בין יוני 2005 לנובמבר 2008 הודפס בעמודו האחרון של עיתון "הארץ" בימי שישי המדור "המילה האחרונה" שכתב מיכאל הנדלזלץ. בדרך כלל נאחזו המדור וכותבו באירועים אקטואליים, והמריאו מהם להרהורים בעקבות מילים, ביטויים ועוד עניינים טריוויאליים, אזוטריים ובלתי ישימים כליל. כך, למשל, הוא יצא לחפש את מקורות התפוח בגן עדן, התחקה אחר שמותיו של המה-שמו, הלך כמו ברווז בעקבות הג'ירפה הציונית הראשונה, חשף סודות בלשניים משפחתיים ועוד ועוד. נקודות האחיזה של הדברים במציאות היטשטשו על ידי הזמן שעבר ועשה את שלו, אבל המילים שיצאו ממוחו של הכותב שומרות עדיין על מידה סבירה של קוהרנטיות ועניין.

הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) זכה בפרס שפירא היוקרתי לשנת 2019 הבמה כבית ארעי עוקב אחר גלגוליהם המרתקים של צמד האמנים שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר במשך חצי מאה: מתחילת דרכם בתאטרון היידיש האוונגרדי "אררט" בלודז' שבפולין ובתאטרון שלהם בוורשה, שבו העלו סאטירות פוליטיות נועזות וחדשניות; דרך נדודיהם בברית המועצות במלחמת העולם השנייה וניסיונם להקים מחדש את התרבות היהודית בפולין שלאחר השואה; ועד בואם לישראל, תחילה כשחקנים-אורחים ואחר כך כתושבי קבע. למרות ההגבלות על הצגות יידיש בישראל התעקשו השניים להופיע בשפתם והצליחו לתרגם את המציאות הישראלית החדשה לסאטירה אקטואלית וייחודית. בשנות החמישים מתחו מעל בימתם ביקורת פוליטית ותרבותית שלא נשמע כמותה על הבמות בעברית. אחרי שנפרדו דרכיהם, ואחרי מותו של שומאכר ב-1961, המשיך דז'יגאן להופיע לבדו ובשיתוף פעולה עם יוצרים ואמנים ישראלים עד מותו ב-1980 . הספר מבוסס על הקלטות נדירות, תמלילים, תוכניות, יומנים אישיים, מכתבים, תמונות, עדויות בעל פה ומאמרי ביקורת, המצטרפים לכלל דיוקן ביקורת י ראשון של הצמד הדגול הזה. הספר בוחן גם את האמנות שלהם, את הקשר בין תאטרון לפוליטיקה ואת היחסים המורכבים בין תרבות הרוב לשפת מיעוטים.

"הייתי הראשון שהמחיז את הדמיונות והמחשבות החבויות של הנפש... חיברתי באותו זמן כעשרים או שלושים קומדיות, שכולן דוקלמו מבלי שזכו למנחת מלפפונים או לדברים אחרים הראויים לזריקה: הן השלימו את מסלולן ללא שריקות, צעקות או המולות". (מיגל דה סרוונטס, מתוך ההקדמה ל מערכונים ) מערכונים הם מחזות קצרים, מבדרים ומשעשעים המופיעים בקומדיה בדרך כלל בין מערכה אחת לשנייה לצורך גיוון או בידור - זכו לפופולריות רבה לקראת סוף המאה השש-עשרה ובמאה השבע-עשרה. מיגל דה סרוונטס נחשב למחבר מערכונים מחונן ומקורי במיוחד. במרכזם של כל המערכונים עומדים קונפליקטים מוסריים בעלי השלכות חברתיות: תאוות בצע ונישואים בין גבר בא בימים לבחורה צעירה ב הזקן הקנאי ; חוסר נאמנות בין בני זוג ב מערת סלמנקה ; הדעות הקדומות בחברה ב תאטרון הבובות המופלא וב הבחירה לראשות העיר דגנסו ; חיי הבטלה ב הבסקי המתחזה ; ההשפלה האנושית ב הסרסור האלמן ; חוסר יעילותו של המִנהל הציבורי ב השופט הפוסק בדיני גירושים , או מאבק המעמדות ב השומר הדאגן . זה הומור במובן העמוק של המילה, ומפתיע לגלות גם את תפקידה המשוחרר של האשה. המערכונים בגרסתם השלמה רואים אור לראשונה בעברית בתרגומו הקולח של מנחם ארגוב. אחרית הדבר מאת פרופ' רות פיין מהאוניברסיטה העברית בירושלים מקרבת אותם לקורא ומדגישה את האקטואליות שלהם גם כיום.

פיגמליון האמן פיסל פסל של אישה, התאהב בפסל, התפלל לוונוס, אלת האהבה, וביקש שתעניק לו אישה כמו הפסל שפיסל. האלה נענתה לבקשתו. בשובו ממקדשה ליטף פיגמליון את הפסל והנערה קמה לתחייה. שתי פנים לסיפורו של פיגמליון על כוחה של אמנות ועל כוחה המחיה של אהבה: יצירת הפסל המושלם וההתאהבות בפסל, והחייאת הפסל. פסלו של פיגמליון מחקה את הטבע בנאמנות רבה כל כך, עד שיצירתו בשלמות יופיה משלה את האמן עצמו להאמין שהפסל כמוהו כגוף חי ויכול להיות לבשר ודם. לפסל אין שם ולא נשמה משלו. התכונה היחידה של הנערה הקמה לתחייה היא הביישנות, סמל הצניעות והטוהר, אישה יפה וטהורה העונה על כל צרכיו של גבר, כזאת שחיפש הגבר הפסל ולא מצא במציאות. ביצירות שהושפעו מהמיתוס זכתה הנערה בשם גלתיאה. בהשראת המיתוס יצר ברנרד שאו מחזה משלו, לא מחזה המגולל את סיפורו של המיתוס. פיגמליון שלו אינו פַּסל אלא פרופסור לפונטיקה, הנרי היגינס, שהתערב כי יוכל תוך שישה חודשים ללמד נערה מוכרת פרחים, אלייזה דוליטל, לדבר כמו דוכסית והכול יחשבו שהיא אכן דוכסית ממוצא מלכותי. מוכרת הפרחים היא חומר הגלם שהפרופסור לפונטיקה משנה והופך לאישה אחרת. הוא זוכה בהתערבות. אבל גלתיאה אינה פֶּסל, אלא אישה חיה, לא האישה שהגבר המעצב ייחל לעצמו. שאו העניק לאלייזה דוליטל אישיות ואופי משלה, אופי של האישה החדשה, עצמאית, משוחררת ושולטת בגורלה.

לאחר שהגיע לשיאי היצירה ביוון ורומי, דעך התאטרון הקלסי ושקע בנמנום במהלך ימי הביניים. למעט מקרים נדירים ביותר, סוגות הקומדיה והטרגדיה נעלמו מעל פני השטח ושרדו רק ככתבי יד במרתפי מנזרים. 'הקומדיה הלמדנית' סוקר את רגעי יקיצתו של התאטרון המערבי הקלסי, אי-אז באיטליה של ראשית המאה השש עשרה. הסקירה מוצגת באמצעות שני כלים המשלימים זה את זה: תרגום והערות פרשניות לשלוש קומדיות איטלקיות מוקדמות, וחיבור מבוא מחקרי. הקומדיות הכלולות בספר רואות אור לראשונה בתרגום עברי, ולכל אחת מהן ערכים היסטוריים ואמנותיים ייחודיים: ' התיבה ' (1508) מאת לודוביקו אריוסטו ידועה כ'קומדיה האיטלקית הראשונה' ואף כ'דרמה המודרנית הראשונה', ומשופעת בחכמת חיים ובדמויות שובות לב; ' הקומדיה של קלנדרו ' (1513) מאת ברנרדו דוביצי מתייחדת בעלילתה המתוחכמת, בתכנים ארוטיים נועזים ובאמירות פמיניסטיות מפתיעות; ' קליציה ' (1525) מאת ניקולו מקיאוולי מכילה אלמנטים אוטוביוגרפיים המשקפים את פרשיית אהבתו של גאון הרנסנס המזדקן לקורטיזנה צעירה.

מיגל דה סרוונטס (1547–1616) חש משיכה כלפי התאטרון עוד מצעירותו, תחילה היה צופה קבוע ולימים מחזאי נלהב. הוא הקדיש זמן לכתיבת מחזות מראשית צעדיו הספרותיים, לאחר חזרתו משבי בן חמש שנים באלג'יר (1575–1580), ועד שנותיו האחרונות. אך למרות שיצירות התאטרון שלו מוערכות ומוכרות היום, בזמנו הוא לא זכה לתהודה הראויה לכישרונו, מחזותיו חסו בצלן של יצירות הפרוזה שלו, ביחוד הרומן דון קיחוטה, והצלחתו המסחררת של יריבו המושבע לופה דה וגה. שני המחזות מתוך הקורפוס התאטרוני של סרוונטס – המרחצאות של אלג'יר והסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו – רואים לראשונה אור בעברית, תוך שמירה על משקל וחרוז. הם מציגים עולם אופייני לאגן הים התיכון הרב-תרבותי של המאות השש עשרה והשבע עשרה שהתקיימה בו הפריה הדדית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. באחרית דבר מאת פרופ' רות פיין נפתח צוהר לעולם התאטרון של תור הזהב הספרדי ולסוגות שהעסיקו את הצופים באותה תקופה. באמצעות ניתוח שני מחזות מאת סרוונטס, נחשפת קריאה מקורית המתמקדת במפגש בין דמות היהודי לבין דמויות הנוצרי והמוסלמי.

