"ספרו של קאנט לשלום הנצחי יצא לאור בשנת 1795. סברה היא כי אחת הדחיפות לכתיבתו של הספר ולפרסומו היה ההסכם הקרוי שלום באזל, שנחתם ב-5 באפריל 1795 בין פרוסיה ובין הרפובליקה של צרפת. מקובל לחשוב כי הסכם זה, ששם קץ, או שנראה היה כשם קץ, לעוינות בין שני אויבים, נתן חלקו לאווירה של ציפייה לשלום ושימש נימוק למען השלום. כאשר אנו מעיינים במניעים פנימיים של הגותו של קאנט עצמו, נראה המעבר מהגות זו להידרשות מפורשת לשאלת השלום כך: השלום עצמו אפשר להבינו כמצב של הודיה אוניברסאלית של בני אדם אלו באלו. מבחינה זו הוא מעין מימוש, ולו מימוש חלקי, של הצו הקטיגורי המטיל את החובה לראות בבני אדם תכלית ולא אמצעי בלבד. שלום, מניעת כיבוש, מניעת ניצול ובליעה של עם על ידי עם או מדינה על ידי מדינה - הללו משקפים או מגשימים מצד זה את הצו ההחלטי ואת האוניברסאליות של התוקף של צו זה". (מתוך "בפתח הספר")

הספר הופיע בשנת 1783 [...] זהו ספר פופולארי יותר, המוסר לקורא את הקווים העיקריים שבשיטתו [...] ה"הקדמות" בסגנונן הקצר והבהיר עזרו בהרבה להפצת שיטתו של קאנט. שופנהאואר כינה את הספר "היפה ביותר והמובן ביותר מבין כל כתביו העיקריים של קאנט, ספר המקל בהרבה על לימוד הפילוסופיה הקאנטית". דברי פתיחה מאת ש"ה ברגמן

'את דעותיו בענייני המוסר [...] הביע קאנט בעיקר ב'ביקורת' השנייה, 'ביקורת התבונה המעשית' (1788). אולם תמצית דעותיו אלו נמצאת בספר הקצר הניתן כאן בתרגום עברי.' שמואל הוגו ברגמן, 'דברי פתיחה' 'לו היה קאנט כותב את "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" בלבד – מקומו בתולדות הפילוסופיה היה מובטח [...] עבודה זו נכתבה בצחות לשון, בעומק תובנה ובעצמה ריגושית המעוררת השפעה מידית על הקורא והופכת אותה לאחת הקלסיות ביותר בנושא [...] קאנט מבקש לסרטט בה את המאפיינים המרכזיים של הנסיבות שבהן נעשות החלטות מוסריות, ובכך להבהיר את האופי המיוחד של החלטות אלה.' האנציקלופדיה לפילוסופיה , לונדון וניו יורק 1967