הנחות גדולות על מבחר ספרים החל מ - 35 ₪ - לתצוגת הספרים המשתתפים במבצעי האתר לחצו על "מבצעים"
>מ`ברית שלום` ל`איחוד`
מידע נוסף
מו"ל:
שנה:
2003
דאנאקוד:
45-005089
ISBN:
978-965-493-989-8
עמודים:
452
שפה:

מ`ברית שלום` ל`איחוד`

יהודה ליב מאגנס והמאבק למדינה דו-לאומית

מאת:
תקציר

המחבר הנו חתן פרס שזר לתולדות ישראל לשנת תשס"ה.

בספר זה המחבר פורס את דרכו המדינית של יהודה ליב מאגנס, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית בטרם קום המדינה. מאגנס היה פציפיסט פעיל בארצות הברית עוד במלחמת העולם הראשונה והאמין בשליחותו ההומניסטית האוניברסלית של העם היהודי ולא בלאומיות טריטוריאלית. רעיון 'המרכז הרוחני' של אחד העם היה נר לרגליו. הוא היה מקורב לאגודת 'ברית שלום' שחתרה למדינה דו-לאומית, אף שלא נמנה עם חבריה, ועם התפוררותה ביקש להקים גוף חדש שבמסגרתו יוכלו לבוא לידי ביטוי דעותיו הפציפיסטיות הייחודיות.
אגודת 'איחוד' החדשה שהקים בשנת תש"ב נתמכה על ידי קבוצה קטנה של אינטלקטואלים, בהם מרטין בובר וארנסט סימון, אשר ביקשו להיות מוכיחים בשער ולהפיץ את משנתם בציבור הציוני ולא לתפקד כמפלגה פוליטית. מאגנס צידד תחילה במעמד של מיעוט לאומי אוטונומי ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך בשל לחץ כבד מצד הציונות הממוסדת, ובייחוד בעקבות השואה, עבר לתמוך בשוויון מספרי בין היהודים לערבים בגודל האוכלוסייה ובייצוג במוסדות השלטון. דבקותו במדינה דו-לאומית גברה לנוכח ההסלמה ביחסי שני העמים: הוא חרד מפני מלחמה מתמדת שתפרוץ עם הקמת מדינה יהודית ותגרום שהעם היהודי יחיה בארצו על חרבו, בניגוד לפסוק מספר זכריה שחרת על דגלו - 'לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי'.
מאגנס נאלץ להכיר בכישלון דרכו הפוליטית לאחר החלטת החלוקה באו"ם, ואולם עד סוף ימיו דבק באמונתו שקונפדרציה בין שני העמים אפשרית.

ביקורות ועוד

רשת א' תוכנית: בדיבור ישיר שעה: 12:10 תאריך: 24 בפברואר 2004 מגיש: חדווה יששכר ---------------------------- חדווה יששכר: הפרופסור יוסף הלר מלמד במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, ספרו "מברית שלום לאיחוד – יהודה לב מאגנס והמאבק למדינה דו-לאומית" הופיע בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים ואנחנו משוחחים עליו, שלום לך הפרופסור הלר. פרופ' יוסף הלר: שלום. חדווה יששכר: ספרך רואה אור בתקופה שיש בה תחייה לרעיונות של מדינה דו-לאומית הן בשמאל הרדיקלי הישראלי והן בצד הפלסטיני, לכן מעניין לקרוא ולדעת על תנועות או קבוצות כברית שלום ואיחוד שדגלו ברעיון של מדינה דו-לאומית בשטחי ארץ ישראל המנדטורית. התקופה ההיסטורית שבה פעלו, תחילה ברית שלום ואחריה האיחוד, היא התקופה שבין סוף מלחמת העולם הראשונה ל- 1948. ב- 1926 הוקמה ברית שלום, אני רוצה לשאול אותך מה היו נסיבות הקמתה? פרופ' יוסף הלר: נסיבות הקמתה היו עלייתה של התנועה הרוויזיוניסטית בראש ובראשונה ועלייתה כתנועה מיליטנטית שהרתיעה את מקימי ברית שלום לנוכח האפשרות של נסיגה מן המנדט, ברית שלום קמה על רקע אחר לגמרי כפי שאני כותב מהקמתה של איחוד. חדווה יששכר: כן, לאיחוד אנחנו עוד נגיע. אז ברית שלום הוקמה כתגובה לתנועה הרוויזיוניסטית. פרופ' יוסף הלר: התנועה הרוויזיוניסטית כן. חדווה יששכר: מי הקים אותה? פרופ' יוסף הלר: הקימו אותה אנשים, מייחסים את זה לביקורו של פרופסור יהודי בשם יוסף הורוביץ מאוניברסיטת פרנקפורט, אבל הקימו אותה אנשים שהיו מסביב לארתור רופין. חדווה יששכר: שהוא היה הוגה הדעות המרכזי. פרופ' יוסף הלר: כן, קבוצה של אינטלקטואלים. ואליו אפשר להוסיף אנשים כמו הוגו ברגמן וכמו יוסף לוריא. קבוצה קטנה של אינטלקטואלים שנדחתה על ידי היישוב הממוסד. חדווה יששכר: עכשיו המצע שלה דיבר על הגשמת הבית הלאומי היהודי במדינה בעלת שני לאומים. פרופ' יוסף הלר: שווים. חדווה יששכר: שווים. איזו השפעה הייתה לאחד העם על מקימי ברית שלום? פרופ' יוסף הלר: לאחד העם הייתה השפעה גדולה מאוד על מקימי ברית שלום, אין שום ספק בזה. בעיקר אותו אחד העם שמצד אחד הזהיר מפני זלזול בערבים כבר במאמרו המפורסם אמת מארץ ישראל בראשית שנות התשעים של המאה ה- 19 ומצד שני אחד העם שנבהל מהצהרת בלפור שהוא עצמו היה שותף לה. הוא טען ב- 1920 במאמר המפורסם שהוא כתב, הקדמה להוצאה חדשה של על פרשת דרכים, שם הוא הזהיר שבעצם ההצהרה הייתה מכוונת לשני הצדדים, לשני העמים, לא רק לצד היהודי. זה היה הפירוש שלו, אחד העם אחר אני חושב מאחד העם המוקדם יותר שאומנם תמיד דגל במרכז רוחני כן? אבל במרוצת השנים הוא השתנה אני חושב ובעיקר בכיוון של נסיגה מלא מהמרכז הרוחני כל כך אלא מהבית הלאומי כפי שבריטניה הבטיחה אותו. ובעצם תהליך ההתפוררות החל למחרת מאורעות תרפ"ט, 1929. מצד אחד הם אומנם אמרו אמרנו לכם, הזהרנו אתכם מפני השאלה הערבית, תראו