בין המאמרים בכרך זה: מוטי בנמלך | מן הסמבטיון לטבריה: נוסח לא ידוע של 'מעשה אקדמות' רלה קושלבסקי | אורליות ואוריינות בסיפורים עממיים מימי הביניים במערב אירופה: זיקות גומלין ב'מעשה בעשיר שהיה יושב תמיד אצל עניים' כמקרה בוחן דוד מנריקה | י וחנן בן זכאי פוגש באספסיאנוס: עיון במדרש הסיפור ב'מעם לועז' לארגואיטי זאב קיציס | שכנו של הבעל שם טוב בגן עדן: סיפור מ'איש חסיד היה' בסבך הזהות החסידית־הישראלית

"שלא כעיר קטנה עיר גדולה. עיר קטנה אדם יוצא מביתו מיד מוצא את חברו, עיר גדולה יוצאים ימים ושבועות וחודשים עד שרואים זה את זה, לפיכך קובעים להם מקום מיוחד בבית הקהוה שמזדמנים לשם לעתים מזומנות. בית קהוה זה שגדולי הציונים מתכנסים לשם להתייעץ על צרכי האומה מצטייר היה לו ליצחק כמעולה שבמקומות" (ש"י עגנון, תמול שלשום ). עם הספל עוסק בבית הקפה כמרחב וכמוסד תרבותי עירוני חשוב בעת החדשה, במיוחד ליהודים ברחבי העולם. הספר מגולל את סיפורה של תרבות בתי הקפה היהודית באודסה, בוורשה, בווינה, בברלין, בניו יורק, בתל אביב ובערים שונות בארצות האסלאם. הסיפור המרתק הזה נטווה מתוך מחקר יסודי ומעמיק, העושה שימוש בטקסטים ספרותיים – שירים, רומנים, סיפורים, ופילייטונים – וכן בכתבות מהעיתונות, בחומרים ארכיוניים, ביצירות אמנות ובתצלומים המלווים את הספר. במאה התשע־עשרה ובמאה העשרים היו בתי הקפה תחנות ב"דרך המשי" של התרבות היהודית המודרנית. לבתי קפה עירוניים, קטנים וגדולים, ידועים ולא מוכרים, היה תפקיד מרכזי בתקופה של הגירה ועיור מואצים. יהודים רבים היגרו לערים ברחבי אירופה וארצות הברית, המזרח התיכון וארץ ישראל. רבים מהם נהגו לפקוד את בתי הקפה, ומצאו בהם שפע הזדמנויות לטיפוח היצירתיות ולחידוד כושר הפלפול, אך גם למציאת מקום בעולם חסר ודאות. לתפקיד שמילאו בשינועם של רעיונות ברחביהן של רשתות גלובליות היו השלכות משמעותיות על החוויה היהודית המודרנית. התרבות היהודית המודרנית נולדה בבתי הקפה, ניזונה מהם ויצאה אל עולמות הדפוס, הפוליטיקה, הספרות, האמנות החזותית והתיאטרון. כך השפיע מה שנחווה ונוצר במרחב של בית הקפה על האלפים שקראו, ראו וגמעו את התרבות שהגדירה מחדש את המשמעות של היות יהודי בעולם. "ספר מהנה במיוחד, המבוסס על מחקר מרשים ותיאור של כמעט כל בית קפה במרחב שבין ורשה לניו יורק שבו סופרים יהודים שתו ופעלו" (אדם גופניק, New Yorker )

אטלס מערות: הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות. באטלס מופיעות מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי: מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה הקשורים לפעמים לחללים תת-קרקעיים. גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית, ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה. המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים למחקרים בסיסיים, המעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם (המרכז לחקר מערות באוניברסיטה העברית). במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקוראים יכולים להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, לטיילנים, למערנים, לסטודנטים ולחוקרים.

"אין כל חדש בהחלט! החדש היה אצלנו! אני אומר זאת בהכרה ברורה", כתב המורה דוד אידלסון בקיץ 1925 לעמיתו יהודה פולני בתום שהות בגרמניה. השניים, שעלו לארץ בנעוריהם ב-1905 ולמדו בסמינר של הארגון הפילנטרופי היהודי-גרמני "עזרה" בירושלים, היו שותפים לחלום "החינוך החדש" ביישוב העברי ונשאו את עיניהם לנסיונות פדגוגיים חדשניים בגרמניה. לאורך השנים הם שבו וביקרו בבתי ספר בגרמניה, למדו באוניברסיטאות אירופיות ונפגשו עם חינוכאים (פדגוגים) מקומיים עד שהצליחו להגשים את חלומם. ב-1922 הקימו השניים בית ספר פרטי בתל אביב שהפדגוגיה בו מבוססת על חירות לתלמידים ולמורים ומוקדשת לתהליכי למידה הנובעים מהילדים. והנה, שלוש שנים לאחר מכן נוכח אידלסון להפתעתו שדווקא הם, בתל אביב, הצליחו ליישם במציאות את הרעיונות שהושפעו מהם ולחולל חידוש בשדה החינוך. סיפורו של "בית הספר העמלני – קהילת ילדים" של אידלסון ופולני מוצג ב החדש היה אצלנו כאחד ממקרי המבחן העוסקים באנשי חינוך שפעלו בתקופה המעצבת של היישוב העברי בארץ ישראל והשתתפו בגיבוש שיח החינוך העברי. הספר ממחיש את ההשפעה המרכז-אירופית על התפתחות החינוך העברי ביישוב וסוקר בהרחבה אבני דרך חשובות בתולדות החינוך העברי במשך יותר מחצי מאה: החייאת השפה העברית, הכשרת מורים עבריים, חדשנות פדגוגית ביחס לאידיאולוגיה פוליטית ומקומו של הארוס בחינוך. סוגיות אלה נוגעות בשאלות עקרוניות לגבי מהות החינוך, והן רלוונטיות גם בימינו.

זהו הכרך החמישי במפעל תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים. בדומה לקודמיו, מאמריו עוסקים באוניברסיטה העברית כמוסד מחקר והוראה, בהקשרים המקומיים והעולמיים; אולם בשונה מהכרכים הקודמים, שעניינם היה ימי בראשית של האוניברסיטה והשנים המעצבות שלה, הרי הכרך שלפנינו מתמקד בשני העשורים הראשונים למדינת ישראל: 1948–1967. כפי שמעידה כותרת הספר, ניצבים במוקד הכרך היחסים בין האוניברסיטה לבין מדינת הלאום. הדברים המובאים כאן נשענים, במידה רבה, על הנחות היסוד המגולמות בתוצאותיה של מלחמת תש״ח ו׳המפנה הריבוני׳. אלה שינו בחדות את מעמדה של האוניברסיטה: לא עוד מוסד השכלה בארץ ישראל הנתון לשלטון המנדט הבריטי אלא מוסד הפועל כחלק ממערך של מדינה עצמאית; לא עוד אוניברסיטה של העם היהודי אלא קודם לכול אוניברסיטה ישראלית; לא עוד מוסד השוכן על הר הצופים – ששטחו בשנים אלה נמצא במובלעת בלתי נגישה – אלא מוסד הפרוס במספר קמפוסים בעיר מחולקת. הכרך בוחן את תולדותיה של האוניברסיטה בין שבר לרצף, כמוסד אוטונומי בעל זיקה עמוקה למדינה ולמוסדותיה. הכרך, המאגד בתוכו מאמרים של חוקרות וחוקרים בכירים לצד אלה הנמצאים בראשית דרכם האקדמית, נחלק לשישה שערים: פעמי ריבונות; המרחב העירוני; האוניברסיטה והתשתית המדינתית המוסדית; קבלה והדרה של סגל וסטודנטים; אוניברסיטה, חברה ופוליטיקה; הכיתה, הספרייה והמעבדה. שמות אלה מעידים על הניסיון לבחון את האוניברסיטה העברית מתוך הקשריה הגאו-פוליטיים החיצוניים מחד גיסא, ומתוך הגיונה המערכתי-הפנימי כמוסד מחקר והוראה – מאידך גיסא. המתח המסתמן בין הקטבים הללו, בשנותיה הראשונות והמעצבות של מדינת ישראל, הוא מעניין וייחודי. אנו תקווה שהקריאה בכרך תספק סקרנות היסטורית כללית ומקצועית כאחת ותשמש נדבך בהבנת התפתחותה של ההשכלה הגבוהה בישראל. מרכז המערכת: עמית לוי

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בכרך זה: עמרי לבנת | ממסורה לשיר ומשיר למסורה: על 'אוהל מכון בנייניי' של רב סעדיה גאון שמחה עמנואל | קובץ הלכות מגניזת גרמניה – מאוצרות הקטלוג החדש של קטעי כריכות בגרמניה אמיר בועז | קדש קדשים – מהדורה ביקורתית בצירוף מבוא והערות נועם לב-אל | 'שאלות לחכמי ארץ ישראל': איגרת שאלות בקבלה מאמצע המאה השש עשרה

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

על פי התפישה המקובלת, המטרה הסופית של הציונות כתנועה לאומית פוליטית הייתה הקמתה של מדינת לאום. בספרו החדש על תולדות הדמיון המדיני הציוני מראשית רעיון הציונות המודרנית ועד להקמתה של מדינת ישראל, דימיטרי שומסקי קורא תיגר על תפיסה דטרמיניסטית באמצעות עיון בכתבים לא מוכרים מאת אבות הציונות ובבחינה מחדש של המקורות הידועים, שפורשו באורח מגמתי וא-היסטורי בספרות הקלאסית על הציונות. המחבר מגלה שמנהיגי הציונות שיוו לנגד עיניהם את מימוש ההגדרה העצמית היהודית בארץ ישראל דווקא במסגרת רב-לאומית. תחילה הם דמיינו מחוז אוטונומי באימפריה הרב-לאומית העות'מאנית, ולאחר מכן – בתקופת המנדט הבריטי – דמוקרטיה רב-לאומית. הספר מראה שהמודלים של מדינה יהודית, שאותם ביססו ופיתחו האבות המייסדים של מדינת ישראל, כללו בתוכם הכרה בקיום לאומי קולקטיבי של ערביי ארץ ישראל. דפוסים מדיניים כאלה לא היו נחלתן של דמויות שוליות בקרב הציונות (כגון אנשי "ברית שלום"), אלא אדרבה, הוצגו על ידי הציונים המרכזיים ביותר: יהודה לייב פינסקר, בנימין זאב הרצל, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן-גוריון. הספר מתמקד בחמש הדמויות הללו ומציג אותן ואת השקפותיהן באופן חדשני, שנודעת לו השפעה על השיח הישראלי העכשווי.

בעולם שבו האל מצוי במצב של שבר עמוק, מה נדרש כדי לאחות את שבריו? כיצד אפשר לתקן את האל ועולמו, ומה עשוי לאפשר לפעולת התיקון להיות אפקטיבית? שאלות אלה ניצבות בלבה של קבלת האר״י – פסגת היצירה של צפת במאה השש-עשרה, ומן התופעות המכוננות של המחשבה היהודית בעת החדשה. הספר שלפניכם מציע לראות בשיח הרפואי – הידע, השפה, ודרכי המחשבה וההמשגה של הרפואה – מפתח משמעותי לחיפוש הלוריאני אחר תנאי האפשרות לתיקון ההוויה. קבלת האר״י ידועה בזכות הסיפור המפורסם שלה על תולדות ההוויה – הצמצום, שבירת הכלים ועולם התיקון, שבו נכון לאדם ייעוד מרכזי. ספרו של אסף תמרי מציע נקודת פתיחה אחרת להבנת ייחודה של קבלת האר״י: שפתה יוצאת הדופן. זוהי שפה טכנית ויבשה, עמוסה בפרטים ובפרטי פרטים, שלגוף האדם נוכחות מקיפה ויסודית במסגרתה, כאבן היסוד לכל תיאורֵיה. הספר מציע לזהות שפה זו כשפתה של הרפואה. הזיהוי אינו נובע רק מן הניתוח הטקסטואלי של הכתבים, אלא נסמך על פעילותו הרפואית העניפה של ר׳ חיים ויטאל, בכיר תלמידיו של האר״י, שהייתה עיונית ומעשית כאחד, ועל נטיעתה בהקשריה ההיסטוריים והמרחביים במזרח אגן הים התיכון. הספר מתאר בהרחבה כיצד הפעילות הרפואית משמשת כמפתח להבנת משמעותם וייחודם של היבטים מרכזיים בקבלת האר"י. לא רק מושגי יסוד לוריאניים כמו הבירור והזיווג מתגלים כמיוסדים על תפיסות ושיקולים רפואיים, אלא גם צדה הביצועי, דרכו של המקובל לתקן את האדם והאל. התחביר הרפואי הוא הדגם לייחודיה, כוונותיה ותיקוניה של קבלת האר״י – של המרשמים שלה. בחלקו האחרון של הספר מתגלה כיצד מבעד לתצורותיו החרישיות של השיח הרפואי האל הופך בקבלת האר"י למטופל בה"א הידיעה, וכיצד השיח הרפואי מעצב את זירת המפגש בין המקובל לאלוהיו בדמותה של הקליניקה. כדי לממש את ייעודו, המקובל הלוריאני פועל כרופאו הפרטי של מלך מלכי המלכים, הנדרש ללוותו בכל פעולותיו האינטימיות ביותר, וכמו כל רופא הוא זקוק לידע, לדרכי טיפול -- ולא פחות מזה לשפה -- טכניים מדויקים ומפורטים ככל האפשר.

