עד כה לא זכתה עמדתו של שטפן צווייג ליהדות להתייחסות רחבה ומעמיקה. חליפת המכתבים שבספר זה מציגה לראשונה באופן ישיר ובלתי אמצעי את מחשבותיו ורשמיו: "רק לך אומר שמטבעי [...], לא הייתי בוחר ביהדות כבית סוהר להכרה ולמחשבה שלי [...]: ואולם אני יודע שאני מבקש למצוא ביהדות שלווה, ולעולם לא ארצה לבגוד בה, וגם לא אבגוד. [...] העובדה שאני יהודי אינה לנטל עליי, היא אינה מלהיבה אותי, לא מייסרת אותי ולא מייחדת אותי. כשאני חושב עליה, אני מרגיש בה כשם שאני מרגיש את פעימות ליבי, ואיני מרגיש בה כשאיני חושב עליה. אני חושב שבמילים אלה הבהרתי את עצמי." שטפן צווייג במכתב אל מרטין בובר, 8 במאי 1916

בביוגרפיה זו של אונורה דה בלזאק – שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה סמוּיה של מחברהּ, שטפן צווייג – משתקף הפרופיל הקיומי של צווייג כיהודי־שוליים אוסטרי דגול; על כך עומד פרופ' יעקב גולומב במסת ההקדמה לספר. צווייג העריץ ללא סייג את בלזאק, "בונה העולמות" ואחד מגדולי מעצביה של התרבות האירופית בדורו, שעשה לילות כימים בכתיבת הקומדיה האנושית – שבהיקפה המאסיבי, בתנופת רעיונותיה ואלפי דמויותיה לא היה לה אח ורע בקרב סופרי אירופה. עמוד אחר עמוד בביוגרפיה זו מתגלה גדולתו של האיש הקולוסאלי בלזאק כהיסטוריון של תקופתו, כפסיכולוג ופיסיולוג, כצייר ומשורר, כמעט כאֵל הבורא עולם ומלואו בכוחו הדֶמי־יוּרגי ובלהט רוחו שלא תדע מנוח. ועם זאת הבחין צווייג חד־המבט בפרדוקס שבבסיס גאונותו: מצד אחד אמן דגול הנאמן לעצמו וליצירתו, ומצד שני מי שמאבד תדיר את האותנטיות האישית שלו, בהיכנעו לפיתוייו של פרסום מהיר אך ריק־מתוכן. בלזאק רדף כל ימיו אחר אשליית דמותה של האשה ובת־הזוג האידאלית. הוא כילָה את חייו בעבודה ללא לאות ונפטר בלא עת – אך אין ספק שאילו האריך ימים היה משלים את מכלול יצירתו, אחת מקתדרלות הרוח המרשימות ביותר שנבנו באירופה. ולא הוא הדין בשטפן צווייג, שכאשר סיים את בלזאק , הביוגרפיה האחרונה שחיבר, היה כבר עייף ומאוכזב מן "העולם של אתמול" מכפי שיוכל לשקם את חייו, ואיבד את עצמו לדעת. בסופו של דבר כבש בלזאק לא רק את פריס אלא את העולם כולו – שהרי החיים קצרים הם, אך הספרות ארוכה היא ונצחית – וגם צווייג זוכה אצלנו לעדנה מחודשת. ביוגרפיה זו היא תזכורת נוספת ומרשימה לכך. מבוא מאת יעקב גולומב.