"לטעות זה אנושי", הכריז המוסד האמריקאי לרפואה (Institute of Medicine, IOM) בשנת 1999, בעקבות עלייה תלולה במספר התביעות המשפטיות על רשלנות רפואית. לשיטת IOM, כאשר טעויות או כשלים בטיפול הרפואי גורמים נזק ואף תמותה למטופל – אין לחפש אשמים; יש לחקור ולבדוק מה גרם לכך כדי למנוע אירועים דומים בעתיד. הרי אין בן אנוש שאינו טועה, והדבר נכון גם ביחס לרופאים, לאחיות, למנהלים ולשאר אנשי צוות רפואי העוסקים בחיי אדם. שינוי תפיסתי זה תרם רבות לבטיחות הטיפול בהמשך. מוסדות בריאות חוקרים ובודקים היום את עצמם באופן שוטף ומבקשים לשפר ולקדם את בטיחות הטיפול. בישראל, ניתן להעריך כי בשנים האחרונות מתרחשים כ־10,000 מקרי מוות בשנה כתוצאה מכשלים בטיפול הרפואי, וכי ההוצאה הכספית של מוסדות הרפואה עקב מקרים אלה מגיעה ל־3 מיליארד שקל בשנה. ניהול סיכונים ובטיחות הטיפול הרפואי עוסק בעקרונות ובמושגי יסוד, בהיקף התופעה של נזקים שנגרמים בטיפול הרפואי, בהתפתחות תחום ניהול הסיכונים ברפואה ובתרבות הבטיחות הארגונית. מושם בו דגש על הגורם האנושי והארגוני, ונדונים בו היבטים משפטיים וביטוחיים, תהליכים של ניהול סיכונים בארגון הרפואי, דרכי הערכה ומדידה ומגמות עדכניות בתחומים אלה. פרק מיוחד מוקדש בספר לניהול הסיכונים בתקופת מגיפת הקורונה, שבאו בה לידי ביטוי היכולות הבלתי נדלות של מערכת הבריאות בישראל. מחברי הספר הזה עוסקים זה שנים רבות בהנחלת נושאים אלה לצוותים הרפואיים. ללימוד התכנים הקשורים בהם, ולניסיון שנרכש עם יישומם, חשיבות רבה במיוחד בפקולטות לרפואה, בבתי הספר לסיעוד ובקורסים מובנים למקצועות הבריאות. קהל היעד של הספר הם בראש ובראשונה רופאים, אחיות, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, מנהלים וכל העובדים במוסדות הבריאות ועוסקים במישרין או בעקיפין בטיפול בחולים. עם זאת, גם קוראים שאינם עוסקים בתחום, ובכללם מטופלים, עשויים למצוא בו עניין.

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות.

צמיחתה של העיתונות ביידיש ובעברית בארצות הברית הייתה ממפעלי התרבות הכבירים של המהגרים היהודים מרחבי האימפריה הרוסית והאוסטרו-הונגרית במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים, והשפעתה על חיי היחידים והקהילות הייתה עצומה. מן המרתף אל הקומה העליונה מתחקה אחר מסעה של האות העברית אל מעבר לאוקיינוס בעקבות ההגירה היהודית ההמונית ומספר את סיפור צמיחתה של העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית למן ראשיתה בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה ועד תחילת המאה העשרים. באמצעות השוואה בין יידיש לעברית ועל רקע מגמות אמריקאיות בנות הזמן דן הספר במהלך התפתחותה של העיתונות באות עברית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית. מתוך כך מתבררים גם ממדיו של המשא ומתן המתמשך בין חברת המהגרים היהודית לחברת הרוב האמריקאית בשלהי המאה התשע-עשרה. הספר מבוסס על מכתבים אישיים, מסמכים משפטיים, ממצאי ארכיון וחומרי עיתונות נדירים, והוא ניתוח ראשון מקיף בעברית של העשורים המעצבים בהתפתחותו של אחד ממוסדות התרבות המרכזיים בחברה היהודית המודרנית.