מה קרה. מצד שני היישוב דחה אותם באופן טוטאלי הייתי אומר. ומה שקרה הוא שקמה קבוצה חדשה של אינטלקטואלים שהמשיכו במסורת של מדינה דו-לאומית ב- 1942 כעשר שנים לאחר התפוררותה של ברית שלום. ואין שום ספק שהשואה השפיעה עלינו, אבל צריך לדעת שמאגנס, שהוא אולי החוט המקשר בין ברית שלום ובין איחוד, הוא לא היה חבר ברית שלום, אשתו הייתה חברה בברית שלום, לא היה מספיק ער לגורלה של יהדות אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה, מה שכן לאחר השואה. אין ספק שהשואה השפיעה עליו למתן את עמדותיו הקיצוניות, משום שלפני מלחמת העולם השנייה הוא דגל במיעוט לאומי, הוא לא דגל במדינה דו-לאומית. הוא היה מוכן להשלים עם סטטוס של מיעוט ליהודים בארץ ישראל. חדווה יששכר: מדוע הוא בעצם לא הצטרף לברית שלום? פרופ' יוסף הלר: מפני שברית שלום לא הייתה פציפיסטית, הוא היה פציפיסט. הוא היה, דרוש היה לו ארגון שביסודו יעמוד הרעיון הפציפיסטי ולכן הוא לא הצטרף לברית שלום. חדווה יששכר: גם מאגנס דגל בדרך האחת העמית, כלומר ישראל כמרכז רוחני יהודי אבל הוא הוסיף למצע של ה… פרופ' יוסף הלר: הוא לא קרא לזה ישראל, לא קרה לזה ישראל, הוא המשיך לדבר על פלשתינה ארץ ישראלית, מולדת רוחנית, הוא תמיד ראה את הארץ הזאת, את עתידה של הארץ הזאת לא כעתיד פוליטי אלא כעתיד רוחני. חדווה יששכר: והוא הוסיף למצע של איחוד גם קשר בין הציונות ובין תנועה בינלאומית. היום היינו אומרים תנועה גלובלית לצדק בין עמים. פרופ' יוסף הלר: כן, הוא דגל בשלושה סוגי איחודים. איחוד אחד מקומי בין היהודים והערבים במדינה דו-לאומית ואחר כך איחוד אזורי בין המדינה הארץ ישראלית או הפלשתינאית כפי שהוא קרא לזה באנגלית ללא קשר עם המונח הזה היום, עם השימוש בו היום לבין… חדווה יששכר: כלומר, הוא הציע איחוד פדרטיבי של העמים החיים באזור הזה. פרופ' יוסף הלר: כן, בכל העולם, לא רק באזור. אחר כך הוא הלך צעד אחרי צעד, קודם איחוד מקומי בין שני העמים הנצים ביניהם, אחר כך איחוד אזורי ואחר כך איחוד עולמי. וכדאי לדעת שהוא דגל בהגירה של יהודים לא רק לארץ ישראל אלא גם למדינות השכנות על בסיס של שותפות שמית. והרעיון הזה הוא קיבל מחיים מרגלית קלבריסקי, אחד האנשים שהיו שותפים לדעות שלו ושהוא הקים, היה שותף או אחד המקימים של ארגון בשם הליגה לשיתוף יהודי-ערבי, הליגה להתקרבות ולשיתוף יהודי-ערבי ב- 1939. חדווה יששכר: מי מצד הערבים היה בליגה הזאת? פרופ' יוסף הלר: אף אחד לא היה, ארגנו כמה ערבים מעטים שהיו סוציאליסטים. הליגה הזאת לא התאימה למאגנס מפני שהיא גם לא הייתה פציפיסטית וגם הייתה סוציאליסטית ומאגנס היה אנטי-סוציאליסטי. חדווה יששכר: מאגנס היה גם דתי. זאת אומרת הפציפיזם שלו היה… פרופ' יוסף הלר: הוא היה יהודי רפורמי שהתאכזב מהתנועה הרפורמית באמריקה ולא הצטרף לתנועה הקונסרבטיבית הממוסדת ונואש בכלל מהחיים היהודיים באמריקה ולכן הוא עלה לארץ ב- 1922. חדווה יששכר: ובארץ הוא חשב על חיים יהודיים כמיעוט בעולם ערבי. פרופ' יוסף הלר: הוא היה ציוני נוסח תוכנית בזל כן? לא נוסח תוכנית בילטמור מ- 1942. הוא לא רצה להקים מדינה יהודית, הוא פחד שמדינה יהודית תסתבך במלחמה מתמדת. ולכן הוא חשב שוב פעם על פי הקוד הפציפיסטי שלו שצריכה לקום מדינה משותפת ליהודים ולערבים, אחרי שהוא נסוג מהרעיון של מיעוט. עוד ערב הקמת איחוד, הארגון החדש ב- 42', באוגוסט 42' הוא דגל ברעיון המיעוט שהוא מיד נסוג ממנו כי הוא הותקף קשות על ידי הממסד הציוני. ואז הוא השלים עם נוסח מאוד מפותל של מיעוט גדל והולך כפי שהוא קרא לזה. וב- 42' הוא גם מגיע, במחצית השנייה של 42' הוא מגיע גם לאותה סכמה שהוא ידגול בה עד כמעט עד סוף ימיו. חדווה יששכר: והיא? פרופ' יוסף הלר: שוויון יהודי ערבי, שוויון מספרי ופוליטי לא רק מספרי, אלא גם פוליטי ללא קשר לשוויון המספרי. כי לפי החשבונות היה אפשר להעלות כמה מאות אלפי יהודים לארץ עד השוויון ולכך הייתה התנגדות גדולה כן? אדם כמו שרת שניהל את המחלקה המדינית של התנועה הציונית, של הסוכנות היהודית אמר איך אפשר לעצור אם מללדת עוד תינוק אחד או לאסור על רופא יהודי לעלות מאירופה לארץ ישראל. גם הבריטים דחו את העמדה הזאת של שוויון מספרי מכל וכל. חדווה יששכר: אז הוא דיבר על שוויון מספרי ופוליטי, ואיך הוא דמיין את התנהלות המדינה? כלומר איזו מדינה זו תהיה? מדינת ישראל-פלסטין? איך הוא, האם היה לזה גם היבט פרקטי או רק אידיאולוגי? פרופ' יוסף הלר: זו שאלה טובה ואסור להשליך מן ההווה אל העבר כי צריך לזכור את הפרינציפ של רוח התקופה, מאגנס לא שיער מה יקרה לנו ב- 55 השנים האחרונות, הוא נפטר בסוף אוקטובר 1948. חדווה יששכר: כן, אבל איך הוא תיאר את הקיום יחד באותו זמן? פרופ' יוסף הלר: זהו, אז אני מיד מספר לך שהוא נסוג בו כשקמה המדינה, עוד לפני כן, כשהאו"ם החליט על חלוקה הוא בעצם קיבל את העניין, למרות שהוא דגל