בימים שמדינת ישראל מצויה במאבק חזיתי עם האו"ם ומוסדותיו מעניין לשוב לתקופה המעצבת של יחסים אלה, בין תוכנית החלוקה בשלהי 1947 למלחמת ששת הימים. תקופה זו זכורה לרבים כימות התום, אך הגישה הנוסטלגית מתעלמת מקשיים ומאתגרים כמו קו הגבול בירושלים. ירושלים, כידוע, נועדה על פי החלטת האו"ם להיות עיר בינלאומית – תוכנית שלא יצאה לפועל. על בסיס תוצאות המלחמה התקבעה בין ישראל לירדן חלוקת העיר, שזכתה להכרה בינלאומית דה פקטו. מחלוקה זו הוחרגה מובלעת הר הצופים, שנותרה מפורזת לכאורה תחת חסות האו"ם ומחולקת אף היא לשליטה בפועל בין ישראל לירדן. ריבונות בזעיר אנפין בוחן את האופן שבו פעלה ישראל מול ירדן, האו"ם וגורמים זרים נוספים, במטרה לממש את תביעתה לריבונות על החלק שבשליטתה במובלעת. בבחינת החריג המוחלט – שטח הנתון לחסותו של האו"ם – נחשפת תפיסת הריבונות הישראלית בהתגבשותה.

בשליש הראשון של המאה העשרים סימלו יהדות פולין ויהדות גרמניה ישויות שונות לחלוטין, דגמים מרכזיים ונבדלים לחיים יהודיים. השמדת יהודי אירופה לא הותירה מכך דבר. הספר מתמקד ברגעיה האחרונים של מציאות פוליטית יהודית, מורכבת ומלאת סתירות ערב השואה. תוך הסתייגות מהצגת תמונה דיכוטומית של יהודי מערב אירופה ומזרח אירופה, מבחין הספר באופן ברור בין גילויים של סיגול תרבותי לבין התבוללות. המודרניזציה, לא בהכרח פוררה את השייכות האתנית, אלא סיפקה ליהודים צורות חלופיות של לכידות, אשר באו לידי ביטוי בהיערכות מחודשת של קשרים חברתיים ומוסדיים. מתן משקל ראוי לביטויים הדתיים והפוליטיים-תרבותיים המובחנים של יהדות גרמניה מאפשר הצגת ההבדלים בין יהודי גרמניה ליהודי פולין לא במסגרת המתח שבין התבוללות לבין זהות אותנטית, אלא כפועל יוצא של הרקע התרבותי והמוסדי השונה של היהודים בארצות אלו ובראש ובראשונה שאלת המעמד האזרחי והיחס בין היהודים למדינה. האזרחות היא גורם חברתי ותרבותי ראשון במעלה ולא נוסחה חוקית יבשה. ביסוד ההגדרה העצמית של יהודים בגרמניה עמדה חוויית האזרחות, ואילו ביסוד ההגדרה העצמית של יהודים בפולין ניצבה השייכות היהודית-לאומית. במתח שבין הזהויות ה'גרמנית אזרחית' וה'פולנית יהודית' מציג הספר בחינה שיטתית של התגבשות התרבות הפוליטית היהודית ערב השואה לנוכח כל הלבטים והמכשולים: הדת, האנטישמיות, המצוקה החומרית ומערכת הרווחה, פולמוס ההגירה והניסיונות לגיבוש פוליטיקה יהודית אחידה.