טכנולוגיות מידע הפכו בשנים האחרונות לגורם משמעותי עבור המדיניות הציבורית, אם כתחום שיש להפעיל כלפיו מדיניות, אם בתור כלים להפעלת מדיניות ואם בכך שהשימוש בהן מקרין על הסביבה החברתית שבה מתעצבת המדיניות. המטרה של אסופת מאמרים הזו היא להגיש לקהל האקדמי ולציבור הרחב תמונה חיה של מערכות הקשרים שבין התפשטות השימוש בטכנולוגיות מידע שונות לבין עיצובה והפעלתה של מדיניות ציבורית. זהו הספר הראשון בעברית המבקש להאיר את השינויים המתרחשים במדיניות הציבורית במאה ה-21 בעקבות תהליכים טכנו-חברתיים חדשים. האסופה מקבצת מאמרים שנכתבו על-ידי חוקרים ממגוון תחומי דעת – תקשורת, משפטים, חינוך ומדע המדינה ומדיניות ציבורית. הגיוון בבסיסי ידע, במסגרות תיאורטיות ובשיטות מחקר מאפשר לדון בצורה מקיפה ומורכבת במערכות הקשרים שבין טכנולוגיות מידע למדיניות ציבורית. מערכות קשרים אלה מעלות מספר סוגיות מרכזיות הנדונות במאמרים המשתתפים באסופה. סוגיה אחת היא היותן של טכנולוגיות מידע תחום/מושא חדש של מדיניות ציבורית. לפיכך, טכנולוגיות המידע והתפוצה שלהן יוצרות אתגרים מרובים למדינה בתפקידה כמעצבת של סביבת החיים של אזרחיה. סוגיה שנייה נוגעת לחדירת טכנולוגיות מידע לתחום של השתתפות אזרחית בתהליך קביעת המדיניות ויישומה. תפוצתן הרחבה של רשתות חברתיות אינטרנטיות כמו גם עלייה בשימוש בנתוני עתק מופעלים כדי לעצב מחדש את סביבת ההשתתפות האזרחית. סוגיה שלישית קשורה להיותן של טכנולוגיות מידע משאב עצמה בתהליכים דמוקרטים בכלל ובתהליכי עיצוב מדיניות בפרט. כך למשל, חלקים משמעותיים בדיון הציבורי במגוון נושאי מדיניות מתקיים באמצעות רשתות חברתיות, שהן פלטפורמות אינטרנטיות בבעלות פרטית. מכיוון אחר, אפשר לראות בנגישות לרשתות החברתיות וליכולות טכנולוגיות מתקדמות משאב עצמה להשפעה על תהליכי קביעת מדיניות.

מאה בני נוער בגיל תיכון – בנים ובנות, דתיים וחילוניים, "מכורי סלולר" כבדים ומשתמשים רגילים – מתנתקים ממכשיר הסמארטפון שלהם למשך שבוע. נשמע דמיוני, אך כך אירע בניסוי מרתק ושאותו מתאר הספר שלפניכם. במהלך שבוע ארוך ומאתגר תיעדו הצעירים את חוויותיהם ביומנים אישיים ובראיונות פרטניים וקבוצתיים. הם שיתפו בתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות של העדר המכשיר ובהשפעת הניתוק ממנו על חייהם החברתיים והמשפחתיים, על ניהול הזמן ומטלות היומיום. המשתתפים תיארו את ההתרחשויות ללא הסמארטפון בבית הספר ובשעות הפנאי, את תחושת חסרונו ברגעי ההשכמה בבוקר ובדקות שלפני השינה, ואף את חלומותיהם הרוויים בגעגועים לחבר הדיגיטלי שנלקח מהם. ספר זה מביא את קולותיהם האותנטיים של בני הנוער שהשתתפו בניסוי ואת התובנות של החוקרים על מקומו של הסמארטפון בחיי היומיום של "ילידים סלולריים", בני דור ה- Z . החוויות המנוגדות המלוות את שבוע הניסוי – הקושי והגעגוע מצד אחד, ותחושות הסיפוק והשחרור מהצד האחר, מספקות זוויות מבט חדשות לשאלות המעסיקות הורים, מחנכים, חוקרים ואנשי מקצוע: כיצד ומדוע נהפך הטלפון הסלולרי לגורם מרכזי המעצב את חיינו, והאם אכן יחסינו אתו מתאפיינים בתלות ואולי אף בהתמכרות, או שמא מדובר ביחסים מסוג אחר לגמרי.

