק של התנועה השבתאית או פוליטיקאי? מקום המדינה ועד סוף חייו פעל שזר כאיש ציבור במדינת ישראל, ובסוף דרכו הציבורית זכה להיות האזרח מספר אחת שלה, נשיאה השלישי. הביוגרפיה בשני עולמות מגוללת את סיפור חייו ועומדת על המתחים והמאבקים הפנימיים שהתחוללו בו – בין דת ומסורת לחילוניות, בין פוליטיקה למחקר, בין הגולה לארץ ישראל ובין הנשים שאהב. כל אלה יחד יצרו דמות ייחודית ומרתקת.

התפילה בישראל אינה רק מבע אישי ומזדמן של יחסי האדם לאלוהיו, אלא היא אורח חיים שלם, המאורגן סביב מערכת תפילות יומיות, בחול, בשבת ובחג. אך שאלות רבות מרחפות סביב התהווּתה של מערכת זו: אימתי עוצבה? באלו שלבים? מהו היחס בין חלקיה השונים ובין דרכיה השונות – ברכה, קריאה ותפילה? מה בין תפילת ציבור לתפילת יחיד? ספרוּת רחבה כבר נכתבה על תולדות התפילה, אך הואיל ועיקר עיצובה של התפילה ניבט מתוך הספרוּת התלמודית - תנאים ואמוראים – לפיכך צורך חיוני הוא להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן. מתוך כך עשויה להצטייר תמונה אמינה של התפילה בישראל מפנימה של ספרוּת חז"ל. חיבור זה מבקש להעמיד פרקי יסוד מתוך משימה זו.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. מכיוון שלשפה הערבית היסטוריה ספרותית עשירה בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, אך טבעי הוא שהערבית בת זמננו משתמשת גם במילים וביטויים שמקורם ברבדים ספרותיים עתיקים: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. ע ליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת הגבירה את השימוש במובאות מהקוראן והחדית' והביאה ללשון התקשורת מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו לארכאיים לפני חמישים או שישים שנה. המילון הזה מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. לאחר פרסום המילון השלם בדפוס ובו למעלה משבע-מאות עמודים בפורמט גדול חשבנו שראוי להעמיד לרשות המשתמשים מהדורה מקוצרת בפורמט קטן יותר, שנוח לשאתה בתיק ולהחזיקה ביד. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה, ללשון החדית' או ללשון ההלכה. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה הינו שנתון דמוקרטי ושפיט, הרואה אור בעריכתם של אנשי אקדמיה, אנליטיקאים ומטפלים קליניים. כתב העת, המיועד לחקר תיאורטי, קליני וביקורתי של הפסיכואנליזה, הוא פרי של יוזמה ושיתוף פעולה בין מרכז זיגמונד פרויד לחקר הפסיכואנליזה, האוניברסיטה העברית בירושלים, לבין החברה הפסיכואנליטית בישראל, הקתדרה לפסיכואנליזה ע"ש זיגמונד פרויד, האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, מכון תל־אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, מרכז ויניקוט בישראל, והעמותה הישראלית היונגיאנית החדשה. בין המאמרים בכרך זה: דנה אמיר | "כל השפות חופפות או נשפכות זו לזו": על נקמה, חנינה וסליחה רענן קולקה | פסיכולוגיית זולתעצמי: אתיקה של התמרה ענת צור מהלאל | על סף השבר: הדימוי החזותי והדימוי הדיאלקטי בהגותם של זיגמונד פרויד וולטר בנימין נעמי גוברין | מראה, מראה שעל הקיר: חקירה ספרותית ופסיכואנליטית של החוויה הסובייקטיבית הנשית באמצע החיים — אמה של שלגייה כמקרה בוחן ענת ברעם | להקיץ מחלום בהקיץ: מחשבות על עבודה טיפולית עם חלימה בהקיץ פתולוגית יצחק בנימיני | תסביך משה: ממצב החירום היהודי-אירופי אצל פרויד לרישום של הממשי אצל לאקאן אורנה ראובן | "מתחת לייאוש ומאחורי הבדידות, שנינו עדיין כאן" אנליזה של פרוורסיה חנה אולמן | על העדות ומשמעויותיה בזיכרון האישי ובזיכרון הקולקטיבי

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

הדרך הסוּפִית, הדרך המיסטית שצמחה באסלאם, שרוחה התפשטה גם מעבר לו במזרח ובמערב, זוכה ב טעמם של דברים נסתרים בתיאור שרוחניותו וממדי הדמיון האצורים בו נושמים הרבה מרוח היצירות הסוּפיוֹת עצמן. שרה סבירי לא כתבה כאן היסטוריה של הסוּפיוּת ולא מיינה את זרמיה אלא שרטטה מבוא מרתק אל עולמה הרוחני. המושג "חוכמת הלב" התנ"כי נמצא לסבירי כביטוי הנכון לעולם המסתורין הסוּפִי, שמרכזו הוא אמנם ה"לב", משכן האלוהי שבאדם. אלא שפרקי הספר המקדימים את הפרק העוסק ב"לב" עצמו הם מסע-חיפוש מסעיר, הן של הכותבת והן של הקורא, בבחינת התבוננות פנימית במרכיבי התודעה הרוחנית – ב"אני", ב"עצמי" וב"נפש", בצמדי הניגודים שבעלייה הרוחנית ומכשלותיה. אחרי שנים של מחקר אדיר ממדים פנתה החוקרת לחיפוש חדש אחר המחשה והתנסות. "הפרק הזה אינו נכתב בקלות. הבירור מה זה נַפְס (=אני) ומה זה עצמי משתבלל למין פקעת סבוכה של זהויות עד שאיני יודעת בבהירות מי הכותבת ועל מי או מה היא כותבת", משתפת סבירי את קוראיה לא רק בפסגות השירה וההגות שנחשפה אליהן במרחב הרוחני הסוּפי אלא בחקירה הפנימית המלווה את הכתיבה, בחיפוש אחר תרגום עברי הולם למושגים העתיקים בערבית או פרסית; תרגום שיהיה עברי וגם נגיש ועכשווי. בבקיאות מופלגת וברגישות ספרותית עילאית מתרגמת סבירי את השירים המיסטיים הקלאסיים כמו "שיח הציפורים" של פריד אל-דין עטאר (המאה השתים-עשרה) או "מתורגמן התשוקות" של אִבן עַרַבִּי ועוד. אבל בבואה להמחיש את דרכי "חוכמת הלב" היא אינה כבולה רק לימי הביניים: היא עוברת מג'לאל אל-דין רוּמי לזלדה ומפסוקי שיר השירים למרסל פרוסט. היא ממחישה פרקים שלמים בסדרה הטלוויזיונית התורכית "יוּנוּס אֶמרֶה" ומזהה הארות של דמיון מיסטי אצל ביאליק ונתן זך. טעמם של דברים נסתרים הוא שיעור מאלף ברוחניות חושנית, רוחשת דמיון ושיגעון, ושיעור מאלף עוד יותר על דרך הלימוד הראויה של נושא מורכב וסבוך, הרצוף מעקשי לשון ועידני זמן רחוקים. בספר זה הוא נהפך למסע מזמין, מלווה, מאיר פנים, המדגים היטב את משאת הנפש הסופית להיות (כדברי אבן ערבי) "נכון לקבל כל צורה".

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

תיק בד מעוצב ואיכותי. 100% כותנה. ניתן להוסיף להזמנת ספרים או לרכוש בנפרד.

מלחמה זרה הוא סיפור האנטומיה של מלחמת העולם השנייה. כדי לספר את הסיפור הזה, הספר בוחר בפרספקטיבה בלתי שכיחה: במקום לתאר את התפשטות המלחמה על הציר האופקי המקובל, כלומר מגרמניה — המחוללת העיקרית של התבערה העולמית — לכיוון מזרח ומערב, נקודת המבט מופנית כאן מן הדרום הגלובלי צפונה. שני הצירים אינם מתקיימים במנותק זה מזה, כמובן. כדי לחשוף את נקודות המפגש שלהם מתמקד המבט בפלשתינה-א"י. פלשתינה המנדטורית, בקצה הצפון־מערבי של מרחב השליטה הבריטי באסיה, הייתה חלק ממערך ההגנה האימפריאלית (Imperial Defence) הנרחב שהקיף את תת־היבשת ההודית. באמצעות התמקדות בפלשתינה־א"י נחשפת תופעה היסטורית נסתרת. משמעותה של קונסטלציה זו, שנמשכה בין מאי לנובמבר 1942, "ימי אל־עלמיין", חמקה במידה רבה מן התודעה הקולקטיבית. ההתמקדות בפלשתינה־א"י מן הזווית הגלובלית ממחישה את הצטלבותם של שני עימותים שונים: המלחמה האירופית, שהתרחבה לכדי מלחמת עולם, והמלחמה היהודית־ערבית־בריטית מתחרות זו בזו בתחרות שנותרה במידה רבה סמויה. כל אחת מהן הייתה, מבחינת יריבתה, מלחמה זרה. השתרגותן של שתי המלחמות ממקמת את התקופה שבין 1935 ל־1942 בלב הסיפור. הוא מתחיל במתקפה האיטלקית על אתיופיה, "מלחמת חבש" שהחלה באוקטובר 1935, ובתקרית שאירעה במקביל ביפו ושהציתה את המרד הערבי הגדול חודשים לאחר מכן; והוא מסתיים בנקודות המפנה של מלחמת העולם, בקרב אל־עלמיין השני שהוכרע בנובמבר 1942 ובקרב על סטלינגרד שהחל מעט אחריו — קו פרשת מים שתושבי פלשתינה-א"י הרגישו בעקבות ביטול פקודת ההחשכה במארס 1943, למשל. מאותו רגע ואילך התחדשה ביתר שאת, גם אם באיחור קל, המלחמה הקטנה יותר: המלחמה על פלשתינה-א"י.

עיון , כתב העת המרכזי לפילוסופיה בישראל, הוא כתב עת שפיט, דו-שנתי, היוצא לאור בשיתוף מרכז ש. ה. ברגמן לעיון פילוסופי באוניברסיטה העברית בירושלים והוצאת הספרים ע״ש י״ל מאגנס, בעריכת פרופ' חגי כנען. כתב העת מרכז בתוכו את טובי הכותבים והכותבות בתחום הפילוסופיה בעברית ומטרתו לקדם את השיח הפילוסופי העכשווי בישראל, לסמן דרכי מחשבה חדשות וכיווני מחקר מקוריים, וכן לבנות גשרים בין האקדמיה לקהילה המשכילה הרחבה. עיון מבקש לתת ביטוי לקשת רב גונית של כותבות וכותבים, תוך שמירה על פלורליזם תרבותי ורעיוני, על מצוינות מחקרית, איכות כתיבה, ורעננות מחשבתית. המאמרים בעיון מפתחים ומעשירים דיאלוגים ומחלוקות במגוון רחב של נושאים פילוסופיים. כתב העת מפרסם גם מסות קצרות, תרגומים, שיחות ופולמוסים, וזאת מתוך אמונה בתפקידה המעצב של המחשבה הפילוסופית במרחב החברתי, הפוליטי והתרבותי. גיליון 74 הוא גיליון פתוח הכולל מאמרים מרתקים במגוון נושאים פילוסופיים הרלוונטים למציאות חיינו, בין המאמרים בכרך זה: שרון קרישק | על אפשרותה של אהבה אוניברסלית ניר פיינברג | הכוח היצירתי של התשוקה במחשבה ההודית הקלאסית יוגב זוסמן | מודליות וגבולות המובן במטאפיזיקה של שפינוזה מורן גודס-ריצ'יטלי | חוקיות אסתטית ברוח קאנט: 'אופן' במקום 'שיטה'

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

"בעבר היה לנו קשר עמוק עם חיות רבות. לכל חיה נודעו הסיפורים שלה, הסגולות שלה. לכל חיה יוחדה המיתולוגיה שלה. פעם פיסלנו צלמיות של פרות. החיפושיות היו קדושות. הדבורים, שהיו במשך אלפי שנים כוח גדול בדמיוננו, עדיין עושות זאת. הלב שלנו מיד מתעורר למולן, מתחיל לספר מחדש את כל הסיפורים". טיול בכוורת עוסק בקשר שבין האדם לדבורים משחר התרבות האנושית ועד ימינו, דרך סיפורי מיתולוגיה, פולקלור, ספרות, אמנות וחיבורים מדעיים מתקופות שונות. הספר נע בגמישות בין קולות ותחומים שונים ומשלב מידע על חיי הדבורים ותולדות הדבוראות על שלל המצאותיה עם מבט פילוסופי ופואטי על המפגש הייחודי של האדם עם הדבורים. נקודת המוצא של הספר היא מה שמכונה "בעיית הדבורים העולמית": מדוע זכו הדבורים לתפקיד כה רם מעלה והרה גורל, לשאת את עתיד האנושות וכדור הארץ על כתפיהן? טיול בכוורת הוא חלון הצצה לסוגיות אקולוגיות עמוקות ורחבות היקף. מה אומרות לנו הדבורים במצבן כיום?

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של איליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת ומסומנים על ידי המשטר כבוגדים פוטנציאלים. בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא אף הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק. כן בוחן הספר סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר הרנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

בשנות הארבעים של המאה העשרים ניסה ארווין שרדינגר להציג את נקודת מבטו של "הפיזיקאי הנאיבי" על השאלה הנצחית מה הם החיים. התוצאה היא ספרון קטן שהשפיע על דורות של מדענים, עורר מחלוקת עזה ונהפך זה מכבר לקלאסיקה. בספר שרדינגר מסיק ממעט הראיות שהיו לפניו שהחומר התורשתי מאורגן כ"גביש לא-מחזורי", משער שהמידע התורשתי מוצפן בדומה לקוד מורס, טוען שיצורים חיים ניזונים מ"אנטרופיה שלילית", ולבסוף גם מהרהר בשאלה איך כל זה קשור להינדואיזם ולחופש הרצון. מה הם החיים? מוגש כאן לראשונה בתרגום לעברית, ובצירוף אחרית דבר מאת פרופ' אבשלום אליצור, המדגישה עד כמה תובנותיו של שרדינגר עודן רלוונטיות גם במלאות שמונים שנה להוצאתו המקורית . - "אחד מהכתבים המדעיים המשפיעים ביותר במאה העשרים. […] כמו עבודות רבות שהשפיעו עמוקות על המחשבה האנושית, הוא מעלה טענות שאם רק תופסים אותן, מיד אופפת אותן הילה של אמת כמעט מובנת מאליה". רוג'ר פנרוז - "מה שנכון בספרו [של שרדינגר] אינו מקורי, ומרבית ממה שמקורי בו היה ידוע כלא נכון עוד בזמן כתיבת הספר". מקס פרוץ - "לעניות דעתי, הספר לא השיא שום תרומה, או אולי אפילו, בדיון על 'אנטרופיה שלילית' בהקשר של החיים, השיא תרומה שלילית". לינוס פאולינג - "בספר זה הוצגה באורח משכנע ביותר הטענה כי הגנים הם מרכיב-המפתח בתא החי, וכי על-מנת להבין את מהותם של החיים יש לדעת כיצד פועלים הגנים". ג'יימס ווטסון - "גם אני קראתי את הספר הקטן של שרדינגר. בקריאה ביקורתית נוצר הרושם המוזר שזהו ספר שנכתב על ידי פיזיקאי שלא יודע כימיה בכלל! אבל ההשפעה - אין ספק ששרדינגר כתב בסגנון שובה לב, לא כמו הזבל שרוב האנשים כותבים, וזה היה יצירתי. הספר טען שניתן לחשוב על בעיות ביולוגיות במונחים פיזיקליים, וכך יצר את הרושם שדברים מרגשים בתחום זה נמצאים ממש מעבר לפינה". פרנסיס קריק

The thirteenth-century Franciscan pilgrim Philip of Savona wrote that “the whole Trinity has declared that river [Jordan] to be fortunate and most worthy, above which the Father was heard, the Holy Spirit was seen in the form of a dove, and the Son was baptized in human nature.” Since the Middle Ages, Christian pilgrims from many countries have traveled to the Holy Land in order to immerse themselves in the Jordan River and to take some of its water back to their homelands. Hundreds described their experiences from the blessed river, and in the nineteenth century also began exploring and documenting its history. This volume contains a selection of the accounts of pilgrims and tourists, who describe their impressions, expectations, and sometimes also their disappointments when encountering the Jordan River. It includes descriptions of pilgrims from the Middle Ages to the twentieth century, amongst them well-known authors such as Mark Twain, François-René de Chateaubriand and Gustave Flaubert. The book also contains chapters on the geography of the Jordan River, historical events associated with it, and the literature that developed around it.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות. הספר זכה בפרס הספר המצטיין לשנת 2024 על שם פרופ' דן כספי מטעם האגודה הישראלית לתקשורת.

קורות הינו כתב עת שנתי העוסק בהֶיבֵּטים ההיסטוריים, הפילוסופיים והחברתיים של רפואה ויהדות.

על רקע המלחמה והמשבר הפוליטי הפוקדים כעת את מדינת ישראל, גיליון 73 של עיון מציב זרקור פילוסופי על המושג ״חוק״ שהפך לאקוטי בשיח הישראלי העכשווי. בעוד ההקשר המשפטי־פוליטי מרכזי לדיון הנוכחי, הרי הוא בלתי נפרד, כפי שניכר מקשת המאמרים המופיעים כאן, מההקשר הרחב יותר של דיון בחוק ובחוקיות שמרכזי לתחומי היסוד של המחשבה הפילוסופית: חוקי הטבע, לוגיקה וחוקי המחשבה והשפה, חוקי הדת והמוסר, כללים אסתטיים, קודים תרבותיים וכדומה. המאמרים בגיליון הנוכחי עוסקים במערכות שונות של חוקים, שמתוכן מתחדד הבדל יסודי בין חוקים תיאוריים לחוקים נורמטיביים, ואיתו גם מתחדדת ההבנה כי תוקף החוק ואופי ההכרח שבו – אינם מסוג אחד, אלא הטרוגניים באופיים. המאמרים עוסקים בהבדלים ובזיקות בין התיאורי לנורמטיבי, בין תפיסות טבעיות לתרבותיות של החוק, וזאת באופן שמוביל את הדיון הכללי אל שאלות על היחס בין חוק לריבונות, ובפרט, על מעמדו של החוק – טיבו ותכליתו – בחברה דמוקרטית. מתי הפרה של חוק מערערת את יסודות הדמוקרטיה ומתי היא רכיב מהותי של התנגדות אזרחית? מה מקומם של ציות ואי־ציות בחברה חופשית, ומה, בהקשר זה, היחס בין חוק לאלימות? ניתן לרכוש מנוי לכתב העת דרך קישור זה או להשתמש בטופס המקוון

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

הספר מעמד הביניים המזרחי בישראל מציע מחקר היסטורי וביקורתי בהתפתחות אחד התהליכים החשובים בחברה הישראלית בעשורים האחרונים: תהליך הניעות של מזרחים אל מעמד הביניים, בדגש על מעמד הביניים האקדמי. הספר מלמד כי תהליך חשוב זה מלווה בניגוד למצופה בהתמד הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים שאינו מנותק מתוצאות מדיניות העבר ובעיקר משני עשורים אבודים של ניעות מסיבי. אך אם בעבר הקונפליקט המעמדי בין מזרחים לאשכנזים התנהל בין פריפריה מוחלשת למרכז רב-עוצמה, הרי על רקע תהליך הניעות אל מעמד הביניים האקדמי מתנהל המאבק בתוך המרכז עצמו ועל הסדרת השליטה והשותפות בו. בחלקו הראשון מצביע הספר על דפוסי חסימה ועיכוב שהקשו על הופעתו המוקדמת בהיקפים רחבים של מעמד ביניים מזרחי אקדמי-פרופסיונלי. בחלקו השני מלמד הספר על הדינמיקה המורכבת המלווה שורה של מסלולים שבאמצעותם השיג מעמד הביניים המזרחי האקדמי מוביליות משמעותית. בין אלה מהפכת המכללות, פרויקט המסורתיות והניסיון לשותפות במפלגת שלטון. מסלולים הובילו להתחזקות המזרחים ולהרחבת השפעתם כגורם תרבותי ופוליטי משמעותי בישראל, ובו בזמן, להתמודדות מול הרתע של מוקדי כוח ותיקים, הרואים בהתפתחות זו איום.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646) היה איש אשכולות במסורת הרנסנס. הוא עסק בכל תחומי הידע של זמנו והיה מחלוצי המהפכה המדעית של המאה השבע-עשרה. לייבניץ היה משפטן, תאולוג ופילוסוף חשוב, ומבשרה של התנופה הפילוסופית הגדולה של גרמניה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, וגם איש מעשה ודיפלומט רב פעלים. בראש מעייניו עמדה תוכנית לאיחוד מחדש של הכנסיות הנוצריות, לאחר הפילוג הגדול של הרפורמציה. איחוד זה היה אמור להיות אבן הראשה של תוכנית שאפתנית הרבה יותר: כינונו של מרחב תרבותי ופוליטי של אירופה אחת, המותנה לדעתו בהסכמה על בסיס אידיאולוגי משותף. ה תאודיציאה (כפי שנהוג להתייחס לחיבור) יצא לאור ב-1710, והוא החיבור היחיד במתכונת ובהיקף של ספר שלייבניץ פרסם בחייו. זהו שלב אחרון ומסכם במסע תיאולוגי-פילוסופי שנמשך לאורך כל חייו הבוגרים, נדבך עיקרי במאמץ הדיפלומטי והאינטלקטואלי של השכנת שלום דתי ופוליטי באירופה. מעל לכול, זהו ספר פילוסופי חשוב. לייבניץ מנסה להשיב בו על האתגר שהציב הפילוסוף פייר בייל לכל רציונליזם דתי ולכל ניסיון להגן באמצעים רציונליים על הדת בכלל ועל האמונה והדוגמה הנוצריות בפרט. במוקד הביקורת של בייל ותשובתו של לייבניץ עומדת שאלת הרע: האם ניתן להסביר את קיומו של הרע בעולם שברא אל כל-יכול, כל-יודע וטוב בתכלית, והאם ניתן להגן על מושג זה של האל לנוכח קיומו של הרע בעולם? ה תאודיציאה הוא אחד הניסיונות הפילוסופיים המקיפים, העמוקים והמעניינים ביותר לתת תשובה לשאלה זו. לייבניץ, שהכיר את הספרות הפילוסופית והתאולוגית לפני ולפנים, חיבר למעשה מעין אנציקלופדיה יחידה במינה על שאלת הרע ועל הניסיונות לתרץ אותה. זהו תרגומו הראשון של הספר לעברית. יונה גונופולסקי תרגם מלטינית ועמית קרביץ הוסיף למבוא.

אהובה ודחויה: סיפורה של היידיש במדינת ישראל מאתגר את הדעה שרווחה במשך שנים רבות בישראל ובעולם היהודי, ועל פיה רדפה הנהגת המדינה בעשורים הראשונים את היידיש ואפילו אסרה את השימוש בה מטעמים אידיאולוגיים. תחת זאת מציע הספר פרשנות חדשה ליחסים בין היידיש לתרבות העברית הישראלית. הספר עוקב אחר התפתחותה של היידיש בישראל מהכרזת המדינה ועד סוף המאה העשרים, ומגלה שאף כי הרשויות ראו בהנחלת העברית מטרה ראשונה במעלה, לא הייתה להם שום מדיניות מוגדרת ביחס ליידיש. גורלה של השפה עוצב במהלך השנים על ידי ההתפתחויות החברתיות והפוליטיות, האווירה התרבותית בישראל, וגם על פי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים. בהתבסס על מחקר ארכיוני מעמיק ועל עיתונות וספרות יידיש עוקבת המחברת אחר היידיש בישראל: זירה שוקקת של עיתונות, תיאטרון, מחקר אקדמי וספרות. מחברת הספר בוחנת את המתחים ששררו בשנות המדינה הראשונות בין סופרי יידיש ופעילים בזירה זו לבין ראשי המדינה, שהיו ברובם יוצאי מזרח אירופה, ונדרשו לאזן בין חיבתם ליידיש לבין שאיפתם לקדם את העברית. אהובה ודחויה דן גם בעניין המחודש שהתעורר ביידיש במאה ה-21 בקרב בני הדור השני ואף השלישי ליוצאי מזרח אירופה, המבקשים לחזור ליידיש בדרכים משלהם. הספר זכה בפרס ג'ורדן שניצר מטעם האגודה האמריקאית למדעי היהדות לספר הטוב ביותר לשנת 2022 בקטגוריית היסטוריה ותרבות יהודית באירופה ובישראל.

מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל 2023-2000: פוליטיזציה, מדע וחברה עוסק במדיניות ההשכלה הגבוהה של ישראל בשני העשורים הראשונים של המילניום. בכך הוא משלים את ספרו הקודם של המחבר, אקדמיה בסביבה משתנה (הקיבוץ המאוחד, 2005), שסקר את מדיניות ההשכלה הגבוהה משנותיה הראשונות של המדינה ועד ראשית המאה ה-21. הספר סוקר שורה של תחומים החיוניים להמשך התפתחותה של האקדמיה בישראל: משברי "העשור האבוד" בתחילת המילניום וההיחלצות מהם; המלצות ועדות המומחים לשיפור מעמדם של 61 תחומי דעת שנבדקו ביסודיות, ובפרט מדעי הרוח והחברה שהיו ערש תרבותה של מדינת ישראל וכעת נמצאים בשקיעה מדאיגה; פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לפני האוכלוסייה החרדית והחברה הערבית; תהליכי פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה; המלצות ועדת המשילות שמינתה הממשלה לשיפור והתחדשות הגופים הרגולטוריים; וניצני שינוי הכרחיים במתודות ההוראה והלמידה. "בספרו הנוכחי, פרופ' וולנסקי משלים משימת ענק שבה החל בספרו הקודם. כאן הוא דן באומץ רב בסוגיות ההשכלה הגבוהה אשר עמדו במרכז הוויכוח הציבורי בשנים האחרונות כמו החסמים לשילוב חרדים וערבים בהשכלה הגבוהה, המאבק על הכשרתה של אריאל כאוניברסיטה והקמת אוניברסיטת רייכמן, האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל. בסיום ספרו מציג המחבר את האתגרים העתידיים העומדים לפני מערכת ההשכלה הגבוהה לאור המהפכה הדיגיטלית אשר הופכת על פניה את אופן רכישת הידע והלמידה. זהו ספר חובה לכל המתעניין בהתפתחותה של מערכת ההשכלה הגבוהה במדינת ישראל וחרד לעתידה". (פרופ' פרץ לביא, יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי ונשיא הטכניון בעשור הקודם) "ספרו החדש של פרופ' וולנסקי, החוקר המוביל בחקר מערכת ההשכלה הגבוהה של ישראל, דן בהתפתחויות העיקריות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בשני העשורים שחלפו, והוא עשיר במידע, בתובנות ובראיית עומק של תהליכים חברתיים ופוליטיים בחברה הישראלית וביטויים במערכת ההשכלה הגבוהה. הספר כתוב היטב, בסגנון קולח ובלשון מדויקת, עשיר בנתונים ומציג השקפות סדורות באשר למגמות ולתהליכים במערכת ההשכלה הגבוהה. זהו ספר מומלץ לעוסקים בשדה ההשכלה הגבוהה, בתפקידי חינוך, מחקר והוראה, ניהול, עיצוב מדיניות ואסדרה, וכן לכל מי שמבקש ללמוד על התפתחויות בחברה הישראלית בעשורים הללו. הספר מספק תשתית מצוינת לקידום ההשכלה הגבוהה ולעיצוב מדיניות לקידום שוויון ומצוינות בהוראה ובמחקר". (פרופ' ברק מדינה, לשעבר רקטור האוניברסיטה העברית)

מזרח חדש הוא מחקר היסטורי מעמיק על תולדות המזרחנות הציונית והישראלית. שורשיו של תחום הידע הזה – חקר הערבית, האסלאם וההיסטוריה של המזרח התיכון – באוניברסיטאות הגרמניות של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים: רוב מייסדיו בארץ היו יהודים-גרמנים שצמחו במסורת המזרחנית של מרכז אירופה, והם שהביאו את תחום הידע לאוניברסיטה העברית בירושלים, וממנה למערכת האקדמית כולה. באמצעות ניתוח של תיעוד ארכיוני עשיר בגרמנית, בערבית, באנגלית ובעברית משרטט הספר את התהליך המורכב של הגירת הידע המזרחני מגרמניה לארץ תוך התמקדות בשאלה מה קרה למחקר, ולחוקרים עצמם, כאשר המפגש עם המזרח הפך מטקסטואלי-פילולוגי למפגש פיזי ממשי, רווי סתירות ומתחים, שברקע שלו הסכסוך היהודי-הערבי המתעצם. בין השאר הוא מתעד את המשימות שקיבלו עליהם המזרחנים מחוץ לחדר העבודה ולספרייה, כמו הניסיון לקרב בין יהודים לערבים ושיתוף הפעולה עם הממסד הביטחוני. הספר מתאר את מסלול התפתחותו הייחודי של תחום המזרחנות מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השישים של המאה העשרים, ושופך אור חדש על התפתחות המחקר האקדמי בכללותו בפלשתינה המנדטורית ובראשית ימיה של מדינת ישראל. בכך משמש הספר מקרה מבחן לניתוח הזיקה המורכבת בין עבודה מדעית "טהורה" לבין סוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות, ומציע נקודת מבט חדשה בשורשיו של הסכסוך היהודי-הערבי ובתפקיד שמילא הידע המדעי בעיצובו. ועדת פרס שזר לשנת תשפ"ד העניקה לד"ר עמית לוי ציון לשבח על מחקרו.

יותר מ-400 שנה חלפו מאז התפרסם דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה מאת מיגל דה סרוונטס (1616-1547). יצירתו של הסופר הספרדי זכתה לשלל תרגומים ועיבודים בספרות, באמנויות הפלסטיות, בקולנוע ובתיאטרון, במוזיקה ובמחול, וזכתה לפרשנויות רבות של סופרים ומשוררים, פילוסופים, משפטנים ואף פוליטיקאים. דון קיחוטה , שנחשב לרומן המודרני הראשון, חצה יבשות ועידנים והוא מוסיף להיות רלוונטי לתקופתנו. גיבורו, דון קיחוטה, והדימוי האיקוני של מאבקו בטחנות הרוח, מוכרים בעולם כולו, גם למי שלא קראו מעולם את הרומן. מה סוד הצלחתו המסחררת של הרומן והרלוונטיות שלו? ספר זה מציע כמה תשובות אפשריות לשאלה. מצד אחד הרומן נטוע עמוקות בהקשר החברתי והגיאוגרפי שבו נכתב, בתור הזהב הספרדי (המאות השש-עשרה והשבע-עשרה). מהצד האחר, זו יצירה מהפכנית מבחינת היבטיה הנרטיביים והמבניים. דון קיחוטה מלמד אותנו על החשיבות שיש לספרים, לבדיון ולדמיון בחיינו. אולם יותר מכול, יצירתו של סרוונטס שופעת אנושיות, וכוללת בין 300 דמויותיה גם את מי שחיים בשולי החברה (האיכר, האשה, המוסלמי ועוד) ומעניקה להם קול וחשיבות; היא מדביקה אותנו ב"שיגעון" ההרפתקה, בהיצמדות לאידיאלים ובאהבת חינם. דון קיחוטה מלמד אותנו שלא לחשוש מאי-ודאות או מרב-משמעיות, אלא לאמצם אל חיקנו כמקום האנושי והכן לחיות בו. אכן, דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה הוא ספר ששינה לרבים את העולם והוא ימשיך לעשות זאת לדורי דורות. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

המהדורה המלאה של השירים החילוניים של יהודה הלוי מתפרסמת כאן לראשונה על בסיס האוסף המקורי של שיריו בעריכת חייא המגרבי, בן ימי הביניים שפגש את המשורר במצרים. בראש השירים עומדים מקורות יהודיים-ערביים אשר נדונים ומתורגמים לעברית על ידי העורך המודרני. הוכנסו גרסאות ונוסף תרגום מלא לעברית מודרנית.

יחסי ישראל ואירופה הם יחסים של "שונאים, סיפור אהבה", של התקרבות ודחייה בעת ובעונה אחת. ספר זה שב אל אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בקורות הדיפלומטיה של מדינת ישראל הצעירה, המנסה להתקרב אל אירופה שנים אחדות לאחר שנדחו ממנה היהודים. לאחר משא ומתן מתיש הצליחה הדיפלומטיה הישראלית לקצור הישג מרשים. ב-1970 חתמה ישראל עם הקהילה האירופית על הסכם העדפה חסר תקדים: בפעם הראשונה נכונה הקהילה האירופית לתת הקלות סחר חד-צדדיות למדינה מחוץ לאירופה. ההסכם עשה כברת דרך ניכרת להשׂבעת שאיפותיהם של הישראלים וחרג הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות בניתוח פשוט של קלפי המיקוח שבהם החזיקו שני הצדדים. אודיסיאה דיפלומטית מגולל את סיפור ההצלחה הזה: סיפורו של משא ומתן בין ישראל ובין הקהילייה האירופית שנמשך לא פחות מתריסר שנים. צורתו היא של אודיסיאה: מסע ממושך, מתיש, לעתים קרובות מייאש, אל יעד שנראה לכאורה בהישג יד, אך בכל פעם שמתקרבים אליו הוא חומק ונסוג לאחור. בדיוק כמו ביצירה האפית של הומרוס החלה ספינת הדיפלומטיה הישראלית להפליג מתוך ביטחון בכך שתגיע ליעדה עד מהרה. עם הזמן התרבו התלאות, והמסע חייב את הנושאים ונותנים הישראלים למידה רבה של תושייה, תחבולה, כושר המצאה ואורך רוח.

"בגיל שלוש כבר נמשכתי אל עולם הצלילים. קשה לי לומר בדיוק מתי עולם הצלילים ועולם הצבעים נפרדו ורציתי לחבר את שניהם יחדיו. את כל מה שראיתי רציתי מיד לצייר ואת כל מה ששמעתי רציתי מיד לנגן". אקדמות הוא סיפורו של המלחין והמנצח נעם שריף (2018-1935), שחייו הוקדשו לאמנות ולמוזיקה כמעט מרגע שעמד על דעתו. בגוף ראשון מגולל שריף סיפור חניכה אישי, שראשיתו בתל אביב הקטנה של ימי המנדט וירושלים החצויה של שנות המדינה הראשונות, ואחריתו באולמות הקונצרטים הידועים והמפוארים בארץ ובעולם. בתוך כך הוא מתאר כמה מן האישים שעמדו בלב עולם המוזיקה: לאונרד ברנשטיין, גארי ברתיני, פאול בן-חיים, אריק איינשטיין ועוד טיפוסים ודמויות. זהו סיפור של עשייה מוזיקלית חלוצית, חלק ממפעל של בניית תרבות ישראלית. זהו גם סיפורו של אמן שמסתכל אחורה ממרום שנותיו, במבט מפוכח, לא מתנצל ולא מתחסד, על הישגיו, לבטיו ובחירותיו האישיות והאמנותיות.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

בשנת 1980 ביקשה הוצאת איינאודי האיטלקית לפרסם סדרת אנתולוגיות אישיות של מחברי ההוצאה. פרימו לוי נענה לאתגר במהירות והגיש את בעקבות השורשים : שלושים קטעים משלושים יצירות מופת מספרות העולם, מלווים בשלושים הקדמות קצרות פרי עטו. כל הקדמה שכזאת היא הערה מבריקה על היצירה, ולא פחות מכך היא מלמדת על פרימו לוי עצמו – כמין דיוקן עצמי, שבו הצייר מפיק את קלסתרו מחומרים שיצרו אחרים. בקטעים אלה שבאנתולוגיה – הרואה אור לראשונה בעברית, בתרגומים המקוריים ובתרגומים חדשים – אפשר להיווכח בכמה מן ההשפעות האתיות והאסתטיות החשובות על פרימו לוי ועל יצירתו. לוי מצטט כאן מתוך איוב, לוקרטיוס, רבלה, באבל, שלום עליכם, סנט אקזופרי ועוד, אך גם מתוך מוצא המינים של דארווין ואפילו מתוך כימיה אורגנית מעשית . כך אפשר לעקוב אחר השכלתו הענפה והמגוונת, ההומניסטית והמדעית, השורשים שמהם צמחה יצירתו הספרותית הייחודית.

כיצד יכולים שירים להועיל בבקשת הסליחה? מה יתרונה של לשון פואטית במעמד המתוח שבו מתייצבים חוטאים לנוכח אלוהיהם? הספר קומי רוני מציע תשובות אחדות לשאלות אלה. בספרו מזמין אותנו אריאל זינדר להכיר פרקים בהיסטוריה ובפואטיקה של פיוטי סליחות ותחנונים בימי הביניים. העיון בפיוטים חושף את המחשבה המשוקעת בהם על הסליחה האלוהית, על האפשרות או הקושי להשיג אותה ועל הנתיבים השונים שבהם יכולים הקהילה והיחיד לנוע לעברה. במהלך הספר נוצר דיאלוג מרתק בין הפיוטים העתיקים הללו לבין המחשבה המודרנית על אפשרות הסליחה. בין השאר נדונים בו פיוטים מאת רב סעדיה גאון, שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ואחרים. פרקי הספר משלבים עיון ספרותי, היסטורי ומחשבתי, ומכניסים אותנו בסודו של מרחב ספרותי וליטורגי מיוחד, שבו השאלה "כיצד ייסלח לנו" נעשית מעורבת לגמרי בשאלה "כיצד נקום ונשיר".

מה ידוע לנו על עולמם של ילדים יהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם? מה הרגישו, רצו וחשבו? כיצד הבינו את חייהם וכיצד דמיינו את עתידם? המעט שידוע לנו סופר ותועד על ידי מי שאינם ילדים: הורים, מחנכים, ומי שבגרו והביטו על ילדותם ממרחק הזמן והמקום. קולם האותנטי של הילדים עצמם לא הגיע אלינו כמעט . אוצר שהתגלה באקראי, צרור של עשרות מכתבים ששלחו בשנים 1935-1934 ילדים וילדות כבני עשר, תלמידי בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר, אל מורם שעלה לארץ ישראל, מספר את סיפורה של כיתה אחת בבית ספר אחד בפולין . אגב ניתוח רגיש ומעמיק של המכתבים נפרש גם סיפורה של רשת החינוך הלאומית - ציונית 'תרבות', שהדיבור בעברית והחיים החלוציים בארץ ישראל היו בראש מעייניה . הספר – פרי עבודתם המשותפת של חוקר תולדות יהודי מזרח אירופה ושל חוקרת תרבות הילד – כולל צילום ופענוח מלא של כל המכתבים , ויש בו עדות עשירה ומרגשת לעולמם האישי של הילדים, בבית, בכיתה וברחוב, לעולם שהיה ואיננו .

הקומדיה דל'ארטה נחשבת כיום לאחת התופעות המשמעותיות ביותר בתולדות התיאטרון בזכות הצורות התיאטרליות המקוריות שהתגבשו בה. מקרנבל לתיאטרון: תבניות וכאוס בקומדיה דל'ארטה הוא חיבור אקדמי, ראשון בעברית, על עלייתה של הסוגה, על איכויותיה התיאטרליות והשינויים שחלו בה בזמן ובמרחב. לפנינו מחקר עדכני ומקורי, משוחרר מההילה המיתית שדבקה בקומדיה דל'ארטה. הספר דן בטבעה הייחודי כיונקת משני עולמות: העולם הלמדני – מורשת התיאטרון הקלאסי – ועולם המקורות העממיים. הפרשנות המקיפה של זיקת הקומדיה דל'ארטה לשורשיה הדואליים, ובעיקר לקרנבל, מסבירה את הסגנון החד - פעמי של המופע המאולתר, את חללי ההצגה, התבניות הדרמטיות, הדמויות, המשחק, התנועה ועיצוב התלבושות והבמה. הדיון בהיבטים המאתגרים של התפתחות הניסיון התיאטרוני המקצועי על הרקע ההיסטורי והתרבותי של התקופה מבהיר את שיטת ההתארגנות של הלהקות, את עלייתן של הנשים כשחקניות ואת התקבלותה של הסוגה על ידי קהל הצופים המגוון. הספר תורם לראייה רחבה ולהבנה מעמיקה של הסוגה בפרט ושל אמנות התיאטרון ככלל.

במחצית השנייה של המאה העשרים אימצה הקהילייה הרפואית את השיטה המדעית כבסיס לפרקטיקה. נראה היה כי אחרי אלפי שנים נסללה הדרך לתהליך מוסדר: מהמעבדה דרך הניסוי הקליני אל מיטת החולה. אך עד מהרה התברר כי הדרך אינה ישרה ואינה רציפה. המחקר הקליני מציע רק במקרים בודדים תשובות חד־משמעיות. המאזן בין התועלת והסיכון אינו מסתיים בחישוב סטטיסטי; חלק לא מבוטל בשיקול הדעת של הגורמים הקובעים את השתנותה של הפרקטיקה הרפואית מבוסס על ערכים, השקפת עולם ואינטרסים. במסלול המוביל מהמעבדה לחולה מעורבים גורמים רבים: מדענים , רופאים, חברות התרופות והטכנולוגיה, פוליטיקאים, אנשי הרגולציה, ובקצה המסלול עומדים החולים עצמם. כל אחד מהגורמים האלה מפעיל את האמצעים העומדים לרשותו כדי להשפיע על התוצאה הסופית – האבחון, הטיפול והמעקב אחר החולה. גם מסלול ההתקדמות מהמעבדה לחולה אינו רציף: לעתים המרווחים בין צעד לצעד גדולים, לעתים מתרחשות קפיצות נחשוניות אחרי תקופה ממושכת של האטה ואף עצירה. המחקר המדעי והקליני תלוי ביוזמה, בכישורים ובנחישות של החוקרים, ולא מעט גם במקריות ואין לו לוחות זמנים קבועים. ספר זה מוקדש לחשיפת האבולוציה של הפרקטיקה הרפואית, לאיתור שינויים מהותיים בפרקטיקה ולתיאור הדרך הנפתלת שבה התקבלו והוטמעו בגוף הידע הרפואי וביחסי הגומלין בין הרופא לחולה. הספר מציג 23 מקרי מבחן מתחומים שונים – רפואת הלב, כירורגיה ורפואת הנפש – שכל אחד מהם חושף היבט אחר במאזן הכוחות בין הגורמים המשתתפים בעיצוב הפרקטיקה הרפואית, ושופך אור על תהליכי השינוי של הפרקטיקה על ציר הזמן. הספר הוא מסע מרתק של גילויים רבים, חלקם מטלטלים, המבוסס על שנות עבודתו הרבות של המחבר כרופא וכחוקר.

בסוף ימיו פרש סנקה הפילוסוף מחיי המדינה ומהציבור. בשנים ספורות אלה, עד אשר שלח לו הקיסר נירון פקודה שעליו להתאבד, כתב סנקה את מרבית כתביו. האהובים שבהם, שזכו לקהל קוראים גדול ורצוף במהלך הדורות, הם המכתבים ששלח לידידו לוקיליוס, למעלה ממאה מכתבי חוכמה (המכונים epistulae morales) והם מכתבי ספרות ראשונים בפרוזה הרומית. לוקיליוס היה נציב סיציליה והמכתבים הם מעין המשך של ידידות שאפשר לטפח גם בשיחות שלא פנים אל פנים, אפילו ים מפריד בין הידידים. המכתב הוא אכן מעין דו-שיח, אבל רק חצי דו-שיח. לוקיליוס לא כתב לסנקה מכתבים שסנקה כביכול ענה עליהם. לא היתה חליפת מכתבים כזאת. המכתב הוא צורה נוחה לפיתוח רעיון, לעיון בשאלה, צורה המתנה מראש את עיגונה בחיי הכותב והנמען. במסווה של מכתבים ללוקיליוס סנקה כותב לקהל רחב הרבה יותר: "אני עמל למען הדורות הבאים, להם אני כותב מה שיוכל להועיל להם. אני רושם עצות מסייעות, מעין מרשמים של תרופות מועילות. כאלה שהתנסיתי בפעולתן הטובה בטיפול בפצעים שלי, שחדלו מלהתפשט הגם שלא לחלוטין נרפאו" (מכתב 8, 2). המכתבים הם מעין מסות פילוסופיות, חיבורים קצרים על נושאים המעניינים את סנקה, סיכום של ניסיון חיים של איש זקן, חכם מאוד המתנסח בשנינות, אוטוביוגרפיה של עולמו הרוחני. הנושאים המעסיקים את סנקה אקטואליים תמיד – שאלות נצח. מופלא מאוד עד כמה גם היום לא פג ריחם ולא נסה רעננותם.

פיליפוס מלך מוקדון עלה לשלטון ב-359 לפסה"נ. לאחר תקופת גיבוש פנימי הוא פנה למדיניות של התפשטות מכוונת שהחלה לעורר דאגה באתונה. באתונה נוצרו שתי סיעות, סיעת מלחמה שרצתה בגיוס כוחות לבלימת מוקדון וסיעת השלום שדגלה במשא ומתן עם פיליפוס. לאחר שפיליפוס שלח שליחים בדבר רצונו בשלום, גברה סיעת השלום ואתונה שלחה משלחת לפיליפוס לנהל עמו שיחות – בין חבריה היו דמוסתנס ואייסכינס. השלום שנחתם עם פיליפוס ב-346 לפסה"נ לא היטיב עם אתונה ורבים ראו בו משגה וכישלון ודיון מר התנהל בשאלה מי היה האחראי לכישלון הזה. דמוסתנס תבע את אייסכינס, בין השאר לדין על קבלת שוחד מפיליפוס והטיית ההסכם לטובתו. המשפט התקיים ב-343/2 לפסה"נ. למרבה המזל השתמרו שני הנאומים, המובאים כאן, נאום תביעה ונאום הגנה. אייסכינס זוכה אבל לא הצליח להוכיח שהשלום עם פיליפוס הועיל לאתונה. לאחר משפטו קטנה השפעתו על מדיניות אתונה, אבל לא מאבקיו עם דמוסתנס. תרגמה מיוונית זיוה כספי הוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבסופם הוענק לו פרס נובל, שינה אלברט איינשטיין מן היסוד את תפיסת העולם הפיזיקלי המקובלת. איינשטיין היה הארכיטקט והמהנדס של הבנה חדשה של העולם הסובב אותנו. ב-1905, המכונה "שנת הפלאות", בהיותו פקיד במשרד הפטנטים בעיר ברן שבשווייץ, הוא פרסם ארבעה מאמרים שזעזעו את יסודות הפיזיקה הקלאסית. הוא ערער על הרעיון שהאור מתפשט במרחב כמו גל; הוא סיפק הוכחה משכנעת לקיום הממשי של אטומים; הוא הניח בסיס להבנה חדשה של המרחב והזמן והוא הראה שהמסה היא אחת מצורות האנרגיה. בשנה זו הניח איינשטיין את היסודות לשתי המהפכות הגדולות של הפיזיקה המודרנית: המהפכה של תורת הקוונטים והמהפכה של תורת היחסות. כעבור עשר שנים השלים את יצירת המופת שלו, "תורת היחסות הכללית", שהיא המקור לכל מה שאנחנו יודעים היום על היקום. אלברט איינשטיין: יוצר תמונת עולם עוסק בכל ההישגים המדעיים הללו, הרעיונות שהובילו אליהם והמסקנות שלהם, ומתאר את האופן שבו שינו מן היסוד את עולם המושגים הפיזיקלי. הספר נוגע גם בתפיסותיו של איינשטיין מחוץ לעולם הפיזיקה, בכל הנושאים החשובים שעמדו על סדר היום של האנושות, ובמיוחד בענייני העם היהודי. ספר בסדרה - ספרים משני עולם סדרה של "ספרים על ספרים": מיטב הכותבים והמומחים בתחומם תרמו לה חיבורים בהירים וקריאים על ספרים שהטביעו חותמם על האנושות- על תולדותיהם, מחבריהם וההשפעה שנודעה להם בעת הופעתם ובשנים שחלפו מאז. כל הספרים שבהם עוסקת הסדרה נחשבים ליצירות מכוננות ופורצות דרך, שאין להפריז בתרומתן העצומה לעיצובן של חברות שונות בעולם, של ההיסטוריה שלהן ושל תרבותן.

אם אין אני לי מי לי מספר את סיפור התעוררותה של התנועה היהודית בברית המועצות משלהי שנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, כפי שראו אותה משתתפיה ופעיליה. על סמך עדויות של כ-300 פעילים מיותר משישים ערים ברחבי ברית המועצות לשעבר מצטיירת בספר תמונה מקיפה של התפתחות התנועה על היבטיה המגוונים: תנועת התעוררות לאומית שפנתה גם לפעילות תרבותית וחינוכית, אבל כוונה בעיקר ליציאה מברית המועצות לשם עלייה לישראל. ספרם של איליה וובשין ויעקב רואי בוחן את דמותם ורקעם של פעילי העלייה ומלווה אותם בפעילותם, החל בהגשת המסמכים לרשויות לקראת היציאה, אשר הפכה אותם מנודים בחברה הסובבת ומסומנים על ידי המשטר כבוגדים פוטנציאלים. בתוך כך מתוארת התגבשותה של קהילת מסורבי העלייה, שמרבית הפעילים ראו בה את מקור כוחם במאבק נגד המשטר באשר היא אף הבטיחה להם ולמשפחותיהם חיים "נורמליים" ככל האפשר. הספר מתאר את פיתוח הכלים שלהם נדרשו הפעילים לשם ניהול הטקטיקה והאסטרטגיה של אותו מאבק. כן בוחן הספר סוגיות ייחודיות: העימות מול הקג"ב ונציגי החוק – החקירות, המעצרים, המשפטים וחייהם של אסירי ציון בבתי הסוהר ובמחנות; החזרה בתשובה שהייתה לחלק מהפעילים מימוש החיפוש אחר זהותם ושורשיהם; והזיקה של התנועה לעולם החיצון, היהודי והלא-יהודי כאחד.

