סִיָּא-סַאר ("שחורת ראש") הוא הכינוי בפי הטליבאן לאישה צעירה, שבצאתה מהבית חייבת לעטות בּוּרקָה שתכסה אותה מכף רגל ועד ראש, פן תסחרר את ראשי הגברים. שירין-גוֹל, ילדה נבונה ועצמאית, גדלה אל תוך מלחמת אפגניסטן, אל מציאות של הפצצות סובייטיות, של אבות לוחמי מוג'אהידין ושל אחים שאהידים, של אחיות המפתות חיילים רוסים אל מותם, של טליבּאן המשתלטים אט אט ובאלימות על מוסרות השלטון ומשליטים דיכוי בכול, על גברים, על ילדים, ובעיקר על נשים. המלחמה מאלצת אותה ואת משפחתה לנדוד מהרי ילדותה אל קאבּוּל הבירה – שם היא רואה לראשונה בחייה "נשים עירומות" שפניהן אינן רעולות ושחצאיותיהן מכסות טפח ומגלות טפחיים – והלאה בין פקיסטן, אפגניסטן ואיראן, בין הֶראט, קנדהאר ואיספהאן, בין הרים, כפרים, ערים ומחנות פליטים. מעין גירסה מודרנית ונשית ל'קאנדיד', שירין-גול, סִיָּא-סַאר כמובן, חווה על בשרה את כל מגוון התלאות והרעות שיש למלחמות ולמשטרים רודניים להציע, על אחת כמה וכמה באפגניסטן, ובכלל זה מעשי אונס, רעב מתמיד, התעמרות ושרירות-לב, עוני מנַוול, זנות וקיבוץ נדבות. אולם רוחה המחושלת, תושייתה והמזל המשחק לה שוב ושוב, מסייעים לה ולמשפחתה לשרוד, ועדיין למצוא טעם בחיים. אפילו בארץ שביחס אליה איראן השכנה היא ארץ החופש והמתירנות; אפילו בארץ אשר מוקשים קטלניים לילדים אורבים להם בדמות צעצוע; אפילו בארץ שאלוהים פוקד רק כדי להזיל דמעה.

1994. ערב המלחמה הראשונה בצ'צ'ניה נוטש ד"ר חסן באייב בן ה-31 קריירה מזהירה של מנתח פלסטי במוסקבה וחוזר למולדתו, שם הוא מסכן את חייו בטיפול מסור בתנאים-לא-תנאים הן בלוחמים צ'צ'נים הן בחיילים רוסים, אך בעיקר באזרחים. בין מטופליו: מבוקשי הקרמלין שאמיל בסאייב, אסלן מסחאדוב (שנרצח בינתיים ב"סיכול ממוקד") וסלמן רָדוּיֵב. דבקותו בשבועת היפוקרטס אינה לרוחם לא של הקיצונים הצ'צ'נים ולא של הצבא הרוסי, ולאחר שש שנות איומים משני הצדדים וחטיפה אחת, הוא נאלץ בסופו של דבר להימלט מצ'צ'ניה ולמצוא לו מקלט מדיני בארצות-הברית. סיפורו (האמיתי) מנפץ את תדמית הצ'צ'נים כ"עם של טרוריסטים", ומהווה עדות ראייה נדירה לזוועות המלחמה בצ'צ'ניה. באייב, בן עיירה סמוכה לגרוזני, נולד למשפחה מוסלמית מסורתית מרובת ילדים. הוא מתאר את הווי החיים הצ'צ'ני ואת המנהגים המקומיים, אגב סיפורו האישי על אודות החינוך הקפדני שקיבל בילדותו, על מאבקו להתקבל לבית ספר לרפואה חרף האפליה בברית-המועצות נגד הצ'צ'נים, על חודשי הלימוד הראשונים שנאלץ להעביר באולם המתנה של שדה התעופה יחד עם חסרי הבית, וכיצד המשיך בד בבד עם הלימודים לטפח קריירה אתלטית בג'ודו ובסמבו (באייב הנו אלוף העולם בסמבו בקטגוריית המשקל שלו לשנים 2001 ו-2002). למרות הקשיים הרבים הוא סיים את לימודיו בהצלחה, ונשלח לשמש רופא במחוזות נידחים ברוסיה. אחרי ההתמחות עבד באייב במוסקבה כמנתח פלסטי וצבר לעצמו מוניטין בכל אירופה, כדי כך שרשימת ההמתנה לניתוחיו נקבעה חודשים מראש. בשנת 2000, משהוענק לו ולמשפחתו מקלט מדיני בארצות-הברית, הוכתר באייב על ידי ארגון Human Rights Watch כ'נאמן זכויות אדם', ומאז הוא פועל להעלות על סדר היום העולמי את ההפרה הגורפת שלזכויות אדם בארצו.