"באמת אנחנו הנשים הננו מברזל שאין אנו נופלות תחתינו או עושות שערוריות ומהפכות" ("הרהוריה של עקרת בית", האשה במדינה, 1950) עם הקמתה הכריזה מדינת ישראל כי יתקיים בה שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל מין, אך מציאות חייהן של נשים במדינת ישראל הצעירה הייתה שונה בתכלית. מה היה להן לומר על כך? האשה מה אומרת? מביא עמדות ודעות של נשים ישראליות בעידן של הכרעות גדולות ומאבקי קיום בימי קטנות על מקומן ותפקידיהן כאזרחיות המדינה, בבית, במשפחה ובשוק העבודה. הספר מתבסס על מדורי הנשים בעיתונות ועיתונות הנשים ומברר מה אמרו נשים על חברות הכנסת ועל האשה היחידה בממשלה, על שירות בנות בצה"ל והדרת נשים, על תפקידן כאימהות בעת מלחמה ובמאבק לשלום, על עידוד הילודה וזכות האשה על גופה, על נטל עבודות הבית ואפליית נשים בשכר ובתעסוקה. בתוך כך מגלה הספר כתב עת פמיניסטי נשכח, שופך אור על סיפור אימוצה של תינוקת בת תימן וחושף פרשת מחאה של חניכה בקורס טיס של חיל האוויר שהודחה והושתקה. האשה מה אומרת? משמיע קולות מן העבר המלמדים כיצד בימי ראשית המדינה, בין המטבח לחדר הילדים, גם נשים הכריעו; קהל הקוראות והקוראים עשוי למצוא בו הדהוד למציאות החיים בישראל של ימינו.

גופן של נערות פורץ לתודעה הציבורית בעת דיון במראה שלהן, במיניותן ובפגיעותן. הספר נערות וגופן: מדברות, נוכחות, נסתרות , מאיר ומפענח את ההתייחסות החברתית לגופן של נערות ישראליות, שבה בעת מכחישה ומתעלמת ממנו, מחפיצה וחושפת אותו. פרקי הספר יוצרים פסיפס מעמיק, מעורר מחשבה ורגש, של התבוננויות בגופן של נערות, כשהוא נוכח ופועל, מוגבל ומושתק, בתרבות, בחינוך, ברווחה, בבריאות ובמשפט. הכותבות -- חוקרות ונשות מקצוע המתמחות במחקר על נערות ובעבודה עמן -- מבקשות לחלץ את גופן של הנערות מן הסמוי אל הגלוי, ולהמיר את המבט המחפיץ בהן בראייה רחבה של ההשתקפות החברתית של הגוף הנשי הצעיר ושל נוכחותו במערכות יחסים מרכזיות בחייהן. זהו ספר ראשון בעברית בתחום המתפתח של לימודי נערות ( girlhood studies ), הבוחן את חייהן של נערות על רקע השתייכותן לקבוצות חברתיות מגוונות מנקודת מבט מגדרית ביקורתית. פרקיו מעשירים את השיח האקדמי והידע המקצועי על אודות נערות ומרחיבים את אפשרויות הפעולה החברתיות עמן ולמענן.

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

הדיבור נתפס, ברגיל, כאמצעי הקשר והתקשורת המרכזי (ואפילו) הייחודי של האדם. היעדר דיבור במהלך תקשורת נתפס כריק, פרי תקלה לשונית, כקטיעה של הקשר או כרקע לו (כדף הלבן לאותיות השחורות שכאן). אך מסתבר שכשם שיש דיבור שהוא חסר תוכן – יש שתיקה שהיא אמצעי שיתוף להבעה משמעותית. הספר המוקדש לשתיקה כאמצעי הבעה ("השתיקה המדברת"): שתיקה כאשר "אלף מילים לא תבענה" או "אין מילים" ולא כאשר "אין לי מה לאמר". יש סוגים שונים של היעדר דיבור: דממה והפסקה שהם מחוץ לאינטראקציה (לא-מילוליים); הלא-נאמר והדיבור הריק וכך גם ההשתקה. "השתיקה המדברת" היא פרי בחירה של הדובר (בתורו, לא המאזין שתפקידו להאזין) להשתמש במסמן נעדר קול כאמצעי להבעה מילולית. שתיקה זו משמשת אותו בתוך האינטראקציה התקשורתית יחד עם הדיבור – המילים – או לצדן לשם העברת מסר, שיתוף רגשי, הפעלת האחר, כמו גם כאמצעי פואטי-אסתטי, כאמצעי מטה-לשוני לתהלוך שיח ודיבור (בשתיקה) וכפונקציה נסיבתית תרבותית (נימוס, מנהגים, אבלות ואבדן, קדושה, טאבו, שואה וכדומה). הספר מציג שתיקה מדברת זו מכל היבטיה: התפקידים הלשוניים שהיא יכולה למלא; התכנים המגוונים שהיא מביעה, והצורות שלה – צורות שבהיותה היא עצמה חסרת מימוש (היעדר דיבור) הדיבור משמש לה רקע ומבשר אותה. סיום הספר בהצבעה על תרומת העיון בשתיקה לחקר הלשון האנושית בכלל. ניתוח והסבר דוגמות השתיקה עושה שימוש בכל רובדי הלשון וסוגותיו: טקסטים קאנוניים ואחרים, מקרא, ספרות יפה, תעמולה ופרסומות, סרטים, שיח בין-אישי ושיח פומבי עכשוי, הקשרים משפטיים, והקשרים קליניים (פסיכותרפיה, הפרעות תקשורת וכד'). הספר מכוון לחוקרים, אנשי מקצוע, סטודנטים ומשכילים המתעניינים בשפה כשלעצמה וכאמצעי, סימפטום ותקשורת. זהו ספר יסוד לכל מי שנוגעים באופן ישיר או עקיף בשתיקה.

