****מבצע אלקטרוני*** הנחות גדולות על ספרים אלקטרוניים, עכשיו באתר!
חיפוש מתקדם
עותקים אחרונים
>יחסי ישראל - רומניה בשלהי עידן צ`אושסקו
מידע נוסף
מו"ל:
שנה:
2001
דאנאקוד:
45-151097
ISBN:
965-493-108-7
עמודים:
292
שפה:
משקל:
500 גר'
כריכה:
כריכה קשה

יחסי ישראל - רומניה בשלהי עידן צ`אושסקו

מרישומיו של שגריר ישראל ברומניה

תקציר

רומניה היא המדינה היחידה בגוש המזרח אירופי שלא ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. מחברו של ספר זה כיהן בתפקיד שגריר ישראל ברומניה בשנים 1989-1985, והוא מביא כאן תיאור מאלף של מדינה זו, של קשריה עם מדינת ישראל ושל מצב היהודים בה.
נסקרים כאן בהרחבה ניהול ענייני הפנים ומדיניות החוץ של רומניה, שהביא בהדרגה לקריסת משטרה הקומוניסטי; הדיאלוג המדיני בין רומניה לישראל בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי והדרכים האפשריות לפתרונו, ופעילות ההסברה הישראלית בקרב חוגי הממשל הרומני; פעילותן המשותפת של שגרירות ישראל ושל פדרציית הקהילות היהודיות נגד הריסת בתי כנסת, נגד גילויים אנטישמיים ונגד התכחשות לשואת יהודי רומניה; הקשרים הדו-צדדיים בין ישראל לרומניה בתחום הסחר, הכלכלה, התרבות והמדע, שבתקופה הנדונה היו תופעה חריגה בגוש הסובייטי.
המחבר, שמתוקף תפקידו היה מעורב באופן אישי בכל הפעילויות האמורות, פורס אותן לפנינו בלשון סיפורית קולחת ומשבץ בתיאוריו רשמים אישיים וחוויות מתקופת כהונתו.

ביקורות ועוד

הצופה, 14.12.2001, ספר דיפלומטי ישראלי, מאת יוסף פרידלנדר



"ספרו של יוסף גוברין נמנה עם הספרות הדיפלומטית הישראלית המצומצמת, אם היא קיימת בכלל, ויפה עשה השגריר לשעבר בספרו שכתב, מתוך הרחבת הרקע, האישים, הדמויות האחרות והאירועים בתקופת כהונתו.


גוברין הוא מהיר וחרוץ ומסודר מאד בדיווחיו על הנושאים הדיפלומטיים והלא-דיפלומטיים. נראה שנוסף לכישרונותיו המדיניים יש לגוברין כושר כתיבה לא קטן, שהוא נדיר מאד אצל מדינאים ופוליטיקאים אצל אומות העולם... גוברין עסק בפיתוח הקשרים ההדדיים בין שתי הארצות, כולל הנושא של יישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אך בה בעת העמיק לראות את הנעשה במדינה. ואולי רשם גם יומן, שנעזר בו להעלאת פרטים רבים, שאירעו בזמנו.


היתר העלייה לישראל מעיד על יחסו של השליט גם ליהודים וגם לציונות. רומניה לא הצביעה בעד ההחלטה המבישה המאשימה את הציונות בגזענות. מדינה זו תרמה גם לביקורו של סאדאת בירושלים ולהסכמי קמפ-דייוויד. כל חברותיה בגוש "המדינות הבלתי מזדהות" נקטו עמדות פרו-ערביות מובהקות וסייעו לפלשתינים בכל, בנשק ובמשק.


מנהיגי ישראל נמנעו מלבקר את צ'אושסקו על מדיניות הפנים הסטאליניסטית שלו, כפי שנהגו מנהיגי הארצות החופשיות. גוברין מסביר, ובצדק, כי מנהיגי ישראל מונעים עצמםמביקורת על מנהיגי ארצות זרות, ובמיוחד אלו שהן ידידותיות לישראל, עמדה זו מעוררת מפעם לפעם פולמוסים... אבל כל ראשי הממשלות שלנו נהגו תמיד לפי העיקרון הזה...


צ'אושסקו פעל למען ועידה בינלאומית בהשתתפות ברית המועצות וארצות הברית, כדי לגשר בחן הצדדים בסכסוך הארץ-ישראלי. הוא גם טען, כי הוא האיש אשר שכנע את ערפאת לראות בישראל עובדה קיימת ולהכיר בזכותה להתקיים ככל מדינה אחרת. הוא זרז את קיצה של המלחמה הקרה עם קריסתם של המשטרים הקומוניסטיים, אשר גמרה עם הסיוע המדיני והצבאי לאש"ף. לאחר העידן הקומוניסטי התפתחו יחסי ישראל-רומניה בתחום הכלכלי והמסחר, וגישתה של רומניה לישראל נעשתה יותר חיובית...


ליהדות רומניה היו מאפיינים ייחודיים, לדעת גוברין,והקהילה השתדלה לשמור עליהם ברוב מצוקות העיתים והגזרות. כרגיל התקיימו הקהילות תחת פיקוח המשטר הקומוניסטי. לאחר המלחמה נאמד מספר היהודים ברומניה ביותר מ-400,000. בימי צ'אושסקו ירד מספרם ל-100,000. בסוף 1989 היו פחות מ-20,000 וכעבור עשר שנים כ-12,000. רובם עלו לישראל. אך למרות המספר הקטן מתפקדות הקהילות, כאילו היו בהן מספרים גדולים יותר. פעולתו של הרב משה רוזן ז"ל תרמה לפעילות היהודית בכל השנים בהן עמד בראש הקהילה...