קשה למצוא בתחום יצירתי כלשהו אדם שהוא גם אמן יוצר מקורי ופורץ דרך וגם הוגה-פרשן מעמיק, הבקי בהיקפים הרחבים של התרבות כולה. כזה הוא מיכאל גורביץ – המחזאי של "אושר", "צל חולף", "מילה של אהבה" ו"אהובת הדרקון" (מתוך יותר משמונה-עשר מחזות), שהעמידו תפיסות חדשות, מקומיות ומאתגרות ביותר על אודות התנהלות של מחזה בתוך הוויה ישראלית עכשווית. גורביץ מעצב במחזותיו ובדרך בימויו שפה תיאטרונית מקומית חדשה. הוא במאי בלתי נשכח של קלאסיקות כ"בגדי המלך" של נסים אלוני, "החיים הם חלום" של קלדרון דה לה ברקה, "חלום ליל קיץ" השייקספירי, "הדוד וניה" של צ'כוב או "מלחמה על הבית" על פי אריסטופנס (בעיבוד אילן חצור). תובנותיו התיאטרוניות רקומות בשייכות עמוקה מאין כמותה להתרחשות הישראלית העכשווית ביותר בלי שום קריצה סנסציונית. התיאטרון שלו הוא "צל חולף" במלוא מובן המילה משום שהוא רקום מעבודה חד-פעמית עם שחקנים מסוימים, ברגעים מסוימים בחייהם, ובחייה של המדינה ברגע מסוים, ומשום כך הוא עמוק בדרך הייחודית לתיאטרון בלבד, כי הוא חי רק כשהוא משוחק בפועל, ואז הוא נוקב ובלתי נשכח. גורביץ נולד בתל אביב (1951) וגדל בה ונשם ולמד את התיאטרון המקומי והעולמי כל חייו, אבל עיקר כוחו הוא במעמקי הנגיעות הנפשיות, הכרוכות בילדותו, בהוריו ובאישיותו הייחודית. מקומיותו איננה שייכות פטריוטית אלא קשב עז ליחידים, לזרמים תת-קרקעיים של זיכרון. ב שני ילדים בשדה – הרהורים על תיאטרון וחיים מצליח גורביץ לזקק מתוך ניסיונו העשיר שורה של תובנות צלולות על הזיקה בין תפיסות ואבחנות תיאטרוניות לבין ההקשרים שמתוכם צמחו, המצטרפים ל"פרקי-תורה-תיאטרונית" עדינה ומיוחדת במינה, שגם היא רקומה באיכות "הצל החולף" הסגולית להשקפת עולמו. אריאל הירשפלד

הספר כולל מבחר מונחים בעברית שמקורם מיוונית ומלטינית. המבחר אינו מקרי; הוא מחושב היטב ונעשה לפי עיקרון, שכלל בספר: (א) מונחים אשר האטימולוגיה שלהם מעוררת עניין מיוחד; (ב) מונחים שעברו עליהם שינויים רבים מימי קדם עד ימינו בהתאם לשינוי הרקע ההיסטורי, הכלכלי, החברתי, המדיני והתרבותי. בספר נתן המחבר את דעתו לשאלה באיזו צורה ובאיזה מובן נקלטו המילים היווניות והלטיניות בשפות אירופיות עיקריות, והביא דוגמאות על פי רוב בצרפתית, באנגלית, בספרדית, בגרמנית וברוסית. כדרכו, שפיגל עושה עבודה יסודית, מבוססת היטב, בלשון בהירה, מובנת ושווה לכל נפש. כל מונח מעובד באופן מאלף ומרתק. בספר מלים מספרות , כמו בחיבוריו הקודמים, שפיגל אינו מלומד המתבודד ב'מגדל השן'. אדרבה, הוא מעביר אל קהל קוראיו את שיטת 'שביל הזהב', התרחקות מכל קוטביות, מכל חד-צדדיות, קיצוניות והפרזה. הוא מעביר לקורא את ערכיהן של סובלנות, שליטה עצמית, אהבת האדם ואהבת השלום. מכל מונח ומונח שבספר עולה תמונה מאלפת של הקשר שבין התקופה העתיקה לבין זמנו. לספרו של שפיגל, כמו לכל מפעלו הספרותי, יש משמעות תרבותית-ציבורית. ספרו מהווה דוגמה טובה לפופולריזציה במובנה החיובי. הקורא ימצא עניין בספר, והוא ימלא את ייעודו, יעורר ויעמיק את התעניינות הקוראים בקורות המילים ובתולדות התרבות.

מהי צפייה בסרטים? מה סרטים מראים? מה הם לא מראים ומדוע? מה חושבים סרטים על צופים? מה חושבים צופים על סרטים? איך הפך שעמום לכלי מבע בארגז הכלים של רבים (וטובים) מקולנועני זמננו? איך נהפכו סרטי הפריפריה העולמית (כמו רומניה, איראן, טאיוואן, מקסיקו וגם ישראל) למחדשי סגנונות בקולנוע העולמי? מישהו אמר פעם: "עוד לא קרה ששני אנשים קראו אותו ספר". אמירה זו בוודאי טובה לספרות, שבה הקורא נדרש לדמיין את העולם המוצג במילים. קולנוע מציג לכאורה עולם מן המוכן, ורק מזמין לצפות ולהאזין לו. אלא שכמעט מראשית הקולנוע, ובמיוחד בעשורים האחרונים, סרטים מרשים לעצמם לא להראות ולא להשמיע. על רבים מאוד מהסרטים שבהם דן מעשי צפייה אפשר לומר: "עוד לא קרה ששני אנשים ראו אותו סרט". כשמו, זהו חיבור על צפייה.

ב שנת 1552 כתב המזרחן והמיסטיקאי הקתולי הצרפתי גיום פוסטל (1510 – 1581) חיבור משיחי בשפה העברית שיועד לקוראים יהודים, וכותרתו "טעם הטעמים". זוהי תעודה היסטורית נדירה ולא מוכרת מן הרנסנס, המלמדת על הלכי רוח ותפיסות פוליטיות ייחודיים במעגלי הרפורמטורים הקתולים במאה השש-עשרה על רקע התגברות הרפורמציה הפרוטסטנטית. חיבור קתולי-עברי זה, שמעולם לא נדפס ותכניו לא היו מוכרים עד כה, הוא נדבך חשוב בהבנת השיח היהודי-הנוצרי בתקופה זו ופרק ייחודי בתולדות ספרות הפולמוס הנוצרית. נוסף לכך, לאורך הספר מתייחס פוסטל לכמה פרשות וסוגיות היסטוריות מפורסמות מנקודת מבטו הייחודית, המורכבת ממילנאריזם יואכימי, לאומיות גאלית והתבססות על מקורות יהודיים ובעיקר קבליים. בין הללו בולט תיאור עלילותיה של ז'אן ד'ארק, הנערה בת המאה החמש-עשרה שדמותה גילמה בעיני פוסטל אידיאל של לאומיות גאלית נשית. כל אלה מובאים ב טעם הטעמים תוך הבלטת המשמעות המשיחית שייחס להם פוסטל. לבסוף, טעם הטעמים הוא דוגמה ייחודית לכתיבה בשפה העברית על ידי נוצרי בראשית העת החדשה, והוא מתאפיין בתופעות לשוניות מפליאות הנובעות מתפיסותיו התאולוגיות של פוסטל ביחס לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט. מבוא ומהדורה מוערת: יהודית וייס

בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. מכיוון שלשפה הערבית היסטוריה ספרותית עשירה בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, אך טבעי הוא שהערבית בת זמננו משתמשת גם במילים וביטויים שמקורם ברבדים ספרותיים עתיקים: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. ע ליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת הגבירה את השימוש במובאות מהקוראן והחדית' והביאה ללשון התקשורת מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו לארכאיים לפני חמישים או שישים שנה. המילון הזה מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. לאחר פרסום המילון השלם בדפוס ובו למעלה משבע-מאות עמודים בפורמט גדול חשבנו שראוי להעמיד לרשות המשתמשים מהדורה מקוצרת בפורמט קטן יותר, שנוח לשאתה בתיק ולהחזיקה ביד. המהדורה המקוצרת נבדלת מהמילון השלם בכך שאין בה דוגמאות והערות. כמו כן הושמטו ממנה ערכים ארכאיים או כאלה השייכים ללשון השירה הקדומה, ללשון החדית' או ללשון ההלכה. למהדורה המלאה של המילון הערבי-עברי החדש

ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), הנקרא על שם מייסדו דב נוי, הוקם ב-1955 במטרה להציל מסורות שסופרו בעל פה ושעמדו בסכנת הכחדה או שִכחה. הוא מחזיק כיום כ-25,000 סיפורים שסופרו בעשרות עדות, בעיקר יהודיות אך גם מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. זיכרון פואטי עוסק בהופעתן של מסורות עבריות מוקדמות בסיפורי הארכיון, מן המקרא ועד ימי הביניים. מפת פסוקי המקרא, הסלקציה של מעשי חכמים, מפגשים מגוונים עם עשרת השבטים האבודים וגם הסיפור המוכר על בעל חיים המוביל את בעליו למחוז חפץ, עומדים במרכזן. נוסף להיותם סיפורים קדומים המסופרים מחדש ונכללים בארכיון, כלומר מעבר להיותם חלק מ"זיכרון ארכיונאי", הסיפורים הנדונים בספר ממחיזים סוגיות הקשורות, מכיוונים שונים, בזיכרון תרבותי כגון הגירה, רציפות, אובדן, נוסטלגיה, גלות, גאולה ולאומיות. הדיונים בספר נעים בין מוקדים שונים – פואטיים, תרבותיים והיסטוריים – ומבקשים להאיר דרכם את הארכיון והסיפורים הכלולים בו כ"אתר זיכרון" עשיר ומורכב. החידוש שהספר מציע הוא כפול: הראשון - עיון נרחב ושיטתי בארכיון מרכזי שעד כה שימש מצע למחקרים נקודתיים, מצומצמים בהיקפם; השני – קריאות חדשניות (הן מתודולוגית הן תימטית) בחומרי הארכיון, המעלות מגוון של הקשרים שלאורן נבחן הקורפוס המתועד, והמחדדות את הרלוונטיות שלו לתחומי דעת שונים.

יש הסבורים כי עולמנו חסר מידה רבה יותר של אמפתיה, הבנה והשתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו, ויש הטוענים שהאמפתיה היא דווקא יועצת רעה בקבלת החלטות. יש מי ששמים, דגש על אמפתיה בפרשנות של אמנות או סִפרות, וחשים שהיא נחוצה בכל מחקר היסטורי, בעוד שאחרים מאמינים שהיא מטה את דעתו של ההיסטוריון. כך או כך, לאמפתיה תפקיד מרכזי בחוויה האנושית, במערכות יחסים ובתרבות. האמפתיה היא השתתפות ברגשות הזולת ורצון לדאוג לרווחתו. האמפתיה מאפשרת לשאול שאלות חדשות בקשר ליחסים בין יחידים וקבוצות, בין תחומים שונים כמו אמנות והיסטוריה, בין ההיסטוריון למושא מחקרו ובין היצירה למי שנחשף אליה. ספר זה הוא תוצאה של מפגש ייחודי ובלתי-אמצעי בין חוקרים וחוקרות במדעי הרוח והחברה, שנמשך שלוש שנים במרכז מנדל סכוליון הפועל במסגרת בית הספר ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית. המאמרים הנכללים בו יוצאים מגישות-מחקר שונות והם עוסקים בהיבטים חברתיים שונים שהאמפתיה זוכה בהם לביטוי. כולם יחד מצביעים על רוחב היריעה של הפעילות האמפתית בספרות ובאמנות הוויזואלית, בתחומי ההיסטוריה והפסיכולוגיה ובהקשרים הבין-אישיים.

כמחצית מיהודי גרמניה היגרו טרם שנשלחה המחצית האחרת למזרח, אל המוות. עליית הנאצים לשלטון הייתה מיועדת להאיץ את הגירתם, ובדרך זו לפתור את 'שאלת היהודים'. ההקצנה במדיניות הנאצית לא באה בן יום וההחלטה להרוג את יהודי גרמניה נפלה רק בימי מלחמת העולם השנייה. הגירת יהודי גרמניה בין שתי מלחמות העולם היא נושא המחקר של הספר. הוא תורם לחקר יהודי גרמניה במאה העשרים בשלושה מישורים: האחד – הוא מציג גישה בין-תחומית המשלבת היסטוריה ודמוגרפיה בניתוח תופעה שנבחנה עד כה לרוב כתופעה היסטורית בלבד. השני – הוא מרחיב את תחום הזמן שבו נבחנה שאלת הגירתם של יהודי גרמניה וכולל בתוכו גם את תקופת ויימר. השלישי – המחקר מתבסס על מגוון רחב של מקורות, הן יהודיים הן גרמניים, שבחלקם לא נעשה שימוש עד כה, כמו למשל דוחות ה'לשכה להגירה של הרייך' ו'תיקי המקרה' הגרמניים של הג'וינט. מעבר לדיון בשאלת המפתח, אם היו יהודי גרמניה בתקופה הנאצית פליטים או מהגרים, יכול הספר להוסיף ממד לא מוכר לאחת הבעיות ההיסטוריות החשובות הנוגעת ליהודי גרמניה: באיזו מידה היו מודעים לסכנות הטמונות בתהליכים שהתרחשו בחברה הגרמנית במהלך תקופת ויימר ולאחר עליית היטלר לשלטון?

ספר זה הוא המונוגרפיה הראשונה בעברית על חייו ויצירתו של המשורר הרומאי הדגול קווינטוס הוראטיוס פלאקוס. הוראטיוס מצטיין ביכולתו לתת לרגשותיו ולמחשבתו ביטוי מעודן ורגיש. שירתו היא שירה הגותית. בשיריו מצויים רעיונות רבים, וניתן לצרף על פיהם תמונה שלמה של השקפת עולמו. הוראטיוס מטיף לשיטת שביל הזהב. הוא מציין שהאושר תלוי בשלוות הרוח ובניצול נבון של החיים הקצרים. זוהי שירה אנושית, במובן הרחב ביותר של המונח, ועל כן היא מדברת אל לבנו עד היום הזה.

מסע ראשון בעברית בעקבות האמנות הנאצית חושף כיצד תורגמה האידאולוגיה שנוצרה ברייך השלישי לכלים חזותיים. השילוב בין כלי הדיקטטורה לאסתטיקה מגוייסת הזמין את האומה הגרמנית לשקוע בעבר רומנטי ובעולם כפרי של דם ואדמה. עולם זה שאב את סמליו ממיתוסים קדמונים והציע מחוזות אסתטיים אוטופיים כתחליף לניכור. רומנטיקה מפלדה מסרטט את נתיב ההתפתחות של האסתטיקה הנאצית מן 'הפוליטיקה של הייאוש התרבותי', שראשיתה במאה התשע-עשרה, דרך 'מלחמת התרבות' הוויימרית, טיהור גרמניה מאמנים מודרניים ועד לדיכויים של אלה שחרגו מן הקלסתרון הגזעי-אסתטי. נתיב זה עובר לא רק בכתביהם ובנאומיהם של היטלר, רוזנברג, גבלס, שולצה-נאומבורג וחוקרי הגזע, אלא גם בביוגרפיה האמנותית הכושלת של היטלר, ומעלה את השאלה באיזו מידה השפיע תסכולו האישי כאמן על תיפקודו כמנהיג הדיקטטורה ועל עיצוב מדיניות התרבות בגרמניה הנאצית. מצורפות תמונות.

האם הפסקת היריון נחשבת רצח לפי ההלכה? עד כמה שיקולים הנוגעים לרווחתה של האישה או לטובתה באים לידי ביטוי בשיח ההלכתי בדילמה הקשה של הפסקת היריון? האם שיח הלכתי-פמיניסטי בנושא זה הוא בכלל מן האפשר? "אישה" או "חוה" נכנס לקרביים של השיח ההלכתי ומביא ניתוח שיטתי של הפרשנות בנושא, החל בספרות חז"ל וכלה בהתגבשות ההלכה במאה העשרים. הוא מבקש לחשוף את הנחות היסוד המגדריות ואת האופנים שבהם מכונָן המגדר הנשי בהקשרים של הפסקות היריון. התזה העיקרית של הספר היא כי מגמות משמעותיות בפסיקת ההלכה במאה העשרים נוטות להחמיר מאוד בסוגיית הפסקות היריון, באופן חסר תקדים לדורות עברו ובניגוד למסורת ההלכה המוקדמת. המגמות העכשוויות מרחיקות לכת עד כדי ראיית ההפלה כרצח ודוחקות את צורכי הנשים – במובנם הרחב – לתחתית שיקולי הפסיקה. הספר טוען כי התפיסות בהלכה המוקדמת אשר לא ראו בעובר "נפש" יכולות להיות בסיס לעמדות הלכתיות עכשוויות המבקשות לשים את צורכי האישה, את כבודה ואת האינטרסים שלה במרכז שיקול הדעת בנוגע להפסקות היריון. הספר מנתח את המשמעויות המגדריות העולות מן הפסיקה המחמירה במאה העשרים ואת דרך הבנייתן את האישה. עמדה הלכתית הרואה באיסור הפלה איסור דאורייתא, נטען בספר, אף שזו אינה עמדה הכרחית במקורות ההלכה הראשוניים, מצמצמת את רעיון קדושת החיים למונחים ביולוגיים גרידא ובכך מבליטה את ההתייחסות לאישה כאל "חוה", אם כל חי, ולא כתכלית לעצמה, כ"אישה", שאינה רק, וגם לא בעיקר, כלי להבאת חיים חדשים לעולם. בכך פותח הספר את האפשרות לשיח הלכתי-פמיניסטי בנושא טעון זה.

שואת העם היהודי בימי מלחמת העולם השנייה מציבה שאלות נוקבות על מהותה, תבניותיה וערכיה של הציוויליזציה המערבית, זו שאפשרה את רצח העם היהודי והביאה לעולם את מחנות המוות. מן ההוגה היהודי - בן עם הקורבנות - מצופה הבנה באשר למקומו כיהודי בעולם שלאחר השואה. הספר בראשית הייתה השואה מביא קשת רחבה, מגוונת ומקיפה של תגובות הגותיות יהודיות לשואה, ומציע מענים לשאלות של 'צידוק הדין', למשמעות של היות יהודי לאחר השואה ולהתמודדות עם הייאוש והניהיליזם העולים מזיכרון השואה. זיכרון השואה מוצג בספר כצומת מרכזי במפת הדרכים של העולם היהודי בימינו. מצד אחד, מוצגת הספרות ההגותית האורתודוקסית, העושה שימוש בתבניות מסורתיות של צידוק הדין היהודי כדי להתמודד עם בעיות שהשואה מעלה ולהסירן מסדר יומו של הציבור היהודי. מנגד נחשף מגוון של מענים הגותיים המסרבים לראות בשואה חלק מתוכנית ההשגחה האלוהית. חלקם מסרטטים השקפת עולם הומניסטית ולפיה העולם שבו התרחשה השואה אינו נתון להשגחה טרנסצנדנטית; האדם הוא שקובע את גורלו לטוב ולרע. בספר נידונה בהרחבה ההגות המנסה להחזיר לעולם היהודי את אופקיו הערכיים ולהעניק משמעות מחודשת להמשכיות יהודית, למרות הייאוש המבעבע בתשתית עולמם של היהודים. נוסף על העיון הפילוסופי עולות לדיון סוגיות הכרוכות בחינוך ובעיצוב תרבות הזיכרון לשואה, בטקסי הזיכרון ב'יום השואה', ובתכנים של מסעות בני הנוער למחוזות המוות היהודי באירופה.

כדורגל היה מאז ומעולם מרכיב מרכזי בחייהם של יהודים בארגנטינה, ומועדון הכדורגל של אטלנטה מזוהה כבר עשרות שנים עם הקהילה היהודית של הבירה, בואנוס איירס. לדור הראשון של מהגרים הייתה החברות במועדון ערוץ של השתלבות חברתית במרקם החיים העירוני של בואנוס איירס. לדור השני הייתה זו דרך לשימור מרכיב זהות אתני ולדור השלישי –מסורת משפחתית בעיקר. ספר זה הוא מחקר חלוצי על ספורט וזהות אתנית. אף שרוב ההיסטוריונים יסכימו על חשיבותו של הכדורגל בחִברות של אמריקה הלטינית , מעט מאוד נכתב על אתניות ועל ספורט בחברות מהגרים כמו ארגנטינה וברזיל. גם ההיסטוריה החברתית של היהודים באמריקה הלטינית נוטה להתמקד באנטישמיות ולהזניח היבטים רבים מן התרבות העשירה של חיי היומיום בבואנוס איירס, שנוצרה בידי מהגרים יהודים וצאצאיהם , ובמיוחד יהודים שאינם חברים במוסדות הקהילה . מחקר זה מתאר פן מרכזי בעולמם של יהודי ארגנטינה ובתפקיד הפעיל שמילאו בעיצוב התרבות המקומית. אבל כדורגל הוא לא רק זירה לדיאלוג, אלא גם למתחים פוליטיים, אתניים ודתיים. קריאות אנטישמיות ליוו את משחקיה של אטלנטה לפחות מאז שנות השלושים. אוהדי אטלנטה לא נשארו חייבים והשמיעו לא פעם קריאות גזעניות משלהם כלפי אוהדי קבוצות יריבות. שחקנים, אוהדים ומנהלי קבוצות יהודים הם גיבוריו של ספר זה, המתבסס על מחקר ארכיוני וסדרה של ראיונות עם אוהדים של הקבוצה בארגנטינה ובישראל.

What do we do when we are suddenly subjected to traffic and senseless suffering – suffering we did not bring upon ourselves, that we feel we do not deserve? This book is about the suffering of Jewish men, women and children who were singled out as targets of senseless hatred and ruthless persecution by the Nazi’s during the Second World War. The struggle of Holocaust survivors to come to terms with what happened to them in the Nazi concentration and death camps gives us a poignant picture of the human struggle to understand what life is all about in the face of its tragedies and hardships, and of the evil of man’s inhumanity to man.

תופעת המצור מורכבת ביותר ואי-אפשר להבינה כראוי אלא מתוך התוודעות למכלול היבטיה ומאפייניה. הספר דן במאפיינים הצבאיים, הכלכליים, המשפטיים, החברתיים והספרותיים של תופעת המצור במרחב התרבויות של המזרח הקדום. הוא מבוסס בעיקר על מקורות אכדיים ומקראיים ובמידה פחותה על מקורות יווניים, ארמיים, מצריים, חתיים ואוגריתיים, וכן על תבליטים שנתגלו בארמונותיהם של מלכי אשור ובמקדשי מצרים.

More than fifty years ago the discovery of scrolls in eleven caves beside the Dead Sea ignited the imagination of the world. Expectations abounded that the scrolls would reveal actual contemporaneous accounts of the birth of Christianity, perhaps even of the life of Jesus. The research that followed—its inner logic, and what its impassioned highly controversial theories reveal about the framing of facts and the interpreting of texts—is what interests philosopher Edna Ullmann-Margalit in this thoroughly absorbing book. Since the inception of Dead Sea Scrolls research, a central theory has emerged. Known as the Qumran-Essene Hypothesis, it asserts that the scrolls belonged to the Essenes, a sect whose center was at the nearby site of Qumran. In Out of the Cave , Ullmann-Margalit focuses on this theory and the vicissitudes of its career. Looking at the Essene connection, the archaeology of Qumran, and the sectarian nature of the scrolls community, she explores the different arenas in which contesting theories of the scrolls do battle. In this context she finds fascinating examples of issues that exercise philosophers of science as well as the general public issues that only amplify the already intrinsic interest of the Dead Sea scrolls.

