תוכן העניינים יעקב קליין - עוברים ותינוקות בספרות המסופוטמית גד פרוידנטל - מדוע לא המריא המדע העברי בפרובאנס של ימי הביניים? תובנותיו של ליאון יוסף מקארקסון (1394) יצחק נתנאל גת - לילה יחיד עם ונוס – חיים שלמים עם מֶרְקורי (כספית): על מלך פולין, רופא יהודי וכסף-חי צפורה שחורי-רובין - ד"ר צפורה פניה לבובה: רופאה חלוצה בשירות קופת חולים הכללית בהתיישבות העובדת, 1922-1935 קורות מן העבר מנחם בלונדהיים וש.ה. בלונדהיים - קשיי לידה וקשיי תרגום: אבחנה רפואית שנתעלמה בשל שיבוש בתרגומי המקרא

מה לישו באמנות ישראלית? ספר זה, שבו מגוון עשיר של יצירות אמנות, מבקש להראות כיצד חלחלה דמותו האסורה והמוקצית של ישו, האחר המובהק, לאמנותם של יהודים בני המאה ה-19 ושל ישראלים בני המאה ה-20 וה-21, ואיך גברה הזדהותם עם אנושיותו על העדר האמונה באלוהותו. מהתבוננות מחודשת ביצירות מאת מאוריצי גוטליב, מרק שאגאל, ראובן רובין, יגאל תומרקין, משה גרשוני, מנשה קדישמן, עדי נס, סיגלית לנדאו ואמנים אחרים המוצגים בספר, עולה כי דמותו המורכבת של האיש החזק - החלש הזה – אדם ואֵל בעת ובעונה אחת – הפכה בידי אמנים אלה לדמות המסמלת דווקא את הסבל היהודי בכלל ובשואה בפרט, לדמות שבתחייתה מן המתים מייצגת את תחיית העם היהודי בארצו, ולדמות שהאדם ההומניסטי מזדהה עם פניה המוסריים האוניברסליים. בעיני אמנים יהודים וישראלים היה ישו סמל למי שנלחם בממסד ונצלב על דעותיו ודגם לאדם הסובל ולאמן המיוסר. דמותו שימשה בידיהם גשר בין היהדות לנצרות וכרטיס כניסה לתרבות המערבית, אך גם דרך לפשר בין יסודות סותרים בנפש האדם והאמן: בין הגופני לרוחני ובין החולשה והכאב המלווים את תהליך היצירה לעוצמה ולנצח שהאמנות מבטיחה . ספר מקורי זה מתבסס על עבודת הדוקטור של אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר וראש המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. באמצעות דיון אמנותי, כרונולוגי ותמטי, ובעזרת יצירות ודימויי השוואה מאמנות המערב המובאות בו, הוא פוקח את העין לראות את דמות ישו, ומאפיינים נוצריים אחרים השזורים בסיפורה של האמנות הישראלית, אך עד היום טרם הוכרו. בתוך כך, מתגלה גם אפשרות הפיוס הטמונה ביצירות בין האחר לאח ובין הרחוק לקרוב .

פיגמליון האמן פיסל פסל של אישה, התאהב בפסל, התפלל לוונוס, אלת האהבה, וביקש שתעניק לו אישה כמו הפסל שפיסל. האלה נענתה לבקשתו. בשובו ממקדשה ליטף פיגמליון את הפסל והנערה קמה לתחייה. שתי פנים לסיפורו של פיגמליון על כוחה של אמנות ועל כוחה המחיה של אהבה: יצירת הפסל המושלם וההתאהבות בפסל, והחייאת הפסל. פסלו של פיגמליון מחקה את הטבע בנאמנות רבה כל כך, עד שיצירתו בשלמות יופיה משלה את האמן עצמו להאמין שהפסל כמוהו כגוף חי ויכול להיות לבשר ודם. לפסל אין שם ולא נשמה משלו. התכונה היחידה של הנערה הקמה לתחייה היא הביישנות, סמל הצניעות והטוהר, אישה יפה וטהורה העונה על כל צרכיו של גבר, כזאת שחיפש הגבר הפסל ולא מצא במציאות. ביצירות שהושפעו מהמיתוס זכתה הנערה בשם גלתיאה. בהשראת המיתוס יצר ברנרד שאו מחזה משלו, לא מחזה המגולל את סיפורו של המיתוס. פיגמליון שלו אינו פַּסל אלא פרופסור לפונטיקה, הנרי היגינס, שהתערב כי יוכל תוך שישה חודשים ללמד נערה מוכרת פרחים, אלייזה דוליטל, לדבר כמו דוכסית והכול יחשבו שהיא אכן דוכסית ממוצא מלכותי. מוכרת הפרחים היא חומר הגלם שהפרופסור לפונטיקה משנה והופך לאישה אחרת. הוא זוכה בהתערבות. אבל גלתיאה אינה פֶּסל, אלא אישה חיה, לא האישה שהגבר המעצב ייחל לעצמו. שאו העניק לאלייזה דוליטל אישיות ואופי משלה, אופי של האישה החדשה, עצמאית, משוחררת ושולטת בגורלה.

