כרך זה – זבחים, מנחות, חולין – הוא התשיעי בסדרה מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד . כקודמיו הוא מבחין בין מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) לבין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). גם בו מתקיימת הבחנה בין החלק האמוראי לבין החלק הסתמאי שבתלמוד, והוא מראה שלפני בעלי הסתמאים, כמאתיים שנה לאחר סוף תקופת האמוראים, לא עמדו המקורות בשלמותם ובצורתם המדויקת, ולכן נדרשו לפעמים לפרש את הטקסט שלא כפשוטו, בדוחק.

הפירושים בכרך זה, כמו הפירושים בכרכים הקודמים, מבוססים על שלוש הנחות יסוד שעליהם מושתת סידור התלמוד הבבלי: (א) סידור הגמרא לא נסתיים עם רבינא ורב אשי במאה החמישית, אלא נמשך מאות שנים אחריהם על ידי הסתמאים, שמסרו את תורתם בעילום שם. החלק הסתמי שבגמרא מאוחר לחלק הנקוב שם, והסתמאים מאוחרים הם לאמוראים. (ב) האמוראים לא מסרו לדורות שקלא וטריא, הם מסרו רק הלכות פסוקות, ולכן חלק הגון מן השקלא וטריא שלהם נשתכח בהדרגה, והמעט שנשאר שרד מאליו. לא התנהלה מסירה מסודרת, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את השקלא וטריא והנציחוה לדורות. (ג) הגמרא לא נערכה. בימי התלמוד איש לא עבר על כל הש"ס כולו כדי ללבנו, לבררו ולשכללו (כלשון בעל תולדות תנאים ואמוראים, ערך רב אשי) ולטהרו מסתירות ואי-התאמות, טיהור הרווח בתוך הסוגיה עצמה. הסוגיות בכללותן לא נערכו, ורק הוסברו על ידי הסבוראים שחיו אחרי הסתמאים ונצטרפו על ידי "המאספים". ביניהם היו גם אלה שחיו קרוב לאמצע המאה השמינית, כשהגמרא כבר היתה חתומה, ולא ניתן היה להוסיף עליה משא ומתן חדש ולהשלים בין המקורות השונים. ואשר למימרא "רב אשי סוף הוראה" אין הכוונה שהם היו עורכי התלמוד, שכן "הוראה" אינה תלמוד ו"סוף" אינה עריכה, אלא שבימיהם נפסקה מסורת הלכות פסוקות, מקור להוראה, ונשזרו עם השקלא וטריא – שכן בלי הלכה פסוקה אין שקלא וטריא - ונמסרו אחר כך על ידי הסתמאים.

מהדורה חדשה בתוספת מבוא למסכת סנהדרין מבואות אלה נכתבו במשך ארבעים שנה. הראשון , על סדר נשים, הופיע בסוף שנות השישים, ואחרון, על בבא בתרא , לפני חודשים אחדים. טבע הדבר שבמשך זמן כה ארוך יחולו שינויים חשובים שלפעמים מבטלים את מה שנאמר מקודם. וכשאדם בא היום לסכם את תוכן המבואות, די אם יתפוס את לשון אחרון בלבד ויסכם רק מה שנאמר באחרונה. וכן אם בא מישהו להדפיס את המבואות מחדש, די אם ידפיס רק את זה האחרון. הקודמים אינם תורמים למסקנת העניין. חשבתי כך גם אני. אבל חברו עלי חברי ושכנעוני שלספר מחקר כזה גם ל"הוה אמינא" יש חשיבות תוכנית לבד מחשיבותו ההיסטורית. הידיעה למה בחר המחבר במסקנא מסוימת ולא באחרת מגבירה את התודעה בצדקת המסקנה ומחזקת את השכנוע בה, וגם מאפשרת לנו--אם יבוא אדם ויציע מה שכבר נאמר ונדחה--לומר לו שכבר היו הדברים בעולם, כבר נאמר כך ונדחה וגם נראה לו את נימוקי הדחייה. הקדמנו את המבוא לבבא בתרא אף על פי שמבחינת הזמן הוא אחרון, משום שבו אנו מסכמים בפרוטרוט, ולפעמים בהשוואה למשנה ולירושלמי, את השקפתנו על התהוות התלמוד הבבלי. שאר המבואות מסבירים במקצת איך הגענו להשקפה זאת ומדוע בחרנו בה, והם טפלים במדת מה למבוא הראשון. כמובן, מי שרוצה להתחיל עם שאר המבואות , טעמו ונימוקו עמו. הוא בחר בסדר ההיסטורי. מה שנכתב ראשון הוא קורא ראשון. ומכיון שהראשון שלו הוא המבוא לסדר נשים, הרי יש לו טעם נוסף , מלבד שהוא נכתב ראשון . נושאו של מבוא זה הוא פירושים דחוקים ודרכם היא הדרך הכי קלה לקבוע את מציאותם של הסתמות, נושאם של שאר המבואות, אם כי פירושים אלה מעטים הם בהשוואה לחלקם של הסתמאים בהתהוות התלמוד.

