מהי צפייה בסרטים? מה סרטים מראים? מה הם לא מראים ומדוע? מה חושבים סרטים על צופים? מה חושבים צופים על סרטים? איך הפך שעמום לכלי מבע בארגז הכלים של רבים (וטובים) מקולנועני זמננו? איך נהפכו סרטי הפריפריה העולמית (כמו רומניה, איראן, טאיוואן, מקסיקו וגם ישראל) למחדשי סגנונות בקולנוע העולמי? מישהו אמר פעם: "עוד לא קרה ששני אנשים קראו אותו ספר". אמירה זו בוודאי טובה לספרות, שבה הקורא נדרש לדמיין את העולם המוצג במילים. קולנוע מציג לכאורה עולם מן המוכן, ורק מזמין לצפות ולהאזין לו. אלא שכמעט מראשית הקולנוע, ובמיוחד בעשורים האחרונים, סרטים מרשים לעצמם לא להראות ולא להשמיע. על רבים מאוד מהסרטים שבהם דן מעשי צפייה אפשר לומר: "עוד לא קרה ששני אנשים ראו אותו סרט". כשמו, זהו חיבור על צפייה.

להעיד על העדים עוסק בארבעה מודוסים של עדות טראומטית, שכל אחד מהם מדגים התייצבות אחרת מול האירוע הטראומטי: המודוס המטפורי, המאפשר תנועה בין עמדת הקורבן ועמדת העד; המודוס המטונימי, המשמר את החיבור לאירוע הטראומטי באמצעות החזרה; המודוס האקססיבי, הממקם את הטראומה בתוך פורמלין רטורי שאינו מאפשר גישה חיה אליה והמודוס המוזלמני, המפרק את החשיבה והשפה. המודוסים השונים מודגמים בפרקי הספר השונים באמצעות קריאה מקרוב של עדויות ניצולים, ממואר ויצירות ספרות וקולנוע.

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

עניינו של הספר אוזן רואה, עין שומעת ביחסי מוזיקה ותמונה בהקשרים אמנותיים מגוונים, בדגש על מודרניזם, אוונגרד ואמנות עכשווית. נכללים בו תשעה מאמרים מאת אנשי אקדמיה מישראל ומחו"ל מהמובילים בנושאים אלה, וארבע מסות שכתבו אמנים המתארים את תהליכי היצירה שלהם. בפני הקוראים נפרשת פנורמה רחבה של המחקר העכשווי בתחום, המשלבת בין תאוריה לפרקטיקה ומוארת בחומר ויזואלי עשיר. מגוון רחב של דיסציפלינות מיוצגות בספר, ובהן תולדות האמנות, מוזיקולוגיה, פילוסופיה, טכנולוגיה וקוגניציה. נידונים בו קשרי מוזיקה, סאונד ודימוי בציור, מוזיקה, פרפורמנס ארט, אמנות קול, קולנוע, אנימציה, מוזיקה ויזואלית ויצירות מולטימדיה. אמנים ושוחרי אמנות, סטודנטים ומורים, ימצאו בספר עניין רב וצוהר ללמידה נוספת.

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים? שאלות אלו עומדות במרכז הספר שתי פנים במראה , שדן בייצוג השואה, ניצולי השואה ותהליכי השיקום והקליטה שלהם בקולנוע הישראלי העלילתי והדוקומנטרי בשנים 2009-1945. נבחנים בו אופני ייצוגם של נושאים אלה, התמורות שחלו בהם במשך השנים והסיבות לכך. סרטים כידוע אינם ראי של המציאות, אבל משקפים הלכי רוח חברתיים – משפיעים עליהם ומושפעים מהם. הקולנוע הדוקומנטרי והקולנוע העלילתי מציעים בשנים אלה שני מסלולים שונים של זיכרון השואה. ההבדלים בין הסרטים העלילתיים והדוקומנטרים מגלים שתי פנים במראה והתמונה המתקבלת היא של חברה הנעה, בין מגמות שטחיות וחלוקות קוטביות לבין התמודדות מורכבת, בין סטראוטיפים שליליים לבין ניפוצם, בין השרשת תפיסות ישנות לבין שינוי והיפתחות רב תרבותית לאחר ולשונה.

"סרטים כמו בני אדם, רוצים שיאהבו אותם בזכות עצמם. כך קל להם להשיב אהבה". מבטי קרבה עוסק בכושרו האינטלקטואלי וברב-גוניותו של הקולנוע מאז יומני האחים לומיאר משלהי המאה התשע עשרה ושל מריי רוזנברג הארץ ישראלי מראשית המאה העשרים, דרך יצירות מופת עולמיות (של היצ'קוק, ולס, גודאר ועוד) ועד מיטב הסרט הישראלי (מ'סאלח שבתי' ו'מציצים' עד 'ביקור התזמורת', ו'ואלס עם באשיר'). המחבר דן בשפה בהירה וצלולה בתמורות הרבות שעברו על יחסי סרט-צופה מאז נוצרו הסרטים הראשונים ועד ראשית שנות האלפיים: מצלמות אלקטרוניות זולות וקלות-תפעול, עריכה דיגיטלית, אנימציה ממוחשבת, אינטרנט ודי-וי-די מגשימים מול עינינו את החזון של 'קולנוע עט'. צילום סרטים ועיון בסרטים הופכים לנחלת הכול, הם נגישים ורב-גוניים כמו כתיבה וקריאה. בה בעת מאיימת תרבות הרייטינג על חיוניותם של הסרטים ועל כושרם האינטלקטואלי והרגשי של הצופים. כך הולך ומחריף העימות בין מיטב יצירות הקולנוע בישראל ובעולם לבין תרבות הרייטינג המדכאת והמדלדלת את היצירה המקורית ואת מקוריות היצירה – ועמן את האינטליגנציה של הצופה. מבטי קרבה זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב לשנת תשס"ז.