הספר תולדות דרום-מזרח אסיה בזמן החדש - קווי יסוד דן בארצות מיאנמר (בורמה לשעבר), תאילנד, ויאטנאם, קמבודיה, לאוס, מאלאזיה, אינדונזיה, סינגפור, פיליפינים וטימור. אזור זה מתייחד במבנהו הגאוגרפי, באקלימו הטרופי ובגיוון אתני שאין דומה לו בחלקי תבל אחרים. שתי הדתות העיקריות הרווחות במדינות האזור הן הבודהיזם והאסלאם, להוציא חריג אחד – פיליפינים, שמרבית תושביה נוצרים. כל מדינות דרום-מזרח אסיה, לבד מתאילנד, היו נתונות במשך מאות שנים תחת לשלטון קולוניאלי שממנו השתחררו רק אחרי מלחמת העולם השנייה. עם יציאתן לעצמאות, ניצבו מדינות האזור בפני קשיים רבים, שלא כולם באו על פתרונם עד עצם היום הזה. המחבר סוקר בספר זה את תולדות ארצות האזור עד אחרי מלחמת העולם השנייה, ואת תולדות המדינות העצמאיות עד סוף המאה העשרים.

תקריב הוא סיפורה של משפחה יוצאת גרמניה, שהתערותה רצופת התושייה ורבת ההישגים בארץ-ישראל של ערב קום המדינה נשברת בתהליך היוצא מכלל שליטה של פרשת אהבים מאוחרת. גיבורי העלילה הם רופא מצליח, רעייתו המוזיקאית, שני ילדיהם המתבגרים, חתנם יליד עיירה פולנית שאך זה חזר משירות בצבא הבריטי ומסתפח לכוחות המגן בטרם נוסד צה"ל, וצלמת מצודדת המצליחה ברוב חוכמה וחן להוציא את אבי המשפחה מקונכיית שלוותו המדומה. תמונות חיות מהתקופה הסוערת של הכרזת המדינה, כולל הגעת הנשק הצ'כי, קרבות ראשונים ערב ה' אייר תש"ח ופרשת אוניית הנשק "אלטלנה" שבן המשפחה המגויס היה מעורב בהם, בצד "ראיון" אישי עם דויד בן-גוריון בשדה-בוקר, שנקרא מאחורי הצאן לשוב לכס ראש הממשלה בירושלים - מספקים את החלק התיעודי של רקע ההתרחשות, שסופה בלתי נמנע. עמי שמיר עלה לארץ מפולין בשנות השלושים, שרת בבריגדה היהודית והיה קצין תרבות בצה"ל. כעשרים שנה עבד ככתב ועורך, תחילה בשבועון "במחנה" ואחר כך, בין השאר, ב"דבר השבוע", "למרחב" ו"הארץ". תרגם וערך יותר ממאה ספרים. תקריב הוא ספרו הרביעי. קדמו לו "נעליים מארץ-ישראל" - על נעורים בפולין בין שתי מלחמות העולם, "עמודי פנים" - מבחר מכתבותיו בעיתונות, ו"זמן אוויר" - על חוויות שירותו בבריגדה במלחמת העולם השנייה.

לתקשורת ההמונים מקום מרכזי בעולמו של האדם בהיותה אחד המקורות העיקריים למידע על העולם הקרוב והרחוק, לריגושים ולבידור, לחוויות אינטלקטואליות ולתחושת שייכות חברתית. הספר סיקור כסיפור מציע מבחר מאמרים העוסקים בתפקידי התקשורת בחברה, וכלים להתמודדות ביקורתית עם שפע הדימויים החזותיים והמילוליים. לספר תרמו כעשרים כותבים, מבכירי חוקרי התקשורת בישראל, וכולם מעטרים תפיסה שקידם ד"ר יצחק רועה, איש רדיו וטלוויזיה שהיה לחוקר תקשורת מרתק, ולפיה הסיקור הוא סיפור שיש לנתחו בכלים שבסיסם במחקרי הספרות, הלשון וההיסטוריה. לספר ארבעה שערים: השער הראשון - אחרת על תקשורת: גישות לפרשנות – מציע היבטים תאורטיים להבנת תקשורת; תהיות על מקומה של התקשורת בעת מלחמה מועלות בשער השני - ימים עקובים מדם: עיתונאות, מדיניות ומלחמה; עיונים בשפת התקשורת מכונסים בשער השלישי - מונולוג, דיאלוג ואידיאולוגיה: הרטוריקה של התקשורת; הקשר בין תרבות ותקשורת נידון בשער הרביעי - בין כיסוי לגילוי: קולות, מראות, קהלים. כל אלה יוצרים פנורמה של גישות ומחקרים המדגימים את העושר בהתבוננות בשיח התקשורת בישראל.

