"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה . יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית. ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול? שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ? את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

אהרן אפלפלד הוא אחד מבחירי הסופרים בתקופתנו. יצירתו זכתה בכל הפרסים הספרותיים החשובים בארץ ונחלה הכרה בין-לאומית רחבה, ונכתבו עליה עשרות מחקרים וביקורות. בספר המחבר מנסה לעמוד על אופייה של תמונת העולם העולה ממכלול יצירתו של אפלפלד. הדיון מתמקד בשלוש סוגיות מהותיות לעולמו של הסופר, הנבחנות מזוויות ראייה לא שגרתיות שמאתגרות את הנהלים המקובלים של השיח האקדמי, והוא מניב תובנות חדשות ומפתיעות. השער הראשון בספר מוקדש לסוגיה שעניינה הדרך שבה התמודד אפלפלד עם תקופת ילדותו המוקדמת, שממנה נשארו לו, לדבריו, רק רסיסי זיכרון מטושטשים. מתואר כאן מהלך השחזור האמנותי של ממד הזיכרון של אותה תקופה מכרעת, כפי שהתגבש שלב אחר שלב, למן תקופת ביכורי יצירתו של הסופר, בראשית שנות החמישים, ועד לנובלה 'תור הפלאות' (תשל"ח) המסמנת את שיאו של המהלך הזה. השער השני בספר מוקדש לסוגיה שעניינה אופייה של הממלכה הספרותית רחבת הידיים שאפלפלד ברא במשך עשרות שנים. המחבר מסרטט את גבולותיה של הממלכה הזאת, מתאר את מחוזותיה השונים על מרחביהם האופייניים ובוחן את יחסי הגומלין ביניהם. כמו כן הוא מנסה לברר של מי ה'עיניים' שדרכן מעוצב העולם הבדיוני, ואם עולם זה נתפס כאובייקט שאפשר 'לכבוש' אותו באמצעים אמנותיים. השער השלישי בספר מוקדש לסוגיה שעניינה העמדה הרליגיוזית של אפלפלד. מקום מרכזי כאן תופס הדיון במתח המורכב, המאפיין את רוב סיפוריו, בין הזיקה לשבט היהודי ואמונתו לבין הזיקה להוויה גויית-פרימיטיבית. בהקשר זה נבחנים שני ניסיונותיו העיקריים של הסופר (ב'הכתונת והפסים' וב'קאטרינה') למזג בין היסודות הכמו-סותרים, ונעשה ניסיון לעמוד על הגיונם האמנותי, על שורשיהם הביוגרפיים-פסיכולוגיים ועל ההשלכות ההגותיות העולות מהם. השילוב בין זוויות הראייה שדרכן נבחנות הסוגיות המרכזיות בשלושת שערי הספר יוצר מערך עיוני מורכב שבאמצעותו נבחנת סוגיה נוספת, שכל דיון רציני ביצירתו של אפלפלד חייב לעסוק בה: סוגיית נוכחותה ומעמדה של השואה במכלול היצירה שלפנינו על השתמעויותיה השונות – האמנותית, החברתית-רעיונית וכו'.

אהרן ראובני (1971-1886), אחד היוצרים המרתקים והמקוריים ביותר בספרות העברית החדשה, זוכה כאן לראשונה למחקר ספרותי מקיף ושיטתי. הספר לחיות כדי לחיות דן בהרחבה בפרוזה הבלטריסטית של ראובני בעברית – התחום הספרותי שהוא הקדיש לו את עיקר זמנו ומרצו ובו מתגלה כישרונו הייחודי בדרך המובהקת ביותר. עשרות הרומנים והסיפורים של ראובני נבחנים כאן במסגרת מונוגרפיה פואטית-היסטורית, שיש לה שתי מטרות מרכזיות: גילוי הסטרוקטורה ההגותית והספרותית המונחת בתשתית יצירתו של הסופר, ומעקב מדוקדק אחר התמורות שחלו באמנות הסיפור שלו במהלך הקריירה האמנותית הארוכה שלו. את המטרות הללו – הקשורות זו בזו בקשר הכרחי – מנסה המחבר להשיג תוך התבססות על נתונים רבים מתחומים שונים: נסיבות חייו של ראובני (משפחתו, חינוכו, המרחבים החברתיים-התרבותיים השונים שחי בהם וכו'); חומר ביבליוגרפי כשיר (הכולל, בין היתר, כתבים ספרותיים שלא ראו אור); המסורות ההגותיות והספרותיות העיקריות שעיצבו את עולמו; המסות שכתב בענייני חברה, לשון וספרות; ספרים ומאמרים בתורת הספרות; וכן, כמובן, עשרות המאמרים ורשימות הביקורת שהוקדשו ליצירתו של ראובני בשמונים השנים האחרונות, ואשר כולם, או כמעט כולם, עמדו לנגד עיניו של החוקר ועזרו לו במשימתו: לעורר מחדש את הדיון ביצירתו של סופר דגול.