בספר מתפרסמים שישה עשר מאמרים נבחרים שראו אור באנגלית במסגרת מפעל המחקר וההוראה 'אמריקה וארץ הקודש'. את המפעל יזם במחצית השנייה של שנות השישים פרופ' משה דייוויס ז"ל, מהספר נוכל ללמוד כי הקרבה שחשים בני אמריקה לציון, ארץ ישראל, היא חלק בלתי נפרד מן המורשת האמריקנית המשותפת, שיש לה ביטויים שונים בקבוצות הדתיות השונות של החברה באמריקה. הספר מצביע על קשריה של האומה האמריקנית עם ארץ ישראל מאז ראשיתה. הקמתה של המדינה היהודית חוללה שינוי בדגשים ובמהותם של הקשרים שבין המעצמה העולמית מעבר לים ובין ישראל המתפתחת, אך הספר מתמקד ברקע הרוחני-התרבותי של יחסים אלה. בקשרים המיוחדים בין אמריקה לארץ ישראל מתעניינים שוחרי ידיעת ארץ ישראל המגלים עניין רב לא רק בהיסטוריה של הארץ ואתריה, בנופה, באקלימה ובגאוגרפיה שלה, אלא גם בתולדות יחסם של העמים והדתות לארץ. הספר מיועד למבקשים ללמוד על תושבי העולם הישן והחדש, שגילו במאה וחמישים השנה האחרונות עניין רב בארץ ישראל וראו בה מקום הקשור קשר אמיץ לדתם ולתרבותם. למקיימים קשרים שוטפים עם אמריקנים בחיי היום-יום ובתחומי התרבות, המדע, המדיניות, הכלכלה והחברה, יסייע הספר להבין את הקשרים המיוחדים בין אמריקה לארץ הקודש. הספר יסייע למורים ולתלמידים במוסדות להשכלה גבוהה, במכללות, בסמינרים למורים ובבתי ספר התיכוניים.

לצד הרצון לדעת רובץ תמיד גם הרצון שלא לדעת. לכל גילוי מדעי או רוחני יש, בעיקר בתחילת דרכו, מתנגדים המסרבים להכיר בו. לא רק המגלים הגדולים, כקופרניקוס והתיאוריה בדבר תנועתו של כדור הארץ וכוכבי הלכת סביב השמש או ויליאם הארווי וגילויו של מחזור הדם, זכו לדורות של שוללים וספקנים, אלא גם חוקרים בני זמננו שגילו דברים מהותיים וגורליים על אודות המחלות הנפוצות ביותר. ולא רק הכנסייה או דוקטרינות עתיקות עוצרות את הידע בדרכו אל הפרקטיקה הרפואית, אלא גם אינטרסים כלכליים, פוליטיים ויצרי תחרות קטנוניים. היום, כשהמידע על המחלות ודרכי ריפוין המקובלות אינו חסוי עוד בשיח הרפואי המסורתי, והוא גלוי ונגיש ברשת המקוונת וכל אחד יכול ללומדו, צומחות סביבו דרכים חדשות להסתירו, לעוותו; דרכים שבני מוזס מכנה "בערות מרצון". חרושת של אמונות וידיעות לכאורה הנוצרות דווקא היום, בתוך הרשת, סביב הנושאים הבוערים של הבריאות והמחלה: לחץ הדם, מחלות נפש, טרשת העורקים, השמנה ורזון, סוכרת, אלצהיימר, הומיאופתיה ועוד. בשורה של רשימות מבריקות וקולחות מציע פרופ' בני מוזס, רופא פנימי מומחה ומבקר תרבות נועז, מבטים חדשים בחיינו סביב הבריאות וחרדותיה. מוזס פורש בפנינו תמונת ענק של הרפואה במאות השנים האחרונות, ומתמקד בתוכה בעשרים נושאים בוערים. הוא מפרק בקלות הרים של דעות קדומות, נוגע בפקעת הקשרים שבין פחדים, אינטרסים, אמונות וחרדות, תוך קשב דרוך למצבו של האדם העכשווי – קשב רווי חמלה וחוכמה. (אריאל הירשפלד) להיות רופא בעידן הבערות מרצון הוא ראשון בסדרה גשרים, סדרת בעריכת פרופ' אריאל הירשפלד העוסקת בעיון בתרבות על כל פניה ונועדת לקהל שוחרי התרבות כולו.

אדוארד וילסון, הנחשב בכל העולם מורה ראשון במעלה ללימודי המגוון הביולוגי, מוציא אותנו לסיור בזמן, עוקב אחר התהליכים שיצרו מינים חדשים ומצביע על מאורעות השבר הגדולים שקטעו את האבולוציה והקטינו את המגוון הגלובלי במרוצת 600 מיליון השנים האחרונות. האבולוציה נזקקה ל10- עד 100 מיליון שנה כדי לתקן את הנזקים של חמש המהלומות האדירות שהונחתו על הפלנטה (ובכלל זה התנגשויות עם מטאוריטים ושינויים אקלימיים). ההכחדה הגדולה השישית עלי אדמות – והפעם היא כולה מעשה ידי אדם – עלולה להיות זו שתשבור את כור המצרף של החיים. וילסון מזהה את המשבר הזה באין-ספור מערכות אקולוגיות על פני כדור הארץ כולו: שוניות אלמוגים, ערבות עשב, יערות גשם ובתי גידול טבעיים אחרים. בהתבססו על מגוון של דוגמאות, כמו שקיעת אוכלוסיות העופות בארצות הברית, הכחדת מינים רבים של דגי מים מתוקים באפריקה ובאסיה וההיעלמות המהירה של החי והצומח בעקבות עקירת יערות הגשם, הוא מתאר בחריפות את חבלי הגסיסה של רבגוניות החיים – הצפויה, לפי התחזיות, לרדת ב20- אחוז עד לשנת 2020. כל הראיות שנאספו כאן מהדהדות בדרישתו המנומקת של וילסון שלא להפקיר את העושר הביולוגי של העולם. הוא קורא לנקוט צעדים מיוחדים שיגבירו לא רק את רבגוניות החיים אלא גם את איכותם. וילסון אומר כי חלפה תקופת העימות בין הכוחות הלוחמים לשמירת הטבע ובין כוחות הפיתוח הכלכלי; הוא מפליא לנמק את טענתו כי אפשר, וצריך, לשלב את שתי המטרות. יצירת המופת של וילסון, שאין כדוגמתה לטווח ולעומק, היא ספר חובה לכל מי שרוצה לשמור על המגוון הביולוגי של העולם ולהבטיח את בריאות הפלנטה שלנו.

קצב גידול האוכלוסייה במדינת ישראל הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות וצפיפות האוכלוסייה בה היא השנייה בגודלה. בשל כך מתחולל בארץ תהליך מהיר של גידול ניכר של השטחים המבונים על חשבון השטחים הפתוחים, אשר דוחק את רגלי תושבי המקום מקדמת דנא - חיות הבר וצמחי הבר. רובם נכחדים או נוטשים, אבל חלקם מסתגלים לחיים בקרבת האדם ונותרים בתוך יישובי האדם ובשוליהם. הספר שלפניכם, מתאר את חיות הבר החיות ביישובי אדם בישראל ואת החיכוך ההולך וגדל בינן ובין האדם, ומצביע על הצורך הדחוף בקביעת מדיניות באשר ליחס הראוי לשכנינו אלה. בספר מציע יורם יום-טוב - הן מתוך חוויותיו האישיות כתושב המרחב העירוני והן מעשרות שנים של לימוד ומחקר בתחום כאחד מבכירי הזואולוגים בארץ - רקע רחב על הנושא, המהווה בסיס מצוין לדיון בדרכי ההגנה על חיות הבר בעיר ובכפר.

השבה והחמצה מתחקה אחר המעט שנותר אחרי מלחמת העולם השנייה מייווא, מוסד המחקר המפואר של היידיש ותרבותה. בחקירה בלשית מדוקדקת פורסת בלהה שילה עלילה סבוכה. במרכזה הצלחתו החריגה של ייווא – שעבר מווילנה לניו יורק – בהשבת קניינו התרבותי במערב, באזור הכיבוש האמריקאי, וכישלונו הצורב במאמציו בשטח הכיבוש הסובייטי שבמזרח. מבעד לסוגיית הבעלות על הקניין התרבותי נחשף מכלול הסוגיות ההיסטוריות הרלוונטיות לתקופה: התפתחותה של התרבות היהודית המודרנית במזרח אירופה, צמיחתה של היידיש כשפת ספרות מודרנית, קורותיה של התרבות היהודית תחת השלטון הקומוניסטי, השמדתה תחת הכיבוש הנאצי, העלמתה במזרח אירופה לאחר חלוקתה של אירופה ובמלחמה הקרה, ולבסוף – המאבק בין ישראל לתפוצות על מעמד היורש של התרבות היהודית האירופית. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

הספר משרטט את דיוקנו של בעל החיים המסמל, יותר מכול, את הצלחתה של שמירת הטבע בישראל. תמצאו בו תשובות לשאלות שאף לא ידעתם לשאול על היעל: מה בין צבי ליעל ומה ביניהם לאיילה? למה הזכר נושא קרנים ענקיות ומה מיוחד ברגליו? היכן ניתן לצפות ביעלים ברחבי הארץ ולמה הם צמודים לצוקים? כיצד הם מצליחים להתקיים במדבר? מיהם אויביהם? מהן המסגרות החברתיות של היעלים ומהו מחזור חייהם? תמצאו בו גם תשובה לשאלה המהדהדת בספר איוב: "הידעת עת לדת יעלי סלע".

ספר זה מקבץ את מאמריו של משה ויינפלד בנושא הליטורגייה היהודית הקדומה ובוחן את התפתחות התפילה היהודית על כל שלביה. מאמרים אלה, שאחדים מהם נחשבו מיד עם פרסומם נכסי צאן ברזל של מחקר תפילות ישראל, פורסמו באכסניות שונות, ויש בכינוסם משום סינתזה מחקרית מקיפה של הנושא. נקודת המוצא של חטיבת המאמרים הראשונה היא הספרות המזמורית שבמקרא, וזו נבחנת הן מצד שורשיה במסורת המזמורית העשירה של ספרויות המזרח הקדום הן מצד השפעתה על המסורת הליטורגית המאוחרת יותר. החטיבה השנייה מוקדשת לתפילה היהודית כפי שנתגבשה אצל חז"ל. המאמרים הבאים מתמקדים בעיקר בספרות הליטורגית המגוונת שנשתמרה למקוטעין במגילות מדבר יהודה, ואף כאן הדיון מתייחס לשורשים המקראיים של טקסטים אלה וכן למקבילותיהם בספרות חז"ל. אסופת המאמרים פורסת מחקר רחב יריעה של הליטורגייה היהודית הקדומה. המאמרים בוחנים את המסורת הליטורגית היהודית כפי שנתפתחה בתקופות שונות ובבתי יוצר מגוונים ועומדים על הזיקה ההדדית בין הטקסטים ועל השפעתם על המסורת הנוהגת כיום. נידונים בהם עניינים כגון גלגוליהם של מוטיבים ורעיונות, ז'נרים ספרותיים, קווי דמיון ושוני בין מסורות ומגבשים ספרותיים (ספרות המזרח הקדום, המקרא, ספרות בית שני ומגילות מדבר יהודה, ספרות חז"ל), דגמי ניסוח ומוצאם החברתי-תרבותי.

ספרות הקבלה הימי ביניימית בכללה, וספר הזוהר בפרט, שבו לא רק את ליבותיהם של קוראים יהודים. מתקופת הרנסנס ואילך ניכר עניין נוצרי ער בחיבורים אלה ובתורת הקבלה עצמה, שנתפסה, בהתאם לנראטיב המסורתי היהודי, כתורה שבעל פה שמסר האל למשה על הר סיני. המאה ה-16 ראויה להיחשב כתור זהב של עיסוק נוצרי זה בקבלה היהודית, וניתן להצביע על שורה של אישים קתולים בעלי מעמד בכיר בהיררכיה הכנסייתית, השלטונית והמחקרית שהכירו את כתבי הקבלה במקורם או בתרגום, חיברו להם פירושים, תרגומים או פראפראזות, ושילבו גופי תורה קבליים-יהודיים בשיטותיהם התיאולוגיות האישיות. מבין כתבי הקבלה הקלאסית בהם גילו אותם נוצרים עניין, בולט ספר הזוהר כחיבור שזכה למעמד רם במיוחד, וכמה מבין אותם כותבים נוצרים שלחו ידם בתרגום חלקים מתוכו לשפה הלטינית. תרגום רציף ומקיף לזוהר, אף כי לא מלא, התחבר לראשונה באמצע המאה ה-16 על ידי המזרחן והמיסטיקאי הצרפתי גיום פוסטל. פוסטל פיתח שיטה תיאולוגית-משיחית מקורית ורדיקלית המתבססת על עקרונות מילנאריסטיים וקבליים, והוא תרגם את הזוהר מתוך שכנוע כי חיבור זה הינו הביטוי המושלם ביותר לתפיסותיו, והוסיף לו הערות פרשניות רבות הממחישות זאת. תרגום הזוהר המוער של פוסטל מעולם לא נדפס ולא תורגם לאף שפה. בספר זה מוגש לקורא העברי חלק מתרגומו הלטיני של פוסטל לזוהר יחד עם הערותיו הפרשניות כשהן מתורגמות לעברית, בלוויית מבוא והערות.

כלכלת הנכסים הסמליים ניצבת בלב הסוציולוגיה של פייר בורדייה. ב שוק הנכסים הסמליים , שראה אור ב-1971, בורדייה מניח את התשתית לתיאוריה שלו על תנאי הייצור וההפצה של המוצרים התרבותיים. מדובר בטקסט בעל חשיבות מרכזית להבנת כתביו המאוחרים יותר על השדות האמנותיים ועל הפרקטיקות התרבותיות. כנגד האשליה של יצירות שאינן תלויות בתנאים חברתיים מזכיר בורדייה שאלה הן התוצאות של תהליך ייצור המערב לא רק את האמן או הסופר הבודד, אלא מערכת שלמה של מתווכים (גלריות, מו"לים וכדומה) ומוסדות הקדשה (ביקורת, פרסים, אקדמיות וכדומה). אך לעומת הגישה המרקסיסטית, המצמצמת את היצירות ל"השתקפות" של היחסים בין המעמדות, בורדייה טוען ששדות הייצור התרבותי נהנים מאוטונומיה יחסית. את מושג השדה בונה כאן בורדייה לראשונה באופן שיטתי, בהשתמשו בתפיסת הלגיטימיות של מקס ובר ובסוציולוגיית הדת שלו: הערך הסמלי של יצירות תרבות מבוסס על אמון ועל צבירת הון סמלי. בורדייה גם משלב כאן לראשונה את מושג השדה עם מושגים אחרים שהוא מפתח באותה תקופה – "שיעתוק", "אלימות סמלית", "הביטוס". לבנייה התיאורטית נוספת פרספקטיבה סוציו-היסטורית על תנאי הופעתם של שדות האמנות והספרות כעולמות בעלי אוטונומיה יחסית, המסתמכת על היסטוריונים של האמנות ועל דוגמאות רבות מהמחקרים האמפיריים שהחל אז לערוך. שוק הנכסים הסמליים רואה אור לראשונה בעברית בתרגומם של ז'יזל ספירו ואמוץ גלעדי. ז'יזל ספירו אף ערכה את החיבור עריכה מדעית והוסיפה לו הקדמה ואחרית דבר.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

הספר השטן הנאצי – עיונים ב'מפיסטו' לקלאוס מאן וב'ממלא המקום' לרולף הוכהוט מתמקד בתיאור הנאציזם במונחים דתיים. במאה העשרים, החילונית בעיקרה, שני היוצרים הגרמנים החשובים ראו את התופעה ההיסטורית הזו במונחים דתיים: האידיאולוגיה הנאצית וגילויי האלימות האכזריים הולידו את החיבור אל דמותו העתיקה של השטן, שהתגלה שוב בלבוש חדש. מאן והוכהוט תיארו את הנאצים ואת השואה לאור דמות השטן מן המסורת היהודית-נוצרית וסיפור הברית עם מפיסטו. לפני המלחמה, קלאוס מאן פירש את עליית הנאציזם כביטוי לשטניות הטמונה בבני האדם; הגרמנים הפנימו את דמותו של מפיסטופלס ועתה הוא פועל מתוכם. לעומתו, לאחר שמוראות השואה כבר היו ידועים לכול, סבר רולף הוכהוט כי כוח על-אנושי שלט במאורעות ההיסטוריים וכיוון אותם. דוקטור מנגלה היה להתגלמות מחודשת של השטן הנצחי המכתיב ומעצב את המאורעות ההיסטוריים.

'מדוע אתם עוסקים בהיסטוריה יהודית גרמנית?', נשאלו כתריסר אקדמאים גרמניים צעירים, ותשובתה של ד"ר תקלה קויק יכולה לייצג את תשובותיהם של האחרים: 'אינני מסוגלת לתת על כך תשובה חד-משמעית. הקסימה אותי התרומה התרבותית העצומה שהצליח המיעוט היהודי לתרום [...] ההיסטוריה הגרמנית היא לעולם היסטוריה גרמנית-יהודית. יהודים היו ועודם רכיב קבוע בתרבות הגרמנית'. דעות, עמדות ורגשות דומים עודדו ומעודדים אלפים רבים של צעירים גרמניים ללמוד על תולדות היהודים והיהדות בתקופה העתיקה, בימי הביניים ובייחוד בעת החדשה בגרמניה. מאות רבות של קורסים בנושאים אלה ניתנים היום בעשרות אוניברסיטאות בגרמניה, שבהן פועלים כעשרים מכונים אקדמיים למחקר ולהוראה המעסיקים פרופסורים, מרצים ומורים לרוב שפרסומיהם רואים אור בכחצי תריסר במות אקדמיות ראויות ומכובדות. מדי שנה בשנה יוצאות לאור כחמישים עבודות דוקטור בהיסטוריה של יהודי גרמניה וכמה עבודות הביליטציה (המסמיכות את מחבריהן להוראה באוניברסיטה גרמנית). תופעות אלה מתעצמות בהדרגה ובעקיבות זה כשנות דור ויותר בלי שניתן להבחין בסימני האטה. באמצעות קובץ זה מבקשים מכון ליאו בק ירושלים והמרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר באוניברסיטה העברית בירושלים להביא לידיעת הציבור הישראלי המשכיל שמאמציו לשמר את מורשתם הרוחנית של יהודי גרמניה נתמכים על ידי חוקרים גרמניים צעירים מעולים. רבים מהם סבורים היום, ברוח דבריה של ד"ר קויק, ש'כל מה שנותר לנו היום הוא להיזכר בהיסטוריה (הגרמנית-יהודית) שירשנו'.

קרובים נעשו רחוקים בוחן את ייצוגיה הספרותיים של הזיקנה בספרות חז"ל, ומתמקד בעיקר בפערים ובמתחים שבין דימויים אידיליים של זיקנה מחד גיסא לבין המציאויות המורכבות (הגופניות, הנפשיות והחברתיות) של הזיקנה מאידך גיסא. ביצירותיהם השונות של חז"ל ניתן אמנם למצוא אי-אלו קביעות נחרצות על תכונות האופי וסוגי העיסוקים והפעילויות המאפיינים זיקנה "טובה", על הכבוד והיראה שבהם יש לנהוג בזקנים ועל יחסים הרמוניים בין בני דורות שונים, אך בה בעת ספרות זו משופעת בסיפורים ובאנקדוטות המשרטטים את דיוקנה של הזיקנה באופן רגיש ודק אבחנה הרבה יותר. קריאה בסיפורים ובאנקדוטות אלו חושפת, לצד התקווה התמידית לזיקנה ברוכה ובלתי מורגשת, גם את שלל הפחדים והחרדות הכרוכים בתהליך ההזדקנות: מאובדן הכוח הפיזי והמיני ועד אובדן הזיכרון וחדות המחשבה, מדחיקה לשוליים בתוך קהילת לומדי התורה ועד ההפיכה לעול על בני משפחה צעירים יותר. הספר מבקש להראות כי ספרות חז"ל בכלל והתלמוד הבבלי בפרט מתמודדים עם חוויית הזיקנה באופן מורכב ונועז, וכי דיוניהם בנושא מהדהדים לא רק בתוך ההקשר הרחב יותר של ספרויות העולם העתיקות אלא גם עד ימינו.

ר' מרדכי בן אליעזר כומטינו, בן המאה החמש עשרה, היה ממנהיגיה הרוחניים של הקהילה הרבנית בקושטא בעת התמוטטות המשטר הביזנטי וכיבוש הבירה על ידי העותמאנים. הוא היה עד לפריחה אחרונה של התרבות היהודית הביזנטית והיה מעורב בהתפתחות היחסים בין היהודים הרבניים לבין הקראים. לכומטינו היו הרבה תלמידים קראים והוא קשר קשרים גם עם נציגים נכבדים של החברה הנוצרית והמוסלמית המקומית.רוב כתביו של כומטינו הם פירושים על התורה ועל חיבורי קודמיו הגדולים. מבחינה זו, הם עיבוד מחדש של מורשת ספרותית יהודית ספרדית בעיקרה וגם מורשת יהודית ביזנטית ופילוסופית ומדעית כללית. אך כתביו הם גם תוצר של הקשר היסטורי, יש בהם תגובות למתחים ולסכסוכים שהסעירו אותו, והם מושפעים מחוויותיו האישיות. הספר הפירוש כדיאלוג מסרטט את הדיוקן האינטלקטואלי ואת קורות חייו של ר' מרדכי כומטינו בהקשר של מקומו וזמנו ומנתח את חיבורו הראשי: פירושו על התורה. כומטינו מתמודד בחיבור זה עם שני אתגרים מרכזיים: מחד, עליו להתחשב בציפיותיהם ובדעותיהם של תלמידיו וקוראיו הקראיים ובמסורת הפרשנית שהם מסתמכים עליה, כשהוא עצמו נשאר נאמן לעקרונותיה של האמונה הרבנית. מאידך, עליו להתמודד עם אחד הנציגים הדומיננטיים של פרשנות המקרא בימי הביניים, ר' אברהם אבן עזרא. וכל זאת בעודו שומר על עצמאות מחשבתית. הספר חושף דמות של עולם רוחני ותרבותי שאינו ידוע דיו ומנסה גם לענות לשאלות בדבר מהותה ומשמעותה של כל פעילות פרשנית, שהיא מעצם טבעה דיאלוג עם טקסט, עם קונטקסט, עם קודמים מפורסמים ועם תלמידים, קוראים, שותפים לדעה ובני פלוגתא. התמונה המגוונת ורצופת הניגודים שהספר הפירוש כדיאלוג חושף מרגשת ומלהיבה גם את הקוראים בני ימינו. סגולותיו של הדיאלוג והקשיים הכרוכים בו ראויים תמיד לשמש נושא למחשבה.

קריאתו של הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לאקאן בכתבי פרויד מפתיעה ומרתקת, והפרקטיקה הקלינית שלו רדיקלית. אך עושרם של כתביו נובע גם מהכרתו בכך שאת הידע הפסיכואנליטי מנביעה לא הקליניקה בלבד כי אם כלל התופעות בתרבות, ובכלל זה האמנות. המשגותיו המוקדמות של לאקאן על המראה והמבט קסמו ללא מעט תיאורטיקנים של האמנות, אך שיח האמנות כמעט לא נגע בפיתוחים התיאורטיים של ההוראה המאוחרת - הסטת הדגש מן השפה אל מה שחומק מכל ייצוג, ניסוח המנגנון הנפשי במושגים של תורת הקשרים והטופולוגיה, קריאה מחדשת של מושג הסימפטום ועוד. בספר חשוב זה אורגת אפרת ביברמן מעשה אמן בין מושגי היסוד של הוראתו המאוחרת של לאקאן, שיח האמנות ומעשה האמנות של אמנים ישראלים בני זמננו - מיכל נאמן, דוד גינתון, יהושע בורקובסקי, ושחר יהלום - כל אחד באופן הייחודי שבו הוא ניגש אל מעשה האמנות. בדרך מנצנצות הפתעות לרוב בשדה התיאוריה של האמנות, כמו תפיסת הציור לא כאתר של חסר אלא כגוש חומרי אטום שממנו חוצב הדימוי מובן, דמיון מבני בין מעמד הקשרים בהוראה המאוחרת של לאקאן לא כרפלקסיה על הנפש אלא כשימה בפעולה של המנגנון הנפשי, מעמדו של הציור לא כמעיין של מובנים אלא כפרקסיס, ציור לא כאובייקט שניתן לאיוך איקונוגרפי אלא כפעולה הודפת מובנים שאינה מפגינה דבר זולת מיומנות החוזרת ושוברת את שיאה, או הציור כהמצאה סימפטומטית הממוטטת את מסורת הייצוג באשר היא חושפת את הבשר החי כמה שאינו מפסיק לפעם בה. "זהו ספר פורץ דרך בתובנותיו לגבי מהות העשייה האמנותית, ראשון מסוגו בקשירה ההדוקה, הבהירה והמרעננת שהוא מציע בין שיח האמנות לבין הוראתו המאוחרת של לאקאן. הספר מיטיב להיחלץ ממלכודות מוכרות של איקונוגרפיה ואידיאולוגיה, ומעלה את מיטב העשייה האמנותית בישראל לדרגת מקור התחדשות לאופן הדיבור על ציור בכלל" - שירלי זיסר

ספר זה הוא הראשון בישראל המוקדש לפועלו של צלם הבאוהאוס משה וורוביצ'יק־רביב (1904 – 1995) הידוע בכינויו מוֹי וֶר, ומלווה תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. מוֹי וֶר, שלמד בווילנה, בגרמניה ובפריס אצל גדולי האמנים של התקופה, התחבר למגמות האוונגרדיות והמודרניסטיות של זמנו. עבודתו של מוֹי וֶר נקשרה עם מגמת הצילום החדש באירופה, שבחנה מחדש את גבולותיו של האובייקט המצולם. במשך שני עשורים וחצי (1928 – 1954) הוא נע בין היותו צלם מתעד לבין כובעו השני כצלם בורא מציאות, העוסק בפירוק והרכבה של האובייקט המצולם. בעוד הראשון מבקש לתפוס את הרגע, השני מתקין מציאות חדשה, משפטים חזותיים ניסיוניים ואופני יצירה והתבוננות מקוריים, ואלה מתערבבים באלה. זאת ועוד, הוא נע בין תיעוד היישוב המסורתי בווילנה, כור מחצבתו, לחיים בפריס המודרנית; בין צילום היהודי הישן בפולין ושכנו הפולני בעיר ובכפר, לצילום הציוני שרתם מאפייני תרבות חדשים. לאחר תקופה סוערת של יצירה באירופה הוא השתקע בתל אביב (1934). עבודתו היא, לפיכך, מקרה בוחן להתבוננות בתנועתם של צלמים אוונגרדיים לעבר עולם הרעיונות הלאומיים. ארכיון מוי ור הפך מונגש למחקר ולתצוגה בעשור האחרון, ובכך מאפשר למקם את יצירתו ביחס לצלמים ואמנים אחרים שהיגרו מאירופה ופעלו כנשאי המודרניזם. הספר חושף לראשונה גילויים מחקריים על אודות עבודתו עם המוסדות הציוניים, ומציג גופי עבודות ותצלומים מכל תקופות פועלו, שלא פורסמו עד כה.

בלימוד ההיסטוריה אנו עומדים משתאים מול ההישגים המופלאים של תקופת הרנסנס ברחבי אירופה המערבית והמרכזית: יצירות אמנות מדהימות ביופיין, תגליות גאוגרפיות ברחבי העולם, זינוק כלכלי, עלייה באוריינות הודות להמצאת הדפוס, מהפכה מדעית ועוד. אבל בה בעת התרחשה באותו מרחב שפיכות דמים מחרידה. בצד רדיפת היהודים, מיעוטים אחרים סבלו באותם ימים מפרעות, גירוש, טיהורים אתניים, התעמרות, אפליה והוצאות להורג. הפילוג הדתי בעקבות הרפורמציה הוביל למלחמות דת עקובות מדם שנמשכו עד לאמצע המאה השבע-עשרה. בספר הרנסנס של השטן בוחנת מירי אליאב-פלדון את רדיפת המוריסקוס (מוסלמים שנאלצו להתנצר וצאצאיהם) בספרד מנפילת גרנדה ב-1492 ועד לגירושם במאה השבע-עשרה; את גורלם של הצוענים שהופיעו אז באירופה ונחשבו למזיקים שיש להשמידם; את בני הקבוצות המקומיות - כמו הקאגוטים – שנחשבו לנושאי טומאה וסבלו מהַדָרָה אכזרית מן החברה הסובבת; את הקתולים בארצות פרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות קתוליות, ואת הכתות האנאבפטיסטיות כמעט בכל מקום. הרנסנס של השטן דן גם ביחס למי שהיו בגדר "סוטים" מהנורמות המוסריות – הומוסקסואלים וזונות. לבסוף נסקרת הפרשה המיוחדת לתקופה זו: רדיפת "המכשפות" והקרב הגדול נגד מיעוט מדומיין זה. הפרק האחרון בספר מוקדש לשוחרי השלום שביקשו בדרכים שונות לשים קץ למלחמות ולרדיפות. הרודפים ייחסו ל"אחר" ברית חשאית עם האויב, וברוב המקרים התגבשו אמונות בקונספירציות כלל-עולמיות של אויבים החותרים תחת אושיות החברה הנוצרית. התקופה הנדונה (1450–1700) הוגדרה אפוא על ידי היסטוריונים אחדים כעידן הפחד – פחד לא רק מאסונות טבע ומלחמות, אלא אף מתעתועי השטן, המערערים את האמון במציאות הנראית לעין.

יומנו של ההיסטוריון ד"ר וילי כהן מן השנים 1941-1933, שהוסתר בברלין על ידי קרובי משפחה, הוא מסמך רחב יריעה בהיקפו ובעומק תיאוריו. היומן נכתב מתוך גישה סובייקטיבית, אך גם מתוך ראייה של היסטוריון איש מקצוע. כהן תאר את ההלם הראשוני עם עליית הנאצים לשלטון, את האכזבה העמוקה מהתנפצותם של ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים שהאמין בהם ואשר קרסו לנגד עיניו ואת המעבר של אנשים ממכריו אל 'הצד השני'. מציאות זו יצרה אצלו קונפליקט מתמשך עם הפטריוטיזם הגרמני שהיה חלק מאישיותו והועצם בעת שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. לתיעוד החיים הפנימיים בקהילה היהודית מוקדש מקום נרחב ביומן: המאמצים והפעולות להתמודדות עם השבר הכלכלי כתוצאה ממדיניות השלטון הנאצי; הוויכוח הקשה בין האורתודוקסים לליברלים, בין ציונים ללא-ציונים בעניין יעדי חינוך הדור הצעיר; הרנסנס התרבותי שהתרחש ביהדות גרמניה בשנים הראשונות לשלטון הנאצי, שכהן היה שותף לו בהרצאות שנשא בעירו ובקהילות רבות אחרות בתחומים של היסטוריה יהודית וציונות. טבעת החנק שהתהדקה סביב הציבור היהודי אחרי פוגרום נובמבר 1938 ('ליל הבדולח'), הבידוד שהיה פוגעני אף יותר מהקושי הכלכלי הקיומי, היחסים בין יהודים ולא יהודים בעתות משבר אלה, התקווה כי יש עדיין בעם הגרמני כוחות חיוביים שיתגברו על הרֶשע, והמאמצים הנואשים לצאת מגרמניה לארץ ישראל – באים לכלל ביטוי ייחודי ביומן.

לאחר ששבתי צבי (1626–1676), משיחם הנכסף של יהודים מכל רחבי תבל, המיר את דתו לאסלאם, רעדו אמות הספים של העולם היהודי. רוב המוני עדת מאמיניו הכריזו עליו כמשיח שקר ושבו לחיק היהדות המסורתית, אולם התנועה השבתאית הוסיפה לאתגר את העולם היהודי במשך דורות. חסידי צבי המשיכו להחזיק באמונות שבתאיות, וביניהם כמה מאות משפחות שהתאסלמו בעקבות משיחם. הן ייסדו קהילות סגורות בעלות ארגון חברתי מובחן מיהודים וממוסלמים כאחד, ופיתחו דת מיסטית הממזגת אלמנטים שבתאיים, יהודיים ומוסלמיים, עם מסורות יהודיות-ספרדיות ונוהגי התרבות העות'מאנית הסובבת. חברות וחברי קבוצה זו כינו את עצמם ה"מאמינים", וידועים בשם הגנאי "דונמה" (בתורכית: מהופכים/בוגדים). מרביתם חיו בעיר סלוניקי תחת כיבוש עות'מאני עד 1923, ואז הוגלו לשטחי הרפובליקה התורכית. המאמינים עוררו עניין רב במהלך השנים ומיוחס להם תפקיד משמעותי בתהפוכות של שלהי האימפריה העות'מאנית, אך חשאיותם הותירה את אורחות חייהם ועולמותיהם התרבותיים והרוחניים בגדר תעלומה. הספר שירת ה'מאמינים' השבתאים: פולחן, קהילה ומגעים בין־תרבותיים באימפריה העות'מאנית המאוחרת שופך אור חדש על חיי הסוד של המאמינים באמצעות פיענוח וניתוח רחב היקף ורב-תחומי של כתבי יד מיסטיים פנים-קהילתיים המכילים שירה שבתאית מקודשת וכתובים בלאדינו, בעברית ותורכית-עות'מאנית, אשר עדיין לא נחשפו במלוא היקפם ועושרם. הספר מציב את שירתה הענפה של קבוצה מרתקת זו בפרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית וחושף היבטים עלומים הנוגעים לתיאולוגיה רדיקלית, פולחן, פולקלור, חיי יומיום, מסורות מוזיקליות, תהליכים חברתיים ודמויות היסטוריות בתנועה השבתאית המאוחרת. הפסיפס המשורטט מתוך גישה זו מציג את המאמינים כמקרה בוחן ייחודי לחקר מעברים בין-דתיים, מגמות תרבותיות ויחסי גומלין בין אמונה, פרקטיקות ריטואליות ותרבות פופולרית, בחברה העות'מאנית עם המעבר למודרנה, וכן בהקשרים היסטוריים נוספים.

זהו סיפור על מפגש. חינוך נתפס בדרך כלל כמושג השייך ל'בית הספר' ולסביבתו - הורים, מורים, חברים לכיתה, גני ילדים, ספרי לימוד, חוגים, מדריכים, תנועות נוער וכיוצא בהם. יש גם מי שמבינים כי מדובר בתהליך האנושי המרכזי - המתחיל בלידה ונמשך עד שיבה. הוא מעצב את האדם, את החברה, את העולם - ושואף לשפרם. אין אתגר ראוי ממנו. לפניכם הצצה לדרכם של אחדים מאלה המקדישים את חייהם לנושא מורכב זה ומחוללים שינוי.

שני זוגות של אחים ישנם במחזה: האבות, מיקיו ודמאה, ובניו של דמאה, שאחד מהם אומץ על ידי מיקיו. הבנים ומעשיהם מספקים לעלילה את היבט האהבה והתשוקה של הצעירים, אך האחים שבכותרת המחזה הם האבות. אורחות חייהם והשקפותיהם על חינוך בניהם שונות זו מזו, ומעשי הבנים הם בבחינת המחשה של תוצאות דרכי החינוך השונות. כיאה לקומדיה הכול מסתיים בכי טוב: הצעירים זוכים בבחירות לבם והזקנים מתפייסים. המחזה האחים מאת פובליוס טרנטיוס הוצג בשנת 160 לפסה"נ בחגיגת הקבורה של לוקיוס אימיליוס פאולוס, שערכו שני בניו. הוסיפה מבוא והערות: דבורה גילולה.

ספרה של הודא אבו-מוך דן ברומנים האופסימיסט , אח'טיה ו סראיא מאת הסופר אמיל חבּיבּי ובתרגומם לעברית בידי אנטון שמאס. תרגומים מהפכניים אלה ראו אור בין 1984 ל-1993, בתקופה ששינויים פוליטיים ותרבותיים שהתחוללו בחברה היהודית העידו על מגמת פתיחות ועל נכונות לקרוא בראשונה על הנכּבה, למשל. נסיבות אלה תרמו להיווצרות מפגש ייחודי וחד-פעמי בין אחד מגדולי הסופרים הפלסטינים לאחד מגדולי המתרגמים מערבית לעברית, מפגש אשר הניב שלושה רומנים המספרים לא רק את הנרטיב הפלסטיני, אלא טווים בתוכם את סיפורה של התרבות העברית של אמצע שנות השמונים ואת התמודדותה עם טקסט, סופר ומתרגם המחפשים בה מקום. הספר בוחן בתוך כך את יחסי הגומלין בין מקור לתרגום ובין מחבר למתרגם ואת האופן שבו כל אחד מהם מאתגר את גבולותיו של האחר ומשפיע עליו. הודא אבו-מוך מנסחת את אסטרטגיות התרגום של שמאס ובוחנת את השפעת עמדותיו הפוליטיות על בחירותיו כמתרגם. מהצד האחר היא שואלת אילו שינויים חלו ביצירתו של חביבי ובעמדותיו הפוליטיות כתוצאה מהתרגום והפרסום. הספר עומד על ההתפתחויות ההדדיות שחלו ביצירה ובתרגום תוך כדי תהליך ההתקבלות, כך שהטקסטים הללו התגלו כהיברידיים ומאפשרים נוכחות משותפת של שני ציבורי קוראים, הערבי והיהודי. המחברת עומדת על יחסי הכוח הא-סימטריים שביחסים בין העברית לערבית ובוחנת את האופן שבו הם מחלחלים הן אל מעשה הכתיבה במקור, הן אל מעשה התרגום.

The writings of Yehezkel Kaufman (1889-1963), late Professor of Bible at the Hebrew University of Jerusalem, fall into three main categories: Bible studies, of which the four-volume History of the Religion of Israel is the magnum opus; socio-historical analysis of Jewry's fate and existence as a diaspora-nation community, with the two-volume Golah ve-Nekhar (Exile and Estrangement) being its most outstanding scholarly undertaking in this regard; finally topical articles dealing with immediate socio-political problems of Zionism and the emerging State of Israel. This book comprises three successive chapters from Yehezkel Kaufman's Golah ve-Nekhar which, though intrinsically related to the central topic of that work, constitute a distinct unit of its own. The basic difference between Judaism and Christianity is here defined as two forms of covenant being in conflict with each other. דפים מהספר גרסה מקוונת לספר זה אפשר לקנות כאן

הפולמוס שהתעורר סביב הנפקתה של "סדרת המשוררים", הנושאת את דמויותיהם של ארבעה משוררים אשכנזים, המחיש את תפקידם של שטרות כאמצעי לביטוי גאווה לאומית גם בעידן שבו אמצעים דיגיטליים משמשים מטבע עובר לסוחר. לאומיות בארנק מוקדש לניתוח הדימויים המופיעים על כסף ישראלי כגילויים של לאומיות, המתוּוכת לאזרחים כמעט מבלי משים. חקר משמעותם התרבותית של מטבעות ושטרות מוכר בעולם בעיקר בעשרים השנים האחרונות, וזה המחקר הראשון העוסק בנושא בישראל. בספר זה נחשפים לראשונה פרוטוקולים, התכתבויות וחומרים נוספים של הוועדה לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון של בנק ישראל למן הקמתה בשלהי 1955 ועד 2012. המחקר מפענח את המניעים לבחירה בדימויים מסוימים, כמו דימויים אלגוריים, בשנותיה הראשונות של המדינה, חושף את קבלת ההחלטות בבחירה באישים אלה ולא אחרים, ומגלה את המקרים שבהם נפסלו הצעות והנפקות שונות נתקלו בביקורת פוליטית וציבורית. הייצוגים משני צדי השטרות מנותחים מתוך הבנתם כאמצעים ראשונים במעלה להבניית לאומיות השואבת מעברהּ של האומה, מן ההווה הפוליטי-התרבותי שלה ומשרטוט דימויה האידיאלי.

לפנינו מחקר שיטתי ומקיף שמאתר ומנתח את נוכחות הטראומות הישראליות בלשון, בפואטיקה ובפוליטיקה של הספרות הישראלית. הספר מעלה בכל חריפותן שאלות בדבר הפוליטיקה של הספרות וסמכותה המוסרית, ובעיקר בדבר אחריותו של הסופר הניכרת ביצירתו. המחבר מתחקה אחר תהליכי העיבוד הספרותי של הטראומות הישראליות לנוכח חורבנה של יהדות אירופה, מלחמת 1948, הנכבה הפלסטינית ומלחמת 1973 ביצירותיהם של ס. יזהר, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן אלתרמן, אהרן אפלפלד, דן פגיס, ארז ביטון, יצחק לאור, שמעון בלס, חיים באר ורבקה בסמן בן-חיים. הספר מתמקד גם באחריותם של החוקר ושל הקורא, ומציע דיון מדוקדק בדרכים הייחודיות שבאמצעותן יכולה ספרות להתמודד עם ייצוגים של טראומות. לאור בחינת אחריותו של הסופר, המציג לקוראים עקבות של ייצוגי הפוסט-טראומה הישראלית בטקסט הספרותי, מתעמקים פרקי הספר גם בשאלת אחריותן של הדמויות הספרותיות המיוצגות בו.

בזכותם של פוליטיקאים ובזכות הבחירות הפוליטיות שנערכו בשנים 1947–1949 ניצבת מדינת ישראל על רגליים איתנות עד ימינו. שורה של הכרעות יסוד מדיניות ומשטריות נקבצו יחדיו והונחו לפתחם; והם – בהובלה משותפת של חיים וייצמן והנהגת מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, לצדו משה שרת, אליעזר קפלן וגולדה מאיר – הוליכו את הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל אל סף הריבונות והעצמאות, ומעבר להם. הספר מתחקה אחר החיים הפוליטיים הישראליים עם בואה של שעת הריבונות באמצעות הבלטת כמה דגשים מרכזיים: הטלטלות שהובילו להיווצרות המסגרות השלטוניות בעת המעבר מחברה וולונטרית לדפוסים ממלכתיים, רגעי ההכרעה על הקמת המדינה, המאבק על קבלת תמיכת ארצות הברית והכרתה דה פקטו ודה יורה בישראל מערכת הבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה עצמה לכנסת הראשונה) ותקופת כהונתו של וייצמן כנשיא מועצת המדינה וכנשיא המדינה. "מדינת ישראל נוסדה באופן רבולוציוני, בלי בחירות ובלי דמוקרטיה, ואחרת אי אפשר היה, והיה חשוב יותר להקים את המדינה מאשר לדקדק בהלכות הדמוקרטיה", תיאר בן-גוריון את המציאות הפוליטית ערב הבחירות לאסיפה המכוננת שהתקיימו ב-25 בינואר 1949. הספר בוחן את המעשה המהפכני הזה.

סיפוריה של שולמית הראבן (1930–2003) כתובים בעברית עשירה, רגישה וצלולה. דווקא משום כך נתפסו הסיפורים על ידי הביקורת כ"ליריים" ו"אימפרסיוניסטיים" וחסרים "התעמקות יתרה בשאלות לאום, דת ומוסר". טענה זו ורבות כמוה נראות היום מופרכות: הראבן כתבה על פגיעה מינית ותוצאותיה ההרסניות שנים רבות לפני שהנושא חדר לשיח החברתי בארץ; היא כתבה דרך עיניה של חולת נפש עשרים שנה לפני "נפלאות התבונה"; תיארה דמויות מזרחיות ופלסטיניות תוך כדי שבירת סטריאוטיפים והיררכיות מקובלות והתייחסה ל"דור השני" לשואה כשהמושג עדיין לא היה קיים. בספרה של יעל בלבן נטען שרעיונותיה של הראבן הוחמצו כיוון שהקדימו את זמנם וחרגו מאופק הציפיות של המבקרים. הגיע אפוא הזמן לשוב ולקרוא את סיפוריה. בקריאה נטולת פניות מתגלות יצירות רוויות במחויבות וברגישות חברתית, שמעלות שאלות של מוסר אישי ואחריות לאומית מתוך הבנה חריפה, אמפתיה עמוקה ויושרה חסרת פשרות. קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן הוא הספר הראשון המוקדש ליצירת הראבן. לראשונה מוצעת בו קריאה מעמיקה של מכלול הסיפורת שלה, לרבות הסיפורים המוקדמים, "עיר ימים רבים", "בדידות", טרילוגיית "צמאון" וסיפורים בלתי מוכרים שלא כונסו בספרים. שלושה מסיפורים אלה אף מצורפים כנספח לספר.

רצח יהודי אירופה לא בוצע בהיסח הדעת. הוא גם לא בוצע על ידי אוטומטים חסרי הבנה, שצייתו ציות עיוור למפקדיהם או סגדו למנהיג כריזמטי. גם הרצון הנדוש להתקדם בדרגות, לשאת חן בעיני העמיתים או פשוט להסתדר בתוך חברה טוטליטרית אינו הסבר מניח את הדעת לאשר קרה. לא אם בודקים את העובדות לעומקן. אדולף אייכמן היה קצין בדרגת ביניים – לא בכיר המתווה מדיניות, לא זוטר המבצע אותה בשטח. הוא ואנשיו ישבו במרכז העניינים ודאגו שהחלטות המנהיגים יתורגמו למעשים; הם סיפקו למנהיגים משוב על היכולת לבצע את המשימה ועל אפשרויות הייעול. הקוראים מוזמנים להצטרף למעקב קרוב ומדוקדק אחר מעשיהם, הישגיהם וכישלונותיהם; להקשיב לשיחות ולקרוא את מכתביהם – וכדאי לקרוא גם בין שורות המכתבים. חנה ארנדט ניסתה לעשות בדיוק זאת בעת משפט אייכמן, והגיעה למסקנה שיש בנליות רבה ברוע. מחבר ספר זה הושפע ממנה עמוקות, עד ששב ובדק את העובדות. הוא הגיע למסקנה הפוכה: אייכמן ועמיתיו הגיעו למרכז הביצוע של 'הפתרון הסופי' משום ששנאו יהודים והיו נחושים להתגבר על הקשיים הרבים בדרך לרציחתם. הם הבינו את מלוא המשמעות של מעשיהם, והסכימו להם בלב שלם. רק כך היה ניתן לעמוד במשימה.

בשנים 1989-1991 חידשה ישראל את יחסיה הדיפלומטיים עם ברית המועצות, בולגריה, הונגריה, יוגוסלביה, פולין וצ'כוסלובקיה, יחסים שנותקו בעקבות מלחמת ששת הימים. נוספה אליהן אלבניה, שעמה כוננה ישראל לראשונה יחסים דיפלומטיים. באותן שנים ניהלו נציגי ישראל שיחות עם נציגי גרמניה המזרחית לקראת האפשרות של כינון יחסים דיפלומטיים. הדבר לא מומש בשל סירובה של זו להכיר בחלקה במתן שילומים לישראל על רדיפת יהודים בתקופת המשטר הנאצי ובשל תהליך איחוד גרמניה שהסתמן אז באופק. המחבר, שכיהן באותן שנים כסגן מנהל כללי של משרד החוץ לענייני מזרח ומרכז אירופה והיה מעורב בתהליכים הללו, מתעד בספרו לראשונה את השתלשלות המגעים בין ישראל לבין ארצות מזרח אירופה (למעט ברית המועצות) שהוליכו לחידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. כן נידונים בספר מדיניותן העוינת כלפי ישראל בזירה הבינלאומית והמזרח תיכונית, גילויי האנטישמיות כלפי המיעוט היהודי שחי בקרבן, ומעמדן של הקהילות היהודיות במדינות הללו לפני ניתוק קשריהן הדיפלומטיים עם ישראל, בעת הניתוק ובעידן שאחריו. נידונים גם מניעיהם המדיניים והכלכליים של כל אחת מהארצות להתקרב לישראל החל מאמצע שנות השמונים במאה הקודמת, לקראת חידוש הדרגתי של יחסיהן הדיפלומטיים עמה, על רקע השתחררותן מן התלות בברית המועצות והמעבר ממשטר קומוניסטי למשטר ליברלי.

אנשי לשון וספרות עסקו הרבה בשנים האחרונות בלשונות התרבות של החברה הערבית-היהודית בימי הביניים. חיבור זה מבקש להעריך מחדש את חלקן היחסי של הלשונות שפעלו במרחב: הלא הן העברית, הארמית, הערבית והערבית-יהודית. מפגשי עֵבֶר ו עֲרָב עומד על טיבן של הלשונות הללו ונוגע גם בשאלות הקשורות לשימוש בהן במרכזי הפעילות החשובים בשירת החול ובשירת הקודש, בתרגומים וביצירה המקורית. הספר מביא סיכום עדכני של המחקר בנושא, ובחינה של טקסטים חדשים הקשורים בעניינים הללו: קטעים מתרגומי המקרא לערבית, וכן פיוטים, בקשה וקינה בערבית.