אם הייתי חתולה או בוא נאמר נמרה היית מספק את כל צרכי אבל אני לא הנפש מבקשת אהבה כל הקורא בקובץ שיריה של חגית בת-אליעזר "השקת ספינת צפיה" חש בעוצמת הרגשות הבאים לביטוי בשירים אישיים אלה, הרווים באהבה, בציפייה למימושה, בכאב, בפרידה, בגעגועים, גם בשמחה, בבחירה בחיים, באמהות. יש בשירים הליריים של חגית בת-אליעזר מבע חזק של האני הנשי. השיר פשוט פורץ אליך כמו נחשול ומציף אותך בים של אהבה. אלה שירים היוצאים מן הלב הפועם ומגיעים אל לב האחר. חלק משירי הספר פורסמו בכתבי-העת "עיתון 77", "שבו" והמוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון".

עונש המוות העסיק את ויקטור הוגו כל חייו, והוא הביע את דעתו הנחרצת נגדו ברבות מיצירותיו. הוא לא הסתפק בכך. הוא התערב בכל הזדמנות שבה עלתה הסוגיה על הפרק, בארצות שונות. הוא ניסה לסייע במאבקים משפטיים לביטול עונש המוות באחדות מארצות אלה, ובעיקר בשווייץ ובפורטוגל, שם נחל המאבק הצלחה. יומו האחרון של נידון למוות מציג בצורה גבישית וממוקדת - וכן מהפכנית לזמנה - את הנושא החולף כחוט השני לאורך כל שנות יצירתו הענפה של הוגו; נושא עונש המוות, מעורטל מצדקנות והזרה, זוכה לדיון בעטו של הפרקליט המוכשר ביותר בלשון הצרפתית בכל הזמנים. הסיפור קלוד גה , המבוסס על מאורע אמיתי, הוא ביטוי מצמרר לשרירות שבעונש ולהקשר החברתי שלו. לספר נוסף פתח דבר מאת דניס שרביט.

בילי קולינס נולד בניו יורק בשנת 1941. קולינס הוא אחד המשוררים המובילים והאהודים בשירה האמריקאית בת זמננו. הוא כיהן כ-Poet Laureate (המשורר הנבחר ע"י ספריית הקונגרס) של ארצות הברית בשנים 2001-2003, וב-2004 קיבל את התואר הנכבד הזה ממדינת ניו יורק. פרסים רבים הוענקו לו על כתיבתו. בילי קולינס הוא Distinguished Proffessor באוניברסיטה של העיר ניו יורק.

לפני שירד הלילה הוא אוטוביוגרפיה, אשר כל הצטעצעות היא ממנה והלאה: פרקיה מעמיקים ומרטיטים בתוכנם, ישירים ומסעירים בלשונם, כנים וכאובים במסריהם. השפר הוא יצירתו האחרונה של רינלדו ארנס, סופר קובני גולה הנחשב, ולא בכדי, לאחד מעמודי התווך של ספרות אמריקה הלטינית במאה העשרים. פרקי האוטוביוגרפיה מתעדים את מורכבות עולם ילדותו של הכותב בקובה, אבל בספר נזכרים גם נעוריו בשנות המהפכה, שנים שעיצבו הן את עולמו הפרטי של ארנס והן את אופייה הנוכחי של ארצו. היצירה דנה, בין השאר, בהתפכחות הסופר מן האידיאלים שהאמין בהם, והיא מתייחסת לקשריו עם יוצרים קובנים אחרים ולסיבות שהביאו אותו לעזוב את מולדתו ולהשתקע בארצות הברית. אם כי בספר משתקפים תיאורי המהפכה והסתאבותה, האוטוביוגרפיה מרבה להתמקד, באופן מהימן, חריג ונועז, בהתפתחותו המינית והרוחנית של כותבה, הומוסקסואל ששם קץ לחייו אחרי שמחלת האיידס כמעט הכריעה אותו, אבל לא לפני שכתב את חלקה האחרון של יצירתו הענפה והמפוארת. לפני שירד הלילה התפרסם ברחבי העולם, בין השאר, בזכות עיבודו לקולנוע.

למה זה הגברת לארקין, בסיפור "מסך של ירק", טורחת בלי הרף בעבודה קשה ובקדחתנות נואשת לעבד את גן ביתה, ואף על פי כן דומה שלא עיבוד וסדר היא מבקשת אלא גודש פרוע דווקא? מה מקווים אלי ואלברט, זוג חירשים אילמים בסיפור "המפתח", לשמוע במפלי הניאגרה? מדוע מבקש האוארד, מובטל מר נפש בימי השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית, בסיפור "פרחים למארגורי", להכחיד את הדמות האחת בעולמו שהיה יכול להיפתח אליה דווקא? אילו פנים מבקשת קלייטי, עלמה מזדקנת במשפחה של מעורערים, לראות כשהיא מעיינת בפניהם של הניקרים על דרכה? במבחר זה מתוך סיפוריה של יודורה ולטי, הלקוח משני קובצי סיפוריה הראשונים, נגללים סיפוריהם של אלה ואחרים, שעניינם ברקמת היחסים הפגומים שבין בני אדם.

כל אדם מתאווה, ולו פעם בחייו, לנסות ולחזור אל האירועים המשמעותיים ביותר בחייו, לשוב ולהתכנס אל תוככי עצמו, למין גרעין ראשוני של הוויה שמתוכו יבקע מחדש האני העצמי והאמיתי שלו שלם יותר. אף אדם אינו יכול באמת לעשות כן אך רק אדם יכול לדמיין לעצמו את המסע הפנימי הזה.

שיר הפתיחה, "מי מפחד מירושלים", נכתב בלב האינתיפדה בחוף תל-אביב, עיר הולדתי. ממנו נראתה עיר בחירתי, ירושלים, רחוקה בהרבה מהמרחק, שבימי חורף בהירים ניתן לחצות במבט אחד מקידמת ההר לשפלה. ירושלים היתה לי מקום התשוקה, ומלאת סתירות. מקום של חצית גבולות, ממשיים ותודעתיים. מקום בו הקונקרטי, החושני, הגס והמחוספס מקבלים צל אחר בהתחככות הליבידיאנית שבין חילול ואמונה. מקום בו שב ונחשף הארוס שבמקור השפה. המבט מתוכה הוליך אל עקבות שבעמק יזרעאל, בתל-אביב, במדבר, ואל עמק המצלבה, בו גם בלב האיבה חיו הפרחים את זמן העונות. אך מעבר להיסטוריה הטעונה, ירושלים הינה קריאת כיוון. שם להתכוונות. יחס אחר למקום, לזמן, ומסע נמשך אל רב הקוליות שבשפה ואל רב השכבתיות הייחודית של העברית. חלק משירי "אמרה ירושלים" נכתבו תוך כדי הליכה בנוף. חלקם נכתבו כמתוך הכתבה (החל מ"פי השפה"). קול אחר דיבר מתוכם, מעבר לאני, וקרוב לגוף. הוא הכתיב טון ולשון, ותבע את הרחבת השיר למזמור. שיחתי האמנותית עם אורנה מילוא נמשכת מנעורינו. שתינו בחרנו להתיישב בירושלים, ולאורך השנים שיתפנו פעולה ביצירת תיאטרון ניסיוני, במיצבים, ובחללי הסטודיו של אורנה כתבתי כמה משירַי בלילות של "כתיבה-ציור". שיחתנו נמשכת בסדרת הרישומים והתחריטים שיצרה אורנה מילוא לספר, ולספר-האמן, היוצא במקביל ב"סדנת ההדפס, ירושלים". הכתיבה "מכיוון ירושלים" הובילה אותי גם להקמת סדרת דברי-ם. מ.ג.

מבול כשמבול ריגושים מגיח לעולם, מטלטל את תבת הגוף לכאן ולכאן, בוחש במזלג בכד הפחדים, נצא חסרי תוגה מחשבתית לסמטה אקראית, נאחוז בקירות קעורים, נשעט עקב בצד אגודל, בלי דעת לאן, נתאמץ שוב ושוב להפוך מציאות לדמיון. ואז, כשתשוב היונה ללא עלה, נהפוך לאטנו עוד דף ביומן. שלומי חסקי, יליד הארץ, 1965, הוא עורך לשון וספרות. שלומי בוגר לימודי ספרות עברית והיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב ולימודי עריכה לשונית באוניברסיטת בר אילן. שיריו פורסמו באנתולוגיות "הקשב!" ו"אדומה", בכתבי העת "עמדה", "שבו", "הליקון", "עיתון 77", "מאזנים" ובמוסף הספרות של "מעריב". האקדמיה ללשון מגומגמת הוא ספר שיריו הראשון.

ניצה תדמור (קבלי) נולדה ב- 1944 בשכונת מקור ברוך בירושלים. חברה בקיבוץ גבעת ברנר. הספר "אחרי ימים רבים" הוא ספרה הרביעי והוא מוקדש לזכר אמה, כוכבא קבלי (נחמיאס) ז"ל, שנהרגה בהפגזות בעת המצור על ירושלים בתמוז תש"ח.