This volume explores the distribution of the rural population in Palestine from the late Ottoman period (1870-1917) to the British Mandate period (1917-1948). The book focuses on demography, specifically migrations, population size, density, growth, and the pattern of distribution in rural Palestine before the inception of Jewish settlement (1882). Grossman traces little-known Muslim ethnic groups who settled in Palestine's rural areas, primarily Egyptians, but also Algerians, Bosnians, and Circassians. The author argues that the Arab populations in the zones occupied by Jews after 1882 was about one-third that of the decline in per-capita rural Arab farmland was mainly due to overall population growth, not displacement of Arabs; economic development suffered largely because of violent disturbances and natural disasters; the pattern of growth of Egyptian and other Muslim groups was similar to that of the Jews. The main conclusions of this study note that the size of the rural Arab population in the zones occupied by Jews after 1882 was about one-tenth;; of that which occupied the Arab core zones.; most Egyptian settlement areas coincided with those of the Jewish zones; between 1870 and 1945, the decline of Arab farmland was mainly due to Arab population growth rather than Jewish land acquisitions; and most migrants (Jewish and Muslim) settlement zones were leftovers characterized by some form of resource disability.

הספר שלפנינו שייך בעיקרו לתחום הדמוגרפיה של ארץ ישראל, אך לא רק דמוגרפים מקצועיים ימצאו בו עניין – כל שוחרי ידיעת הארץ וקורותיה במאות התשע עשרה והעשרים יוכלו להפיק ממנו מידע מעניין רב בכמה וכמה תחומים. גם מבחינה מחקרית הספר חורג מתרומה דמוגרפית גרדא וגולש הן למדעי החברה הן למדעי הטבע. החוט המקשר בין נושאיו המגוונים הוא הגישה הגאוגרפית, המספקת את ההסבר לעובדות ולתהליכים הנדונים כאן. תפרוסת האוכלוסייה, מקורותיה, ההגירות ויעדיהן, שיעורי הריבוי, ועל הכול השונות בצפיפות התושבים בחלקי ארץ ישראל ומשמעותה ליישוב היהודי – כולם מעוגנים בדיון גאוגרפי המשלב גורמי טבע וגורמי אנוש. מבחינה מדעית החידוש בספר זה הוא השימוש בשנתונים ובמפקדים עותמאניים לשם פיענוח התהליכים הדמוגרפיים בעשור שקדם לראשית ההתיישבות היהודית, וגם שיטת התחימה המרחבית, החיונית לבחינתם של מקורות המידע. המקור הבסיסי הוא שנתון משנת 1870 לערך. הוא מכיל רשימה של בתי האב בכל כפרי הארץ שהיו מוכרים באותה תקופה. אחת המסקנות העולות מהניתוח כאן היא שצפיפות האוכלוסייה הערבית הממוצעת באזורים שבהם התגבש המאחז היהודי לאחר מכן (ב-1882) הייתה כשליש מן הצפיפות שאפיינה את ליבת היישוב הערבי. מסקנה נוספת היא שבניגוד לדעה המקובלת, ההתפתחות החקלאות היהודית אפילו בסוף תקופת המנדט הבריטי לא גרמה למחסור משמעותי במשאבי הקיום של הכפר הערבי.