'אִם מַזִּיק לְךָ אִישׁ וְאַחַר מִצְטַעֵר מְצָא כָּל דֶּרֶךְ מִפָּנָיו לְהִזָּהֵר' - מתוך ספרו של חואן מנואל, הרוזן לוקנור , בתרגום רהוט ועסיסי מהלשון הקסטיליאנית מאת מנחם ארגוב. היצירה הרוזן לוקנור , המאפיינת את מסורת הכתיבה של ספרות החכמה בימי הביניים, הנה לקט סיפורים עסיסיים העוסקים בין היתר בהורים ובנים, בעל ואישה, מלכים ונתינים, עוני ועושר, אמון והונאה, תעוזה ופחד, חברות אמת ועוינות מסותרת, קטנות האדם מול גדלות האל, חיים ומוות, אמת ושקר, תאוות בצע והסתפקות במעט, עימות בין נוצרים ומוסלמים, ועוד. אל גרעין סיפורי-לקח שמקורם מזרחי (פרס, הודו), וכאלה שמקורם במסורות הספרדית, הנוצרית והערבית, יצק המחבר מסר רעיוני ושילבו במשלי בעלי חיים, בסיפורים קצרים ובאירועים היסטוריים. בכך הוענק ליצירה ערך אוניברסלי, והיא הייתה לטקסט מכונן של הספרות הספרדית בימי הביניים בפרט ושל הספרות האירופית בכלל, ושימשה מקור השראה למחברים מאוחרים כצ'וסר, שייקספיר, לה פונטיין והנס כריסטיאן אנדרסן. מבוא ועריכה מדעית: פרופ' רות פיין

במחקר פרובוקטיבי זה טוען אלווין ה' רוזנפלד כי שפע הספרים, הסרטים, תוכניות הטלוויזיה, המוזיאונים ואמצעי ההנצחה הציבוריים הקשורים בשואה, גרמו באופן פרדוקסלי לפיחות במשמעות השואה ולהשחתת זיכרונה. הוא מנתח מגוון רחב של אירועים ושל תופעות תרבותיות, דוגמת ביקורו של הנשיא רונלד ריגן בבית הקברות הגרמני בביטבורג ב-1985, הסילופים בסיפורה של אנה פרנק, והאופן שבו תוארה השואה על ידי אמנים ובמאים דוגמת ג'ודי שיקגו וסטיבן שפילברג. רוזנפלד סוקר את הכוחות התרבותיים שגרמו לפיחות בערכה של השואה כפי שהיא נתפסת על ידי הציבור הרחב. הוא מעמיד כנגדם את ייצוגי השואה המפוכחים של עדים דוגמת ז'אן אמרי, פרימו לוי, אלי ויזל ואימרה קרטש. הספר מסתיים באזהרה רבת עצמה מפני התוצאות האפשריות של "קץ השואה" במודעות הציבורית.

הקהילה היהודית בקובה - היסטוריה וזיכרון מורכב מפסיפס של קטעי תיעוד בעל פה המשחזרים את קורותיה של קהילה יהודית שנוצרה באי טרופי בשולי ההגירה היהודית לארה"ב. באמצעות העדויות הקורא נחשף לתהליכי הגירה, להתמודדות עם קשיים כלכליים וזעזועים פוליטיים, לתפקידה הפרדוקסלי של קובה כארץ שדחתה את פליטי הסנט לואיס, אך נתנה מקלט ארעי לאלפי יהודים בתקופת השואה, לניצחונה האידאולוגי של הציונות, ולדרמה של הגירוש מגן העדן הקובני בעקבות המהפכה של פידל קסטרו.

שירת חייו של ר' יהודה הלוי הוא סיפור חייו של גדול משוררי ימי הביניים העבריים מאז פרסומו בטולדו שבספרד ועד מותו עם קטיעת מסעו ההרואי לארץ ישראל ולירושלים. התיאור מבוסס בפעם הראשונה על כל קובצי השירה, הדיוואנים, שנערכו בתחנות חייו החשובות של המשורר במזרח ובמערב. הכול מתוך השוואה ועימות עם מכתביו האוטוגרפים ועם מכתבי בני הדור שנתגלו ונאספו במשך חמישים השנים האחרונות בגניזת קהיר. החומר התיעודי, יחד עם החומר הספרותי שהיה גם הוא גנוז במשך שנים ארוכות מעבר למסך הברזל, נשזר כאן לכדי מסכת אחת. בחיבור נבחנת מערכת היחסים המורכבת של היהדות עם מורשתם הרעיונית של שירי הלוי שבאה לידי ביטוי בניסוח הכתובות בראשי שירים, במסירתם, ובדרכי גלגולם לאורך הדורות, ואף בדרכי קיטועם ועיבודם. בעימות עם 'ציון הלוא תשאלי' נפתח הספר, והוא נחתם בבחינה של דרכי העריכה ובזיהוי העורכים השונים של הדיוואנים. גוף החיבור עוקב אחרי קורותיו של האיש הגדול בשלושת מעגלי חייו המרכזיים, בספרד הנוצרית, בספרד המוסלמית ובמצרים, כולל המסע לארץ ישראל – שם מצא את מותו.

הספר דן ביחסים בין השלטון הרוסי לבין היהדות הרוסית בתחילת המאה העשרים. תבוסת רוסיה במלחמתה עם יפן בשנים 1905-1904 והתסיסה החברתית והפוליטית שקמה במדינה אילצו את הצאר ניקולאי השני לפרסם באוקטובר 1905 מנשר שהעניק לרוסיה משטר מעין קונסטיטוציוני, ובמרכזו כינון בית נבחרים ('דומה'). במסגרת הדיונים באשר למשטר העתידי עלתה על סדר היום שאלת מעמדם המשפטי של היהודים. כמה מראשי הביורוקרטיה ורוב חברי הדומה הראשונה ביקשו לפתור בעיה זו על ידי השוואתם של היהודים לכלל האוכלוסייה, או לפחות על ידי ביטולן של כמה מן ההגבלות המוטלות עליהם. מהלך הדיונים, השיקולים והגורמים שהשפיעו על הנוקטים עמדה זו נדונים בשלושת הפרקים הראשונים של הספר. לעומתם, החוגים השמרניים בשלטון ובחברה התנגדו בתוקף לכל הקלה. ביטוי להתנגדותם היו הפרעות ביהודים שפרצו למחרת פרסום המנשר. הפרעות עוררו זעם בקרב יהודים ולא יהודים במערב. הפעילות שננקטה למען היהודים בשתיים מארצות המערב – צרפת ובעיקר בריטניה – נדונה בפרקים הרביעי והחמישי. בספר שני נספחים. הנספח הראשון הוא תזכיר מפורט ששלח למשרד החוץ הבריטי המזכיר השני בשגרירות בריטניה ברוסיה בומונט. התזכיר מציג תמונה מהימנה ואוהדת של מצבם המשפטי, התרבותי והכלכלי של יהודי רוסיה, בצירוף תצלומים שצילם. מסמכים המוצגים בנספח השני – הדוחות של הקונסול הכללי של בריטניה בוורשה – מלמדים כי הדיפלומטים ברוסיה הושפעו מן הדעות שרווחו בקרב החוגים הרוסיים שסבבו אותם. מצורפות תמונות.

שמואל פָּאלאָצֶ'ה (1550 בקירוב – 1616), יהודי יליד מרוקו ממוצא ספרדי, היה סוחר, דיפלומט, מרגל ושודד ים, שתמרן כל חייו בין השלטונות בהולנד לסולטן מרוקו, בין המרחב הנוצרי לעולם האסלאם ובין המדינות הפרוטסטנטיות לספרד הקתולית. מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס משחזרים, באמצעות הגישה המיקרו-היסטורית, את תולדות משפחת פאלאצ'ה בעת החדשה המוקדמת ואת העולם המורכב של הפזורה היהודית-הספרדית בצפון אפריקה ובמקומות המקלט המעטים באירופה. ספרם חושף דמויות המסתגלות כזיקית לארצות מושבן, ניסיונות לחזור ולהתיישב בספרד, המרות דת של בני המשפחה, קשרים ושיתוף פעולה עם המוריסקוס (צאצאי המוסלמים-המתנצרים בספרד, שגורשו ממנה בשנים 1614-1609), את ידיעת השפות המאפשרת את מעמדם כמתורגמנים ומתווכים בין מדינות, את חקירות האינקוויזיציה, את הסכסוכים והמשפטים ואת עסקי המסחר החוקיים והלא-חוקיים. הספר שמואל פאלאצ'ה מבוסס על מחקר יסודי ומעמיק בארכיונים בספרד, בפורטוגל ובהולנד, לרבות בארכיוני האינקוויזיציה – מחקר המשנה במידה רבה את מה שנכתב בעבר על שמואל פאלאצ'ה ומציב אותו בתמונה הרחבה של היחסים הבינלאומיים בתקופתו. למהדורה העברית הוסיפו המחברים תת-פרק חדש, הפניות לתעודות שהתגלו באחרונה והקדמה מיוחדת, ולפיכך הגרסה הזאת היא השלמה והמעודכנת ביותר של הספר, שהופיע בראשונה בספרדית בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות אחדות.

המחזה אמפיטריון מציג בצורה פרודית פרשת אהבהבים של האל יוּפּיטֶר, אבי האלים ובני האדם, רודף בלתי נלאה של נשים ואלות, שלא הזדקן מעולם כיאה לאל, תשוקתו לא פחתה והאון היה במותניו תמיד. יופיטר חשק באַלקוּמֶנה, אשתו של המצביא אַמפיטריוֹן שיצא מעירו למלחמה. הוא לבש את דמותו, בא אליה ותינה עמה אהבים. עם יופיטר הגיע בנו, האל מֶרקוּריוּס, שלבש את דמותו של סוֹסיא, עבדו של אמפיטריון, ודאג שאביו לא יופרע בתענוגותיו. אמפיטריון וסוסיא שבים הביתה ומתחילה קומדיית הטעויות. בסופו של המחזה מתברר מי הוא מי, אַלקוּמֶנה שהרתה לבעלה וגם ליופיטר, יולדת שני בנים – ליופיטר את הרקולס ולבעלה את איפיקלֶס – בלידה אחת וללא צירים וכאבים. הקומדיה אמפיטריון נמנית עם הסוגה הידועה בשם 'קומדיה של טעויות', מחזה של מצבים משעשעים, שמקורם בטעויות זהות, הנובעות מהדמיון המפליא של תאומים, שהסובבים אותם אינם מבחינים ביניהם. באמפיטריון יש שני זוגות 'תאומים' זהים: אמפיטריון ויופיטר הלובש את דמותו, העבד סוסיא ומֶרקוּריוּס הלובש את דמותו, מה שמכפיל כפל כפליים את המעמדים המשעשעים של טעויות הזהות. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

The four volume series of the History of the Hebrew University Project is devoted to the development of the idea and of its implementation during the pre-state period. The previous three volumes expanded in a great number of scholarly articles on the complex stories which made up this history from a great variety of aspects – scientific and academic, political and organizational, economic and social. The present volume, the last part of the project, seeks to focus on the individuals, the personalities of the people who made the university become a reality; those who struggled for its foundation, and the pioneering scholars and scientists who laid the basis and shaped the Hebrew University. It opens a window for the wider public to become familiar with the story of the Hebrew University without the need to penetrate into the complexity of scientific and other issues dealt with in previous volumes. The story of the university is the story of the enormous efforts involved in bringing prominent scholars and scientists to Eretz Israel, then a remote and marginal corner in the Middle East. These efforts were accompanied with debates of principle and personal controversies within and outside of the university about academic and national considerations. Despite all difficulties, criticisms and doubts, the founders of the university succeeded in building an institution of intellectual excellence that would become a pillar in the project of Jewish national renaissance and prepared the basis for the Hebrew University academic leadership in Israel and in the Jewish world for many years to come.

הסדרה: "ספרות יידיש" יוצאת לאור ע"י החוג ליידיש של האוניברסיטה העברית ירושלים. מטרתה להגיש לסטודנט ולקורא המשכיל טקסטים נבחרים לקריאה ולעיון. הספרים יוצאים לאור בצירוף מבוא ומילון, שבו מתורגמים לעברית ולאנגלית מילים וביטואים שאינם מצויים במילוני יידיש המקובלים.

"מפלגת העבודה מתה ב-2000, אבל רק אתמול הובאה לקבר ישראל. בת 75 הייתה בקבורתה. איש לא חגר שק. איש לא לבש עפר. המפלגה ההיסטורית הזאת, שהקימה את המדינה ועיצבה אותה ברוחה, לטוב ולרע, נקברה קבורת חמור..." - נחום ברנע, ידיעות אחרונות , 18.1.2011, עמ' 2. אמנם הטלטלות המנהיגותיות, האידיאולוגיות והאלקטוראליות הרבות שעברה מפלגת העבודה בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית הובילו אותה למשבר חסר תקדים בתולדותיה, אך האם לסופה? מה קרה למפלגה שהקימה את המדינה? מה הוביל למשבר שעברה? ומה התחולל בתוכה? אילו שינויים פנימיים עברה בתקופת המודרניות המאוחרת, עם כניסתם של דורות סוציולוגיים חדשים לזירה הפוליטית? אילו שיחים אידיאולוגיים חדשים-ישנים התכוננו בה? וכיצד אפשר לאפיין את הבשורה הסוציאל-דמוקרטית שהתחדשה בה בעשורים האחרונים? שאלות אלו ואחרות עומדות ברקע למחקר האתנוגרפי שעליו מבוסס ספר זה, המתמקד בעלייתן של קבוצות דוריות צעירות וחדשות במפלגה, שהגדירו עצמן סוציאל-דמוקרטיות וביקשו לתת מענה למשבר הזהות המפלגתית. הוא מבוסס על עבודת שדה רב-זירתית, ומאפשר הצצה נדירה לאופן שבו שינויים מפלגתיים ברמת "הפוליטיקה הגדולה" קורמים עור וגידים ומתהווים באינטראקציות הבין-אישיות שברמת המיקרו.

עשרות אלפי אינטלקטואלים – פליטים, עקורים, מהגרים מרצון ושליחים – עזבו בעת החדשה את מולדתם ועברו לארצות אחרות באירופה ומעבר לים. בפנורמה חובקת-עולם מתאר פיטר ברק את הדמויות החשובות בגלי ההגירה הגדולים מאז המאה החמש-עשרה: החל ביוונים שהגיעו לאיטליה בעקבות כיבושה של ביזנטיון על ידי העות'מאנים וכלה בנמלטים מפני הבולשביקים, הפאשיסטים והנאצים במאה העשרים. ההגירות בעת החדשה המוקדמת היו ברובן מטעמי דת – כך, למשל, היהודים והמוריסקוס מחצי האי האיברי, ההוגנוטים (הקלוויניסטים הצרפתים) בעקבות ביטול אדיקט נאנט, וקתולים מארצות פרוטסטנטיות. במאות התשע-עשרה והעשרים, לעומת זאת, ההגירות היו בעיקרן בגלל רדיפות גזעניות ומסיבות פוליטיות ואידאולוגיות. הספר גולים ומהגרים בתולדות הידע מבהיר את הקשיים של המלומדים להשתלב בארצות המארחות ואת הבחירה בין היטמעות לבין הסתגרות בקהילת הגולים. אבל בעיקר הוא בא להצביע על התרומה העצומה של גולים ומהגרים ליצירת ידע חדש ולהפצתו, לא רק בארצות הגירה כמו ארצות הברית וישראל, אלא בעולם כולו – מסין במזרח ועד ברזיל במערב. ברק דן במיוחד בתרומתם של מלומדים במדעי הרוח והחברה: היסטוריונים, חוקרי תולדות האמנות והספרות, פילוסופים, סוציולוגים ואנתרופולוגים. מלבד אקדמאים שהצליחו להשתלב באוניברסיטאות במדינות המארחות, היו גם מתווכי תרבות אחרים: מדפיסים ומוציאים לאור, מתרגמים, סוחרים שהשתקעו לשנים ארוכות בארצות רחוקות, מיסיונרים ומלומדים שהוזמנו אל חצרות שליטים שביקשו לקדם את מדינתם אל המודרניות. על הנזק שהסבה "בריחת המוחות" מארצות המוצא האפילו הרווחים שהפיק עולם הידע בכללו: שחרור מפרובינציאליות, גישור על מסורות, הפריה הדדית. הסקירה המפורטת בספרו של פיטר ברק, שנכתב בשנת 2015 בין היתר כאזהרה מפני הברקזיט (היציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי), נועדה להעביר מסר חשוב מאוד גם לימינו: קליטת מהגרים ופליטים מעשירה את התרבות המקומית והעולמית והיא התרופה העיקרית נגד דלדול הרוח וצרות אופקים.

בכרך זה, השלישי בסדרה 'כינוסים, סדרת מוספים' של 'איטליה', כונסו מאמרים שראשיתם בהרצאות אשר הושמעו בימים י"א-י"ב בסיוון תשס"ב (22-23 במאי 2002) בכנס על תרומתו המדעית של משה דוד קאסוטו (פירנצה תרמ"ג – ירושלים תשי"ב) במלאות 50 שנה לפטירתו. הכנס אורגן על-ידי הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בירושלים, המכון לחקר יהדות איטליה של חברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית ומכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. 50 השנים שחלפו מאז פטירתו של החוקר הדגול, אשר מצודתו הייתה פרוסה על רוב תחומי הידע במדעי היהדות, נראו כפרק זמן מתאים לערוך מעין סיכום-ביניים כדי לבחון במה וכיצד מתקיימת היצירה המדעית של משה דוד קאסוטו בתור נקודת זינוק למחקר נוסף, מתוך התבוננות ביקורתית בה. אף שחקר המקרא, שהיה עניין מרכזי במחקריו של קאסוטו אינו בגבולות תחומי העיסוק של כתב-העת איטליה, כללנו בכרך גם את המסות הנוגעות בחקר המקרא, שכן יש בהן הארה של ממש על דמותו ופעילותו של החוקר הבלתי נשכח.

בריאות היא ערך יסוד שהמדינה המערבית המודרנית מחויבת לשמרו ולקדמו. תמורות חברתיות מכתיבות ציפיות לאיכות בשירותי הבריאות ולטיפולים חדשים, חלקם עתירי טכנולוגיה. מקצוע הסיעוד הנו שותף מרכזי בניהול ובהובלת תהליכי השינוי המאפיינים כיום את מערכת הבריאות. ניהול הסיעוד הוא מקצוע הנלמד באוניברסיטאות וגם הפרקטיקה היא ייחודית. בכל הנהלת בית חולים משמשת אחות בתפקיד מנהלת הסיעוד וסמכויותיה נרחבות: ניהול המשאב האנושי ופיתוחו, ניהול תקציב, הכנסת שינויים, הבטחת איכות ובטיחות, ויישום טכנולוגיות חדישות. הספר מנהיגות בלבן חושף בפני מנהלים ואחיות את סביבת העבודה הרפואית ואת מורכבות העשייה הניהולית בבתי החולים, ויש בו נספחים המפרטים פעילויות ודוגמאות מעולם העבודה והניהול. בספר מנהיגות בלבן נפרשים עקרונות ניהול סיעוד כלליים, בצד הסוגיות, התרבות והמאפיינים הייחודיים של מערכת הבריאות ישראל. פרקיו כוללים היבטים המשליכים על הרמה הקלינית והניהולית, כגון: מדיניות הסיעוד, תפקידים בסיעוד, נהלים והנחיות מקצועיות, איכות הסיעוד והערכתה, ניהול כוח אדם, פיתוח מקצועי, אתיקה מקצועית. פרקיו האחרונים דנים בבתי החולים הפועלים בעידן של משאבים מוגבלים ובבית החולים העתידי. ספר ראשון בתחומו בעברית, שהמחברים של כל פרקיו הנם מומחים בנושאי כתיבתם. חשיבותו, בין השאר, בזיקתו לתרבות המקומית, לחוקים למבנה מערכת הבריאות והממסד הישראלי. הספר מיועד לאחיות ולמנהלים בסיעוד, לרופאים, ולאנשי מקצוע פרה-רפואיים.

בראשית המאה העשרים הפכו סרטי הקולנוע למדיום אומנותי מצליח וחובק עולם. המונים גדשו את אולמות הקולנוע וצפו בהנאה גלויה בהפקותיהם של יוצרים ויזמים ברוכי כישרון – במאים, כותבים, מפיקים ושחקנים, שתרמו לגיבוש שפת הקולנוע, והצלחתם הגדולה נבעה גם מנכונותם ומיכולתם יוצאת הדופן לגעת בסיפורם האישי. צופים רבים הזדהו עם המתרחש על המסך, והרגישו כי הסרטים מבטאים את קשייהם ואת חוויותיהם האינטימיות הכמוסות ביותר, בראש ובראשונה – חוויית ההגירה. בספר זה נחשף העיסוק הגלוי והסמוי בחוויית ההגירה בקולנוע האמריקאי בעשור הקודם למלחמת העולם השנייה. הוא מציג את סיפורה של גלריית יוצרים, יהודים ברובם, שהיגרו לארצות הברית, מי מכורח ומי מרצון. העיון בסרטים שיצרו מצביע על יחסם של יוצרים אלה לארץ מוצאם, למדינה שנתנה להם בית, ולזהות היהודית שנאלצו לגלות מחדש. זהות יהודית זו הייתה להם לעיתים חטוטרת, לעיתים כתר קוצים ולעיתים כנפי רוח הנישאות אל הנצח.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

"השאלה היהודית לא תיפתר בעיניה של גרמניה גם אם לא יֵשב עוד איש מבני הגזע היהודי על אדמת גרמניה", כתב ב-1937 בכיר במשרד החוץ של גרמניה הנאצית, והוסיף: "השאלה היהודית היא מן השאלות החשובות ביותר של מדיניות החוץ של גרמניה". שני מוקדים עומדים במרכזו של ספר זה: תולדות יהודי גרמניה בשואה ומעורבותו של משרד החוץ של גרמניה הנאצית. בשונה מקהילות אחרות חוותה יהדות גרמניה את הרייך השלישי בכל שנות קיומו. הדרך ל"פתרון בעיית היהודים הגרמנים" הייתה רצופה שלבים של הסלמה. 175 מסמכים שנכתבו על ידי הדיפלומטים של גרמניה הנאצית או מוענו אליהם מתורגמים כאן ומוצבים בסיפור ההיסטורי. המסמכים נוגעים בתהליכים שראשיתם בנישולם האזרחי והכלכלי של יהודי גרמניה ובכפיית ההגירה, והמשכם בגירושים ובהשמדה, בתגובותיהם של היהודים הגרמנים, בתגובות שהגיעו מחוץ לגרמניה ובתפקידו של משרד החוץ, בתוקף מיומנותו הייחודית, בהצגה לעולם של הצעדים שנקטה גרמניה כנגד אזרחיה היהודים. במערך הכולל של עובדי הציבור ברייך השלישי ששירתו את רעיונותיו והביאו להגשמתם לקחו הדיפלומטים חלק – לעתים באדישות ולעתים בלהט – בתהליכי "הפתרון הסופי", תחילה בעבודות ההכנה ולאחר מכן בשיתוף פעולה עם המוציאים לפועל הלכה למעשה. "אף שמדובר בהיסטוריה של מוסד, משרד ממשלתי, פורטת המחברת את הסיפור לסיפורם של אנשים. הדיפלומטים, שרובם נמנו עם הפושעים, יוצאים מאלמוניותם, והפרטים הרלוונטיים המוזכרים בטקסט הופכים אותם לדמויות חיות, אנשים שביקשו לקדם את הקריירה שלהם, למדו לחיות עם מערכת מוסר חדשה ולעצום עיניים לעוולות". (פרופ' משה צימרמן)

ההנקה נתפסה מאז ומעולם כפעולה טבעית ואינסטינקטיבית, שהבטיחה את הישרדותו של הגזע האנושי לאורך הדורות. ואולם דרך ההנקה, תדירותה והחשיבות שייחסו לה, קשורות למגמות תרבותיות משתנות, כעולה מייצוגים חזותיים של ההנקה המעידים על קשרי גומלין בינה לבין אידאולוגיות חברתיות, דתיות וכלכליות. בעשורים האחרונים ניכרת בעולם המערבי מעין 'מַאניה' בנוגע להנקה ולחשיבותה . בספר השָׁד שיצא מן הבקבוק מתחקה המחברת אחר המקורות הרעיוניים של עידוד ההנקה האימהית בחברה המערבית המודרנית, זאת באמצעות סקירה של ייצוגי ההנקה במאות יצירות שנוצרו בצרפת בתקופה שבין המהפכה הצרפתית למלחמת העולם הראשונה. בעזרת מקורות חזותיים וטקסטואליים מגוונים, פורשת גל ונטורה את הגורמים ההיסטוריים, הפוליטיים, הדתיים והכלכליים שהשפיעו על ייצוגי ההנקה ותחליפיה באמנות הצרפתית. היא מאירה את הלכי הרוח המשתנים במאה התשע עשרה בצרפת בנוגע להנקה האימהית, שהשפעתם ניכרת גם בהאדרת ההנקה בעולם המערבי בימינו אנו.

אהרן מנצ'ר (1917—1943) היה חבר ומדריך בתנועת גורדוניה בווינה. עם הרחבת מפעל עליית הנוער לאוסטריה, לאחר סיפוחה לגרמניה הנאצית במארס 1938, היה מנצ'ר לאחד מפעיליו המרכזיים. החלטתו להשעות את עלייתו לארץ ישראל, כדי להמשיך לטפל בהוצאתם של בני הנוער מאוסטריה, הביאה בספטמבר 1939 למינויו למנהל עליית הנוער בווינה ולאחראי על תנועות הנוער הציוניות בעיר. התגייסותו המוחלטת לעבודתו ויוזמתו להפוך את בית הספר של עליית הנוער לבית של פעילות חינוכית וחברתית עשו את מנצ'ר לדמות מובילה במאמצים לחלץ ילדים ובני נוער יהודים מאוסטריה ולמנהיגם של אלה אשר נותרו בעיר. את עבודתו החינוכית הוא המשיך בגטו טרזיינשטאט, שאליו גורש בספטמבר 1942. באוקטובר 1943 שולח מנצ'ר לבירקנאו עם קבוצה של 1,196 ילדים יהודים שהובאה לגטו מביאליסטוק ועם 52 המדריכים שהתנדבו, כמוהו, לטפל בהם. כולם נרצחו שם. דמותו של אהרן מנצ'ר ופועלו הם ליבת הספר. חלק מהמאמרים הכלולים בו עוסקים בתמונת הרקע – מדיניות הנישול והלחץ להוצאת היהודים מאוסטריה, שנקטו השלטונות הנאציים טרם השמדה, והמאמצים שעשו עליית הנוער וגורמים יהודיים אחרים, ציבורים ופרטיים, כדי למלטם. הספר מבוסס על גרסת המקור בגרמנית שיצאה לאור בווינה ב-2013 בעריכתם של יואנה ניטנברג ובנימין קאופמן. לספר בגרסתו העברית שנערכה ע"י יעקב (קובי) מצר נוספו שני חלקים חדשים. האחד הוא פרק מבוא מקיף הבוחן את פועלו של מנצ'ר תוך התייחסות לסוגיות כלליות העולות מספרות המחקר. החלק השני הוא מקורות מן הארכיון שצורפו לספר לשם הארה והמחשה של חלק מהנושאים הנידונים בו.

פולנים ויהודים – שני עמים אשר תולדותיהם משולבים זה בזה. הם הכירו זה את זה היכרות אינטימית אך עם זאת היו מרוחקים ונבדלים, הם ידעו תקופות של קירבה לצד שנים של עוינות ואנטישמית, אשר הגיעו לשיאן ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופת הכיבוש הנאצי. השואה והיעלמותה של יהדות פולין ממרקם חייה של החברה הפולנית, ומדיניות השלטון הקומוניסטי שהתבסס בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה השפיעו במשך עשורים ארוכים על ההיסטוריוגרפיה של יהודי פולין. היסטוריונים יהודים, בני הדור שחווה את הקריעה והחורבן, בחנו את ההיסטוריה של יהודי פולין מתוך פרספקטיבה של שני הקטבים שהכירו מקרוב: הפריחה הגדולה שלפני השואה והריק הנורא שבא בעקבותיה. אי לכך, נוכחותה של השואה בחקר יהודי פולין במיוחד בהיסטוריוגרפיה הישראלית, הייתה בולטת במיוחד. ספר זה יוצא מנקודת מוצא שונה. מטרתו אינה להביא תמונה מקיפה על תולדות יהדות פולין שחרבה, אלא להתמקד בזווית שזוכה לטיפול חלקי בחקר ההיסטוריה היהודית-פולנית - היבט הקיום המשותף: ההשפעות ההדדיות, החיכוכים והעוינות, הזיכרון ההיסטורי המשותף. אי לכך המחקרים שכונסו בספר הזה מתמקדים בזווית היהודית של המפגש היהודי-פולני לאורך הדורות.

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

הספר עוסק בפרק נשכח של תולדות השואה: קורותיהם של יותר מ-16 אלף אסירות – נשים, נערות – וכן של ילדים יהודים ­– ברוונסבריק, מחנה הריכוז הנאצי האיום לנשים, מקורותיהם, תלאותיהם וגורלם. בספרה, שנמנה עם תחום הסוציולוגיה ההיסטורית המשווה, עמדה יהודית בובר אגסי על הרקע ועל התנאים של נשים ממוצא שונה ועל גורלן בחמש תקופות, במשך שש שנות קיומו של המחנה. כסוציולוגית היא חקרה את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וכן ביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. כמו כן היא חקרה את הרקע החינוכי ואת צורות ההתנהגות המיוחדות לנשים היהודיות וכן את היחסים החברתיים בין האסירות היהודיות לבין עצמן וביניהן לבין אסירות לא-יהודיות. לספר נלווה תקליטור ובו כל הפרטים הבסיסיים שהמחברת הצליחה לאסוף על אודות 16,363 אסירות היהודיות שהיו במחנה הריכוז רוונסבריק.

עדויות של ילדים ובני נוער שניתנו זמן קצר לאחר השואה עומדות במרכזו של ספר זה. הן פותחות צוהר לעולמם של הילדים ומאפשרות להתוודע אל חוויות השואה שלהם; הן מלמדות על האסטרטגיות שנקטו משפחות יהודיות כדי להציל את המשפחה ובעיקר את הילדים: לא פסיביות ולא הליכה 'כצאן לטבח', כי אם מאבק, יוזמה, והתמודדות עם מצבים משתנים. העדויות מלמדות גם על היחסים בין יהודים לגויים – הצלה והקרבה מצד לא-יהודים מחד גיסא, ורדיפה ורצח מאידך גיסא. ולא פחות משהן מספרות על הילדים וקורותיהם בשואה, העדויות מלמדות על החברה היהודית שלאחר השואה ועל גישתה לילדים ניצולים, על העניין הרב שגילתה בילדים ובסיפוריהם. מי גבו את העדויות וכיצד עשו זאת? כיצד קוראים את העדויות ומה ניתן ללמוד מהן? האם אלו שהגיעו לידינו משקפות נאמנה את התחושות והחוויות של הילדים? מה היה הרקע התרבותי והחברתי של איסוף העדויות ופרסומן? בשאלות אלו ואחרות דנים חוקרים מארצות שונות שמאמריהם קובצו בספר זה . הקובץ כולל מחקרים שערכו היסטוריונים, אנשי ספרות ובלשנים, מהם שפורסמו באנגלית ותורגמו לצורך הקובץ זה לעברית. כמו כן מובאות בו תעודות מהשנים שבהן נאספו העדויות: ההוראות לגביית עדויות משנת 1945, והקדמות לאוספי עדויות משנת 1947.

הספר סופה של ידידות מופלאה מגולל את אחד הפרקים המעניינים בתולדות מדיניות החוץ של ישראל. מאז מלחמת סיני (1956) הייתה צרפת ידידתה ובעלת בריתה של ישראל. היא סיפקה לישראל נשק משוכלל לשם שמירת מאזן הכוחות מול מדינות ערב, העניקה תמיכה מדינית וסיוע כלכלי חיוניים, וסייעה בבניית כור גרעיני בדימונה. חזרתו של שארל דה גול לשלטון בצרפת ב-1958, על רקע המלחמה באלג'יריה, הציבה בפני ההנהגה הישראלית אתגר: לאור נחישותו של הנשיא הצרפתי לחדש את השפעתה של צרפת בעולם הערבי - האם תצליח ישראל לשמר את ברית הידידות עמה? הספר עוסק במאמצים של מדינאים, פוליטיקאים ופקידים ישראלים להשגת מטרה זו. כמו כן נידונה מדיניותו חסרת הפשרות של דה גול להשגת מעמד מחודש של מעצמה גדולה לצרפת והשלכותיה על יחסו למדינת ישראל. הספר שופך אור חדש על תעלומה שהעסיקה פרשנים רבים ועדיין נותרה במידה רבה בלתי פתורה: מדוע החליט דה גול להפנות כתף קרה כלפי ישראל, במאי 1967, עת עמדה בפני אחד האתגרים הקשים בתולדותיה, ומדוע מדיניותו המסויגת כלפיה התגברה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים.

בראשית המאה התשע עשרה נפתחה תקופה חדשה בחייהם של יהודי האימפריה הרוסית. בסמטאות הרובע היהודי ובין בתיה המטים ליפול של העיירה המזרח אירופית, החלו מנשבות רוחות חדשות, רוחות ההשכלה. במשך למעלה מיובל שנים עמדה תופעה זו במוקד חייהם של יהודי מזרח אירופה, תומכים כמסתייגים, והשפיעה השפעה מכרעת על מכלול עולמם הרעיוני והחברתי-כלכלי. ספר זה בוחן את ימי הבראשית של ההשכלה היהודית באימפריה הרוסית, בעיקר מנקודת הראות החברתית-כלכלית. בפרקיו השונים מתוארים עולמו של המשכיל הבודד, התגבשותן של החבורות המשכיליות, עולמם התעסוקתי של המשכילים, מערכות החינוך שיסדו, המרחב התרבותי שעיצבו ומערכות יחסיהם עם חוגי החברה המסורתית.

בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

מדרש פסיכואנליטי הוא קובץ מאמרים על יוסף חיים ברנר ויצירתו מנקודת ראותה של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, שנכתבו בשנות השלושים של המאה העשרים וראו אור בכתבי עת שונים, ולא כונסו מעולם. עורכי הספר קיבצו את המאמרים וגילו שמצטרפים הם לכדי ספר שלם ומורכב. ניסיונו של סדן, שהוא בלי ספק אחד הנחשונים בתחום זה של החקר הספרותי, שהתחלות שלו מצויות כתביו של פרויד עצמו, לא זו בלבד שלא נתיישן, אלא אף תורם תרומה משלו לשיח המתקיים בביקורת הספרותית כאן ועכשיו. הדמות הנירוטית, התלושה, של הגיבור הברנרי נגלית לסדן מתוך הבחנתו בסתירה שבין חוץ לפנים או בין דיבור ומעשה מכוונים לשגגות, מתוך עמידתו על פליטות פה, המגלות טפח ומכסות טפחיים, ומשימושו בכל כיוצא באלו טכניקות, שבאמצעותן מגלה הפסיכואנליזה את הקונפליקטים שבין המודע לבלתי מודע. המתבונן במרבית דמויותיו של ברנר, יראה שהן מאשרות את ההבחנות של סדן, שהעמיד את ברנר כנציגה המובהק של העלייה השנייה, המבטא את סבכי נפשם של בניה. ברנר היה הסופר הקרוב ביותר ללבם של בני העלייה השנייה והשלישית, ובכללם דב סדן, שעוד נמנה עמהם. ה'פגישה' בין סדן לברנר, דומה לפגישה בין מטפל למטופלו; הוא היטיב להבינו, מפני שרק מי שמבין היטב את חוליו של הדור, יכול להבין לנפשו של זה שנשא אותו בכל תוקפו.

מחברו של ספר עמק הבכא , יוסף הכהן, הוא רופא יהודי ממוצא ספרדי שחי באיטליה במאה השש-עשרה. החיבור לא נדפס בחייו. נשתמרו ממנו כמה העתקות בכתבי-יד, שאחדים מהם אוטוגרפים. המהדורה הנוכחית רואה אור יחד עם מהדורה ביקורתית מוערת של ספר גדול אחר של יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן , שאכן נדפס בחיי המחבר בסביוניטה (Sabbioneta) שי"ד (1553). ב ספר עמק הבכא אסף המחבר רשימות של פרעות שפגעו בעם ישראל למן חורבן הבית השני ואובדן העצמאות המדינית בארץ ישראל. בפתח הספר הוא נימק את כוונתו כך: "להיות כי התלאות אשר עברו עלינו מיום גלות יהודה מעל אדמתו עד היום הזה מפוזרות הֵנַה וַהֵנַה נתתי אל לבי לחברם בחבור קטן יכלול את אשר מצאה ידי בקונטריסי הסופרים אשר כתבו לפני בלשון עברי ובספריהם ואקראה שמו עמק הבכא כי כשמו כן הוא וכל הקורא בו ישום וישאף יחד ועפעפיו יזלו מים וישים ידיו על חלציו לאמר עד מתי ה' – אל אלהי אתחנן יתמו ימי אבלינו וישלח משיח צדקנו ויגאלנו במהרה בימינו למען רחמיו וחסדיו אמן ואמן". בחרוזים שהקדים יוסף הכהן לחיבור כתב עוד: "לכן יום נשרף מקדשי יקראנו כל איש עברי כי עבור עמק הבכא יאות לו אז יום תמרורי". במילים אלה רצה לומר שהספר מתאים לקריאה בתשעה באב, ואמנם בכמה קהילות איטליה נהגו בעבר לקרוא את "ספר עמק הבכא" יחד עם ספר איוב בתשעה באב. החיבור רואה אור יחד עם ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן ושניהם מהווים אספקלריה מאירה את חייו ואת תרבותו של יהודי בימי הרנסנס.

שירת הנעורים של אורי צבי גרינברג חשובה ביותר לא רק להבנת יצירתו המאוחרת, אלא גם ובעיקר להבנת דרכי השיח המודרני בכלל והיהודי בפרט. שירה זו נכתבה בין השנים 1912 ל-1923. לרוב היא בוסרית – ובכך כוחה. היא מלמדת על גישושיו אחר המבע הנכון למשורר יהודי באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה ואחריה. בדומה למשוררים יהודים אחרים בני התקופה, גרינברג היה מודע לכך שנדרש מבע שייצג את אפשרות קיומו של העם היהודי במרחב פוליטי רווי מתחים בין עמים שתובעים את עצמאותם. בדומה למשוררים אחרים, ששמו להם למטרה לפתח ספרות יהודית חדשה, ידע גם גרינברג כי מבע זה חייב להישען על תבנית לשונית שתשקף את מבנה האדם כיחיד, כלומר את מבנה הסובייקט המודרני. הר ירוק ואהבה עוקב אחר התמודדותו הנועזת של המשורר עם הכשלים המתלווים למבנה זה. זאת, בשימת לב מיוחדת להקשרים הספרותיים, ההיסטוריים והפוליטיים שבהם חיבר גרינברג את יצירותיו. בתוך כך נבחנים מחדש מנגנוני היסוד של שפת השירה המודרנית ומוצעות תשובות שונות מהמקובל לשאלות עקרוניות כגון מהי שירה, לשם מה היא נכתבת, מהם תפקידיה התרבותיים, הפוליטיים וההיסטוריים, וכיצד על הקורא להתייחס אליה.

אל הקוראת: נמענוּת ומגדר בספרות העברית מציע קריאה מחודשת בפרוזה הישראלית שנכתבה בעיקר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. בעשורים אלה השתחררה הספרות העברית מהשאיפה לפנות אל קהל קוראים כללי-גברי והחלה לייצר לעצמה קהל חדש ומגוון יותר. קהל זה נבנה באמצעות פנייה ישירה של הטקסטים הספרותיים עצמם אל הקוראות והקוראים שלהם. הנמענוּת הפנימית ביצירות נהפכה לעמדה ניתנת לאיוש ופתחה פתח לאפשרויות חדשות של הזדהות עם הטקסט. כמי שהזדהות עם דמות הגיבור לעתים קרובות סגורה לפניהן, נשים מוכוונות תרבותית להזדהות עם עמדת הנמענת, המאזינה הפאסיבית (כביכול) של הסיפור. אל הקוראת מנכס את העמדה הזאת, ובאמצעות קריאות ביצירות מהספרות העברית העכשווית – אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן, לאה איני, יובל שמעוני ואידה צורית – מראה כיצד עמדה זאת יכולה להיות פורה ואקטיבית. כל הסופרות והסופרים הנכללים בספר כותבים מתוך תחושה של שבר עמוק בינם לבין קהל הקוראים. אצל חלקם, הבסיס של התחושה הזאת הוא מגדרי, ואילו אצל אחרים היא נובעת מתוך אקלים פוסט-מודרני של אובדן אמון בשפה, וכתוצאה מכך גם ביחסים עם הקהל. הלשון העברית, המאפשרת ממילא לפנות רק אל חלק מהקהל בשל המבנה הממוגדר שלה, מעצימה את תחושת השבר וההדרה של הקוראות/ים, ומשמשת את הכותבים והכותבות ככלי רב עוצמה לחקר השבר הזה, על המשמעויות החברתיות והאידיאולוגיות שלו.

צליל, דימוי ומרחב הוא קובץ מאמרים המציג כיוונים חדשים ומפתיעים בחקר הפולחן הדתי בימי הביניים. מה הקשר בין הרמוניה מוזיקלית לתפיסת הגאולה? כיצד פנו עיטורי הכנסייה אל קהל נשי? כיצד חיזקו מזמורים ודימויים של כלי נגינה את החוויה של צלבנים ועולי רגל? ‏ ואיך ואיפה יכלו זיכרון יהודי וזיכרון נוצרי להתמזג זה בזה? הספר מגלה כי בימי הביניים התקיימה בשדה האמנות מערכת חוקים ייחודית ומעניינת שהטביעה את חותמה על המאמינים, הנוצרים והיהודים, וכך טיפחה זיכרון תרבותי קיבוצי וחיזקה את הקשר בין הפרט לקהילה. המאמרים שלפניכם מבקשים לבחון, באמצעות סקירתם של מוטיבים בטקסטים, במוזיקה, בטקסים ובאמנות החזותית, כיצד נבנו הנרטיבים של קבוצות בחברת ימי הביניים בארץ הקודש ובאירופה, וכיצד עוצב הזיכרון התרבותי, המקומי והאוניברסלי; אילו עקרונות אמנותיים קבעו מה המאמינים בימי הביניים צריכים לשמר בזיכרונם ואיך תפיסות דתיות משתנות הוטבעו ביצירות אמנות, מפסיפסים ופיסול כנסייתי ועד להגדות של פסח. זהו מקבץ מחקרים ראשון מסוגו בעברית, והוא מסכם את עבודתה של קבוצת צליל, דימוי ומרחב במרכז מנדל-סכוליון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. הקבוצה מורכבת מחוקרים בכירים לצד חוקרים בתחילת דרכם, ויחד הם משלבים מומחיות מבוססת עם מחקרים רעננים ופורצי דרך.

"הנישואין ההלכתיים מקבעים את המעמד של האדם כקניין [...] זוהי שליטה טרוריסטית במיניות של האשה שלא חלה על הגבר". דברים אלה מבטאים שמץ מחוסר הנוחות שחשות נשים דתיות מודרניות ביחס לטקס הנישואין המסורתי. הספר עוקב אחר ניסיונותיהן לשנות את הטקס, לאתגרו ולהתנגד לו, ובד בבד להישאר חלק ממנו. הן בוחרות להביע את הסכמתן ואת התנגדותן לרכיבים שונים במסורת באופן שישקף את תפיסת עולמן השוויונית והאורתודוקסית. יחסי הכוח החברתיים של הנשים עם סביבתן הקרובה מתארים מהפכה המתחוללת בחברה הדתית בצל המפגש שבין מסורת ומודרנה ובין אורתודוקסיה ופמיניזם. גם נשים שאינן דתיות המתקשות לקבל מרכיבים שונים בטקס הנישואין היהודי ימצאו בספר הד לרחשי לבן. הספר מאפשר מבט מעמיק במשא ומתן בין ערכים בחברה הדתית הישראלית ומספק כלים מרתקים לבחינת המפגש שבין טקסים לבין זהות והזדהות. הספר תורם לא רק למי שמתעניין בפמיניזם דתי אלא גם לכל מי שמבקש להבין את האופן שבו דתות מתפקדות, משתנות ומשתמרות בעולם המודרני. "מחקר אנתרופולוגי מרתק של אחת מפרשות הדרכים המשמעותיות בחייה של האישה האורתודוקסית המודרנית. לראשונה מתוארת ומנותחת הדרך שבה פמיניסטיות דתיות מותחות עד למקסימום את גבולות האפשר והמותר על פי ההלכה והמסורת. שילוב מבריק בין היכרות עם עולם זה מבפנים ובין ניתוח מושכל המביא לתובנות חדשות של הנשים ושל חוגן החברתי ." פרופ' טובה כהן, ראש התכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן

המחקרים הכלולים בספר זה משקפים מפעל רב שנים של אחד המלומדים המובהקים במדעי האסלאם בדורותינו. עניין מיוחד בהם לקורא המשכיל המבקש להרחיב ולהעמיק את ידיעותיו בתולדות האסלאם וספרותו, וכן בהשפעת העבר המוסלמי על סוגיות מרכזיות בחיי הארץ והאזור. המחקרים זורים אור על השבטים הערביים בחצי האי הערבי לפני הופעת האסלאם, עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדואים, יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, התפתחות הביוגרפיה של הנביא מוחמד, מנהג המילה באסלאם, חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם, ועוד. העיונים המפורטים שספר זה משתבח בהם מעמידים את הקורא העברי באופן בלתי אמצעי, זו הפעם הראשונה, על תרומתו המקורית של מי קיסטר בתחומים אלה.

תרבות עממית מזוהה על פי רוב עם המשכיות. כיצד ניתן לעסוק בה במציאות של שבר וחורבן, המציאות שעמה התמודדו חוקרי הפולקלור הציונים לנוכח השואה? עם הידיעות הראשונות על החורבן באירופה, התאגדו רבים מהם בתל אביב והקימו את החברה לידע עם; במקביל הוקם בירושלים המכון לפולקלור יהודי. שני הארגונים המתחרים התמודדו באופנים שונים עם שברי החיים בגולה, וביקשו ליצור מתוכם משמעות חדשה. ספר זה בוחן את הפולקלוריסטיקה הציונית בשעה גורלית זו, מזווית שרואה במציאות השבורה יסוד עקרוני למחקר על תרבות בכלל, תוך שילוב גישות מחקר הפולקלור וחקר מדעים וטכנולוגיה. הספר מערער על ההבחנה בין ידע מחקרי אינדיבידואלי וידע עממי קולקטיבי, ובוחן את היומיום של המחקר: השימוש בארכיונים, העיסוק בדפים משרדיים, טקסי יובל של חוקרים ופרקטיקות של עריכה ועימוד. המתח בין תרבות לאומית ותרבויות אתניות (עדתיות) מואר כאן בצורה חדשה, כמו גם היחס בין אוונגרד לחקר הפולקלור.

במה נתייחדה גרמניה משאר האומות? האם ב'פתרון הסופי' שבוצע מטעמה או בנתיב ההיסטורי שהוביל עד אליו? הישנה 'דרך מיוחדת' שבה הלכה ההיסטוריה הגרמנית? וכדי לענות לשאלות אלה – לאילו אומות וחברות יש להשוות את גרמניה? לאומות המערב בלבד או לאומות העולם בכלל? האם ישנה 'דרך מיוחדת'? האם תסביר זו את 'הפתרון הסופי'? וגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה – המצויה היא על 'הדרך המיוחדת' או ירדה הימנה? ואולי לא הייתה מעולם 'דרך מיוחדת'? האפשר שדווקא ה'רייך השלישי' לא היה אלא סטייה מן הדרך ההיסטורית של גרמניה, 'תאונה בכור אטומי'? שאלות אלה העסיקו בעשר השנים האחרונות את ההיסטוריונים בגרמניה ומחוצה לה וחוללו פולמוס חריף ששיאו ב'מחלוקת ההיסטוריונים הגרמניים' בשנים 1987-1986. מיטב ההיסטוריונים בגרמניה ובישראל מתחבטים בסוגיות אלה בספר שלפנינו. ספר עזר לחוקר, לתלמיד ולקרוא המשכיל שעניין לו בנושא.

בין היטלר לצ'רצ'יל חושף פן עלום בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה: ניסיונו של גורם בכיר בממשלת פולין הגולה להידבר עם הנהגת הרייך השלישי ומאמץ מוצלח של גופי הביון הבריטיים לסכל הידברות זו בעודה באבּה. מאורע מפתיע ומרתק זה מתואר בספר דרך סיפוריהם האישיים של שני גיבוריו הראשיים, יהודים ילידי פולין. אחד מהם תיווך במגעים האמורים והשני סייע לבריטים בלכידת המתווך בן עמו, בהבאתו לארץ ישראל וברציחתו כאן ללא משפט. הודות לניתוח מדוקדק של דיווחי המרגלים והדיפלומטים הפולנים, הבריטים, הגרמנים והרוסים, שנחשפים כאן לראשונה, מתוודעים הקוראים למגעיה החשאיים של ממשלת בריטניה הן עם גרמניה הנאצית והן עם ברית המועצות הקומוניסטית . בתוך כך הספר קורא תיגר על התפיסה המקובלת, שעל פיה כיבוש פולין בידי הנאצים היה פרולוג ודאי למלחמת העולם השנייה. בשנה וחצי הראשונות שלאחר 1 בספטמבר 1939, מנהיגי אירופה, וביניהם בכירי פולין ובריטניה, עסקו בתמרונים מדיניים קדחתניים שנועדו להגן על האינטרסים הלאומיים והאישיים שלהם ובפועל יכלו לסיים את הלחימה ביבשת בטרם תהפוך לאסון הגדול בתולדות האנושות. הספר תורם תרומה חשובה וייחודית למתעניינים בתיאוריה ובפרקטיקה של היחסים הבינלאומיים.

