בשנת חייה האחרונה התכתבנו, מיכל זמורה-כהן ואני, על נושא שהעסיק את שנינו שנים רבות: מעמדה של המוזיקה האמנותית במאה העשרים, וליתר דיוק, משמעותו של המהלך ההיסטורי-התרבותי שהניב את מה שמכונה "מוזיקה בת-זמננו". תקופה מסוימת אף השתתפנו בקבוצות דיון על סוגיה המשיקה לנושא: בעיית החינוך למוזיקה בבתי הספר בארץ. מיכל סברה שהדרך שהמוזיקה האמנותית הלכה בה במאה העשרים, המעבר מטונליות לא-טונליות, הייתה שגויה מעיקרה. אני חלקתי על השקפתה זו. לבסוף החלטנו לברר לעצמנו את העניין הסבוך והמורכב הזה, על רבדיו וממדיו השונים, בהתכתבות "ממוסדת" (בלי לחץ זמן, אך בקצב מחזורי רצוף), וכך באה לעולם חליפת המכתבים המוצגת לפני הקוראים בספרון זה. המכתב המסיים התכתבות זו נכתב על ידי מיכל כשבועיים לפני מותה, ב-19 בינואר 2015. ההחלטה לפרסם את חליפת המכתבים הפרטית נעוצה בעיקרה ברצון להיענות למבוקשה של מיכל; להתכתבות הנמשכת בינינו התייחסה כאל "ספרי האחרון", כפי ששבה והדגישה כמה פעמים כאשר סיבוכי מחלתה החלו לתת את אותותיהם. היא חשה שקצה קרב. במובן זה יש לקבל ספרון זה כמסמך לזכרה של מיכל, אך בד בבד גם כתרומה עיונית לבירור הסוגיה האמורה באשר למעמדה של המוזיקה האמנותית בזמננו. משה צוקרמן

במרכז הספר הזה עומד גארי ברתיני, חלוץ במחנה המוסיקאים שלנו. ואולם אין זו ביוגרפיה המגוללת קורות חיים אלא ביוגרפיה מוסיקלית המסכמת את פעילותו של גיבורהּ על רקע התפתחותם של חיי המוסיקה בישראל. מיכל זמורה־כהן, הנמנית עם האישים שהטביעו את חותמם על חיי המוסיקה שלנו, היא שיזמה ותכננה את הספר הזה, כתבה את מרבית פרקיו, בהם אלה המבוססים על שעות ההקלטה הרבות שהקליט מבקר המוסיקה חגי חיטרון את שיחותיו עם גארי ברתיני, ואף שיתפה בו עוד מוסיקאים שהיטיבו להכיר צד זה או אחר בנושא הספר. המנצח גארי ברתיני והמוסיקולוגית מיכל זמורה־כהן, שפעלו זה בצד זה תקופה ארוכה, שותפים כאן בניסיון לשרטט קווים לחיי המוסיקה בישראל, חיים שבהם מילא גארי ברתיני תפקיד כה חשוב.