אסופת מאמרים זו של אדוארד פוזננסקי היא אסופה המכילה חלק גדול של הדברים שהוא כתב על הנושאים השונים שהעסיקו אותו. מתוך תוכן העניינים: על יסודות המתמטיקה הפרובלמאטיקה החדשה בפילוסופיה של המתמטיקה לוגיקה ולשון המחלוקת על האנאליטי והסינתטי פתרון חדש לבעיית פסוקי-תנאי נוגדי-מציאות הלוגיקה של הנורמות פילוסופיה של המדע מושג האמת בתחום הפיסיקה בעיות בפילוסופיה האנאליטית של זמננו האסכולה הפולנית תרומתם של יהודים לפילוסופיה הפולנית על החינוך הגבוה זכרונות על יאנוש קורצשאק נכללו באסופה זו גם חיבורים שכתב בתקופה שלפני עלייתו לארץ והם תורגמו מפולנית לעברית. החיבור המרכזי על האופראציונאליזם היה נושא להרצאה שהרצה בשעת ביקור בירושלים בחוג של מתעניינים בפילוסופיה. לאחר ההרצאה חזר חוג קטן של תלמידים בכירים שבסמינריון בראשותו של שמואל הוגו ברגמן לעניין שהועלה על-ידי פוזננסקי בהרצאתו, על-פי הטכסט שנדפס בספר ליובלו של קוטארבינסקי. אולם אסופת מאמרים זו, ככל שהיא מבטאת את האינטרסים השונים של פוזננסקי - והוא נקרא בפי כולנו אדק - אינה נותנת ביטוי שלם למגוון האינטרסים שלו, שהרי ביניהם היו כאלה שלא מצאו גיבוש בדברים שבכתב. אדק היה לו עניין רב בספרות ובמיוחד בשירה וזכרונו המובהק עמד לו בכך כי ידע פרקים שלמים של השירה בעל-פה. הדברים אמורים בשירה בשפות שונות, אך בייחוד בשירה הרוסית והפולנית. היה לו עניין רב במוסיקה ובספרות ילדים וכמובן עניין בצילום ועניין זה על-פי טיבו אינו בר-ביטוי באסופת חיבורים. נערכו תערוכות מצילומיו של אדק שראה את עצמו כצלם חובב אולם הגיע לרמה של יכולת שוודאי מותר למנותה עם יכולת מקצועית ממש. מבוא מאת נתן רוטנשטרייך

"כך הוּבַלתי אל רעיון הזמן. וכאן ציפתה לי הפתעה". במונחים אלה מתאר אנרי ברגסון (1859-1941) את הגילוי שכל הגותו צמחה ממנו: ה"מֶשֶך", העובדה הפשוטה – שמַרבּים להתכחש לה – ש"הזמן נמשך". בנוף האינטלקטואלי של שלהי המאה התשע עשרה, שהתאפיין בהתפתחות אדירה של המדעים המדויקים ובהתפשטות הפילוסופיה של קאנט, הצהרתו של ברגסון נשמעה כהתרסה. ב מסה על הנתונים הבלתי-אמצעיים של התודעה (1889), יצירתו הראשונה, ביקר ברגסון את "זמן השעון" - הגישה המתמטית שמבלבלת את הזמן עם המרחב והופכת אותו לישות מופשטת, שאפשר למדוד אותה ולכַמתָהּ. ברגסון זיהה את ה"משך" (durée) עם המציאות הממשית של מצבי התודעה המתלכדים אלה לאלה כמו צלילים במנגינה. ב מסה ערער ברגסון גם על הביקורת אשר באמצעותה ביטא קאנט את הרעיון שהתודעה היא יחסית והמטפיזיקה היא בלתי אפשרית. באומץ ותעוזה קבע ברגסון שאנחנו יכולים להשיג את המוחלט, ולהשיג אותו באופן בלתי אמצעי. הוא פיתח מטפיזיקה חדשנית שנתנה קדימוּת להתהווּת, להתפתחות, לחיים המייצרים בלי הרף צורות מקוריות, הן בתוכֵנוּ הן מחוץ לנו. המטפיזיקה של המֶשך, המוצגת ב מסה , משיבה על כַּנו את הזמן כפי שחיים אותו, חוֹוים אותו ומרגישים אותו. זוהי פילוסופיה של חופש, והיא זו שמזמינה אותנו להיפטר מן ההרגלים והדפוסים האוטומטיים של החיים החברתיים, כדי שנוכל להביא לידי ביטוי את אישיותנו במלואה וליצור את עצמנו בכוחות עצמנו, באמצעות מעשינו. ברגסון, בן דורו של הוסרל, קרא לשיבה "אל הדברים עצמם". מִשנתו, שזכתה להכרה בינלאומית עוד בחייו, הייתה מקור השראה לנציגים הבולטים ביותר של הפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים, מז'אן-פול סארטר ועמנואל לוינס ועד ולדימיר ינקלביץ' וז'יל דלז. היא היכתה גלים גם באנגליה ובאמריקה. מהדורה חדשה זו של התרגום העברי למסה, הרואה אור בהוצאת מאגנס, היא תרומה חשובה להתעניינות המחודשת והמרשימה בהגותו של ברגסון ברחבי תבל. עורך הסדרה: יעקב גולומב

הפילוסוף אנרי ברגסון (1941-1859), יוצר תורת ה"מֶשֶך" (durée), נתבקש פעם להסביר את תורתו בתכלית הקיצור. השיב הפילוסוף: "מה שאמרתי הוא שהזמן קיים, ושאינו בגדר חלל". בהבחינו בין הזמן בעל המציאות הממשית - ה"מֶשֶך" - ובין הזמן דמוי החלל, התכוון ברגסון לכך שהזמן הממשי יש בו משום חידוש בלתי צפוי מראש, ואין גם אפשרות לצפותו מראש וזאת מחמת יצירתיות בלתי פוסקת. בזמן הנמדד בעזרת מכשירים - הזמן של הפיזיקה - לעומת זאת, כל המתרחש ניתן להיקבע מראש בעזרת חישוב מתמטי. ואם כך, אין הזמן הפיזיקלי נבדל במהותו מן החלל, ותוצאותיה של כל תנועה בו ניתנות לחישוב מדויק מראש, ובלבד שיהיו בידנו נתונים מספיקים לכך. מאחר שעל פי ההנחה הזאת הופקע מתחולתו של ה"מֶשֶך" כל התחום הנרחב של המדעים העוסקים בתהליכים שניתן להעמידם על תנועות בחלל, טבעי היה שבבואו לבסס ולפתח את רעיונו המרכזי פונה ברגסון לחקר שתי ספֵרות המציאות העיקריות: ספֵרת הנפש או הרוח, ובחיבור שלפנינו – ספֵרת החיים. זה מקור הצביון הספיריטואליסטי-הוויטליסטי של משנתו. ברגסון יוצא נגד הניסיונות להכניס בגלוי, או להגניב, לספֵרות אלו הסבר מכניסטי השאוב מן הפיזיקה והמעניק להן מעמד של עצמיוּת, של ראשוניוּת, ואף של עילאוּת, לעומת כלל התופעות המתרחשות בעולם החומר. אמנם גם בהן יש דרגות, כמידת דריכותן הפנימית לקראת השתנות ברוכת יצירתיות, אך במרום מעלתן יש בהן מתכוּנת המוחלט. מתוך כך מצטיירת התהוותו של החומר הגולמי, נטול התנועה העצמית, כירידה ממעמד גבוה יותר, והשיטה כולה מקבלת גוון נאו-אפלטוני. ברגסון היה יהודי-צרפתי מתבולל, אך הוא לא התכחש למוצאו מקרב חסידי פולין. יש התולים בכך את נטייתו לגלוש לנימה מיסטית-משהו, המבצבצת לעתים בדיוניו הפילוסופיים, למרות הסתמכותו על עובדות המאוששות בידי מדענים. החולקים על משנתו רואים בנטייה זו פסול שאינו יאה למי שהפילוסופיה אומנותו. אולם הנימה המיסטית הפיוטית הקלה, המוסיפה לווית חן להרצאת הדברים, אינה גורעת ממשקלם של הרעיונות המובעים בניתוח המעמיק של היצירתיות בתנופת החיים, ששמו ההתפתחות היוצרת . עורך הסדרה: יעקב גולומב