מהם יחסי הגומלין בין מחשבה מדינית כללית למחשבה מדינית יהודית? האם ניתן להצביע על ביטויים של רעיונות מדיניים כדוגמת יחסי יחיד-קבוצה, צדק, חירות, שלטון וחוק, במחשבה היהודית הקלסית והמתחדשת? כיצד מתמזגות סוגיות הגותיות-פוליטיות מן העבר היהודי הקרוב והרחוק עם הווה ישראלי מתחדש? המחקרים שבקובץ מיזוג אופקים: מחשבה מדינית יהודית-ישראלית מעידים על כך שהזהות המדינית היהודית בישראל נוצרת ומתפתחת מתוך מפגש בין מחשבה מדינית כללית לבין רובדי עומק המצויים במסורת היהודית כמו גם בשפה הישראלית, הממזגת עבר והווה. המחקרים, שנכתבו על ידי עמיתות ועמיתי קרן שייר למחשבה מדינית יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים, מאירים היבטים שונים של קשר בין מקורות יהודיים מסורתיים ומקורות ישראליים בני זמננו, ודנים במגוון סוגיות ובהוגים מרכזיים במסורת המחשבה המדינית לדורותיה.

החינוך הוא אמצעי חשוב ומרכזי בביסוסן של תנועות לאומיות. הספר כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני מוסיף לחקר הלאומיות את ההיבט החינוך הלאומי בבתי הספר. הנחת המוצא בספר זה היא שה'איך' בחינוך בכלל ובחינוך לאידאולוגיה לאומית בפרט חשוב לא פחות מה'מה' – החינוך מסייע למאמץ הלאומי לא רק בתכנים, אלא גם במגוון הכלים שהוא משתמש בהם. חינוך לאומי משמעותו הן חינוך לכול הן חינוך ערכי או אידאולוגי ללאומיות. לאחר מבוא היסטורי ותאורטי, עוסק הספר ב'כלים השלובים' של החינוך הלאומי הציוני, החל משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל וכלה במדינת ישראל של ימינו. בחלק הראשון נדונים הכלים הבלתי-פורמליים שרובם שלובים בלימוד הפורמלי בבית הספר, ובהם חברות תלמידים, טקסים וחגים, טיולים והכשרה טרום-צבאית ומסגרות אחרות. החלק השני עניינו יזמות וחידושים בשדה החינוך ודרכי הפצתם. בחלק השלישי נדונים העקרונות החינוכיים הכוללים של החינוך הלאומי, כגון תכניות ליבה, שתפקידן להבליט את המכנה המשותף הלאומי ולהפיצו, או ההלכה החינוכית שנובעת מהעשייה של מורים ומחנכים מובילים. הספר עוסק בשלושה מעגלים קהילתיים: החינוך הקיבוצי, הייחודי במובנים רבים, ששימש מעבדה חינוכית-חברתית בישראל ובעולם; החינוך בבתי ספר של זרם העובדים; החינוך הכללי (הלא דתי) ביישוב והחינוך הממלכתי במדינת ישראל.

למחבר הטרגדיות אֶוּריפידס נודע שהנשים זוממות להמיתו, משום שהוציא את דיבתן רעה במחזותיו. קרובו, מחופש לאישה, מגן עליו באספת החג של הנשים, שבה אין לגברים דריסת רגל. נאומו מכעיס אותן עוד יותר, כי הוא מונה חטאים שאוריפידס נמנע מלהזכירם. הנשים הזועמות מגלות את המתחפש, ואוריפידס מנסה למלטו מידן בתחבולות הלקוחות מהטרגדיות שלו. המחזה, שאינו פוליטי, עוסק בנשים, ביחס הגברים אליהן, במעמדן ותדמיתן בחברה ובעיצובן בדרמה, וכל זאת באמצעות פרודיות על טרגדיות של אוריפידס. אוריפידס משחק את הגבר המציל וקרובו את הנערה שיש להצילה. תחבולות הטרגדיה אינן מצליחות ואוריפידס ממציא תכסיס חדש לחלוטין, מתאים לקומדיה. גם הוא מתחפש לאישה, לסרסורית זקנה, ובעזרת רקדנית שובת לב הוא מפתה את השוטר לנטוש את משמרתו ולהתייחד עם הרקדנית. בסיועה של המקהלה, המטעה את השוטר, נמלטים אוריפידס וקרובו מן המקום. הקומדיה חג הנשים , שהוצגה בשנת 411 לפנה"ס, משעשעת בלשונה ובהלצותיה וגם במבנה הקומי המיוחד שלה: שילוב פרודי של מעמדים מטרגדיות ידועות של אוריפידס בעלילה הקומית. התחפשות לנשים מאפשרת לשחקנים להציג את הווירטואוזיות שלהם בגילום דמויות שונות זו אחר זו ובמעבר מהיר מתפקידים קומיים לפרודיות קומיות של תפקידים טרגיים.

אל המים , מונוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר, מנסה להתיק מעט את המבט מדמותו המוכרת של ברנר, הסופר הלאומי והנביא המודרני. פרקי הספר מצטרפים למעין סיפור חיים של גיבור אחר, שהוא הלך הרוח האמנותי של המודרניזם העברי המוקדם אשר נולד מחיפושי הדרך של סופרים צעירים בני הפרובינציה באירופה של ראשית המאה העשרים. הלך הרוח הזה היה יותר מאשר "סגנון"; הוא צמח כשפה של מחשבה, הרגשה ודמיון, שסחפה וסחררה את יוצריה, ובאותה מהירות גם עברה מן העולם. רוב חוקי התחביר של לשון הספרות הברנרית נשכחו מלב דוברי העברית מזמן, אבל ביצירותיו עוד ניתן לשמוע, לרגעים, את רחשי אותה שפת-זמן של יצירה ואת משב הרוח המרחפת על המים. הספר ממקם מחדש את יצירת ברנר מבחינה אמנותית-ז'אנרית, וטוען כי סגנונו אינו המשך של הריאליזם האירופי במאה התשע-עשרה, אלא יצירה חדשה ופורצת דרך. אל המים מתבונן בברנר ממרחק של יותר ממאה שנים. מן המרחק הזה כבר לא ניתן לשמוע את "קולו", אלא רק להתבונן בדיוקנו העשוי שכבות של סיפורי זיכרונות, מסכתות פירושים ודימויים אמנותיים. שמו של הספר מהדהד את תמונת הסיום ברומן האחרון של ברנר, שכול וכישלון, תמונת אדם זקן המביט בדמדומי הכרתו אל מי הכנרת וממלמל לעצמו: "לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך".

כיצד זוכרים את עברם היהודים שבאו לארץ ישראל מגרמניה וכיצד הם מספרים עליו? איזה מקום יש לייצוגי העבר בעיצוב זהותם בהווה וב'מולדת החדשה'? ספר זה מביא נקודת מבט חדשה למחקר ההיסטורי על היהודים יוצאי גרמניה בארץ ישראל, שהתמקד עד כה בסוגיות הקשורות לארגוני העולים ולקליטתם הכלכלית והחברתית וטרם נדרש בשיטתיות ליחסם שלהם אל עברם האישי והקיבוצי. בחינה של דפוסי הזיכרון האישי של יוצאי גרמניה חושפת את פניה המגוונים של תודעתם העצמית ומאירה את בעיות זהותם כיחידים וכקבוצה המחפשת את מקומה בחברה הישראלית המתגבשת. בספר נעשה ניתוח מעמיק של כמה עשרות חיבורים אוטוביוגרפיים שכתבו יוצאי גרמניה בישראל, והם אף מושווים לחיבורים שכתבו יהודים גרמנים שהיגרו לארצות הברית או שָבו לחיות בגרמניה. המחבר בוחן בשיטתיות את מגוון הייצוגים של ההוויה היהודית-גרמנית בזיכרונותיהם של הכותבים: יחסם הרטרוספקטיבי למולדתם הגרמנית, יחסיהם עם גרמנים נוצרים, זהותם היהודית בגרמניה וההסברים שהם מנסים להציג לקטסטרופה שפקדה את יהודי גרמניה. בדרך דומה נבחנת גם השתקפותה המורכבת של ההוויה הארץ ישראלית ומקומם של יוצאי גרמניה בה. המחבר מנתח את האוטוביוגרפיות ניתוח עומק מבני מתוך שימוש בתאוריות עדכניות מתורת הספרות וממדעי החברה. לאורן הוא מציג טיפולוגיה של מבנים סיפוריים האופייניים לכתיבת הזיכרונות של יוצאי גרמניה בישראל. כמו כן נבחנות סוגיות כמו השפעת המגדר על הכתיבה האוטוביוגרפית, ייצוגם של סמלי תרבות ועוד.

אבנרי היה במשך ארבעים שנים קול אחר בזירה הציבורית של מדינת ישראל. הוא ערער על אמיתות מוצקות וחשף, בלי מורא ובלי משוא פנים, פנים אפלות באוטופיה הציונית בהתממשותה. ניצה אראל בוחנת את ייחודו של 'העולם הזה' ואת האופן בו שיקף ואף זירז התפתחות של תהליכים שעיצבו את פניה של החברה הישראלית. זאת באמצעות ניתוח טקסטואלי של הדברים שהתפרסמו בו בשנים 1950—1965, ובדיקת מערכת היחסים בין השבועון ועורכו לבין כוחות שונים בשדה הפוליטי והעיתונאי. בסגנונו המיוחד ובחושיו העיתונאיים הצליח אורי אבנרי להביא לשינוי פניה של העיתונות הישראלית. הספיקות שעורר 'העולם הזה' דרבנו חשיבה עצמאית והעלו שאלות מרכזיות בדבר אופייה של החברה בישראל: האם תהיה מדינת ישראל מדינת לאום יהודית אתנוצנטרית או תפתח לאומיות ישראלית כלל-אזרחית פתוחה המבוססת על ערכים אוניברסליים? זו השאלה שהעלו אורי אבנרי ו'העולם הזה' לדיון מיד לאחר קום המדינה. זו גם השאלה העומדת ביסוד קיומה של ישראל היום.

האבות נוסעים אל מחוץ לעיר לרגל עסקים, והבנים מנצלים את חירותם לניהול פרשיות אהבים אסורות. בסיוע עבד שהופקד על השגחתם ומלחך פנכה בקי בהלכות משפט, המוכן לעזור תמורת ארוחה דשנה, שני הצעירים המאוהבים משיגים את מבוקשם. האחד נושא את אהובתו לאישה, השני קונה את שלו מידיו של סרסור ומשלחה לחופשי, ואילו מלחך הפנכה הערמומי והנועז – גיבורו הראשי של המחזה – זוכה תמורת שירותיו לארוחות חינם, כל אימת שירצה בכך, בבתיהם של אלה שעמם היטיב. המחזה פורמיו מאת פובליוס טרנטיוס אפר, שהוצג בשנת 161 לפנה"ס, כמוהו כשאר מחזותיו של טרנטיוס, הוא מחזה תככים: היריבים מתחבלים תחבולות ותחבולות נגד מחוכמות, ומתחבולה לתחבולה העלילה מתגלגלת עד לסוף שכולו טוב. מבוא והערות: דבורה גילולה. עיצוב ואיורים: בהיירב.

נושא היחסים בין ישראל לבין גרמניה מצוי תדיר על סדר היום הציבורי, ולא בעת יובל בלבד. עם זאת, מלאות מחצית היובל לקשירת היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא הזדמנות נאותה לעריכת מאזן היסטורי מקיף, ולכך נועדה האסופה שלפנינו. באסופה מאמרים העוסקים בשלושה נושאים עיקריים: נסיבות היווצרות היחסים הדיפלומטיים ב-1965, יחסה של גרמניה לעברה ובעיקר יחסה ליהודים והיחס ההדדי בין מדינת היהודים לבין יורשת הרייך הגרמני. על מאזן מחצית היובל מרחפים השינויים הדרמטיים המתחוללים בגרמניה, באירופה ובמזרח התיכון. השאלות הישנות מוארות מזווית חדשה, ואילו שאלות חדשות בדבר היחס בין עבר להווה, בין גרמנים ליהודים עולות כאן לדיון דורשות מענה.

ספרטה הייתה אחת משתי המדינות החשובות ביותר ביוון. בעוד אתונה עמדה בראש הגוש הדמוקרטי, עמדה ספרטה בראש הגוש האוליגרכי ומשכה אליה תשומת לב רבה הודות לעוצמתה, לסדריה המדיניים, לחינוך אזרחיה הקפדני ולכוחה הצבאי. האזרחים הצטיינו בצניעות הליכותיהם, במשמעת, בציות לחוקים, בגבורתם ובמסירותם למדינה. סיפורים רבים סופרו על ספרטה שהיללו את חיי אזרחיה. האגדה והמציאות התערבבו בסיפורים זו בזו, אך האידאליזציה של ספרטה האריכה ימים יותר מן המציאות ההיסטורית. ספרטה חדלה מלהתקיים, אבל המיתוס של ספרטה הוסיף ומוסיף לחיות. גם היום שגורות בפינו מטבעות הלשון: 'אורח חיים ספרטני', סגפני ומסתפק במועט, ו'דרך התבטאות לקונית', קצרה ושנונה. בספר מובאות שלוש יצירות של פלוטרכוס, אסופות של אמרות של גברים ספרטניים, נשים ספרטניות ומנהגים ספרטניים עתיקים. תרגמה מיוונית והוסיפה מבוא ופירוש: דבורה גילולה.

בספר רישומים של כאב מנתחת אסתר כהן את מגוון המשמעויות שהיה לכאב הגופני בימי הביניים המאוחרים: כסמל לקדוּשה או כסימן לחטא, כעונש או כשיטת ריפוי, כאמצעי להשגת הודאה מנאשם או כדרך להבעת הזדהות עם סבלם של ישו והמרטירים. מבעד לחיבורים ולמסמכים שכתבו משפטנים, רופאים ותאולוגים, נשמעת גם ההמולה של קולות המתייסרים במכאובים. רישומים של כאב מצטרף אל שורה של מחקרים חשובים שדנו בעשורים האחרונים בהיסטוריה של הרגשות. כהן פורשת לעיני הקוראים, באופן מקורי ומעמיק, את קשת ההסברים וההצדקות שנתנו מלומדים באירופה בימי הביניים המאוחרים לרגש הסבל הגופני, הסברים – סותרים לפעמים – שעיצבו חוויה נפשית שונה מאוד מהחוויה המודרנית. בתקופה שבה דן הספר היו הכאב והסבל חלק מהותי ממארג החיים בגלל המגפות וריבוי המחלות, הרעב והמלחמות האינסופיות, השימוש בעינויים במערכת המשפט, ובעיקר בגלל המגבלות של הידע הרפואי ושל אמצעי שיכוך הכאב ואִלחושו. ואולם אחד הצדדים הייחודים לכאב בימי הביניים המאוחרים היה במשמעות החיובית שהעניקו לו: לדברי הוגים רבים בעת ההיא, הכאב מביא תועלת למידותיו הטובות של האדם. רישומים של כאב הוא אפוא ספר מפתח לכל המתעניין בהיסטוריה של אירופה בימי הביניים בכלל, ובפרט בתולדות הנצרות ובהיסטוריה של המשפט, התאולוגיה והרפואה. זו היסטוריה אינטלקטואלית-חברתית במיטבה, שדרכה משתקפים גם חיי היומיום והחיים החומריים בחברה האירופית בימי הביניים המאוחרים.

הניסיון הנאצי להשמיד את היהודים הגדיר ללא ספק הן את מעשה השמדת העם הן את הרעיון שמאחוריו. ברל לנג טוען בספר זה כי מאורעות ההשמדה הנאצית כופים בחינה חדשה של מושגי יסוד מוסריים, כמו האחריות האישית והקבוצתית, תפקידה של הידיעה בהחלטות אתיות והתנאים החולשים על הקשר בין אשמה למחילה. לנג בוחן גם את הביטויים הספרותיים והלשוניים של השמדת העם הנאצית ואת ההשקפות החברתיות, מוסדות החינוך ומפעלי הזיכרון שעוצבו בתגובה להשמדת העם. הקטגוריות הנושנות של פילוסופיית המוסר - אחריות, כוונה, בחירה, מחילה, בושה וכל היתר - מוארות באור מבעית כשהן מיוחסות לרצח ההמוני של יהודי אירופה בידי הגרמנים. "במחקרו המצוין, מעשה ומחשבה בהשמדת העם הנאצית, חודר ברל לנג אל הברבריות הנאצית מתוך ריכוז החושף (ולו בדרך מחקרית) את המעמקים הנפשיים של אכזריות ההשמדה: וזאת בעוצמה אינטלקטואלית ומוסרית כעין זו של פרימו לוי. ניתוחו של לנג בדבר סיבות חורבנם של היהודים בידי הנאצים הוא מודל ליכולתה של הפילוסופיה לתרום להבנה הסוציולוגית וההיסטורית. זהו ספר מזהיר." ג'רלד מאיירס, מרכז המוסמכים בסיטי יוניברסיטי בניו יורק. "לנג משתמש בתכנית הנאצית להשמדת עם כדי לבחון את עיקרי היסוד של פילוסופיית ההשכלה המערבית, מדע החברה, דרכי הספרות והמודעות ההיסטורית. הוא מנתח באורך רוח, בקפדנות מוסרית וברציונליות עקיבה את הבעיות - אפיסטומיות, אתיות ואסתטיות - שיש להתמודד עמהן בכל ניסיון להציג מאורע זה, אם לא להסבירו. השלכות טיפולו בבעיה זו מערערות באורח קיצוני את הנוהל הנורמלי במדעי הרוח והחברה. יתר על כן, הפירוש שהוא מביא להשמדת העם מעורר שאלות מכריעות בדבר אחריותם המוסרית של סופרים ומשוררים הרואים במאורעות אלה נושאים לעבודתם. כי לא זו בלבד שהוא מעמיד לביקורת נוקבת את אידאל האובייקטיביות במדעי הרוח והחברה שהציבה תנועת ההשכלה, הוא הורס למעשה את רעיון הרומנטיקה בדבר חירות היצירה של האמן." היידן וייט, האוניברסיטה של קליפורניה בסנטה קרוז. ברל לנג, פרופסור לפילוסופיה בטריניטי קולג', קונטיקט. לימד באוניברסיטת קולורדו ובאוניברסיטה של מדינת ניו - יורק והיה מרצה אורח באוניברסיטה העברית בירושלים.

בספרו פורס המחבר את היריעה על תכניתה של ההנהלה הציונית משנות השלושים לחלוקת ארץ ישראל ולהקמת המדינה היהודית – תכנית שמעולם לא יצאה אל הפועל, אך גם לא הייתה אפיזודה חסרת משמעות. ראשיתה של התכנית בהמלצות הוועדה המלכותית הבריטית מ1937- אשר ראתה בחלוקה מדינית של ארץ ישראל את היסוד לפתרון הסכסוך הערבי-יהודי ארוך השנים. ההנהלה הציונית הסכימה לעקרון החלוקה אך לא לפרטים שהציעה הוועדה המלכותית. תחת זאת היא חיברה תכנית חלופית לחלוקה ולהקמת מדינה יהודית הכוללת התייחסות לנושאי משנה רבים כמו קביעת הגבולות, חלוקת ירושלים, העברת אוכלוסין, מעמדו של המיעוט הערבי במדינה היהודית העתידה, יסודות המשטר, מדיניות חוץ, ביטחון, עלייה ופיתוח, דת ומדינה, יסודות התקציב ועוד. לתכנית הציונית משנות השלושים היו השלכות על המדיניות ההתיישבותית הציונית באותו זמן, השלכות ארוכות טווח על תפיסת החלוקה במדיניות הציונית בשנות הארבעים, השלכות על תכנית החלוקה בשלהי 1947 והשלכות על מרכיבי יסוד במדינת ישראל המוקמת.

הספר מציג תמונה רחבה ומגוונת ביותר של האסלאם. הוא דן בשורה של נושאים, וביניהם עיקרי אמונה, הלכה, תאולוגיה, פילוסופיה, מיסטיקה, תרבות וחברה, משחר האסלאם ועד ימינו. מבחינה גאוגרפית הוא מקיף אזורים נרחבים: המזרח התיכון, צפון אפריקה, תת־היבשת ההודית, מזרח אסיה ואירופה. הספר מאפשר לקוראים לעמוד מקרוב הן על גילויים של רציפות הן על תהליכי שינוי ותמורה באסלאם לדורותיו בסוגיות מורכבות דוגמת יחסי דת ומדינה, תפיסת הג'האד והיחס למיעוטים דתיים או לתרבות המערב הנוצרית. סוגיות אלו קיבלו משנה תוקף בתקופה המודרנית, בעיקר מסוף המאה ה-18, לאחר שחברות מוסלמיות נאלצו להתמודד עם קולוניאליזם אירופי, תהפוכות פוליטיות, החרפת שסעים חברתיים וכלכליים ומשברי תרבות וזהות. הצורך בספר מבוא מקיף ומעודכן לסטודנטים ולקוראים משכילים נעשה חיוני, והופעת הספר היא דבר בעתו. הפרקים שבו משקפים את חידושי המחקר בעשרות השנים האחרונות. פרט למידע ולחומרים החדשים יש בספר גם תובנות רבות, ובנושאים לא מעטים נבחנות בו מחדש גישות שהיו מקובלות עד כה ושעתה אפשר לראותן באור חדש.

מעשה באיש שרצה בית חדש עם עוד ועוד חדרים, כדי שיהיה מקום לכל החפצים שלו, ואז גילה שאינו צריך יותר מחדר אחד והרבה שכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידו. מאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת ״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס מאה חדרים הוא אחד מתוך סדרה של 24 סיפורים היוצרים את ספריית האתג"ר- אחת מחמש התוכניות לגיל הרך של בית הספר לחינוך על שם שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. התכניות פועלות לקידום התפתחות ילדים בגיל הרך וכישורי הורות ומיועדות למשפחות מכלל האוכלוסיות בחברה הישראלית.

פני הארץ הוא סיכומה של דרך ארוכה באיסוף תצלומי הארץ מאז המאה התשע-עשרה ועד היום. במשך כארבעה עשורים אספה ויויאן סילבר-ברודי, אוצרת האוסף וחוקרת הצילום המקומי, תצלומים המספרים את סיפורה של הארץ, בניסיון ליצור נרטיב צילומי חוצה גבולות. בספר זה היא מציגה כמאתיים מן היפים והמשמעותיים שבתצלומים ומלווה אותם בתיאור מקיף של תולדות הצילום המקומי, לצד סיפורו המרתק של האוסף הייחודי שלה, שהוא בין אוספי הצילום המקומי היחידים בישראל. נקודות המבט המגוונות של בני הלאומים השונים הרואים בארץ הזאת את ביתם, נופי הארץ ודיוקני האנשים שחיו או חלפו בה בימי מלחמה ושלום; אורחות החיים, צורות הלבוש, המסורות והמנהגים; האורות והצללים, השחור, הלבן ושאר הגוונים והצבעים הסוערים והשלווים – כל אלה מתחברים כאן לספר-אלבום מרהיב עין. חלקו השני של הספר נולד בהשראת תערוכת הצילום Personal Choice: A Celebration of Twentieth-Century Photographs שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בחלק זה מתפרסמים כשישים טקסטים קצרים מאת כותבות וכותבים אורחים – צלמים, סופרים, אמנים, אוצרים ואנשי רוח. כל אחד מהם בחר תצלום אחד מהאוסף וכתב עליו ועל האופן המיוחד שהוא מבטא את סיפורה של הארץ. תרגום: דפנה לוי

המילון הערבי-עברי החדש הוא מילון של הערבית לדורותיה, ובראש ובראשונה של לשון התקשורת הערבית בכתב ובעל פה. המילון נותן ביטוי להיסטוריה הספרותית העשירה, בת יותר מאלף וארבע-מאות שנים, של השפה: הקוראן, השירה העתיקה, הפתגמים, החדית' וספרות ההלכה, ספרות האדבּ והספרות ההיסטורית. מונחים וביטויים מספרות ההלכה והתיאולוגיה, שנחשבו ארכאיים לפני חמישים או שישים שנה, חזרו לשימוש בעקבות עליית האסלאם הפונדמנטליסטי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת – והמילון החדש מתרגם ומפרש גם מילים וביטויים אלה. מילון זה, הכולל למעלה מ- 44,000 ערכים, הוא כיום המילון המקיף ביותר, המעודכן ביותר והמהימן ביותר של הערבית בת זמננו. ידידותי למשתמש: ניקוד מלא של כל הערכים בערבית ובעברית. כששת אלפים דוגמאות מהספרות הערבית לדורותיה ומן העיתונות מבהירות את אופן השימוש במילים. למעלה מארבעת אלפים הערות דקדוקיות והיסטוריות. המילון הערבי-עברי החדש נועד לשמש את החוקרים והסטודנטים באקדמיה, את המורים והתלמידים בבתי הספר ואת שוחרי הערבית באשר הם. למהדורה המקוצרת של המילון הערבי-עברי החדש