כרך זה - בבא בתרא - הוא השביעי בסדרת מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד . כקודמיו הוא מבחין בין מקורות - המימרות המקוריות שבתלמוד - ובין מסורות - מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה. גם בו מתקיימת הבחנה בין החלק האמוראי ובין החלק הסתמאי שבתלמוד והוא מראה שלפני בעלי הסתמאים, כמאתים שנה לאחר סוף תקופת האמוראים, לא עמדו המקורות בשלמותם ובצורתם המדויקת, ולכן נדרשו לפעמים לפרש את הטקסט שלא כפשוטו, בדוחק. כרך זה, יותר מקודמיו, מודע להבדל בין הלכות פסוקות ופירושים קצובים ובין השקלא וטריא, המשא ומתן, ומניח שנימוק של מרחק-זמן תואם יותר את הפסוקות וקצובות - ה"אפודיקטיות". השקלא וטריא לעומת זאת, לא נמסרו בשלמותם על ידי מוסרי המסורות הרשמיות – המסרנים - שבאמצעותם הגיעו אלינו ההלכות והפירושים של האמוראים, אלא נותרו חקוקים בזיכרונם של מי שהיו נוכחים בשעת הדיון והם לא ראו נחיצות להנציחם לדורות לאחר שההלכה כבר הוסקה ונחתמה. במשך הזמן נשתכחה השקלא וטריא ונותרו רק קטעים, עד שבאו הסתמאים ושחזרו את מה ששרד והשלימו מדעתם מה שהיה זקוק לביאור ולא שרד. רוב השקלא וטריא שבגמרא מן הסתמאים הוא ההבדל בטיב המסירה ובמהימנותה בין השקלא וטריא ובין הלכות פסוקות ופירושים קצובים הוא יסוד מוסד במחקר התלמוד הבקורתי. בכרך זה, יותר מבקודמיו, מודגש הבדל זה וחלק גדול מפירושיו את מקומות הקשים שבגמרא מבוסס על הנחה שלסתמאים, מכונני התלמוד ומשכלליו, תכופות חסרו להם קטעים מן השקלא וטריא והם השלימום מדעתם. תכליתו של כרך זה, כקודמיו, להחליף את הדחוקים בפירושים אחרים.

