בספרו האוטוביוגרפי הציג גרשם שלום את תולדות חייו כתנועה חד-כיוונית מברלין לירושלים, שהונעה על ידי אידאולוגיה ציונית. בניגוד לנרטיב זה הוא עמד, למעשה, בקשר קרוב אל גרמניה ואל התרבות הגרמנית מעלייתו לפלשתינה ב-1923 ועד למותו בירושלים ב-1982. בשנות העשרים והשלושים היה שלום חלק מעולם התרבות העברית התוססת בברלין; קשר זה ניתק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מאורעות השואה היו טראומה אישית וקולקטיבית בעבור שלום, וסימלו נקודת מפנה בחייו. בכל זאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה הוא החל לשוב לגרמניה לביקורים קצרים וארוכים. משנות השישים ואילך מילא שלום תפקיד מרכזי עבור דור של אינטלקטואלים צעירים דוברי גרמנית בהציבו אלטרנטיבה מוסרית לדור האבות המושחת. עבור שלום עצמו "חזרה" זו לגרמניה הייתה תוצר של תהליך ארוך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו. על סמך מגוון תעודות נדפסות וחומר ארכיוני לא מוכר עד כה נחשף בספר זה לראשונה סיפור חייו של גרשם שלום בין שני הקטבים התרבותיים המרכזיים שליוו אותו תמיד – ירושלים וברלין.

בינואר 2004 התקיים בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים יום עיון שנושאו היסטוריה כשליחות. ביום העיון, שנערך לכבודו של פרופסור משה צימרמן במלאת לו שישים שנה, נשאו דברים עמיתיו ותלמידיו בעבר ובהווה. המאמרים שבקובץ מבוססים על ההרצאות שהושמעו ביום זה והם מתייחסים בצורות שונות לסוגיה אחת: האם ניתן להתייחס אל העיסוק במדע ההיסטוריה כאל שליחות? הטענה שמקצוע ההיסטוריה הוא שליחות הנה אתגר שמציב פועלו עתיר השנים של פרופסור צימרמן, ובשל כך סוגיה זו היא חוט השני העובר לאורכו של הקובץ. הטענה כי העיסוק בהיסטוריה הוא שליחות נשענת על תפיסה ערכית השואבת את כוחה מנקודת החיבור בין ההיסטוריה הגרמנית, העבר היהודי-גרמני והחברה הישראלית, נושאים שמשה צימרמן הקדיש להם את מחקריו. עם זאת דומה כי לפנינו תפיסה דיאלקטית המכילה פרדוקס: מחד, זהו דגם מחשבה הממשיך את הרציונליזם הליברלי שהוא התשתית של התרבות הבורגנית הגרמנית; מאידך, זהו דגם מחשבה ביקורתי רדיקלי שובר מוסכמות המתריס כנגד המסורת של מדעי הרוח העומדת על הפרדה בין מחקר אקדמי ובין עמדה חברתית ופוליטית. המאמרים שבספר זה נעים על גבי קו התפר בין זיכרון העבר ופרשנות ההיסטוריה. בכך נוגעים הם בשאלות רגישות של מחקר ההיסטוריה ודנים באתגר שכל היסטוריון מתמודד עמו: מחד, האם ההיסטוריון יכול ורשאי להשתמש בכלי הניתוח העומדים לרשותו בהקשרים חברתיים ופוליטיים בלי לפגוע במידת החופש, הריחוק והצניעות שהם החמצן של עצם העיסוק האקדמי? ומאידך, האם תיתכן כלל אפשרות אחרת?