'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה. הספר ' הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1926—1931, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.

המחזה מציג בצורה פרודית פרשת אהבהבים של האל יוּפּיטֶר, אבי האלים ובני האדם, רודף בלתי נלאה של נשים ואלות, שלא הזדקן מעולם כיאה לאל, תשוקתו לא פחתה והאון היה במותניו תמיד. יופיטר חשק באַלקוּמֶנה, אשתו של המצביא אַמפיטריוֹן שיצא מעירו למלחמה. הוא לבש את דמותו, בא אליה ותינה עמה אהבים. עם יופיטר הגיע בנו, האל מֶרקוּריוּס, שלבש את דמותו של סוֹסיא, עבדו של אמפיטריון, ודאג שאביו לא יופרע בתענוגותיו. אמפיטריון וסוסיא שבים הביתה ומתחילה קומדיית הטעויות. בסופו של המחזה מתברר מי הוא מי, אַלקוּמֶנה שהרתה לבעלה וגם ליופיטר, יולדת שני בנים – ליופיטר את הרקולס ולבעלה את איפיקלֶס – בלידה אחת וללא צירים וכאבים. הקומדיה אמפיטריון נמנית עם הסוגה הידועה בשם 'קומדיה של טעויות', מחזה של מצבים משעשעים, שמקורם בטעויות זהות, הנובעות מהדמיון המפליא של תאומים, שהסובבים אותם אינם מבחינים ביניהם. באמפיטריון יש שני זוגות 'תאומים' זהים: אמפיטריון ויופיטר הלובש את דמותו, העבד סוסיא ומֶרקוּריוּס הלובש את דמותו, מה שמכפיל כפל כפליים את המעמדים המשעשעים של טעויות הזהות. דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

ניקולו מקיאוולי נודע בעיקר בזכות חיבוריו כבדי המשקל, ובראשם 'הנסיך'. אבל הפילוסוף המדיני המהפכני חיבר גם יצירות קלילות ובהן נובלה, שירים קצרים, פואמות ארוכות ומחזות. הקומדיה 'מנדרגולה' (1520) נחשבת על ידי רבים לאחת מיצירותיו הקלילות: היא ממחיזה סיפור עסיסי שבו מצליח בחור צעיר להערים על גבר מבוגר ולחדור אל מיטתה של אשתו הצעירה. אבל המחזה המבריק איננו שעשוע ארוטי ותו לא, אלא שילוב מתוחכם של היתול וכובד ראש: הוא מבטא באופן קומי תובנות יסוד המנוסחות בכתביו המדיניים של המחזאי, ואף יכול לשמש איור הומוריסטי לכתבים אלה. ניתן כמובן לקרוא את המחזה גם במנותק מחיבוריו ה'רציניים' של מקיאוולי, ולהתענג על העלילה הסנסציונית, הדיאלוגים המבריקים, אפיון הדמויות המקורי והאופן מזוקק והבוטה שבו היא מציגה את טבע האדם. תרגומה העברי הראשון של 'מנדרגולה' ראה אור ב-1962. מנחם דורמן תרגם את חלק הארי של הקומדיה, ונתן אלתרמן חרז את השירים המשולבים בה. עיבודו של יעקב שבתאי למחזה הוצג בהצלחה רבה בתאטרון העירוני חיפה (1970), בתאטרון הבימה (1996) ובבית לסין (2011). הקומדיה מובאת בזאת בתרגום חדש מאת עמרי סמית, המשקף את שפתו הבהירה והחפה ממליצה של מקיאוולי. התרגום מלווה בהערות פרשניות מגוונות ובפרק מבוא מקיף הבוחן את המחזה במבט כפול: כתוצר של תרבות הרנסנס האיטלקי וכיצירה מקורית של גאון חדשן.

