בספרו האוטוביוגרפי הציג גרשם שלום את תולדות חייו כתנועה חד-כיוונית מברלין לירושלים, שהונעה על ידי אידאולוגיה ציונית. בניגוד לנרטיב זה הוא עמד, למעשה, בקשר קרוב אל גרמניה ואל התרבות הגרמנית מעלייתו לפלשתינה ב-1923 ועד למותו בירושלים ב-1982. בשנות העשרים והשלושים היה שלום חלק מעולם התרבות העברית התוססת בברלין; קשר זה ניתק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. מאורעות השואה היו טראומה אישית וקולקטיבית בעבור שלום, וסימלו נקודת מפנה בחייו. בכל זאת, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה הוא החל לשוב לגרמניה לביקורים קצרים וארוכים. משנות השישים ואילך מילא שלום תפקיד מרכזי עבור דור של אינטלקטואלים צעירים דוברי גרמנית בהציבו אלטרנטיבה מוסרית לדור האבות המושחת. עבור שלום עצמו "חזרה" זו לגרמניה הייתה תוצר של תהליך ארוך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו. על סמך מגוון תעודות נדפסות וחומר ארכיוני לא מוכר עד כה נחשף בספר זה לראשונה סיפור חייו של גרשם שלום בין שני הקטבים התרבותיים המרכזיים שליוו אותו תמיד – ירושלים וברלין.

בשנות השבעים של המאה העשרים נפתחה הזדמנות ליהודי בריה"מ לצאת ממנה, על רקע הדטאנט של שתי המעצמות הגדולות. התנועה למען יהודי בריה"מ הייתה מורכבת משלושה גורמים: 1. יהודי בריה"מ ובעיקר הסרובניקים הפעילים; 2. מדינת ישראל שהזרוע המרכזית שלה הייתה "נתיב"; 3. יהדות העולם שבאה לידי ביטוי בארגונים לאומיים שפעלו בדרך כלל באופן מתואם וניסו להשפיע על מהלכים פוליטיים. תיקון ג'קסון-ווניק קבע את הזיקה שבין הסכמי הסחר בין המעצמות לבין זכויות אדם ויציאת היהודים מבריה"מ. אך התיקון לא סייע ליציאתם של היהודים, ויתרה מכך – הוא גרם להחמצת ההזדמנות. מחקר זה בא להוכיח שהתנועה היהודית לא השפיעה על פתיחת שערי בריה"מ. שערי בריה"מ נפתחו כשמיכאיל גורבצ'וב החליט להנהיג רפורמות מרחיקות לכת במשטר הסובייטי, ההגירה הגדולה החלה ערב התפרקותה של בריה"מ, והגיעה לשיאה עם פירוקה.

פרונטינוס היה איש מעשה ואיש ספר. סנטור רם מעלה, מוכשר, מצליח ובעל השפעה, פעל בשירות המדינה תחת חמישה קיסרים: וֶספַּסיַנוּס (79-69 לסה"נ), טיטוס (81-79 לסה"נ), דוֹמיטיַנוּס (96-81 לסה"נ), נֶרוָה (98-96 לסה"נ), וטרַיַנוּס (117-98 לסה"נ). המעשה והכתיבה, התאוריה והעשייה היו כרוכים אצלו זה בזה. יצירותיו, ובמיוחד היצירות ששרדו, מעידות רק על חלק קטן של עשייתו. פרונטינוס כתב ספר תאורטי על אמנות המלחמה שזכה להערכה רבה, אך לא שרד. תחבולות מלחמה הוא ספר המשך מעשי, מעין מוסף, שבא להשלים את ספרו התאורטי, והוא אוסף של מאורעות ותחבולות שנבחרו מספרי היסטוריה של סופרים יוונים ורומים, במבוא לספרו פרונטינוס כותב: " מכלל אלה שהתמסרו להכרת אמנות מלחמה, אני בלבד נתתי דעתי להעלות על הכתב את חוקיה, ולפי שנראה לי שסיימתי את המשימה הזאת כמידת יכולתי, אני סבור שעלי להשלים את המלאכה שהתחלתי בה ולהוסיף סקירה על מעשיהם המחוכמים של מצביאים, מעשים שהיוונים מכנים בכינוי 'תחבולות'. כך יהיו נגד עיני המצביאים דוגמאות של תחכום וראיית הנולד, שיפתחו את יכולתם להמציא וליצור מעשים דומים. מצביא לא יאלץ עוד לירוא פן לא תצלח תוכנית שגיבש, אם יוכל להשוותה לניסיונות אחרים שהצליחו." פרופסור דבורה גילולה תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירוש.

