דברי הימים הוא חיבור היסטוריגרפי אחיד המספר את תולדות ישראל. חלקו הראשון של הספר ( דברי הימים א ) מגיע עד לסוף ימי דויד. המחבר האנונימי, כנראה אחד מכוהני ירושלים בימי הבית השני, כתב את ספרו בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא בנה את ספרו תוך שהוא משתמש בספרי המקרא הקודמים ומשכתבם, ובחומרים נוספים שהיו לפניו, ומכאלה שחיברם מדעתו. והכול לפי השקפותיו התיאולוגיות.

דברי הימים הוא חיבור היסטוריגרפי אחיד המספר את תולדות ישראל. חלקו השני של הספר ( דברי הימים ב ) ממשיך משלמה ועד הצהרת כורש. המחבר האנונימי, כנראה אחד מכוהני ירושלים בימי הבית השני, כתב את ספרו בסוף התקופה הפרסית או בראשית התקופה ההלניסטית. הוא בנה את ספרו תוך שהוא משתמש בספרי המקרא הקודמים ומשכתבם, ובחומרים נוספים שהיו לפניו, ומכאלה שחיברם מדעתו. והכול לפי השקפותיו התיאולוגיות.

יחזקאל, הכוהן שהיה לנביא, גלה לבבל יחד עם יהויכין מלך יהודה והאליטות של ירושלים אחת-עשרה שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. חורבן הבית וגלותה הסופית של יהודה עוררו בקרב הגולים שאלות כבדות משקל באשר לזהותם הדתית והלאומית. מספר יחזקאל עולה כי לא מעט מן הגולים סברו שמערכת היחסים שלהם עם האל הגיעה לסיומה המוחלט, וכעצמות יבשות, אין להם כל תקווה לתקומה בעתיד. ספר זה בוחן את תוכנית התקומה של יחזקאל ואת האופן שהוא מתאר בו את עתיד ישראל לאחר החורבן. לצד קריאות חדשות בדברי הנביא, ובחינת השפעת מקורות מקראיים ומסופוטמיים על דבריו, הספר מתאר גם את העולם הרעיוני וחיי היום יום של גולי יהודה הראשונים בבבל. הוא מראה כיצד מציאות חייהם שם השפיעה על האופן שהם תפסו בו את הגלות ואת תפקידה התיאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל.

כרך תרי עשר של מפעל המקרא של האוניברסיטה העברית מציג מהדורה דיפלומטית מקיפה של המקרא, המבוססת על כתר ארם צובה כטקסט הפנים, עם חילופי נוסח המתועדים במערכת אפראטים. חילופים אלו נאספו ממגוון מקורות, ביניהם: התרגומים העתיקים (תרגום השבעים היווני ועיבודיו, הוולגטה הלטיני, הפשיטתא הסורי ותרגום יונתן הארמי), מגילות מדבר יהודה, ציטוטים מספרות חז״ל, קטעים מגניזת קהיר, ומנעד רחב של כתבי־יד עבריים מימי הביניים עד למהדורת ׳מקראות גדולות׳ של יעקב בן־חיים (1524–1525). בראייה כוללת, תיעוד נרחב זה משקף את תולדות המסירה של הטקסט המקראי לאורך תקופה של כמעט אלפיים שנה.

הספר פרקי הוריית הקורא מציג מבחר קטעים (במקורם הערבי ובתרגום עברי) מתוך החיבור הארצישראלי 'כתאב הדאיה אלקאר' (=ספר הוריית הקורא), שחיבר חכם הלשון הקראי החשוב אבו אלפרג' הרון (שהתפרסם בכינוי 'המדקדק הירושלמי'), במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה. הקטעים הנבחרים מייצגים עניינים הנידונים דרך קבע בדיסציפלינה הקרויה 'תורת הקריאה במקרא' על שני מרכיביה: תורת הדקדוק ותורת טעמי המקרא. הוסיפה הערות ביאור לכללי הטעמים: מריאל מהדב

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בכרך זה: עמרי לבנת | ממסורה לשיר ומשיר למסורה: על 'אוהל מכון בנייניי' של רב סעדיה גאון שמחה עמנואל | קובץ הלכות מגניזת גרמניה – מאוצרות הקטלוג החדש של קטעי כריכות בגרמניה אמיר בועז | קדש קדשים – מהדורה ביקורתית בצירוף מבוא והערות נועם לב-אל | 'שאלות לחכמי ארץ ישראל': איגרת שאלות בקבלה מאמצע המאה השש עשרה

ספר זה עניינו מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בעיקר בהיבטים של פרשנות המקרא. כל אחת מן הספרויות הללו לעצמה רבת פנים היא ופרי מאות שנים של יצירה בחוגים שונים, בזמנים שונים ובהקשרים היסטוריים שונים. ואולם עיון מדוקדק מלמד לראות במסורות המשוקעות בספרות חז"ל ובספרות בית שני חלק ממכלול פרשני ורעיוני אחד, סבוך ורב מחלוקות ופולמוסים. מימרות שהגיעו אלינו בספרות חז"ל – גם של חכמים מאוחרים, וגם כאלו המתועדות בקבצים מאוחרים של ספרות זו – משקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני. שרידי המכלול שהגיעו לידינו הם אפוא בבחינת 'אָחוֹר וָקֶדֶם'. מסורות אלו אינן סטטיות. העיונים שבספר מבקשים לחשוף את כפל ההוויה שלהן – המשכיות מרשימה לאורך מאות רבות של שנים לצד צמיחה והשתנות. בספר נבחנות המסורות והתמורה המתמדת, החמקמקה, המתחוללת בהן, בשילוב רעיונות ופרשנות, אמונות ודעות, הלכה ואגדה, התהוות ומסירה. בספר נדונים בין השאר היבטים פרשניים המשתקפים בנוסחי המקרא ובחיבורי מקרא משוכתב, מסורות פרשניות בספר בן סירא, בספר היובלים, במגילות מדבר יהודה ובכתבי פילון – זיקתם של כל אלו למסורות שהגיעו לידינו בספרות חז"ל והדינמיקה המעצבת אותם. כן נדונים נושאים כגון דעת טוב ורע שניתנה לאדם הראשון; אברהם והכרת האל; מות משה; קריאת הכתובים המקראיים כצופן, אִם למאורעות היסטוריים ולקץ המתקרב אִם למושגים מופשטים.

ספר דניאל הוא מהמאוחרים מספרי המקרא, ואולי המאוחר מהם. חיבורו מגיע עד רדיפות אנטיוכוס הרביעי אפיפנס את היהודים ומסתיים עוד לפני שחרור ירושלים וטיהור המקדש. הספר דו־לשוני, כתוב בארמית ובעברית, ונכתב בתקופה ההלניסטית בשני מקומות שונים – בבבל ובארץ ישראל. פרק א, הכתוב עברית, משמש הקדמה לפרקים ב–ו הכתובים ארמית. באלה מובאים סיפורים על חצרנים יהודים בבבל שמצליחים לשמור על אמונתם ועל מנהגי האבות גם כשמאיימים על חייהם, ניצלים מידי המתנכלים להם, ואף עולים לגדולה בחצרות המלכים הזרים. פרקים אלה נועדו לעודד יהודים בגולה לשמור על אמונתם. הפרקים ז–יב נושאים צביון שונה לגמרי, חוץ מפרק ז הכתוב ארמית ומקשר בין שני חלקי הספר, הם כתובים עברית. פרקים אלה הם חזיונות שחזה דניאל ולשם פירושם והבנתם הוא נזקק למלאך. חזיונות אלה הם פירוש למאורעות ההיסטוריים העולמיים והמקומיים, על תהפוכותיהם, שהתרחשו בתקופת המחבר ושיתרחשו בעתיד. פרקים הכתובים ארמית מתורגמים לעברית, עמוד מול עמוד. זה הספר היחיד במקרא שנוגע גם בתחיית המתים. נספח מיוחד יוחד לסקירת התפתחותו של רעיון הישארות הנפש ותחיית המתים.

ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), הנקרא על שם מייסדו דב נוי, הוקם ב-1955 במטרה להציל מסורות שסופרו בעל פה ושעמדו בסכנת הכחדה או שִכחה. הוא מחזיק כיום כ-25,000 סיפורים שסופרו בעשרות עדות, בעיקר יהודיות אך גם מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. זיכרון פואטי עוסק בהופעתן של מסורות עבריות מוקדמות בסיפורי הארכיון, מן המקרא ועד ימי הביניים. מפת פסוקי המקרא, הסלקציה של מעשי חכמים, מפגשים מגוונים עם עשרת השבטים האבודים וגם הסיפור המוכר על בעל חיים המוביל את בעליו למחוז חפץ, עומדים במרכזן. נוסף להיותם סיפורים קדומים המסופרים מחדש ונכללים בארכיון, כלומר מעבר להיותם חלק מ"זיכרון ארכיונאי", הסיפורים הנדונים בספר ממחיזים סוגיות הקשורות, מכיוונים שונים, בזיכרון תרבותי כגון הגירה, רציפות, אובדן, נוסטלגיה, גלות, גאולה ולאומיות. הדיונים בספר נעים בין מוקדים שונים – פואטיים, תרבותיים והיסטוריים – ומבקשים להאיר דרכם את הארכיון והסיפורים הכלולים בו כ"אתר זיכרון" עשיר ומורכב. החידוש שהספר מציע הוא כפול: הראשון - עיון נרחב ושיטתי בארכיון מרכזי שעד כה שימש מצע למחקרים נקודתיים, מצומצמים בהיקפם; השני – קריאות חדשניות (הן מתודולוגית הן תימטית) בחומרי הארכיון, המעלות מגוון של הקשרים שלאורן נבחן הקורפוס המתועד, והמחדדות את הרלוונטיות שלו לתחומי דעת שונים.

קבץ על יד , שנתון חברת 'מקיצי נרדמים', הוא במה לפרסום טקסטים עתיקים במדעי היהדות מכתבי יד, שהיקפם קטן מספר. המאמרים בכרך זה: ירוחם אביעד גולדמן | 'סוד היבום והחליצה' לרבי יוסף ג'יקטילה נעמה בן־שחר וצחי וייס | ספירות קדושות והפכן: פירוש עשר ספירות עם ספירות שמאליות אליעזר באומגרטן ואורי ספראי | שרידים מהרובד הקדום של הספר 'אוצר חיים' לר' יצחק דמן עכו אלי גורפינקל | פירוש איכה (א, א–ו) לר' דוד בן יהודה מיסיר ליאון יוחנן קאפח | פירוש ר' יוסף חיון לספר מלאכי

בין המאמרים בכרך זה: עמנואל טוב | תרגום השבעים לתורה הוכן מתוך מקורות ארץ־ישראליים שלמה בכר | תבניות מעגליות בחשיבה המקראית אריאל קופילוביץ | השחתת סממני המלוכה ושיקומם: השקפת יחזקאל באשר להנהגת ישראל בעתיד רמה מנור, אבי גבורה ופנינה טרומר | על משמעותו של הפועל 'לֵךְ' במקרא: מפועל תנועה לציין זירוז מרדכי ויינטרוב | דף חדש מן הגניזה של ספר תאגי יגאל בלוך | 'אֶזְרָח' ו'דְרוֹר': שני מקרים של השפעה אשורית על לשון ספר הקדוּשה ומשמעותם לשאלת מועד חיבורו נילי סמט | למקורותיה של מסורת יום ה': הצעה חדשה

הושע פעל בתקופת שקיעתה של ממלכת ישראל, מדמדומי מלכותו הארוכה של ירבעם השני ( 747 – 788 לפני הספירה) ועד סמוך לסוף ימי ישראל, כנראה קודם לכיבוש האשורי (720 לפני הספירה) של שומרון. נבואות הושע מעשירות את ידיעותינו על התקופה הסוערת שבה תוך כעשרים שנה של תככים, מרידות ורציחות התחלפו שישה מלכים, וישראל אבדה. "מקרא לישראל" הוא פירוש חדיש ומקצועי למקרא, הנסמך על רובדי התרבות היהודית לדורותיה. הפירוש שם לו למטרה את המשימות הבאות: להתחשב במיטב הידע על נוסח המקרא, בשים לב לעדות תרגומיו העתיקים ולגלגוליו במשך הדורות; להעריך את הצד האמנותי של המקרא, על סוגי הספרות השונים שבו, לאור המקבילות החוץ-מקראיות ובהתחשב בהישגי הפרשנות הקלאסית והחדשה; להביא את מיטב הידע על לשון המקרא, על יסוד חקר הלשונות השמיות, המילונאות והדקדוק המודרניים; להביא את סברות המחקר על התהוות הספרים, כולל בירור זיקתם ההדדית של חלקי המקרא השונים; לתאר את הצד הריאלי של המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים האחרונים והסברות היסטוריות החדשות; לבחון את עולמו הרעיוני של המקרא לאור תולדות המחשבה המקראית והחוץ-מקראית, ולהביא לפני הקורא דיונים שהתעוררו במשך הדורות בקשר לסוגיות הגותיות-פרשניות או היסטוריות מיוחדות – דיונים המשקפים את מקום המקרא בתרבות ישראל והעמים.