אסופה זו מציגה סיפורים קצרים של סופרי יידיש שפעלו בישראל וכתבו עליה. הסיפורים שנבחרו ותורגמו במיוחד לספר זה פורסים תמונת פסיפס מרתקת, סינתזה בין המסורות הספרותיות של היידיש במזרח אירופה ובאמריקה לבין השפה, הנוף, הדמויות ועולם הדימויים הישראלי; בין הבית היהודי שנחרב בשואה למציאות שהלכה ונרקמה בישראל. בסיפורת יידיש שנכתבה בישראל אפשר לפגוש את הקיבוץ ואת הנוף העירוני, ניצולי שואה וצברים, ערבים, בדואים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה, מהמזרח התיכון ומכל רחבי העולם. האסופה יכולה להיקרא גם כביטוי לשינויים שחלו בישראל, מהקמת המדינה ועד מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, מגלי העלייה ההמונית של המזרחים ושל ניצולי השואה ויישובם ב"כפרים נטושים" ובמעברות ועד לעליית יהודי ברית המועצות בשנות התשעים. הסיפורים מציגים את ישראל המוכרת, אבל עושים זאת מנקודת מבט שונה ומפתיעה לעתים בחדותה. עשרת היוצרים שסיפוריהם מובאים כאן שונים מאוד זה מזה בסגנון כתיבתם, אך חולקים ביוגרפיה דורית דומה. רובם נולדו במזרח אירופה בשנות העשרה והעשרים, ועברו את אימי מלחמת העולם השנייה בתופת הנאצי או כפליטים בברית המועצות. דור חדש של מתרגמים – ובהם סופרים, מבקרים וחוקרים שיידיש היא חלק חשוב בעבודתם – עמלו על תרגומי הסיפורים באסופה זו מתוך קשב לסגנונות השונים והייחודיים של היוצרים ובחיפוש אחר מקבילה הולמת בעברית גמישה ומשוחררת. תרגמו מיידיש: יעד בירן, עופר דינס, יעל חבר, מתן חרמוני, עדי מהלאל, בני מר, שחר פינסקר, ויקי שיפריס עורך הסדרה: אברהם נוברשטרן

משבר הפוליטי חוקתי בו אנו מצויים בעת הזאת הוא הרגע בו שאלת המחויבות האזרחית הופכת להיות שאלה קיומית: האם חובתו של אזרח לציית לשלטון שנבחר בהליך סדור או שמא מהעובדה ששלטון נבחר באופן דמוקרטי לא נובעת המסקנה שיש לציית לו גם במחיר פגיעה בצדק, בהגינות ובערכי היסוד הדמוקרטיים. הטענה המרכזית של מסה זו היא שיש להבחין בין שני סוגי אי־ציות אזרחי: בין אי־ציות בגין פגיעה בחוק או במדיניות לבין אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות. אי־ציות מהסוג הראשון, מבטא הכרה בלגיטימיות של השלטון, והוא תביעה לתיקון מסוים. לעומת זאת, אי־ציות בגין פגיעה בחוקיות מערער על הלגיטימיות של השלטון. המסה שלפנינו עוסקת באי־ציות אזרחי מהסוג השני. המסה מתמקדת בהצדקות האזרחיות השונות שיש לאי־ציות אזרחי במצב זה, תוך תשומת לב למציאות הישראלית. מסה זו מעלה את הטענה שאי־ציות בגין הפרת חוקיות הוא חובה אזרחית שמבוססת על רעיון ההסכמה החברתית, הקודמת לשלטון ומתנה את סמכותו. המסה היא קריאה לאחריות ומחויבות אזרחית המבטאת את אחריותו של האזרח לעצמו, לחברה שבה הוא חי ולמדינתו.

ספר דניאל הוא מהמאוחרים מספרי המקרא, ואולי המאוחר מהם. חיבורו מגיע עד רדיפות אנטיוכוס הרביעי אפיפנס את היהודים ומסתיים עוד לפני שחרור ירושלים וטיהור המקדש. הספר דו־לשוני, כתוב בארמית ובעברית, ונכתב בתקופה ההלניסטית בשני מקומות שונים – בבבל ובארץ ישראל. פרק א, הכתוב עברית, משמש הקדמה לפרקים ב–ו הכתובים ארמית. באלה מובאים סיפורים על חצרנים יהודים בבבל שמצליחים לשמור על אמונתם ועל מנהגי האבות גם כשמאיימים על חייהם, ניצלים מידי המתנכלים להם, ואף עולים לגדולה בחצרות המלכים הזרים. פרקים אלה נועדו לעודד יהודים בגולה לשמור על אמונתם. הפרקים ז–יב נושאים צביון שונה לגמרי, חוץ מפרק ז הכתוב ארמית ומקשר בין שני חלקי הספר, הם כתובים עברית. פרקים אלה הם חזיונות שחזה דניאל ולשם פירושם והבנתם הוא נזקק למלאך. חזיונות אלה הם פירוש למאורעות ההיסטוריים העולמיים והמקומיים, על תהפוכותיהם, שהתרחשו בתקופת המחבר ושיתרחשו בעתיד. פרקים הכתובים ארמית מתורגמים לעברית, עמוד מול עמוד. זה הספר היחיד במקרא שנוגע גם בתחיית המתים. נספח מיוחד יוחד לסקירת התפתחותו של רעיון הישארות הנפש ותחיית המתים.