עניינו של הספר אוזן רואה, עין שומעת ביחסי מוזיקה ותמונה בהקשרים אמנותיים מגוונים, בדגש על מודרניזם, אוונגרד ואמנות עכשווית. נכללים בו תשעה מאמרים מאת אנשי אקדמיה מישראל ומחו"ל מהמובילים בנושאים אלה, וארבע מסות שכתבו אמנים המתארים את תהליכי היצירה שלהם. בפני הקוראים נפרשת פנורמה רחבה של המחקר העכשווי בתחום, המשלבת בין תאוריה לפרקטיקה ומוארת בחומר ויזואלי עשיר. מגוון רחב של דיסציפלינות מיוצגות בספר, ובהן תולדות האמנות, מוזיקולוגיה, פילוסופיה, טכנולוגיה וקוגניציה. נידונים בו קשרי מוזיקה, סאונד ודימוי בציור, מוזיקה, פרפורמנס ארט, אמנות קול, קולנוע, אנימציה, מוזיקה ויזואלית ויצירות מולטימדיה. אמנים ושוחרי אמנות, סטודנטים ומורים, ימצאו בספר עניין רב ו צוהר ללמידה נוספת .

. אמנות היא תפיסת מציאות על פי הדמיון. באמצעות הדמיון מתפקדת האמנות ככלי יצירתי לביטוי, עיצוב, ייצוג ושיקוף רוח היוצר והזמן והמקום הפסיכו-תרבותיים. בספר טקסט תאוריה פרשנות נעשה ניסיון לבחון את תרומת השימוש בכלי מחקר מדיסציפלינות שונות לניתוח יצירות ספרותיות ותאטרוניות ולהבנתן. עולה ממנו כי האמנות יוצרת אמת בעלת ערך ומשמעות אנושיים והיא אספקלריה לתקופות שונות, לרב-גוניות תרבותית ולמזגים אנושיים. הקורא מתוודע בחלקו הראשון של הספר למושגי יסוד של תאוריות מתחומי הפילוסופיה של האסתטיקה, הסוציולוגיה הספרותית, האנתרופולוגיה התרבותית והפסיכולוגיה, פרי עטם של הוגי דעות וחוקרים כגון ניטשה, בחטין, וולפלין, קרוצ'ה, סטור, שוהם ואחרים. נקודת המוצא המשותפת של התאוריות הללו והציר המרכזי שסביבו הן חגות היא ההגות הבינארית המעצבת את תפיסתה על ידי הדגשת קיומה של שניות קוטבית ברוח האדם. לשניות זו, העוברת כחוט השני ביצירות וזרמים ספרותיים ואמנותיים, שמות וגוונים שונים: האפולוני והדיוניסי (תבונה ואינסטינקט), הקרנבלי והאנטי קרנבלי (דיאלוגי ומונולוגי), הרנסנסי והבארוקי, הרומנטי והקלסיציסטי, הסיזיפי והטנטלי, הסכיזואידי והמאני-דפרסיבי. הפרשנות של יצירות ספרותיות לאור התאוריות הללו – בחלקו השני של הספר - מתמקדת ביצירות שניזונו מתרבויות שונות ונכתבו על ידי יוצרים שונים ובתקופות שונות: 'טוניו קרגר' מאת מאן, 'המלט' מאת שייקספיר, 'נשואיו של מר מסיסיפי' ו'מלאך ירד בבלה' מאת דירנמט, 'המאהב' מאת א"ב יהושע, 'ההרפתקה של ראשו של ג'אבר' מאת ונוס, 'מלכת אמבטיה' ו'הפטריוט' מאת לוין, 'יוצר הגשם' מאת לחאם ומושל יריחו מאת מונדי.

חנוך לוין הוא מחזאי, בימאי, סטיריקן, משורר וסופר, שרבים רואים בו את אחד היוצרים הישראלים החשובים והמשפיעים ביותר במאה העשרים. הספר בין פז'וז'י ושצ'וצ'י ובין תל-אביב לאוהיו, המוקדש לזירה הגאוגרפית שמעצב לוין במחזותיו, הוא מסע עיוני ראשון מסוגו אל נופיה הפיזיים והמנטליים של הדרמה הלוינית. מחזותיו של חנוך לוין זכו לעיונים מעמיקים של חוקרים מתחום הספרות, התאטרון ואף מתחומים אחרים. אם עד כה נטה המחקר להציג את העולם הדרמטי שלוין מעצב במחזותיו כעולם מובהק ואחדותי, ספר זה הוא ניסיון ראשון ללכוד את המפריד, המפרק והמפורר שבעולם הלויני, ולתאר באורח שיטתי את שלל העיצובים שבהם הוא מתגלה. הספר בוחן את עולמו הדרמטי של לוין כגילום של מרחביוּת אלטרנטיבית פוסט-ציונית שממזגת את האישי עם הציבורי, את הפיזי עם המנטלי, את הגלובלי עם הלוקלי.