האדם המשתחרר: הנאורות והמהפכה הצרפתית כולל מאה טקסטים של יותר משלושים אנשי רוח צרפתיים, שמרביתם תורגמו לעברית לראשונה. היא נועדה לאפשר לקורא להתוודע אל מגוון התיאוריות שהתפרסמו במאה השמונה-עשרה על-מנת לאפשר התמודדות מחודשת עם ההנחות, הרעיונות והמסקנות, הסתירות והלבטים העולים ממחשבה תוססת, ביקורתית, המבקשת להבין את אופיו ומעשיו של האדם ולהעניק להם משמעות. הדעות המובעות באסופה זו הן רלבנטיות אף לבעיות הפרט והכלל כאן ועכשיו. הקורא ימצא בספר דיונים בשאלות חברתיות ומדיניות, במושגים הבסיסיים של השיח הפוליטי המודרני, בערכי הנאורות, ביחס לאחר, בדמותו דל האדם הנאור ובמתנגדיו. בין המחברים הכלולים באסופה: וולטר, רוסו, מונטסקייה, דידרו, סאד, מיראבו, מארה ורובספייר, ושורה של אנשי רוח ואנשי ציבור ידועים פחות אשר היטיבו להציג את חזון הנאורות והמהפכה: מרסיה, ד'אולבק, קונדורסה, בבף, סן-ז'יסט, ברנב, אולמפ דה גוז', אבה גרגואר, מאדאם דה סטאל, סיאס ושמפור. למקורות המכונסים כאן נוספו מבוא היסטורי, אחרית דבר וביוגרפיות של המחברים מאת עורך הספר, דניס שרביט, מן המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. הקדמה נכתבה על ידי ראובן מירן, יוזם הספר.

קץ עידן הקורבנות מציג גישה מקורית לנקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה של הדתות. השינויים הדתיים הדרמטיים שחלו בשלהי העת העתיקה הם חידה שהעסיקה כמה מגדולי החוקרים במערב. התאוריות הרווחות מדגישות את העימות בין הפגאניות לנצרות כציר המרכזי של תולדות הדת בשלהי העת העתיקה. גדליה סטרומזה בוחן מחדש הדגשים אלה, ומערער על התפיסה הרווחת הרואה את השינויים כהתפתחות פנימית מפוליתאיזם למונותאיזם בתוך העולם היווני-רומי. סטרומזה מבקש לראות את שורשי המהפכה לא במרחבי אגן הים התיכון אלא כממוקדים במזרח הקרוב. קץ עידן הקורבנות מדגיש את תפקידה של היהדות במהפכה הדתית, ובמיוחד את ההמצאה של צורה חדשה של חיים דתיים בעקבות חורבן הבית השני בשנת 70 לסה"נ. בהעדר קורבנות בעלי חיים, התפנה מקום לצורות פולחן חדשות שבמרכזן הדאגה לגאולה אישית, לימוד תורה, תפילה וצום, ומרחב לצמיחתן של קהילות דתיות, ושל תופעת הנזירות הנוצרית. לדעתו של המחבר, מה שקיבלה הנצרות מהיהדות – כתבי קודש, אתיקה דתית, היחס למוות ולמה שאחריו, ובעיקר היחס לקורבן -- הוא שאפשר לה לגבור על הדתות של העולם היווני-רומי ולשנות את מושג הדת עצמו.

הספר הוא פרי מחקר מקיף על הקהילות היהודיות והעמים במרחב האיראני שעל דרך המשי. לראשונה מובא תחת קורת גג אחת תולדותיהן של הקהילות באיראן, באפגניסטן ובחמש המדינות המוסלמיות של מרכז אסיה (בוכרה), והעולם התרבותי הססגוני שלהם, מחזור חיי אדם ומחזור השנה, בצד חיי הרוח והחומר של העמים והקהילות שעל 'דרך המשי'. כאן עברו שיירות מסחר, שקשרו בין אסיה לאירופה. ראשיתה של ההתיישבות היהודית במרחב הזה הוא שילוב של מסורות אגדיות על השבטים האובדים מגלות אשור, לצד שרידים ארכיאולוגיים ותיעוד מוסלמי ויהודי. הקיום היהודי במרוצת הדורות, כפי שהובא בספר, מצביע על מאבק הישרדות מתמשך מול שנאת ישראל, פרעות ומגפות. הספר מלווה בתעודות, מפות ואיורים בשחור-לבן ובצבע.

היחסים בין הון לשלטון רלוונטיים לעיסוק בכל עת. ברוסיה שקמה בעקבות התפרקות ברית המועצות מערכת היחסים בין הממשל לבין בעלי ההון הפכה לשאלה אקטואלית וחשובה עבור המשטר החדש ועבור תושבי רוסיה. המעבר משלטון קומוניסטי לשלטון דמוקרטי ולחברה חופשית, ובעיקר המעבר מכלכלה ריכוזית, קומוניסטית, למשק המבוסס על כלכלת שוק, היו רקע למאבק אדיר בין יזמים בעלי הון (האוליגרכים) לבין הממשל ברוסיה. האוליגרכים השתמשו באמצעים לא כשרים, מושחתים ואלימים והיו קרובים מאוד לעמדה שבה הם יכלו לשלוט במדינה. הנשיא ילצין, אשר עלה לשלטון בתרועה גדולה וירד ממנו בדממה, לא הצליח להגביל את האוליגרכים. יורשו, ולדימיר פוטין, השיב מלחמה שערה והצליח לפעול נגדם. את מחיר המאבקים הללו שילם העם; רמת החיים וזכויותיהם של אזרחי רוסיה קופחו. פוטין הצליח אמנם לייצב את השלטון ולהביא לשיפור במצב הכלכלה אבל מחיר השינוי היה פגיעה בדמוקרטיה. ספר זה מנתח ומתאר בפרוטרוט את מערכות היחסים שבין ההון לשלטון ברוסיה מֿ1991 ועד לימים אלו.

הרפובליקה הרומית בראי ההגות המדינית פורש בפני הקורא את המקורות השונים על מערכת השלטון הרפובליקאית ברומא, ובוחן את השימוש שעשו בהם הוגים פוליטיים מאז ראשיתה של האימפריה הרומית ועד ימינו. בראשית הספר משרטט המחבר את דמותה של הרפובליקה הרומית כמערכת מדינית פעילה, פתוחה, ובמובנים רבים גם דמוקרטית. הוא מצביע על מיעוט המקורות הכתובים שניתן ללמוד מהם על אופייה ועל תפקודה של מערכת השלטון ברפובליקה הרומית, ועל הדרכים שבהן הובנו, ולעתים קרובות עוותו, מקורות אלה בידי קוראיהם כבר בתקופת הרפובליקה עצמה. מילר מנתח את מקומה של הרפובליקה הרומית במשנם של הוגים מדיניים מימי הביניים והרנסנס, אצל הוגי המאה ה-17 באנגליה, בכתביהם של הוגי המהפכות באנגלית, בצרפת ובאמריקה, ובגישתם של הוגים בני ימינו. את ספרו הוא מסיים בפרק היפותטי מרתק, השואל כיצד היה אריסטו מתאר את מוסדותיה ואת אופייה של הרפובליקה הרומית. הרפובליקה הרומית בראי ההגות המדינית עוסק ברפובליקה הרומית ובדרכים שבהן נתפסה כמערכת פוליטית-מדינית. הוא פונה אל קהל רחב של היסטוריונים, אנשי ספרות, חוקרי מדע המדינה וקוראים משכילים המתעניינים בהגות הפוליטית של המערב בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה. הספר מבוסס על ההרצאות שנשא פרופסור מילר בשנת 1997 כאורח במת ירושלים להיסטוריה על-שם מנחם שטרן, מטעם החברה ההיסטורית הישראלית.

סיפור חייהם של אזרחים מן השורה ברוסיה בתקופתו של סטלין. עולם שבו כל אחד פחד לדבר והחברה כולה לחשה, אם כדי לגונן על חברים ובני משפחה ואם כדי לבגוד בהם; עולם שבו פועל צעיר הלשין על הממוה עליו כדי לזכות במשרתו; בעל הלשין על המאהב של אשתו כדי להיפטר ממנו; שכנים הלשינו מתוך קנאה. עולם שבו אנשים חיו חיים כפולים, ואף על פי כן רק מעטים התריסו נגד המדינה. "ספר מדהים זה הוא פריו של פרויקט המתעד את זיכרונותיהם של דור זקני האזרחים של ברית המועצות לשעבר לפני היעלמם, כעדים להיסטוריה הארוכה של השלטון הסובייטי... אורלנדו פיגס וצוות של חוקרים ועדים רוסים ועוזריהם הצליחו להפיח רוח חיים במה שהוצג לעתים קרובות כנתונים סטטיסטיים יבשים של מוות במחנות אסירים. התוצאה היא חקירה יוצאת דופן של חיי אנשים מרבדים מגוונים של החברה הסובייטית כפי שחוו אותם בעת התרחשותם ומתוך במבט על שנות הדיקטטורה הסטליניסטית. ריצ'רד אוברי, מחבר הספרים 'מלחמתה של רוסיה' ו'הדיקטטורים: גרמניה של היטלר, רוסיה של סטלין '." - The Time Higher Education Supplement "עבודתו הכבירה של אורלנדו פיגס על האומללות שנכפתה על בני העם הסובייטי על ידי שליטיהם, הוא אחד הספרים הבלתי-נשכחים שקראתי על סבל אנושי, אכזריות ואומץ לב. סיימון סבאג מונטיפיורי, מחבר הספרים 'סטלין הצעיר' ו'סטלין - חצר הצאר האדום' ." - Mail on Sunday "ספר זה הוא תוצאה של פרויקט מחקרי רחב יריעה שחשיבותו לא תסולא בפז. פיגס ועוזריו חשפו יומנים ועדויות בארכיונים וערכו מאות ראיונות עם ניצולי המשטר. זהו ספר קורע לב שחובה על כל רוסי בן ימינו לקראו. אנטוני ביוור, מחבר הספרים 'סטלינגרד' ו'נפילת ברלין' ." - The Times

קארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הגרמנים הידועים ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, טען שהוא לא רק הסתייג מן המשטר הנאצי אלא אף פעל נגדו במסגרתה של קבוצה מחתרתית קטנה; אחד מחבריה, רוברט לימפרט, נתפס והוצא להורג על ידי הנאצים שעות ספורות לפני הגעתם של האמריקנים. המחקר הנוכחי, המתבסס על מספר רב של מסמכים רשמיים ופרטיים שטרם פורסמו, חושף את קשריו הרבים של בוזל עם המשטר הנאצי ומגלה שאפילו בדצמבר 1944, כשגרמניה עמדה לקרוס, נשא בוזל נאום סוחף בפני מנהיגים נאצים ושיבח את המאבק למען הרייך של היטלר. ואולם, לאחר מפלת הנאצים מיהר בוזל להופיע כדובר הדמוקרטיה ובספטמבר 1945 הוקיע בחריפות את הנאציזם בנאום שנשא ליד קברו של לימפרט. המסמכים המתפרסמים בספר מגלים בפרוטרוט כיצד הצליח בוזל לשכנע את בית הדין לדי-נאציפיקציה כי סיכן את חייו עקב התנגדותו לנאצים. כמו כן מתפרסם בספר דין-וחשבון המאפשר לשחזר לראשונה את פעילותם הנועזת של לימפרט ושלושת חבריו ללימודים, שאכן נאבקו במשטר. פרופ' סר איאן קרשו, מחשובי חוקריה של גרמניה הנאצית, כותב על הספר כך: " בעבודה בלשית מצויינת הצליחו בנימין קדר ופטר הרדה למוטט, בצורה מרתקת, את הסיפור שקארל בוזל, אחד ההיסטוריונים הבולטים ביותר בבאוואריה שלאחר המלחמה, יצר לעצמו על מנת לבסס את מהימנותו כאנטי-נאצי."

יצירתו הספרותית-היסטורית של גאיוס יוליוס קיסר כוללת עשר "רשומות" ( Comentarii ) המקובצות בשני ספרים, מלחמת גאליה ( De Bello Gallico ) ו מלחמת האזרחים (De Bello civili). מלחמת גאליה, ובה שבע רשומות שחיבר קיסר ואחת שהתחברה לאחר מותו על ידי מעריצו וידידו אַוּלוּס הירטיוּס, היא אחת הפנינים הספרותיות של התרבות המערבית בכלל והתרבות הרומית בפרט. ברשומותיו אלה, שנכתבו סמוך לתום הקרבות, מתאר קיסר את המלחמות שניהל במשך תשע שנים (50-58 לפנה"ס) עם השבטים הגאלים והגרמאנים, אך הן רחוקות מלהיות דיווח צבאי יבש האופייני ל"יומני מלחמה" רבים. קיסר ניחן ביכולת הבחנה היורדת לפרטי פרטים ולדקויותיו של טבע האדם. בכישרון ספרותי נדיר ובשפה ישירה, נטולת סלסולים ומליצות, הוא משלב מעשי גבורה והקרבה עם תיאורי נוף, צומח וחיות בר, חברות שבטיות ואורחות חייהן. איש צבא יוכל למצוא בספר ניתוחים אסטרטגיים, תחבולות טקטיות ואפיונים של כלי נשק, ציוד לחימה ומצור; היסטוריון של העת העתיקה יסיק ממנו הסברים לכניעת הגאלים והגרמאנים בפני העליונות הרומית; גיאוגרף ימצא עניין בתיאוריהם של חבלי ארץ, נהרות, הרים ויערות; סוציולוג ילמד ממנו רבות על מנהגים ומסורות בקרב שבטים שהיו אז בחזקת פראים, וכל קורא באשר הוא ייהנה מהרצאת הדברים הרהוטה בלבושה העברי החדש. דמותו של קיסר היתה נושא למחלוקת בין מעריציו למתנגדיו למן העת העתיקה ועד ימינו אלה. מעריציו הרבים – ביניהם היסטוריונים קלאסיים, מחבר המסות הצרפתי מישל דה מונטן, נפוליאון בונפרטה, יוהן וולפגנג פון גתה, החוקר הגרמני של דברי ימי רומא תיאודור מומסן והיסטוריונים בריטים – מקלסים אותו כמנהיג ומצביא גאוני ורואים במלחמתו בגאלים את הצלתה של אירופה מידי הברברים. מתנגדיו, ביניהם היסטוריונים צרפתים רבים, לא יסלחו לו על גילויי התאכזרותו לגאלים המובסים וידגישו את הנזק שגרם לתרבות הגאלית, אך אין ספק שהיה לו חלק מכריע בעיצוב דמותה של אירופה המערבית מאז המאה הראשונה לפנה"ס.