הזיקנה כתופעה חברתית בכלל, והמחלקה הסיעודית בפרט, אפופים מסך עשן של דעות קדומות, מיתוסים ופחדים אישיים. במחקר האנתרופולוגי שלפנינו משתתפים הקוראים בחיי היום-יום של דיירי מחלקה סיעודית במרכז גריאטרי. מציאות החיים של הדיירים – העומדים נוכח כיליונם הקרב – היא מורכבת וקשה, אך מרביתם מוצאים בתוכם את כוחות הנפש והתושייה הנדרשים להתמודד עם מצוקות הגוף שבגד, להשתלב בסביבה חברתית מאולצת, לשקם את דימוים העצמי שנפגע ולכונן עולם חלופי למניין הזמן המתכלה שנותר. פרק מיוחד בספר מוקדש לעולמם של קשישים דמנטיים. הספר מבוסס על עבודת מחקר לדוקטורט, שזיכתה את המחברת בפרס פרוכובניק למחקר מצטיין בתחום מדעי החברה מטעם האגודה הישראלית לגרונטולוגיה. 'החיזיון האתנוגרפי הנדיר… בספר הוא קודם כול פרי של הבנה מעמיקה בשפה מיוחדת במינה: שפת הזיקנה… זקני 'נחשולים' נתנו בדר גולנדר את אמונם והפקידו בידיה את הצופן להבנת עולמם, והיא השתמשה בפיקדון יקר זה כדי לפצח את חידת החיים ללא משמעות, ללא אלוהים, ללא תקווה וללא זיכרון… הספר שלפנינו חייב לשמש מורה דרך לאנשי האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית, הרפואה והסיעוד, שעשו את העיסוק בזיקנה ובאדם למקצועם… דר גולנדר מציגה לפנינו לא רק את נחקריה, אלא גם את עתידנו האפשרי' (פרופ' חיים חזן, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב).