מסע התגליות המוצג בספר זה מתחיל בשתי שאלות: מהי מהות הזיקה בין המילים הראשונות של הנבואה בישעיה א ("שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר") לבין מילותיה הראשונות של שירת האזינו ("הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי"), והאם קיימות זיקות נוספות בין הספר לבין השיר? שאלה שלישית עולה מאליה: מהי מהותן של הזיקות הללו בפסוקים שבהם הן מצויות ובהקשר הרחב יותר? אחרים עמדו כבר על קשר בין יחידות בודדות בספר ישעיה לבין שירת האזינו או הצביעו על מוטיבים משותפים, אך עד כה לא היה מחקר מעמיק ושיטתי הבא לענות על השאלות הללו. הספר שלפנינו הוא מחקר פורץ דרך על היחסים שבין ספר ישעיהו לבין שירת האזינו. באמצעות החלה של מתודות ספרותיות הנוגעות לזיקות אינטרטקסטואליות על שירת האזינו ונבואת ישעיהו מגלה הספר את הקשרים המורכבים שבין ספרות הנבואה לשירה בתורה. הספר קורא את שירת האזינו בקריאה צמודה של הפסוקים, המתבססת על פרשנות מסורתית ומודרנית, על בחינה לשונית מעמיקה, על ניתוח שיטתי של עדי הנוסח ללשונותיהם ועל חשיפתו של מבנה השירה. כל הפרטים מצטרפים בספר למכלול המאפשר לעמוד על כוונתה של היצירה ורעיונותיה. כך גם מתגלים, טפח אחר טפח, היחסים בין ספר ישעיה לשירת האזינו. גילוי מערכת היחסים הזאת שופכת אור חדש על הזיקות האינטרטקסטואליות הפנים-מקראיות כמו גם על ספר ישעיהו ושירת האזינו.

With the social and cultural upheavals of early modern Europe, rabbis were constantly struggling to preserve Jewish tradition. Hakham Tsevi Ashkenazi (1658—1718), the independent-minded chief rabbi of Amsterdam, came to be regarded as one of the leading halakhic authorities of this tumultuous era. The battles he waged changed Jewish practice in his lifetime and came to define rabbinic norms in the decades that followed, with relevance to the present day. The challenges for a leading rabbi in a time of ferment were many. With advances in communication and the early stirrings of political emancipation in Jewish and secular society, how could one establish halakhic authority? How were rabbis to navigate the new reality in which mystical texts—once the exclusive province of the elite—became accessible to the masses? As geographical boundaries shifted and cultural barriers crumbled, how could one build a bridge between the worlds of Ashkenaz and Sepharad? How were the keepers of tradition meant to respond to the religious laxity that accompanied acculturation? And how could the religious establishment engage sectarians in general, and crypto-Sabbatians in particular? Hakham Tsevi didn’t always win the battles he fought, but his arguments have endured. Products of his fierce independence, some of his responsa have attained near-canonical status., Today’s halakhic discussions of such contemporary issues as brain death and artificial intelligence often begin with the words he committed to posterity. Hundreds of years after his death, Hakham Tsevi and his work remain at the frontier of halakhic discourse.

יוסף זלקוביץ' (1944-1898), אחד האינטלקטואלים הבולטים בגטו לודז', לקח חלק בצמיחתה התרבותית של הקהילה היהודית בלודז' עוד לפני מלחמת העולם השנייה. כאינטלקטואל יידישיסט, שהוסמך לרבנות אבל נמנה עם חוגי השמאל, פעל בתחומים שונים: ספרות, תיאטרון, אספנות, מחקר ואתנוגרפיה. במהלך המלחמה הִרבה בכתיבה על החיים בגטו לודז' כחלק מקבוצת האינטלקטואלים שפעלו בארכיון הגטו. הוא השאיר אחריו מספר רב של כתבים – יומן, סיפורים קצרים, דיווחים, חומרי פולקלור, ערכים לאנציקלופדיה – אשר פותחים פתח לעולמו הרחב ולמציאות החיים בגטו. זלקוביץ' ומשפחתו גורשו לאחר יותר מארבע שנים בגטו לאושוויץ בירקנאו, ושם, ככל הידוע, נרצחו. הימים המסויטים מתחקה אחר השינויים שחלו בתפיסות עולמו של איש רוח יהודי מודרני, ובמיוחד לאחר שנכלא במשך יותר מארבע שנים בגטו לודז' בתנאי חיים קיצוניים. הספר מתחקה אחריו ואחרי קבוצה מרתקת של אינטלקטואלים, שפעלו בדרכים שונות כדי להבין ולפרש את מציאות חייהם, והוא מציג את האירועים ואת פרשנותם כפי שנתפסו בזמן התרחשותם. בין השאר מתוודעים הקוראים ליצירתו של זלקוביץ' באמצעות סיפורים ורשימות שתורגמו לעברית לראשונה ונכללים בספר.

This volume of Hispania Judaica Bulletin presents the first collection of studies dedicated to the impact of the Iberian converso crisis on the interpretation of Paul’s life and teachings. We believe this to have been a significant historical phenomenon—one which we may call Converso Paulinisms. By way of introduction, we briefly present the main developments from which this concept derives its rationale and the productive end we hope it can serve. We begin with the lessons we learned from recent developments in Pauline studies and the readings of Paul by Church authorities, theologians, and contemporary thinkers. Then, we move on to consider their implications in Late Medieval and Early Modern setting of the converso phenomenon.

ר’ אלעזר בירבי קליר (‘הקליר’ בפי העם) הוא המפורסם והפורה שבין משוררינו בתקופת השיא של הפיוט הקדום העברי בארץ ישראל – בין המאה השישית למאה השמינית לספירה. חלק מאלפי הפיוטים שכתב השתמר במחזורי אשכנז, צרפת ואיטליה, ומקצת מיצירותיו נאמרות בבתי הכנסת עד היום. ממצאי גניזות קהיר מלמדים שבמחזורים האירופיים לא נשתמרו אלא מקצת מיצירותיו של הקלירי. מתברר שהוא עיטר בכמה סדרות של פיוטים – ובעיקר בקדושתאות, הן מערכות הפיוטים לתפילות העמידה המתרחבות לקראת הקדושה – כל אחת מתפילות היום, וכתב שוב ושוב יצירות חדשות שבאו להחליף את קודמותיהן. בצד קדושתאותיו למוסף ולנעילה שבדפוסי אשכנז, התגלו בגניזה קדושתאות מקבילות לתפילות אלה, וכן פיוטים לערבית, לשחרית ולמנחה. כמו כן התברר שהקדושתאות שבמחזורי אשכנז השתבשו, חלק מהקטעים המקוריים שהיו בהן הושמטו, ונוספו בהן קטעים מאוחרים. בספר שלפנינו מרוכזים כל הפיוטים ששרדו ממורשתו של ר’ אלעזר בירבי קליר לכל התפילות, תוך ניסיון לשחזר את הקומפוזיציות השלמות מתוך קטעי הגניזה, כמובן גם בעזרת החומר שבמחזורים האירופיים. הפיוטים מודפסים באופן המבליט את תבניותיהם השיריות, והם מנוקדים ומלווים בביאור מקיף. בצד כל פיוט מפורטים, במדור נפרד, גם שינויי נוסחיו על פי מקורותיו שבידינו. שחזור הקדושתאות העלה שאלות רבות, ואלו נדונות בפירוט במבוא מקיף. הדיון כולל בירור ממצה של הרכבה של כל קומפוזיציה, של ייעודה המדויק ושל שאלת ייחוסו לקלירי של כל קטע, גם מסוגי פיוט אחרים. במבוא מתוארות גם תבניות הפיוטים לסוגיהם, סגולותיהם השיריות, לשונם הייחודית, תוכניהם וכן מסורות מדרש ייחודיות וענייני הלכה ומנהג המופיעים בהם. בספר מופיעים קטעי שיר רבים מאוד שטרם נדפסו במהדורה מדעית מתוקנת.

האם ניתן לבנות לספרות בית? סיפור הקמתו של ארכיון הספרות העברית החדשה מגולל את הניסיון להעניק צביון ממסדי לספרות זו על רקע הקמת מדינת ישראל – ובהתרסה לנוכח תביעותיה. כך נחשפים המתח המתמיד שבין "רפובליקת הרוח" לבין מדינת הלאום וכן המחיר הכואב של מימוש האידיאל ושל הגשמת המטאפורה ("בית לספרות" בתוך "הבית הלאומי"). הספר תִּפרֵי העבריוּת מתחקה אחר ההיסטוריה של ארכיון גנזים הן בפני עצמה והן כראי להיווצרות הקאנון של הספרות העברית החדשה. ככל ראי, הארכיון מציג את המציאות כהווייתה – ובהיפוכה: הקאנון נגלה כך באור חדש, על מחיקותיו, על שִכתוביו ועל הדחקותיו. ואולי יותר מכול נגלל כאן סיפור התלבטותן של תרבות וחברה ברגע משברי בין שלושה מישורי זמן משלימים ומנוגדים כאחד: הזמן היהודי, הזמן העברי והזמן הישראלי. הספר מתפרסם בסדרה ״חפץ״, המיועדת לקהל הקוראים הרחב, ועניינה תרבות יהודית ואובדן. הסדרה רואה אור בגרמנית בהוצאת מכון דובנוב שבלייפציג, ובעברית – בשיתוף עם הוצאת מאגנס .

ב-1971 שודרה בערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל, בשחור לבן, סדרת הדרמה הראשונה בעברית-ישראלית, תל-אביבית, "חדוה ושלומיק" (שמואל אימברמן, 1971, על פי רומן מאת אהרן מגד). הקהל הישראלי אהב מאוד את הסדרה, והרייטינג, שעדיין לא נמדד אז, השתקף ברחובות שהתרוקנו מאדם בזמן ששודרה. ללכת אל, ללכת מ... עוסק בסדרה זו ובשלוש סדרות שנוצרו אחריה, שבמרכזן משפחה מזרחית: מ ישל עזרא ספרא ובניו (נסים דיין, 1978, על פי רומן מאת אמנון שמוש), מר מאני (רם לוי, 1996, על פי א"ב יהושע) ו בת ים–ניו יורק (דוד אופק ויוסי מדמוני, 1997-1995), ששודרה כבר בערוץ 2 החדש וסימנה את תחילתו של עידן שבו פרצה הדרמה הטלוויזיונית הישראלית קדימה הן מבחינת האיכות והן מבחינת היקף העשייה. סיפור קורותיה של הדרמה הישראלית בטלוויזיה, שזכתה לפופולריות עצומה מתחילת דרכה, עדיין לא סופר בשלמותו עד היום. ספר זה מבקש למלא את החסר. הוא מציג את המציאות הישראלית הדרמטית והדינמית המשתקפת בסדרות הדרמה בטלוויזיה, ואת האופן שבו ניתן לצפות בהן, לפרש אותן ולהבין את שפתן הייחודית. מבעד לפריזמה של הדרמה הטלוויזיונית משתקף לנגד עינינו דיוקן עצמנו כחברה וכעם כפי שהיינו וכפי שאולי היינו רוצים להיראות.

דברי הימים הוא חיבור היסטוריגרפי אחיד המספר את תולדות ישראל. חלקו הראשון של הספר ( דברי הימים א ) מגיע עד לסוף ימי דויד. המחבר האנונימי, כנראה אחד מכוהני ירושלים בימי הבית השני, כתב את ספרו בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא בנה את ספרו תוך שהוא משתמש בספרי המקרא הקודמים ומשכתבם, ובחומרים נוספים שהיו לפניו, ומכאלה שחיברם מדעתו. והכול לפי השקפותיו התיאולוגיות.

דברי הימים הוא חיבור היסטוריגרפי אחיד המספר את תולדות ישראל. חלקו השני של הספר ( דברי הימים ב ) ממשיך משלמה ועד הצהרת כורש. המחבר האנונימי, כנראה אחד מכוהני ירושלים בימי הבית השני, כתב את ספרו בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא בנה את ספרו תוך שהוא משתמש בספרי המקרא הקודמים ומשכתבם, ובחומרים נוספים שהיו לפניו, ומכאלה שחיברם מדעתו. והכול לפי השקפותיו התיאולוגיות.

המאמרים בכרך זה: רונית ניקולסקי וראובן קיפרווסר | שלושה סיפורי מלכים: עצמאותן של מסורות סיפוריות ב'ספר מעשיות' יאיר לורברבוים | 'ספר הזכרון' לר' יום טוב בן אברהם אלאשבילי (ריטב"א): פילוסופיה, קבלה, הלכה יוג'ין ד' מטנקי | לימוד קבלה בצפת בחוגם של שלמה אלקבץ ומשה קורדובירו: פלפול ספרדי, הקדמות ולימוד ישיבתי

הספר שכינה מדברת מפי קרדינל מגיש כאן – בתרגום עברי עם פירוש ומבוא – את חלקו הראשון של החיבור שכינה , מניפסט של משיחיות רנסנסית נוצרית-קבלית. המחבר, הקרדינל אג'ידיו מוויטרבו (1532-1469), הוא הבכיר שבנוצרים הקבליים, הן מצד מעמדו בהייררכיה הכנסייתית והן מצד עומק היכרותו עם המקורות העבריים. שכינה כתוב בלטינית גבוהה, והתרגום שלפנינו הוא הראשון שנעשה ממנו ללשון כלשהי. חיבורו של אג'ידיו משמיע את קול השכינה היהודית עצמה, ששוטחת בגוף ראשון ובעמקות את תורת הקבלה ותובעת בלהט את השלמת השלב האחרון בגאולה. ראשיתו של השלב הזה בגילויי ארצות רחוקות ותרבויות זרות, וגיבורו הוא הקיסר קרל החמישי, שסיסמתו "הלאה" – plus ultra – כלומר מעבר למיצר גיברלטר ולידע של ימי הביניים (הקיסר והאפיפיור קלמנס השביעי הם נמעני הספר). גאולה זו נוצרית היא, אך עניינה שיתוף ושילוב עם חוכמות יוון ורומי ובעיקר עם היהדות. בצד גינויים חריפים ליהודים על אי-קבלתם את ישו, שכינתו של אג'ידיו מרעיפה עליהם אהבה, ובמיוחד על המקובלים – שמכונים בפיה "הארמיים שלי" ונחשבים לנוצרים נסתרים; מכאן נובעת אף תמיכה בשלמה מלכו, המשיח היהודי שבגד בנצרות. יחס כזה אל היהדות לא שרד בכנסייה הקתולית בדור שאחרי אג'ידיו, דור הקונטר-רפורמציה. תרגמו מלטינית והוסיפו הערות: יהודה ליבס ויהודית וייס, בצירוף מבוא מאת יהודית וייס.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.