הספר מקדיש הרבה לאיש המרכזי ברומניה, השליט צ'אושסקו. הוא היה עריץ במדיניות הפנים, אך לוחם למען השלום במדיניות החוץ, למען שלום בין מדינות, שוויון מלא בזכויות, כיבוד העצמאות והריבונות של כל המדינות, אי-התערבות בענייני פנים ופסילת איומים להשתמש בכוח... באשר למזרח התיכון, הוא דגל בניהול שיחות שלום, באווירה של שלום מלא, כבוד והבנה הדדית. "זוהי גם הסיבה להתבטאותנו העקיבה למען הגברת המאמצים בחיפוש אחר פיתרון כולל, לפתרון של שלום בר-קיימא במזרח התיכון. שלום זה יהיה מבוסס על נסיגת ישראל משטחים ערביים כבושים בעקבות מלחמת 1967. למען פיתרון העם הפלשתיני, לרבות הזכות לכינון מדינה פלשתינית עצמאית משלו, וערבויות ביטחוניות לכיבוד עצמאותן וריבונותן של כל המדינות באזור". צ'אושסקו הציע ועידה בינלאומית במסגרת האו"ם ובחסותן של ארצות הברית וברית המועצות בהשתתפות אש"ף וכל המדדים הנוגעים לעניין. רומניה המשיכה במאמצים בכיוון זה. ואשר יחסי רומניה-ישראל תמך צ'אושסקו בהגברת שיתוף הפעולה הכלכלי והמסחרי. גוברין מדגיש, שצ'אושסקו דיבר על נסיגה משטחים ולא נסיגה מכל השטחים הכבושים בידי ישראל..."


האומה, במה למחשבה לאומית, רבעון יוני 2002, ע"ע :109-104 היחסים המשונים עם הרודן הרומני, מאת יצחק ארצי


"...מועט עד כה היקף המחקר המוקדש לעלייתו ולנפילתו של צ'אושסקו. לכן, ספרו של ד"ר יוסף גוברין הוא דבר בעיתו. אין זה מחקר אקדמי המבוסס על מסמכים בלבד. השגריר וההיסטוריון גוברין משלב את ניסיונו המדעי עם הראייה של דיפלומט לאחר 32 שנות פעילות בשטח. העולם הקומוניסטי היה מוכר לו היטב, עוד בטרם שירותו בבוקרשט, מתפקידיו הקודמים – דיפלומט בכיר בשגרירותנו במוסקבה ומנכ"ל מחלקת מזרח אירופה בירושלים. על רקע 4 שנות שירותו במוסקבה ואחר כך בבוקרשט (1989-1985), תוך גיוס המסמכים, הדיווחים השוטפים שלו, וכן אלה משיחות מנהיגי ישראל עם צ'אושסקו, העיתונות של התקופה והניסיון ההיסטורי, הוא מעניק לנו ספר הכולל תשובות ברורות, אוטנטיות ומוסמכות, לשאלות רבות המתעוררות אגב עיון ב"תור הזהב" של צ'אושסקו.


אזכיר שני מחקרים הקודמים של ד"ר גוברין: "ההיבט היהודי ביחסי גרמניה הנאצית עם ברית המועצות" ו"יחסי ישראל-ברית המועצות מעת חידושם בשנת 1953 ועד ניתוקם בשנת 1967" לא רבים משורות הדיפלומטים שלנו מסוגלים להציג רקע מדעי כמותו. כל זה מעניק משקל מיוחד לספרו.


יתר על כן, בתור דיפלומט ברור שקשריו ומקורות המידע שלו אינם מוגבלים למגעים הרשמיים. הוא מקיים קשרים מסועפים עם עמיתיו, נציגי מדינות בעלות עניין במתרחש ברומניה. סקרנותו כהיסטוריון מביאה אותו לטפל לא רק בנושאים השייכים לתחום הצר של תפקידו. עיניו פקוחות לכל אירוע פנימי משמעותי. לכן, הוא אינו מתעניין רק בנושאים בעלי אופי בילטרלי. הוא גם מתעמק בבעיות המיוחדות, הפנימיות, של הדיקטטורה של צ'אושסקו:


חיסול חובות החוץ של רומניה והשלכת מדיניות זו על החיים היומיומיים של האזרח הקטן;




  • "הסיסטמטיזציה של הכפרים", מעשה אדמיניסטרטיבי תמים כביכול, אשר מאחוריו - המזימה לחסל בצורה שיטתית את ריכוזי האוכלוסייה בעלי רוב הונגרי.


  • מעקב אחרי כוחה של ה"סקוריטטה" ומעלליה.


עם זאת, תשומת לבו של המחקר מוקדשת ל"חידת צ'אושסקו" בתחומים הרלבנטיים ליחסים עם ישראל:




  • עיסוקו השיטתי של צ'אושסקו בסכסוך הפלשתיני-ישראלי;


  • היכרותו עם ערפאת והידידות העמוקה ביניהם;


  • מאמציו לפיוס עם היהודים והישראלים;


  • יחסו ליהודים המקומיים ולעלייה.


... כמו כל מנהיג לאומני, היה צ'אושסקו נגוע בשמץ של אנטישמיות. הוא האמין שיהודי אמריקה הם השליטים האמיתיים במישור המדיני, בבית הלבן, בתקשורת. מסלול ושינגטון עובר דרך ירושלים. מכאן, גם יחסו המיוחד ליהודי רומניה ולעלייה. הוא חיפש דרכים לנקוט עמדות חיוביות כלפי יהודי רומניה, שאין בהן להזיק לאינטרסים החיוניים שלו. היחס החיובי ליהודים, הענקת חופש תרבותי דתי ליהודי רומניה, מתן היתר ל"ג'וינט" לארגן פעילות סעד למופת ליהודים, מתן היתרים לעלייה, תוך כדי הפיכת העלייה לענף מכניס, פרטי ולאומי, היחסים המיוחדים עם הרב הראשי של רומניה, ד"ר משה רוזן – כל אלה לא הוו סיכון לרומניה בעידן שבו לא היה כבר כל חשש מבריה"מ, בגלל עמדות אלו, תפעל נגד רומניה.


מעולם לא שררו בין שגריר ישראל לבין הרב הראשי המקומי יחסים של אמון, חיבה והבנה כמו בעידן השגריר גוברין. ד"ר גוברין היה מעורב בחיי הקהילות, ביקר בהן, נהפך לסמל חי של מדינת ישראל. הוא נכח באירועים חגיגיים ובאירועים עצובים, באזכרות לציון הטרגדיות של יהודי רומניה, הפוגרום בבוקרשט וביאסי, ההגליות ההמוניות לטרנסניסטריה, טביעת "סטרומה" ו"מפקורה", רצח יהודי בסרביה ובוקובינה. כהיסטוריון, גוברין ייחס חשיבות מרובה למאבק גלוי בשורות "ההיסטוריונים מטעם" הרומניים ובדעת הקהל, נגד מגמות ההכחשה של השואה, של נחלת ההיסטוריונים הקומוניסטיים, כמו כן נקט עמדה נגד המזעור של השואה. באומץ הוא הפיץ ברבים ספרים ומסמכים רשמיים ישראליים, שציינו את מספר הקרבנות היהודיים ברומניה – למעלה מ-300,000 נפש ולא 70,000, כפי שגרסו "ההיסטוריונים מטעם".


ההחלטה של רומניה להוסיף ולקיים את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, אחרי 1967, בניגוד לכל מדינות הגוש המזרחי שניתקו אותם לחלוטין, היה מעשה של אומץ-לב פוליטי. בשביל המערב היה זה סימן נוסף לדרך העצמאית של רומניה במחנה הקומוניסטי, שהוסיף לה הערכה, יוקרה וגם רווחים מדיניים וכלכליים. צעד זה גם הקטין בישראל, את היכולת למתוח ביקורת על המשטר הרודני של צ'אושסקו ושלטון ה"סקוריטטה". חוגים נרחבים בישראל תעבו את המשטר הרודני של צ'אושסקו, ראו בו שילוב של שיגעון וגיחוך, אבל נאלצו להחריש. יש הסבורים, שרומניה של צ'אושסקו נאלצה לשלם לגוש הקומוניסטי מחיר על הצעד הספרטיסטי: הפיכתה למרכז של ריגול ומודיעין בעבור בריה"מ והגוש כולו. אסור לשכוח, כי רומניה הרודנית פעלה לפי חלוקת תפקידים ברורה. יחסים רשמיים עם ישראל השפיעו אך במעט על מערכת הפעולות והקשרים של רומניה עם הגוש הקומוניסטי ובראשה בריה"מ. היה זה חלק מתכנון כוללני, אסטרטגיה, שהעניק לרומניה, המדינה הכי קרובה לישראל, את התפקיד המרכזי בתחום המודיעין של הגוש. לאחר שגוברין מציין את היתרונות המדיניים שצמחו לרומניה מהמשך קיום היחסים עם ישראל, הוא אינו מתעלם מההיבט המודיעיני: "זכורני שהיה מי שסבר, כי רומניה לא ניתקה את קשריה עם ישראל מאחר שרצתה לקחת על עצמה את הנציגות המזרח-אירופאית בישראל לצרכי ריגול למען בריה"מ. אין להוציא זאת מכלל אפשרות".


את הדילמה המוסרית של כל אלה שקיימו יומיום יחסים עם משטר צ'אושסקו בעניינים חיוניים לקהילת יהודי רומניה, למדינת ישראל, לעלייה, מסכם ד"ר גוברין בצורה תמציתית: "אך בוודאי שלא ייסלח לו על עריצותו, על פולחן אישיותו, על דיכויו את זכויות האדם ועל כל שאר חטאיו כלפי עמו, כפי שבלטו מאד בשלהי עידן שלטונו ברומניה"...


...אנשי מצפון התעוררו אחרי נפילת המשטר. נמצאו פובליציסטים שיצאו במסע צלב נגדנו: היכן הייתם? מדוע החרשתם? יש עוד היום איסטניסים שאינם מבינים את הרקע של יחסים משונים אלה. כך החלו הפרסומים הספוקלטיביים על הרב רוזן – "בוגד", "סוכנו של צ'אושסקו". ספרו של ד"ר גוברין מספק את התשובות המוסמכות לתהיות אלו."


נתיב, כתב עת לחשיבה מדינית, חברה ותרבות, מרץ 2002, ע"ע 94-93, צ'אושסקו – רודן, אך ידיד לישראל, מאת ד"ר משה יגר


"טיבה של הפעולה הדיפלומטית הישראלית הביא לא מעטים מעובדי שירות החוץ של ישראל לפרסם ספרי זיכרונות, שרבה חשיבותם ההיסטורית. מתוכם שלושה העוסקים ברומניה: הראשון מאת אליעזר דורון, שגריר ישראל בבוקרשט 1969-1967 . השני מאת ד"ר אבא גפן, אף הוא שגריר בשנים 1982-1978, והשלישי הוא הספר שלפנינו.


רומניה הייתה תופעה חריגה בקרב המדינות הגוש הסובייטי. היא הצליחה לשמור על עצמאותה בתחום מדיניות החוץ ובתחום הכלכלה, ולא הלכה בתלם הסובייטי עד הסוף, כרוב מדינות מזרח-אירופה. קו זה החל עוד לפני עידן ניקולאי צ'אושסקו, ששלט ברומניה בשנים 1989-1965 . מסיבות שונות הסכימה ברית המועצות לסבול את "הסטיות" הרומניות הללו. רומניה הייתה למשל, המדינה היחידה בגוש הסובייטי שלא ניתקה מעולם את יחסיה עם ישראל, גם כל יתר הגרורות הסובייטיות עשו זאת ב-1967. היה זה גילוי אמיץ של עצמאות בתחום יחסי החוץ, ותופעה חריגה, לאור העוינות המסורתית של המשטרים הקומוניסטיים במזרח-אירופה כל פי ישראל. מחבר הספר, ד"ר יוסף גוברין, עוסק בתופעה מעניינת זו ומציע לה כמה הסברים.


המחבר, ששרת כשגריר בבוקרשט בשנים 1989-1985, עסק בנושא ישראל רומניה עוד לפני כן, בהיותו סגן מנהל כללי לענייני מזרח אירופה במשרד החוץ בירושלים*). בקיאותו בענייני רומניה בכלל וביחסי רומניה-ישראל בפרט ניכרת היטב בספר.


הספר מחולק לארבעה פרקים:



החלק הראשון עוסק בבעיות הפנים הקשות של רומניה, שהחריפו מאד בשנות שלטונו האחרונות של צ'אושסקו. המחבר מתאר לא רק את המצוקה הכלכלית הקשה והמערכת הממשלתית – הביורוקרטית הכושלת, אלא גם את אכזריות שלטונו ומשטר הרודנות והדיכוי שהנהיג. לכאורה היה זה שלטון דיכוי טוטליטרי, הטיפוסי לכל המשטרים הקומוניסטיים. אולם בשעה שבארצות אחרות של הגוש הסובייטי הלך משטר זה והתרופף במהלך שנות השמונים, ובהדרגה החלו להסתמן בהן תהליכי ליברליזציה – הרי שברומניה נשאר בעינו משטר הדיכוי. אחד הגילויים הקשים הייתה תוכניתו השרירותית והמוזרה ל"סיסטמטיזציה של הכפר", שכוונתה הייתה לעצב מחדש את חייה של האוכלוסייה החקלאית והכפרית של רומניה. מגוחך וחסר שחר היה גם פולחן האישיות שטיפח צ'אושסקו סביבו וסביב רעייתו.


אלה, וגורמים נוספים, הביאו בסופו של דבר להתקוממות נגדם ולהוצאתם האכזרית להורג ב-25 בדצמבר 1989. גוברין מתאר היטב את כל מערכת המאורעות הללו ומוסיף ומביא פרטים רבים.


החלק השני עוסק ביחסי החוץ של רומניה של צ'אושסקו בשלוש גזרות עיקריות: היחסים עם ארצות-הברית, היחסים עם ברית-המועצות והיחסים הלא-ידידותיים עם המדינה הקומוניסטית השכנה – הונגריה. צ'אושסקו פעל גם בגזרות אחרות בתחום מדיניות החוץ בשאיפתו לרומם את מעמדו האישי בעולם ולהרוויח גם יתרונות כלכליים לארצו.


החלק השלישי דן בפעילותו הדיפלומטית המיוחדת ואולי האובססיבית משהו, של צ'אושסקו בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי.משל שנים רבות השקיע בסוגיה זו אנרגיה ומאמצים רבים. שליחיו יצאו לישראל לעתים מזומנות, נושאים עמם הצעות חדשות לבקרים מטעמו; אישים ישראלים הוזמנו בתכיפות לרומניה לניהול דיאלוגים ושיחות מדיניות. מעניין לציין שצ'אושסקו עצמו לא ביקר בישראל מעולם. במקביל ניהל צ'אושסקו קשרים הדוקים גם עם יאסר ערפאת ואנשי אש"פ אחרים. יוסף גוברין סבור שמאמצי צ'אושסקו בשנים הנסקרות בספרו, תרמו במידה מסוימת להכשרת הקרקע לוועידת מדריד (1991) ולהסכמי אוסלו (1993), כפי שתרמו גם שנים לפני כן לקירוב בין מנחם בגין ואנואר סאדאת.


פרק מיוחד מתאר את היחסים הבילטרליים בין רומניה לישראל: קשרי רבות ומדע, מסחר, כלכלה ותיירות, קשרים שנרקמו בין האיגודים המקצועיים בשתי המדינות, תופעת הסטודנטים הישראלים הרבים שנהרו ללימודים אקדמיים ברומניה (אחוז גבוה מהם ערבים). חשוב לציין שלפני עלות צ'אושסקו לשלטון לא הייתה קיימת פתיחות כזו ביחסי רומניה-ישראל. צ'אושסקו היה זה שאפשר התפתחות ביחסי שתי המדינות...


חלק מיוחד, בעל חשיבות רבה דן ביחסו של צ'אושסקו אל הקהילה היהודית הקטנה שנותרה ברומניה בשלהי תקופת שלטונו, לאחר שרוב יהודי רומניה עלו במרוצת השנים לישראל אחרי מכשולים וקשיים מרובים. גם בתחום זה נהג צ'אושסקו באופן חיובי חריג בהשוואה לארצות הקומוניסטיות האחרות באירופה המזרחית. דווקא כלפי היהודים נהג שליט רודן ואכזר זה באורח ליברלי, כמעט נאור. בכך, פעל בניגוד בולט למנהיגים הקומוניסטיים האחרים ששלטו ברומניה לפניו.


התמונה לא הייתה כולה ורודה, כפי שמתואר בספר בכמה וכמה מקומות, וידיו של השגריר גוברין היו עמוסות בעניינים עליהן צריך היה להיאבק עם נציגי השלטון. הוא פעל, למשל, בתקיפות רבה נגד ניסיונות שנעשו ברומניה בתקופת שירותו שם להיאבק ולהכחיש את ההיסטוריה הרצחנית של מדינה זו בתקופת השואה, כולל המגמה לנקות את הדיקטטור הפשיסטי מרשל יון אנטונסקו מאשמת רצח עשרות אלפי יהודים. נראה שנטיות לאומניות גברו על עקרונות תיאורטיים, והביאו את המשטר הקומוניסטי לגונן על עריץ פשיסטי. בחלק זה מבליט המחבר את התפקיד שמילא הרב הראשי ליהודי רומניה, ד"ר דוד משה רוזן. הוא מתארו, בהערכה ובהוקרה כאיש אמיץ לב, בעל תבונה עמוקה, שחייו היו קודש לדאגה לשלום הקהילה היהודית, לרווחתה ולטיפוח זיקתה היהודית. היו חוגים מסוימים, בישראל ובמקומות אחרים, שהסתייגו מן הרב רוזן וחשדו בו, שלא בצדק, שהוא סוכן של המשטר הקומוניסטי. ביקורת זו נבעה מתוך בורות או רשעות; כך סבור מחבר הספר, ושותף לו כותב שורות אלו, ששרת בנציגות ישראל בבוקרשט בראשית שנות השישים וזכה להכיר כבר אז את הרב רוזן ולעמוד מעט על פעולתו החשובה, שנעשתה תוך סיכון אישי רב, במדינה קומוניסטית בעלת משטר נוקשה.


היש מקום לעורר שאלות מוסריות בתחום יחסים בין מדינות שמשטרן הפנימי שונה? הדברים אמורים בביקורת (הנכונה כשלעצמה) על מדיניות הפנים של צ'אושסקו ועל עריצותו ופשעיו כלפי בני עמו, בטענה שישראל צריכה הייתה להסתייג ממנו ולא לטפח קשרים עם רומניה. לדעתי צודק ד"ר גוברין, הסבור שישראל ויהודי העולם אינם רשאים, מוסרית, לשכוח לו מספר נקודות זכות: צ'אושסקו לא ניתק את הקשרים הדיפלומטיים של רומניה עם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, כאשר מדינות אחרות כה רבות עשו זאת; הוא ממשיך לקיים קשרים עם ישראל בשנים בהן הייתה מנודה ומוחרמת בגוש הסובייטי ובמדינות העולם השלישי; הוא גילה יחס ליברלי, יחסית, ליהודי רומניה, התיר את עלייתם לישראל ואפשר לעולים מברית-המועצות לעבור בבוקרשט בדרכם לישראל; רומניה לא הצביעה בעד ההחלטה האנטישמית המגונה בעצרת האו"ם ב-1975, שהשוותה את הציונות עם הגזענות, כפי שעשו מדינות רבות אחרות, מהן בעלות יומרות מוסריות, המזדרזות להטיף מוסר לישראל. מאמציו הדיפלומטיים תרמו לתהליך השלום עם מצריים ולקרוב אש"פ וישראל. אין צורך לומר שהדעות על "הסכם השלום" שנחתם בין ישראל לאש"פ (וגם על הסכם מצריים-ישראל) חלוקות מיסודן, אך כוונתו של צ'אושסקו הייתה טובה, ללא ספק. הוא שאף להיות גורם תורם להשכנת שלום במזרח התיכון...


מלבד התיאורים ההיסטוריים הממצים והניצוחים המעניינים משובץ ספרו של גוברין בדיווחים ובהעתקי תכתובות ששיגר למשרד החוץ בירושלים ממקום שירותו בבוקרשט.


הספר משובץ גם בקטעי זיכרונות משנים ארוכות של עיסוק ביחסי רומניה-ישראל, עוד בתפקידיו הקודמים באגף מזרח-אירופה של משרד החוץ. ספרו של יוסף גוברין יועיל מאד לכל המתעניין ביחסי רומניה-ישראל, וישמש בסיס למחקרים נוספים בסוגיה זו."



*) עד צאתו למקום כהונתו בבוקרשט שימש המחבר מנהל המחלקה למזרח-אירופה במשרד החוץ. עם סיום שליחותו ברומניה נתמנה המחבר לסגן מנהל כללי של משרד החוץ ולראש האגף לענייני בריה"מ, מזרח-אירופה ומרכזה (שנקרא אז האגף למזרח-אירופה)


כיוונים חדשים, כתב עת לציונות וליהדות, אפריל 2002, ע"ע 220-217, שגריר במדינה רודנית מאת ד"ר מירון מדזיני



"... למרבה המזל, ד"ר יוסף גוברין, שילב כמה תכונות טובות בספר שלפנינו, הוא איש אקדמיה, בעל תואר דוקטור בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מחבר ספרים בנושא יחסיה של ישראל עם ברית המועצות ומאמרים רבים בתחום יחסי החוץ של ישראל.


הוא היה אחד השגרירים הטובים ביותר של ישראל, בעל ותק של כמעט ארבעה עשורים בשירות החוץ הישראלי. במהלך שירותו התמחה בענייני ארצות אירופה המזרחית ושירת כשגריר ישראל בסלובקיה, סלובניה, רומניה כמנהל המחלקה למזרח אירופה וכסמנכ"ל המשרד לענייני אירופה המזרחית.


ספרו מוקדש לתיאור כהונתו ברומניה 1989-1985, שהסתיימה ערב המהפכה אשר חיסלה את צ'אושסקו (תרתי משמע) – מהפכה שהפילה משטר של ארבעים שנות דיכוי קומוניסטי ורודנות אישית שאין לה אח ורע בתולדות המשטרים במזרח אירופה, בשל השחיתות האישית, הסגידה וההערצה למשפחת צ'אושסקו שהביאה את כלכלת המדינה לסף קריסה טוטאלית. את התהליכים אשר קדמו למהפכה זו חיבר המחבר, והוא מנסה להסבירם ואף עושה זאת בצורה משכנעת.


שאלות נכונות ותשובות נכונות



גוברין שואל את השאלות הנכונות, אשר אולי לא תספקנה את אלה הרוצים שישראל תנהל מדיניות חוץ רק עם מנהיגים נאורים, הגונים וישרי דרך ועם משטרים מתקדמים שוחרי שלום, קדמה ואחוות עמים. למרבה הצער, המציאות שונה לחלוטין. בחמישים וארבע שנות קיומה נאלצה ישראל לקיים קשרים עם כמה מהרודנים הידועים ביותר לשמצה. בולטים בקרבם השאח של אירן, ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה עד סוף שנות השמונים, צ'אושסקו ברומניה, פינושה בצ'ילי, עוד כמה דיקטטורים במדינות אמריקה הלטינית ומרכז אמריקה (כולל אנסטסיו סומוזה, שעזר לישראל רבות בהברחת נשק אמריקאי במהלך מלחמת העצמאות). אפילו חוזה השלום הראשון עם מדינה ערבית, נחתם עם אנואר סאדאת שלא היה דמוקרט מבית מדרשו של תומס ג'פרסון. גם המלך חוסיין, עליו השלום, לא היסס


<לנקוט אמצעים לא דמוקרטיים ודכא כל התנגדות לשלטונו. מיותר להזכיר כמעט את כל שחיטי מדינות אפריקה השחרה, החל ממובוטו וכלה באבוטה. קרוב יותר לבית, יאסר ערפאת, השותף השלישי לפרס נובל לשלום, מנהיג משטר מושחת ורקוב. ישראל ניהלה משא ומן אפילו עם נציגי נשיא סוריה, אסאד, האחראי לטבח בחומס, שבו נהרגו, כנראה, כעשרים אלף סורים.


ראיה מפוקחת


מה היו הסיבות לקשרים אלה? כולן בתחום הריאל-פוליטיק. את הסיבה לקשרים המיוחדים עם צ'אושסקו מונה יוסף גוברין במורה מפוכחת. לישראל לא היה עניין לגנות ראשי מדינות זרות, שעמן היא מקיימת יחסים ידידותיים, ואת רומניה בכלל זה, בעקבות מחדלי מנהיגיהן או ממשלותיהן בנושאי פנים. סיבה שנייה היא העלייה. ישראל ראתה תמיד את השיקול היהודי, את הצלת הקהילו השונות ומתן אפשרות להעלותן לישראל. דבר זה בלט במיוחד ברומניה, באירן, בדרום אפריקה (ממדינה זו, למרבה הצער והעלבון, אך בודדים שמו פעמיהם לכאן בשנים האחרונות), ואפילו בארגנטינה, שבה קיימה ישראל קשרים עם משטר הגנרלים אשר פגע בזכויות האזרח של אלפים, כולל מאות יהודים שנעלמו במהלך שלטונם. סיבה שלישית, שגוברין בטעם טוב אינו מזכירה, נוגעת לנושאים כלכליים ובמיוחד למכירת נשק, חלפים, תחמושת ושיגור יועצים לשימוש בפריטים אלה, שחלקם נועד לדיכוי מרידות מבית. עוד סיבה היא מילוי בקשותיה של ארצות הברית, פרשת אירן-גייט ותפקיד ישראל בה היא הוכחה לכך. לכן, בעולמנו לא ניתן לבחור את הידידים, בייחוד לא למדינה אשר אינה משופעת בידידי אמת.


ייחודה של רומניה


מה ייחד את רומניה? ראשית, היא הייתה המדינה היחידה מארצות מזרח אירופה שלא נענתה לבקשת ברית המועצות לנתק את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים. שנית, רומניה הייתה המדינה הקומוניסטית היחידה שהתירה ליהודים לצאת מגבולותיה לישראל, זמן רב לפני שברית המועצות פתחה את שעריה. נכון, זה היה תמורת תשלום נכבד לגולגולת, סכום שהלך לצ'אושסקו, אבל רומניה הייתה מקור חשוב לעלייה בימים שבהם נראה היה שמעיין העלייה כמעט וחרב. שלישית מאמצי מנהיגה להביא לידי שלום בין ישראל ומדינות ערב, ובעיקר להסדר בין ישראל והפלשתינאים, היו כמעט בלתי נלאים. צ'אושסקו לא חסך מזמנו, מרצו והשפעתו כדי לקדם נושא זה. באביב 1972, הוא הזעיק את גולדה מאיר לבוקרשט והמצע לה לסדר עבורה פגישה עם סאדאת. גולדה הסכימה ברצון, אך סאדאת נרתע ברגע האחרון.


בתקופת כהונתו של גוברין, ראש ממשלת ישראל היה יצחק שמיר. מנהיג זה לא התרשם במיוחד מטיעוניו של צ'אושסקו, והעדיף לשמוע את תוכחותיו של המנהיג הרומני כמעט מבלי להגיב, ואין פלא. צ'אושסקו חזר בעקביות על עמדתו כי אין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי-ערבי, וכי על ישראל להכיר בזכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים, לרבות זכותם לכינון מדינה משלהם (אם כי בשלבים). כל זה יושג בוועידה בין-לאומית על בסיס החלטת מועצת הביטחון 242. ועידה כזו יכולה להוביל למשא ומתן ישיר. הוא טען עוד כי על ארצות הברית וברית המועצות למלא תפקיד מרכזי בוועידה כזו, ולאחר ההסדר תוכל ישראל לקבל ערובות לביטחונה, שיאפשרו לה לנרמל את יחסיה עם כל מדינות העולם כולל עם כל שכנותיה.


פחות משלוש שנים לאחר שהוצא להורג הוגשמו, למעשה, מרבית ההצעות של צ'אושסקו בעת שהחל תהליך מדריד ולאחר מכן תהליך אוסלו. צ'אושסקו לא יכול היה לחזות את קריסת תהליך אוסלו. גם כמה ממנהיגי ישראל לא העלו בדעתם אפשרות כזו.


מקור חשוב להבנת מדיניות החוץ הישראלית


גוברין הצליח לשלב בספרו את תולדות רומניה בזמן החדש, את עקרונות מדיניות החוץ של צ'אושסקו ואת בעיות הפנים האיומות שמשטרו ירש ממלכי רומניה, מבלי שהשכיל לבצע רפורמות ולכן נשאיר את רומניה, עד היום, כאחת ממדינות אירופה הנחשלות ביותר. הוא גם מתאר בכישרון רב את בעיות הכלכלה, התרבות, האמנות והחברה ברומניה, ובייחוד את בעיותיה עם המיעוטים האתניים שבשטחה, כולל ההונגרים. הוא גם מתאר בהרחבה כיצד פועל שגריר במדינה רודנית בנושאי תרבות והסברה. למעשה, הואיל ואמצעי התקשורת נתונים בפיקוח חמור ואינם רשאים לבטא עמדות הנוגדות את מדיניות המשטר, קשה היה לשגריר ישראל להביא את דברו בפני הציבוריות הרומנית. הוא נאלץ להסתפק בביקורת על תופעות אנטישמיות שהשמיע באוזני השלטונות וכמה סופרים ועיתונאים חשובים. אסור היה לו להתקשר לכל גורם אופוזיציוני.


ברור שהמחבר דלה הרבה מתיאוריו מהדיווחים השוטפים ששיגר לירושלים. וכאן אולי הביקורת היחידה על ספר זה. יש בו הרבה דברים שנאמרו קודם. בכל שיחה עם נציגי השלטון, החל מהנשיא וכלה בממונים על ענייני ישראל והמזרח התיכון במשרד החוץ הרומני, הפזמון היה זהה ומבוסס על עמדות הנשיא המוכרות. אבל אין בביקורת זו מלהמעיט בערכו של הספר, שיהיה בעתיד מקור חשוב מאד להבנת מדיניות החוץ של ישראל במזרח-אירופה בכלל, וברומניה בפרט. זהו תחום שאינו משופע בספרים בניגוד, למשל, ליחסי ישראל-ארצות הברית או מדינות אירופה המערבית, וזו תרומתו העיקרית של המחבר".


גשר, כתב-עת לעניינים יהודיים, 146, חורף תשס"ג, ע"ע 135-134, מאת גבריאל אלכסנדר


"הספר מתעד את פעילותו של המחבר בשנים 1989-1985 כשגריר ישראל ברומניה, המדינה הקומוניסטית היחידה, שלאחר מלחמת ששת הימים לא ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל; את ניהול ענייני הפנים והחוץ של רומניה תחת שלטון צ'אושסקו; את רקמת היחסים העדינה שנטוותה בין שתי המדינות בתחום המדיני, מסחרי וכלכלי; את העלייה ותחומים נוספים; את הדו-שיח הידידותי שהיה קיים בין שתי המדינות בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי והדרכים לקידום פתרונו.


כן מתאר הספר את המשך טיפוחם והידוקם של קשרי ישראל עם הקהילות היהודיות ברחבי רומניה ואת פעילותו של המחבר נגד גילויי האנטישמיות שהייתה ועודנה טבועה מדורי דורות בתודעתם של רבים מתושבי רומניה ונגד התכחשות ההיסטוריוגרפיה הרומנית לשואת יהודי רומניה.


הספר, שזכה לביקורות חיוביות רבות, מהווה חומר לימוד להיסטוריון ולחוקר יחסים בינלאומיים והוא משמש תרומה לשובה להבנת תפקידו ותפקודו של שירות החוץ הישראלי."


מפנה, כתב עת לענייני חברה, מס' 43, אפריל 2004



ד"ר אביגדור שחן "זה לא מכבר יצא לאור ספר על יחסי ישראל רומניה בימי צ'אושסקו, מאת מי שכיהן כשגריר ישראל ברומניה, ד"ר יוסף גוברין. הספר הוא תעודה היסטורית מרתקת, המגלה את פן שלטונו של שליט רומניה בעידן הסובייטי, תפישתו את הסוציאליזם באסטרטגיה הגלובלית של הכלכלה המערבית וניסיונו להשתלב בה, מבלי לאבד את הזהות הסוציאליסטית כפי שהתווה המשטר הסובייטי, פטרונן של מדינות הגוש המזרחי. הספר מהווה מסמך היסטורי מעניין שחברו בו אפיונים חשובים להבנת דרכו, מדיניותו, תפישתו המדינית הגלובלית ותפישת עולמו של השליט הרומני בסיום שלטונו בצורה כה דרמטית, עם הוצאתו להורג יחד עם רעייתו, שותפתו להנהגת המדינה.


כשגריר ישראל ברומניה, פותח גוברין קשרים הדוקים עם הרובד המשכיל, האקדמי והשליט של המדינה בתקופה סוערת ביותר במדיניות הפנים והחוץ שלה, מאז שלהי מלחמת העולם השנייה, תקופת צ'אושסקו. המחבר היה, במידה לא מעטה, מעורב בהתוויית היחסים המדיניים בין ישראל למשטר הרומני בימי כהונתו בשנים 1989-1985. בשפה רהוטה, קריאה ומרתקת, תוך הבאת סימוכין ומסמכים, בתיעוד וברישום שיחותיו עם אנשי המשטר, מנתח המחבר בפנינו את אישיותו של צ'אושסקו על חולשותיו, דרך מחשבתו, אופן שליטתו, אומץ לבו לחרוג מן המוסרות שקבעו השליטים במוסקבה בתוכנית האסטרטגית של כלכלת הגוש הקומוניסטי, והתקרבותה של רומניה לקהיליית עמי המערב. הספר פורש יריעה רחבה הודות המתח הפוליטי הפנימי באשר לעוני, שנגרם בשל החזר החובות עליו החליט צ'אושסקו שבא על חשבון ההצטמצמות הכלכלית עד כדי חוסר במצרכים בסיסיים, ובשל תוכנית העיור שלו, פרי חזונו להבראת כלכלת מדינתו ומשחקו המסוכן בזירת העמים הכנועים לסוציאליזם הסובייטי.


בנשימה עצורה נקראים הפרקים בו מתוארים מאמציו של צ'אושסקו להשתלב בזירה הבינלאומית, כאשר ניסה לעשות זאת באמצעות מעורבות בסכסוך בין הפלשתינאים למדינת ישראל. אחד התיאורים המופלאים בספר הוא על מאמציו של צ'אושסקו להגיע להידברות ולהידוק היחסים עם מוסדות השלטון של ארצות-הברית באמצעות ישראל. בשנים אלו הגיע
לשיאו פרסומו כמנהיג בזירה הבינלאומית. הופעותיו הפומביות הדרמטיות, נאומיו והצהרותיו בטקסים של ימי המהפכה הקומוניסטית, הפכוהו לחביב התקשורת הבינלאומית.


ביד אמן אורג גוברין את תיאור טבעת החנק ההולכת ומתהדקת סביב שלטונו של צ'אושסקו. תחילה בשל צינון היחסים הינו לבין מנהיגים מהגוש המזרחי, שהאשימו אותו במגמה מכוונת של הטמעת לאומיותם של המיעוטים ברומניה , הסרבים וההונגרים, בתרבות הרומנית. תסיסתם של המיעוטים הלאומיים, שהחלו בהפגנות, הועלמה מן העיתונות הרומנית, אך עד מהרה היו מי שדאגו להגניב ידיעות אודותן אל מחוץ למדינה. בתוך כך, הורע המצב הכלכלי במדינה עד כדי רעב למצרכי מזון בסיסיים ולמחסור בעצים להסקה בימי החורף הקשים, בעוד השליט מתעקש לשחק במתווך ויועץ בזירה המדינית הבינלאומית.


נושא אחר שגוברין חושף בספרו לפרטיו הוא, כאמור, תהליך השתלבותו של צ'אושסקו בסכסוך הערבי-ישראלי, וזאת תוך תמיכה עקבית באש"ף, הזכאי לפי תפישתו למדינה פלשתינית בתחומה של ארץ-ישראל המערבית... בתוך כך, התפתחו יחסי ידידות הדוקים


בין ערפאת לבין צ'אושסקו ורומניה הייתה בין המדינות הראשונות שהכירו באש"ף. המנהיג הרומני תבע לקיים ועידה בינלאומית, בחסות האו"ם שתדון בסכסוך ובהצהרותיו הדגיש שמדינת ישראל זכאית לקיום בגבולות מוכרים לצדה של המדינה הפלשתינית.


בפעילות מדינית עיקשת זו סביב הסכסוך הישראלי-ערבי, עירב צ'אושסקו את שרי ממשלת ישראל ושגריריה, וכן מנהיגים ושליחים מהזירה הבינלאומית, ואנשים בעלי השפעה בה.


בספר מובאים תיאורי פגישות, דיווחים והתנצחויות מילוליות הקשורים להכנת המגש הבינלאומי בנושא הסכסוך, שרמתם מגיעה לשיאים של רטוריקה מדינית. מאמציו של צ'אושסקו מפליאים על רקע האנטישמיות, שהייתה מן המפורסמות ברומניה מקדמת דנא, בשל היותה אחראית למותם של למעלה משלוש מאות אלף יהודי בסרביה, בוקובינה ורומניה גופא , בימי השואה.


ליחסו של צ'אושסקו לשארית הקהילה היהודית ברומניה מקדיש המחבר פרק מיוחד ונרחב,


תוך ציון מאבקה על חייה הרוחניים, עניין העומד לזכותו של צ'אושסקו, שכן על אף המגמה של הטמעת המיעוטים בתרבות הרומנית נהנתה קהילה זו בימי שלטונו ממידה מסוימת של חופש דתי ותרבותי, בהנהגתו של הרב ד"ר משה רוזן, שידע לנווט את קהילתו בתבונה ולשמור על יחסי קרבה עם ישראל.


בשלהי שלטונו של צ'אושסקו הורעו היחסים בין ארצות-הברית לרומניה. העילה לכך, מצד האמריקאים, הייתה בעיקר יחסו למיעוטים בארצו, ובלחץ ממשי הם ביטלו את זכאותה למעמד מדינה מועדפת ביותר שהעניק לה יתרונות בתחום הכלכלי והדבר פגע קשות בייצוא מרומניה לארצות-הברית. כלכלתה המדורדרת של רומניה, ושמה שנפגע בתהליך זוחל עקב רדיפות המיעוטים, הפכו את צ'אושסקו, בסוף תקופת שלטונו, משליט אהוב התקשורת הבינלאומית ל"אויב העם", ל"רודן תאב בצע" ול"רודף פרסום וכבוד" – כשרעייתו חולקת עמו בהשמצות ובהאשמות. חציו האחרונים מתוארים בספר באיפוק, ואולי בשל כך הם נקראים בנשימה עצורה, כמחזה של טרגדיה יוונית שאת סופה קל לנחש: שליט כל יכול שנשמט שרביט שלטונו, והוא ורעייתו נופלים שדודים.


הספר ירתק לא רק קוראים המתעניינים בהיסטוריה של המשטרים בגוש הסובייטי ואלה בעוקבים אחר ההיסטוריה החדשה של רומניה ואחר הקהילה היהודית שם, אלא, ובעיקר את הסטודנטים הלומדים על המשטרים האלה בתקופתנו, על אופן שליטתם של רודנים שבחרו בצורה דמוקרטית, ועל גורלם כאשר סר חינם חבריהם לשלטון".


Jews in Russia and Eastern Europe, The Hebrew University of Jerusalem, summer 1 (50) 2003, pp 218-220, The Romanian Dictator, The Jewish State, and the Jews, by Yohanan Cohen



"The author of this book was qualified to write it. He had the experience of being an ambassador to Romania and, thus, playing an active role in the development of Israeli-Romanian relations. He is a skilled researcher with the ability to profoundly analyze historical and political developments. In addition, he has an intimate knowledge of the Romanian Jewish community… With this combined perspective, ambassador Govrin analyzed the domestic policy of Ceausescu. The Romanian President highhandedly destroyed the agricultural economy of his country by establishing huge but unprofitable industrial enterprises and by driving from their homes masses of farmers (mainly from areas populated by people of Hungarian and German origin). By causing great suffering in these regions, in 1989 the Romanian dictator was able to abolish his country's huge debt. The Western countries did not become involved in Romania's internal affairs. This proclaimed success, like others of this kind, increased national pride and served to further the cult of personality of the man who, although he lacked charisma, managed to gain support from his people. Another factor contributing to his power was the long arm of his cruel security services, which he built up in the course of a quarter century. However, gradually, hatred against the man and his methods grew among the common people, the military, and the intelligentsia. Govrin cites conversations with members of these groups, which eventually brought about Ceausescu's downfall.



While he took a very hard line in internal affairs, Ceausescu followed a moderate course in foreign policy, stressing the importance of solving disputes via negotiations. He thus gained prestige as a mediator between countries and peoples, especially between Israel and the Arab world. He was the only Communist leader who didn't break off diplomatic relations with Israel following the Six Day's War – despite Soviet pressure to do so. Romania was also one of the few Communist countries at this time that allowed emigration, although limited, to Israel. Ceausescu opposed the international movement to equate Zionism with racism and had a significant part in bringing about Sadat's breakthrough visit to Israel. Although Govrin notes that "our opinion about Ceausescu, as a tyrannical leader of his people, is surely not different from that of the majority of his critics on Romania itself and abroad" (p.335), he clearly appreciates the Romanian leader's contribution to Israeli-Romanian relations.



The Israeli-Arab conflict had an importance place in Ceausescu's foreign policy. The officials of his Foreign Ministry were very well informed about the details of the conflict. In 1985 Ceausescu raised with Israeli Prime Minister, Shimon Peres, the idea of a Palestinian state alongside Israel, which would be guaranteed security and territorial integrity. These proposals and similar ones were intended not only to increase Ceausescu's reputation as an international statesman but also to advance rapprochement with the United States and gain Most Favored Nation status. However, despite his allegedly pro-Israeli attitude, Ceausescu took care to demonstrate his closeness to the Arabs. Thus, Romania was the first country to officially recognize the P.L.O. Furthermore, although Ceausescu visited many Arab countries, he did not visit Israel.



While Israeli- Romanian relations are the focus of this book, the author devoted considerable attention to the condition of the Jewish community in Romania. He describes Jewish life in considerable detail in the country where only about 25,000 Jews remained of a major pre-war community. Govrin indicates appreciation for the devoted efforts of Chief Rabbi Rosen who succeeded in establishing a broad network of aid for the Jewish elderly and encouraged religious, cultural, and Zionist activity, via his contacts with the authorities.



Israel-Romanian Relations is written in a clear style and is well documented. In addition to its value for an understanding of the recent history of Romania, it makes a significant contribution to the history of Israeli diplomacy. It has much to offer both professionals in East European and Jewish studies and other readers interested in these areas".



מאמרי ביקורת נוספים פורסמו ביומונים הישראלים בשפה הרומנית: 1) ULTIMA ORA, 19.10.2001 "משטר צ'אושסקו תחת הזכוכית המגדלת של השגריר גוברין" מאת יצחק ארצי; 2) VIATA NOASTRA, 13.12.2002, יחסי ישראל-רומניה בשלהי עידן צ'אושסקו , כפי שנראו בעיני השגריר יוסף גוברין בשנים 1989-1985,מאת פאול שווייגר; ובכתב העת הרומני: REALITATEA EVREIASCA 24 ביוני-15ביולי 2003, "רישומיו של שגריר ישראל ברומניה" מאת יוליה דליאנו.