ב-1958, ימי מסך הברזל והמלחמה הקרה, יוצא פולני צעיר ומלגה של מאה דולר בכיסו לתור את איטליה וצרפת, על שפע הקתדרלות והמוזאונים, הערים הימי-ביניימיות ויצירות האמנות שלהן. את רשמיו הוא מכנס באוסף מסות מקוריות ושנונות, אשר ידע עצום היסטוריה ובאמנות נשקף מהן. זביגנייב הרברט מבקר בפרובנס ולומברדיה, בסיינה ואורוויטו, בולואה, מערת לסקו ועוד, ובתוך כך מגלה לראשונה את חדוות הקפוצ'ינו, הפסטה והפיצה. הוא מעריץ את האדריכלות הגותית (ויש לו כל הנימוקים לכך), את גדולי הציירים האיטלקים של ימי הביניים - אך גם כמה אנדרדוגים - ואינו חוסך את שבט לשונו ממשמרי תמשיחים (ציורי קיר) רשלניים, מדריכי תיירים, היסטוריונים של האמנות ושמרנים למיניהם. מי בנה את הקתדרלות הגותיות? מה היה שכר הפועלים? איך העמיסו את האבנים, וכמה עלה להובילן מן המחצבה אל אתר הבנייה? ומי באמת היו הטמפלארים? האם אכן ההיו האלביגנזים כופרים בנצרות? - הרברט תוקף שאלות אלה ואחרות, שדומה כי חקר ההיסטוריה פסח עליהן, מנקודת מבטו הייחודית, המתובלת בדמיון עשיר ובכשרון כתיבה נדיר. לספר נוספה אחרית דבר מאת דוד וינפלד, על אודות זביגנייב הרברט, ה"ברברי" בגן.

ריצ'רד ושרה אורטון, זוג אמריקנים כבני ארבעים, עוזבים את הבית, העבודה והחברים בסן פרנסיסקו ועוקרים לאיברה, כפר נידח במקסיקו, כדי להחיות ולהפעיל מחדש מכרה נחושת שהיה בעבר בבעלות המשפחה. המפגש עם תושבי המקום, אנשים קשי יום שנתונים במאבק מתמיד עם האדמה ואיתני הטבע, מלמד אותם דברים חדשים על טבע האדם: על חוסן ואמונה תמימה, על עורמה ותאוות בצע, על שכל ישר ואמונות טפלות, על צידוק הדין והשלמה עם המוות. המספרת מאבחנת את כל אלו בחדות וברגישות, וכתיבתה, כמו התרגום, היא מופת לאנינות ולאמנות הסיפור במיטבה. זהו ספרה הראשון של האמריקנית הרייט דויר, שזכה עם צאתו בפרסים חשובים לספרות יפה ובהם ה-National Book Award, והוא הראשון בספריה המתורגם לעברית. "אבנים לאיברה" נבחר לפתוח את הסדרה החדשה בהוצאת כרמל "קיטובים נפגשים", שתעסוק בהתנגשויות ומפגשים בין תרבויות.