מכתב לד'אלמבר על התיאטרון (פורסם 1758) הוא חיבור שכתב ז'אן-ז'אק רוסו בתגובה לפרסום המאמר "ז'נבה" ב"אנציקלופדיה", שבו הציע ז'אן ד'אלמבר, מחבר המאמר, לייסד תיאטרון בז'נבה כצעד משמעותי לביסוס הנאורות בעיר. רוסו העריך שכינונו של תיאטרון בעיר מולדתו הקלוויניסטית יביא לקלקול המידות ולהרס המרקם החברתי. ואולם מעבר לכך, רוסו הוביל את הדיון לסוגיה רחבה הרבה יותר – סוגיית התואם הראוי בין הסדר הפוליטי הנהוג בחברה לבין העשייה התרבותית והחיים האינטלקטואליים המתקיימים בה. חיבורו של רוסו דוחס לטקסט קצר ופרובוקטיבי את כל השאלות המרכזיות הנוגעות לקשרים בין יצירה תרבותית לבין פוליטיקה: האם יש להעניק חופש ביטוי מוחלט, ללא שום מגבלות, לכל יוצר בתחום האמנות? האם תכלית היצירה התרבותית היא ביקורת החברה או דווקא הענקת תמיכה לערכים המובילים שלה? האם זה עניינה של המדינה לטפח את האמנויות, ואם כן, האם האמנויות שמתקיימות בחסות תקציבי המדינה צריכות באופן כלשהו לבטא נאמנות לערכי השלטון? ולבסוף, האם אנשי אמנות ויצירה צריכים תמיד להפגין התנהגות מוסרית ללא דופי ולבטא ביצירותיהם את המידה הטובה? תשובותיו המפתיעות של רוסו מזמינות כל קורא לנסח את עמדתו האישית בנושאים אלה.

רנה דקארט (1650-1596) נחשב בדרך כלל למייסדה העיקרי של הפילוסופיה החדשה. חיבורו הגיונות על הפילוסופיה הראשונית (לפי הכותרת הלטינית) או הגיונות מטפיזיים (כפי שקרוי הספר בתרגומו הצרפתי) מציין יותר מכל חיבור אחר את המעבר מן הפילוסופיה הקדם-מודרנית אל הפילוסופיה המודרנית, וניתן אפילו לומר שהוא מהווה מעין סדר יום ראשוני שלה. מופיעים בו באופן מובהק כמה מאפיינים מרכזיים של המחשבה המודרנית כמו ראשוניותה של שאלת הידיעה והצדקתה, טיבו של הסובייקט ומקומו בעולם, הכרה בתוקפו העצמאי של המדע החדש (כפי שהוא מופיע אצל גלילאו, אך גם אצל דקארט עצמו), ועוד. אלא שה הגיונות אינם חיבור עצמאי, והם הופיעו (לראשונה ב-1647) ועמם שבע קבוצות של 'השגות', כלומר שאלות, בירורים, תמיהות והסתייגויות, שנכתבו על ידי שורה של אנשי-מדע, פילוסופים ובעיקר תיאולוגים ידועים בזמנם, שקראו את חיבורו של דקארט לפני שיצא לאור. אל ה'השגות' צירף דקארט 'תשובות', לעתים מפורטות יותר לעתים פחות, והחיבור המקורי כולל אפוא גם את ה'הגיונות' וגם את ה'השגות והתשובות'. חיבור זה מופיע עתה בשלמותו בתרגום עברי.

אמיל או על החינוך , חיבורו ההגותי הגדול ביותר של ז'אן-ז'אק רוסו (1778-1712), נחשב ליצירת מופת לא רק בתחום מחשבת החינוך אלא גם בפילוסופיה חברתית ומדינית. רוסו עצמו העריכו כטוב וכחשוב שבספריו. הוצאתו לאור בקיץ 1762 לוותה בסערה ציבורית גדולה: שלטונות צרפת ציוו להעלות את הספר על המוקד בגין פגיעתו בדת ומחברו הפך לאדם נרדף, שנאלץ להימלט מפריז ולחפש מקלט בארצות אחרות. מאז ועד היום אמיל הוא ספר שנוי במחלוקת: לצד מעריצים רבים שרואים ברוסו מופת של מחנך נדיב המשחרר את האדם מכבלי הדעות הקדומות של חברה מושחתת, ישנם גם מבקרים לא מעטים הסבורים ששיטתו החינוכית מכוננת למעשה דיקטטורה אכזרית המבוססת על הונאה והשפלה. רוסו לא הבין את המושג "חינוך" כלימוד בבית ספר על פי תכנית לימודים מוכתבת מראש, אלא ראה בחינוך מסע של תיקון האדם והעולם. "הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם" – כך הוא מכריז בפתח ספרו. באמצעות חינוכו יוכל האדם לעצור את תהליך ניוונו, לחזור לטבעו האמיתי, לבטא את עצמיותו האותנטית, ובסופו של דבר לכונן חברה חדשה, שתשרור בה הרמוניה מושלמת בין הפרט לבין הכלל, בין "האדם" לבין "האזרח". רוסו מציג את תפיסתו ביצירה רחבת יריעה, מעין רומן חניכה של ילד מעת לידתו ועד לנישואיו, כשהוא מלוּוה במחנכו בכל יום מחייו, עד לפרידתם הגורלית בסוף הספר. כתיבתו הרגשית של רוסו, הממד הרומנטי השזור בספרו, החשיפה האישית המובהקת של המחבר – כל אלה יוצרים הגות פילוסופית יוצאת דופן בתכניה ובסגנונה, הגות הסוחפת ומטלטלת את הקוראים וגורמת להם לחשוב מחדש על מהות התרבות האנושית ותכליותיה. יצירת המופת של רוסו מוגשת במהדורה מדעית מוערת ומלווה במאמר מאת ד"ר עמוס הופמן המתאר את הנסיבות ההיסטוריות של פרסום אמיל, מנתח את היצירה בהקשר של מחשבת החינוך בתקופת הנאורות ובוחן את משמעויותיה בעידן המודרני.

"אפשר שלא היו בילדותנו ימים שחיינו אותם כה במלואם, עד כי דימינו כי עברו עלינו בלי לחיותם, כימים שבילינו עם ספר אהוב". כך מתחיל מרסל פרוסט את חיבורו 'על הקריאה', שנכתב כהקדמה לתרגום ספרו של ג'ון ראסקין "שומשום ושושנים". הקריאה, אליבא דפרוסט, בעיקר של ספרות גדולה, היא חוויה המעצבת את אישיות הקורא ומפגישה את הקורא עם עצמו ועם הנצח. לספר נוסף מבוא מאת פרופ' דוד מנדלסון מאוניברסיטת תל אביב.