"אתה מאמין באלוהים?" היא שאלה שכל ישראלי מצוי נתקל בה אין-ספור פעמים בימי חייו, וכמדומה שבכל פעם הוא משיב עליה קצת אחרת. את תשובותיהם של יותר משישים יוצרים עבריים מודרניים תוכלו למצוא בין דפי ספר זה, אסופה ייחודית בעריכת ירון אביטוב ורן יגיל, העוסקת בנושא שטורד את האנושות משחר ההיסטוריה – האמונה. הקו המנחה של האסופה הוא פלורליסטי. הסיפורים והשירים הנכללים בה נעים בין האמונה לכפירה, ומחולקים לארבעה שערים: יש אלוהים, אין אלוהים, פוסחים על שתי הסעיפים ואמונות אחרות. באסופה נכללים יוצרים "אמוניים" מובהקים וחוזרים בתשובה, לצד סופרים ידועים שיצאו בשאלה, וכן יוצרים חילוניים רבים העוסקים אף הם בסוגיה בהרחבה ומזווית שונה. ב אחד אלוהינו שוכנים בהרמוניה, זה לצד זה, החילוני שמגדל זקן ועוטה ציציות והאברך החרדי שמעשן סיגריה בשבת; החרדי שהפך לנזיר בודהיסטי ובעל התשובה שרוצה להצית בית בושת; ישעיהו לייבוביץ, המנהל ויכוח עם המורה לתנ"ך על ניהיליזם ואמונה, ודוד ויהונתן המודרניים המסמלים את השסע בחברה הישראלית; החכם היהודי מהדור הישן, שלא חדל להאמין באלוהים אבל הקהילה שלו חדלה להאמין בו, ותלמיד חכם שגיסיו מתקנאים בו שהוא רק לומד ולא עובד; מקובלי צפת וירושלים, וישראלים הכותבים על המפגש בין היהדות לנצרות. באסופה נכללים גם שירי משוררים רבים, המדברים עם אלוהים ב'גובה העיניים' או בתקיעת שופר. מבחר זה מייצג את הדרך שבה מתמודדת הספרות העברית המודרנית, על שלל גוניה ודורותיה, עם נושא האמונה, ואת התוצאה אפשר בהחלט להציב בארון הספרים היהודי.

הומלס הוא כל אדם, שבאמצע חייו נזרק לרחוב ונאלץ להמציא שם את עצמו מחדש. הומלס הוא מורד, מאהב ומשורר הרחוב. הומלס הוא האני האבוד והחרד שיש בכל אחד מאיתנו, הפוחדים שניזרק, שלא ירצו בנו עוד, שלא יאהבו אותנו, שיינטשו אותנו. את כל הרגישויות הללו חווה הומלס בעוצמה ובאינטנסיביות מבעיתה ומשחררת בוֿזמנית. הומלס מעניק תפיסה ייחודית על החיים בממד זמן פנימי, המשוחררים מכבלי הממסד. הומלס הוא רומן סיפורים נועז ומקורי, שמתקדם במעגליות מסיפור לסיפור, ופורש חוויה קיומית ופילוסופית, בד בבד עם עלילות מרתקות ומפתיעות בתפיסתן את המציאות הנפשית הסובייקטיבית. ברומן הסיפורים הומלס פורש ירון אביטוב כנפיים מן הכתיבה הלירית-ריאליסטית, שאפיינה עד כה את מרבית כתיבתו, וממריא למחוזות הסאטירה והסוריאליזם, ההומור השחור והאימה. יעל ישראל (סופרת ועורכת) סיפורי הומלס , שהם מחרוזת המשתחלת לכדי רומן קצר, פראיים ושורשיים, מתפתחים ומפתיעים. המספר משתרך אסוציאטיבית אחרי "הראש המשוגע" שלו. מה שמאפיין את הומלס הוא כתיבה על אנשים אומללים בדרך פנטסטית פרועה של הומור תוך שימוש תמידי ב"החפָּצה", הפיכת האדם