לאחר שהגיע לשיאי היצירה ביוון ורומי, דעך התאטרון הקלסי ושקע בנמנום במהלך ימי הביניים. למעט מקרים נדירים ביותר, סוגות הקומדיה והטרגדיה נעלמו מעל פני השטח ושרדו רק ככתבי יד במרתפי מנזרים. הקומדיה הלמדנית סוקר את רגעי יקיצתו של התאטרון המערבי הקלסי, אי-אז באיטליה של ראשית המאה השש עשרה. הסקירה מוצגת באמצעות שני כלים המשלימים זה את זה: תרגום והערות פרשניות לשלוש קומדיות איטלקיות מוקדמות, וחיבור מבוא מחקרי. הקומדיות הכלולות בספר רואות אור לראשונה בתרגום עברי, ולכל אחת מהן ערכים היסטוריים ואמנותיים ייחודיים: התיבה (1508) מאת לודוביקו אריוסטו ידועה כ'קומדיה האיטלקית הראשונה' ואף כ'דרמה המודרנית הראשונה', ומשופעת בחכמת חיים ובדמויות שובות לב; הקומדיה של קלנדרו (1513) מאת ברנרדו דוביצי מתייחדת בעלילתה המתוחכמת, בתכנים ארוטיים נועזים ובאמירות פמיניסטיות מפתיעות; קליציה (1525) מאת ניקולו מקיאוולי מכילה אלמנטים אוטוביוגרפיים המשקפים את פרשיית אהבתו של גאון הרנסנס המזדקן לקורטיזנה צעירה.

אנה ביקונט, סופרת ועיתונאית פולניה, מחברת הספר לוקחת את הקורא למסע מרתק ומצמרר בעקבות המעשה הנורא של שרפת בני הקהילה היהודית בידי שכניהם הפולנים בפולניה הנמצאת תחת השלטון הנאצי. אנה ביקונט מחפשת את השרידים שנותרו וכמו כן את תושבי העיירה ותרה אחריהם בפולין וכן ביבשות ובארצות שונות על פני תבל. המחברת התמודדה עם דעות קדומות וזכרון, למצער, סלקטיבי ובעיקר עם דעת־קהל עוינת. ספר זה, באמצעות תאור המקרה בנורא שקרה ב־10.7.1941, מעלה את אֵימי השואה וכן שאלות על אודות כבוד לאומי, זיכרון לאומי, זיקה בין הפרט והקהילה, יכולת הפרט לעמוד מול ערכיו ועברו. ספר זה ראה אור בשפת המקור, פולנית, בשנת 2004. ב־2011 המחברת זכתה בפרס הספר האירופי, לאחר שתרגום הספר הופיע בצרפתית. ב־2015 הופיע התרגום לאנגלית והספר זכה בפרס הספר היהודי הטוב בארה"ב. הספר כלול בין רשימת מאה הספרים המוערכים לשנת 2015 שערך כתב העת The New York Times Book Review.

עדויות של ילדים ובני נוער שניתנו זמן קצר לאחר השואה עומדות במרכזו של ספר זה. הן פותחות צוהר לעולמם של הילדים ומאפשרות להתוודע אל חוויות השואה שלהם; הן מלמדות על האסטרטגיות שנקטו משפחות יהודיות כדי להציל את המשפחה ובעיקר את הילדים: לא פסיביות ולא הליכה 'כצאן לטבח', כי אם מאבק, יוזמה, והתמודדות עם מצבים משתנים. העדויות מלמדות גם על היחסים בין יהודים לגויים – הצלה והקרבה מצד לא-יהודים מחד גיסא, ורדיפה ורצח מאידך גיסא. ולא פחות משהן מספרות על הילדים וקורותיהם בשואה, העדויות מלמדות על החברה היהודית שלאחר השואה ועל גישתה לילדים ניצולים, על העניין הרב שגילתה בילדים ובסיפוריהם. מי גבו את העדויות וכיצד עשו זאת? כיצד קוראים את העדויות ומה ניתן ללמוד מהן? האם אלו שהגיעו לידינו משקפות נאמנה את התחושות והחוויות של הילדים? מה היה הרקע התרבותי והחברתי של איסוף העדויות ופרסומן? בשאלות אלו ואחרות דנים חוקרים מארצות שונות שמאמריהם קובצו בספר זה . הקובץ כולל מחקרים שערכו היסטוריונים, אנשי ספרות ובלשנים, מהם שפורסמו באנגלית ותורגמו לצורך הקובץ זה לעברית. כמו כן מובאות בו תעודות מהשנים שבהן נאספו העדויות: ההוראות לגביית עדויות משנת 1945, והקדמות לאוספי עדויות משנת 1947.

מהו הדמיון הפרשני כפי שהוא עולה מן המאמרים שכונסו בכרך זה? כמעט בכל אחד מהם הוא מתגלה בשתי רמות לפחות: ברמת המעשה האמנותי או המיתו-פואטי, כפי שהתעצב על ידי יוצרים ויוצרות בתקופות שונות, מהם ידועים, מהם עלומי שם, וברמה של הפרשנות אודות אותם המעשים, שהיא עניינה של החוקרת או החוקר אותם. בכל הקשר מוצגות שאלות על אופק דמיונם של היוצרים, כפי שהוא מתחוור מתוך הקשרים פילולוגיים, תיאולוגיים, סמיוטיים, פוליטיים ועוד, שאפיינו את התקופה והסביבה שבהן פעלו היוצרים הללו. אופק היסטורי-תרבותי זה מעגן את המעשה הפרשני הכפול שבו עוסקות החקירות השונות ומאפשר את שרשורו בתוך שלל מחרוזות של יצירה שסבבו אותו לפניו ואחריו. אולם לא רק מערך היסטורי-רעיוני מורכב מַבנה את מעשי הדמיון הפרשני, כי אם גם חיפוש, על פי רוב אינטנסיבי, אם לא קדחתני ממש, אחר פתח מילוט, אפשרות של הוויה אחרת, שהמציאות שעִמה היא מתכתבת סוגרת עליה, ואשר הולכת ומתבררת ככל שנחשפים רזיה של אותה היצירה.

מיגל דה סרוונטס (1547–1616) חש משיכה כלפי התאטרון עוד מצעירותו, תחילה היה צופה קבוע ולימים מחזאי נלהב. הוא הקדיש זמן לכתיבת מחזות מראשית צעדיו הספרותיים, לאחר חזרתו משבי בן חמש שנים באלג'יר (1575–1580), ועד שנותיו האחרונות. אך למרות שיצירות התאטרון שלו מוערכות ומוכרות היום, בזמנו הוא לא זכה לתהודה הראויה לכישרונו, מחזותיו חסו בצלן של יצירות הפרוזה שלו, ביחוד הרומן דון קיחוטה, והצלחתו המסחררת של יריבו המושבע לופה דה וגה. שני המחזות מתוך הקורפוס התאטרוני של סרוונטס – המרחצאות של אלג'יר ו הסולטנה הגדולה דוניה קטלינה דה אוביידו – רואים לראשונה אור בעברית, תוך שמירה על משקל וחרוז. הם מציגים עולם אופייני לאגן הים התיכון הרב-תרבותי של המאות השש עשרה והשבע עשרה שהתקיימה בו הפריה הדדית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. באחרית דבר מאת פרופ' רות פיין נפתח צוהר לעולם התאטרון של תור הזהב הספרדי ולסוגות שהעסיקו את הצופים באותה תקופה. באמצעות ניתוח שני מחזות מאת סרוונטס, נחשפת קריאה מקורית המתמקדת במפגש בין דמות היהודי לבין דמויות הנוצרי והמוסלמי.

במשפחות רבות של ניצולי שואה הועבר לילדים מסר גלוי וסמוי – שמרו את זכר המתים! בני הדור השני, שהמשא הכבד מנשוא של זיכרון השואה הונח על כתפיהם, חיים בעבר הטראומטי של הוריהם, וחלק ניכר מעולמם הרגשי שרוי במקום שהמוות שולט בו. מתוך הסיפורים והתצלומים המעטים ששרדו את זוועות המלחמה, ובחסות השתיקה הרועמת, אט אט התעצב בדרכים רבות ושונות זכר הקורבנות שלא הכירו בדמיונם וביצירותיהם של אמנים בני הדור השני לשואה. הספר הירושה: השואה ביצירותיהם של אמנים ישראלים בני הדור השני , עניינו יצירות של אמנים ישראלים שניכרת בהן ייחודיות הנובעת מההקשר התרבותי-חינוכי של העיסוק בשואה בישראל, ומאירועים מרכזיים בהיסטוריה הישראלית העכשווית. נושאים רבים שהעסיקו את האמנים נחשפים בספר, ובעשרות עבודותיהם מוצגים ביטויים מגוונים שבהם בחרו להביע את עולמם הפנימי, המושפע מחוויות השואה של הוריהם.

אמנות הקולנוע היא הדמוקרטית מבין האמנויות, בהיותה תלויה בטעמם של מיליוני צופים שבלעדיהם אין לסרט זכות קיום. השיח הקולנועי בסוגה ההיסטורית בעולם הערבי הוא עולם אינטלקטואלי עשיר ומגוון המצוי בדיאלוג מתמיד עם השלטונות, הצנזורה וקהל הצופים. הספר בחזרה לעבר: היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי מזמן היכרות עם תעשיית הקולנוע הערבית, בעיקר זו המצרית, באמצעות סוגת הסרט ההיסטורי ובמרכזה סרטי ה'ימי-ביניימון'. בסרטים שעלילותיהם מתרחשות בימי הביניים, מופיעות דמויות מרתקות של מנהיגים, לוחמים, משוררים ומצביאים, ומנהיגיה ומייסדיה של דת האסלאם, לצד דמויות של פולשים צלבנים ומונגולים, עבדים ושפחות, ממלוכים ויהודים. היצירה הקולנועית ההיסטורית מאפשרת הסטת עין מהבעיות העכשוויות אל עבר, המוצג כמציאות טובה או הֶרואית יותר מן ההווה, מציאות המעניקה לקהל הצופים בסיס להזדהות ולליכוד לאומי. הספר סוקר גם את המעבר משיח קולנועי מצרי המיוצא אל המרחב הערבי לעידן סדרות הלוויין הנוצרות במרחב השיח הכלל ערבי.

'הבימה' זכורה בהיסטוריה של התאטרון הישראלי בראש ובראשונה הודות לסיפור הקמתה ההרואי במוסקבה. אולם בראשית 1926 עזבה הלהקה את מוסקבה, מרוששת ומפוררת. בחמש השנים שלאחר מכן היא נדדה ברחבי אירופה, פלשתינה המנדטורית וארצות הברית. באותן שנים הפכה ברלין לבסיס-בית ארעי ללהקה. הופעותיה בברלין התהוו כקלידוסקופ של זהויות יהודיות כלל אירופאיות – על הבמה, מאחורי הקלעים ובמרחב הציבורי. העניין הציבורי הוביל לייסוד מזכירות 'הבימה' בברלין – גוף פילנתרופי שריכז את ענייניה הכספיים של הלהקה, ניהל את התקשרויותיה האמנותיות עם במאים ואמרגנים, ובנה אותה כלהקת תאטרון ציונית מובילה. הספר 'הבימה' בברלין מתחקה אחר רשת הקשרים שטוותה 'הבימה', בשנים 1931-1926, עם האליטה התרבותית והכלכלית היהודית גרמנית, ובוחן כיצד יהודי ברלין, ביניהם אמנים ואנשי תאטרון מן השורה הראשונה, פעילים ציוניים, אינטלקטואלים, סוחרים אמידים, תעשיינים ובנקאים, כוננו קואליציה למענה, וכיצד עיצבו את תרבות התאטרון העברית ציונית שלה.

David Weinberg’s multi-national study focuses on the efforts by the Jews of France, Belgium, and the Netherlands to reconstruct their lives after the Second World War. These efforts have largely been ignored, perhaps because the emphasis on assisting survivors in displaced persons camps in occupied Germany, Austria, and Italy and in developing Israel as the center of the Jewish world after the Holocaust diverted attention from the struggle by Jews in western Europe to recover their voice and sense of purpose. Weinberg attempts to set the record straight, presenting the challenges that were faced both in the national context and in the world Jewish arena and examining how they were dealt with. Weinberg begins his study by reviewing the action taken to revive Jewish communities in the three countries materially and institutionally, remodeling them as efficient, self-sustaining, and assertive bodies that could meet new challenges. With the creation of the State of Israel, Jews who stayed in western Europe had to defend their decision to do so while nevertheless showing public support for the new nation. There was also a felt need to respond quickly and effectively to any sign of antisemitism. In addition, tensions arose between Jews and non-Jews concerning wartime collaboration in deportations, and the need to memorialize Jewish victims of Nazism. The Cold War offered challenges of its own: the perceived need to exclude communist elements from communal affairs was countered by a resistance to pressures from American Jewish leaders to sever links with Jews in eastern Europe. Yet beneath the show of assertiveness Jewish life was fragile, not only because of the physical depletion of the population and of its leadership but because the Holocaust had shaken religious beliefs and affiliations and had raised questions about the value of preserving ethnic and religious identity. At the same time, new forms of Jewish consciousness had evolved, meaning that Jewish leaders had to provide for diverse educational, religious, and cultural needs. This book's comprehensive approach offers a broad and valuable addition to existing studies on the regeneration of Jewish life in individual European countries. Underscoring the similar political, cultural, social, and economic issues facing Jewish survivors in France, Belgium, and the Netherlands after the Holocaust, David Weinberg demonstrates how, with the aid of international Jewish organizations, they used unprecedented means to meet unprecedented challenges. It is a story worth telling that adds much to our understanding of postwar European Jewish life.