בדו"ח המיעוט ולא בדו"ח הרוב של פדרציה בין שני קנטונים בעצם. יהודי וערבי הוא קיבל את העניין הזה אבל כשקמה המדינה פחות משנה לאחר מכן, הוא קיבל את המדינה היהודית, הוא לא זכר אותה, הוא אז באמריקה והוא רצה לחזור לארץ אבל הוא אמר שצריכה לקום קונפדרציה בין שתיים שלוש מדינות, מבחינה זו הוא אולי ראה את הנולד. חדווה יששכר: הוא דיבר על מזרח תיכון חדש. פרופ' יוסף הלר: בדיוק, ישראל ירדן ואולי גם מדינה פלשתינאית. כן, הוא אמר שניים או שלוש יחידות פוליטיות, שתיים או שלוש יחידות פוליטיות שתקומנה וצריך להקים פדרציה. הוא היה חסיד גדול של פדרציות, גם אותה מדינה דו-לאומית שהוא חלם עליה הייתה אמורה להיות מעין פדרציה. חדווה יששכר: פדרציה לפי איזה דגם? פרופ' יוסף הלר: או, היו לו כמה דגמים, כן השאלה טובה משום שהוא חשב גם על קנדה, גם על יוגוסלביה, גם על שוויץ, גם על האימפריה האוסטרו-הונגרית, אבל בעיקר המודל השוויצי קרץ לו, אם כי הוא כלל לא היה מתאים למודל המקומי שלנו, כן? לנוכח האיבה היהודית ערבית שאומנם ידע עליה והוא הפנים אותה ובהחלט היה מודע לה בכל מובן אפשרי, אבל הבסיס הפציפיסטי שלו והתפיסה הרוחנית שלו דחתה אפשרות של מלחמה, הוא האמין מבחינה זו שרק, שמדינה שווה מלחמה ולכן אסור להקים מדינה ואם נקים מדינה דו-לאומית זה יפצה את שני הצדדים, שני הצדדים ייצאו מורווחים אם אפשר לומר כך מהקמתה של מדינה דו-לאומית. חדווה יששכר: ואז יקהה את יצר המלחמה. פרופ' יוסף הלר: כן, לא יהיה משתלם הוא אמר. הרי אחרי 45' אחרי שנודעה לו השואה, הוא טען שיש מקום להעלות עוד כך וכך יהודים, הוא בהחלט היה אדיש לשאלת הפליטים היהודיים לאחר המלחמה, אין ספק שהשואה זעזעה אצלו את התפיסה הכוללת שלו ואז הוא גם אמר לועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ב- 46' שהוא מוכן לשקול גם מעבר לשוויון. עלייה נוספת בהסכמת הערבים מעבר לשוויון. חדווה יששכר: אבל הוא לא חזר בו מהרעיון של שתי, מדינה אחת לשני עמים. פרופ' יוסף הלר: כן, הוא כאילו התעלם מהאיבה הקשה. הוא וחבריו, אסור להתייחס רק אליו, צריך לזכור גם את חבריו מסביב לו, אנשים כמו סימון ובובר וקלבריסקי ואחרים, בעצם התעלמו מהאיבה הכבדה שלא מאפשרת ליישם את המודל השוויצי. הרי בשוויץ זה התפתח באופן אורגני, כל היסודות השונים של הקנטונים השונים לא ראו את עצמם יריבים זה לזה, להפך, הם במשך מאות שיתפו פעולה ביניהם לנוכח אויבים מבחוץ. כאן לא היה שום בסיס של שיתוף פעולה וכאשר הם מצאו בסופו של דבר ב- 46' כמה ערבים, מאגנס עצמו לא חתום על ההסכם איתם אבל אנשים כמו קלבריסקי וסימון וגבריאל שטרן חתמו על הסכמים עם ערבי אחד שמצאו אותו בנסיבות שלא לגמרי ברורות לי, אבל זה היה קשור גם בכסף שנתנו לאותו ערבי… חדווה יששכר: מי זה, זו הייתה דמות פוליטית ידועה? פרופ' יוסף הלר: לא, דמות מאוד שולית בשם פארזי דרוויש אל-חוסייני שהוא חתם בנובמבר 1946 על הסכם מאוד מעורפל על שוויון פוליטי ועל יכולת, על עלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית, אבל זה הספיק למופתי כדי לתת הוראה לרצוח אותו בתוך שבועיים מאז החתימה על ההסכם. חדווה יששכר: והוא נרצח? פרופ' יוסף הלר: כן. חדווה יששכר: צריך לזכור שיהודה לב מאגנס היה משנת 1935 נשיא האוניברסיטה העברית, כלומר… פרופ' יוסף הלר: הוא בעצם היה, הוא בעצם הקים את האוניברסיטה העברית הייתי אומר, לפני כן הוא היה מה שנקרא קאנצלר או נגיד של האוניברסיטה העברית מ- 1925, בלעדיו אי אפשר היה להקים את האוניברסיטה. חדווה יששכר: כלומר אנחנו לא מדברים על אדם שמסתובב עם איזשהם רעיונות או איזושהי אידיאולוגיה, אלא גם על אדם שיודע לעשות דברים, כלומר יזם. פרופ' יוסף הלר: כן, זה נכון, אבל ב- 35' הוא כנראה הגדיש את הסאה, אני לא חקרתי את הנושא הזה אבל ועדת חקירה שהייתה באוניברסיטה העברית הגיעה למסקנה, ועדת ארתור, שהוא לא ראוי יותר לנהל את האוניברסיטה העברית כפי שזה קרה בעבר ולכן הוא נבעט כלפי מעלה לתפקיד של נשיא האוניברסיטה. חדווה יששכר: משום שהוא עסק בפעילות הפוליטית הזאת? פרופ' יוסף הלר: לא, בשום פנים לא. בשום פנים לא. חדווה יששכר: אז באיזה מובן הוא הגדיש את הסאה? פרופ' יוסף הלר: רק במובן האדמיניסטרטיבי הצר של המילה. חדווה יששכר: כלומר לא היו מרוצים מהניהול שלו. פרופ' יוסף הלר: כן, עד 35' הפעילות הפוליטית שלו הייתה שולית הייתי אומר, הפעילות הפוליטית הרצינית שלו מתחילה רק ב- 1936, בקבוצת החמישה המפורסמת שעל רקע פרוץ מאורעות 36' או מאורעות תרצ"ו הם הגישו הצעה, הצעת פשרה מאוד מתונה, הם טענו שהתקבלה על דעתם של הערבים, אחר כך הערבים הכחישו את זה כן לעלייה, עלייה מוגבלת של עשר שנים שתבטיח שהיהודים לא יהיו רוב. חדווה יששכר: מי היו בחמישה, הפרופסור יוסף הלר? פרופ' יוסף הלר: בין החמישה החשובים ביותר היו כמובן אנשים כמו סמילנסקי ושלמה צמח, אבל הם היו בהחלט מיעוט קטן ביישוב, אין שום ספק בזה. חדווה יששכר: בשיאה מנתה אגודת איחוד כמאה חברים… פרופ' יוסף הלר: לא היה להם שום ערך פוליטי. חדווה יששכר: על זה עוד נדבר, אני רוצה רק לשאול אותך, בשיאה מנתה אגודת איחוד כמאה חברים והיו להם כ- 360 מנויים על הירחון שהיא הוציאה לאור ובכל זאת ברית שלום ידועה יותר ונזכרת יותר מאשר אגודת איחוד, מדוע? פרופ' יוסף הלר: כן, זה באמת פרדוקס. חדווה יששכר: כי ברית שלום באמת מנתה פחות חברים והייתה פחות פופולרית בזמנה. פרופ' יוסף הלר: באנציקלופדיה העברית אפשר למצוא ערך על ברית שלום שבתוכו יש אזכור שולי של איחוד אבל זה באמת עובדה, אבל ברית שלום צריך לזכור הייתה חלוצה של הרעיון הדו-לאומי. מבחינה זו היא הייתה המחפשת ולא איחוד, איחוד הייתה מעין המשך, אבל צריך לזכור שאיחוד נוסדה על רקע אחר מאשר ברית שלום. אני שוב מזכיר שברית שלום קמה על יסוד הסכנה הרוויזיוניסטית כפי שראו אותה חבריו, של השתלטות המיליטנטים על התנועה הציונית. ולעומת זאת איחוד קמה על רקע של בילטמור של התנגדות לאימוץ המדינה היהודית על ידי התנועה הציונית. חדווה יששכר: כלומר מתוך טעמים אנטי-ציוניים. פרופ' יוסף הלר: לא הייתי אומר בדיוק מתוך טעמים אנטי-ציוניים אבל מתוך התנגדות למדיניות של בן גוריון הייתי אומר. מאגנס ראה את עצמו כחסיד של הרצל, כמחויב לתוכנית בזל שדיברה על בית לאומי, הוא רצה בית לאומי, הוא לא רצה מדינה, הוא עשה הבחנה בין השניים. חדווה יששכר: למה הוא התכוון בדיוק בבית לאומי בניגוד למדינה? פרופ' יוסף הלר: הוא התכוון יותר במובן האחד העמי, במובן של מרכז רוחני מורחב הייתי אומר, מרכז רוחני מורחב שאחר הוא שיבץ אותו בתפיסה הדו-לאומית שלו. חדווה יששכר: איך התייחסו דוד בן גוריון והממסד הציוני באמת לתנועות הפיוס שהתנגדו לפתרון הכוחני, לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים? פרופ' יוסף הלר: בן גוריון כמובן דחה מכל וכל את מאגנס, אבל לא מתחילה, בתחילה הוא אפילו השתמש בו כמתווך לפגישות עם מנהיגים ערביים כפי שהוא בעצמו מספר בספרו "פגישות עם מנהיגים ערביים". אבל אחר כך כשמאגנס תפס תאוצה הייתי קורא לזה כך, באה השמועה ב- 1937-8 לאחר תוכנית החלוקה של פיל שמאגנס מנסה לעקוף את התנועה הציונית ואת הסוכנות היהודית ולחתום עם הערבים על הסכם למיעוט יהודי בארץ ישראל, הוא הכחיש את הדבר הזה. אבל יש עדות מן השגריר הבריטי בבגדד שהוא כן הסכים לכך. הוא פגש בביירות את מוריס סעיד שהיה איש מרכזי בפוליטיקה העירקית. השמועה אומרת שהוא הסכים למיעוט יהודי, כאשר זה נודע אז בן גוריון יצא נגדו במלוא הכוח והוא נדרש להופיע בפני הנהלת הסוכנות, לתת דין וחשבון על הופעתו והוא הכחיש מכל וכל את העניין הזה. ומאז הוא נחשד בעצם ללא הייתי אומר לאויב, אויב במובן הקיצוני של המדינה אבל למתנגד שצריך לפקח עליו הייתי כך קורא לזה. וצריך לזכור שב- 1940, עוד לפני הקמת איחוד, בן גוריון הקים ועדה מיוחדת לבירור השאלה הערבית שבה הוא הושיב את מאגנס ועוד אנשים אחרים כדי להוכיח, מאגנס הבין את זה היטב, כדי להוכיח שאין פתרון לשאלה הערבית. חדווה יששכר: כלומר הסכנה לתנועות האלה באה דווקא מהשמאל יותר מאשר מתנועות הימין. פרופ' יוסף הלר: לא, לא הייתי אומר מהשמאל. אם אנחנו מדברים על השומר הצעיר צריך לזכור שהתפיסה הדו-לאומית של השומר הצעיר באותם הימים הייתה תפיסה ציונית, אומנם תפיסה ציונית רכה אבל השומר הצעיר דיבר על דו-לאומיות רק לאחר שיהיה רוב יהודי בארץ ישראל. ובכלל התפיסה הדו-לאומית של השומר הצעיר הייתה תפיסה של אחרית הימים, לאחר שהערבים יהיו סוציאליסטים, ברגע זה הם לא ראויים להיות דו-לאומיים. כל הניסיונות של מאגנס להתקרב לשומר הצעיר עלו בתוהו. חדווה יששכר: והיו ניסיונות כאלה? הוא ניסה להתקרב? פרופ' יוסף הלר: היו ניסיונות כאלה, כן. וגם היו ניסיונות של השומר הצעיר להתקרב לחוגים האלה עוד לפני הקמת איחוד, כבר בראשית שנות ה- 30'. אבל לשומר הצעיר כפי שאמרתי היו קווים אדומים. יערי דיבר, מאיר יערי דיבר בזלזול על מאגנס כן. אם כי אחד האנשים בשומר הצעיר, אהרון כהן שהוא כבר נשכח היום היה מקורב מאוד למאגנס והוא בעצם מיתן את עמדתו של מאגנס והפך אותו, במובן מסוים אף הוא האחראי להפיכתו של מאגנס או לריכוכו של מאגנס, ממאגנס שתומך במיעוט מספרי של היהודים למאגנס שתומך לפחות בשוויון. חדווה יששכר: הציבור הישראלי באותה תקופה התעניין בתנועות האלה? התנועות האלה מצאו הד בציבור הישראלי? פרופ' יוסף הלר: כן, ישנו הד בעיתונות. אבל בואי נזכור שהשיא של איחוד, של קבוצתו של מאגנס היה לאחר מלחמת העולם השנייה, רק כאשר הוא הוזמן להופיע בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ולאחר מכן לפני אונסקו, ועדת החקירה של האו"ם. אבל בעיקר הופעתו בפני, וגם של בובר, הופעתם בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית נחשבה בעיניהם לשיא ההצלחה. הם