הספר תקשורת כשיח: עיונים בשפה ובמדיה מתחקה אחר מארג הזיקות שבין שפה, טקסט ושיח לבין תקשורת, תרבות וחברה . המאמרים הנכללים בו מציעים, בין היתר, עיונים באופיין הדיאלוגי של תקשורת ופרשנות, בתרומתם של סיפורים לכינון זהות, זיכרון וערכים , ובמשא ומתן על יחסי הכוחות , חלוקת התפקידים והזכות להשמיע קול במרחב הציבורי . המאמרים בספר עוסקים במגוון רחב של זירות והקשרים: החל מדיון תאורטי בתהליכי תקשורת , דרך בחינה היסטורית של טקסטים עתיקים מראשית תרבות המערב והתרבות היהודית , ועד ניתוח של שיח ציבורי עכשווי במגוון ערוצים וסוגות - ספרי לימוד, דיווחים עיתונאיים, ראיונות חדשותיים ובידוריים, כתבות מגזיניות ומאמרי דעה. פריסה רחבה זו מהווה עדות לעוצמתו המחקרית הנדירה של המפגש בין חקר השיח למחקר התקשורת והתרבות. תקשורת כשיח הוא מחווה לעבודתה הייחודית ולתרומתה המשמעותית של פרופ' שושנה בלום - קולקה לייסוד ולפיתוח חקר השיח בארץ ובעולם . מחבריהם של מרבית המאמרים בספר הם תלמידיה, עמיתיה ושותפיה למחקר.

פחד המוות שזורע הטרור המודרני מהדהד ביצירותיהם של כל השותפים לספר זה: חוקרים, אמנים, מעצבים ואנשי תקשורת . כל אחד מהם מתמודד על פי הבנתו, השקפת עולמו וניסיונו לא רק עם מטעני האלימות והאימה שמגלגל הטרור לפתחנו, אלא גם עם מקורותיו, השלכותיו וטיב מופעיו. השונות בין נקודות המבט נובעת ממגוון מוקדי העניין והמחקר הנפרשים בספר ייחודי זה: אמנות פלסטית, תאטרון, עיצוב תעשייתי, ספרות, פילוסופיה, קולנוע, טלוויזיה, רדיו וקומיקס. לצד העיון האקדמי, פרי עבודתם של חוקרים מישראל ומארצות אחרות, מובאת עדות א ישי ת ומקצועית של מי שנמצאים בצומתי ההכרעה ברגע האמת. בספר פחד מוות , המשובץ בדימויים חזותיים, נפרשת תמונה אחרת מזו המצטיירת בדיון המידי שמתרחש בזירה הפוליטית: בתחומי האמנות והתרבות הפופולרית בולטת התביעה לעורר את חשבון הנפש המאוימת לנוכח הטרור ולא לטשטשה או להרדימה.

הספר נָאשָה פְּרֶסָה: עיתונות יהודית ברוסיה הבתר-סובייטית עוסק בעיתונות היהודית ברוסיה במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה העשרים. הדיון מקיף את המוסדות שבהן נוצרה ואת יצרניה, את הנושאים שנכתבים בה ואת קהל קוראיה. מוארים בו הדיוקן המקצועי והחברתי של יצרני עיתונות זו וצרכניה ובמערכות היחסים המתקיימות ביניהם וכן בינם לבין הטקסטים המתפרסמים בה. העיתונות היהודית-רוסית נבחנת כחלק מנוכחות יהודית מתחדשת ברוסיה על רקע התמורות העצומות המתרחשות בה בשנים האחרונות והפרק החדש בתולדות יהדות רוסיה. כל אלה במסגרת התמודדות עם השאלה לאן מועדות פניה של העיתונות. הרעיון המרכזי בהבנת מערכות היחסים בחברה היהודית-רוסית מעוגן במילה 'שלנו', ברוסית נָאש,מילת קוד לשותפות גורל. מנקודת המבט של קוראיה העיתונות היהודית היא נאשה פרסה, העיתונות שלנו. הם רואים בה חלק מעולמם, ראשי הקהילות רואים בה כלי לבניית קהילה, ושליחים ישראליים מכירים בתפקידה כאמצעי להפצת מידע.