לחפץ בעידן הגלובליזציה המטורף והקפיטליסטי שבו אנו חיים. המרוץ המטורף אחר מותרות מיותרים הופך את כל בני האדם, ממנקה הרחובות ועד ביל גייטס, לחפצים זנוחים בערמת גרוטאות – הומלסים שברוח. כאלה הן הדמויות של ירון אביטוב בספר זה: אם זה נער המעלית שהופך את עצמו למעלית ואם זה מישהו במחלקת שמירת חפצים שהופך את עצמו לחפץ על מדף המחכה לבעליו שלעולם לא יבוא, או אדם שהופך לתוף אנושי. הסיפורים מתפתחים מפסקה לפסקה, עד לשיא המטורף הבוגד בחוקי הפנטסיה עצמם ויוצר מעין לעג פוסטֿמודרני, אפילו לחוקי העולם של הספרות הפנטסטית. רן יגיל (סופר ועורך "עמדה") ספריו הקודמים של ירון אביטוב – וביניהם פתק מאמא (עם עובד), אדון הסליחות (ספריית מעריב), האורות של מיאמי (כרמל) והסתכלות (כנרת) – זכו לשבחי הביקורת ולמספר פרסים ספרותיים, ביניהם פרס ראש הממשלה לספרות, פרס קרן ירושלים לספרות יפה ופרס למחקר במדעי החברה ע"ש ארתור רופין.

אנו מבקשים להעמיד במרכז שלושה יוצרים - אורי צבי גרינברג, אשר ברש ואסתר ראב - מן המרתקים בספרות העברית במאה העשרים; סופרים שנדמה שלא קיבלו את מידת תשומת הלב הראויה בתקופתם ואשר ביצירתם אנו מוצאים דווקא מידה מסעירה של תקפות וחשיבות לתקופתנו. בשל כך יש לחזור ולדון בעבר הספרותי, זאת אנו עושים מתוך שאיפה לכונן הכרה בתקפות אותו עבר דחוי ובערכו האסתטי והרגשי. אנו מבקשים להפנות תשומת לב אל סופרים וטקסטים שמעולם לא עמדו במרכז ולדעתנו ראויים לכך; אלה מגלמים עברונו אפשרויות לא נורמטיביות חשובות ורלוונטיות להיום. סופרים אלה ביקשו ליצור זיקה אל המקומי והמיידי תוך כדי תיווך המורשת ההיסטורית של המקום וסטייה ממנה, ופחות באמצעות מודלים ספרותיים מהספרות הרוסית, הגרמנית או הצרפתית, למרות היכרותם העמוקה עם ספרויות אלה. אנו מאמינים ששלושה יוצרים אלה - ליבת יצירתם היא בחיפוש שורשי הזהות ביהודי או ביהדות; ובמקום - ארץ ישראל על נופיה ההרריים, עמק יזרעאל, הגליל והגלבוע, ועל נופי העיר תל-אביב והתהוותה של הוויה ארצישראלית-יהודית-עברית חדשה. יוצרים אלה הניחו יסודות ל"נוסח הארצישראלי" בספרות העברית. במרכז הווייתם עמדה הזהות היהודית והעברית הנוצרת לראשונה במלוא עומקה ומורכבותה ואשר ביקשו למצוא לה ביטוי בפריצת תבניות וברענון צורני-שירי. אך יצירתם נדחתה בפני נוסח שנקבע על-ידי סופרים שבחרו ליישם תבניות מוכרות יותר בפנייתם אל המציאות המתהווה כגון: שלונסקי, אלתרמן וגולדברג. דווקא היום, כשיש מי שממיר את החברה בייצוג ואת הטקסט הספרותי הופך למוצר תרבות או למותג, אפשר להכריז בריש גלי שאין דבר חיוני יותר מכינון אפשרויות קיום אישיות וציבוריות עבור הקוראים, תוך מעקף של הרשות התקשורתית-ממותגת. והרי לכך נועדה הספרות בעינינו.