חשבו שהועדה קיבלה פחות או יותר את תוכניתם כי הועדה לא הייתה מוכנה להכריז לא על מדינה יהודית ולא על מדינה ערבית והם חשבו שפירוש הדבר מדינה דו-לאומית. כמובן שהם הפליגו מעל ומעבר ומהר מאוד הסתבר להם שאין נכונות להגשים את דו"ח הועדה. שבריטניה וכמובן גם אמריקה לא מוכנות להגשים את דו"ח הועדה. אחר כך באה המשימה הגדולה שלהם בתוך חודשים אחדים, אחרי שהסתבר שהפתרון המסתמן באופק הוא חלוקה ולא מדינה דו-לאומית. חדווה יששכר: ואז הם בעצם התפרקו. פרופ' יוסף הלר: אז הם הודו בכישלונם, הם לא בדיוק התפרקו, היה להם המשך לאחר קום המדינה שכבר לא דיבר על מדינה דו-לאומית ועסק בעצם בדבר אחד ויחידי, הוא עסק בשוויון זכויות, או במלחמה למען שוויון זכויות למיעוט הערבי בארץ. כן, זה העסיק אותם הרבה מאוד. חדווה יששכר: הימין בישראל מאשים גם היום את תומכי השלום במשיחיות או באמונה כמעט דתית במה שהוא מכנה כדת השלום. האם אפשר לייחס את ההאשמה הזאת לאישים כמו מאגנס שהיה פציפיסט דתי, יהודי רפורמי או בובר או אישים אחרים שדיברו על אידיאולוגיה יהודית מוסרית בנוסח הנביאים. פרופ' יוסף הלר: אני חושב שאין קשר בין ההאשמות היום של הימין, אם כי יורם חזוני בספרו ניסה לקשר את הקבוצה של האוניברסיטה העברית לעניין הזה אבל אני לא חושב שיש קשר בין הדבר הזה. בכלל, רוב האוניברסיטה העברית לא עמד לצידו של מאגנס, רוב המורים באוניברסיטה העברית התנגדו למאגנס. חדווה יששכר: ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שבירושלים היו, צמחו שתי קבוצות בשתי תקופות שונות, קרובות אומנם, אבל ממניעים שונים שדגלו בפיוס עם הערבים, במדינה דו-לאומית ודחו את הפתרון הכוחני. פרופ' יוסף הלר: כן, לא היה שום ספק שזה נכון אבל זה לא כל כך חד וחלק, אני לא חושב שאפשר להציב גבול ברור. אני חוזר ואומר שבעקבות השואה מאגנס השתנה. צריך לזכור שמאגנס תמך בעלייה והתיישבות, הוא תמך אפילו בהתיישבות בג'נין, זה קשה להאמין הוא תמך בהתיישבות בכל ארץ ישראל והוא היה מוכן להעלות אה, הוא תמך בהעפלה, הוא היה מוכן להעלות יהודים לארץ בכוח, הוא אמר את זה בהזדמנות אחת. אם כי הוא לא היה שותף כמובן לעלייה כוחנית שמלווה באלימות אבל הוא בהחלט תמך בתביעת היישוב להגן על עצמו, הוא דיבר כמה וכמה פעמים עם הנציב העליון בארץ על כך שליישוב יש זכות התגוננות ולהחזיק נשק. הוא השתנה, מאגנס של שנות הארבעים המאוחרות שלאחר השואה הוא איננו מאגנס שלפני השואה. יש יותר ממאגנס אחד מבחינה זו. הוא התפתח מבחינה זו לאור המאורעות. חדווה יששכר: כן, אבל אותך מעניין במיוחד מאגנס של אגודת האיחוד והתנועה שלו. פרופ' יוסף הלר: זה נכון, אני מתעניין יותר במאגנס המאורגן אבל מחצית הספר הראשונה מוקדשת לתקופה שלפני הקמת איחוד שהיא בכל זאת חשובה להבנת אישיותו והתפתחותו. חדווה יששכר: האם אתה חושב פרופסור יוסף הלר שגם ברית שלום וגם האיחוד טעו בהבנת המציאות? פרופ' יוסף הלר: הם טעו באופן חלקי אני חושב בהבנת המציאות. קודם כל צריך לזכור שהם לא היו רגישים מספיק לגורלה של יהדות אירופה. ופרופסור סימון שהיה השלישי בחשיבותו באגודה והיה גם חבר בכיר בברית שלום, הוא היחידי בעצם שעשה חשבון נפש לאחר קום המדינה והוא הודה בשגיאות של איחוד והוא ציין את העובדה הזאת של אי רגישות לגורלה של יהדות אירופה וגם את חוסר ההבנה של איחוד שהיישוב והעם היהודי רוצה גם בממלכתיות, הוא רוצה בעצמאות, הוא לא היה מוכן לקבל דו-לאומיות. חדווה יששכר: כלומר רוצה במדינה ריבונית יהודית. פרופ' יוסף הלר: כן. חדווה יששכר: השאלה שמרחפת מעל ספרך, פרופסור הלר וגם אולי על גורלנו היא מדוע תנועות שחתרו לפיוס עם הערבים ותמכו במדינה דו-לאומית נעלמו מדפי ההיסטוריה שלנו? הרי לפחות להכיר אותן אנחנו צריכים. פרופ' יוסף הלר: מפני שהם נכשלו והם נכשלו לא באשמתם, הם נכשלו קודם כל מפני שלא נמצא פרטנר ערבי, אין ספק שהגזימו בסכנה, בן גוריון וחבריו הגזימו בסכנה שיצאה ממאגנס והוא אמר דרך אגב שהסכנה מאצ"ל ולח"י גדולה מהסכנה ממאגנס, אבל צריך לזכור שמאגנס הרי שלל אלימות מכל וכל, הוא התנגד לאצ"ל ולח"י, הוא ראה בהם רוצחים. הוא וחבריו, בובר, סמילנסקי. הוא לא היה מוכן לוותר על הרעיון שלו גם לאחר הכישלון עם פארזי דרוויש אל-חוסייני. עד אשר לא באה ועדת האו"ם והחליטה על חלוקה וגם אז הוא ניסה להילחם בה כפי שציינתי קודם, הוא תמך בדו"ח המיעוט שנתמך על ידי מדינות כמו אירן ופקיסטן וגם הודו. אבל אני חוזר ואומר, הוא קיבל את המדינה בסופו של דבר, אי אפשר להגיד שהוא לא היה מציאותי לחלוטין, נכון שזה בא לו מאוחר אבל אני רוצה גם להזכיר את בובר בהקשר הזה, כי בובר לא דומה לחלוטין למאגנס, הוא אומנם גם תמך במדינה דו-לאומית אבל צריך לזכור שעם הקמת המדינה ואני לא אאריך לתקופה שקדמה לכך כי אין לנו מספיק זמן וצריך לעיין בספר עצמו לגבי הפעילות של בובר בהשוואה למאגנס. אני רק אזכיר שבתקופת מלחמת העצמאות הוא כתב מאמר חריף מאוד נגד הקמת המדינה, הוא אמר אנחנו אשמים בזה שחדרנו לארץ וקוממנו את הערבים. מצד שני במכתבים פרטיים הוא שמח על ניצחונות צה"ל וזה נשמע מפתיע מאוד. חדווה יששכר: אבל זה קונפליקט שרבים מאיתנו מכירים אותו. פרופ' יוסף הלר: יכול להיות, יכול להיות. חדווה יששכר: קונפליקט פנימי שאפשר להבין אותו. פרופ' יוסף הלר: נכון, נכון. הוא בכלל השלים, הוא נשאר בארץ כל תקופת המלחמה וגם לא עזב אותה בניגוד לחברים אחרים של איחוד, לא רבים אבל היו אחדים שעזבו את הארץ. חדווה יששכר: אז אתה אומר שמפני שהם נכשלו הם לא נכנסו לדפי ההיסטוריה שלנו ובכל זאת נדמה שרעיון הפיוס והמדינה הדו-לאומית נשאר בחיים, הוא קיים וכל פעם הוא תופס איזה קבוצת אנשים שמקדמת אותו, למשל עכשיו מדברים עליו. פרופ' יוסף הלר: זה נכון, אבל אני שוב מזהיר מפני השלכת ההווה על העבר. אנחנו מדברים על תקופה אחרת מחלוטין… חדווה יששכר: כן, אבל אי אפשר להימנע מזה. גם העבר הוא לא כל כך רחוק. פרופ' יוסף הלר: כן, ברור שאי אפשר להימנע והזיכרון הקולקטיבי שלנו הוא ער וחי ונושם ואנחנו לא רוצים לשכוח לא את מאגנס ולא את בובר ולא את חבריהם ולזכור שאנחנו בהחלט היינו מוכנים להקריב רבות. הממסד הציוני, בן גוריון וחבריו היו מוכנים לחלק את הארץ ולא היה עם מי לחלק את הארץ. ומצד שני מאגנס ובובר וחבריהם היו מוכנים להקים מדינה דו-לאומית ולא היה עם מי להקים מדינה דו-לאומית. צריך לזכור שמבחינה זו האשמה אם אפשר לומר כך מונחת יותר על הצד השני ולא עלינו. חדווה יששכר: אחד מחברי איחוד, נתן חופשי שהיה גם מורה של משה דיין, מצוטט כספר כאומר ואני מצטטת כאן מעמוד 397 – "פולחן הנשק ושעבוד הנוער כולו למלאך המוות, מה טוב יכול להתקבל מעובדות כה שליליות והרסניות". ואני רוצה לשאול אותך יוסף הלר, האם הוא היה תומך היום בסרבני המצפון? פרופ' יוסף הלר: כן, אין ספק, הוא היה, הוא היה הפציפיסט האמיתי, לא מאגנס. הוא היה הקיצוני ביותר שבכל החבורה ובעצם הוא לא השתייך אפילו מבחינה, לא הייתי אומר שהוא ראה את עצמו שייך. הוא תמיד היה נפרד הייתי אומר מכל אותם קבוצות. גם בברית שלום הוא היה לעצמו וגם באיחוד. חדווה יששכר: אינדיבידואליסט קיצוני. פרופ' יוסף הלר: כן, מאוד קיצוני, גם צמחוני וגם פציפיסט קיצוני. הוא אפילו התנגד למלחמת העולם השנייה, למלחמה בהיטלר, זה לא יאומן. מאגנס גם היה פציפיסט אבל הוא הבין שהמלחמה בהיטלר היא כורח בל יגונה. לעומת זאת חופשי הוא פציפיסט טוטאלי שלא מקבל מלחמה בשום תנאים. חדווה יששכר: ולסיום אני רוצה לשאול אותך, למרות שחברי גם ברית שלום וגם האיחוד נתפסים כמי שטעו בהבנת המציאות, כמי שדיברו על פרטנרים שאינם קיימים והציונות בחרה בדרך אחרת שדוגלת בפתרונות כוחניים, העובדה שאנחנו עדיין נתונים במלחמה על גבולות המדינה ועל אופייה מוכיחה שגם הדרך הזאת נכשלה. פרופ' יוסף הלר: לא, אני לא מסכים איתך, אני לא מסכים שהציונות דגלה דווקא בפתרונות כוחניים. הציונות הייתה מוכנה לקבל את תוכנית פיל עם תיקונים אומנם, אבל היא הייתה מוכנה לקבל את התוכנית הזאת. ואם התוכנית הזאת הייתה מתקבלת על דעת הערבים, הבריטים היו מיישמים אותה ואותו דבר לגבי תוכנית החלוקה. אנחנו היינו מוכנים לקבל את התוכנית, בן גוריון בוודאי היה מוכן לקבל את התוכנית. צריך לזכור שהצד השני לא קיבל אותה, כוחנות היא תוצאה של ההתנגדות הערבית, היא לא יציר ציוני, היא בהחלט לא יציר ציוני. חדווה יששכר: תודה לך הפרופסור יוסף הלר בירושלים. הספר "מברית שלום לאיחוד – יהודה לב מאגנס והמאבק למדינה דו-לאומית" הופיעה בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים. הארץ ספרים, 18/8/20004 פרדוקס הדו-קיום תום שגב גבריאל שטרן הוריש לי את הספר הקטן ביותר שאני מחזיק בספרייתי: 7 על 10 וחצי סנטימטרים, 15 עמודים: הכריכה כחולה, המחיר 10 מא"י (מיל של ארץ-ישראל). הוא יצא ב-1946, בהוצאת מרכז מפלגת פועלים השומר הצעיר בא"י ומחברו הוא אהרון כהן. שמו - "על מה נרצח פאוזי אל-חוסייני?" לדברי כהן, אל-חוסייני היה הרוח החיה בקבוצה של ערבים שדגלו בהסכם עם התנועה הציונית. הם עבדו מול "אגודת איחוד", שגבריאל שטרן היה אחד מפעיליה. זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים לקח אותי שטרן לשכונת א-טור שבמזרח ירושלים והראה לי היכן רצחו את אל-חוסייני. שטרן היה אז כתב העיתון היומי "על המשמר" של מפ"ם. לא היה לו ספק: אל-חוסייני נרצח בשל היותו פעיל שלום. בספרו המרתק של הלל כהן על משתפי הפעולה הערביים ("צבא הצללים" בהוצאת "עברית"), אני קורא שאל-חוסייני נרצח אולי מפני שמכר קרקעות ליהודים. גם יוסף הלר מפנה את קוראיו אל אחד מתיקי הארכיון הציוני ובו מידע המאשר לכאורה שאל-חוסייני היה סייען מושחת ולא ראוי לתהילה שקשרו לו בני שיחו היהודים; אולי היה סייען מושחת שוחר שלום. גבריאל שטרן כיבד אותו מאוד. שטרן, יליד גרמניה, היה אחד האנשים הצעירים שהקיפו בשנות הארבעים את י"ל מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, שהאמין כי השלום בארץ ישראל מותנה בכך שיהודים וערבים יחיו בה יחד, על בסיס של שוויון מוחלט, במדינה אחת, או במסגרת פדרלית כלשהי. מאגנס התנגד לחלוקת הארץ, וגם ליצירת רוב יהודי. הוא ניסה לקדם את רעיונותיו, כמו היה מדינאי. יוסף הלר מתעד את הניסיון הזה: ראשיתו באמצע שנות העשרים וסופו במותו של מאגנס ב-1948, כחצי שנה אחרי הקמת המדינה. יש ספרים שאינם זוכים מיד לתשומת הלב הראויה להם; ספר זה הוא אחד מהם. הלר אינו עיתונאי קל עט; הוא פרופסור באוניברסיטה העברית, מחברו של המחקר החשוב ביותר על תולדות לח"י. לא הייתי ממליץ לקחת את ספרו החדש לחופשה באנטליה, אך הוא ראוי מאוד לקריאה, כי הרעיונות של י"ל מאגנס וחבריו רלוונטיים עד היום. הלר מייחס חשיבות רבה להבדלים בין "ברית שלום" שקמה בשנות העשרים לבין "אגודת איחוד" שקמה בשנות הארבעים; בתוך כך חשוב לו להדגיש שבניגוד לרעייתו, מאגנס לא היה חבר "בברית שלום", אלא אוהד בלבד. לעומת זאת היתה זהות מלאה בינו לבין "אגודת איחוד". בין הברית לאגודה קמו התארגנויות דומות, לרבות "הליגה להתקרבות בין יהודים לערבים". הלר מגולל את תולדותיהם בשקדנות פרטנית, אך יותר מהמבנה הארגוני שלהם ומהמתיחויות הפנימיות בתוכם, מעניין ללמוד מספרו כי אף לא אחד מכל הארגונים האלה, בשום שלב, לא מנה יותר ממאה חברים. בזה לכאורה תם הסיפור; ספק אם הוא ראוי ליותר מהערת שוליים: כמה יהודים בארץ-ישראל הציעו חלופה למדיניות הציונית, ונשארו כמעט לבדם עם רעיונותיה. למרבה האירוניה גם בין הערבים לא הצליחו למצוא פרטנר של ממש. במלים אחרות - קוריוז היסטורי. לא קשה להבין מדוע נכשלו: מאגנס הציע גם ליהודים וגם לערבים לוותר על עצמאות לאומית מלאה אף לפני שהשיגוה. עמים לא נוטים לוותר על הגדרתם הלאומית, כפי שאפשר להיווכח עד היום אפילו באירופה המאוחדת. יהודים וערבים כאחד דחו על כן גם את הצעותיו של מאגנס. זה כל הסיפור. אך הרעיון הדו-לאומי ראוי ליותר מ-400 עמודי הספר הזה מפני שחרף שוליותו הוא מסרב להיעלם מהשיח הציבורי, וכמו היפוכו - רעיון ה"טרנספר" - הוא שב ועולה, בישראל ובין הפלסטינים כאחד, כמעט בכל דיון עקרוני על עתיד היחסים ביניהם. זה קורה כמובן מפני שהישראלים והפלסטינים לא הצליחו עד כה להסדיר את יחסיהם ובמידה רבה הם עומדים לפני אותו מצב שמאגנס וחבריו ביקשו לפתור בדרך אחרת. אחת השאלות המרתקות היא אם אפשר לראות בהם ציונים. הם רצו להשתייך לחברה היהודית בארץ-ישראל. כל כך רצו. לבד מהשלום עצמו לא היה מה שרצו יותר. הם נזקקו לשם כך לאקרובטיקה רעיונית לא פשוטה: לתנועה הציונית, אמרו תוך הסתמכות על אחד העם, אין מונופול על הלאומיות היהודית. כדתיים-ליברלים הם האמינו כי הזהות הלאומית היהודית אינה מותנית בכך שהיהודים ינשלו את הערבים. הלר סבור שזו גישה לגיטימית, אף מכיר באיכותה המוסרית, אך אינו נוטה לתת לה מקום במרחב הציוני, לדעתי בצדק: מי שאינו מאמין ברוב יהודי - אינו ציוני, לפחות לא על פי הגדרתה הישראלית המקובלת של הציונות. בתוך כך יש עניין בניסיונות הפתטיים כל כך שעשו אנשי "ברית שלום" ו"איחוד" להפוך את רעיונותיהם למציאות פוליטית. מאגנס ניהל מגעים מדיניים שבשיאם דיבר עם שר החוץ של ארה"ב. הלר תיעד היטב גם את יחסו של הממסד הציוני אל מאגנס. מצד אחד ראו בו בוגד; מצד שני הכירו במעמדו כאיש מוסר ומצפון ורצו - כל כך רצו - להיות צודקים וטובים ומוסריים כמוהו. בשיחות בין מאגנס לבן-גוריון למשל, בן-גוריון דיבר פילוסופיה ומאגנס דיבר פוליטיקה. לא היה להם קל. ככל שהנוכחות הציונית בארץ-ישראל התבססה, ככל שהסכסוך עם הערבים העמיק, היה להם קשה יותר. בעקבות השואה נכנסו לדילמה כמעט בלתי-אפשרית. החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947, מלחמת העצמאות ובריחתם וגירושם של מאות אלפי ערבים ניפצו הכל. הם הצטערו גם על עקירתם של יהודי ארצות ערב; הרושם הוא שאולי לא רצו בהם בישראל, כי בואם סימן את סופו של החלום האירופי שטיפחו. הטרגדיה שלהם מצטיירת בספרו של הלר כמו הטרגדיה של כל תושבי הארץ הזאת, יהודים וערבים. בטקס הסיום של בית הספר הבין-זרועי לפיקוד ומטה, שנערך ב-1968, בחר משה דיין להשמיע הרצאה היסטורית ארוכה על השקפת עולמו של ארתור רופין, אחד ממייסדי "ברית שלום", ובין היתר ציטט את המשפט הזה: "מה שאנו יכולים לקבל מידי הערבים אינו דרוש לנו ומה שדרוש לנו לא נוכל לקבל". בהרצאה, המופיעה בספרו "מפה חדשה יחסים אחרים", העיר דיין כי לדברי רופין יש "צליל אקטואלי". יכול היה להגיד זאת על דעת עצמו, בלי להיזקק לרופין; נראה שגם דיין הכיר בסמכותם המוסרית של אנשי "ברית שלום". גם הלר מכיר בכך שמאגנס וחבריו דיברו כאנשי מוסר, והנה יסוד להתווכח אתו: מי קבע שהמוסר הפציפיסטי האל-לאומי של מאגנס מוסרי יותר מהמוסר הלאומי-הציוני? הלר אינו נדרש לכך. הוא אינו מסכים עם מאגנס וחבריו, אך סבור כנראה, בצדק, שרק כדי להוכיח שלא צדקו לא כדאי להשקיע בהם מאמץ מחקרי כה גדול. מאגנס, מרטין בובר, א"ע סימון, גבריאל שטרן ואחרים מצטיירים מהספר הזה כאנשים שמעניין להכירם, בין היתר מפני שהשקפת עולמם היתה חלק בלתי נפרד מאישיותם. מאגנס, למשל, היה מעורב, לפני בואו לארץ ישראל, בתיווך בין כמה מהדמויות האגדיות של העולם התחתון בניו-יורק - רבים מהם יהודים - לבין משטרת העיר. אולי הביא אתו יכולת, כישרון, תשוקה לשמש גשר בין מחנות מנוגדים. אולי זה היה רלוונטי לגיבוש רעיונותיו על הסכסוך בין יהודים לערבים. הלר התעלם מכך, כשם שהזכיר רק בדרך אגב את הדרמה הגדולה של רצח אל-חוסייני; בחייו של גבריאל שטרן זה היה אירוע מעצב. שטרן סיפר לי פעם על עוד אירוע שעיצב את השקפת עולמו. זה היה במלחמת העצמאות. שטרן הוצב כחייל במנזר נוטר-דאם, שעל קו התפר בין שני חלקי ירושלים. ברגע מסוים נשאר לבדו בבניין הענק; זה היה מפחיד. הוא שוטט לאורך המסדרונות, ופתאום מצא עצמו מול דמות גבר, חמוש ברובה. אויב. שטרן הרים את רובהו, האיש מולו הרים את שלו. שטרן ידע: הראשון שילחץ על ההדק - יחיה, השני ימות. שטרן ירה. בשניות הבאות כוסה בברד של רסיסי זכוכית. זו היתה מראה גדולה. שטרן ירה אל תוך עצמו. מאז לא ירה יותר. הוא הוריש לי גם את ספרו של אשר ארתור גורן על מאגנס; הלר מרבה להסתמך עליו. כשהורדתי אותו השבוע מהמדף נשרה מתוכו מעטפה מצהיבה, ממוענת אל שטרן, ששלח לו הפרופסור א"ע סימון, ובה שיר בגרמנית שכתב הפרופסור, מוקדש למאגנס. ראשי "ברית שלום" ו"אגודת איחוד" הרבו ללבן בכתב את רעיונותיהם וגם את היחסים האישיים ביניהם. חלק גדול מהמכתבים שהחליפו עברו רק מצדו האחד של הרחוב לצדו השני, לכל היותר משכונה לשכונה, כי רובם התגוררו ברחביה או בטלביה, ירושלים. לא פעם כתבו בגרמנית; כמעט כולם חשבו בגרמנית. שטרן נמנה עם המעטים ביניהם שידעו ערבית. אלק ד' אפשטיין מהאוניברסיטה העברית כתב על מעורבותם של אינטלקטואלים ישראלים במאבק על השלום; מרדכי בר-און כתב על תולדותיה של תנועת השלום הישראלית. הנה שני פרקים אפשריים בספר שעוד לא נכתב על ההיסטוריה החברתית והתרבותית של שכונת רחביה. אך הלר כתב רק על רעיונות, לא על בני אדם. מתברר שבאוניברסיטה העברית עדיין עוסקים ב"היסטוריה אינטלקטואלית". זה חבל, לדעתי. לא מפני שאני תאב לשמוע פיסת רכילות מרחביה של שנות הארבעים, או ליתר דיוק לא רק בגלל זה (מתחת למכובדות - תססו שם לא מעט יצרים רעים, בין הפרופסורים ברחביה). אבל אני רוצה, למשל, להבין כיצד קרה שאנשים כל כך מיושבים בדעתם, שומרי חוק, מתונים, חלקם שמרנים למדי ודתיים אימצו לעצמם רעיונות שנחשבו בעיני רוב האנשים האחרים לרדיקליים כל כך, חתרניים, אפילו בוגדניים. הלר אומר שמאגנס וחבריו נטו לתאר את עצמם כיורשי ישעיהו, לא כיורשי ירמיהו. אולי נכשלו בהפצת רעיונותיהם מפני שהיו אאוטסיידרים; התשובה מחייבת לפחות מעט ביוגרפיה, אולי אפילו מעט פסיכולוגיה. ביסודו של דבר תיעד הלר עימות בין פסימיסטים לאופטימיסטים. הציונים לא האמינו בעצם בסיכוי שהערבים יקבלו אותם בתוכם, ועל כן הגיעו למסקנה הרווחת עד היום: רק כוחה המרתיע של ישראל ישכנע את הערבים להתיר לה לחיות. זה מה שאמר גם דיין בהרצאתו. אבל אם ההוויה הציונית לא מאפשרת עתיד של שלום - אולי אינה שווה את מחירה. כמה מאנשי הרעיון הדו-לאומי אכן סברו כך, כותב הלר, ועזבו את הארץ, או שלא התיישבו בה מלכתחילה. כיום קל יותר לעזוב; שגרירות קנדה בתל אביב מציעה תוכניות הגירה טובות. כדי שאנשים צעירים ירצו לבנות את חייהם בישראל, הם צריכים קודם כל להאמין בסיכוי שיהיה שלום. האמונה בדו-קיום ובשלום משקפת גישה אופטימית לחיים; אולי לא מקרה הוא שהיא מקובלת עד היום בעיקר על אנשים שטוב להם בחיים, בסך הכל, כמו האנשים שהקימו את תנועת "שלום עכשיו" וקוראים את "הארץ". כשכבשו את ירושלים המזרחית כמעט יצא גבריאל שטרן מגדרו מרוב אושר; הרבה זמן לא הבנתי זאת אל נכון. מדוע הכיבוש משמח אותו כל כך, את איש השלום הטוב הזה, אוהב אלוהים ואדם, תהיתי. שטרן נתפס לאשליה שביטול הגבול בין יהודים לערבים יביא אותם לחיות אלה עם אלה בשלום, כפי שהאמין לפני מלחמת העצמאות. פרדוקס אכזרי הביא לכך שתנועת השלום הישראלית נאלצה לאמץ לה את עקרון ההפרדה, לרבות החומה, ואילו אנשים שרוצים לסלק את הערבים מהארץ - התנחלו בקרבם של הערבים. אלה ואלה רואים בפעולותיהם ביטוי להגשמת הציונות האמיתית. שטרן היה שולל אולי את תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון ואת פירוק ההתנחלויות, מקווה תמיד לדו-קיום. הוא היה נגד חומות, כמוהו כקומץ האנשים הדוגלים גם היום בעתיד דו-לאומי. הם אינם ציונים; אולי הציונות דורשת הגדרה חדשה. הלר לא בעד זה, אך ספרו עשוי לסייע בכך.

הנחת אתר ספר אלקטרוני
$41 $27
הוספה לסל