מקורות (המימרות המקוריות שבתלמוד) ובין מסורות (מימרות שנשתנו בהשתלשלות המסירה). כרך זה יותר מן הכרכים הקודמים – וכמובן פחות מן הכרך הסמוך לו, על בבא קמא – מבחין גם בשקלא וטריא התלמודית בין השכבה האמוראית ובין השכבה הסתמאית, זו של עורכי התלמוד, הסתמאים, שחיו ופעלו כמאה שנה אחרי תקופת האמוראים. הנחתנו היא שלפני העורכים, הסתמאים, הייתה השקלא וטריא האמוראית מקוטעת וחלקית והם השלימו אותה, ובמקום שלא הייתה להם שקלא וטריא – כשם שלא הייתה להם שקלא וטריא תנאית, מלבד זו המצומצמת והפירורית שאנו מוצאים לפעמים במשנה ובתוספתא – הם המציאו אותה. הסתמאים היו הראשונים שראו ערך עצמאי בשקלא וטריא. הם שחזרו את הישן והוסיפו מן החדש והנחילו אותם לדורות הבאים, בניגוד לקודמיהם, התנאים והאמוראים וגם מחוקקי חוקים אחרים, שראו את ערכה של השקלא וטריא רק בכוחה להסיק הלכות קצובות חדות, ואחרי שהסיקו אותן זנחו אותה. השקלא וטריא האמוראית לא נמסרה במסירה רשמית והיא נשמרה רק בזיכרון, ולכן היא מקוטעת ולא שלמה. השחזור המאוחר של הסתמאים לא תמיד קלע אל המטרה, ומה גם שמהלך המחשבה של הסתמאים שונה הוא מזה של האמוראים: הסתמאים נוטים יותר לרטוריקה, מקפידים פחות על כרונולוגיה ובכלל מחשבתם מופשטת יותר. מחשבתם לפעמים אינה משקפת אפוא את מחשבת האמוראים, ולפיכך הורגש הצורך לעבד את השקלא וטריא מחדש, להפריד בין השכבות ולזהות את השתייכותן. בכרך זה התחלנו במלאכה זו, ואנו מקווים לחזקה ולהגבירה בכרכים הבאים.

כרך זה הוא החמישי בסדרת מקורות ומסורות: ביאורים בתלמוד . הביאורים מניחים שפירושים רחוקים, שנתקלו בהם כבר הראשונים ומבחר גדולי האחרונים – פירושים שאין לתלותם בחוסר ידיעת הראליה במובנה הרחב, ובכלל זה ידיעת התפתחות הלשון – הם עדות להשתבשות המסירה, וכדי ליישרם יש לחזור אחורנית, לעקוב אחרי שלבי המסירה ולהתמקד בשלב שגרם לפירושים הרחוקים. מה שמייחד כרך זה הוא שבו יותר מבקודמיו עומד המחבר על תרומתם של הסתמאים (עלומי השם) בעיצוב תורת האמוראים. השתבשות המסירה נגרמה בחלקה הגדול משום שלפני הסתמאים כבר לא הייתה מסורת מהימנת של השקלא וטריא האמוראית (כל שכן התנאית). המסירה התרכזה בעיקר בתמצית ובסיכום של הלכות, ואילו הדרכים שבהן הגיעו להלכות אלו לא נמסרו. הסתמאים ביקשו להנציח לדורות גם את החומר הוויכוחי, המשא ומתן, אך מכיוון שלא היו בני זמנם של האמוראים לא תמיד הייתה להם גישה למקורות הראשוניים, ותכופות היה החומר שבידם לוקה בחסר וביתר שלא ניתן היה לפרשם אלא פירושים דחוקים.

זהו הכרך הראשון בסדרת מקורות ומסורות . מהדורה שנייה זו מעידה כמאה עדים שאכן ישנם עוד לומדי תורה המשתוקקים ללמוד גמרא על פי השיטה הביקורתית המדעית. רגליים לדבר שבין הקונים נמצאים הרבה בחורי ישיבה יחד עם משכילים אשר לא עזבו את תורת ה'. רק הם מסוגלים להתעמק ולהבין - ולהעריך - מה שנאמר בפנים. המחבר מביע קורת רוח שכמוהו גם הם, לומדים יקרים אלה, אינם רואים אי-התאמה בין נאמנות לפשט ולשכל הישר - הבסיס לגישה המדעית - ונאמנות לכל דבר שבקדושה ואמונה צרופה. מי שרואה בגישה הביקורתית זלזול בכבוד התורה ולומדיה או פגם בשלמות התורה (היינו הך), כרוך יותר מדי אחרי השקפה מצומצמת שנאמרה בשעתה למקומה ולזמנה. היום ההשגחה דורשת מאתנו להיות יותר רחב, להיות יותר פתוח. היא פתחה לפנינו לרווחה את שערי המדע (ודלתי הספריות) וזימנה לנו אפשרויות מדעיות אשר לא שערנון מקודם. והכל כדי להשתמש בהם. ומי שאינו משתמש בהם, עתיד ליתן דין וחשבון. סדר נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין