>רב-תרבותיות במבחן הישראליות
מידע נוסף
מו"ל:
בשיתוף:
  • המכללה האקדמית תל-חי
שנה:
2003
דאנאקוד:
45-301096
ISBN:
965-493-167-2
עמודים:
208
שפה:
משקל:
400 גר'
כריכה:
רכה

רב-תרבותיות במבחן הישראליות

בעריכת:
תקציר

כיצד קהילות הנבדלות זו מזו באורח חייהן ובתרבותן יכולות להתקיים במסגרת מדינית אחת? שאלה זו רלוונטית במדינות רבות ובישראל במיוחד, ותאוריית הרב-תרבותיות מנסה למצוא לה תשובות.
צ'רלס טיילור, פילוסוף ואיש ציבור קנדי, כתב חיבור רב השפעה ששמו 'הפוליטיקה של ההכרה', ובו בחן את תביעתה של קהילת דוברי הצרפתית בחבל קוויבק להכיר בתרבותה ובשפתה. בחיבורו הוא פיתח גישה חדשנית ומאוזנת לרב-תרבותיות, גישה הנשענת על ניתוח פילוסופי והיסטורי, המכירה ומוקירה את הזהות האותנטית והייחודית של כל קהילה ועם זאת מדגישה את קיומו של מרחב מושגי והיסטורי משותף. טיילור סבור שהזהות התרבותית מתהווה במרחב משותף זה באמצעות דיאלוג. מושג הזהות הדיאלוגית מאפשר לדחות את הטענה שלכל קבוצה אמות מידה משלה ולכן אין מקום לשיג ושיח ביניהן. אדרבה, גישתו מעודדת ריבוי זהויות המנהלות ביניהן משא ומתן להכרה הדדית.

חיבורו של טיילור רואה כאן אור לראשונה בתרגום לעברית. לאור גישתו נידונה גם שאלת הרב-תרבותיות במציאות הישראלית ממגוון היבטים: מהו מעמדן של קהילות אנטי-דמוקרטיות בחברה רב-תרבותית? התיתכן זהות ישראלית אותנטית? כיצד משפיע השיח התקין פוליטית על ההכרה בקבוצות למיניהן? מה מקומה של המסורתיות שבין החילוניות לדתיות? כיצד משפיעה התפרקות הזהות הישראלית האחידה על האפשרות לסולידריות ולפעולה משותפת? כיצד נקלטה העלייה ממדינות חבר העמים? מהו יחס הערבים לשואה? ועוד..

ביקורות ועוד

הארץ ספרים 25/11/2003 צו השעה מאת מולי פלג במרכז אוסף המאמרים החשוב הזה עומד מאמרו פורץ הדרך של החוקר הקנדי צ'רלס טיילור, "הפוליטיקה של ההכרה", שבו הוא מעצב את הגישה הדומיננטית כיום להבנתו ויישומו של המושג רב-תרבותיות. זהו מושג שהולדתו ההיסטורית התרחשה בקנדה על רקע המתחים בין הקנדים דוברי האנגלית לפרנקופונים הקוובקים באשר לצביון מדינתם, אורחותיה וסמליה, בעוד שברקע תביעת האחרונים לשמירת תרבותם הצרפתית. המאמרים האחרים בספר הם תגובות והתייחסויות למאמרו של טיילור, שרובן מתמודדות עם התאמת המודל הטיילורי למציאות הישראלית. שאלת המפתח, כפי שמציגה עורך הספר אוהד נחתומי, היא האם התסריט של טיילור מתאים למציאות הישראלית. בספר קיימת מעין כמיהה שאכן כך יהיה: בעוד החברה הישראלית רבת הזהויות מתקשה לחיות בצוותא, גישתו של טיילור מציבה את הרב-תרבותיות כמנגנון הקיום האידיאלי לחברות הטרוגניות. אך לשם כך על הישראליות והישראלים (היהודים) לעבור תהליך לא פשוט של התרגלות לתפיסה, שקיומן של כמה זהויות אלטרנטיוויות יחדיו אינו משמש מרשם להתפוררות החברה אלא להיפך, קרש הצלה להישרדותה. במרכז המודל של טיילור עומדת הקביעה כי זהותנו נקבעת בחלקה על ידי ההכרה, או העדר ההכרה, שמעניקים לנו אחרים. פעמים רבות עלולים אנשים להתייסר ולסבול קשות אם החברה סביבם מקרינה כלפיהם דימוי מבזה, מגביל ונחות של עצמם. דימוי נחות כזה מופנם על ידי הקבוצה והופך לאמונתה ולתחושתה לגבי עצמה. כך שאפילו אם המכשולים האובייקטיוויים לנחשלות הקבוצה מוסרים, עדיין הדימוי העצמי שאומץ מהסביבה מהווה מכשלה אמיתית לסגירת הפער הסובייקטיווי עם הסביבה. ההזדמנויות והאפשרויות החדשות שניתנו למיעוט לא ינוצלו בשל הדימוי העצמי הנמוך והמכשיל. לכן, היחס לאחר, ההכרה בו ומתן הכבוד הם קריטיים. גיבוש הזהות באופן אינטראקטיווי והצורך של כל קבוצה בתגובותיהן של קבוצות אחרות לגיבוש האותנטיות והעצמאות שלה הם העקרונות שהופכים את הקיום בצוותא של תרבויות שונות לניסיון עשיר וחיובי. במקום להתחרות, לקנא ולשנוא זו את זו יכולות הקבוצות השונות לקדם ולעצב זו את זו. מודל כזה מחייב שוויוניות והתייחסות זהה לכל תרבות. בניתוח היסטורי מעמיק מצביע טיילור על קריסת המבנים וההיררכיות החברתיות המוכרות, ובהמשך, על התחזקות התודעה וההכרה האינדיווידואלית כעל התמורות המכריעות שאיפשרו את הבשלת הרב-תרבותיות. התמורה הראשונה הוליכה לאבחנה חשובה בין כבוד כ-honour לכבוד כ-dignity, הראשון מתבסס על היררכיה, מעמד וסטאטוס, כיאה לחברה הריבודית של העולם הישן, בעוד שהשני הוא מושג שוויוני המנחיל כבוד לכל אדם מעצם היותו בן אנוש. ההתייחסות הזאת אפשרית ומובנת רק בעידן המודרני ורק בתפיסת עולם דמוקרטית, המאפשרת הכרה בערך השווה של כל קבוצה, כולל תרבויות שונות או מינים שונים. התמורה השנייה היתה גילוי הערך העצמי, הייחודי של האדם. המודעות לאותנטיות המקורית של כל אחד, ויכולתו של כל אדם לנווט את גורלו ואת אפשרויותיו לפי מצפונו והכרתו שלו. בחירתו של כל אחד היא לגיטימית ותקפה כשל חברו. אולם העידן המודרני יצר גם סתירה הולכת וגדלה, שבראה קונפליקט קשה: העימות בין פוליטיקה אוניוורסלית לפוליטיקה של שונות. עם התחלפות מושג ה-honour במושג ה-dignity והאוניוורסליות של זכויות שוות לכולם, הגיעה גם ההכרה השווה בשונותו של כל אדם: לכל אחד יש זכות שווה שתוכר שונותו ושיוערך ייחודו. מגמת השוויון הכללי התנגשה עם מגמת הפרטניות מכיוון שלא לכולם יש אותם צרכים, ולכן אי אפשר להתייחס לכולם באותה צורה. נוסף על כך עלתה ההאשמה שהתביעה לאוניוורסליות על חשבון ייחודיות היא צבועה, ובעצם משמרת את הדומיננטיות וההגמוניה של החזקים יותר. כיצד, אם כן, מיישבים את הצורך בשוויון, בהכרה ובהענקת כבוד עם הצורך באותנטיות ובזכאותה של כל קבוצה לייחוד ולשוני שלה? טענת הדוגלים בצורך הראשון, כנגד השניים, היא שהם מפירים את השאיפה לאי-אפליה. טענת המעדיפים את הצורך השני היא שטענת הראשונים מסכנת את ערך הזהות על ידי הכפפת האנשים למסגרת אחידה הזרה לאופיים הייחודי. יתר על כן, טענתם היא שהסדר השוויוני, הנייטרלי והעיוור להבדלים הוא בעצם סדר הגמוני שמקפח את החלשים. כך, החלשים הם אלה שנאלצים לאמץ מוסכמות זרות להם, בעוד החזקים מאמצים את המוסכמות שהם עצמם הנהיגו וכבר מכירים. במסורת הריכוזית וההיררכית שחוותה ישראל עד להתפוררות ההגמוניה של מפא"י בסוף שנות השבעים, נרמסה פוליטיקת השונות כשיקוץ. חוסר הסובלנות של המדיניות כלפי מזרחיים, ערבים ונשים נבעה בין השאר מן ההתעקשות על יישום שווה ואחיד של זכויות וזכאויות, וגם מחשד עמוק כלפי התאגדויות אלטרנטיוויות ומכלול יעדים עצמאיים של קבוצות ותרבויות פרטיקולריות מחשש שהם באים לחתור תחת יעדי "המרכז". זוהי, על פי טיילור, גרסה "רוסויאנית"של ליברליזם, על שם חזונו הרדיקלי של הפילוסוף ז'אן ז'ק רוסו: הוא אמנם כתב על חברה ליברלית, שמכירה בזכויות האדם ותובעת את חירותו, ומגינה בלהט על שוויון והעדר מעמדות וניצול. אך חברה זו היא ליברלית-פרוצדורלית: כלומר, היא עומדת על היישום האוניוורסלי של זכויות וזכאויות לכולם, בתוקף היותם בני אדם, ולא בצורה העדפתית. הדגש זה הופך את הגרסה הרוסויאנית לדוגמטית ובלתי גמישה. היא מאפשרת את העוולות הגדולות ביותר שנגדן היא עצמה התקוממה: ניצול ורמיסת האחר ("הרצון הכללי יאלץ את הפרט להיות חופשי") והתעלמות מצרכים דיפרנציאליים של קבוצות שונות. כאן נכנס לתוקף פתרון הרב-תרבותיות של טיילור: במקום חוליי הליברליזם הפרוצדורלי צריך לשמור על הגיוון והשונות של הקבוצות בחברה, בייחוד אלה שיעדי הכלל אינם עולים בקנה אחד עם שלהם. זכויות יסוד חייבות להיות מובטחות לכל אחד, גם לאלה שחוקי המשחק הכלליים צורמים להם. צו השעה הוא לעדן ולהגמיש את הליברליזם הפרוצדורלי: ליישם אוניוורסלית זכויות יסודיות לכולם אך לגלות רגישות לתביעות ולרצונות של תרבויות משנה, בעיקר כשאלה נוגעים בנושאים של הישרדות ומחיה של הקבוצה כייחודית וכאותנטית. כל מקרה חייב להישקל לגופו בעדינות והתחשבות של רב-תרבותיות, ולא באחידות פרוצדורלית ורומסת של כור היתוך. מאמריהם המרתקים והשונים כל כך של התורמים לכרך זה, מייקל וולצר (שמאמר התגובה שלו לטיילור מתורגם מהספר המקורי), אוהד נחתומי, אבי שגיא, עדו לנדאו, יעקב גולומב, נסים קלדרון, מאיר בוזגלו, חן ברם ואביהו רונן, מהווים רב-תרבותיות בפני עצמה. כל כותב (ויש להצטער על העדר כותבות וכותבים ערבים בקובץ) מתאר זווית ראייה שונה על הסוגיה. כל אחד בוחן את רעיון הרב-תרבותיות ועמידותו במקרה הישראלי. אך השאלה המציקה והבעייתית ביותר מועלית דווקא בידי הכותב הלא-ישראלי בחבורת המגיבים, הפילוסוף הפוליטי מייקל וולצר: עד כמה יכול המרכז (או המדינה) להיות נייטרלית כלפי התרבויות המאכלסות אותה? תרבויות בלתי דמוקרטיות למשל, או קניבליות. האם פוליטיקת השונות, במונחים של טיילור, יוצרת רלטיוויזם חסר גבולות, שלפיו כל תרבות ראויה לכבוד מעצם היותה מערכת אמונות והתנהגויות של קבוצת אנשים? נסים קלדרון מעלה אף הוא השגה דומה, אלא שדאגתו אינה רק מוסרית תיאורטית, אלא פוליטית-אידיאולוגית: האם מודל הרב-תרבותיות תקף במסגרת של מדינת לאום? ובהתייחסות לוולצר, האם יכול המרכז במדינת לאום להיות בכנות נייטרלי כלפיקבוצות מיעוט, או האם מדינת היהודים באמת ובתמים מסוגלת (ורוצה) לבטל את ייחודה ולהפוך למדינת כל אזרחיה. התשובה הזהירה והמנוסחת היטב של קלדרון היא שלילית. ההטיה, או האפליה בעד היהודים יכולה להיות מאוזנת רק באפליה מתקנת כלפי האזרחים הערבים. כך יאזנו חוסר הנייטרליות זה את זה. זוהי וריאציה מרתקת ונועזת של רב-תרבותיות בהקשר הישראלי. קו מאפיין נוסף לרב-תרבותיות ישראלית המשותף למרבית הכותבים, ובעיקר אצל שגיא, נחתומי ולנדאו, הוא הצורך לא רק בהכרה אלא גם בהיכרות עם האחר. מודלים קלאסיים של רב-תרבותיות מבליטים את הבידול של כל תרבות מרעותה. הכבוד לשונות ולייחודו של האחר מתבטאים באי-הפרעה ובאי-התערבות בחייו - רב-תרבותיות מופרדת. בישראל הצפופה, שבה קהילה מלופפת בקהילה, המודל הזה בלתי רלוונטי. כאן חייב לשרור המודל ההפוך, רב-תרבותיות הדוקה: הכבוד וההכרה בייחודיות האחר יגיעו רק במגע ובהיכרות עמו, עם מנהגיו ועם שאיפותיו. המדינה חייבת ליצור מרחבים ציבוריים שבהם ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, מזרחיים ואשכנזים, עובדים מקומיים ועובדים זרים, ילמדו זה את זה ויסתגלו זה אל זה מעבר לדעות קדומות, סטיגמות וקטגוריות. להכרה וליישום הרב-תרבותיות חשיבות עצומה. ראשית, חברה הטרוגנית ורבת גוונים לאומים או דתיים, לא תוכל לתפקד ולהיות יעילה ללא קירוב לבבות הנשען אתניים, על כבוד הדדי והכרה בשוני ובזכות הקיום והשגשוג השווים לכל תרבות, ולא על אחדות מזויפת. תרבויות שלא יוכרו או יזכו ליחס הוגן ונאות מצד המרכז הפוליטי יגלו עוינות, וזיקתם לממסד (לגיטימציה) תיחלש. שנית, התרבות הפוליטית הכללית בחברה כזאת תתבסס על אי סובלנות, קונפליקטים ומתחים בלתי פתורים. אווירה כזאת תוליך בנתיב בלתי נמנע לאלימות ולהרס עצמי. השירות הבסיסי שכל ממשל מחויב להעניק לתושביו -ביטחון קיומי - יינזק ללא תקנה בתנאים של קונפליקט מתמשך ובלתי פתיר שכזה. שלישית, במציאות של המאה ה-21, שבה הניידות החברתית וההגירה הן התופעות הדמוגרפיות הבולטות ביותר, כל חברה על פני כדור הארץ היא רב-תרבותית או מכירה יותר מתרבות אחת. במצב כזה, ההכרה הערכית ברב-תרבותיות היא פשוט צו השעה. רב-תרבותיות במובן הנורמטיווי שלה היא קריאת המצב המתהווה וההסתגלות הנבונה ביותר לתמורות הסביבה. בשל כל הסיבות הללו קריאתו של ספר זה היא חובה. ספרו של ד"ר מולי פלג "אילו מלים יכלו להרוג: כישלון השיח הציבורי-פוליטי בישראל" ראה אור בהוצאת אקדמון. כל הזכויות שמורות לעיתון הארץ 2003 (c)